ויצא
כח:י-יא וַיֵּצֵא יַעֲקֹב, מִבְּאֵר שָׁבַע, וַיֵּלֶךְ, חָרָנָה. וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם
אסור לפחד כלל
"לא הזכיר הכתוב באיזה מקום אלא... הוא הר המוריה ". המקום הזה הוא הר הבית. ודווקא שם הוא חלם חלום על סולם ומלאכים עולים ויורדים בו. שאלו חז"ל, מדוע דווקא אז, ברגע ההוא, במקום הזה, הוא ראה מלאכים. אלא, אלו היו שרי אומות הגויים: "מלמד שהראהו הקב"ה ליעקב אבינו שרה של בבל עולה ויורד, ושל מדי... ושל יון... ושל אדום... אמר לו... יעקב, למה אין אתה עולה? באותה שעה נתיירא אבינו יעקב ואמר: כשם שיש לאלו ירידה, כך אני יש לי ירידה. אמר לו הקב"ה: אם אתה עולה אין לך ירידה. ולא האמין ולא עלה. רבי שמואל בן יוסינה היה דורש: 'בכל זאת חטאו עוד ולא האמינו בנפלאותיו ' - אמר לו הקב"ה: אילו עלית והאמנת לא היתה לך ירידה לעולם; אלא הואיל ולא האמנת, הרי בניך משתעבדין בהללו ארבע מלכויות בעוה"ז במסים ובארנוניות ובגולגליות".
כאשר הצדיק מקבל הבטחה, חייב הוא לעשות את ציווי ה', אע"פ שאינו בטוח בעולם הזה, כי בכל זאת הוא צריך לסמוך על ה', וה' הטוב בעיניו יעשה. ואין לאדם לומר שבדור זה אין למסור נפש כי אין אנו ראויים, שהרי אם מחוייבים אנו, נעשה, וה' הטוב בעיניו יעשה.
על הר הבית פחד יעקב אבינו ולא עלה, ומשום כך השתעבדנו לבבל... עד שהקב"ה בחסדו החזיר לנו את ההזדמנות לעלות, והוא אמר לנו: "עלו, ואם תעלו, אין לכם לעולם ירידה". "ולא האמין", ומשום כך באה האינתיפאדה, מזה נבע העונש. עד לפני עשרים שנה, עם ישראל עלה מעלה מעלה, והערבים פחדו. ואילו היום הלכתי דרך שער שכם, ולא היה מניין של יהודים, כי הם פוחדים. עתה אנו עומדים בפחד מהישמעאלים, מהעולם, מהגויים, ומונעים מיהודים להגיע להר הבית. וכי ירשה מוסלמי ליהודי לבנות בית כנסת בקעבה? וכי ימנע חייל ערבי מבן דתו להגיע למקומו הקדוש?! אין עם בעולם שחסר לו רגש הכבוד הלאומי.
"על זה היה דווה לבנו על אלה חשכו עינינו על הר ציון ששמם שועלים הלכו בו ". זו האבלות - לשבת בגלות כשהר הבית בידיהם של גויים ואין בו ריבונות יהודית. חילול השם בא כולו מזה ש"שועלים הלכו בו". "מה נאמר ומה נדבר ומה נצטדק", כשהר הבית בידיהם ולא בידינו, כשיהודים מבזים את עמם ותורתם. ועל זה אכן יש להתאבל.
כח:יד וְהָיָה זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה וְצָפֹנָה וָנֶגְבָּה
הייחוד שבהבטחת הארץ ליעקב
" כה אמר, אד-ני ה', בקבצי את בית ישראל מן העמים אשר נפצו בם, ונקדשתי בם לעיני הגוים וישבו על אדמתם אשר נתתי לעבדי ליעקב" . פירש רש"י: "כמו שנִתנה ליעקב נחלה בלא מצרים: 'ופרצת יָמָה וָקֵדמה וצפֹנה ונגבה'". ופשוט שקשה לרש"י למה כתוב דוקא "לעבדי יעקב", ולא הוזכרו ההבטחות לאברהם וליצחק; ולכן אמר שההבטחה ליעקב היתה מיוחדת בסגולה של "ופרצת". וצריכים להבין מה הוסיף כאן הקב"ה ליעקב, שיחזקאל בחר דוקא בהבטחה שניתנה לו. ונראה שהקב"ה הבטיח לשלושת האבות את הארץ, רמז לשלוש הפעמים שיחזרו לשָם בניהם: האחת, מגלות מצרים; השנייה, מגלות בבל; השלישית, מגלות רומי, הגלות שלנו. וההבטחה ליעקב היתה ההבטחה האחרונה - שבניו יחזרו לארץ ישראל ושוב לא יגלו (ולכן אין צורך בעוד הבטחות). ובתוך ההבטחה, נתן הקב"ה סימן שכאשר יחזרו ישראל בפעם השלישית, הם יגיעו בצנעה, ולא ביד רמה, ולא יקבלו את כל ארץ ישראל, אלא שבאופן פתאומי יפרצו לכל רוחות תבל וישחררו את אדמתם. והרואה את הסימן הזה, יֵדע שהוא חי בגאולה האחרונה.
ואז יקוים המשך הפסוק ביחזקאל: "ויָשבו עליה לָבֶטַח, ובנו בתים ונטעו כרמים, וישבו לבטח, בַּעֲשותי שְפָטִים בכל השָאטִים אֹתם מסביבותם, וידעו כי אני ה' אלקיהם ". שישראל ישחררו את אדמותיהם כמו שעשו במלחמת ששת הימים, ויפרצו לתוך האדמות שנכבשו מהם זה מאות בשנים. ועל זה בא הפסוק כאן ואומר כציווי "וישבו עליה לבטח", כלומר, שעליהם להתיישב שם בבטחון ובאמונה ובלי פחד, ולא להחזירם, ח"ו. ואם יעשו את זה, ולא יפחדו מ"מה יאמרו הגוים", ויבטחו בה' ויבנו בתים ויטעו כרמים - תבוא עליהם הברכה "וישבו לבטח", כי ה' יִלחם להם ויעשה שפטים בכל שונאיהם.
ישועה דוקא מתוך ההשפלה
והנה יש לשאול: איזה מין ברכה זאת לדמות את ישראל לעפר הארץ, שכל אחד דורך על העפר? אלא שהתשובה היא ככה: דווקא כאשר בני ישראל יהיו כל כך מושפלים וירודים שיהיו ממש כעפר הארץ, שכל אחד דורך עליו, ודווקא כאשר המצב יהיה כל כך נורא - דווקא אז תבוא הישועה, ודווקא אז יפרצו ימה וקדמה צפונה ונגבה, וינצחו את אויביהם. זה הלקח של ביטחון ואמונה בה' שעם ישראל חי וקיים לנצח.
כט:לה וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן, וַתֹּאמֶר הַפַּעַם אוֹדֶה אֶת ה'
אסור להתלונן
אומרת הגמרא: "מיום שברא הקב"ה את עולמו, לא היה אדם שהודה להקב"ה, עד שבאתה לאה [אחרי לידת יהודה] והודתו, שנאמר: 'הפעם אודה את ה'". ויש לברר, מה הכוונה של "עד שהודתה לאה", ומה פירוש "הפעם אודה את ה'".
ונראה לי, שלאה היתה מסכֵנה ועצובה כל ימיה, כמו שכתוב: "ועיני לאה רכות ", ופירשו חז"ל שחששה שהיא, הבכורה, תינתן לאשה לעשו, הבכור, "והיתה בוכה עד שנשרו ריסי עיניה". וגם אח"כ היתה שנואה על יעקב, ודוקא משום כך גמל לה הקב"ה טוב, שנאמר: "וירא ה' כי שנואה לאה ויפתח את רחמה ורחל עקרה ". לאה היתה יושבת ממורמרת כל הימים ובוכה על גורלה המר, והנה: "'כי שֹמע אל אביונים ה' ואת אסיריו לא בזה ' - אלו העקרות שהן אסורות בתוך בתיהן ועלובות [שאינן רוצות לצאת מן הבית]. וכיון שהקב"ה פוקדן בבנים הן נזקפות. תדע לך, שכן לאה שנואת הבית היתה, וכיון שפקדה הקב"ה, נזקפה".
היא ראתה שהקב"ה נתן לה בנים ולא לרחל, וידעה ש"שלש מפתחות בידו של הקב"ה שלא נמסרו ביד שליח ", והם המפתחות של חיה, מטר, ותחיית המתים, והיא ידעה ברוה"ק שיהיו ליעקב י"ב בנים, וא"כ מגיעים לכל אחת מהאמהות שלושה, ועתה כשנולד לה רביעי, יהודה, יותר מחלקה, שמחה עוד יותר.
וכיון שראתה את כל זה, הבינה את גדלות ה', שמגביה שפלים, ושהוא משגיח בעולם, ומשלם שכר לנדכאים, ולכן הודתה, כלומר - נתנה לו תודה על הטוב שגְמָלָה, והפסיקה לבכות על הרע, וכן הודתה (מלשון וידוי) שה' משגיח בעולם, והנציחה את זה בשמו של יהודה, וכדברי הספורנו : "שיש בזה השם אותיות השם הנכבד, ועם זה לשון ההודאה". והיא היתה הראשונה להודות בגלוי ובפומבי שחטאה בזה שישבה ובכתה והתלוננה כל ימיה.
ל:כה וַיְהִי, כַּאֲשֶׁר יָלְדָה רָחֵל אֶת-יוֹסֵף, וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב, אֶל-לָבָן, שַׁלְּחֵנִי וְאֵלְכָה, אֶל-מְקוֹמִי וּלְאַרְצִי
הקושי לצאת מהגלות
בכל פעם שהגיעו ישראל לגלות נוחה ומפתה, מאסו בארץ חמדה וביקשו למצוא מנוח בגלות, ורק כשהופיעה שנאת הגוי היתה התעוררות לצאת מהגולה.
כך מצאנו ביעקב אבינו עצמו, שהרי לאחר שנולד יוסף כבר התכונן לחזור לארץ ישראל וזה היה אחרי שעבד י"ד שנה ועדיין היה עני. וז"ל הספורנו: "שאע"פ שלא היה אז בידו מקנה, כי במקלו עבר, אמנם היה בידו די לחיות עם נשיו ובניו, לפחות די לקנות לחם ושמלה ומזון לדרך...". לבן ביקש ממנו שינקוב את שכרו, ואמר לו יעקב מה שאמר ואירע לו הנס והתעשר, ועברו עוד שש שנים מן הזמן שהודיע יעקב ללבן על רצונו לחזור לארץ כנען, כמו שאמר לו יעקב אח"כ: "זה לי עשרים שנה בביתך, עבדתיך ארבע עשרה שנה בשתי בנותיך ושש שנים בצאנך..." .
העושר משכיח את ארץ ישראל
ויש לתמוה: מדוע נשאר שם יעקב אבינו שש שנים לאחר שביקש לחזור? אלא נראה לי, שמאחר שהחל לרכוש רכוש, כבר רצה לרכוש עוד, עד שהפך לעשיר מופלג, כמו שנאמר: "ויפרוץ האיש מאד מאד ויהי לו צאן רבות ושפחות ועבדים וגמלים וחמורים ". והיצר הרע הוא קשה מאד, ואין ארי נוהם אלא מתוך קופה של בשר , ומלי כריסיה זני בישי. ומכיון שכבר הפך לעשיר, כבר לא העיק עליו מה שישב בחו"ל, ומשום כך הפך הקב"ה את לב לבן ואת לב בניו נגדו, כדי שבגלל השנאה יבין יעקב שעליו לצאת, כמו שנאמר: "וישמע את דברי בני לבן לאמר: לקח יעקב את כל אשר לאבינו... וירא יעקב את פני לבן והנה איננו עמו כתמול שלשום ". - אנטישמיות, ועם כל זה, לא קם יעקב לחזור לארץ ישראל, והקב"ה הוצרך לומר לו: "שוב אל ארץ אבותיך ולמולדתך ואהיה עמך".
ואמרו על כך חז"ל: "אמר לו הקב"ה: חמיך אינו מסביר לך פנים ואת יושב כאן? 'שוב אל ארץ אבותיך'..." . מכאן אנו רואים, שנגע העושר והנוחיות בגלות משכיח את החובה לשבת בארץ ישראל.
כח ישיבת ארץ ישראל
כאשר כבר חזר יעקב לארץ ישראל, ושמע שעֵשָו בא עם ארבע מאות איש, "ויירא יעקב מאד ויצר לו ", אע"פ שהקב"ה הבטיח לו שיהיה עמו. ואחת הסיבות היתה, כמו שאמרו חז"ל: "'ויצר לו' - שלא ייהרג, אמר: כל השנים הללו [הוא] יושב בארץ ישראל, תאמר שהוא בא עלי מכח ישיבת ארץ ישראל? " וברור שלא חשש יעקב מי"ד השנים הראשונות שהיה בחו"ל, כי הרי אז היה צריך להיות בחו"ל מפני סכנת עשו. אבל כאשר תמו י"ד השנים הללו, ונולד יוסף, חלפה סכנת עשו, כמו שאמרו חז"ל: "כיון שנולד יוסף נולד שטנו של עשו... מסורת היא שאין עשו נופל אלא ביד בניה של רחל ". כיון שנולד בן לרחל, ידע יעקב שזה סימן שעליו לחזור לארץ ישראל. ועוד, שכבר שלחה רבקה את מיניקתה דבורה אחרי י"ד שנים לפדן ארם להחזיר את יעקב, כמו שאמרו בלקח טוב: "'ותמת דבורה'... מלמד ששְלָחָה רבקה אמנו להביא את יעקב". ובספר הישר כתב, שדבורה באה מיד לאחר שנולד יוסף. ומ"מ לא חזר אז יעקב אבינו לארץ ישראל, ולכן הצטער על שש השנים האחרונות ששהה בפדן ארם והתעשר ולא יצא עד אשר ציווהו הקב"ה.
לא:כד וַיָּבֹא אֱלֹקים אֶל-לָבָן הָאֲרַמִּי, בַּחֲלֹם הַלָּיְלָה, וַיֹּאמֶר לוֹ, הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תְּדַבֵּר עִם יַעֲקֹב מִטּוֹב עַד-רָע
טובתן של רשעים, רעה היא אצל צדיקים
"בשלמא רע - לחיי [מובן], אלא טוב - אמאי לא? אלא שמע מינה, טובתן של רשעים, רעה היא אצל צדיקים ". אמרו חז"ל כלל מרשים בהבדלה: "מכאן אמרו חכמים: אל יתחבר אדם לרשע אפילו לקרבו לתורה" . כי הרשע ישפיע על הצדיק יותר משישפיע הצדיק עליו, ומשום כך דרש הקב"ה הינתקות גמורה, ואפילו דבר טוב אל יחפש הצדיק אצל הרשע.
מעטו של הרב בנימין כהנא הי"ד
בין "ויצא יעקב" ל"וישב יעקב"
"למה אתה חושב שיש עשו ולבן בעולם? בשבילך! כדי שיעמידו אותך בנסיונות. אבל התנחם, יהודי. בסופו של דבר הנסיונות יחשלו אותך ויתנו לך את האפשרות להתעלות באמת".
"ויצא יעקב" - כל כך הרבה טמון בשתי המילים הללו, שנראות פשוטות לגמרי. אבל צריך להתבונן: מאין יוצא יעקב - ולאן הוא הולך? הוא יוצא מהבית החם של יצחק ורבקה, הוא יוצא מהאהל, יושב אהלים, הוא יוצא מהתמימות, איש תם, ולאן הוא הולך? לעולם אכזר של רוצחים ורמאים. יעקב, התם, שכל חפצו לעבוד את ה', מוצא את עצמו בורח מאחיו שרוצה להרגו, כשפניו מועדות למקום שהוא לא מכיר. לכאורה, לדוד שלו. אבל באיזה "דוד" מדובר: בלבן הארמי, הרמאי, הנוכל. מה ליעקב ולכל זה?
לא חבל?
הרי יעקב ניסה, לכאורה, להתחמק בכלל מגניבת הברכות, המקור לכל הסיבוך שנקלע אליו. אמו, רבקה הצדקת, היא שהסיתה אותו לזה. היא היא ה"מסיתה", ה"ממרידה". יעקב רצה לשבת באהלו, לספוג מרוחו של אביו, להתבשם מתורתו, להתעלות. ועכשיו? איפה הוא? בדרך, לבד, הולך ללא-נודע, מקל הנדודים בידיו - מושגים שהוא לא הכיר ולא חלם עליהם בעבר. ושוב, לאן הוא הולך? לדוד שלו. נו, אילו ידע מה מצפה לו שם. הרי עם אחים כאלה ועם דודים כאלה, מי צריך אויבים?
איך אנחנו צריכים להבין את זה? למה גלגל ה' את כל הצרות האלה על יעקב? עשיו, לבן, ועוד נזכיר גם את הצרה הגדולה מכל: צרת יוסף. למה ה' לא מניח ליהודי התם הזה, שרצה בכל מאודו להישאר באהל התורה ועבודת ה', לממש את שאיפתו? עכשיו, האדם בעל הפוטנציאל העצום הזה מתבזבז לו בדרכים, אצל לבן, במחשבות איך להתחמק מאחיו המתנכל להרגו. לא חבל? איזה טעם היה בכל הצרות האלו שנפלו עליו, ואשר הפכו את חייו למסכת של תלאות, כפי שהוא מסכם בעצמו בסוף חייו - "מעט ורעים היו ימי שני חיי".
צדיקים לא אמורים לשבת בשלוה
כדי להבין את "ויצא יעקב", את יציאתו של יעקב מהחממה אל העולם המנוכר, צריך להבין את "וישב יעקב" - שתי פרשיות קדימה. חז"ל אומרים על שתי המילים "וישב יעקב" כך: "ביקש יעקב לישב בשלוה, קפץ עליו רוגזו של יוסף. צדיקים מבקשים לישב בשלוה?! אומר הקב"ה: לא דיין לצדיקים מה שמתוקן להם לעולם הבא אלא שמבקשים לישב בשלוה בעולם הזה?!" שמעתם את התמיהה המוזרה הזו שבפי חז"ל: "צדיקים מבקשים לישב בשלוה?" איזו מין שאלה זו? למה לא? לא מגיע להם? אך בשאלה זו טמונה התשובה לכל התמיהה שעוררנו עד כה. אכן! צדיקים לא אמורים לשבת בשלוה. יעקב נוצר כדי להיות אדם של "ויצא יעקב" ולא של "וישב יעקב". זה חידוש בשבילנו? אכן. זה רעיון שלא מוכר כל כך היום. יש איזו תפיסה, שלכתחילה צריך שהיהודי השלם יעשה הכל כדי להיות ספון כל הזמן בבית המדרש. אבל זה לא נכון. יש זמן לשבת בבית המדרש, ויש זמן לצאת החוצה. יש עם, יש אנשים סובלים, יש אידיאלים שצריך לקדם. יש בעיות, צריך לפתור, צריך להתמודד.
יעקב כסמל לנו
משום כך, טעות היא לחשוב שיעקב "התבזבז" בזה שהיה צריך לנדוד, להיות מוטרד מהתנכלויות ורמאויות וכו' וכו'. כל הדברים הללו, הנראים כהטרדות שוא, מביאים את היהודי למעלה האמיתית. יהודי שעומד מול כל זה, מול הקשיים בהפצת דבר ה' ועשיית הדברים הנכונים, מול הרשעים, ויכול להם - והכל מתוך קשר לה' ובהנחיית התורה בה הוא עמל בכל רגע פנוי - יהודי כזה מגיע למעלה גבוהה לאין ערוך מאותו שפוטר עצמו מה"פוליטיקה" הזו, ומתכנס רק בבית המדרש.
יעקב הוא הסמל של בניו אחריו, עם ישראל. יעקב לא יושב בשלוה. ימות המשיח עוד לא הגיעו. יהודי! שעומד מול כל זה, מול הקשיים בהפצת דבר ה' ועשיית הדברים הנכונים, מול הרשעים, ויכול להם - והכל מתוך קשר לה' ובהנחיית התורה בה הוא עמל בכל רגע פנוי, יהודי כזה מגיע למעלה גבוהה לאין ערוך מאותו שפוטר עצמו מה"פוליטיקה" הזו, ומתכנס רק בבית המדרש.
יעקב הוא הסמל של בניו אחריו, עם ישראל. יעקב לא יושב בשלוה. ימות המשיח עוד לא הגיעו. יהודי! בעולם הזה יש בעיות, לפעמים קשות, וצריך להתמודד איתם, ואם צריך - אז גם להילחם איתם. זה חלק מיעודך. ובתוך כל הבלגן וחוסר ישוב הדעת, אתה צריך לדאוג שה' אלוקיך, תורתו ומצוותיו יהיו מול עיניך כל הזמן. גם, ודוקא, בשעות שכל ה"עשוים" וה"לבנים" שבעולם מתנכלים לך.
התם שלא מיתמם עם הרשעים
למה אתה חושב שיש עשו ולבן בעולם? בשבילך! הם לא צצו מעצמם, ה' ברא עולם! כדי שיפריעו לאדם התם. כדי שיעמידו אותך בנסיונות. כן, גם נסיונות קשים. אמנם אתה לא צריך לחפש את הנסיונות. אבל אל דאגה, הם כבר יחפשו אותך. כל אחד לפי מה שנקבע לו. אבל התנחם, יהודי: בסופו של דבר, הנסיונות יחשלו אותך ויתנו לך את האפשרות להתעלות באמת, ולהוכיח את אמונתך ובטחונך בה'. וזהו עיקר היהודי.
אותם גדולי הדורות, שהם נר לרגלינו מאז אברהם ועד ימינו, הם אותם שלא ברחו מהתמודדות. היעקב האמיתי, כשהוא מתעייף - וזה קורה - הקב"ה שולח דברים שיוציאו אותו מהשלוה שהוא חושב להתעטף בה. הם מעירים אותו ואמרים לו: יעקב, יעקב, אין מנוחה בעולם הזה. אל תדאג, אל תקח את זה קשה מדי - אילו ידעת מה מחכה לך בעולם הבא! ואז הוא נעור ושש אלי קרב. פתאום אנחנו משתאים לראות את יעקב, התם הזה, עומד מול ה'לבן' התורן במלוא עוזו, ויכול לו. יעקב הוא אמנם תם, אבל מסתבר שהתם הזה, כשהוא יוצא אל מחוץ לאוהלו, כשצריך, הוא יודע איך מתעסקים עם רשעים...
כשמדובר ברעיון היהודי - אין מקום לסטיה מהאמת!
בשתי הפרשיות האחרונות מתגלה לעינינו יעקב אבינו בשיא ערמומיותו, כאשר הוא נוקט לכל אורך הדרך בדרכי רמיה וגניבת דעת כדי להשיג את מטרותיו. בתחילה בהשגת הבכורה, כאשר הוא לוחץ את עשו הרעב אל הקיר תמורת נזיד עדשים, לאחר מכן בכל המהלך המסובך והמוצלח של גניבת הברכות ובפרשת "ויצא" דרך זו מופנת כלפי לבן הארמי הרמאי דודו, וכפי שאמרו חז"ל: "אם לרמאות הוא בא - גם אני אהיו ברמאות, ואם אדם כשר הוא גם אני בן רבקה אחותו הכשרה" . ואכן, בסופו של דבר יוצא יעקב מעם לבן ברכוש גדול.
"תם" או רמאי?
כל זה מסתדר בקושי רב עם העדות שהתורה העידה על יעקב עוד בתחילת דרכו: "ויעקב איש תם" . והתמיהה הגדולה: וכי מכל התכונות לא מצאה התורה לכנות את יעקב אלא בתואר "תם"?? בעיננו התמות יעקב דוקא מצליח להצטייר כאדם ממולח, ערמומי, ואפילו כנוקט בדרכי שקר!
תמיהה זו עולה עשרת מונים כאשר זוכרים אנו שמידתו המיוחדת של יעקב איננה אלא - לא פחות ולא יותר - מידת האמת, כנאמר "תתן אמת ליעקב" . ושוב - וכי לא יכלה התורה וחז"ל למצוא מידת התואמת יותר ליעקב מאשר מידת האמת?
למעשה, בשאלה זו נגענו בסוגיה עדינה ביותר, עימה התמודד בדורינו כל חייו מו"ר הרב מאיר כהנא הי"ד - איש האמת של הדור. במקום הקצר שלרשותנו לא נוכל להכנס בעומק ובהרחבה לעניין זה, אך פטורים בלא כלום - אי אפשר.
לומר האמת בלי חשבון
תמיד שאלו את הרב כהנא למה הוא לא "משנה קצת" כדי שיוכל לעקוף את שונאיו ורודפיו, ורק אחרי שיצליח יאמר את כל האמת. בלא הגזמה, ניתן לומר שאלפי אנשים פנו אליו בשאלות ו"עצות" בסגנון זה. הרב מעולם לא קיבל את דברי ה"יועצים" האלו והתעקש לדבוק באמת. יותר מידי משקרים ופחדנים יש בימינו, אמר הרב, מישהו חייב לומר את האמת ללא פחד וללא חשבון כלשהו!
הרב כהנא הוא היחיד שקם וזעק את האמת בלי לשנות מאומה מאיזו סיבה שתהיה, מבחינה זו דבק הרב ב"תתן אמת ליעקב". אך מהצד השני כאשר לא דובר במהות המסר אלא בדברים צדדיים, ידע הרב לנהוג בערמומיות לא פחות משונאיו, מהם הוא עשה פעמים רבות לעג וקלס.
אך כל זה רק כאשר דובר בעניינים טכניים ולא מהותיים, כי כשדובר במהות המסר, בעיקר הרעיון עצמו - אז לא היה אצלו מקום לשום פשרה ולו הקטנה ביותר. הרב הבין שאם כאן ישנה ולו בדבר קטן אחד ולו לזמן הקצר ביותר - איבד את כל מטרתו בחיים, ומלבד זאת כל התוקף שהיה למסר שלו - יתנפץ כבלון נפוח.
מסירות נפש מול שר עשו
נראה שעל פי הדגם החי הזה שזכינו לראות בדורנו, נוכל להבין את התנהגותו של יעקב מול תכסיסי לבן ורשעת עשו - ידע להתגונן בדרכם, אך כאשר דובר במסר עצמו היה מוכן למסור נפשו אפילו על "פכים קטנים" במעבר יבוק, גם על המסר הקטן ביותר היה מוכן לחזור ולהיאבק פנים בפנים עם שרו של עשו. כי כאשר דובר בדרכו של אברהם שקרא בשם ה', היה יעקב ה"בחיר שבאבות" ולא היה דקדקן ממנו באמת - "תתן אמת ליעקב"!
לא להתיירא מהגדלות!
מסופר במדרש תנחומא , שיעקב ראה בחלומו את שריהם של בבל, פרס, מדי ויון, עולים ויורדים. והנה שרה של אדום עולה ואינו יורד, ונתירא יעקב. אמר לו ה': אל תירא, שכשם שנפלו השרים הקודמים, כך יפול גם שרה של אדום. ועוד אמר ה': עלה גם אתה! אמר יעקב, מתיירא אני שגם לי תהיה ירידה. אמר לו ה': אל תירא! דע שם תעלה לא תרד! - ומסיים המדרש: "ולא האמין (יעקב) ולא עלה".
ועל כך דרש רבי שמואל בן יוסינה את הפסוק: "בכל זאת חטאו עוד, ולא האמינו בנפלאותיו" - שאילו עלה [יעקב] והאמין, לא היתה לו ירידה לעולם!
ואנו רואים שלמרות שליעקב היו סיבות טובות למה לא לעלות, שחשש שהבטחת ה' היא על תנאי, ו"שמא יגרום החטא" , לכך שהוא ירד ככל שאר השרים, בכל זאת היתה כאן החטאת המטרה, שגרמה לבכיה לדורות.
בהדי דכבשי רחמנא
אפשר להבין את הענין, על פי הכלל הגדול שלימד ישעיהו את חזקיהו חזקיהו חלה ונטה למות, בא אליו ישעיהו ואמר לו שזה עונש על שלא התחתן. אמר לו חזקיהו שנתגלה לו ברוח הקודש שיהיה לו בן רשע. אמר ישעיהו: "בהדי דכבשי רחמנא, למה לך?!" - למה לך להתעסק בדברים שה' מכסה?! קיים את מצוותיו, וזהו!
סמוך על ה'
על פי כלל זה אפשר להבין מה היתה הטעות של יעקב אבינו. ה' התגלה אליו והבטיח לו גדולה ותפארת. "הארץ אשר אתה שוכב עליה, לך אתננה ולזרעך, והיה זרעך כעפר הארץ, ופרצת..." . אבל יעקב ידע שיתכן וישראל יחטאו, ותהיה בעיה עם מימוש הבטחה זו. ולכן העדיף "שב ואל תעשה". אבל התשובה הברורה והחותכת היא: מה לך להתעסק בחשבונותיו של ה'? הוא אמר? עשה, וסמוך עליו.
למרות ה"סיכונים"
ואנו יכולים לראות מעין בעיה זאת בימים אלו. ה' גואל אותנו בגלל חילול שמו הגדול, למרות שאיננו ראויים לכך . חילול ה' שמתבטא בכך שעמו בגלות. אולם דרך גאולה כזאת בלי זכות, בלי תשובה, היא קשה מאד. וה' מבקש "עיזרו לי לגאול אתכם, עשו מה שאמרתי לכם!". אילו נעשה את רצונו בלי חשבונות ומתוך התעלמות מהגויים ועושי דברם, במסירות נפש, אילו נבחר בגדלות למרות הסיכונים שבכך ואפילו הסיכונים ה"דתיים" ש"הדור אינו במדרגה", ו"צריך לעלות מדרגה מדרגה", אילו נפתח לו פתח "כפתחו של מחט" מתוך תמימות ומסירות נפש, אזי מובטח לנו שהוא יפתח לנו מיד "כפתחו של אולם" ללא יסורים, וללא סבל מיותר. אל לנו להתיירא מהגדלות המובטחת לנו - ה' ציוה ועלינו לקיים. ועדיין בידינו הדבר.
ניזהר מה"טוב" של הרעים
לעיתים רשעים באים לפתות אותנו בשם ה"טוב", לא תמיד קל להבחין במלכודת. חובה לבסס את הרעיונות הנכונים בלבנו.
מיד כאשר מתגלה ללבן דבר בריחת יעקב, הוא משנס מתניים ויוצא כולו נזעם למרדף. אלא שבלילה לפני שהוא משיגו, מזהיר אותו ה' בחלום הלילה: "השמר לך פן תדבר עם יעקב מטוב ועד רע" . כמובן שנשאלת השאלה: ברור למה לבן מוזהר שלא לדבר עם יעקב רע, אבל מה איכפת לנו שידבר איתו טוב? ובכלל, מה פתאום מוזכרת האפשרות שידבר איתו טוב, והרי כל יציאתו של לבן לדרך היתה כדי להרע ליעקב, וכפי שהוא אף מעיד במפורש בפגישתו עם יעקב :"יש לאל ידי לעשות עמכם רע" .
כמו בלעם
יש שתי דרכים להבין הדברים - ולקחן בצידן. דרך אחת היא כך: ה' מכיר את דרכם של הרשעים. אילו היה ה' בא ללבן ואומר לו: שמע, אל תעז לדבר עם יעקב רע, היה לבן מתמלא התחסדות ואומר: בסדר, אין בעיה, אלך ואדבר איתו רק טוב. נופת צופים תיטופנה שפתותי. התנהגות כזו מצאנו אצל רשע אחר, בלעם, לאחר שה' התיר לו ללכת עם שלוחי בלק, אך הזהירו שלא יקלל את ישראל. למרות הגבלה זו, לא נמנע בלעם מללכת, למרות שכל מטרתו נותרה להזיק לישראל. אך אם לא יוכל לקללם מה טעם להליכתו? אלא שהוא אמר לעצמו: אלך, וכבר אסתדר, "שמא אפתנו [את ה'] ויתרצה!" הרשעים בפתלתלותם, בטוחים שהם מסוגלים "למרוח" את כולם, גם את ריבונו של עולם. כך גם לבן, ודאי היה אומר: בסדר, אדבר עם יעקב רק טובות, מתוך מחשבה שאולי דוקא בשפת חלקות יצליח להביא את הרעה אשר חשב עליו.
והרי מי כמונו מכיר את הדרך הזו! כמה שנים ניסו אויבינו להשמידנו בדרכים "רעות", ולא הצליחו. עד שבא איזה "בלעם" ויעץ להם לדבר אלינו "טובות". מה הערבים רוצים מאיתנו? בסך הכל שלום! בסך הכל רחמנות על 'פליטים' פיוס היסטורי! והשיטה עובדת... אוי, כמה שהיא עובדת!
על כל פנים, לפי הסבר זה, ה' אמר ללבן של ידבר "טוב" עם יעקב - כי ה"טוב" שהרשע מתעטף בו אינו אלא כיסוי לאותו רע בדיוק שהוא התכוון לעולל ליעקב בצאתו למרדף.
אדם עקום דרך עקומה
ניתן להסביר את הענין גם בצורה מעט שונה. ניתן לומר, שכאשר ה' מזהיר את לבן שלא ידבר עם יעקב "טוב", הוא מתכון לומר ללבן שלא ידבר עם יעקב גם דברים שהוא באמת ובתמים חושב שהם לטובתו של יעקב! לפי הסבר זה, ה' מונע את לבן מלדבר טוב עם יעקב, מפני שגם מה שבעינין של לבן נחשב ל"טוב" - הוא באמת רע.
ולמה זה? ההסבר לכך פשוט: כיצד אפשר לסמוך על כח שיפוטו של לבן הרשע? הרי בכינויו "לבן הארמי" כבר קשור לפי חז"ל התואר "לבן הרמאי", כלומר, אדם שאי היושר טבוע עמוק באופיו הפתלתל! אדם כזה, שכל חייו היו חיים של אי - יושר, הופכים בהכרח את כל עולם המושגים שלו לעולם עקום, ומעקרים את היכולת שלו לשפוט ולהבדיל בין טוב לרע. אדרבא, ברגע שאדם כזה מציע לאדם ישר (כמו יעקב) ללכת בדרך פלונית "כי זו דרך ישרה וסלולה" - אסור בכלל להקשיב לו, עליו להרחיק ת"ק פרסה מאותה דרך, ולחפש מיד דרך אחרת! חזקה שאותה דרך שעליה ממליץ הארמי - הרמאי, מלאה מוקשים ומהמורות. וכפי שמצא שלמה המלך לנכון לכתוב בספר משלי פעמיים: "יש דרך ישר לפני איש - ואחריתה דרכי מות ". שלמה לא מדבר על אדם שבכוונה סלל דרך עקומה, שלמה מזהיר מפני אדם עקום שחושב שדרכו ישרה, אך לאמיתו של דבר בקצה דרך זו מחכה המוות הרוחני.
למעשה, את הדברים הללו אומרים חז"ל והם מובאים ברש"י על הפסוק "'מטוב ועד רע': כל טובתן של רשעים - רעה היא אצל הצדיקים "! כלל גורף, מה שאצל הרשעים נחשב ל"טוב" - אצל הצדיקים נחשב לרע!
התרופה: ביסוס הרעיונות היהודיים
הכלל הזה, שאיננו מורגלים אליו, חשוב במיוחד בתקופה שמאפיין אותה הוא הטשטוש בין המושגים של הטובים לבין המושגים של הרעים. בדורות הקודמים, ההבדל בין שני העולמות היה בדרך כלל ברור. אך בתקופתינו יש חידוש. גם אלו שסוטים מדרך הישר מדברים פעמים רבות בשם ה"טוב". לפעמים הם עצמם כבר כמעט משוכנעים שהם אנשי הטוב והיושר, ואילו אנחנו, שומרי התורה והדבקים בערכים המקוריים של היהדות, הננו הרעים. ודי קל לנו ליפול כאן לתוך מלכודת. כי התחושה הטבעית שצריכה להיות ושבאה לביטוי באימרה "כל טובתן של רשעים רעה היא אצל הצדיקים". עלולה להיטשטש מול המילים היפות שלהם.
התרופה לזה היא, ביסוס המושגים היהודיים המקוריים על ידי לימוד התנ"ך ומדרשי חז"ל וההבחנה בין מושגים אלה לבין מושגי נכר. כך נדע להבחין בין טוב אמיתי לרע, בין מחשבות ישראל למחשבות העמים.
© כל הזכויות שמורות