וישלח

לב:ד-ה וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב מַלְאָכִים לְפָנָיו, אֶל-עֵשָׂו אָחִיו, אַרְצָה שֵׂעִיר, שְׂדֵה אֱדוֹם. וַיְצַו אֹתָם, לֵאמֹר, כֹּה תֹאמְרוּן, לַאדֹנִי לְעֵשָׂו: כֹּה אָמַר, עַבְדְּךָ יַעֲקֹב

אסור לפחד כלל!

אומר המדרש: "'מעין נרפש ומקור משחת צדיק מט לפני רשע ' - א"ר יהודה ב"ר סימון: כשם שאי אפשר למעין להרפס ולמקור להשחת [היינו מעצמו, אלא אם כן האדם גורם לקלקולם] כך אי אפשר לצדיק למוט לפני רשע [אלא אם כן הוא גרם לקלקול בעצמו במה שעשה, ואם כן, כך כוונת הפסוק]: וכמעין נרפש וכמקור משחת כך צדיק ממיט עצמו לפני רשע. א"ל הקב"ה: [עשו] לדרכו היה מהלך, והיית משלח אצלו, ואומר לו: כה אמר עבדך יעקב". כלומר, הקב"ה הבטיח ליעקב שיהיה עמו, ואילו האמין ולא היה מפחד מעשו, היה עשו הולך לדרכו, ועכשיו מתוך הפחד הביא יעקב את עשו על עצמו בזה ששלח אליו, ועוד בהתרפסות זו של הלשון "עבדך יעקב". וז"ל תנחומא ישן: "'וישלח... אל עשו' - ורוח הקודש אומרת: ווי, יעקב משלח אל עשו". וכן אמרו חז"ל: "א"ל הקב"ה: אתה השפלת עצמך וקראת לעשו 'אדוני' ח' פעמים, חייך אני מעמיד מבניו ח' מלכים קודם לבניך".

ואם תשאל, והרי יעקב פחד מעשו מסיבה מוצדקת, כמו שאמרו חז"ל : "יעקב ניתן לו רמז [שלא לירא] ולא חש, שנאמר: 'והנה אנכי עמך ושמרתיך ', והוא היה מפחד ויירא, שנאמר 'ויירא יעקב מאד... ' - אדם שהקב"ה הבטיחו היה ירא ומפחד? אלא שאמר יעקב אבינו: אוי לי שמא יגרום החטא ". ואם כן, מדוע נענש יעקב על זה שפחד? אלא למדנו כאן כלל גדול במידת הבטחון: ודאי שעל האדם לפשפש תמיד במעשיו, וכן אמרו חז"ל : "ההוא תלמידא דהוה קא אזיל בתריה דרבי ישמעאל ברבי יוסי בשוקא דציון. חזייה דקא מפחיד. אמר ליה: חטאה את, דכתיב: 'פחדו בציון חטאים '. אמר ליה: והכתיב: 'אשרי אדם מפחד תמיד '? אמר ליה: ההוא בדברי תורה כתיב". ולאו דוקא בלימוד תורה, אלא גם שיפשפש במעשיו, כמו שכתב רש"י : "דואג מעונש ובכך יתרחק מעבירה". אך אם הקב"ה מצוה על אדם לעשות איזה מעשה, ומבטיח לו שאם אכן יעשה אותו לא יאונה לו כל רע, אזי על האדם לציית ולקיים את שליחותו ללא הרהורים וחששות. אין זה אומר שלא יפחד תמיד ושלא יפשפש במעשיו, אלא ידרוש ויחקור תמיד וככל אדם שחייב לחפש איך לתקן את מעוותיו, אך אל יעשה מזה סיבה ועילה שלא ללכת בשליחותו.

זה אמור לא רק במקרה של שליחות אלוקית ממש, אלא הוא הדין בכל מצוה ומצוה. אל יתן האדם לנפשו דאגה מתמדת שמא יגרום החטא, ואל יתבלבל ויעוות את דרכו בכל מיני מחשבות כגון "שמא אינני ראוי" או "שמא אין הדור ראוי לזה". אם תורתנו הקדושה ציוותה וחייבה לעשות איזו מצוה או מעשה, ישא את רגליו וילך לדרכו. בודאי הוא צריך לחזור בתשובה כל יום ויום, ובודאי הוא צריך לקבל על עצמו לתקן את דרכיו - אך אין קשר בין זה לבין חובתו לקיים אותה מצות ה' שממנה ירא, בבטחון ואמונה. הוא יעשה את חובתו, וה' יעשה את הטוב בעיניו. והרי אפילו כאשר אדם רואה ברוח הקודש בוודאות שמעשיו יולידו פירות רעים ובאושים, חייב הוא לעשות את מה שהיה מוטל עליו, כמו שאומרת הגמרא לגבי חזקיהו שלא רצה להתחתן ולקיים מצות פרו ורבו כי ראה שמנשה יצא ממנו. אם כן, אם יש מקום לחשוש שמא יגרום החטא, בודאי צריך לחשוש לזה, אך אין זו סיבה ח"ו להפר את מצות ה', אלא יעשה את הכל יתקן את מה שחושש ממנו, וישים לדרך פעמיו.

לב:יד,יז-יט,כא-כב: וַיִּקַּח מִן-הַבָּא בְיָדוֹ, מִנְחָה - לְעֵשָׂו אָחִיו וַיִּתֵּן, בְּיַד-עֲבָדָיו... וַיְצַו אֶת-הָרִאשׁוֹן, לֵאמֹר: כִּי יִפְגָשְׁךָ עֵשָׂו אָחִי, וּשְׁאֵלְךָ לֵאמֹר... וְאָמַרְתָּ, לְעַבְדְּךָ לְיַעֲקֹב - מִנְחָה הִוא שְׁלוּחָה, לַאדֹנִי לְעֵשָׂו... כַּדָּבָר הַזֶּה תְּדַבְּרוּן אֶל-עֵשָׂו, בְּמֹצַאֲכֶם אֹתוֹ... כִּי-אָמַר אֲכַפְּרָה פָנָיו, בַּמִּנְחָה הַהֹלֶכֶת לְפָנָי, וְאַחֲרֵי-כֵן אֶרְאֶה פָנָיו, אוּלַי יִשָּׂא פָנָי. וַתַּעֲבֹר הַמִּנְחָה, עַל-פָּנָיו...

בין מנחה למנחה

המשמעות של "מנחה" היא מתנה או תשורה או שי. והרי "מנחה" היא גם שמו של קרבן ושל תפלה. הקרבן ששמו המיוחד נקרא מנחה, הוא קרבן הבא מן הצומח, או מן החטים או מן השעורים, ונקרא מנחה משום שהובא לא רק כשי וכתשורה, אלא גם כן מתוך מסירות נפש ובטחון בה', וכמו שאמרו חז"ל : "מפני מה נשתנית מנחה שנאמר בה 'נפש' [כלומר - אצל קרבן מנחה כתוב: "ונפש כי תקריב קרבן מנחה לה' ", ואילו בקרבן עולה נאמר: "אדם כי יקריב מכם קרבן לה' "]? אמר הקב"ה: מי דרכו להביא מנחה - עני, מעלה אני עליו כאילו הקריב נפשו לפני". כלומר, העני אינו יכול להביא בהמה, וגם הקמח שמביא לקרבן מנחה, הוא בשבילו הקרבה. והלא זאת היא המטרה האמיתית של "קרבן", להקריב את עצמו ובכך להתקרב אל ה'. והעני, אע"פ שגם זה קשה לו, וכאילו מקריב את נפשו בזה, מ"מ מביא את הקרבן בבטחון שה' ידאג לו לפרנסה. ונקרא מנחה, מהמלה "נח", כאילו נחה נפשו של העני המביא אותה, ומת, ומכל מקום הוא בוטח בה'.

מאותו טעם, נקראת תפלת הערב מנחה. חז"ל אמרו: "ומפני מה אמרו, תפלת המנחה עד הערב? שהרי תמיד של בין הערבים קרב והולך עד הערב... ". אך לא מובן מדוע קראו לתפלת הערב "מנחה". אלא, לכך נקראת מנחה, כי כאשר השמש כבר נוטה למערב לנוח, לשקוע - זה זמן מנחה וזמן של בטחון. כי הרי האור שוקע והחושך מגיע, ולאדם יש בטחון שלאחר החושך של הלילה, שוב תזרח השמש ויהיה אור. ותפלת מנחה זמנה בעת שקיעת החמה, כאשר החושך מגיע, ומשום כך נקראת היא מנחה, שכל "מנחה" קשורה לבטחון בה', ועניות ושפלות לפניו שהוא אדון הכל - הוא יביא שוב את האור ואת היום, והוא יביא את הפרנסה לעני שהביא לו את הסולת שלו, והוא יציל את ישראל מכל אויביו החזקים.

וכה חשובה היא המנחה, עד שאמרו חז"ל : "לעולם יהא אדם זהיר בתפלת המנחה שהרי אליהו לא נענה [בהר הכרמל מול נביאי הבעל] אלא בתפלת המנחה...". הקב"ה עונה לאדם מתוך המנחה שלו, כאשר תקוותו נחה ויורדת, אם רק יבטח בו. וכך אמר דוד המלך ע"ה: "תכון תפלתי קטורת לפניך, משאת כפי מנחת ערב ", כלומר - כאשר אשא כפי אליך בתפלה ובבטחון בך, קבל את בקשתי כמנחת ערב, כמו קרבן התמיד של בין הערבים, שמסמל את הבטחון בך אע"פ שהחושך מגיע.

והנה יעקב לקח את המושג של מנחה, השי והתשורה להקב"ה, שמסמל את שפלות האדם כלפי בוראו, והאמונה והבטחון בו, ושלח את המושג "מנחה" לעשו. וחוסר בטחון גדול היה כאן, וכמו שהסביר הרשב"ם מדוע לקה יעקב במאבקו עם שרו של עשו, וז"ל: "ומה שלקה יעקב ונצלע, לפי שהקב"ה הבטיחו והוא היה בורח. וכן מצינו בכל ההולכים בדרך שלא ברצון הקב"ה או ממאנים ללכת, שנענשו...".

לב:כה וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב, לְבַדּוֹ; וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ, עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר

תסמונת הפכים הקטנים

רש"י:"שכח פכים קטנים וחזר עליהם". "הפכים הקטנים", המחשבות והמושגים הקטנים של אנשים קטני מוח. זה היה מה שהביא את יעקב להסתכן ולעבור את הירדן ומיד "ויאבֵק איש עמו", שהמלאך בא להורות לו שהוא חייב להיות גדול, ושינה את שמו לישראל, ללמדו שיבטח בעצמו ובה'.

הקב"ה דורש מהאדם להיות גדול - "מעט מאלוקים ". הרבי מקוצק אמר פעם שבעולם הבא, הקב"ה ובית דין של מעלה לא ישאלו: 'למה לא היית כאברהם אבינו או כמשה רבנו?' אלא ישאלו: 'למה לא הגעת לגדלות שהיית יכול להגיע אליה?' בתוך כל אדם יש גדלות. מי שחי לפי זה, לעולם יהיה שלו ושמח. אדם שהוא קטן ויש לו חשבונות קטנים תמיד דואג. אדם שהוא גדול, הוא תמיד שמח. "יעקב" עבר את היבוק כדי להביא פכים קטנים, אבל "ישראל" אינו עובר בשביל פכים קטנים. הקב"ה שינה את שמו: "לא יעקב", לא פכים קטנים, אלא "ישראל", כי הוא ניצח במאבק עם אלקים ואדם. חיים כאלה הם קשים מאוד מאוד, אבל מאושרים. ואילו חיים קטנים אינם מסוכנים, אבל הופכים את האדם ללא אדם, ולא בשביל זה נוצר האדם.

"תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה " - מצווה לעבוד את ה' בשמחה. זו לא אפשרות בלבד, אלא חובה שבאה באופן טבעי. כשאדם יודע שהוא בן מלך, הוא לא מתייחס לדברים קטנים. פכים קטנים - בעיות קטנות - מקטינים את האדם. אדם חייב להבין בשביל מה הוא פה. וגם היום הפכים הקטנים של הגלות מסנוורים אנשים ולכן הם נשארים בחו"ל.

לב:כה,לב וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב, לְבַדּוֹ; וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ, עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר... וַיִּזְרַח-לוֹ הַשֶּׁמֶשׁ, כַּאֲשֶׁר עָבַר אֶת-פְּנוּאֵל, וְהוּא צֹלֵעַ, עַל-יְרֵכוֹ

גאולה מתוך החושך

אומר המדרש האיש: ''שרו של עשו היה", באחרית הימים ייוותר ישראל בדד, וכל העמים יתקוממו נגדו, ואדום ייאבק איתו, והלילה יהיה שחור והמאבק יהיה נואש, עד שפתאום יהיה עלות השחר, והניצוצות הראשונים יראו, ואז - אחרי האתחלתא דגאולה - יכה שרו של עשיו ביעקב מכה גדולה בכף ירכו, אבל הקב"ה יזרח כשמש כמו שעשה בסיני, וירפא את ישראל ויכרית את עשיו.

לב:כו וַיַּרְא, כִּי לֹא יָכֹל לוֹ, וַיִּגַּע, בְּכַף-יְרֵכוֹ, וַתֵּקַע כַּף-יֶרֶךְ יַעֲקֹב, בְּהֵאָבְקוֹ עִמּוֹ

הבוטח בה' חסד יסובבנו

מובא בדעת זקנים: "אע"פ שהבטיחו הקב"ה לשומרו... הזיקו המלאך לפי שנתיירא מעשו... וכן מצינו גבי משה, שאמר לו הקב"ה 'כי אהיה עמך ', ומכל מקום הזיקו בדרך במלון, לפי שנתיירא מפרעה, כדכתיב: 'שלח נא ביד תשלח".

רואים, שאף על פי שפחדו של יעקב מֵעֵשָיו נבע מחשש שמא יגרמו חטאיו לבטל את הבטחת ה', כמו שאמרו חז"ל: "כל השנים הללו [עשו] יושב בארץ ישראל - תאמר שהוא בא עלי מכח ישיבת ארץ ישראל... תאמר שהוא בא עלי מכח כיבוד אב ואם ", מכל מקום הוא לא צדק, והוא נענש על שהתיירא מֵעשיו. הרי הקב"ה ציווה עליו לחזור לארץ ישראל, בציווי מפורש, שהיה כרוך דוקא באמונה ובטחון בה', ולא היה הקב"ה מצוה לו לחזור לארץ ישראל ולהסתכן אילו חטאו היה עלול לגרום לביטול ההבטחה. אדרבה, הציווי נועד לבחון את בטחונו בה' מול עשיו, והוא פחד, ומשום כך נענש. כך אומר הרשב"ם : "ומה שלקה יעקב ונצלע, לפי שהקב"ה הבטיחו והוא היה בורח. וכן מצינו בכל ההולכים בדרך שלא ברצון הקב"ה, או ממאנים ללכת, שנענשו. במשה כתיב: 'שלח נא ביד תשלח - ויחר אף ה' במשה '... לפי שהיה מתעצל ללכת, כתיב: 'ויהי בדרך במלון ויפגשהו ה' ויבקש המיתו '". ואילו הבטחון בה' והאמונה בו מצילים אפילו רשע, כמו שאמרו חז"ל: "רבים מכאובים לרשע והבוטח בה' חסד יסובבנו ' - רבי אליעזר ורבי תנחום בשם רבי ירמיה: אפילו רשע ובוטח בה', 'חסד יסובבנו'".

לב:כח-כט וַיֹּאמֶר אֵלָיו, מַה-שְּׁמֶךָ; וַיֹּאמֶר, יַעֲקֹב וַיֹּאמֶר, לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ-כִּי אִם-יִשְׂרָאֵל: כִּי-שָׂרִיתָ עִם-אֱלֹקִים וְעִם-אֲנָשִׁים, וַתּוּכָל

ישראל - שבכוחו לנצח אלקים ואדם

יעקב הפך לישראל. וכך גם בהרבה אנשים, כגון נח, יתרו, ועוד, ששמותיהם ניתנו או שונו על שם ייעודם ומעשיהם. אם כן, השם של האדם הוא לא רק זיהוי פרטי, אלא גם תיאור של אופיו, פרסומו והתנהגותו. ולכן, כאשר ביקש יעקב ברכה מהמלאך. המלאך שאל: "מה שמך?" ובודאי לא שאל סתם על הזהות שלו, שהרי הוא ידע את שמו, אלא, הוא שאל אותו, כדי שיעקב יבין שהוא משנה את שמו "יעקב", שניתן לו כסמל של דבר לא מכובד, הערמומיות, ל"ישראל", מכיון שעשה עכשיו דבר גדול, שנאבק עם מלאך. כך אומר רש"י: "לא יאמר עוד שהברכות באו לך בעקבה ורמיה כי אם בשררה וגלוי פנים".

והמשמעות של "ישראל" היא ענין של "שׂר" וגם ענין של "ישׁר", כי רק כאשר ישראל עושה את הישר בעיני ה' ולא יסור מן הדרך, הוא נקרא ישראל, שבכוחו לנצח אלהים ואדם.

לב:ל-לא יִּקְרָא יַעֲקֹב שֵׁם הַמָּקוֹם, פְּנִיאֵ-ל: כִּי-רָאִיתִי אֱלֹקים פָּנִים אֶל-פָּנִים, וַתִּנָּצֵל נַפְשִׁי. וַיִּזְרַח-לוֹ הַשֶּׁמֶשׁ, כַּאֲשֶׁר עָבַר אֶת-פְּנוּאֵ-ל; וְהוּא צֹלֵעַ, עַל-יְרֵכוֹ

במלחמת מצוה אסור לפחד

וכתב הרשב"ם: "ומה שלקה יעקב ונצלע, לפי שהקב"ה הבטיחו והוא היה בורח. וכן מצינו בכל ההולכים בדרך שלא ברצון הקב"ה, או ממאנים ללכת, שנענשו. במשה כתיב 'שלח נא ביד תשלח, ויחר אף ה' במשה ' ... וכן ביונה שנבלע במעי הדגה... ". וכוונתו היא, שיעקב פחד מֵעֵשָו, ורצה לברוח, ובזה חילל שם שמים. ובריחה זו היתה חוסר אמונה בהקב"ה, שיעקב הפגין פחד מֵעֵשָו ולא יראת ה', ולכן לקה בכף ירכו, כסמל לכך שאי אפשר לברוח מה'. ואחרי שנלחם עם המלאך בחשכת הלילה, זרחה לו השמש "לרפאות את צלעתו" - רש"י . וזהו רמז לכל ישראל לדורות, שלא לפחד מהגוי אלא לצאת למלחמת מצוה ולבטוח בה' ולירא ממנו ולקדש את שמו, ומובטח להם שה' יעזור להם.

כך כתב הספורנו: "ונרפא [יעקב] כאשר יהיה לעתיד לבוא, כאומרו: 'וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא '". כלומר, ירא ה' אמיתי, שמאמין בו ומסכן את עצמו והולך למלחמה של מצוה, ואינו מפחד מהגוי, יקבל במדה כנגד מדה - כצדקה, כלומר, בצדק ובמשפט על פעלו - שמש מרפא, גאולה מהגוים, שבזכות האמונה תבוא הגאולה. אם כן, רואים מכאן שחייבים לצאת ולהילחם מלחמה של מצוה עם עשיו בלי לגמגם על "פיקוח נפש". וכתב אור החיים: "טעם הַתְמִיָה לא שראה מלאך, והלא נגלה אליו קודם האלקים; אלא שלחם עם המלאך [התמיהה והרושם באו משום שלחם עם המלאך וניצח]. והוא אומר [=וזאת כוונת] 'פנים אל פנים' לשון מלחמה, על דרך אומרו: 'נתראה פנים '" - שאמציה מלך יהודה שלח מלאכים ליהואש מלך ישראל וקרא לו למלחמה: "לְכָה נתראה פנים".

כתב הרמב"ן: "ואמרו בבראשית רבה : נגע בכל הצדיקים שעתידין להיות ממנו - זה דורו של שמד... כמו שאמרו: אמר רבי חייא בר אבא, אם יאמר לי אדם: תן נפשך על קדושת שמו של הקב"ה, אני נותן. ובלבד שיהרגוני מיד. אבל בדורו של שמד איני יכול לסבול... היו מביאין כדוריות של ברזל [חמים]... ונותנין אותן תחת שיחיהן ומשיאין נפשותיהן מהן. ויש דורות אחרים שעשו עמנו כזה ויותר רע מזה. והכל סבלנו ועבר עלינו, כמו שרמז: 'ויבוֹא יעקב שלם' ". שוב הדגש הוא על המצוה להסתכן למען קידוש השם. ולא רק בשלוש המצוות של ע"ז, גילוי עריות, ושפיכות דמים, אלא בכל מצוה ומנהג בשעת השמד, ובמלחמת מצוה תמיד.

לג:ד וַיָּרָץ עֵשָׂו לִקְרָאתוֹ וַיְחַבְּקֵהוּ, וַיִּפֹּל עַל-צַוָּארָו וַיִּשָּׁקֵהוּ; וַיִּבְכּוּ

עשיו שונא לישראל

אומר המדרש: "...למה נקוד עליו [יש נקודה מעל כל אות של "וישקהו"]? אלא, מלמד שלא בא לנשקו אלא לנשכו, ונעשה צוארו של אבינו יעקב של שיש, וקהו שיניו של אותו רשע... ר' אבהו... מייתי לה מן הכא: 'צוארך כמגדל השן' " ובפרקי דר' אליעזר: "אמר עשיו: איני הורג את יעקב אחי בחצים ובקשת, אלא בפי אני הורגו ומוצץ את דמו...". השנאה של הגוי כלפי היהודי מתבטאת ברצון להתאכזר ולהרגו בעינויים וביגון. והשנאה הזאת, מקורה בקנאה ביהודים שקיבלו את התורה והפכו לעם נבחר, ועל זה מקנאים בנו הגוים, ושונאים אותנו על שאנו גאים בזה שאנו העם הנבחר. וכך אמרו חז"ל שנקרא שם ההר "סיני" משום שהוא "הר שירדה שנאה לאומות העולם עליו". כלומר, שנאה של ה' לאומות העולם על שהם מסרבים לקבל עליהם עול מלכות שמים, וכן נכנסה שנאה ללבותיהם של אומות העולם על שהיהודים קיבלו עול מלכות שמים. ומשום שהצואר הוא מקום העול, ומסמל את עול מלכות שמים, ודוקא הצואר הוא סמל הגאוה, שהרי בעל הגאוה מרים את ראשו רק על ידי זה שהוא מרים את צוארו, וכן כתוב: "אל תרימו למרום קרנכם, תדברו בצואר עתק ", וקבלת עול מלכות שמים בצואר משפילה את הגאוה שבצואר - לכן הגוי, בשנאת התורה והייחוד של עם ישראל, מנסה לפגוע בו דוקא בצוארו, סמל לפגיעה בעול ה', מפני שהוא רוצה לנתק את עול ה' מעלינו ובזה מחלל גם את שם ה', וכן נותן את עולו עלינו. ומשום כך אמר ירמיהו: "על צוארנו נרדפנו" .

הקב"ה עושה את צואר ישראל, חסידיו, כשיש, כמו שהוא נמשל לשיש, כמו שכתוב: "שוקיו עמודי שש ", "שש" כאן פירושו שיש, אך נכתב "שש" לרמז גם שהקב"ה הוא שברא את העולם בשש, כלומר, בששה ימים. ואם אך נקבל עול מלכות ה' על צוארנו, אין כח בעולם שיוכל להרגנו ולערוף את צוארנו, שהרי "בצוארו [של הקב"ה] ילין עֹז ". ונאמין בזה גם אם הצרות הגיעו למצב כזה שנראה שאין תקוה ואין מציל, כמו שאמר ישעיהו : "שטף ועבר, עד צואר יגיע" - מ"מ נצפה לישועה, כמו שאמר ירמיהו: "אשבֹר עֻלו מעל צוארך".

לד:כה וַיִּקְחוּ שְׁנֵי-בְנֵי-יַעֲקֹב שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אֲחֵי דִינָה אִישׁ חַרְבּוֹ, וַיָּבֹאוּ עַל-הָעִיר, בֶּטַח, וַיַּהַרְגוּ, כָּל-זָכָר

מעשה שמעון ולוי - מוצדק!

שמעון ולוי נקמו את נקמת דינה, ובכלל את נקמת ישראל. ומי שאומר שהמעשה שלהם בשכם היה חטא אינו אלא טועה ותועה, כי הנה ציוה הקב"ה לאמר: "איש על דגלו באותות לבית אבותם יחנו בני ישראל", ואמרו חז"ל: "סימנים היו לכל נשיא ונשיא, מפה וצבע על כל מפה ומפה כצבע של אבנים טובות שהיו על לבו של אהרן... כל שבט ושבט נשיא שלו צבע מפה שלו דומה לצבע של אבנו... שמעון פטדה ומפה שלו צבוע ירוק ומצוייר עליו שכם". ואילו היה מעשה שמעון בשכם חטא, איך יתכן שהקב"ה יצוה להניף ולפרסם את החטא הזה על דגלו! מה עוד, שמהרז"ו מפרש שם: "שכם - על הגבורה ומסירת נפשם בשכם, ואף שלוי היה אתו, שמעון היה הגדול והעיקר וזהו שבחו על שקינא על הזנות". גם בפרקי דר"א שיבחו את שמעון ואת לוי, וגינו רק את נשיא שבט שמעון שזנה עם המדינית, וז"ל: "שמעון ולוי קינאו על הזנות, שנאמר: 'הכזונה יעשה את אחותנו '. והנשיא של שבט שמעון לא זכר מה שעשה זקנו ולא גער בבחורי ישראל, אלא הוא בעצמו בפרהסיא בא בזנות על המדינית", הרי שוב שבח לשמעון ולוי על מה שעשו.

אם כן, ודאי שבשכם לא היה חטא אלא מסירות נפש על נקמה במקומה ובזמנה הנכון. ומי שמעיין היטב במקרא יראה שאף יעקב לא נזף בשמעון ובלוי בטענות של מוסר כאילו המעשה היה בלתי מוסרי. יעקב אבינו פחד רק מתוצאות המעשה והסכנה שתצא ממנו, כמו שכתוב: "עכרתם אותי להבאישני ביושב הארץ בכנעני ובפריזי ואני מתי מספר ונאספו עלי והכוני ונשמדתי אני וביתי". והם אמנם ענו לענין: "ויאמרו: הכזונה יעשה את אחותנו?!" כלומר, ודאי שאין כאן מעשה של חטא, כי נקמנו את נקמת אחותנו שעשו אתה מעשה שלא ייעשה, ולגבי מה שאתה מפחד מהגוים, הרי בחילול השם חייב אדם למסור את נפשו. וכן אמרו חז"ל: "אמר רב יהודה בר סימון: [אמרו]: עכורה היתה החבית וצללנו אותה. 'ויאמרו, הכזונה', אמרו: מה הם נוהגים בנו, כבני אדם של הפקר!" ואכן לאחר שענו לו בניו, אין זכר בפרשה לתשובה מיעקב לטענתם, אלא הפרשה ממשיכה: "ויאמר אלקים אל יעקב: קום עלה בית אל...".

כמו כן, המפרשים הראשונים הצדיקו את מעשה שמעון ולוי בשכם. הרמב"ם כתב: "ובן נח שעבר על אחת משבע מצוות אלו ייהרג בסייף, ומפני זה נתחייבו כל בעלי שכם הריגה שהרי שכם גזל והם ראו וידעו ולא דנוהו". והרמב"ן בפירושו על התורה חולק על הרמב"ם, וז"ל: "אבל ענין שכם כי בני יעקב בעבור שהיו אנשי שכם רשעים ודמם חשוב להם כמים רצו להינקם מהם בחרב נוקמת. והרגו המלך וכל אנשי עירו כי עבדיו הם וסרים אל משמעתם...".

מכל מקום, רוח הקנאות שהיתה בהם, הביאה את הקב"ה לתת לשמעון את התפקיד להעמיד סופרים ומלמדי תורה, שיתפרנסו בדוחק, אך תהיה בהם הדחיפה להתמסר, וכמו שתירגם יונתן: "אפליג ית שבטא דשמעון סברין מלפי אורייתא בכנשתא דיעקב". ולשבט לוי נתן את הכהונה, כי דוקא עקשנותם לדבוק בה' הביאה אותם שלא לעבוד ע"ז במצרים ובעגל הזהב, וכן לאזור אומץ ומסירות נפש להרוג את יקיריהם. אמרו חז"ל: "'קח את הלוים ' - זה שאמר הכתוב: 'ה' צדיק יבחן, ורשע ואוהב חמס שנאה נפשו '... אף שבטו של לוי נתנו עצמן על קידוש שמו של הקב"ה, שכשהיו ישראל במצרים מאסו בתורה ובמילה... אבל שבטו של לוי כולם צדיקים היו והיו עושים את התורה, שנאמר: 'כי שמרו אמרתך ובריתך ינצורו ', זו המילה, ולא עוד אלא בשעה שעשו ישראל את העגל לא נשתתפו שם שבטו של לוי, שנאמר: 'ויעמוד משה בשער המחנה [ויאמר מי לה' אלי] ויאספו אליו כל בני לוי '. כיון שאמר להם משה: 'שימו איש חרבו על ירכו [עברו ושובו משער לשער במחנה והרגו איש את אחיו ואיש את רעהו ואיש את קרובו]', מה עשו? שמו, ולא נשאו פנים. וכן משה מברכם: 'האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו...' ". איזו מסירות נפש ואיזו קבלת עול מלכות שמים! רק אדם שיש בו נפש גבוהה עם אהבת ה' ואהבת צדקת ה', ושנאת הרשע ושנאת הרשעות, מסוגל להגיע למעלות כאלו, לוי ושמעון, שכללו בתוכם את מידת הקנאות והאהבה העזה לה' עם מידת הנקמה ברשעים וברשעות, אחרי שהקב"ה צרפם בכור ומיעט את הגאוה והשנאה שלהם - יצאו כמנהיגי עם ישראל וכקדושיו. אכן "במקום שצריכה נקמה, דבר גדול היא".

לד:ל וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל-שִׁמְעוֹן וְאֶל-לֵוִי, עֲכַרְתֶּם אֹתִי, לְהַבְאִישֵׁנִי בְּיֹשֵׁב הָאָרֶץ, בַּכְּנַעֲנִי וּבַפְּרִזִּי, וַאֲנִי, מְתֵי מִסְפָּר, וְנֶאֶסְפוּ עָלַי וְהִכּוּנִי, וְנִשְׁמַדְתִּי אֲנִי וּבֵיתִי

לפחד מה' ולא מבשר ודם

יעקב לא בא לשמעון ולוי בטיעון הלכתי או בטיעון של צדק, אלא בשיקול מעשי - שמא ייאספו עלינו ויכו אותנו, שהרי אנו מתי מספר, והם רבים יותר ולא נוכל להם. והנה, לפי חז"ל, לוי עדיין לא היה בן שלוש עשרה, ויעקב, שהיה גדול בתורה, אמר לו: "מי אתה? אתה בסך הכל ילד!".

ענה לו לוי: "אבל, אבא, זה מה שלמדתי ב'חדר'". יעקב ענה לו: "יש הבדל בין מציאות ללימוד, תהיה ריאלי". אך האמת היא שלגבי מי שבוטח בה' ומאמין, לא חשובות התוצאות הטבעיות והלוגיקה.

כמובן, צריך לחיות במציאות, אך דווקא עם אמונה וביטחון. המהלך שאדם מתכונן לעשות על פי ה' אינו צריך להיות דווקא מציאותי ועל פי לוגיקה מחושבת. ואכן כך אנו רואים בהמשך: "ויסעו, ויהי חתת אלקים על הערים אשר סביבותיהם ולא רדפו אחרי בני יעקב" - התוצאה הפוכה מהצפוי באופן הגיוני, והגויים דווקא מפחדים ויראים.

"ואני מתי מספר" - יעקב פחד שמא ייאספו עליו. "חרדת אדם יתן מוקש ובוטח בה' ישוגב " - אדם חרד ייתן מוקש. ה"חרדים" של היום חרדים מאדם ולא מהקב"ה. בתפילתם הם אומרים "הא-ל הגדול...", אך בעיניהם הוא לא הגדול, אלא הגוי גדול ממנו. הם לא מבינים ש"אשור שבט אפי" - הוא בסך הכל מקל. וכל זה הוא מעין כפירה - אינם מאמינים בה' ובכוחו.

הם מתרצים את שיטתם בטענת "אין סומכים על הנס". אך איסור "אין סומכין על הנס" קיים רק כשהאדם יושב בבית הכנסת ואומר "ה' יעזור". בשעה שהאדם יוצא ועושה את כל מה שביכולתו, הוא כבר יוצא מהאיסור של "אין סומכין על הנס". כל הפחד הזה מהגוי הוא חילול השם אחד גדול. כל עוד אנו תלויים באיזושהי מדינה, תמיד יאמרו היהודים שניצחנו בגללה.

בשנת תש"ח, לפני קום המדינה, ארה"ב תמכה בהקמת המדינה. אך חודשיים לפני קום המדינה, החליט הנשיא טרומן להטיל אמברגו ולא לתת נשק ליהודים. משה שרת שר"י נסע ללחוץ עליו, אך זה לא עזר, ולא נתנו נשק. חזר משה שרת שר"י לארץ, ואמר לבן גוריון: "תראה, המצב הוא שאין נשק ואין... ואין... ולהם, לערבים, ימ"ש, יש... ויש... ויש... , ולכן אל תכריז על מדינה".

אך בבן גוריון נכנס איזה ג'וק, איזו רוח, ופתאום החל לדבר על חזון ועל ייעוד עם ישראל. הקב"ה הכניס לרגע אמונה באותו כופר, בן גוריון, והוא קם והכריז על המדינה. "ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים אתו ". באותו יום של הכרזת המדינה, כשלא היה לנו נשק מאף מדינה, קם "אוהב ישראל" גדול והציע לנו נשק - סטלין. ישועת ה' כהרף עין. אי אפשר לדעת מתי תבוא הישועה, ומאיפה תבוא, ולמי תבוא.

לו:ו-ז וַיִּקַּח עֵשָׂו אֶת-נָשָׁיו וְאֶת-בָּנָיו וְאֶת-בְּנֹתָיו, וְאֶת-כָּל-נַפְשׁוֹת בֵּיתוֹ, וְאֶת-מִקְנֵהוּ וְאֶת-כָּל-בְּהֶמְתּוֹ וְאֵת כָּל-קִנְיָנוֹ, אֲשֶׁר רָכַשׁ בְּאֶרֶץ כְּנָעַן, וַיֵּלֶךְ אֶל-אֶרֶץ, מִפְּנֵי יַעֲקֹב אָחִיו. כִּי הָיָה רְכוּשָׁם רָב מִשֶּׁבֶת יַחְדָּו

הטרנספר הגדול

אותו עשיו שיעקב הגיש לו מנחה והשתחווה לפניו, ברח מפני יעקב. מדוע הוא לא אמר ליעקב ללכת מארץ ישראל? הרי הוא יותר חזק. אלא, עשיו ראה את מעשה שמעון ולוי ופחד, ותירץ את בריחתו בתירוץ "כי היה רכושם רב".

ועוד: רש"י כתב שעשיו הלך לגור "באשר ימצא". ליעקב לא אכפת אם ימצא מקום או לא, זו בעיה שלו. היום יש כאלה הטוענים: 'לאן נזרוק את הערבים? ירדן לא תקבלם'. זו בעיה שלהם. אנחנו לא צריכים לסבול. הם צריכים ללכת. לא ימצאו מקום - שלא ימצאו. לכן התורה מפרטת את בריחת עשיו עם כל מקנהו וקניינו - הטרנספר הגדול.

מעטו של הרב בנימין כהנא הי"ד

'וירא' - שלא יהרוג; 'ויצר לו' - שלא יהרג

אור חדש על דברי חז"ל שבכותרת, מתוך התבוננות ברקע ההתרחשות. מה שברור: אין הכוונה שיש להצר על הריגת הקמים עלינו להרגנו.

כאשר נודע ליעקב שעשיו אחיו, אכן, מתכוון לצאת לקראתו למלחמה עם חזרתו לארץ ישראל, התורה מתארת את תגובת יעקב: "ויירא יעקב מאוד ויצר לו ". דרשות רבות דרשו חז"ל על כך, אך אחת המוכרת היום מאוד, ואף יש המשתמשים בה שלא כהוגן, היא הדרשה שבכותרת המאמר: "ויירא' - שלא יהרוג; 'ויצר לו' - שלא יהרג ". והדברים הובאו גם על ידי רש"י.

הבא להרגך השכם להרגו

אין ספק, לכולי עלמא, שדברים אלו צריכים הסבר. ואכן, כל מפרשי רש"י המרכזיים - המהר"ל מפראג ב"גור אריה", רבי אליהו מזרחי , שפתי חכמים ובעל ה"לבוש" - תמהו אותה תמיהה: היתכן? והרי "הבא להרגך השכם להרגו "?! מה שייך "ויצר לו" על הריגת מי שבא להרגך?

לשאלה זו ישנן התייחסויות רבות ומעניינות. אך קודם לכל, באים כל המפרשים הנ"ל ומגלים לנו את דברי חז"ל במדרש תנחומא, המשלימים את הרעיון ושופכים אור מחודש על הסוגיה: "(חשש) שמא יהרוג את עשו ויקללו אביו". הרי לנו מרכיב חדש. החשש של יעקב אינו חשש על גורלם של שונאיו המסכנים. שהרי לא יתכן דבר כזה, אחרי שהם באים להרגו. החשש הוא אחר, והוא בהקשר הרקע הרחב של ההתרחשות. ברקע זה עלינו להתבונן, כדי לקבל מבט שלם על הסיפור, וכדי להבין את חששו של יעקב, שמגיע בסופו של דבר עד כדי חשש, שיצחק עלול לקלל אותו אם יוודע לו שהרג את עשיו.

יעקב מפחד מתגובת יצחק

בואו נתבונן ברקע של התרחשות: אנחנו אמנם כבר מכירים את עשיו כ"עשיו הרשע". גם ההסטוריה הארוכה בינינו לבין בני עשיו, 'עזרה' לנו להבין את המהות האמיתית של עשיו. אך הסיפור בתחילת פרשת 'וישלח' קודם לכל זה. הסיפור הוא על שני אחים תאומים, שאחד מהם כועס על אחיו, ואביהם ואימם קרועים באהבתם את בניהם. עכשיו חוזר יעקב ארצה לאחר עשרים שנה, ולמען האמת הוא לא יודע כיצד יקבל אותו אחיו. נכון, הוא יודע שעשיו כעס עליו ואף תכנן להרגו. אבל בינתים עבר זמן רב - אולי שכך הכעס? בכל מקרה, דבר אחד ברור: ליעקב אין ענין להילחם בעשיו. הרי ליעקב אין תביעות ממנו. הוא את שלו קיבל: את הבכורה ואת הברכה. הוא ישמח מאוד לגלות שעשיו חזר בתשובה, שאינו אויב לו, וכי יקבל אותו כאח.

אבל זה לא קורה. עשיו יוצא לקראתו למלחמה. אך עדיין קיימת בעיה גדולה: יעקב יודע שיצחק חשב שעשיו אדם כשר והוא אוהבו. הוא יודע גם שעשיו מקפיד בצורה יוצאת דופן בכבוד אביו, כפי שרואים במקורות רבים. יעקב יודע עכשיו מיהו עשיו באמת. אך יצחק לא יודע זאת. אפילו רבקה שכן הכירה בהבדל ביניהם, הרי אמרה: "למה אשכל שניכם יום אחד ". כלומר, גם היא רואה אסון לא רק באפשרות מותו של יעקב, אלא גם במותו של עשיו. אחרי הכל, היא אימו. מענין להזכיר כאן את דברי "ידי משה", שמפרש שיעקב ידע את נבואת רבקה ששניהם ימותו ביום אחד, ולכן חשש שאם יהרוג את עשיו - ימות גם הוא באותה שעה.

זהו המצב הקשה בפניו עומד יעקב. מצד אחד, הוא יודע שעשיו בא להרוג אותו; ומצד שני, הוא יודע שאם עשיו יהרג - במיוחד בשביל אביו זה יהיה אסון. יצחק שלא מכיר במהותו של עשיו - עלול מתוך הצער העצום לקלל את יעקב.

מחשבה דחויה מעיקרה

כאן ראוי להעיר. הרי ניתן לשאול: למה שלא נפרש שאמנם היה מגיע לעשיו למות, ובכל זאת יעקב חשב שצריך להצר על כך? אלא שמעצם שאלתם של המפרשים הנ"ל, מתשובותיהם ומהמשא המתן שבדבריהם , ברור שברגע שמין הדין אדם צריך להרוג רשע הקם עליו להרגו, אין מקום 'להצר' על נפילתו. ובודאי לא תוך השוואת הדבר לחשש שמא הוא עצמו ימות! מחשבות מסוג זה שתפסו רבים בתקופתנו גם לגבי האויבים המרים ביותר, נובעות מהלקאה עצמית, ודחויות בכל מקום בתורה.

הסבר נוסף במדרש

להשלמת התמונה נביא זוית שונה ממדרש 'לקח טוב', אך עם אותו עיקרון - שלא יתכן שיעקב מיצר על הריגת הבאים להרגו רק מצד ש'גם הם בני אדם'. "'ויירא' - שלא יהרוג; 'ויצר' - שלא יהרג... למה? כי כל השנים האלו ישב בארץ ישראל ומכבד הוריו. אם אכהו, יאמרו: בא להכות את יושב ארץ ישראל ולהרוג מכבד אביו...". כלומר, פחדו של יעקב היה מחילול ה' שיגרם אם הבריות יאמרו: "זו מצוה וזו שכרה?". אך, אדרבא, ברשע רגיל שבא לפגוע בנו נאמר: "ישמח צדיק כי חזה נקם... ויאמר אדם... אך יש אלוקים שופטים בארץ" .

מעשה שמעון ולוי בשכם

האקטואליות של מעשה שמעון ולוי מחייבת לעיין בו ללא משוא פנים. מצד אחד היה זה מעשה קידוש השם. אך מהצד שני מניעיהם לא היו שלמים.

בפרשת וישלח אנו מוצאים את נקמתם של שמעון ולוי באנשי שכם. מנהגם של רבים מדורשי פרשה זו בדורנו, הוא להתרכז פחות במה שכתוב בענין זה בפרשת "וישלח" ולקפוץ קדימה לפרשת "ויחי" שם אומר יעקב אבינו: "שמעון ולוי אחים... כי באפם הרגו איש וברצונם עקרו שור, ארור אפם כי עז... " מפסוק זה, יש הרוצים לדרוש, שכל עיקרו של מעשה שכם היה שלילי. עובדה שיעקב אבינו מקלל אותם על כך. אף אנו מבקשים ללמוד ולהבין את הפסוק המפורסם ההוא ב"ויחי", ודרכו נבין את מעשה שמעון ולוי על כל צדדיו.

אין טענה על עצם המעשה

דברי רש"י על הפסוק "ארור אפם" ידועים: "אפילו בשעת תוכחה לא קלל אלא אפם". ונשאלת השאלה: אם אמנם חשב יעקב שהמעשה כה חמור, עד שנדרש לקללה - מדוע נושא הוא להם פנים? עליו לקלל אותם עצמם. מהי ההתחכמות לקלל את "אפם", מין "פטנט" שלא נשמע כמוהו?

אלא שדוקא מזה יש לנו פריצת דרך להבנת כל אותו המעשה. לא לחינם נטפל יעקב אבינו דוקא למידת הכעס של שמעון ולוי. הוא רצה להעביר להם - ולנו- מסר. כי אמנם נגד עצם המעשה של הריגת כל אנשי שכם בגין החטא הנבזי של מנהיגם, לא היתה ליעקב שום טענה. די לנו לעיין בכל המדרשים, בכל פרשני המקרא הראשונים, בכדי לראות שאין טענה מהותית על עצם ההרג שעשו בשכם. יש הערות על דברים צדדיים בהתנהגותם - אבל לא נגד עצם המעשה. ומי גדול לנו מהרמב"ם שקבע וחרץ את ההלכה: "...ומפני זה נתחייבו כל בעלי שכם הריגה, שהרי שכם גזל, והם ראו וידעו ולא דנהו". וגם כאשר יעקב אבינו בא בטענה, הוא לא טען שזה 'לא צודק' - אלא שזה 'לא חכם', ועל כך ענוהו: "הכזונה יעשה את אחותינו?" - ושתק יעקב אבינו. והסכימה דעת עליונה, כאשר ה' הפיל חיתתו על ערי הסביבה, ולא העזו לפגוע בבני יעקב. כמו בפעמים רבות אחרות בתנ"ך, כאשר עושים את הדבר הנכון והצודק - ה' עומד לצד מקדשי שמו.

מניעים לא שלמים

אם כן, מהי משמעות קללת "אפם"? כאן אנו מגיעים לנקודה עליה כן ראה יעקב לגנות את בניו. הכעס. ולא לחינם קושר הוא ב"ויחי" את הריגת שכם במכירת יוסף. כי כאשר נודע ליעקב, באחרית ימיו, שמאחורי יוזמת מכירת יוסף עומדים אותם שמעון ולוי, הוא הבין שיש פגם מסויים באופיים. הוא הבין שבקנאותם החיובית מעורבת גם מידת כעס שלילית, ולמעשה גם מה שעשו בשכם לא היה מאה אחוז לשם שמים. והוא ידע דבר גדול: בקנאות צריך במיוחד להשתדל ככל האפשר שהדבר יהיה מזוקק ממניעים של כעס אישי. אמנם מידת הקנאות גדולה היא , אבל דוקא מפני כך. היא חייבת להיות נקיה משיקולים זרים.

זיקוק מידת הקנאות

על כן, חלילה לא בא יעקב לקלל את שני בניו אלו, אשר ידע שנושאים הם את המידה החשובה של הקנאות, על עצם המעשה בשכם, שהיה קידוש ה'. הוא כן בא לקלל את 'אפם', את אותה תכונה שלילית שמתעקשת להידבק בתכונת הקנאות. בכך היו שמעון ולוי לקויים. יעקב בא, אם כן, לקלל את כעסם, כדי שיתמעט. ואלו דברי המדרש: "תתבצר אפם ותתמעט, ועברתם תקטן". במחשבה מעמיקה אנו רואים כאן את הברכה - יעקב מקלל תכונה שלילית שבהם, הכעס, כדי שיוכלו להמשיך לפעול עם הקנאות החיובית שבהם כשהיא מזוקקת.

ואם צריך עוד ראיה לגודל מעשה שכם, הרי סמלו - גאוותו! של שבט שמעון, היא העיר שכם המצויירת על דגלו . ואמרו חז"ל , שמשמעון יצאו מלמדי תינוקות. כי מלאכת קודש זו אשר מתפרנסים ממנה בדוחק, והדורשת מאמץ רב, רק מי שיש בו אותה התלהבות קודש יוכל לעמוד בה. ואילו את שבט לוי עם רוח הקנאות, אנו פוגשים מאוחר יותר, כאשר משה קורא: "מי לה' אלי? ויאספו אליו כל בני לוי ", שמקבלים את המשימה הקשה מכל: "הרגו איש את אחיו ואיש את רעהו ואיש את קרובו" (אלו שעבדו לעגל).

שתי מסקנות, שהן אחת, עלינו ללמוד מפרשה זו:

א. גדלות מעשה הבא לשם שמירה על כבוד ישראל ולקידוש שם שמים.

ב. על מידת הקנאות להיות נקיה, ככל האפשר, מכעס ונטיה אישית.

אמנם, בסופו של דבר, בכל אופן היה מעשה הנקמה בשכם קידוש ה' ומקור גאווה לשבט שמעון, עם זאת נלמד שצריך המקנא לה' להתלמד במסירות נפש ובמידת הסתפקות אישית כמו בשבט שמעון ולוי. מי חכם ויבן אלה!