וירא

יח:יט כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט לְמַעַן הָבִיא ה' עַל אַבְרָהָם אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר עָלָיו

דרך ה'

יסוד היהדות הוא המושג: הוא דרך ה', והמצוות הן הלבֵנים המשלימות את המושג ומסייעות לאדם להגיע אליו. ודרך ה' היא הצדקה והמשפט, שהם מביאים אותו לקדושה. עשיית צדקה ומשפט היא קנה המדה של ביטול ה"יש" והאנוכיות, ושל הקדושה והעליונות הנפשית. שהרי החסד כשלעצמו אינו עיקר הבריאה והתורה, אלא הוא הביטוי הבולט והברור ביותר של מדת הענוה, ביטול ה"יש", כפיית והכנעת היצר, וקבלת עול, שניתן להבחין באדם. בזה שהאדם נותן - הוא מבטל את חוש הלקיחה. בזה שהוא דואג לזולת - הוא מכניע את גאוותו ואת אנוכיותו ואת חמדנותו שלו.

וזאת כוונת המלים "למען הביא ה' על אברהם את אשר דיבר עליו", כלומר, ה' דיבר על אברהם שיעשה אותו ואת בניו עם קדוש ועליון שיגיעו לתכלית היצירה, והדרך לזה היא בעשיית צדקה ומשפט.

ובאלה קשורה הגאולה, כמו שאמר ישעיהו: "שִמרו משפט וַעֲשו צדקה - כי קרובה ישועתי לבוא וצִדְקָתי להִגָלות ". ואמרו חז"ל : "גדולה צדקה שמקרבת את הגאולה". ובעצם, הגאולה מחכה, והיא ממש קרובה ומיידית, ורק צריכים לקחת אותה במעשים נכונים. וכן נאמר: "ציון במשפט תִפָדה ושָבֶיה בצדקה."

יח:כז וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר

זהירות מגאווה

כך אומר לקח טוב: "ארורים הם הרשעים, שבזמן שהקב"ה נותן להם גדולה מיד מחרפין ומגדפין [מגאוה]... אבל צדיקים שבישראל, כל מה שמתגדלין, ענוה מתוספת להם. אברהם אמר: 'ואנכי עפר ואפר'; משה אמר 'מי אנכי', [וכן] 'ונחנו מה' ; דוד אמר: 'ואנכי תולעת ולא איש'. לכך נאמר: 'מרום וקדוש אשכון [ומ"מ] ואת דכא ושפל רוח'"

וכן אמרו חז"ל: "אמר להם הקב"ה לישראל: חושקני בכם, שאפילו בשעה שאני משפיע לכם גדולה, אתם ממעטין עצמכם לפני. נתתי גדולה לאברהם, אמר לפני: 'ואנכי עפר ואפר'; למשה ואהרן, אמרו: 'ונחנו מה'; לדוד, אמר: 'ואנכי תולעת ולא איש'. אבל הגוים אינן כן. נתתי גדולה לנמרוד, אמר: 'הבה, נבנה לנו עיר'; לפרעה, אמר: 'מי ה''; לסנחריב, אמר: 'מי בכל אלהי הארצות [אשר הצילו את ארצם]'; לנבוכדנצר, אמר: 'אעלה על במתי עב'; לחירם מלך צור, אמר: 'מושב אלקים ישבתי בלב ימים'".

ודע, שמטרת האדם היא להגיע להתרוממות קדושה, שהיא השפלת הגאווה והאנוכיות. וככל שהאדם יותר שפל, ויותר משוחרר מהאנוכיות ומה"אני" שבו, הוא יותר מתעלה ומתרומם בקדושה. ואמרו חז"ל: "כל אדם שיש בו גסות הרוח... כאילו כפר בעיקר... [וכן] אמר הקב"ה: אין אני והוא יכולין לדור בעולם".

המצב בעולם התורה, לדאבוננו, אינו כל כך טוב. במקום שלימוד התורה יגרום לאדם להיות יותר ויותר עניו ויותר ויותר צנוע, כמו אברהם שאמר: "ואנכי עפר ואפר". למרות שהיה גדול הדור ועצום בתורה, הרי היום, ככל שאדם גדול יותר בחכמה ובתורה, הוא מחשיב את עצמו ליותר מאחרים. וזה אכן מסוכן. צריך להיזהר מאוד מהגאווה, הקב"ה יצר יש מאין, ואנו צריכים ליצור אין מ"יש", לשבור את ה"יש".

יט:לז וַתֵּלֶד הַבְּכִירָה בֵּן, וַתִּקְרָא שְׁמוֹ מוֹאָב

ישועה גם ממקום טמא

ישועת ה' יכולה לבוא ממקום זר וטמא ואסור, ואף המנהיג יכול לנבוע ממקור כזה! מקורה של רות, אמה של מלכות, הוא ממואב - לא רק שהיתה גיורת, אלא שבאה ממואב, שנולד משיא הגלוי העריות: ביאת אב על בתו, שנאמר: "ותלד הבכירה בן ותקרא שמו מואב". ובכל זאת, דוקא מרות המואביה יצאו דוד והמשיח הגואל, כמו שכתוב: "ותקראנה שמו עובד, הוא אבי ישי, אבי דוד ". וכן מצאנו, שנעמי אמרה לרות לרדת בלילה לגורן, ששם שכב בועז, ולהתקשט, ולבקש ממנו לקחתה לאשה: "ותרד הגרן ותעש ככל אשר צותה חמותה ". והרי זה היה מעשה אסור, ובכל זאת יצא ממנה דוד.

אין לפסול יהודי בגלל עברו ומקורו, שהלא הגואל הראשון, משה, גדל בבית של פרעה, והגואל האחרון, המשיח, יצא מרות המואביה.

כא:ט-י וַתֵּרֶא שָׂרָה אֶת-בֶּן-הָגָר הַמִּצְרִית, אֲשֶׁר-יָלְדָה לְאַבְרָהָם - מְצַחֵק. וַתֹּאמֶר, לְאַבְרָהָם, גָּרֵשׁ הָאָמָה הַזֹּאת, וְאֶת-בְּנָהּ כִּי לֹא יִירַשׁ בֶּן-הָאָמָה הַזֹּאת, עִם-בְּנִי עִם-יִצְחָק.

חיבים להיפרד מהישמעאלים

דרשו חז"ל במדרש: "דרש רבי עקיבא... אין מצחק אלא גילוי עריות... מלמד שהיתה אמנו שרה רואה אותו לישמעאל מכביש גנות וצד נשי אנשים ומענה אותן" וכן מדת בניו הישמעאלים, הערבים, כמו שלמדנו: "עשרה קבין זנות ירדו לעולם - תשעה נטלה ערביא [ואחד כל העולם] ". וממשיך המדרש "תני, ר' ישמעאל אומר: אין הלשון הזה של צחוק אלא עבודה זרה... מלמד שהיתה אמנו שרה רואה את ישמעאל בונה בימוסיות [במות] וצד חגבים ומקריב עליהם. ר"א בנו של ריה"ג אומר: אין הלשון הזה צחוק אלא לשון שפיכות דמים... ר' עזריה משום ר' לוי אמר: א"ל ישמעאל ליצחק, נלך ונראה חלקינו בשדה, והיה ישמעאל נוטל קשת וחצים ומורה כלפי יצחק ועושה עצמן כאילו מצחק".

וכן אמרו: "מה עשה ישמעאל? כשהיה בן ט"ו שנה, התחיל להביא צלם מן השוק והיה מצחק בו ועובדו כמו שראה לאחרים. מיד 'ותרא שרה את בן הגר המצרית...' מיד 'ותאמר לאברהם, גרש האמה הזאת ואת בנה כי לא יירש בן האמה הזאת עם בני עם יצחק', שמא ילמד בני אורחותיו. מיד 'וירע הדבר מאד בעיני אברהם על אודות בנו. ויאמר אלקים אל אברהם, אל ירע בעיניך [על הנער]... כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה [כי ביצחק יקרא לך זרע] '". גם את שאר בניו מהפילגשים הוציא אברהם מן הארץ, כמו שנאמר: "ויתן אברהם את כל אשר לו ליצחק; ולבני הפילגשים... נתן אברהם מתנות, וישלחם מעל יצחק בנו בעודנו חי, קדמה אל ארץ קדם ". וז"ל התנחומא: "הרחיקם מיצחק"

ברור כחמה, שהישמעאלים המסתכלים על ישראל כלסטים וגזלנים, צמאים הם לדם יהודי ולעולם לא ינטשו את שאיפתם להשמיד את עם ישראל וארצו. משום כך יש להם דין ז' העמים , והמהסס בזה יביא ברחמנותו המטופשת אכזריות על רחמנים בני רחמנים. מה עוד כאשר מדובר בישמעאלים, שמתחילת יצירתם, דרך ישמעאל אבי אומתם, כבר נודעו לשמצה.

עם סרטן אין דו-קיום

הערבים בישראל הם גייס חמישי. מה הטמטום מוח הזה שיש להם דילֶמה. דילמה. לחבר הכנסת תופיק טובי יש דילמה. הוא פלשתיני ואזרח של ישראל, כאילו זו דילמה בשבילו. זו לא דילמה! הוא פלשתיני, ולמזלו הרע, למזל הביש שלו, הוא נולד כאן. אבל הוא מנסה, עובד קשה, לשנות את המצב הזה, לשנות את ישראל לפלשתין.

רבותי, הישמעאל הראשון - בואו ונלמד שיעור בתורה, מה עושים עם ישמעאל: "ותרא שרה את בן הגר המצרית מצחק" - לגלג, תבע את הארץ , לגלג. "ותאמר לאברהם" - הנה שרה, אם יהודייה, רחמנית - "ותאמר לאברהם: גרש האמה הזאת ואת בנה" . החוצה. טרנספר. אני אטרנספר, אתה תטרנספר, אנו נטרנספר. "גרש האמה הזאת ואת בנה, כי לא יירש בן האמה הזאת עם בני, עם יצחק".

אברהם, יהודי, לב טוב, רחמן בן רחמן - "וירע הדבר מאוד בעיני אברהם" . כי בכל זאת, איך מגרשים, ועוד ילד. איך מגרשים ילד? "ויאמר אלקים אל אברהם: אל ירע בעיניך על הנער ועל אמתך. כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה, כי ביצחק ייקרא לך זרע" . שרה ידעה, הבינה.

לא ייתכן דו-קיום. דו-קיום לא יהיה כאן. דו-קיום בין יהודים לערבים? בינתיים אני מחכה לדו-קיום בין ערבים לערבים בלבנון. איזה דו-קיום? איזה תענוג לראות איך חיים הערבים ביחד - סונים, שיעים, דרוזים, נוצרים ו"חיזבאללה". אחד קוטל את השני. אבל אנחנו, רבותי, נחיה אתם. פתי יאמין לכל דבר. עם סרטן אין דו-קיום. סרטן אתה חותך וזורק, ואם לא - אתה מת.

כא:יא וַיֵּרַע הַדָּבָר מְאֹד, בְּעֵינֵי אַבְרָהָם, עַל, אוֹדֹת בְּנוֹ

אסור לרחם על רשעים

אברהם אבינו, שהיה כולו חסד, לא היה יכול לקבל על עצמו את דרישת שרה אמנו ולא מתוך אכזריות סתם אמרה זאת הצדקנית, אלא משום שראתה והבינה שיש רשעות בתוך ישמעאל, והוא יקלקל ח"ו את בנה יצחק, ובמיוחד אם יוכר כבכור. כך נאמר: "ישמעאל נולד בקשת ונתרבה בקשת... פעם אחת ראה את יצחק יושב לבדו וירה עליו חץ להרגו. ראתה שרה והגידה לאברהם, כזה וכזה עשה ישמעאל ליצחק, אלא עמוד וכתוב ליצחק כל מה שנשבע הקב"ה ליתן לך ולזרעך, חייך שאין בן האמה הזה יורש עם בני עם יצחק" .

שרה הבינה שרשע זה עומד לרשת את אברהם, ועוד בתור בכור, ודרשה שיגרש אותו. והדבר לא מצא חן בעיני אברהם. ודרשו חז"ל: "הדא הוא דכתיב: 'ועוצם עיניו מראות ברע'" כלומר, אברהם אבינו, מתוך רחמיו וחסדיו, לא רצה לראות ברע שעשה ישמעאל, ומה עוד שהוא בנו. ועל זה היה צריך הקב"ה לצוותו: "אל ירע בעיניך על הנער".

הרחמנות כלפי האכזר, אינה מדה טובה, ואדרבה, חובה היא להיבדל מן הרשע אפילו אם צעד זה קשה, וגם אם הוא נראה כאכזריות, כי האכזר והרשע ישפיעו על הטוב ויקלקלוהו. אין דו-קיום בין הרשע ובין הישר - רק הבדלה ופרישה.

"כל זמן שהרשעים חיים הם מכעיסים להקב"ה... כיון שהם מתים הן פוסקים מלהכעיס לקב"ה" . וכן: "מיתתן של רשעים הנאה להן והנאה לעולם, לצדיקים רע להן ורע לעולם.."

אלה שמתלבטים ומהרהרים אחרי מידה זו של הקב"ה, המתנגדים למושגים אלה בהגדרת טוב ורע, או שקשה להם לסבול אותם, קוראים תיגר על כל מדות ה' הנובעות מהמושג של טוב ורע, דהיינו שנאה מול אהבה, אכזריות מול רחמנות, סלחנות מול נקמה, שויון מול בחירה, סובלנות מול כפיית האמת, מלחמה מול שלום, דמוקרטיה מול מלכות שמים.

המצוה לבער את הרע מקרבנו מחייבת שנאה לרע, כדברי דוד המלך ע"ה: "אוהבי ה' שנאו רע ". חובה היא על מי שאוהב את ה', לשנוא את הרע ואת הרשע שהם אויבי ה'. אך בתרבות הזרה של הזרים והמתייונים כל הענין של שנאה ואהבה סולף ועוות, עד שחטא ופשע הוא לדבר על שנאה כחובה הלכתית בזמן הנכון ובמקום הנכון. האהבה המזויפת מטהרת את שרץ הרשעות בקנ"א טעמים. גם כל שאר המדות - האכזריות והנקמה ודומיהן - הפכו בידיהם של הזרים והמוזרים לרע שחייבים לנדותו. וכך היא לא דרכה של תורה...

כא:יב כִּי בְיִצְחָק, יִקָּרֵא לְךָ זָרַע

הבדלה בין ישראל לישמעאל

המשנה אומרת: "קונם שאיני נהנה לבני נח, מותר בישראל ואסור בגויים". הכיצד? הרי גם ישראל הם בני נח, כי כולם יצאו מנח. מתרצת הגמרא: "כיוון דאקדש אברהם אתקרו על שמיה" - מכיוון שאברהם התקדש, הקב"ה הוציא את ישראל מגדר בני נח. אנו איננו בני נח. אנו עם בפני עצמנו. הבדלה. ממשיכה המשנה: "שאיני נהנה לזרע אברהם, אסור בישראל ומותר בגויים". על כך שואלת הגמרא: "והאיכא ישמעאל?" - ישמעאל אינם זרע אברהם? ועונה הגמרא: "'כי ביצחק יקרא לך זרע' כתיב".

לאחר שהמשנה מבדילה בין ישראל לגויים, היא מגדירה מי הם זרע אברהם: יצחק ויעקב. יש שאלה: למה הייתה הגמרא צריכה להגיע לכאן לפסוק "כי ביצחק", מפרק כא? היא הייתה יכולה להביא מפרק יז: "ולישמעאל שמעתיך, הנה ברכתי... ואת בריתי אקים את יצחק ". אלא, היינו עלולים לטעות ולחשוב שישמעאל יוכל לשבת אתנו אם הוא ירצה, כי מבחינה ביולוגית הוא בן אברהם. כדי למנוע טעות זו, הגמרא הביאה את הפסוק השייך לעניין "גרש האמה הזאת ואת בנה". עלינו לדעת שיש הבדלה גמורה בין זרע אברהם, יצחק ויעקב, לבין ישמעאל. ואין ברירה אחרת אלא לגרש אותם.

כב:כג-כד וְעַתָּה, הִשָּׁבְעָה לִּי בֵאלֹקים הֵנָּה, אִם-תִּשְׁקֹר לִי, וּלְנִינִי וּלְנֶכְדִּי. כַּחֶסֶד אֲשֶׁר-עָשִׂיתִי עִמְּךָ, תַּעֲשֶׂה עִמָּדִי, וְעִם-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר-גַּרְתָּה בָּהּ. וַיֹּאמֶר, אַבְרָהָם, אָנֹכִי, אִשָּׁבֵעַ

אסור לוותר על ארץ ישראל

אברהם, אבי האומה, היהודי שאמונתו היתה בדרך כלל למופת, כרת ברית עם אבימלך, מלך פלשתים - ברית שלום. ולמען השלום נשבע אברהם לגור בשלום עם הפלשתים בארץ. ושבע כבשות מוצבות כאות ברית השלום.

אדמה, ארץ שטחים - תמורת שלום, ומה אומר הקדוש ברוך הוא? "אתה נתת (לאבימלך) שבע כבשות, חייך שאני משהה בשמחת בניך שבעה דורות! אתה נתת לו שבע כבשות, חייך, כנגד כן הם הורגים מבניך שבעה צדיקים, ואלו הן: חפני ופנחס ושמשון ושאול ושלושת בניו. אתה נתת לו שבע כבשות, כנגד כן בניו מחריבין מבניך שבע משכנות, ואלו הן: אהל מועד וגלגל, נוב וגבעון ושילה ובית עולמים תרין. אתה נתת לו שבע כבשות, כנגד כן ארוני חוזר בשדה פלשתים שבעה חדשים".

ואומר הרשב"ם : "כל מקום שנאמר 'אחר הדברים האלה', מחובר על הפרשה שלמעלה... אחר הדברים שכרת אברהם ברית לאבימלך, לו ולנינו ולנכדו של אברהם, ונתן לו שבע כבשות הצאן, וחרה אפו של הקב"ה על זאת, שהרי ארץ פלישתים בכלל גבול ישראל, והקב"ה ציווה עליהם 'לא תחיה כל נשמה', וגם ביהושע מטילין על ערי חמשת סרני פלישתים גורל, לכן והאלקים ניסה את אברהם, קינתרו וציערו, כדכתיב 'הנסה דבר אליך תלאה' , 'על נסותם את ה'' 'מסה ומריבה' ... כלומר, נתגאיתה בבן שנתתי לך לכרות ברית ביניכם ובין בניהם, ועתה לך והעלהו לעולה, וראה מה הועילה כריתות ברית שלך".

יש הטוענים: הרי ביום הכיפורים אדם שהוא חולה מסוכן, מותר לו לאכול; קל וחומר שפיקוח נפש דוחה שטחים. אך האם כל הרבנים שחושבים כך, חושבים כך גם על הכותל ועל בני ברק?! בהלכה יש מצווה הנקראת "מלחמת מצווה" - חובה לצאת למלחמה. כתב הרמב"ם : "ואיזו היא מלחמת מצווה... שבעת העמים, ועזרת ישראל מיד צר שבא עליהם". זה על פי הירושלמי.

יש מצווה לצאת למלחמה. איזה היגיון יש לומר שפיקוח נפש דוחה מלחמה, והיא אינה מצווה אלא אם כן אין סכנה? אלא, פיקוח נפש דוחה את כל המצוות חוץ מזאת, כי אותן ניתן לקיים כשאין סכנה, אך מצווה זו בעצם מהותה היא מסוכנת. אם תאמר שפיקוח נפש דוחה מצווה זו, עקרת מצווה מדאורייתא. וכך כותב ה"מנחת חינוך": "נהי דכל המצוות נדחות מפני סכנה, מכל מקום מצווה זו דתורה ציוותה ללחום בהם, וידוע דתורה לא תסמוך דינים על נס, ובדרך העולם נהרגים משני צדדים בעת המלחמה, מכל מקום חזינן... דחויה סכנה מן התורה במקום זה".

והצו האלוקי נכתב ונחתם בתורתנו הקדושה: "וירשתם אותה וישבתם בה " - "בשכר שתירש - תשב " וכן להפך: "במה ירשתם? בישיבה ". ויואב, שר צבא דוד, עורך מלחמה עם עמון וארם והמצב עגום "כי היתה אליו פני המלחמה מפנים ומאחור". והוא פונה אל אבישי אחיו ברגע מפחיד זה ואומר: "חֲזַק וְנִתְחַזַּק בְּעַד עַמֵּנוּ וּבְעַד עָרֵי אֱלֹקינוּ - וה' יַעֲשֶׂה הַטּוֹב בְּעֵינָיו ", ומפרש הרד"ק: "שלא יכבשו אותם אובינו וישבו בהם... ואם עשו כן, לא יהיו ערי אלקינו אלא ערי אלהים אחרים".

והנה לפנינו העיקר: לתת לזרים לשלוט בחלקים מן הארץ, כמוהו כהסרת שם ה' מהאדמות שבידיהם, וכן ריבונותו וקדושתו. הן נקראות על שם אלהים אחרים וקדושתן פגומה. ולהעביר אותן לגוי דרך תבוסה במלחמה או בגלל פחד, הינו להוסיף על זה חילול שם ה', כשבעיני הגוי אין אלקי ישראל מסוגל להביס את אויביו ולהחזיק בנחלתו הקדושה.

כא:לג וַיִּטַּע אֶשֶׁל, בִּבְאֵר שָׁבַע, וַיִּקְרָא-שָׁם בְּשֵׁם ה', אֵל עוֹלָם

הפצת שם ה' על ידי החסד

"מלמד שהקריא אברהם אבינו לשמו של הקב"ה בפה כל עובר ושב. כיצד? לאחר שאכלו ושתו עמדו לברכו. אמר להם: וכי משלי אכלתם? משל אלקי עולם אכלתם, הודו ושבחו וברכו למי שאמר והיה העולם." הקב"ה אשר בחר באברהם, התחיל להפעיל בו את כח הרחמנות והחסד כאשר ציווה עליו לעזוב את מולדתו ולבוא לארץ ישראל, ולהפיץ שם את ידיעת ה', וציוהו להודיע את גדולתו ואת מלכותו על ידי חסד. ובדומה אמרו בתנחומא , ושם סיימו: "כיון שהיו שומעין כך היו שואלין: כיצד נברך אותו ומחזיקין לו טובה? היה אומר להם, אמרו: ברוך ה' המבורך לעולם ועד, ברוך נותן לחם ומזון לכל בשר, והיה מלמדם ברכות וצדקות". הרי מפורש שהקב"ה רצה שילמדם לדעת אותו, והיינו שיברכו ברכות לשמו, וגם צדקות, מעשי חסד.

וכן נאמר: "כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה', לעשות צדקה ומשפט ". ועל זה אמרו חז"ל: "מתחלה צדקה ולבסוף משפט. הא כיצד? אברהם היה מקבל את העוברים ואת השבים. משהיו אוכלים ושותים אמר להם - ברכו... אם מקבל עליו ובריך, הוה אכיל ושתי ואזיל. ואי לא... א"ל [אברהם], הב מה דעלך [כלומר, שלם עבור מה שאכלת]... מאן יהיב לך חמרא [יין] במדברא, מאן יהיב לך קופר [בשר] במדברא...? מן דהוה חמי ההיא עקתא דהוה עקי ליה [כשאותו אורח ראה שהוא מיצר לו], הוה אמר - ברוך א-ל עולם שאכלנו משלו. הדא הוא דכתיב לכתחלה צדקה ולבסוף משפט". הרי שהקב"ה ציווה לאברהם לקיים צדקה וחסד, וגם לקיים משפט של ידיעת ה'.

וכיון שכך לימדו הקב"ה וכך עשה אברהם, שוקעה וניטעה ונשתלה בו מדת החסד והרחמנות. ומדה זו עברה ליצחק, וממנו ליעקב ולזרעם. וכך נאמר: "ואמר רב נתן בר אבא אמר רב, עתירי בבל יורדי גהינם הם, כי הא דשבתאי בר מרינוס אקלע לבבל, בעא מנייהו עסקא ולא יהבו ליה, מזוני מיזן נמי לא זינוהו. אמר, הני מערב רב קא אתו, דכתיב 'ונתן לך רחמים ורחמך' , כל המרחם על הבריות בידוע שהוא מזרעו של אברהם אבינו, וכל מי שאינו מרחם על הבריות בידוע שאינו מזרעו של אברהם אבינו".

כב:ב קַח-נָא אֶת-בִּנְךָ אֶת-יְחִידְךָ אֲשֶׁר-אָהַבְתָּ

לפעמים לא צריך לשאול יותר מידי...

"את בנך - אמר לו שני בנים יש לי אמר לו את יחידך אמר לו זה יחיד לאמו וזה יחיד לאמו אמר לו אשר אהבת אמר לו שניהם אני אוהב אמר לו את יצחק " בדרך ההלצה ניתן לומר שאברהם לא היה צריך לשאול יותר מידי שאלות וחקירות. באותו רגע שה' אמר לו שיקח את בנו היה צריך לקחת את ישמעאל ולשחוט אותו וכך היה חוסך לעם ישראל הרבה צרות בהמשך...

כב:ד-ה בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת הַמָּקוֹם מֵרָחֹק. וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל נְעָרָיו שְׁבוּ לָכֶם פֹּה עִם הַחֲמוֹר

לראות ולהבין

דרשו חז"ל: "מה ראה? ראה ענן קשור בהר... אמר ליצחק: בני, רואה את מה שאני רואה? א"ל: הין. אמר לשני נעריו: רואים אתם מה שאני רואה? א"ל: לאו. אמר: הואיל וחמור אינו רואה, ואתם אין אתם רואים - 'שבו לכם פה עם החמור'". הנביא, החוזה, הוא האדם שרואה את מה שנראה לעין, אלא שהוא גם מבין את מה שהוא רואה. ומאמין! אשרי הגבר אשר ייקרא אדם, החוזה והרואה, ואוי למי שהוא כחמור, שרואה ואינו רואה, אינו מבין את מה שהוא רואה.

יחידי סגולה מסוגלים לראות, להתגבר על הקטנוניות ולחזות. הקב"ה נותן את המתנה הזאת לאלה שמוכנים לראות בצרת הזולת, ולהשתמש בכח הזה לעזור לעם ישראל. אמרו חז"ל: "'וירא המן כי אין מרדכי כֹרע...' - א"ר איבו: 'תחְשַכנה עיניהם [של רשעים] מֵראוֹת' . לפי שמראית עיניהם של רשעים מורידות אותם לגיהנום... 'וירא המן כי אין מרדכי כֹרע...', אבל מראית עיניהם של צדיקים תָאוֹר, לפי שמראית עיניהם של צדיקים מעלה אותם למעלה העליונה. הדא הוא דכתיב : 'וישא עיניו וירא והנה שלשה אנשים'... 'וירא והנה הסנה', 'וירא פינחס' . לפיכך הם שמחים במראית עיניהם, שנאמר: 'יראו ישרים וישמחו'". בתחילה, הראייה של הצדיק היא כמו זו של הרשע, אלא שהצדיק רואה ומתרגם את הראייה למעשה טוב, שמה שהוא רואה דוחף אותו ומושך אותו לעשות טוב, וברשע - ההיפך. ואחרי שהצדיק מתקדש בכוחו הטבעי, עוזרים לו מלמעלה, כמו שאמרו חז"ל: "אדם מקדש עצמו מעט, מקדשין אותו הרבה; מלמטה, מקדשין אותו מלמעלה". ובכך הוא מגיע למדרגה שהוא רואה את מה שזולתו אינו רואה. בתחילה הוא תופס מושגים של אמונה ובטחון ומאמין בהם ודבק בהם באמת, ובזכות זה הוא יכול לחזות בדברים שאינם "הגיוניים". ואח"כ הוא עולה למדרגות עליונות, וממש רואה דברים שאינם נראים לעין הממוצעת.

כב:יב כִּי עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אֱלֹקִים אַתָּה וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ מִמֶּנִּי

מסירות נפש - הוכחה ליראת שמים

ההוכחה ליראת שמים היא נכונות האדם להקריב את מה שיקר לו מאד - הן את נפשו, הן את נפש אהובו; לפעמים היא מתבטאת בהצלת נפש מישראל, ולפעמים בנכונות להקריב נפש. ואז כשהוא מוכן למסור נפש הוא נקרא: "ירא אלוקים".

והרבה אנשי בטחון, צדיקים ויראי שמים שאמנם בטחו בה', נכשלו בענין זה של שלמות בבטחון, דהיינו הנכונות למסור נפש על בטחון זה.

מאמר מעטו של הרב בנימין כהנא הי"ד

על רואים וחמורים

בפרקי דרבי אליעזר מסופר באריכות סיפור העקידה, וכן נאמר שם: "ביום השלישי הגיעו לצופים (הכוונה לאברהם ויצחק ושני הנערים), וכיון שהגיעו לצופים ראה (אברהם) כבוד השכינה עומד על ההר. שנאמר 'ביום השלישי וישא אברהם את עיניו וירא את המקום מרחוק'. מה ראה? ראה עמוד של אש מן הארץ עד לשמים.

אמר ליצחק בנו: בני, רואה אתה כלום באחד מן ההרים הללו? אמר לו: הן. אמר לו: מה אתה רואה? אמר לו: אני רואה עמוד של אש עומד מן הארץ עד ועד לשמים והבין אברהם כי נרצה הנער לעולה. אמר לישמעאל ולאליעזר: רואים אתם כלום באחד מן ההרים הללו? אמרו לו: לאו. חשב אותם כחמורים ואמר להם: 'שבו לכם פה עם החמור'. אמר להם: כשם שאין החמור רואה כלום כך אתם אינכם רואים כלום".

הלקח של הדברים האמורים פה הוא עצום. לכאורה נשאלת השאלה: מה מיוחד ביצחק שראה את עמוד האש? האם די בזה כדי להחליט שהוא ראוי להיות עולה תמימה לה'? ולהיפך לגבי ישמעאל ואליעזר, מה הם אשמים שלא ראו את עמוד האש? אולי היו פשוט קצרי-רואי? בגלל זה להחליט שהם חמורים? אין כאן פסיקת דין חמורה מדי?

פרגמטיות מול חזון

אלא שלא מדובר כאן, כמובן, בראיה פיזית. אברהם בא לבחון מיהו בעל הראיה לרחוק, מי הוא הנצחי - ומי הוא בעל החומר, העכשווי והזמני, האדם שהיום הוא כאן ומחר בקבר, ושם - בקבר - הוא מסיים את תפקידו. ואברהם גילה, שאכן, יצחק הוא בעל הראיה. יצחק הוא בעל החזון. הוא רואה דברים שמי שכל חייו עכשוויים, פרגמטיים, תועלתניים לא רואה. יצחק לא מפחד מעמודי אש שנראים כל כך רחוקים ולא שייכים לעולם הזה ה"מציאותי". מסיבה זו אמר להם אברהם לישמעאל ולאליעזר שיתכבדו וישבו במקומם. "חשב אותם כחמורים" אומרים חז"ל. חמור מחפש את האוכל שלו במרחק חצי מטר מהעיניים שלו, מה שמעבר למרחק הזה איננו קיים בשבילו. רק מי שהתעלה מעל דרגת החמור והחומר, רואה את המציאות האמיתית.

גם את גבול החסד מסוכן לחצות

לאחר שאברהם מסיים לנסות להציל את סדום, נאמר "ואברהם שב למקומו" תוך שהוא משלים עם השמדת סדום רבתי. ושואל הרב חרל"פ, מדוע לא הוסיף אברהם להתמקח על הצלת סדום? כיצד זה מקבל אברהם את הדין ושב למקומו? כיצד מתייאש אברהם מן הרחמים? עונה על כך הרב חרל"פ בספרו "מי מרום" שאמנם, כנראה היה הקדוש-ברוך-הוא מוכן לקבל את תפילתו של אברהם אם היה מבקש להצילם מעונשם, ועובדה היא שהקדוש-ברוך-הוא לא הלך משם אלא אחרי שנשתתק אברהם, ולמרות זאת אברהם הבין שלא ניתן לבקש עוד רחמים על אנשי סדום, כיון שבקשת רחמים כזו היתה כבר מחוץ לגבול החסד. דהיינו, בקשת הצלה מעבר לכך אינה בגדר מידת ה"חסד". מכאן יש ללמוד עד כמה שלמה היתה מידת החסד של אברהם שכולה היתה לשם שמים ועל פי המידה שקבע ה'. אברהם, בשלב זה, הבין שסדום אמנם צריכה להיחרב.

אולי בכל זאת אברהם עבר את הגבול?

אלא שמעשה אחד של אברהם העמיד לרגע עובדה זו בספק. המעשה הוא כריתת הברית עם אבימלך, מעשה של חסד שעבר את המידה. כך כותב בעל ה"שפת אמת": "כי הנה אברהם היה איש חסד והמשיך החסדים לכל העולם ורצה לקרב את כל הברואים, אבל התחיל להתפשט החסד יותר מדאי, לכן אחר שכרת ברית עם אבימלך - 'והאלוקים ניסה'" . כלומר, אברהם שמידתו היא החסד, עמד בסכנה של חציית הגבול והגזמה במידת החסד, לכן הקדוש-ברוך-הוא מחליט להעמידו בנסיון קשה של עקידת בנו, בו נראה אם צו ה' ה"אכזרי" יעמוד מול מידת החסד שלו. ואמנם, עמידתו בנסיון הוכיחה שמידת החסד ו"רדיפת השלום" לא היתה זו שהעבירה אותו על דעתו בכריתת הברית עם אבימלך.

רצון ה' הוא קו המאזניים הקובע

בכלל, לכל אורך חייו ניתן לראות כיצד אברהם ידע להפריד בין רגשות פרטיים לבין רצון הבורא, ורצון הבורא הוא זה שמנחה אותו בכל דרכיו. שני מעשים בפרשתנו - עקידת יצחק וגירוש ישמעאל מורים לנו דרך זו. בעקידת יצחק נאמר "וישכם אברהם בבקר" , ומביא רש"י: "הוא בעצמו, ולא ציוה לאחד מעבדיו, שהאהבה מקלקלת את השורה", כאן אהבת ה' התגברה אצל אברהם על פני מעשה אכזריות לכאורה. את אותו לשון מוצאים אצל גירוש ישמעאל: "וישכם אברהם בבקר" , אלא ששם דורשים חז"ל: "ללמדך שהיה שונא לישמעאל על שיצא לתרבות רעה ". כאן ההשכמה בבוקר מתפתחת לכוון של שנאה, שנאת ישמעאל, גם כאן מתוך רצון לקיים מצות הבורא.

שליטה ברגשות ובדעות

גדולתו של אברהם היתה בשליטתו ברגשותיו, כשמצד אחד אברהם הוא איש החסד המובהק, ומצד שני אהבתו לה' "קלקלה את השורה" והביאה אותו לשנוא את בנו ישמעאל שיצא לתרבות רעה, ועד כדי נכונות לעקוד את יצחק בנו האהוב על מזבח אהבת ה'.

חובה עלינו כבניו של אבי האומה ללמוד ממנו שאסור להיות משועבד בצורה מוחלטת לשום רגש. הוא שאמר החכם מכל אדם: "לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים... עת לאהוב ועת לשנוא, עת מלחמה ועת שלום! "

חיים של קידוש השם

בפרשת עקידת יצחק עולה שאלה גדולה. הנה אברהם אבינו זכה בגיל מאה שנה סוף סוף לבן שימשיך אותו - יצחק. שעה שישמעאל נדחה מעל פני אברהם, בן זה מהווה את העתיד - ממנו יצא עם ישראל. והנה, יום אחד מצטווה אברהם ציווי מדהים: להעלותו לעולה, לאבד את בנו בידיו! אז נכון, אנחנו כבר יודעים את הסוף, אך נשארת שאלה. שאלתנו אינה כיצד "מסוגל" הוא לעשות זאת, בודאי אברהם המאמין הגדול יכול לכוף את יצרו אף למעמד קשה זה. השאלה היא: כיצד יכול אברהם לקבל ציווי בלתי מובן זה, המקפל בחובו את חיסול התקוה להעמדת עם ישראל?! כיצד ללא פקפוק הולך הוא לבצע צעד כזה?!

אמונה ללא חשבון

אכן: "וישכם אברהם בבקר... וילך אל המקום אשר אמר לו האלקים ". אברהם זכה למה שזכה, דוקא בגלל יכולתו לקבל צו כזה מוזר ובלתי מובן, ולבצעו ללא שאלות, ללא פקפוקים - בזריזות נפלאה, וגם - בלי לנסות להתחמק. כי כל-כך קל לנסות למצוא במצב זה כל מיני דרכים לצאת מזה. ברגעים כאלה כל מיני "חשבונות" מתרוצצים במוח - "זה סותר את ההבטחה להמשך זרעי דרך יצחק", "עוד יצא מזה חילול ה' כשאנשים ישמעו שרצחתי את בני". אברהם עמד בנסיון - איזו גדלות של אמונה!

לא קדיש אלא קידוש ה'

בשבת זו חל יום השנה לעליית מו"ר הקדוש הרב מאיר כהנא השמימה על קידוש השם. חייו היו חיים של אמונה כאברהם אבינו, שעה שכולם התפשרו ועשו "חשבונות" על חשבון קידוש השם. אבל לא באנו לכאן להספיד אותו. הרב היה אומר בקשר לחללים שנפלו על קידוש ה' בידי הערבים ימ"ש, שאנו איננו צריכים "קדישים" ו"יארצייטים", אנו צריכים לפעול ולעשות את מה שימנע חילול ה'. אף אנו נאמר: הרב כהנא אינו צריך הספדים - כי כהנא חי, ותורתו חיה ואינה בת-הספד. את המת מספידים ולא את החי, ואם ח"ו אותם רשעים יצליחו להמית את רוחו ותורתו, למה לנו הספדים?! למה הם יועילו?!

הרב כהנא אף אינו צריך "קדיש" של זכרון למה שהיה, הוא צריך וחפץ שנמשיך בדרכו - דרך של קידוש השם, לקראת העתיד!