חוקת

יט:ב זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה, אֲשֶׁר-צִוָּה ה' לֵאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ פָרָה אֲדֻמָּה תְּמִימָה אֲשֶׁר אֵין-בָּהּ מוּם, אֲשֶׁר לֹא עָלָה עָלֶיהָ עֹל

מצות פרה אדומה - אב טיפוס לכל המצוות

אומר רש"י: "לפי שהשטן ואומות העולם מונים את ישראל לומר: מה המצוה הזאת ומה טעם יש בה, לפיכך כתב בה 'חוקה'; גזרה היא מלפני, אין לך רשות להרהר אחריה". מדוע קבע לנו הקב"ה "חוקים" שהשטן ואומות העולם יוכלו ללעוג להם? התשובה היא, שבודאי יש לחוקים סיבות וטעמים . ומכל מקום הסתירה התורה את ההגיון כדי להביא לפנינו מצוה של "חוק", שעשייתה תהיה אך ורק כגזירה, ומושג זה יהיה אב-טיפוס לכל שאר המצוות, להודיע שקיום כולן חייב להיות רק על הבסיס של גזרה, קבלת עול מלכות, על אף שיש ביניהן כאלה שטעמן פשוט.

ובפירוש לימדונו זאת חז"ל: "'והייתם לי קדושים כי קדוש אני ה' ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי' ... רבי אב"ע אומר: מנין שלא יאמר אדם: אי איפשי ללבוש שעטנז, אי אפשי לאכול בשר חזיר, אי אפשי לבוא על הערוה, אבל [יאמר] איפשי, ומה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי כך? ת"ל: 'ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי'. נמצא פורש מן העבירה ומקבל עליו מלכות שמים".

המצוות ניתנו על מנת לזכות את ישראל!

יוצא מדברינו שהמצוות ניתנו לישראל כדי לזכות אותם, מהמלה "זכה" - טהור, כמו שאמרו חז"ל: "הרי הוא אומר: 'רק חזק לבלתי אכול הדם כי הדם הוא הנפש' . ומה אם הדם שנפשו של אדם קצה ממנו הפורש ממנו מקבל שכר, גזל ועריות שנפשו של אדם מתאוה להן ומחמדתן הפורש מהן על אחת כמה וכמה שיזכה לו ולדורותיו ולדורות דורותיו עד סוף כל הדורות! ר' חנניא בן עקשיא אומר, רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות".

כלל גדול השמיעונו כאן חז"ל, שהרי מצוות לא מעטות, גם אילו לא היו מצוות, היו בני אדם מקיימים אותן או מפני מיאוס, כגון דם, או מפני שיש בהם מוסר ותועלת טבעית, כגון כיבוד אב ואם; לא תגזול דינים ומשפטים, וכו'. אבל אילו היו מקיימים או לא מקיימים אותם לא על הבסיס של מצוה אלא מפי השכל, לא היו מגיעים לקדושה שנקנית ע"י שבירת התאוה, הגאוה, ה"יש" והאנוכיות.

רק כאשר אדם עושה את הדבר מפני שהוא מצוּוה, יכול הוא להתקדש. ולכן ציווה הקב"ה שלא לאכול דם, והפך דבר טבעי, לקדושה ולשבירת ה"יש". זאת כוונת ר' חנניא בן עקשיא שאמר שרצה הקב"ה לזכות את ישראל, לא רק מלשון זכות ושכר אלא מהשורש "זך". הקב"ה רצה לטהר אותם, לזכות אותם ולברור מהם את הסיגים של אנוכיות כדי לברור את ה"אני" שבתוכם, וכדי לכבול את רצונו וגאותו הבהמית של האדם שמחליט וקובע את הכל לפי דעתו ומחשבתו. וכאשר יעשה את כל מעשיו אך ורק לפי ציווי ה' יתברך, אז יזוכה, יתעלה ויתקדש כי זה כל האדם.

וכן אמרו חז"ל: "וכי מה איכפת לו להקב"ה בין ששוחט את הבהמה ואוכל או אם נוחר ואוכל, כלום אתה מועילו או כלום אתה מזיקו? או מה איכפת לו בין אוכל טהרות לאוכל נבלות? אמר שלמה: 'אם חכמת חכמת לך' וגו', הא לא ניתנו המצוות אלא לצרף בהן את הבריות וישראל". כלומר, שעבוד האדם למצוות ה', שבירת ה"יש" והאנוכיות, באים רק לצרף את האדם, לזכותו, לקדשו, לרומם אותו.

יש חוקה לישראל

כבוד היושב-ראש , כנסת נכבדה, הצעת חוק זו באה כחלק מהמאבק למען חוקה לישראל, ואני רוצה להתייחס קודם כל לנושא זה, חוקה לישראל, שהוא הרבה יותר חשוב מההצעה הזאת.

חוקה לישראל - בקול קורא זה קמו המתייוונים והמתגויים, שעליהם כבר נאמר: "ואת חקתי געלה נפשם" ; "משפטי לא עשו וחקותי מאסו "; "ועזבתם חקותי ומצוותי" .

חוקה לישראל - בחוצפה זו כלפי שמיא קמו פורקי עול, זרע הערב-רב, המואסים בחוקת השם והמירו את כבודם בתבנית שור. המציאו לעצמם עגל - חוקה ככל הגויים, וסביבו הם רוקדים וזועקים: אלה חוקיך, זאת חוקתך ישראל. על השמאלנים והמתייוונים האלה כבר נאמר: "ולא תלכו בחקת הגוי" - "ויילכו בחוקות הגוים" .

חוקה לישראל? יש חוקה לישראל אלפי שנים, ממעמד הר סיני קיימת חוקה לישראל, וזאת החוקה אשר שם משה לפני בני ישראל. וזאת החוקה שעליה נאמר: "והיתה לכם לחקת עולם" , "זאת חקת התורה".

שונאי החוקה האמיתית והנצחית, שונאי השם, המתייוונים, שחוקה זו נפשם געלה, המתגויים, פורקי העול, המתאווים לחוקה גויית אשר הורתה בנוכריות ולידתה בתרבות זרה, שואפים להמיר את החוקה האמיתית, תורת קודש ואמת, בחוקה ובחוקות הגויים שכנגדם התריע הנביא: "כי חקות העמים הבל הוא" .

אווילים, ימושו חוקות ירח וכוכבים ולא תתבטל חוקת ישראל, תורת השם. גמדים, כולם כבגד יבלו וחוקת השם לעולם תשב. עליכם נאמר: "סלית כל שוגים מחקיך" ואני - "ואשעה בחקיך תמיד ". ההצעה לשנות את שיטת הבחירות היא חלק מהמאבק למען חוקה גויית, חוקה העטופה בגלימת הצביעות והשקר. הצעה זו באה כצעד נואש של המתייוונים המפוחדים, לחסל כביכול בדמוקרטיה, את המפלגות הקטנות, ובמיוחד הדתיות.

השמאלנים והמתייוונים, המתגויים האלה, יודעים את האמת, המרה להם: אין להם עתיד בארץ. הילודה שלהם כמעט אפסית, אין להם בנים ובנות, וילדיהם שכן באו לעולם ריקים מכל תוכן יהודי וציוני כאחד. הם אחוזים הבל וריק, סמים ורוק, שאיפה להיות ככל הגויים ואם רק אפשר - לרדת מהארץ ובכך להיות שם בכל הגויים...

דעו, לא מדובר כאן בדמוקרטיה כי אם בניסיון זדוני לשים קץ ולחסל את המפלגות הקטנות והדתיות. זוהי הכוונה, זוהי המזימה. "והעלה על רוחכם היו לא תהיה" . כפי שעם ישראל דחה בשאט נפש את הברית החדשה, כך הוא יקיא מקרבו את החוקה החדשה. אין ברית חדשה, יש רק ברית עתיקה, ברית עולם. לכן, אין ולא תהיה חוקה חדשה, כאשר חוקת עולם כבר קיימת לנו ולדורותינו, והיא תורת משה.

תמימים ברשעות

פרה אדומה היא כולה אדומה, וזה מסמל את "תמות" הרשעים, את "תמימותם", שהרי אדום מסמל חטא. יש רשעים שכל כולם "תמימים" לרשעות, "שלמים" ברשעותם, וצריך ללמוד מסירות נפש מהם. לדוגמא: "הנשים בשחור" מפגינות [בעד הערבים] כל יום שישי, בקיץ ובחורף, גם כשהן סובלות בזיונות וחרפות.

צריך ללמוד עם רדאר, לבדוק ולבחון ולדעת מה נוגע אלינו, וכשמגיעים לדבר הנוגע אלינו, לזכור אותו (פירוש רב פלטוי גאון, על דברי רב ששת "אנן בדידן ואינהו בדידהו" . אני אוהב פירושים אמיתיים כאלה ולא כל מיני אוקימתות דחוקות. צריך לבחון את התורה בראייה אמיתית. כמו שיש תינוק שנשבה, יש גם "גדול" שנשבה, כמו אלה שלא יודעים מהי מלכות, ולא יודעים להבחין בין כלל לפרט.

יט:יד זֹאת הַתּוֹרָה אָדָם כִּי יָמוּת בְּאֹהֶל

התורה דורשת מסירות נפש

ודרשו חז"ל : "שאין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליה". דוקא הטירחה והיגיעה בתורה, שבהן אדם "ממית" עצמו על התורה, מביאות לידי חיים אמיתיים. והנה הירושלמי מלמד: "ללמדך שכל דבר שבית דין נותנין נפשן עליו הוא מתקיים כמה שנאמר למשה מסיני ואתייא כיי דאמר רבי מנא כי לא דבר רק הוא מכם ואם הוא רק מכם הוא למה שאין אתם יגיעין בתורה כי הוא חייכם אימתי הוא חייכם כשאתם יגיעי' בו". והכוונה הפשוטה היא, שאם בית דין יטרח וייגע את עצמו למצוא פירוש נכון או הלכה נכונה, הוא יצליח ויגיע לזה ומשום כך המלים "להגיע" לדבר, ו"ליַיגֵע" את עצמו, דומות - שרק מי שמתייגע, יגיע. אבל יש כאן יותר מזה: אם זה דבר שאדם או בית דין מוסר את עצמו עליו, ההלכה או הדין או המושג יקבלו חשיבות עצומה, והוא יתקיים בידיהם ועל ידיהם, מאחר שמסרו נפש על זה. וכן אמרו: "כל מצוה שמסרו ישראל עצמן עליהם למיתה בשעת גזירת המלכות, כגון ע"ז ומילה, עדיין היא מוחזקת בידם. וכל מצוה שלא מסרו ישראל עצמן עליה למיתה... כגון תפילין, עדיין היא מרופה בידם".

אומר המדרש: "מעשה ברבי יהודה הנשיא... בא עלי תלמיד אחד שאינו בקי בהלכה. אמר לי: רבי, עוסק אני בדברי תורה, ומחמד ומצפה ומתאווה מה אם תורה תבוא עלי, ואין תורה באה עלי. אמרתי לו: בני, לא זכה אותו אדם לדבר תורה אלא אם כן מסר עצמו לכבוד שמים למיתה, כשור הזה שמכניסים אותו בעול ומוסר עצמו על כבוד בעליו לעבדו, שנאמר 'ורב תבואות בכח שור' ".

הלומד צריך התמדה, וצריך להיות מוכן גם למסור נפש על זה אם יהיה צורך, ואז הקב"ה פותח לו את הפתח של תלמוד תורה. "לא זכה אדם שיבקש רחמים על דברי תורה שייכנסו לתוך מעיו, יבקש אדם רחמים על אכילה ושתייה יתרה שלא תיכנס לתוך מעיו" . במעיים יש מקום או לתורה או לאוכל, ויש לאדם אפשרות למלא את כרסו בתורה או בצ'ולנט. ברגע שאדם אוכל הרבה, זה מסמל את גישתו לחיים. אדם זקוק לנופש ולא לחופש . וכן כל דבר גשמי הוא חיובי אם עושים אותו במטרה לעבוד את ה'.

"פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן" . דרך זו אינה רק לתלמוד תורה, אלא זו דרך החיים גם לארץ ישראל ולעולם הבא. אלו הם יסודות העולם, ודווקא הם נקנים בייסורים.

כ:ה-ח לָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ, מִמִּצְרַיִם, לְהָבִיא אֹתָנוּ, אֶל הַמָּקוֹם הָרָע הַזֶּה: לֹא מְקוֹם זֶרַע וּתְאֵנָה וְגֶפֶן וְרִמּוֹן וּמַיִם אַיִן, לִשְׁתּוֹת. וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן מִפְּנֵי הַקָּהָל אֶל-פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וַיִּפְּלוּ, עַל פְּנֵיהֶם; וַיֵּרָא כְבוֹד ה' אֲלֵיהֶם. וַיְדַבֵּר ה' אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. קַח אֶת הַמַּטֶּה, וְהַקְהֵל אֶת הָעֵדָה אַתָּה וְאַהֲרֹן אָחִיךָ וְדִבַּרְתֶּם אֶל הַסֶּלַע לְעֵינֵיהֶם וְנָתַן מֵימָיו, וְהוֹצֵאתָ לָהֶם מַיִם מִן-הַסֶּלַע וְהִשְׁקִיתָ אֶת-הָעֵדָה וְאֶת-בְּעִירָם...

י-יג וַיַּקְהִלוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, אֶת-הַקָּהָל אֶל פְּנֵי הַסָּלַע וַיֹּאמֶר לָהֶם, שִׁמְעוּ נָא הַמֹּרִים הֲמִן הַסֶּלַע הַזֶּה, נוֹצִיא לָכֶם מָיִם. וַיָּרֶם מֹשֶׁה אֶת-יָדוֹ, וַיַּךְ אֶת-הַסֶּלַע בְּמַטֵּהוּ פַּעֲמָיִם וַיֵּצְאוּ מַיִם רַבִּים, וַתֵּשְׁתְּ הָעֵדָה וּבְעִירָם. וַיֹּאמֶר ה', אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן, יַעַן לֹא-הֶאֱמַנְתֶּם בִּי, לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָכֵן, לֹא תָבִיאוּ אֶת הַקָּהָל הַזֶּה, אֶל הָאָרֶץ, אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם. הֵמָּה מֵי מְרִיבָה, אֲשֶׁר רָבוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת ה' וַיִּקָּדֵשׁ בָּם

מה היה החטא של משה?

שוב הפגינו ישראל במי מריבה חוסר אמונה, בזה שלא בטחו בה' שהוא יתן להם מים, והתחרטו על זה שיצאו ממצרים, והגיעו למצב כזה שנקהלו על משה ועל אהרן לריב אִתם בכח, והיה גם חשש שיהרגו אותם. כך אומר הילקוט שמעוני: "כיון שראה משה ואהרן פניהם זעומות, ברחו להם לאוהל מועד" . וכן כתב אבן עזרא. וישראל חטא בכל הדברים האלה: לא האמינו בה' שיתן להם מים; מרו את פיו ולא רצו לעלות לארץ ישראל והתחרטו על שיצאו ממצרים; מעלו בה', ורצו להחליפו ולהחליף את יעודם בדבר אחר; ובכל אלה חיללו את השם באי-אמונתם, במרי שלהם ובמעילה שלהם. וחילול השם היה העיקר. וכאשר נקהלו על משה ואהרן בכעס, פרקו מעליהם כל יראת ה', והפגינו חילול השם בגלוי, עד כדי כך שלא פחדו מלאיים על חיי משה. ובמקום שיש חילול השם, חייב אדם לעמוד ואפילו להסתכן ולחסל את החילול, לקדש שם שמים ולא לסגת ולברוח. אבל משה ואהרן ברחו, כי פחדו מזעם העם, ובפחד הזה לא קידשו את השם ולא נתנו בו אמונה שלֵמה, שיהי מה, הם חייבים לקדש את שמו; אלא ברחו מפני העם אל פתח אהל מועד.

זאת ועוד: הקב"ה אמר להם להוציא מים מן הסלע והראה להם סלע מיוחד. ומשמע שזה היה אותו סלע-צור שנאמר עליו ברפידים: "והכית בצור" . והקב"ה רצה להפגין את יחודו, בזה שאותו צור, שהוא סמל לצור ישראל, חוזק ויכולת, שעזר להם לפני ארבעים שנה, עוזר גם היום. והילקוט שמעוני מביא מדרש ילמדנו: "והיו ישראל רואין אבן [אחרת]... ואין דור שאין בו ליצנין, והיו הנקרבין אומרים: אין אתם יודעין שבן עמרם רועה של יתרו היה, ורועים פיקחים במים, והוא מבקש למשכנו להיכן שיש בו מים ולומר לנו: הרי הוצאתי לכם מים!... אילו כן יוציא לנו מן האבן הזו... והקב"ה כך ציווהו [התכוון בציווי שלו] - מכל סלע שרוצים הוצֵא להם מים... אמרו ליה: מזה [השני] אנו מבקשין. אם מן הסלע הזה אי אתה מוציא, אף מן האחרת אין אנו מבקשים. ונתכרכמו פניו כנגדן, ונשבע שאינו מוציא להם מים אלא מאותה שהוא מבקש". ונראה שאמנם משה האמין שהקב"ה יכול להוציא מים גם מזה, אלא שכעס על רשעות ישראל, שהיו כל כך עם קשה עורף, עד שהעדיפו ללכת בלי מים, ובלבד שימרדו במשה ובהקב"ה, וזאת לאחר ארבעים שנה במדבר ולימוד הלקח של דור המדבר!. וזהו שאמר בכעס: המן הסלע הזה שבחרתם אתם נוציא מים, או מן הסלע שאני - מורכם ורבכם - אומר?!

אך בכעסו על ישראל, בזה שאמר: "שמעו נא המוֹרים", ואומר התנחומא: "סרבנים... שמורים את מלמדיהן", על שגרמו לו כל כך הרבה צרות, שם משה את כבודו מעל זה של הקב"ה, שכן אילו היה שומע להם, היה מפגין בלי ספק את גודל ה' ואת כוחו - וזה היה נותן להם אמונה גדולה והיה קידוש השם עצום. אבל בכעסו, שם משה את כבודו מעל לזה של ה', וזאת היתה המעילה שלו - ששינה את הציווי, סר מן הציווי, גזל מקידוש השם, וגרם למעילה וחוסר אמונה וחוסר קידוש השם גם אצל ישראל. וזאת כוונת הספרי: "גרמתם למעול בי... גרמתם שלא לקדש אותי". שישראל נשארו בספק מחמת סירוב משה לבחור בכל סלע שהוא, והיה בזה גם כעין הַחטָאַת הרבים. ומעבירה זו נגררה עוד עבירה, שהרי הקב"ה ציווה למשה לדבר אל הסלע, ולהפגין בזה את האמת השלמה של האמונה, כלומר, שכמו שהסלע שהוא סמל "צור ישראל", נותן מים כשמדברים איתו, כך כשרק מתפללים אל ה' ושופכים תפלה לפניו - הוא עונה ומפרנס ומשביע ומחיה. ובזה שינה משה את הציווי, והיכה את הסלע, משום שעמד לפני העם וכעס וחס על כבודו, ולכן היכה את הסלע, וגם בזה סיכל את רצונו של ה'.

כל מעילה או סטייה מדבר ה' כמו כאן, שינוי דבר ה' מתוך כעס או מתוך נגיעות, נובעת מגאוות האדם. שכעסו של משה על מרידת ישראל וסרבנותו היו בגדר היפגעות אישית, כעין גאווה שממנה נמשכה הסטייה והמעילה. ואע"פ שאפשר להבין את משה, מכל מקום כדברי הרשב"ם: "נענש, שהקב"ה מדקדק עם הצדיקים". והכאת הסלע באה גם מתוך כעסו הגדול, וגם משום שרצה להבטיח לעצמו שהמורדים האלה יראו שהנס אמנם התקיים על ידו ושהסלע באמת הוציא מים, כדי שלא ילעגו לו. ולכן הכה את הסלע פעמיים ליתר "בטחון", ובזה היה גם חוסר בטחון.

מחלה ושמה: חוסר אמונה

הסיפור של המלחמה נגד עוג מלך הבשן שזור באגדות חכמים היונקות מהמעמד המרשים של מלחמת ישראל נגד הענק החזק ויוצא הדופן הזה. אך יש מושג בסיסי ברעיון היהודי שיש ללמוד מהמלחמה יוצאת הדופן הזו.

עוצמתו הצבאית של עוג לא הטרידה

רש"י בסוף הפרשה אומר לגבי עניין זה כך: "'אל תירא אותו' - שהיה משה ירא להילחם שמא תעמוד לו (לעוג) זכותו של אברהם...". מכאן אנו למדים שהיה למשה חשש - אך מה היה חששו? האם היה חששו מהענק העוגי הזה שמאיים לבלעו חיים? שהרי משה ועם ישראל עמדו פה בפני המלחמה הקשה והמסוכנת ביותר מכל אלו שעמדו לפניהם עד כה, והרי על ארצו של סיחון - חשבון, נאמר שאם היתה מליאה יתושים אין כל בריה יכול לכבשה. ואם היה סיחון בכפר חלוש ולא בעיר מבוצרת גם אין אדם שהיה יכול לכבשה. אם כן מה נאמר על עוג הענק שמונה לשמור על הכנענים מ"פלישה" ישראלית ושהיה חזק אפילו יותר מסיחון? איזו סכנה נוראה צפויה ממנו! אך אנו רואים, שאף על פי כן לא זה היה חששו של משה, הוא לא פחד מהעוצמה ה"צבאית" של עוג, חששו היה אחר: שמא תעמוד לו לעוג הזכות הישנה שלו. ואז הורה לו הקב"ה: "אל תירא אותו - כי בידך נתתי אותו". ומשה בטח בהבטחת ה' עלה וחיסל אותו.

פשוט, פחד מהגויים

הבעיה העיקרית שלנו היום במאבק הפנימי על שמירת ארץ ישראל אינה הבעיה של האיום הצבאי הערבי, אלא בעיית האמונה. הבעיה השורשית שהביאה לכך ש-25 שנה אחרי שחרור יש"ע לא סופחו השטחים היא, שהשלטון - כולל שלטון המפלגה שבגדה בדגל הלאומי שלה לאחר עלייתה לשלטון - מלא פחד, פשוט פחד ממה יגידו הגויים. הפחד מהגוי לא היה, חלילה, פחדו של משה רבינו. משה פחד פחד אמיתי, שמא ה' "יאלץ", כביכול, לעמוד לימין עוג בגלל זכותו, לכן, מיד כשקיבל משה את ההבטחה - נגמרו ההיסוסים והוא עלה למלחמה.

הדתיים שמטהרים את ההנהגה במקוה - שרצים

אך אסון הפחד מהגוי לא מסתיים בשלטון החילוני. כי אם כך היה הרי שהיינו יכולים להסתפק בכך שהיינו מפטירים: נו, הנה שוב תהום רעיונית בין שומרי המצוות המאמינים לבין החילונים. אך לא. לצערנו, המחלה של ההתחשבות ברצון הבלתי-רלוונטי של הגוי, תופסת מקום מרכזי בהשקפת עולמם של חוגים ביהדות הדתית. מכל מיני סיבות הם טוענים שע"פ התורה (!) יש לפחד מהגוי, ומטהרים את חוסר האמונה של המנהיגים החילוניים במקוה מלא שרצים של קטנות האמונה של עצמם. הגיע הזמן שנתנער מחוסר האמונה - נתבונן במה שה' עשה עימנו בדור האחרון, ונבין שעיקר העיקרים שיביא עלינו את הגאולה הנאדרת והנהדרת - היא אמונה, אמונה מוחלטת ואבסולוטית, אמונה עם התעלמות מהגוי השונא שאך ברעתנו הוא חפץ. אמונה של קידוש שם שמים.

"הזכויות הלגיטימיות" של בני עמון

את השטחים הכבושים אנו מוצאים לראשונה בפרשת "חקת". המלכים סיחון ועוג לא מניחים לישראל לעבור בגבולם, הם לא מסתפקים בזה אלא פותחים במלחמה - ומפסידים. במלחמה כבשו בני ישראל את כל ארצם מידם, והחזיקו בה. על דעת אף אחד מהצדדים לא עלה רעיון טפשי, כגון זה: ניסינו להשמיד אתכם, לא הצלחנו, עכשיו תחזירו לנו את מה שכבשתם מאיתנו תוך כדי ניסיוננו להשמידכם, ותמורת זה נבטיח לא לנסות להשמידכם שוב. הסיבה פשוטה: מי שמפסיד - מפסיד! בלי הצבת תנאים!

שטחים תמורת שלום!

ומה אילו היה סיחון בא לישראל ודורש "החזרת שטחים", מה היתה תגובתם? כדי לקבל תשובה לשאלה זו נתקדם שלוש מאות שנה קדימה, אל הסיפור שבהפטרת הפרשה השבת . כך בדיוק קורה. מלך בני עמון בא בתביעה נחרצת להחזיר שטחים, ואם לא - מלחמה! ההבדל בינו לבין הערבים בימינו הוא, שמלך בני עמון באמת "מתון". לו אין כל רקורד של נסיון להשמיד את ישראל בעבר, הוא דורש דרישה מוגבלת, אם כי בלתי מתפשרת: "כי לקח ישראל את ארצי בעלותו ממצרים מארנון ועד היבוק ועד הירדן" - הוא לא רוצה את הכל, לא חפץ בחיסול המדינה היהודית, הוא רוצה מה שלקחו ממנו. הוא תובע את הזכות ההסטורית של עמו! וכאילו מתוך הווי ימינו הוא מסיים את תביעתו: "ועתה השיבה אתהן בשלום" - שלום! מילת הקסם. איזה מנהיג יהודי מתון יכול לסרב להצעה כזו? הרי התביעה אינה חסרת בסיס - השטחים נלקחו מהם. היה להם בעבר שלטון שם. והעיקר, יש פה סיכוי אמיתי לשלום אמת.

ארץ ה', אף שעל!

אך תגובתו של יפתח, ממש מאלפת: הוא חוזר על כל הסיפור ההיסטורי, ומסיים: "ועתה ה' אלוקי ישראל הוריש את האמורי מפני בני ישראל, ואתה תירשנו?! הלא את אשר יורישך כמוש אלוהיך אותו תירש, ואת כל אשר הוריש ה' אלוקינו מפנינו אותו נירש". תגובה של מנהיג יהודי אמיתי. תגובה של אמונה. הארץ היא ארצנו לא בגלל "זכויות היסטוריות" או בגלל שאנחנו חזקים, הארץ היא שלנו כי ה' נתן לנו אותה. ויפתח מסיים בלעג כלפי אלילם "כמוש" - קחו מה שהוא נותן לכם. מאיתנו לא תקבלו מאומה. אף שעל.

איך מכניעים את האויב?

כיצד אפשר להבין את אלו, ובמיוחד שומרי המצוות שלא מבינים דבר פשוט כזה? מלחמה אחר מלחמה פתחו נגדנו הערבים ימ"ש. כשלון אחר כשלון. והכל כדי להשמידנו עשרות שנים לפני ה"כיבוש" של תשכ"ז, רצחו ונלחמו בנו, לא מפני שרצו "שטחים" אלא מפני שרצו את דמנו. וכך נתן ה' בידינו את נחלתנו - אותה נחזיק ולעולם לא נפקירה חזרה לידי אויבינו. רק כשנבין זאת נגיע למצב אותו כפה יפתח על אויביו שלו: "ויכנעו בני עמון מפני בני ישראל".

הפרק הראשון - עול מלכות שמיים

מו"ר הרב מאיר כהנא זצוק"ל הי"ד פותח את ספרו היסודי ביותר "אור הרעיון", בפרק: "על עול מלכות שמיים". מי שאינו מצוי בתורתו ובהדגשותיו של הרב יכול לתמוה: וכי זהו הענין הראשון בו יעסוק הרב כהנא בספרו? לא נקמה? לא ממשלת ישראל?

שומרי פולחן

מי שמבין יותר לעומק את הרעיון של הרב הי"ד, מבין מדוע זו פתיחת הספר. מאבקו של הרב לא היה נגד ערבים או מאבק לאומי בעלמא. מאבקו של הרב היה, ועודנו, מאבק לחזרה למושגים היהודיים ומאיסת התרבות הזרה. אינספור פעמים הדגיש בכתב ובעל פה, כי הגלות שיבשה גם - ובצורה רצינית ביותר - את מושגיהם של שומרי המצוות, להם קרא לעיתים "שומרי פולחן". ישנם דתיים, שמקיימים מצוות ומקפידים על קלה כחמורה, אך כשהדבר מגיע לעניינים המוגדרים "מוסריים" הם נגררים אחרי ההשקפה הגויית. והדוגמאות לכך נמצאות על כל צעד ושעל. אפשר להתקומם כאשר שומעים מושגים כמו דמוקרטיה, חופש ביטוי וכד', נזרקים בהערצה ובכניעה מפיהם של מי שאמורים לייצג את היהדות.

לקיים למרות הקושי הנפשי

הרב הבין, שהסיבה שאנשים דתיים מתכחשים להלכות הנוגעות לגויים בכלל ולערבים בארץ בפרט, וכן העיוות של הלכות שנוגעות לעניינים שבתחום הלאומי - הוא מפני חוסר עול מלכות שמיים. דהיינו, האנשים מוכנים לשמור שבת ואפילו לדקדק בהלכותיה וכן לקיים את מצוות הפרט השונות, אך כאשר מדובר על מצוות הטומנות בחובן סתירה כנגד התרבות הכללית השלטת, אין להם את האומץ - וזה להם עינוי נפש - לקבל את צווי התורה בעניינים אלה. זאת מפני אחת משתי סיבות: בגלל שלהם עצמם, קשה לקבל מושגים הנוגדים את הרוח אותה ינקו כל השנים מכלי התקשורת השונים ואף ממוריהם, או בגלל הפחד שלהם לומר דברים שאינם מקובלים.

סיבה אחת לכל המצוות

את כל זה אנו כותבים בקשר לפרשתנו הפותחת במצוות פרה אדומה, שהיא הסמל של המצוות הלא מובנות שאומות העולם (ומחקי דרכם המתייוונים) לועגים להם. והתורה, לפיכך, באה ומצווה אותנו: "זאת חוקת התורה". אכן, התורה לא באה לתת לנו רק מצוות שאנו מבינים אותן ו"מסכימים" להן. אדרבא, הנה לנו דוגמא חותכת למצוה כזו שבמהותה איננה בת-הבנה! ובכל זאת הקדוש-ברוך-הוא דורש מאיתנו לקיימה מסיבה אחת - עול מלכות שמים.

יתירה מזו, לא רק את המצוה הזו אין ה' רוצה שנקיים בגלל שאנו מסכימים לה, אלא התורה באה ומודיעה לנו: "זאת חוקת התורה". זה החוק של כל התורה כולה.