ויקהל

לה:ל-לא וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, רְאוּ קָרָא ה' בְּשֵׁם, בְּצַלְאֵל בֶּן-אוּרִי בֶן-חוּר, לְמַטֵּה יְהוּדָה. וַיְמַלֵּא אֹתוֹ, רוּחַ אֱלֹקים, בְּחָכְמָה בִּתְבוּנָה וּבְדַעַת, וּבְכָל-מְלָאכָה

השכר של מסירות הנפש של חור

צריך להבין באיזה זכות בחר הקב"ה דוקא בבצלאל לבנות את המשכן, מקום השלמות והתמימות בעולם, ודאי שבצלאל לא נבחר בגלל אומנותו ובקיאותו, שהרי אז היה בסך הכל בן י"ג שנה, כמו שאמרו חז"ל , ולא היה לנער הזה נסיון באומנות, אלא כמו שאמרו חז"ל: "'ואמלא אותו [רוח אלקים] ' - כל החכמה הזה מנין? מן הקב"ה, רוח אלקים... וכל הבינה שהיתה בבצלאל משל ש-די היא... ". אלא, הוא נבחר בזכות סבו חור, שמסר את נפשו על קדושת השם, ובכך הפגין את האמונה השלמה והתמימה, ולכן זכה נכדו לבנות את המקום השלם והתמים שבו הצטמצמה השכינה. זאת הסיבה שנכתב גם שם האב וגם שם אבי האב, אף שדבר נדיר הוא, ואם כבר כותבים את שם אבי האב, בדרך כלל זה כדי לייחס את האדם, ואז מזכירים את כל היחוס, כגון: "ויקח קרח בן יצהר בן קהת בן לוי ", אבל לכתוב גם את שם אבי האב ובזה לסיים, דבר נדיר הוא. אלא הסיבה לכך היא, שהיה צורך להזכיר את שמו של חור, כי רק בזכותו נבחר הנער בן הי"ג להיות אדריכל המשכן. וכן אמרו בדעת זקנים מבעלי התוספות: "לכך הזכיר בבצלאל אבי אביו, מה שלא הזכיר באהליאב אלא אביו, לפי שחור נהרג על מעשה העגל, והמשכן בא לכפר על מעשה העגל לכן נזכר כאן במשכן ".

גם בתנחומא נאמר: "'ראו קרא ה' בשם בצלאל בן אורי בן חור [למטה יהודה] ' - מה צורך לחזור להזכיר כאן אלא שנתן [חור] נפשו להקב"ה, בשעה שביקשו לעשות את העגל, עמד כנגדם וגער בהם ועמדו עליו והרגוהו. א"ל הקב"ה: חייך, אני פורע לך... כל בנים שיצאו ממך אני מגדלן בעולם... ".

את שמו של חור אנו מוצאים במלחמת עמלק. כאשר משה היה צריך להרים את ידיו, תמכו בו אהרן וחור "מזה אחד ומזה אחד ". אומרת המשנה: "וכי ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות מלחמה? אלא לומר לך, כל זמן שהיו ישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים, היו מתגברים, ואם לאו היו נופלים ". כלומר, ידיו של משה סימלו את האמונה והביטחון בה', ואהרן וחור תמכו במשה, כי גם הם היו בעלי אמונה גדולים מאוד. במעשה העגל כתוב "וירא אהרן ויבן מזבח לפניו ", ושואלת הגמרא: "מה ראה? א"ר בנימין בר יפת א"ר אלעזר: ראה חור שזבוח לפניו. אמר: אי לא שמענא להו, השתא עבדו לי כדעבדו בחור, ומיקיים בי: 'אם יהרג במקדש ה' כהן ונביא ', ולא הויא להו תקנתא לעולם. מוטב דליעבדו לעגל - אפשר הויא להו תקנתא בתשובה ". כלומר, כשראה חור שעם ישראל עושה את העגל, התחיל לצעוק ולהוכיחם: מה אתם עושים, מדוע אתם עושים עגל? והעם שחטוהו. כשראה זאת אהרן, פחד, ואמר שאם גם הוא יוכיחם, יתקיים הפסוק באיכה "אם יהרג במקדש ה' כהן ונביא", ולא תהיה להם תקנה. לכן עשה את העגל.

אם כן, הטעם שייחסה התורה את בצלאל, מקים המשכן ובונה הארון, שהוא סמל האמונה, עד חור הוא שחור היה סמל האמונה המלאה והשלמה בקב"ה,הוא היה מלא אמונה, ולכן גם את בצלאל הקב"ה מילא חכמה. לעומתו, אהרן לא היה מלא אמונה בזמן חטא העגל, ולכן התורה מייחסת את חטא העגל לאהרן. וכיוון שאהרן לא היה מלא אמונה בה', היה צריך אחר כך לשמש במשכן שבעה ימים, שבעת "ימי המילואים", שתפקידם היה למלא את החסר באמונתו של אהרן, כדי שיהיה מלא אמונה.

האמונה הזאת לא התחילה בחור, אלא באביו כלב . כאשר חזרו המרגלים מארץ ישראל בוכים, וגילו חוסר אמונה באומרם שאין סיכוי לנצח את שבעת העמים, עמדו נגדם יהושע וכלב וזעקו: "לא, נוכל לרשת את הארץ וכל ביטחוננו הוא בה'". אך בספר במדבר כתוב: "ועבדי כלב עקב היתה רוח אחרת עמו וימלא אחרי ". ולכאורה קשה, מדוע לא נזכר שם יהושע? הרי גם הוא זעק יחד עם כלב על חוסר האמונה. וכן בספר דברים כתוב: "זולתי כלב בן יפנה הוא יראנה... יען אשר מלא אחרי ה' " - מה עם יהושע? אלא ששוב, אם נתבונן, אנו רואים כאן את המושג "מלא". כלב, לעומת יהושע, היה מלא אמונה. אנו לומדים זאת ממה שמסופר על כלב כאשר העם רצה לרגום אותו ואת יהושע באבנים: כלב קם, "ויהס כלב " - כלב הוא זה שהשתיקם למרות שידע שיכול להיות שירגמוהו, כמו שאכן שחטו את חור בנו. בכל אופן הוא קם והשתיקם. לכן גם אצלו אנו מוצאים את המושג "מלא" כמו אצל בנו חור - לשניהם הייתה אמונה מלאה בה'.

אנו מוצאים מושג זה לשלילה אצל המן, כשאחשוורוש שאל את אסתר: "מי הוא זה ואי זה הוא אשר מלאו לבו לעשות כן ". הרי להמן היה הכל. רק דבר אחד הפריע לו: "וכל זה איננו שוה לי " כאשר הוא רואה את מרדכי. ולכן הוא נתמלא שנאה - במובן של "מלא". ולכן יש מצווה למחות את זכר עמלק, כי הם מלאים שנאה.

מעטו של הרב בנימין זאב כהנא הי"ד

עת לבנות

החזרה על פרטי המשכן לא היתה כל כך תמוהה בעינינו, אילו היינו קולטים את המרכזיות של המקדש והעבודה בו ביהדות השלמה ממנה כה רחקנו.

פרשיות ויקהל ופקודי, חוזרות ברובן על הדברים שנכתבו בפרשיות תרומה ותצוה. עובדה זו מעוררת שאלה ידועה. איך זה שהתורה שאין בה מילה מיותרת, ואשר פעמים רבות חז"ל לומדים מאות אחת שבה תילים של הלכות, 'מבזבזת' כאן כל כך הרבה פסוקים; במקום לציין בפסוק אחד, שבני ישראל עשו כאשר ציוה ה' את משה, כפי שהתורה נוהגת לכתוב פעמים רבות.

חשוב לציין, שגם בפסוקים של ציווי בניית המשכן וכליו, נוקטת התורה ביד רחבה בתיאוריה, בניגוד למקובל. וכל זה, הוא הקדמה לספר 'ויקרא' שרובו ככולו עוסק בענייני הקדשים ואנו? מול כל זה, מול חלק אדיר מהתורה, רובנו מרגישים מרוחקים, ושזה בכלל לא מדבר אלינו. זה, יחד עם העובדה ששליש ויותר מן המצוות שייכות לתחום הרחב של המקדש וקדשיו - הופך את התורה בתודעתנו לרחוקה מ"תורת ה' תמימה משיבת נפש".

הפרופורציות השתבשו לגמרי

המציאות הזו יחד עם התמיהה בה פתחנו את המאמר, מראות שהפרופורציות שלנו ביהדות השתבשו לחלוטין. כלומר, אם בכל ימות השנה אנחנו נוהגים להצביע על רעיונות יסודיים ומרכזיים בתורה, שהפכו בדור עגום זה לרעיונות זרים שלעיתים הם אף 'מחוץ לגדר' - הרי כאן אנחנו רואים איך התורה הצטמצמה אצלנו עד למינימום.

חשוב להבין, שהסיבה שהתורה לא מקמצת במילים וב'מקום' בענין המקדש והקרבנות, היא מפני שנושא זה הוא כל כך מרכזי בחיים היהודיים השלמים. הרי כשהתורה מקדישה פרשיות רבות למצוות - איננו מרגישים שיש בזה דבר מוזר; אדרבא, יתכן שלרבים נראה שהתורה היתה צריכה להרחיב עוד יותר בהסברת המצוות. ומדוע זה? מפני שברור לנו שהמצוות הן חלק עיקרי, שבלעדיהן אין תורה. וכאן מונחת הבעיה. את זה שהמצות הן חלק עיקרי ביהדות ובלעדיהן אין יהדות - אנחנו מבינים; אך איננו מבינים שבאותה מידה המקדש והקרבנות הם חלק עיקרי ביהדות, ובלעדיהן - למען האמת - אין יהדות.

בית מקדש בימינו

מתוך המבט הזה, אפשר לגשת לשאלת חובת חידוש עבודת הקרבנות והנחת היסודות לבנין בית המקדש בימינו.

ככלל, כאשר מעלים רעיון זה בימינו, הוא מעורר התנגדות מיידית. הטענות והתירוצים הם רבים, וכמו בכל דבר הם מתחלקים לפי החוגים השונים. יש האומרים: בית המקדש בכלל ירד מהשמים, וזה לא עסק שלנו. יש הטוענים: בית המקדש זה פרוייקט של המשיח. יש המתרצים: בית המקדש זה יותר מדי גבוה בשבילנו ואנחנו כל כך ירודים. ועוד.

מצוה היא מצוה

לכל התירוצים האלו ישנם תשובות והסברים מאוד מאוד ברורים וקולעים, שבמקום המצומצם הזה לא ניתן להרחיב בהם. אבל גם לא נחוץ להרחיב. העיקר הוא, שאחת מתרי"ג המצוות היא החיוב לבנות את בית המקדש. אז זהו. ברגע שיש מצות עשה נסתמים כל התירוצים. הלא כן? שמעתם מישהו שטען: טהרת המשפחה? מקוה? בשביל מה? הטהרה ממילא יורדת מהשמים! או שמא הטענה הבאה נשמעת לכם הגיונית: ללמוד תורה? אני? כמה אני ירוד. והתורה כל כך קדושה. אני לא יכול להתקרב אליה!

אבל חס וחלילה. אנחנו לא רוצים להיפטר ממצוות. כל שכן ממצוה כל כך חשובה כמו מצות בנין בית המקדש. איזו מצוה עצומה זו! זו המצוה שמשרה את השכינה בתוכנו. ממש!

האם סתם כך נתן לנו ה' לכבוש את הר הבית לפני שלושים שנה? האם כדי שניתן לערבים להמשיך לחלל שם שמים במקום קודש הקדשים, והפעם תחת שלטון יהודי? האם איננו מרגישים שעל דבר כזה, יותר מכל דבר אחר, אי אפשר לשתוק?

לאכול עשב...

יש כאלה שאומרים: כמו שבגלות הסתפקנו במצוות אחרות כתחליפים דחוקים להשראת השכינה - לא נורא אם נמשיך כך בינתיים גם כאן בארצנו.

נו, כשהיינו בגלות לא היתה ברירה, היינו אנוסים, וה' הטוב יכפר על כך. אבל היו. כשהדבר ביכולתנו, איך נסתפק ב'תחליפים'? למה הדבר דומה? לאדם שיושב ואוכל עשבים. אומרים לו: מה קרה לך? והוא עונה: תשמעו, הייתי פעם במדבר, נתקעתי בלי אוכל, אז מצאתי עשבים וקוצים ואכלתי. אומרים לו: טיפש, אז לא היתה לך ברירה. כדי שלא תמות משכת קצת זמן בדוחק עם עשבים. גם ככה לא יכולת להמשיך הרבה. אבל עכשיו? יש לך אוכל אמיתי! מה פתאום אתה אוכל עשב?

ואנחנו - מתי אנחנו נפסיק לאכול עשב?...

תורה בלי מקדש חסרה היא - אסור לבני התורה לנוח על זרי הדפנה

בתקופה זו של השנה אנו מוקפים בקריאת פרשיות של "ועשו לי מקדש" והקרבת קרבנות; זאת בנוסף לקריאת ארבע הפרשיות לקראת חודש ניסן וחג הפסח. והנה, שוד ושבר! לרוב רובנו אין הפרשיות האלו אומרות דבר. דומות הן עלינו כ'אות מתה', שיש לקרוא אותן רק בגלל, ש - מה לעשות - הן מופיעות בסדר פרשיות התורה. אין הן מלהיבות אותנו. להפך, הרגשת השעמום והריחוק מהן בולטת.

הפרה האדומה שנפסלה

בעוד מספר שבתות, נקרא את פרשת "פרה", העוסקת בפרה אדומה. לכאורה, עוד נושא מרוחק. אך האומנם? לפני מספר שנים נולדה פרה אדומה בכפר חסידים, מה שעורר בקרב שוחרי המקדש התרגשות רבה. למרבה הצער, כשהגיעה לגיל חצי שנה צמחו בזנבה שתי שערות שחורות והפרה נפסלה.

נדמה שרק מעטים הרגישו ממש כאב על שכך קרה, השאר ודאי הפטירו: "נו, אלפיים שנה חיינו בלי פרה אדומה, אז עוד קצת..." ושבו לעסקיהם החשובים באמת...

אין לנו ספק שפרה אדומה זו, כמו דברים רבים שמתרחשים בתקופתנו, אות היא משמיים. הכל מוכן - רק אנחנו מעדיפים לשקוע ביום-יום שלנו. גם פסילתה היא סימן - ה' פותח את הפתח, אך אנו צריכים להיכנס, ואם לא - הפתח נסגר. זכינו שבדורנו הקב"ה יפתח לנו פתחים רבים, שוב ושוב, ובסבלנות רבה. ואנחנו? שלמה תיאר מצב זה היטב "קול דודי דופק: פתחי לי אחותי רעייתי, יונתי תמתי... " ואנו? "פשטתי כתנתי - איככה אלבשנה? רחצתי את רגלי - איככה אטנפם? " ובינתיים: "ודודי חמק עבר...".

השראת שכינה בישראל - מה זה?

השאלה היא, האם גם בעיני בני התורה כל הענין הזה נראה כמיותר ואולי אף כנלעג? האם הם מבינים שפרה אדומה, היא לא רק עוד מצווה פרטית, אלא פתח לאינספור מצוות הקשורות למקדש, ולמעשה - הפתח להשראת שכינה בישראל!

אלא שלצערנו הרב, גם המשפט הזה "הפתח להשראת שכינה בישראל" - לא מעורר לבבות. נו, מילים... האמת היא, וקשה לומר זאת, שעולם התורה התרגל להסתדר בלי זה. למה לא, בעצם? עוסקים בתורה מבוקר עד ערב, מדקדקים במצוות - אז מה חסר? מקדש??? עזבו, תלמדו דף גמרא, ותרגעו!

אבל מי שחושב כך, מנותק מהבנת יהדות מה היא. אלפיים שנות גלות ניתקו בין התורה לבית המקדש. וזהו, למעשה, ניתוק בין התורה לבין נותן התורה!

מצב בלתי אפשרי

אכן כך. אין תורה בלי נותן התורה, והקשר לנותן התורה - הוא דרך השראת השכינה בבית המקדש. עיקר המקדש הוא הארון בקדש הקדשים, שבתוכו מונחות לוחות הברית, התורה, ושם משרה ה' את שכינתו. הסבירו חז"ל "אמר הקב"ה לישראל: נתתי לכם את התורה - לפרוש הימנה איני יכול; לומר לכם אל תטלוה איני יכול; אלא בכל מקום שאתם הולכים, בית אחד עשו לי שאדור בתוכו - שנאמר 'ועשו לי מקדש' ".

צריך לשמוע מה אמרו כאן רבותינו. ה' 'לא יכול' לפרוש מהתורה - ומפני כך הוא ביקש שנבנה לו 'בית' אצלנו! והנה, מאז חורבן הבית המציאות היא לא רק שה' גלה מביתו - אלא שהוא פרוש, על כרחו, כביכול, מתורתו! נורא! האם זו רק "בעיה שלו"? חלילה! אנחנו נמצאים במצב בו אמנם התורה בידינו - אבל ה' רחוק מאיתנו. זהו מצב בלתי אפשרי! זה חסרון שפוגם בעצם הקשר שלנו לתורה!

מובילי המהלך לבנין המקדש

כל עוד אנוסים היינו - מה יכולנו לעשות? אבל מה נאמר כשבאפשרותנו לבנות את המקדש, וההלכה מצווה לעשות כך , ובכל זאת אנו אומרים: יש זמן, העיקר ללמוד תורה? זה כאילו אנחנו אומרים לה': ראה איך אנחנו מסתדרים יפה - בלעדיך - עם התורה שנתת לנו. אתה יכול להשאר במקומך!

זהו חוסר הבנה בסיסי של מהות התורה ומהות בית המקדש. בית המקדש מקשר אותנו עם נותן התורה. במצב כזה, לימוד התורה וקיומה זה רמה אחרת לגמרי.

מסיבה זו, דוקא בני התורה שעוסקים כל ימיהם בתורה - צריכים להיות המובילים בהתלהבות את המהלך לבנין בית המקדש. ודבר זה צריך לקרות, כדברי הירושלמי , קודם לביאת משיח בן דוד. אם לא כך - זה מטיל ספק, שמא במידה מסויימת דבקותנו בתורה היא רק בחיצוניות, ולא במהות האמיתי שלה.