וישב

וישב

לז:א וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב, בְּאֶרֶץ מְגוּרֵי אָבִיו - בְּאֶרֶץ, כְּנָעַן

אין שלוה לצדיקים בעולם הזה

אומר המדרש: "בשעה שהצדיקים יושבים בשלוה, ומבקשים לישב בשלוה בעולם הזה, השטן בא ומקטרג. אמר: לא דיין שהוא מתוקן להם לעולם הבא, אלא שהם מבקשים לישב בשלוה בעולם הזה! תדע לך שהוא כן, יעקב אבינו ע"י שבקש לישב בשלוה בעולם הזה נזדווג לו שטנו של יוסף. 'וישב יעקב ', 'לא שָלַותי ולא שקטתי [ולא נחתי ויבא רוגז] ' - 'לא שלותי' מעשיו, 'ולא שקטתי' מלבן, 'ולא נחתי' מדינה, 'ויבא רוגז' - בא עלי רגזו של יוסף". הקב"ה ברא את האדם שיתגדל ויתרומם בקדושה, שיטפס על הר החיים ויגיע לפסגתו, והשלוה הורסת ומונעת מן האדם להגיע למטרתו, כי היא מחלישה את רצונו הטוב, ומחזקת את היצר הרע המפתה אותו בהנאת השביעה, ומפחיד אותו בסכנה כביכול של הקרבה ומסירות נפש המאיימים לאבד ממנו את שלוותו. והמעיין בלשון חז"ל למעלה יבין את מה שאמרו: "בשעה שצדיקים יושבים בשלוה ומבקשים לישב בשלוה...". כלומר, כאשר הם יושבים בשלוה, אז גובר הרצון והפיתוי להמשיך לשבת בשלוה, ולמנוע את עצמם מחיים קשים של הקרבה, שלזה נוצר האדם. החיים הקשים והיסורים ברכה הם לאדם, כי רק הם מצילים אותו מחיי השלווה, שמורידים את האדם לתהום הבהמיות והזחילה באדמה שהיא ייעוד השרצים והשקצים.

חסד עשה הקב"ה עם ישראל שנתן להם יסורים ומנע מהם את השלוה ההורסת וכך אמרו חז"ל: "רואה אדם שיסורין באין עליו יפשפש במעשיו, שנאמר: 'נחפשה דרכינו ונחקורה ונשובה עד ה''. פשפש ולא מצא, יתלה בביטול תורה, שנאמר: 'אשרי הגבר אשר תיסרנו י-ה ומתורתך תלמדנו '. ואם תלה ולא מצא, בידוע שיסורין של אהבה הם, שנאמר: 'כי את אשר יאהב ה' יוכיח '. אמר רבא אמר רב סחורה אמר רב הונא, כל שהקב"ה חפץ בו מדכאו ביסורין שנאמר: 'וה' חפץ דכאו החלי '. יכול אפילו לא קיבלם מאהבה, תלמוד לומר: 'אם תשים אשם נפשו ', מה אשם לדעת אף יסורין לדעת ".

 החיים ניתנו לא לשלוה ולא להנאה עצמית, אלא למשימות קשות ואף מסוכנות, כדי שעל ידיהן יתעלה האדם ויתקדש, וישפיל ויכניע את יצרו ואת האנוכיות שבו, ויקבל עליו את העול הכבד של הקב"ה ומצוותיו, ויתדמה ליוצרו עד שיחסר אך מעט מהמלאכים, ואף יגיע למעלה מהם בגלל כיבוש יצרו. והחיים האלה בעוה"ז מעטים הם ומוגבלים, פרוזדור צר וקצר המגיע לאולם - העוה"ב. "ימי שנותינו בהם שבעים שנה, ואם בגבורות שמונים שנה ורהבם עמל ואון, כי גז חיש ונעופה ".

 ובתקופה קצרה זו חובתו של האדם בישראל למלא את תפקידו לחיות, ואין חיים אלא חיי תורה, כמו שתיקנו חז"ל לומר בתפלת ערבית: "כי הם חיינו ואורך ימינו". כי יום המיתה הוא סוף החיים, סוף הזמן שניתן לאדם לקיים מצוות ולעבוד את ה' ולשבחו. ביום מיתתו גומר הוא את תפקידו ואת ההזדמנות שלו להתעלות ולהתקדש ולעבוד את בוראו ולשבחו. וכך אמרו חז"ל: "תינוק בן יומו חי מחללין עליו את השבת, [כי] אמרה תורה, חלל עליו שבת אחד כדי שישמור שבתות הרבה. דוד מלך ישראל מת אין מחללין עליו, כיון שמת אדם בטל מן המצוות. והיינו דא"ר יוחנן: 'במתים חפשי ' - כיון שמת אדם נעשה חפשי מן המצוות". וכן על הפסוק: "לא המתים יהללו י-ה ", אמרו חז"ל: "לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוות קודם שימות, שכיון שמת בטל מן התורה ומן המצוות ואין להקב"ה שבח בו ".

שלא יהיה לכם שלווה

סיפר אחד מתלמידי הרב כהנא: שלושה חודשים לפני שהרב נרצח, זכיתי שהרב יערוך לי חופה וקידושין. לאחר עריכת החופה, נשא הרב דרשה קצרה, אולם הברכות שהרב בירכנו לא היו הברכות הנהוגות. ברכה רגילה בחופה היא "שתזכו לחיות בשלווה בעושר ואושר", ואילו הרב כהנא בירכנו שנזכה שלא תהיה לנו שלווה בעולם הזה, וציטט את המדרש בבראשית רבה: "בשעה שהצדיקים מבקשים לישב בשלוה בעוה"ז, השטן בא ומקטרג 'לא דיין שהוא מתוקן להם לעוה"ב, אלא שהם מבקשים לישב בשלוה בעוה"ז'?" בסיום דבריו הוא בירך אותנו שנזכה לאושר והדגיש אושר ב-א', שהרי אם פותחים את המקרר ורואים שיש אוכל להיום - צריך האדם להיות בבחינת ה"עשיר השמח בחלקו" שהרי יש לו די צרכו להיום.

לז:יב וַיֵּלְכוּ, אֶחָיו, לִרְעוֹת אֶת-צֹאן אֲבִיהֶם, בִּשְׁכֶם

אסור להפקיר את שכם

שמעתי שראש ישיבה מסוים פסק לבחוריו שאסור לנסוע ב"שטחים" של יהודה ושומרון בגלל פיקוח נפש. על בני יעקב נאמר: "וילכו אחיו לרעות את צאן אביהם בשכם". שומו שמים! הרי בשכם הייתה סכנה, שמעון ולוי הרגו את אנשי העיר. איך הלכו דווקא לשכם, דווקא למקום הסכנה? אלא, הם אמרו: 'הייתכן שיהיה חלק מהארץ שלא נגיע אליו בגלל פחד?' יש לנו עיר חשובה, והיא שכם אסור להפקיר אותה.

לז:יט וַיֹּאמְרוּ, אִישׁ אֶל-אָחִיו: הִנֵּה, בַּעַל הַחֲלֹמוֹת הַלָּזֶה בָּא

תמיד לועגים לבעלי החזון והחלומות

מובא בגמרא שמאז שחרב בית המקדש, ניתנה הנבואה לשוטים ולתינוקות. הרעיון מבהיל! נבואה! היש בידי אדם להעפיל לדרגה נשגבת מזו? נבואה! ליצור את הקשר הקרוב ביותר שאפשר עם ה', לחוש את העתיד, לדבר מתוך חזון על העומד בפנינו. איזו מתנה אדירה, והיא ניתנת לשוטים ולתינוקות!

בדברי רבותינו יש עומק, ישנה חכמה אדירה, אף כי היא מהולה בעצב. חז"ל הביטו אל עבר המציאות שאחר החרבן, אשר בה לא רק המקדש עצמו נחרב, אלא אף כל קומת האנושות הונמכה ונתחללה. עזיבת השכינה את בית המקדש הובילה לירידת ערכו הרוחני של טבע האדם. אמונו וביטחונו באותם דברים השייכים לנשמה הוחלפו בחוסר יכולת להאמין אלא במה שהוא רואה או נוגע. פשרנות, מציאותיות והיגיון מעשי נהיו למדדים על פיהם העריך האדם הבתר חורבני את המציאות, תכונות אלו הפכו לסימן ההיכר שלו, כשהציניות והספקנות נהיו לדרכי התגובה הטבעיות שלו ביחס לחלומות וחזיונות.

הוא לעג לאלו אשר דיברו על עניני הרוח. הוא גיחך לנגד אלו אשר הזכירו אמונה ויעוד וגזרת שמים. הוא הלם בשבט בביקורתו בבעלי החלומות, תוך קריאות בוז - "שוטה!". לבעלי החזון הוא הדביק תווית - "תינוקות!". לא, הנבואה לא ניתנה לתינוקות ולא לשוטים, היא ניתנה לחולמי החלומות שמכנים אותם בשמות הללו. מי שאינו מאמין בה' ובגדלותה של הרוח עושה הכל בכדי להשמיד את בעל החזון באמצעות לעג והשפלה. הוא צוחק על אותם צעירים אשר חולמים ומקווים לעתיד של גדולה, ומכנה אותם "תינוקות". הוא מגחך כנגד אותם מעטים, אשר רואים מעבר "למציאות" "ולהיגיון", ומקטלג אותם בתור "שוטים".

אולם אלו הם אותם "שוטים ותינוקות", אשר האמת אכן מצויה בידם, אשר אכן מבינים את החזון הנבואי אשר חודר להכרתם בבהירות דרך המסרים התנ"כיים והתלמודיים, אותם מסרים של אמונה וביטחון, אשר הבלתי - מאמינים לועגים להם "והמאמינים" המזויפים מתעלמים מהם. והעתיד העומד לפנינו נתפס דווקא בחושיהם של אותם "שוטים ותינוקות" - רק בחושיהם - בעוד אנשי הפשרנות שוקעים אל תוך בתי הקברות של תהום הנשייה.

רק "התינוקות והשוטים" מבינים. הם אשר לעברם מופנים חיצי הלעג והבוז של אנשי ההיגיון החכמים והמציאותיים - הם מבינים. הם רואים ומבינים משום שהם מאמינים, משום שיש להם ביטחון, משום שהם יהודים אמיתיים. הדור של פרס הינו דור המדבר. דור זה אינו מסוגל להיכנס לארץ המובטחת של הגאולה. אין בידיהם ולו שמץ של חזון נבואי, ורק אותם תינוקות שמאמינים יזכו לראות עין בעין את כבוד ה'.

לז:כד וְהַבּוֹר רֵק, אֵין בּוֹ מָיִם

על הַבּוֹר והבּוּר

אומרת הגמרא: "מים אין בו אבל נחשים ועקרבים יש בו". אם בבור אין מים, הוא לא נשאר חלל ריק, אלא מתמלא במשהו אחר - נחשים ועקרבים. והדבר כך גם אצל האדם: אם הוא ריק מן תורה, לא יישאר רק בוּר ועם הארץ - ריק לגמרי, אם לא יתמלא תורה, יתמלא דבר אחר - רעה, רשעות, אנוכיות, גשמיות, כל הדברים שממיתים אותו והורסים אותו. ולכן נקרא האדם "בוּר" אם אינו מלא תורה, רמז ל"בוֹר" הזה. ומשום כך, כתובה המלה "ריק", הבל, להגיד שכאשר האדם ריק מתורה, הוא מתמלא דברים אחרים, אבל הם כאילו אינם, כאילו הם "רִיק".

לז:כו וַיֹּאמֶר יְהוּדָה, אֶל-אֶחָיו: מַה-בֶּצַע, כִּי נַהֲרֹג אֶת-אָחִינוּ

לגמור את המצוה

"לא נאמר 'בוצע' אלא כנגד יהודה, שנאמר '...מה בצע כי נהרֹג את אחינו'. וכל המברך את יהודה הרי זה מנאץ" . והכוונה היא, שלא מגיעה ליהודה ברכה על שהציל את יוסף, מפני שלא גמר את ההצלה ולא החזירו לאביו , ואם כן אין לשבחו, כי אם יש בידו של אדם לעשות את כל המצוה ואינו עושה, גנאי הוא לו ולא שבח. שאין מצוות לחצאין. כך אומר בראשית רבה: "כל מי שהוא מתחיל במצוה ואינו גומרה, קובר את אשתו ואת בניו. ממי אתה לומד? מיהודה. 'ויאמר יהודה: ... מה בצע...'. היה לו להוליכו על כתיפו אצל אביו". וכלל גדול הוא זה ואל תשכחהו.

לז:לד וַיִּקְרַע יַעֲקֹב שִׂמְלֹתָיו, וַיָּשֶׂם שַׂק בְּמָתְנָיו, וַיִּתְאַבֵּל עַל-בְּנוֹ, יָמִים רַבִּים

ועדת חקירה על היעלמותם של ילדי תימן

יעקב אבינו מתאבל על בנו יוסף בחושבו כי "חיה רעה אכלתהו" . איזו תמונה עגומה של אבא החושב שבנו היקר מת, שחיה רעה אכלתהו! כי הרי באים האחים, האחים של יוסף, אותם אחים שהשליכו את אחיהם לתוך הבור, שמכרו אותו לזרים, ומביאים את כותנתו המגואלת בדם כהוכחה, כביכול, שהוא אכן נטרף על ידי חיה רעה. והאבא הזקן כורע תחת המחשבה הנוראה ומתאבל על בנו המת כביכול, וימאן להתנחם. וכל הזמן יוסף עודנו חי.

יהודי שנגנב, שנמכר לזרים על ידי אחיו. הפשע הזה הונצח לדורות בפיוט של יום הכיפורים "אלה אזכרה". כאשר הקיסר הרומאי פונה לחכמי ישראל ואומר, "איה אבותיכם אשר אחיהם מכרוהו לאורחת ישמעאלים סחרוהו, ובעד נעליים נתנוהו? ואתם, קבלו דין שמים עליכם".

חברי הכנסת, איה אבות האומה אשר את אחיהם ילדי תימן מכרו? ואתם קַבלו דין שמים עליכם! אני מדבר על מאות ילדי תימן, ילדיהם של יהודים תמימים וחלשים אשר עלו ארצה בקום המדינה, ונגנבו על ידי אחיהם שהשתלטו אז במדינת מפא"י, והשמאלנים מכרום ונתנום לזרים ללא בושה, בבוז מופגן ובגזענות מחרידה. אני מדבר על ילדים יהודים שנגנבו מהוריהם, כאשר אחיהם המשתלטים על מוסדות המדינה משקרים לאבות ולאמהות מסכנים, כאשר מסמכים ממשלתיים זויפו כדי לכסות את הערווה, לחפות על הפשע המזעזע. משקרים להורים מסכנים ואומרים להם: "ילדיכם מתו", חיה רעה אכלתהו; והרי הם הם החיות הרעות!

חברי הכנסת, אם תורתנו הקדושה מבכה על יעקב אחד ועל בן אחד - יוסף, "מה נאמר ומה נדבר ומה נצטדק" כאשר מאות ילדי תימן נגנבו בזדון ועד היום הם נעדרים, כאשר אבות ואמהות ממאנים להתנחם? בימים מטורפים אלה, כאשר יפי הנפש של השמאל החולני, ההומניסטים, הליברלים, משכימים כל בוקר לפתח כותל היללות ודורשים ועדה, ועדה, ועדת חקירה על השב"כ, ועדה שתוציא לאור את האמת על שתי חתיכות נבלות, מחבלים ; איפה נשמעים קולותיהם של אותם יפי נפש על מאות ילדים יהודים? איפה השריד משרידי הערב רב? איפה החיה הטורפת ממפ"ם? איפה שולי משולי הנשים הרחמניות של ר"צ? איפה קולותיהם וזעמם של השמאלנים בקריאה: ועדת חקירה, לחשוף את האמת - לאן נעלמו מאות ילדי תימן?

לח:יד-יח וַתֵּשֶׁב בְּפֶתַח עֵינַיִם... כִּי רָאֲתָה, כִּי-גָדַל שֵׁלָה... וַיִּרְאֶהָ יְהוּדָה... וַיֵּט אֵלֶיהָ אֶל-הַדֶּרֶךְ... וַיִּתֶּן-לָהּ וַיָּבֹא אֵלֶיהָ, וַתַּהַר לו

ה"ייחוס" של המשיח

יהודה בא על כלתו, וזוהי עברה שעונשה כרת, וממנו יוצא המשיח. איך ייתכן שיצא המשיח מפרץ שנולד לזנונים?! וזה לא מסתיים כאן, אלא זה נמשך. שני אחים משבט יהודה, מחלון וכליון, יוצאים למואב ונושאים נשים נכריות. אחד מהם נושא את בתו של מלך מואב, עובד עבודה זרה. מואב הוא "מאב", הוא נולד אחרי שבנות לוט השקו את אביהן יין: "ותבוא הבכירה ותשכב את אביה... ותקם הצעירה ותשכב עמו... ותהרין שתי בנות לוט מאביהן; ותלד הבכירה בן, ותקרא שמו מואב " - כאילו תלתה עליו שלט שעליו כתוב "אני מאבא של אמא", כמו שכתב רש"י: "פרסמה שמאביה הוא". וממואב זה יצאה רות.

למשיח זה שיבוא היום יש ייחוס ממש נפלא! אם המשיח הזה היה בא לכאן ומבקש שידוך, היו זורקים אותו מכל המדרגות. אבל באמת אין קשר בין הייחוס של האדם לבין האדם, כי הוא יכול להיות כמו כל אדם אחר. לעניין תורה ומידות, אין שום קשר להורים. האדם נידון "באשר הוא שם ", וגם לא חשוב מה שהיה. המעלה של "רבי" ו"אדמו"ר" תלוי בייחוס המשפחתי. בהלכה חשוב הייחוס העצמי. כמובן, עדיף שיהיה גם ייחוס עצמי וגם ייחוס משפחתי. גדולי הדורות באו מזרע גויים. יש תנאים שבאו מזרע גויים. רבי מאיר, רבי עקיבא, שמעיה ואבטליון באו מגויים. דוד המלך בא מעריות, וכך גם המשיח. מכאן לומדים שאדם יכול להיות "הבן של", אך זה לא אומר דבר לגבי מעלותיו, ויכול להיות גם להפך: אדם בא ממקום מטונף, וזה לא קובע את טיבו.

אך אין לזלזל בייחוס, משום שבמקרים רבים, אדם הבא ממשפחה גדולה, יורש את גדלותה הביולוגית, וגם מושפע מאוירתה, וגם יש לו תחושה פסיכולוגית של חובה להמשיך בדרכה.

מעטו של הרב בנימין כהנא הי"ד

לנתק את היחסים עם אמריקה

שנתיים נוספות גזר ה' על יוסף הצדיק לשבת בבית הסוהר, כל זאת לאחר עשור שנים בהם ישב בכלא המצרי, שעל פי ה"תכנון" המקורי היה צריך להשתחרר בסיומן. רבותינו במדרש אומרים ורש"י מביא זאת בסוף הפרשה - שיוסף נענש על כך שביקש משר המשקים עזרה בשחרורו מהכלא ע"י שיזכירו לפני פרעה, "ארור הגבר אשר שם ה' מבטחו ולא פנה אל רהבים " אומר דוד המלך, ויוסף שהוא סמל של הצדיק ושל אמונה בה' הפונה אל "רהבים" בבקשת עזרה ומוכיח שלא די בבטחון בה' שיושיעו חוטא חטא חמור שבגללו נגזרות עליו שנתיים נוספות בכלא.

יהודים, אמונה!

למעשה, כל הנביאים מלאים בתוכחות ובאזהרות על התחברות עם אומות אחרות וסמיכה על זרוען שתצילם מאויבים אחרים. אין ספור פעמים עשו ישראל בריתות והסכמים עם האשורים, הבבלים, המצרים, הארמיים ועוד ועוד, תוך תקוה שהם הם יהיו אלו שיצילום מאויביהם. לא רק המלכים הרשעים נפלו בפח זה, גם מלכים צדיקים כאסא וחזקיהו התפתו בשעות מצוקה קשות לכרות ברית עם מעצמה, או לנסות לשחד מעצמה כדי שלא תעלה למלחמה. הנביאים, וכן רואים בחז"ל, מבקרים מלכים אלו קשות על מעשיהם. באופן חד משמעי נדרשים המלכים לשים יהבם בה', ולהאמין שאם רק יקיימו את מצוותיו, ואפילו רק יאמינו בו, הוא יושיעם ללא צורך לשום סיוע חיצוני או לנסיון לשחד את האומה הבאה למלחמה להמנע מכך. מעשה כזה המראה התרפסות, כניעה וצורך בחסדו של הגוי הוא פגיעה מוחצת ומעליבה בעם ישראל, וממילא בה' אלוקי ישראל, שכביכול, ח"ו אינו יכול להושיע את ישראל בלי העזרה של הגוי האשורי או הבבלי.

הופכים את המאמין לבדיחה

הבעיה היא, שמי שמנסה להשליך מדברי הנביאים הנ"ל או ממקרה יוסף למציאות של ימינו - הופך בעיני חוגים רחבים של שומרי מצוות לבדיחה ממש. לקום ולהגיד שעלינו להמנע מלקבל סיוע מאמריקה מפני שזה מהווה סימן לחולשת ה' וחילול ה', נשמע כל כך מוזר ומשוגע עד ש... היחיד שהיה לו את האומץ לומר את הדבר בצורה הברורה ביותר ללא שום נסיונות ליפות את הדברים היה הרב מאיר כהנא הי"ד. אלא שהצדק לצידו, שהרי הנביאים עצמם עשו בדיוק כך ולא חששו מהיפים והמתייפים...

שומרי הפולחן ימיטו אסון

העובדה היא בדיוק כזו. על פי התורה, על פי המסר החד שמעבירים לנו הנביאים - ונבואה שנצרכה לדורות רק היא נכתבה - עלינו לנתק את קשרינו עם אמריקה, וכל יחס בין המדינות חייב להיות ביחס של "תן וקח". עלינו ליזום ניתוק יחסים מכל סוג אחר של "חסד" ו"סיוע", איננו צריכים לחסד לאומים חטאת. ידו של ה' מליאה היא ופתוחה הרבה יותר מידו של האמריקאי השונא והלוחץ. יהודי מאמין, מאמין שזה כך בלי שום בלבולים אחרים. יהודי שומר פולחן גם אם הוא ת"ח וידען - יובילינו לאסון - חבוקים בזרועותיו של הדב האמריקאי.

איש תם ושבע מרורים

"ויעקב איש תם יושב אוהלים ", כך הכרנו בתחילה את יעקב, וכך צוייר הוא בעיני רוחנו, "יושב אוהלים", באהלה של תורה, בתמימות ובדבקות עובד את אלוקיו. מעשיו של אחיו-תאומו רחוקים היו ממנו ת"ק פרסה, ולא עניינו אותו.

יעקב ניצל מסיבוכיו - וחפץ בשלוה

אך ההשגחה הכתיבה מהלכים אותם מי שיער. יעקב מסתבך עם עשו, למעשה, מסבך את עצמו. לשם מה עליו בכלל להיכנס בדין ודברים עם עשו? יוותר על הבכורה ולא יגיע לידי מגע עם הרשע. יתירה מזאת, תופס הוא ביוזמה מפוקפקת, לכאורה, וממש גונב לאחיו את הברכות - לשם מה לו כל זאת, וכי לא הוכיחה המציאות לאחר מכן את טעותו? יעקב נאלץ לברוח. ולאן? ללבן הארמי הרמאי, עוד "תכשיט" ממשפחת בית אברהם, מעתה צריך יעקב אבינו להתמודד יום יום עם רמאויותיו המתחדשות לבקרים של דודו לבן. והנה, סוף סוף, חוזר, בורח, יעקב חזרה לארצו, שם, בניסים ממש, ניצל יעקב משנאתו התהומית של אחיו החפץ ברעתו - ולכאורה שב לו לימים הטובים של "ויעקב איש תם יושב אהלים", מעתה חפץ יעקב להשקיע את כולו בתורה, ללא טרדות ומאבקים. שלוה רוצה יעקב, ח"ו לא נופש ובטלה, להמית את עצמו באהלה של תורה הוא רוצה - זו שלוותו.

היעוד היהודי - לא לחפש שלוה

זמן קצר מאד נמשכת "אופוריה" זו. "צדיקים מבקשים לישב בשלוה, אמר הקב"ה: לא דיים לצדיקים מה שמתוקן להם לעולם הבא, אלא שמבקשים לישב בשלוה בעולם הזה?! ". דברים אלו מפתיעים ממש, אנו הבנו שכל התהפוכות והמאבקים בחייו של יעקב אבינו לא היו אלא תקלות מיותרות בדרכן, והנה נהפכים הדברים כמעט לאידיאל!

כאן מובילים אותנו חז"ל להסתכלות אמיתית על דרכו של יעקב ועל דרכו של כל צדיק, בעצם של כל יהודי. בקשת השלוה בחיים, גם אם היא שלוה תוך חיי תורה ומצוות, אינה היעוד שלך היהודי, את השלוה תשאיר לעולם הבא. העולם הזה מעצם מהותו נעדר שלוה הוא, התהליכים והתמורות רודפות אחת את השניה, והיהודי חייב להתייחס אליהם. לפעמים, הצדיק כל כך רוצה לברוח מטרדות העולם ולהיטמן באהלה של תורה, עד שמוכן הוא לוותר אף על הברכה, לימדנו יעקב - מברכות אין בורחים, גם אם זה כרוך במאבק! וכשם שאין לברוח מהברכה, גם אם היא נראית לנו מיותרת, אסור לנו לעצום עין לנוכח העוול וחוסר הצדק. לשבת בשלוה מול עוול? להיות אדישים לרשע? מושגים כאלו חייבים להעביר צמרמורת בגופו של היהודי, עוול ורשע - חייבים לעקור!

"נחת" יהודי?

חז"ל אומרים על הפסוק "וישב יעקב" - "בשעה שהצדיקים יושבים בשלווה בעולם הזה - השטן בא ומקטרג. אמר: לא דיין שהוא מתוקן להם לעולם הבא, אלא שהם מבקשים לישב בשלווה בעולם הזה? תדע לך שהוא כן, יעקב אבינו על ידי שביקש לישב בשלוה בעולם הזה, נזדווג לו שטנו של יוסף" .

אימרה זו של חז"ל מזעזעת עולמות שלמים של רבים מאחינו שלומי אמוני ישראל. ישנם רבים המקיימים קלה כבחמורה ומדקדקים בפרטים קטנים של מצוות, אך כשהמדובר ביציאה קיצונית מידי מהנוחות האישית שלהם - למען הכלל, או למען מצווה שאינה מוטלת בהכרח ישירות עליהם - הם מוצאים את הדרך להיפטר מהדבר גם אם הדבר הוא חשוב ואף אם תלוי בו גורל העם.

הרב כהנא הי"ד נוהג היה בחתונות בהם הוא היה מסדר הקידושין, לברך את הזוג ברכה יוצאת דופן. הוא היה מאחל להם שלא ישבו בשלווה בעולם הזה, אלא ימלאו תפקידם במסירות נפש כדי שבעולם הבא יוכלו להיות בין הצדיקים היושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה.

היה קורה אף לעיתים שחלק מבני המשפחות היו מגלים אי נחת כלפי ברכה מוזרה זו, שהרי מקובל לחשוב שהשלוה והנוחות האישית בעולם, זהו העיקר. הרב כהנא סבר אחרת. הנוחות היא אם החטא בעולם. ועל האדם להיות נכון בכל שעה לקום ולמלא את תפקידיו היהודיים בעולם.

חינוך למסירות נפש

הדבר הזה קשור מאוד לחג החנוכה שבערבו אנו עומדים. שהרי רבים מאיתנו שואלים, מה היה עד אותו שלב קריטי בו עמד מתיתיהו ושחט את אותו מתיוון. הרי שליחי המלך עברו מעיר לכפר והכריחו את היהודים להקריב חזיר לאל היווני. האם אף אחד לא קם למחות? איפה היו כל שלומי אמוני ישראל? וכי הצדיק היחיד בדור היה מתיתיהו ובניו??

והתשובה היא, שודאי היו צדיקים רבים, מקיימי מצוות ולומדי תורה, אלא שכל אלו, כבדורינו, לא התחנכו אלא על כך שצריך לקיים את המצוות וללמוד תורה. מה עושים כשקם צורר ומבטל את לימוד התורה? מה קורה כשנפתח מסע שמד המוני והמונים מאחינו נמשכים למסע זה? האם יש מושג של ערבות הדדית ומסירות נפש למען העם? על כך לא שמעו, והנוחות האישית גברה על תחושת השליחות היהודית. מתיתיהו היה היחיד שחינך את בניו על מושג כמו מסירות נפש, ולא על המושג השולט של "אני את נפשי הצלתי".

לעולם לא עוד

אין צורך להכביר במילים על השייכות של דברים אלו לדורינו. ועל כך שדברי מאמר זה הינה הסיבה לכך שהמכבים היו מעטים כל כך מתוך עם ישראל - אז, וכי ה"מכבים" של ימינו הינם - ככל הנראה - אף, פחותים ממה שהיה אז.

המסר הוא: "אל תעמוד על דם רעך" , "לעולם לא עוד" - לעולם לא עוד נראה את אחינו עוברים שואה - רוחנית או פיזית - ונעמוד בשקט מן הצד.

כשכולם עסוקים...

המעיין בפרשה רואה שפע אירועים קשים המרוכזים כולם בפרשה אחת, אירועים המהווים מיצוי של יותר מ-15 שנה. חמש עשרה שנה של חושך גדול, מריבה קשה ואכזרית בין אחים, שבטי י-ה (שיתכן והיא השורש לכל הקנאה והשנאה הפנימית בעם ישראל במשך הדורות) המכירה של יוסף הצדיק, שעד ביאת המשיח לא תכופר לגמרי, סבלו של יוסף במצרים ובבית האסורים, צערו של יעקב שהיה שרוי 22 שנה באבל כבד. הבעיות במשפחתו של יהודה, שני בניו שמתו ומעשה תמר ומעל הכל צלה הכבד של אבי אבות הגלות, גלות מצרים, שכל מעשה יוסף היה, כידוע, מבוא אליה.

בודאי לא היה קשה לשקוע ביאוש ובקטנות מוחין באותם הימים. ואם היה אדם מתבונן לעתיד, אף היה מצטער עוד יותר, שהרי גם לאחר שיוסף ניצל מבית האסורים ועולה לגדולה לא נגמר הסיפור. שנים רבות של סבל עדיין צפויות לבני יעקב במצרים.

כל אחד והבעיות שלו

והמדרש מגדיר מצב זה בבהירות נפלאה: "שבטים היו עסוקים במכירתו של יוסף. יוסף היה עסוק בשקו ותעניתו, ראובן היה עסוק בשקו ותעניתו, ויעקב היה עסוק בשקו ותעניתו, ויהודה היה עסוק ליקח לו אשה, והקדוש ברוך הוא היה עוסק בורא אורו של מלך המשיח... קודם שלא נולד משעבד ראשון (פרעה) נולד גואל אחרון (פרץ - שממנו יצא דוד - ולבסוף מלך המשיח)". ויש להעמיק בדבר.

"...בהיות בני האדם שטופים אחר התאוה, ומואסים בחכמה ורחוקים ממנה... והאמת ארצה, והרשע גובר ומצליח, התרמית והטעות רבה, וכנגד זה ההשקט חסר, ואין שלוה, והיסורין והנזקים רבים והאדון ברוך הוא מסתיר כבודו מעולמו , והעולם הולך כאלו נעזב למקרה ומשולח לטבע, ובזמן כזה הרעים גוברים והטובים נשפלים" .

בזמן כזה, שהעולם בחושך, והכל הולך בקושי, כולם עסוקים, כל אחד מתעסק בצרות שלו, זה שרוי באבל וזה מחפש אשה, וכאילו אין זמן וכח ל"דברים גבוהים", "תעזוב אותי מזה, מה זה מעניין אותי? אני עסוק!" יש ילדים ואשה ומשכנתא וחובות ומחלות ר"ל, וקשה לחשוב על מה יהיה מחר ומחרתים. ואם חושבים - אז נהיה עוד יותר חושך בעיניים... מה אני יכול לעשות??!

פתח המחט - ופתח האולם

ויש לזכור שני דברים ואוי לשוכח אחד מהם! ראשית, יש לזכור שיש מנהיג לבירה, והכל תחת שליטתו, ולכן אסור להתיאש. נכון שהכל נראה שחור, ואף נכון שיתכן ויהיה יותר גרוע כמו שהיה במצרים, אבל בסופו כל מה שעושה הקב"ה, הכל לטובה, ויש להדגיש זאת, כי אומנם זה רע, אבל זה לטובה. המטרה, התכלית היא טובה, ואפילו מתוך הרע עצמו יכול לצאת הטוב, והטוב יבוא, והרע ימוגר.

שנית, ה' נתן לנו את האפשרות והחובה לשנות. הדבר בידיים שלנו, "לא עליך המלאכה לגמור, ואין אתה בן חורין להבטל ממנה" , ולכן אסור להתיאש מעצמנו, ומכוחנו הדל. מי שמסתכל על המלאכה שיש עליו לעשות, לתקן את עצמו ואת העולם, יכול לבוא לידי יאוש מיידי. אבל, אומר לו ה', אתה, עושה מה שביכולתך: ואפילו אם אתה יכול רק לפתוח לי כפתחו של מחט, אין דבר. ובעזרת ה', מתוך החושך נראה את האור, אור המלך המשיח. בידינו הדבר!

להרגיש קביעות ושייכות בארצינו

המושגים גר ותושב הם גמישים ומתחלפים. העולם הזה והעולם הבא משולים לפרוזדור ולטרקלין. "התקן עצמך בפרוזדור כדי שתיכנס לטרקלין" . ובכן: כאן בעולם הזה הגירות, ושם בעולם הבא הקביעות. אבל לא כולם מרגישים כך. כמו שכתוב "כל יושבי תבל ושוכני ארץ כנשוא נס הרים תראו וכתקוע שופר תשמעו" . יש שהם "יושבי תבל" שמרגישים את עצמם כתושבים וכקבועים, ויש שהם "שוכני ארץ" ומרגישים שהם שוכנים וגרים.

אין קביעות בעוה"ז ובגלות

הפסוק מאשים את יעקב על שביקש לישב בשלוה במקום שאביו הרגיש את עצמו כגר; "וישב יעקב בארץ מגורי אביו" . יצחק הכיר שבעולם הזה הוא אינו אלא גר אבל יעקב לא למד ממנו ורצה לישב כתושב . ומעשה אבות סימן לבנים. כשיעקב רוצה להיות תושב במקום שאביו היה גר, קופץ עליו רוגזו של יוסף , שאחיו מוכרים אותו והוא נעשה לפותר חלומות של אחרים. יוסף התחיל בחלומות גדולים ושאיפות גדולות של עצמו: השמש והירח והכוכבים משתחוים לו, וסיים בחלומות של שר המשקים, ולבסוף "ולא זכר שר המשקים את יוסף וישכחהו" .

וכך היה בזמן הגלות ובדורות האחרונים במיוחד. הבנים חלמו חלומות של אחרים ורצו לתקן את העולם בתרבות זרה ובאידיאלים זרים. זה בא בגלל שהתחלנו להרגיש עצמינו כתושבים במקום שאבותינו היה להם רק ארץ מגורים, והסוף הוא, כמובן, "ולא זכר שר המשקים...וישכחהו", וכן היה גם בגלות בבל. הגולים הראשונים הרגישו עצמם כגרים. "על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו...איך נשיר את שיר ה' על אדמת נכר" , ולבסוף נתישבו הבנים כל כך עד שהתחילו להתבולל ונשאו גויות ולא רצו לעלות לארץ. הם ישבו כל כך עמוק בגלות עד שהכח הגדול של עזרא וזרובבל הציל רק את הארבעים ושנים אלף ושלש מאות וששים יהודים שעלו איתו.

כזרים וגרים בארצינו

בימי החשמונאים נתהפכו היוצרות "ויגר יעקב בארץ מושב אביו" . בארץ ישראל, ששם אנו צריכים להיות התושבים, שלטו היונים ומתיוונים ולא נתנו לשמור את התורה ולקיים את המצוות: "להשכיחם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך". אלו שבאמת רצו לשמור את התורה היו כגרים ונכרים ומעטים בארץ. זרים היו לתושבים, והתושבים היו לגרים. וכשגברו החשמונאים ונצחום נתנו כח כפול לישראל: לבלי להיות גר במקום שצריך להיות תושב, ולבלי להיות "וישב בארץ מגורי אביו".

קביעות בארצינו וגרות בחו"ל

וזה חלקם לדורות: בגולה צריכים להרגיש כגרים, אבל בארץ חייבים לחיות כתושבים קבועים, על זה נאמר "אשרי יושבי ביתך" . אשרי מי שמרגיש עצמו כתושב ב"ביתך" - בארץ ישראל בכלל, ובבית המקדש בפרט שיבנה במהרה בימינו כמו שכתוב: "באו בניך לדביר ביתך, ופינו את היכלך, וטיהרו את מקדשך, והדליקו נרות בחצרות קדשך" .