ויקרא

ב:יא כָּל-הַמִּנְחָה, אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ לה' לֹא תֵעָשֶׂה, חָמֵץ: כִּי כָל-שְׂאֹר וְכָל-דְּבַשׁ, לֹא-תַקְטִירוּ מִמֶּנּוּ אִשֶּׁה לה'

על גאווה וחנופה

אנחנו מוצאים שתי מצוות (דינים) בפרשת ויקרא. אחת היא איסור הקטרת חמץ ושאור והשנייה היא איסור אכילת חלב ודם: "כל חלב לה', חוקת עולם לדורותיכם, כל חלב וכל דם לא תאכלו".

מצד אחד אנו מלכות, אומה, ומצד שני יש עניין של הפרט. בתור פרט, היהודי חייב להגיע לעליונות ולהתקדשות של מצוות, והדרך לכך - בתור פרט - היא דווקא הענווה (גם כשהפרט נמצא במסגרת הכלל). הפרט חייב להיות עניו, ובכך להגיע ליראת שמים, ותוך כדי כך להיות גאה ומקודש בתור חלק מעם ישראל.

וכדי ללמד אותנו את איסור הגאווה נאסר עלינו להקריב חמץ על המזבח, כי חמץ הוא סמל הגאווה. כשמכניסים שאור (חמץ) לעיסה, הוא מחמיץ אותה; העיסה הולכת ומתנפחת. יש סברא ששאור הוא מלשון סערה, כי הוא מניע את העיסה ומביא אותה לידי חימוץ. דווקא בפסח הקב"ה אסר לאכול חמץ, כי באותו יום הפכנו לעם, הפכנו מעבדים לבני חורין, ואפשר להתגאות בזה. אך ה' אומר: דע, אמנם אתה בן מלך, אבל דווקא משום שאתה מתנפח, אתה צריך לבער את השאור שבעיסה.

גם הגזל והעוול נקראים חמץ. "פלטני מיד רשע מכף מעול וחומץ " - הגזלן נקרא חומץ. "דרשו משפט אשרו חמץ " - עלינו לתמוך בחמוץ, בנגזל. מה מניע את האדם לעשות עוול? הוא שם את עצמו מעל הזולת - הוא רוצה כסף. לכן הוא נקרא "חומץ". החמץ מתקלקל, וכן היין הופך ל"חומץ". דווקא היין, שהוא סמל הקדושה-המקדש, הופך לחומץ, דבר שאסור במקדש. "חומץ בן יין" - כינוי לרשע. הגמרא אומרת : "גלוי וידוע לפניך שרצוננו לעשות רצונך, ומי מעכב? שאור שבעיסה" - יצר הרע. אנו העיסה, וניתן להפוך אותנו לטוב או לרע, אך יש בנו שאור, ולכן אנו הופכים לחמץ.

ומשום כך אסור להקריב על המזבח חמץ ושאור. המזבח הוא לרצון, ואי אפשר לקחת שאור שהוא אי-רצון, ולשים אותו אצל רצון. כשהנביא עמוס מדבר על מקום שימת הבמות, הוא אומר : "באו בית אל ופשעו הגלגל הרבו לפשע והביאו לבקר זבחיכם לשלשת ימים מעשרתיכם, וקטר מחמץ תודה וקראו נדבות השמיעו". "מצודת דוד" אומר שם: "אבל התורה לא ציוותה להקטיר מלחמי התודה ומכ"ש לחם החמץ, שאין החמץ נקטר כלל בבית המקדש, כמו שנאמר 'כל שאור וכל דבש לא תקטירו...'".

והמצווה השנייה, איסור אכילת חלב, גם כן קשורה לסילוק הגאווה. מותר להקריב חלב על המזבח, אך הוא אסור באכילה. חלב הוא החלק היפה והשמן של הבהמה, ולכן הוא סמל של עושר. הרמב"ם כותב: "שהרוצה לזכות עצמו, יכוף יצרו הרע וירחיב ידו ויביא קרבנו מן היפה המשובח ביותר שבאותו המין שיביא ממנו. הרי נאמר בתורה 'והבל הביא גם הוא מבכורות צאנו ומחלביהן, וישע ה' אל הבל ואל מנחתו'" . כלומר, החלב הוא המובחר, ומשום כך הוא סמל הגאווה. "כל חלב לה'" - לו נאה ולו יאה, כי הוא כולל את כל הכוח שבעולם, ולו נאה להתגאות בזה, אך לנו לא. לנו אסור לאכול חלב, כי אסור לנו לאכול מדבר שלא מגיע לנו.

ההבדל בין החלב לחמץ

אם כן, גם חמץ וגם חלב הם סמל הגאוה, ומכל מקום יש הבדל ביניהם. החמץ הוא סמל עיקר היצר הרע והאנוכיות שמביאים את האדם לידי גאוה ולרדיפת העושר והכבוד. לכן, מכיון שהוא סמל השאור שבעיסה, ומקור ושורש הרע, אין לו מקום כלל וכלל על מזבח ה', כי המזבח הוא סמל הקדושה שהוא נקי מכל אנוכיות. אבל החלב מסמל את העושר והכבוד שהאדם כבר קיבל ושממנו עלול להתגאות, ולכן האדם חייב להראות את כפיית יצרו על ידי נכונות לתרום ולשרוף את החלב, סמל הגאוה.

והאדם הזוכה לכוף את יצרו ולבטל את האנוכיות וה"יש" שבו. יזכה למתיקות ולהנאה הגדולות ביותר שיכולה נשמת האדם לקלוט, והיא כל פעולת האדם ושכרו לעולם הבא, וכמו שאמרו חז"ל: "העולם הבא אין בו לא אכילה ולא שתיה ולא פריה ורביה ולא משא ומתן ולא קנאה ולא שנאה ולא תחרות. אלא צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה, שנאמר: 'ויחזו את האלקים ויאכלו וישתו'" ופירש רש"י: "שבעו מזיו השכינה כאילו אכלו ושתו".

החלב סמל למפלת הגוים

הגאווה שבחלב ובשאור מורה גם על המפלה של הגויים לעתיד לבוא. "קרבו גויים לשמוע... תבל וכל צאצאיה. כי קצף לה' על כל הגויים... חרב לה' מלאה דם הדשנה מחלב... מחלב כליות אילים כי זבח לה' בבצרה... שנת שלומים לריב ציון ". אומר שם הרד"ק : "פרשה זו עתידה והיא על חורבן אדום". ה' אומר לאדום: זה עונש על הגאווה שלכם. כשבאתם נגד ציון, באתם בגאווה וללא פחד מה', ואמרתם "מי ה' " - כחלב הזה שהוא סמל של גאווה. מוצאים את הסמליות הזאת במקומות שונים בתהילים: "יצא מחלב עינימו עברו משכיות לבב "; "טפש כחלב ליבם "; "חלבמו סגרו פימו דברו בגאות ". החלב הוא השומן והתאווה, הרצון לכל התאוות. "כי קצף לה' על כל הגויים... שנת שלומים " - הגיע התשלום על שלא פחדתם ממני ומעם ישראל היינו קודשא בריך הוא, ואמלא את החרב מן החלב הזה - "מחלב כליות אילים". ומענין שהעניין של בצרה מופיע שוב עם לשון "חמץ": "מי זה בא מאדום חמוץ בגדים מבצרה ". ומשמע שזה גאווה, שהרי נאמר בהמשך הפסוק "זה הדור בלבושו". בבצרה יש שני עניינים - החמץ והחלב, שהם סמלי הגאווה. ה' אומר לגויים: אתם תראו מי הוא הלבוש גאווה וגאות. אחר כך הוא אומר: "כי יום נקם בליבי ושנת גאולי באה ". הנקמה היא על כך שלא פחדתם מתוך רוב גאוותכם.

ולכן עונש אדום על גאוותו כלפי ישראל, ארץ ישראל והקב"ה, יבוא בחימוץ בגדים, כי גאוותו נמשלה לחומץ.

וכל המלכים והשרים הגאוותנים וגסי הרוח משולים לבהמות שמנות. וז"ל הרד"ק : "ועתודים ואילים וראמים ופרים ואבירים הוא משל על מלכי גויים פחות וסגנים". החלב של הגאוה מביאה חרב של נקם, ועל כן נאמר כאן: "כל חלב לה'", ובישעיהו "חרב לה'", כלומר, מי שאינו מבין שאין לו חלק בחלב והוא רק נחלתו ומלבושו של ה', יבין את זה בעונש לעתיד לבוא, כאשר יתברר לו שגם החרב הוא רק לה'.

ג:ג-ד וְהִקְרִיב מִזֶּבַח הַשְּׁלָמִים, אִשֶּׁה לה', אֶת-הַחֵלֶב, הַמְכַסֶּה אֶת-הַקֶּרֶב, וְאֵת כָּל-הַחֵלֶב, אֲשֶׁר עַל-הַקֶּרֶב; וְאֵת שְׁתֵּי הַכְּלָיֹת וְאֶת הַחֵלֶב אֲשֶׁר עֲלֵהֶן אֲשֶׁר עַל הַכְּסָלִים וְאֶת הַיֹּתֶרֶת עַל הַכָּבֵד עַל הַכְּלָיוֹת יְסִירֶנָּה

על כסלים וכסילים

"הכסלים: שהחלב שעל הכליות כשהבהמה חיה הוא בגובה הכסלים מלמטה ", כלומר, החלב שעל הכליות הוא בחלק התחתון שהוא על יד הכסלים, והכסלים הם השרירים הפנימיים (העצלים) של הירך סמוך לכליה. מקום זה מסמל את כל כשרונותיו וכחותיו וגאותו של האדם. כי הכליה לפי המקרא ולפי חז"ל הוא מושב המחשבה, כמו שנאמר: "שופט צדק, בוחן כליות ולב ". וכן אמרו חז"ל : "שתי כליות יש בו באדם, אחת יועצתו לטובה ואחת יועצתו לרעה". וכן : "ותעלוזנה כליותי בדבר שפתיך מישרים". הרי שהכליות מסמלות את המחשבה ואת כח ההגיון שבאדם. והירך, שהשרירים הפנימיים שלו הם הכסלים, מסמל את כח הפריון והיצירה, כמו שנאמר: "יוצאי ירך יעקב ". וכן הגאוה של ניאוף היא עם הירך, כמו שבסוטה הכהן משביע אותה בקללה: "בתת ה' את ירכך נופלת ואת בטנך צבה ", ואמרו במשנה : "בירך התחילה בעבירה תחילה ואח"כ הבטן, לפיכך תלקה הירך תחילה...". וכן מסמל הירך את הכח, כמו בפסוק: "שימו איש חרבו על ירכו ". ומשום כך חוייבו הכהנים לכסות את הירך, כסמל לכך שבמקדש אין כח לאדם בכלל, ולכן נאמר: "ועשה להם מכנסי בד... ממתנים ועד ירכים יהיו ". והכסלים עצמם הם שרירים, הסמל המוחשי של הכח. והכסל הפך לסמל של כחו של האדם ושל תקוה ובטחון. ומחמת קרבת המקום לכליה, זה גם סמל המחשבה, כמו שנאמר: "אם שמתי זהב כסלי ", כלומר אם שמתי את מחשבתי ואת בטחוני בזהב. וז"ל רש"י: "ועל ידי שהכליות על הכסלים הם, והכליות יועצות, נקראת המחשבה כסל".

ומתוך גאוה זו של האדם המתגאה בכסלו, בתבונתו ובשריריותו, מתעלם הוא מיום המוות, ובכך הוא משחית את עצמו כך שהכסל שלו הופך אותו לכסיל, טיפש. וכן נאמר: "לא יחפוץ כסיל בתבונה ". כלומר, הרי הכסל הוא כה קרוב לכליה שהיא מושב התבונה, ואינו רוצה בה. כך הכסיל שיכול להיות פיקח אילו שם כסלו בה', מסרב לעשות כן. וזאת כוונת הפסוק: "ולדעת רשע כסל ", פירוש, ולדעת את הרשעות של הכסיל, ואיך שהכסל, החכמה והכח, הופך לסכלות ע"י הרשע. הרי הרשע ששם את כסלו, מחשבתו וכחו ובטחונו בזהב ובעושר, הופך לכסיל. ונאמר: "חכם ירא וסר מרע וכסיל מתעבר ובוטח ". וכן: "והכסיל בחושך הולך ". אך מי שבוטח וסומך על ה', כמן שנאמר "כי ה' יהיה בכסלך ", מובטח הוא שישאר נבון וחזק.

ומי שמתאוה לרע ולהבל והולך אחרי תאותו נקרא אויל, ובזה שמתאוה להבל מורד הוא בה', ואין טיפש גדול מזה. וכן נאמר: "אויל ינאץ מוסר אביו ". וכן: "כי אויל עמי, אותי לא ידעו, בנים סכלים המה ולא נבונים המה. חכמים המה להרע ולהיטיב לא ידעו ". והכסילות והאווילות נפגשו, כמו שנאמר: "פגוש דב שכול באיש ואל כסיל באולתו ". וכן "וכסיל יפרש אולת ".

וכן הבער, הטיפש, הוא זה שנבער משכל, שהשכל נשרף וגורש ממנו, וכאילו "ובערת הטוב והחכמה מקרבך". וכן נאמר: "ושונא תוכחת בער ". והבער דומה לבהמה, המשוללת דעת, שנקראת בעיר, כמו בפסוק: "ושילח את בעירה ובער בשדה אחר ". ולכן נאמר: "ואני בער ולא אדע, בהמות הייתי עמך ". גם הבער והכסיל נפגשו, כמו שנאמר: "מה גדלו מעשיך ה'... איש בער לא ידע וכסיל לא יבין את זאת ", וכן: "יחד כסיל ובער יאבדו ".

הנה בלשון קודש, ברא הקב"ה בתבונתו ובגדלותו מלים שאותיותיהן מתחלפות, כדי ללמדנו מוסר. לכן, ה"בער" הוא אדם ש"רעב" לחכמה ולתבונה, צמא למי ה'. וכן הכסל, שצריך להיות מקום חכמה, והסכל, הטיפשות, קשורים זה לזה. זה נועד להודיענו את הבחירה הניתנת לאדם: או להיות איש כסל, עם חכמה ובטחון בה'. או איש כסיל וסכל. וכמו שאמר שמואל לשאול: "נסכלת" . ואל תשכח את הכלל היסודי הזה, שהבחירה ניתנה לכל אדם לבחור בטוב או ברע, בכסלות או בסכלות, ולשון הקודש מעידה עליו כל ימי חייו.

יוצא מכל זה, שאת החלב - הגאוה השמנמנית - של המקום שבו יש כח המחשבה, הפריון והחוזק, מקריבים ושורפים באש, כסמל של חולשתו וסופיותו והבלו של האדם.

א:יד-טו וְאִם מִן הָעוֹף עֹלָה קָרְבָּנוֹ לה', וְהִקְרִיב מִן הַתֹּרִים אוֹ מִן בְּנֵי הַיּוֹנָה אֶת קָרְבָּנוֹ, וְהִקְרִיבוֹ הַכֹּהֵן אֶל הַמִּזְבֵּחַ וּמָלַק אֶת רֹאשׁוֹ וְהִקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה וְנִמְצָה דָמוֹ עַל קִיר הַמִּזְבֵּחַ

שכר הנאמנות

יש להבין למה דוקא כאן, בעולת העוף צריך למצות את הדם על הקיר. ודבר יפה לומד מזה רבינו בחיי : "על דרך הפשט בחר הכתוב הגדולים בתורים [כלומר, שהגדולים כשרים בתורים ולא הקטנים] מפני הדבקות, כי הנקבה מהם כשתאבד בן זוגה לא תדבק באחר לעולם. וכן ישראל הדבקים בהקב"ה לעולם לא ימירוהו באחר..." . ולכן ציווה הקב"ה שדם העוף הדבק והנאמן הזה יִמָצה על קיר המזבח, המסמל את הנאמנות בתוך הזוג, ובין כנסת ישראל להקב"ה.

ויש להרחיב את זה, ולהסביר שבקרבן, הקב"ה ציווה דוקא למלוק את העוף ולא לשָחטו, כדי להפגין שלא השחיטה היא העיקר, אלא קבלת האדם עליו את מצות השחיטה, בעול מלכות שמים. הקב"ה ציווה, ולכן עושים. וזה הדבר שמצרף את האדם - כניעתו ושפלותו לפני ה', שבירת היש, הוצאת הגאוה והאנוכיות ממנו. ויתכן שאפילו המלה "מצוה" יונקת מלשון "למַצות", שמשמעותה - להוציא בחוזק ובלחץ את כל הדם. וכן בפסוק: "את קֻבַּעת כוס התרעלה שָתִית, מָצִית ", פירושו ששָׁתִית עד הטיפה האחרונה, מכיון ששָׁתִית בלחץ ובחוזק ובמאמץ. וזה גם מטרת המצוות - להוציא בלחץ ובכח ובחוזק את הסיג האחרון שבאדם.

ה:כא נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא, וּמָעֲלָה מַעַל בה' וְכִחֵשׁ בַּעֲמִיתוֹ בְּפִקָּדוֹן, אוֹ-בִתְשׂוּמֶת יָד אוֹ בְגָזֵל, אוֹ, עָשַׁק אֶת-עֲמִיתוֹ

מעילה - בגידה בתפקיד

ובכן, ידידי, התבונן ולמד מדוע כינתה התורה הכחשה ושקר בשם "מעל" בה'. כי הרי מעילה היא פשיטת יד בהקדש, ברכוש הקודש; ובכלל, המושג של "מעילה" הינו ענין של סטייה, שינוי דרך ומהלך, ושיקור התפקיד. וכן אמרו חז"ל : "אין מעילה בכל מקום אלא שיקור. וכן הוא אומר [בשבטי עבר הירדן שגלו תחלה] 'וימעלו באלקי אבותיהם', ואומר [בעכן] 'וימעלו בני ישראל מעל בחרם', ואומר 'וימת שאול במעלו אשר מעל בה'', ואומר בעוזיה [שניסה לכהן במקדש]: 'צא מן המקדש כי מעלת', ואומר [בסוטה] 'ומעלה בו מעל'. הא אין מעילה אלא שיקור". וכן בכל התרגומים, בכל מקום שנאמר "מעל", מתרגמים "שקר". וכן בעניין סוטה, תירגמו אונקלוס ויונתן "ותשקר ביה שקר". ובמסכת מעילה אמרו: "אין מעל אלא שינוי [כלומר משנה את התפקיד והדרך ממה שציווה ה' לְמה שהאדם רוצה], וכן הוא אומר [בסוטה]: 'איש איש כי תשטה אשתו ומעלה בו מעל' [כלומר, שהיא שינתה מבעלה לגבר זר], ואומר: 'וימעלו באלקי אבותיהם ויזנו אחרי אלהי עמי הארץ' [כלומר, שינו מעבודת הקב"ה לע"ז]". והמתבונן יראה שאשה המועלת בבעלה, או שמועלת בכלל בקדושתה ומפקירה את עצמה, נקראת גם "זונה", שמשמעה סטייה מן הדרך, שינוי אורח החיים שנצטוותה ללכת בו. ואשת איש שזינתה נקראת "סוטה", שסטתה מהדרך, כלומר שינתה את תפקידה .

למעשה, שינוי ושיקור חד הם, כי מי שמשנה את תפקידו - משקר בו. וכן שינוי ושיקור ומעילה חד הם, כי מעילה היא פריקת עול, שמי שרוצה לשנות את תפקידו ואת מצוותו ולשקר במשימתו בעולם, מסיר את עולו והופך לבליעל - בלי עול. מעילה היא בגידה בתפקיד, ומשום כך גם מעילה וגם בגידה מורות על הסרת המעיל והבגד, שהם הכיסוי שמסמל את העול ואת הקדושה שהקב"ה נתן לאדם הערום ממצוות ומקדושה להתכסות בהם.

לא בכדי יצר הקב"ה את לשון הקודש במלים שהן כולן מושגים, זו קשורה לזו בכוונתה. "בני העלייה" אינם אלא בני העול, בנים שקבלו עליהם את העול מעל ללבבם, ומשום כך עולים הם ומתקדשים מעלה מעלה, מעל לחומר ולחומרנות, בהבנה שזה תפקידם, שעליהם לקבל את עול העליון כי זאת כל סיבת קיום העולם. והעולם נקרא כך משום שכל יצירתו מותנית אך ורק בקבלת האדם את עול ה'. כמו כן, ברור שקרבן עולה, שכולו לה', נקרא כן על שהכל, כולל האדם ורכושו, כולו לה', והוא הסימן לעול מלכותו.

ומי שפורק עול הרי הוא בן בליעל - אדם בלי עול, כינוי לרשע, וכמו שנאמר בעיר הנדחת : "יצאו אנשים בני בליעל מקרבך", ועל זה אמרו חז"ל : "בני אדם שפרקו עולו של מקום". וכן : "'בני בליעל' - בנים שפרקו עול שמים מצואריהם". אך לא רק "בלי עול" כי אם גם "בלי יעל" - בלי תועלת כל שהיא, שהרי האדם נברא רק לקבלת עול מלכות שמים, ואם את זה הוא פורק, אזי אין לו כל תועלת בעולם וטוב מותו מחייו.

מעטו של הרב בנימין זאב כהנא הי"ד

אזניים להם - ולא ישמעו

'תופעה אקוסטית (קולית)' מאוד מעניינת היתה במשכן. כאשר ה' היה פונה למשה ומדבר אליו, היה "הקול הולך ומגיע לאוזניו, וכל ישראל לא שומעין ". רש"י בהמשך מעלה אפשרות שמא הסיבה היא 'טכנית': "יכול מפני שהקול נמוך?", ומיד שולל זאת: "תלמוד לומר 'את הקול', מהו 'הקול'? הוא הקול המתפרש בתהלים: 'קול ה' בכח, קול ה' בהדר, קול ה' שובר ארזים '...". כלומר, הקול היה 'חזק', צלול, ברור, ובכל זאת, כאשר הקול הגיע לשאר העם, 'נחסמו' אזניהם משמוע. מדוע? מפני שלא היתה להם הכנה נפשית לשמוע את קול ה' יוצא ישירות מפי הגבורה.

כאן אנו למדים מושג חדש ב'שמיעה'. כמו שהסיבה שכל ישראל לא שמעו את קול ה' במשכן לא היתה מפני ליקוי באזניהם, אלא מפני חוסר שלמות נפשית; כך גם ב'קול ה'' ברמה שסתם יהודי כן אמור להיות מסוגל 'לשמוע', ישנם כאלה ש'לא שומעים'. מדוע? כי הם לא מוכנים נפשית לכך. הם לא מוכנים לשמוע.

גם לחמור יש אזניים

השמיעה איננה דבר טכני. בשביל לשמוע לא די שיהיו אזניים - בשביל לשמוע צריך גם לב, כלומר, רצון לשמוע. זה בדיוק מה ששלמה המלך מבקש מהקדוש-ברוך-הוא מיד לאחר שהומלך : "ונתת לעבדך לב שומע לשפוט את עמך להבין בין טוב לרע". שלמה דייק בלשונו. האוזן היא הכלי הטכני המעביר את הקולות ללב, אך כאשר הלב לא רוצה לקבל את הקולות האלו, כי הם קשים מידי למימוש, אז האדם דומה לחמור - אזניו גדולות, אך הוא לא קולט כלום. הוא ידחה את הקולות וישכיח אותם מיד. ומעניין שגם בשפת היום-יום נכנס עיקרון זה. לעיתים קרובות כאשר מישהו אומר 'לא שמעתי', אז עונים לו: 'לא רצית לשמוע!'.

את המושג הזה לומדים גם מפרעה. כאשר פרעה עומד לדחות עוד אזהרה של משה, אומרים לו עבדיו : "הטרם תדע כי אבדה מצרים?!" והאבן עזרא מסביר את כוונת הדברים: "הטרם תרצה שיתברר לך כי אבדה מצרים". עבדי פרעה שמו לב שעיניו של אדונם פשוט טחו מלראות, ומוחו נסתם מלדעת את מה שקורה. הם הבינו, שמתוך גאוותו הוא לא רוצה לראות שדרכו מובילה לאבדון של מצרים.

הצופה שלא חשש לראות

מו"ר הרב מאיר כהנא הי"ד היה מלמד אותנו ממקורות אלו ונוספים לקח מעשי. רוב האנשים לא מבינים את האמת ולא רואים את המציאות האמיתית, כי הם מסרבים לראות את האמת הקשה.

באחד ממכתביו כותב מו"ר הרב כהנא: "האמת היא, שהקדוש-ברוך-הוא חנן אותי בכושר ההשפעה ובהבנת הדרך האמיתית. ואיך יכול אדם שרואה את עת צרה ליעקב, ואת העם המכה בסנוורים - לשבת בשלוה בבית?..." (מכתב משנת תשל"ז).

הרב כהנא היה, אכן, מהבודדים בדורנו שניחנו בראיה ובשמיעה. כלומר, ברצון ובאומץ לראות ולשמוע את האמת. הוא הביט במציאות ללא חשש וניתח אותה בלי לנסות לברוח מפני מסקנות קשות מידי, והוא גם הבין את הדרך האמיתית של היהדות שעלינו ללכת בה. במשך עשרות שנים הוא עמד כמו צופה שעומד על ראש המגדל ומזהיר. אך "העם המוכה בסנוורים", כלשונו, 'לא שמע', מפני שהאמת שבפיו היתה קשה מידי לעיכול.

החרשים - שמעו!

דבר ה' הוא ברור, הוא כתוב אש שחורה על גבי אש לבנה. כל אדם שיש לו נכונות פנימית לראות ולשמוע את האמת, יכול לפתוח את התורה ולראות את הדברים כתובים. הכל ברור וחד-משמעי.

עלינו לפקוח את העיניים והאזניים. וגם אם מה שנראה ונשמע יחייב אותנו לחולל מהפך בהשקפת עולמנו ובאותן סיסמאות בהם דבקנו שנים רבות - כדאי הדבר. עדיף לשבור מעט את הגאווה ולומר: טעינו, מאשר להגיע אלי אסון ח"ו. וכדברי הנביא ישעיהו : "החרשים שמעו, והעורים הביטו לראות! מי עור כי אם עבדי וחרש כמלאכי אשלח, מי עור כמשֻלם ועור כעבד ה'".