חנוכה

חנוכה 

מאי חנוכה?

ידועה הקושיה המפורסמת שנשאלה ע"י רבים מהמפרשים והפוסקים: למה קבעו חז"ל שמונת ימי חנוכה, הרי הדלקת הנרות שהיא הנקודה המרכזית של החג נקבעה לזכרון הנס הגדול של פך השמן המצומצם שלא היה בו די כי אם ליום אחד, והקב"ה הפליא לעשות והשמן בער שמונה ימים עד שהצליחו לקבל שמן טהור .

והקשו הגדולים: הרי הנס טמון בזה ששמן שהספיק ליום אחד בער שמונה ימים, ואם-כן, עצם הנס היה ענין של שבעה ימים. ואם חנוכה נקבעה לפרסומי ניסא, לפרסם את הנס עצמו, ראוי היה לקבוע חנוכה לשבעה ימים בלבד? ותירצו הגדולים תירוצים שונים .

ברם, לדעתי נטמן דוקא בזה עיקר סוד ויסוד החג, הרעיון של חנוכה. כי יש להבין, שהנקודה המרכזית של חג החנוכה אינה למעשה פך השמן, כי הוא רק מסמל את הלקח העיקרי של חג האורים. והראיה - בתפילת "על הנסים" שקבעו חז"ל, אין זכר לפך השמן והנס שנעשה בו! במקום זה, הניסים והנפלאות שתוארו ע"י חז"ל הם כך: "מסרת גיבורים ביד חלשים, ורבים ביד מעטים... ולך עשית שם גדול וקדוש בעולמך, ולעמך ישראל עשית תשועה גדולה ופורקן כהיום הזה".

הרי הנס והפלא המוזכר ע"י חז"ל אינו פך השמן כי אם המופת הגדול של "גיבורים ביד חלשים, ורבים ביד מעטים" זה הנס הגדול והנורא! שחלשים ומעטים - בניגוד לטבע - התגברו על גיבורים ורבים. ופך השמן בא רק לסמל את העקרון הזה, שכמו שהמעט גבר על הרוב במלחמה, כך מעט השמן שהספיק אך ליום אחד בער שמונה ימים, ובער מעבר לחוקי הטבע. אך עיקרו של החג - הרעיון של חנוכה, הוא הנס הגדול של גויים רבים שנפלו לפני יהודים מעטים. "באלוקים נעשה חיל והוא יבוס צרינו" , האמונה והבטחון כי אכן הקב"ה הוא כל יכול, ושאין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה' - זאת חנוכה!

נס בתוך נס

ואם כן, ברור שנטמן כאן נס בתוך הנס, כי אם הנס עצמו היה זה שמעטים גברו על רבים, הלא קודם לכן, לפני שהקב"ה בחסדו נתן למכבים את אויביהם נגפים לפניהם, היו צריכים היהודים להאמין בזה ולהיות מוכנים לצאת למלחמה כאשר הם חלשים ומעטים! וזה כשלעצמו - אמונה אדירה ובטחון עצום! וכמה יהודים היו מוכנים אז להסתמך על כוחו של הקב"ה מול הצבא האדיר של היונים? וכמה נחשונים היו אז, ומאז ומתמיד, שמוכנים להשליך את יהבם על אביהם שבשמים ולקפוץ לתוך הים?

לכן, העובדה שהחשמונאים - שהיוו מעוט שבמעוט - האמינו בה' ובטחו בו, ויצאו כחלשים ומעטים נגד הגיבורים והרבים, יצרה נס בתוך הנס הסופי של נפילת הרבים לפניהם. ומכיון שפך השמן בא רק לסמל את עיקר הנס - רבים ביד מעטים - ובתוך הנס הזה היה עוד נס של נכונות לסמוך על ה' ולצאת למלחמה, קבעו חז"ל דוקא שמונת ימים. כי היום הראשון, יום השמן המעט שאכן היה, סימל את המעט של החשמונאים שאכן היו, אבל כמו שרק הבוטח בה' היה מסוגל להאמין שהמעטים האלה ינצחו את הרבים, כך מי היה מאמין שממעט השמן יצא נס של הדלקת שמונה ימים? אך הקב"ה גרם לצמצום השמן, דוקא כדי שיראו שלמעט יש כח על-טבעי, כאשר הקב"ה כך קובע.

ולכן, חובה עלינו כיהודים, המבינים כי הרעיון הוא עיקר היהדות, להכיר את הרעיון המרכזי של חג החנוכה, דהיינו - אמונה שה' הוא האלוקים ושהוא מנהיג ומנהל את העולם וכל אשר בו, ובטחון בו - שאם נלך בדרכיו, ללא פחד ורתיעה, הוא יבוס את צרינו ויזכנו לראות את אורו של משיח צדקנו במהרה בימינו.

הלאה חנוכה!

לו הייתי רב רפורמי, לו; הייתי אחד המנהיגים של המימסד, אשר באמצעות כספו ופרסומו הצליח לכבוש לעצמו את מנהיגותה ואת קולה של יהדות אמריקה, לו הייתי אחד החברים בחבורה השלטת בממשלת ישראל, לו הייתי אינטלקטואל יהודי מודרני מתוחכם ונאור, הייתי עולה על המתרסים, לקרב נגד המסוכן שבכל חגי ישראל - חג החנוכה.

היחס אל חג החנוכה מראה לנו את מדת הבורות המושלמת של החברה היהודית בעולם, אשר אין לה חג שהיא חוגגת אותו בצורה יותר "אוניברסלית" מאשר את "חג האורים", ובאותה מידה מראה היא לנו את אי - ההגינות והצביעות האינטלקטואלית של המנהיגות היהודית בארץ ובגולה.

משום שאם היה אי פעם איזה חג המייצג את כל מה שמרבית יהודי העולם ומנהיגיהם דוחים אותו - הריהו החג הזה; אם אפשר למצוא איזה אירוע המושרש, באמת, בכל מה שיהודי זמננו ומנהיגיהם דחו ואף התקיפו - הריהו החג הזה; אם יש איזשהו חג שהוא יותר "בלתי - יהודי" במשמעות של אמונותינו ומעשינו המודרניים מאשר חנוכה - אני לא שמעתי על אודותיו.

חג החנוכה אשר התפרץ אל במת העולם היהודי בכל הילדותיות, הטפשות, השטחיות, הבורות והזיוף שלו, איננו חג החנוכה האמיתי. משמעות חג החנוכה נעשתה מעורפלת משום שהורים יהודיים בחוץ לארץ בגלל הריקנות שלהם הזדקקו למשהו להעמיד אותו לעומת חג המולד הנוצרי. החג הפך אצלם להצגה של "גם-לנו-יש-אורות-כמו-לשכנים-הגוים-שלנו", ולמאמץ להעניק לבניהם המנוונים - רוחנית שמונה מתנות לעומת המתנה האחת שמקבל הילד הנוצרי המסכן.

חג החנוכה הפך להיות, בהיכל שבהנהלת הרבאי הרפורמי, להצגת בית ספר, כדי שההורים הקורנים יחשבו שבית-הספר - לדת שלהם באמת מצליח, בעוד שלמעשה הינו בדיחה טרגית ובזבוז.

חג החנוכה, המוצג כגרסה יהודית של "חרות או מוות", והמכבים המוצגים כלוחמי חירות, אשר נלחמו כדי שהקיבוצים יהיו חופשיים להטיף את תורת - מרקס שלהם ולאכול את החזיר שלהם, וכדי שהיהודים העשירים שבערי - השדה שבאמריקה יוכלו לאנוס את יום השבת בחופש מוחלט, וכדי שההיכלות הרפורמיים והקונסרבטיביים יוכלו להמשיך את מלחמתם למען זכויות - אזרח לכושים ולפורטוריקנים - חג חנוכה כזה, אין לו כל קשר עם המציאות.

חג זה איננו החג של אבותינו, דורות של יהודים שחיו באירופה, בתימן ובמרוקו, בתקופת מסעי הצלב, בספרד ובבבל. בודאי שאין זה החנוכה אשר למענה מתו המכבים עצמם. לו יכלו המכבים האלה, אשר אותם אנחנו מכבדים כל - כך, לשוב אלינו ולראות מה נעשה מחג החנוכה, הם היו פותחים, ללא ספק, במרד מכבים שני. משום שחיים בצורה שבה חיים היו אותם היהודים, הם שהיו הסיבה האמיתית למרד של היהודים "בימים ההם בזמן הזה".

מה באמת קרה באותה תקופה, לפני למעלה מאלפיים שנה? מה הביא אז קומץ יהודים להתקומם בכח נגד האויב? ומי, בדיוק, היה האויב? למען מה הם נלחמו, ונגד מי הם נלחמו? במשך שנים רבות, היה העם שביהודה משועבד ליוון, עצמאות מדינית אמיתית לא היתה ידועה בכל אותה תקופה, ואף על פי כן לא התקוממו היהודים ולא מרדו. רק כאשר השתנה המשטר היווני משלטון פוליטי גרידא לנסיון להכניע את דת ישראל, רק אז התפרץ המרד בכל אכזריותו. לא שאיפת - חרות גרידא היא שגרמה למרד המכבים אשר אנו מרבים לשבח אותו בהתרגשות. אלו שאנחנו מריעים להם הם קבוצת יהודים אמיצים, אשר נלחמו ואשר גררו את ארץ יהודה אל תוך מרחץ דמים, כדי שיוכלו לשמור את השבת, להתנהג לפי דיני הכשרות, לציית לחוקי התורה.

בקיצור, כל הדברים הקשורים בחנוכה, אשר אנחנו מנציחים ומלמדים את ילדינו להנציח אותם, הם דברים הנחשבים אצלנו לבלתי - מודרניים, לשייכים לימי הביניים ולילדותיים! ולפיכך, אלה שנלחמו ומתו בזמן החנוכה היו, במקרה הטוב ביותר, תמימים וחשוכים. לו חיינו אנו באותם ימים, ודאי שלא היינו עושים מה שהם עשו, משום שכל אחד מאיתנו "חכם", ו"יודע" שחוקי התורה אינם, באמת, מן השמים, אלא פרי התפתחות והמצאה של בני אדם (האם אין התנועות של הרפורמים ושל חלק גדול מן הקונסרבטיבים כותבים כך יום - יום?!). ודאי שלא היינו נלחמים למען דבר שאותו אנו מחללים בכל יום מימי חיינו! לא! במקרה הטוב ביותר מתברר שחג החנוכה הוא חג מיותר, אם לא טפשי. חנה ושבעת בניה המסכנים, מתתיהו ויהודה המסכנים, כל המורדים המסכנים - היו בחורים בעלי כוונות טובות, אבל מפגרים חסרי - תקנה, והקריבו קורבנות מיותרים לחלוטין.

אבל האמת היא הרבה יותר מזה. חג החנוכה איננו מיותר וטפשי בלבד, הוא גם בלתי - ליברלי ופאנאטי במידה מסוכנת. הפעולה הראשונה של המרד, האויב הראשון שנפל בידי הגיבורים היהודים האמיצים, אשר ילדינו העליזים מתארים כל כך בפקחות בהצגת בית הספר, לא היה יווני. הוא היה יהודי. כאשר האויב שלח את גדודיו אל העיר מודיעין להעמיד שם צלם, ודרש לסגוד לו, קם יהודי שהחליט לממש את חרותו לסגוד לאלילים, וניגש אל המזבח לסגוד לזאוס (ובאמת, עסקו של מי הוא למי היהודי הזה רוצה לסגוד?!), והיה זה היהודי הזה, הבוגד הזה, המורד בדתו הזה, אשר הוכה ארצה בידי מתתיהו האמיץ, הנהדר, הנועז (האם לא במילים אלו מתארים אותו בבתי הספר?), אשר יצא בקריאה: "מי לה' אלי!"

מה פירושו של דבר? איזה מין חוסר סובלנות - דתית וקנאות עיוורת! איזה מין בן אדם היה מתתיהו בשביל אנשי השומר הצעיר, שונאי הדת, בשביל חברי ה"היכלות" שבערי השדה בארה"ב, בשביל האינטלקטואלים המתוחכמים, בשביל היהודים הליברלים פתוחי המחשבה וכל הנואמים שייגעו אותנו עד מוות בקונספציה שלהם על היהדות כדת הומניסטית, פתוחת מחשבה, חסרת עקרונות? איזה מין אדם הוא בשבילם שיכבדו אותו?!

ומה שצריך לזעזע אותנו עוד יותר ("אותנו" - ה"יודעים" שהיהדות היא אמונה הדוגלת בשלום ומתנגדת לאלימות): איזה מין יהודים היו אלה אשר הגיבו בכוח נגד הדיכוי?! אנחנו המתייחסים אל אלימות יהודית כאל מעשה פשיסטי, בלתי מוסרי, ומעל לכל בלתי יהודי, עומדים מלאי חרדה כשאנו מתבוננים ביהודים הנוטים לדקור את היווני הסורי למוות, ואשר במקום דיפלומטיה שקטה בוחרים בחרב, בחנית ובחץ (לו היו להם, באותם ימים, פצצות, מי יודע מה עוד היו עושים!), ואשר "הורידו את עצמם לרמה שלהם", ובכך רמסו את הקונספציות המוסריות של ה"יהדות". האם זה סוג החג שאנו מעונינים להפיץ? האם זה סוג האנשים שאנו רוצים שילדינו המוסריים וההומניסטים יכבדו? האם זה סוג היהדות שאנו מעונינים לשמר ולהוריש לילדינו?

היכן נמצא את האיש בעל האומץ, אשר ישא את קולו בזעקה נגד חג החנוכה והיהדות שהוא מייצג, היהדות של אבותינו ואבות אבותינו? היכן נמצא אותו איש בעל כבוד ויושר, שיתקיף את היהדות של ימי הביניים ואת הטפשות שמחוץ - לזמנה, את היהדות של קנאות חשוכה המצווה להכרית את אלה המסרבים לציית לחוק, את היהדות של אלימות המתירה ליהודים להשתמש בכוח נגד האויב? היכן נמצא את האומץ לאכול בגאוה את האוכל הסיני שלנו, לחלל את השבת ולדחות את כל הקיצוניות הדתית, את הלאומיות והבדלנות, שחג החנוכה מייצג בשפלות כזאת?

הלאה חנוכה!

חג זה הוא חג מפגר המסמל את היהדות שהיתה מאז ומתמיד, את היהדות שנמסרה לידינו בסיני, את היהדות אשר הביאה את אבותינו לידי נכונות למסור את חייהם למען הקב"ה, את היהדות אשר אנשים צעירים חשים באינסטינקט שהיא אמיתית וגדולה ומעשית. יהדות כזאת מסוכנת לנו ולמנהיגים שלנו.עלינו לעשות כל מה שבכוחנו כדי להשכיח אותה...

חנוכה - גדלות

בדידות

מכל הלקחים - ויש המון כאלו - שניתן ללמוד מחג החנוכה, אולי החשוב ביותר הוא זה של "רבים ביד מעטים". המושג של ה"מעטים" שהגיעו לגדלות כזאת היא עצם הבסיס לקיום היהודי, והמפתח לנס הנפלא של הישגיו. זהו מושג שנושא עמו אמיתות רבות.

המושג של ה"מעטים" הוא מושג שמאפשר לאנשים לעמוד מול האויב הגדול ביותר: הבדידות. רבים מתעוררים יום אחד עם הגדלות והדחף לעשות את מה שצריך לעשות. הם מסתכלים על העולם, ורואים שקר ורשע, וזועקים את מחאותיהם. אבל כשהם יוצאים להילחם, ורואים את המספרים העצומים של הרוב שעומדים מולם, הם מוכים בתחושת חוסר אונים, ובהרגשה שאינם מסוגלים להתגבר על עוצמה שמספריה גדולים כל כך.

נופלת עליהם ההרגשה הנוראית של הבדידות, וטבעו של חיית האדם הוא להיות חיה חברתית. הוא אינו רוצה להיות לבד; הוא אינו רוצה להיות מבודד; הוא אינו רוצה את החובה להיות שונה. לאדם יש צורך גדול להיות מקובל בין בני מעמדו, ולהרגיש שהוא חלק מקבוצה; היותו של אדם מנודה, מוחרם ודחוי הוא עונש גדול מדי עבור אנשים רבים.

ספקות

יותר גרוע: עולים בליבו ספקות. "האם באמת ייתכן שהרעיון שלי נכון, על אף ההתנגדות הגורפת כל כך? האין זה גאווה מהסוג הגרוע ביותר שמביאה אותי לחשוב שאני צודק בעוד שרבים כל כך - כולל מומחים והוגים גדולים - חולקים עלי"? מכרסם בו הספק, חוסר ודאות אישית, הטלת ספק באמונותיו של עצמו. אין אויב גדול יותר ואין דבר שמשחית יותר בעלי אומץ מהקושי להיות שונה. וברגע שאדם מתחיל להטיל ספק במטרה שהציב לעצמו, הוא כבר בדרך לאבדון, והמטרה שלו נמצאת במסלול שסופו כשלון.

חנוכה - גדלות

המושג ה"חנוכתי" של ה"מעטים" היא דרישה מהיהודי לגדלות ולברזל. כן, מפחיד להיות לבד; כן, לעמוד מול פני ציבור רועש גדול של הרוב ולזעוק את האמת שלך, זו חוויה מפחידה; כן, כדי שאדם יעמוד מבודד ונלעג מפני שיש לו האומץ לומר: "אני צודק וכולכם טועים", דורש תעוזה וגדלות שיש לאנשים מעטים מדי. אבל מאז ומעולם, מעשים היסטוריים גדולים נעשו ע"י ה"מעטים". זה בדיוק הסיבה לכך שמאז ומעולם, שינויים, תנועות ומעשים בעלי ערך היו יצירי כפיהם של ה"מעטים". בדיוק בשל העובדה שדרושים כח רצון ומשמעת מדהימים כל כך, וברזל חזק כל כך, כדי לשחות מול הזרם ולטפס במעלה ההר, תמיד בעלייה - לכן מעטים כל כך אכן משיגים את הגדלות הזאת.

חנוכה רק מדגישה שוב את היסוד של היהדות: "הן עם לבדד ישכון" . "כי אתם המעט מכל העמים..." . היא מזכירה לנו את שורשינו: אנו בניו של אדם שנקרא "אברהם העברי", מן העבר השני. כל העולם עמד מעבר אחד, והוא לבדו עמד בעבר השני והכריז את האמת . האמת היתה רק שלו, והאחרים צעקו כלפיו את זעמם ואת לחשיהם. הוא לא הושפע מכך, ואף פעם לא נשבר. הוא לא הושפע מזעמו של הרוב, ולא נשבר ע"י המבחן של העמידה לבד. אנחנו בניו, עם שבחר בדרך לעצמו מפני שהוא ידע את האמת ודבק באותה אמת אל פני הבדידות המייסרת ולמרות מאמציהם של הרבים למחוק את ה"מעטים".

מעטים אבל גדולים

אם נבחן את העוצמה האמיתית, אם נדון בגדלות ממשית, אם נדבר על עמים בעלי עוצמה ואמפיריות - אין ספק שהעם היהודי, בהרימו על נס את דגל ה"מעטים", הוא החזק והגדול ובעל האמפיריות העצומות. אנשים שעומדים מול הרבים מפני שיש רשע ושקר בעולם; אנשים שאינם יראים מהמספרים העצומים של המתנגדים, ומהבדידות, ומהרדיפה המתמשכת שהיא גורלה של כל קבוצה שמסרבת להיות כמו כולם; מעל לכל, אנשים המשוכנעים שהרעיון שלהם ינצח - אלו תולדותיהם של ה"מעטים", היהודים, וה"מעטים" בתוך אותם מעטים שעמדו על כך שלעולם לא נוותר על עוצמה זו ועל גדלות זו.

ואולי דבר אחרון זה, אמונת האדם בעצמו ובאמונותיו, מתוך בטחון עצמי, הוא זה שמוביל לכך שהוא משוכנע שהוא ינצח. אף פעם אין ספק בליבם של ה"מעטים", שלא רק שהם צודקים, אלא גם שבסופו של דבר הם ינצחו. עם שהוא כל כך משוכנע שהאמת איתו, ושמוכן לעמוד מול עולם שלם שחולק עליו - אי אפשר שהניצחון יחמוק מידיו. נס חנוכה היה תולדה הכרחית מוודאות זו, ובמידה מסויימת, נסים אינם קורים באופן ניסי. הם קורים מפני שה"מעטים" מתעלמים מכל ההגיון של מספרים ועוצמה; אינם חושבים, כמו אנשים "נורמליים", שמספרים ועוצמה הם הגורמים שקובעים בסופו של דבר את ההיסטוריה. הם קורים מפי שה"מעטים" מתעלמים משברון הלב של כשלון זמני ומן המכות המהממות של תבוסה. הם מתרוממים מעל לבוגדנות ומעל להתמעטות תומכיהם. ה"מעטים" הם אנשים העשויים כל כך מברזל עד שהנצחון בהכרח יהיה שלהם, מפני שהם רוצים בכך, והם נותנים את עצמם בהקדשה מוחלטת לאותו נצחון. הם בהכרח ינצחו, מפני שאין דבר בעולם יותר חשוב להם מאותו נצחון, והכל מחוויר בחוסר חשיבות לעומתו. פשוט לא איכפת להם מתוצאות לוואי, ואפילו עצם חייהם הם רק אמצעי, כלי נשק במאבקם לגדלות. אי אפשר להביס אנשים כאלה, והם אף פעם אינם מובסים.

קטנות מונעת ניצחון

ויחד עם היכולת הזאת לסבול בדידות, להתעלם מהמספרים ומן העוצמה של היריב ולאזור את עצמם בבטחון מוחלט במטרתם ובהצלחתה, יש עוד תנאי מוקדם לגדלות ולחברות בשורות ה"מעטים". זהו היכולת להתעלות מעל קטנוניות וקטנות מוחין. מי שהם ה"רבים" אינם בהכרח הגדולים, ולהיות "מעטים" אין פירושו להיות קטנים. אדרבה, ה"מעטים" הם אלו שמגיעים לגדלות, וה"רבים" הם אלו שיורדים לקטנות.

מהי קטנות מוחין? זוהי חוסר היכולת לתפוס מהי נצחיות ולהבין מה באמת חשוב. זהו חוסר היכולת לראות מעבר למוחשי ולקונקרטי. זהו שבר בחזון ובנבואה, נטייה להסתכל על עובדה מסויימת ולא לראות את זו שאחריה ושאחרי אחריה ושאחרי... קטנות היא נקיטת סולם ערכים שמעניק לדבר החולף את העדיפות העליונה, ושדוחה את נצחיותה של הגדלות מפני שאי אפשר לנגוע בה ולחוש אותה, או מפני שאי אפשר להגדיר לה שער חליפין מוחשי או חומרי, או מפני שהיא דורשת יותר מדי מאמץ והקרבה בלי התמורה הכספית או המעמדית שמעניקים סיפוק מיידי.

קטנות היא תכונה של רבים. היא שייכת לאלו שהעולם שלהם מוגבל ע"י ביתם הממושכן וע"י הצורך שלהם להשיג את כל אותם חפצים חומרים בחיים שיתנו להם את ההנאות החולפות של עושר, כבוד ונוחות. קטנות היא תחומו של האדם ששופט כל מעשה לפי קנה המידה: מה יחשוב העולם על כך? מה זה יאמר לגבי מעמדי שלי וקיומי האישי? כמה זה יעלה לי?

קטנות היא הדבר שמניע הורים לעצב את חיי ילדיהם לאורכו של שביל הנוחות, כך שערכו של תואר אוניברסיטאי עולה על הכל. זהו ה"קליין קעפעל", המוח הקטן, שאינו מסוגל להבין את הצורך שיש לפעמים לצעירים להקריב את הקריירות שלהם ואת ההזדמנות שלהם להתעשר, עבור מטרה ואידיאל. זהו אדם המסתכל על החיים דרך מיקרוסקופ.

נבון

גדלות היא היכולת לתפוס מה חשוב ומה לא חשוב, מהו נצחי ומהו ארעי. גדלות שואפת להרים, לא לבקעות, ומבינה כמה קצר הוא נר החיים, וכמה חשוב להשתמש בו להאיר את העולם. גדלות היא מנת חלקם של ה"מעטים" מפני שהיא נקנית רק ע"י הקדשה עצמית, כאב והקרבה. רק ה"נבון" מבין אותה, לא מי שהוא "חכם" בלבד. זה הדבר שמרים את האדם מהאנושי למרומי הגבהים הכמעט אלוקיים. היא מובנת ע"י ה"מעטים" שלהם אנחנו חבים את עצם העובדה של הקיום היהודי, ושבראו את ההיסטוריה בצלמם היחידאי.

מעטו של הרב בנימין זאב כהנא הי"ד

חנוכה כביטוי ליהדות מושלמת

חנוכה מלמדנו: אין 'לאומיות' בלי דת; אין 'דת' יהודית בלי 'לאומיות'; אך גם ההרכבה 'לאומיות דתית' איננה ביטוי מדויק

ברקע התחיה הלאומית ושיבת ציון שבדורנו, עמדו במידה לא מבוטלת סיפורי העבר של גבורת ישראל - מאז יהושע בן נון ועד מאורעות הסטוריים מאוחרים. בקטגוריה זו תפס מקום מרכזי סיפורו של חנוכה, כאשר מלחמת החשמונאים נתפסת כמאבק לאומי.

מנגד, קמו אחרים וטענו כנגד הצגה זו של הדברים: מלחמת החשמונאים היתה אך ורק מלחמה דתית, ולפיכך, חנוכה הוא חג דתי, ואילו אתם נושאים את שם חנוכה לשווא. ואכן, לא ניתן לבטל טענה זו במחי יד. העילה הישירה למלחמת החשמונאים ביוונים, היו הגזירות נגד התורה והמצוות, מטרתם להשמיד את הרוח היהודית. כלומר, לא מאבק לאומי היה כאן, כי אם מאבק דתי.

לפי גישה זו, לכאורה, התמונה מתהפכת על פניה. לא רק שללאומיות החילונית אין זכות להשתמש בחנוכה כדי לבטא את ערכיה - כי אם גם הלאומיות התורנית צריכה להניח ידיה משימוש בערכי החנוכה, שהוא חג 'חרדי' לכל דבר. מלחמת דת מנותקת לגמרי מעניינים לאומיים.

יהודה המכבי ככובש הארץ

אלא שגישה זו חוטאת לאמת, לא פחות מהגישה הראשונה המתארת את חנוכה כחג לאומי גרידא. העובדה הברורה היא, שמעבר למלחמה נגד גזירות הדת של היוונים, נמשכה המלחמה תחת הנהגת בית חשמונאי משך שנים רבות, עד שבסיומה היתה ארץ ישראל בגבולות רחבים תחת שלטון יהודי. למעשה, יהודה המכבי ממשיך במלחמתו ביוונים, וכובש עוד ועוד חלקים מהארץ, אחרי הניצחון ואחרי טיהור המקדש. ממילא, לתאר מלחמה זו כמלחמה המנותקת ממה שקרוי היום 'לאומיות' הוא לעג לרש.

אין צורך 'לגייר' את הלאומיות

אך לא די בכך. אנו למדים מחג החנוכה לקח הרבה יותר עמוק בהקשר זה. כדי להבינו, עלינו להבין את שורש הטעות, שהביאה את שתי הגישות הנ"ל למסקנות שהגיעו אליהן.

אלפיים שנות גלות, הביאו אצל כולם לעיוות מושג הדת ומושג הלאומיות. כלומר, אפילו אצל אלו שכן מקשרים את הלאומיות לדת - גם אצלם נוצר ניתוק בין המושג 'דת' למושג 'לאומיות'! למה כוונתנו? גם אצל רבים מאלו שתומכים ב'לאומיות דתית', השתרש עמוק במושגיהם, שיש פה מעין 'שילוב' בין שני מושגים שונים. כאילו 'מגיירים' את הלאומיות בכך שמצמידים אליה את ה'דת'.

אך האמת היא, שבתורה אין שני דברים - 'דת' ו'לאומיות'. לא. אין תורה ללא לאומיות. הדת היהודית מבוססת על הלאומיות, על כל השלכותיה. אין קיום אמיתי של התורה והמצוות מחוץ לארץ ישראל, ובמנותק מכל העניינים ה'לאומיים'. הדבר בא לידי ביטוי אינספור פעמים בספר דברים.

מלחמה דתית מושלמת

וכך, המלחמה של בני חשמונאי נגד היוונים היתה אמנם מלחמה דתית - אך מלחמה דתית מושלמת. המלחמה נגד אלו שמונעים מהעם היהודי לקיים את מצוות ה' הפרטיות; ובאותה שעה מלחמה נגד הגוי, הכובש הזר, שמשליט את ריבונותו הטמאה על ארץ הקודש. אלו הם שני מרכיבים, שרק היום הם נחשבים לשני מרכיבים; אך קודם יציאת עמנו לגלות, כאשר מחשבתו היתה עדיין נורמלית - הם היו דבר אחד לגמרי.

מסיבה זו, כאשר הרמב"ם מתאר בהלכות חנוכה, את הסיבה שאנחנו חוגגים את חנוכה, הוא מתחיל בתיאור התשועה שהביאו בני חשמונאי בעקבות הגזירות נגד קיום המצוות, ומסיים: "וחזרה מלכות לישראל יתר על מאתיים שנה, עד החורבן השני". לכאורה, מה שייך סיום זה לעניינינו? אלא שהבין הרמב"ם, שאבדן המלכות מישראל הוא חלק מהטרגדיה, וחזרתה ע"י החשמונאים, היא חלק בלתי נפרד מהתיקון, וממילא גם חלק בלתי נפרד משמחת חנוכה.

בית המקדש

דומה ששיא הנס, שיא ניצחון החשמונאים, השיא של חנוכה - טהרת המקדש וחנוכתו - מבטא את הקשר המוחלט בין שני המרכיבים הנ"ל (או מה שבעינינו נראה כשני מרכיבים, וכאמור). מצד אחד, חנוכת המקדש היא דבר 'דתי'. מה יותר 'דתי' מבית המקדש, שהוא מקום הפולחן לפני ה'? אך מצד שני, מה יותר 'לאומי' מאשר בית המקדש? הוא לב העם, לב הארץ. עיני כל העם וכל שאיפותיו, גם בגלות, מופנות היו לירושלים ולמקום המקדש. אין סמל יותר 'לאומי' מאשר בית המקדש והר הבית, כשם שאין סמל יותר 'דתי' ממנו.

ובכך, מבטא חנוכה את האחדות המוחלטת של הדת והלאומיות בישראל. עד שלא ניתן להעלות על הדעת קיום מצוות במנותק מכל הערכים הלאומיים כולם; ולא ניתן להעלות על הדעת שאיפות ומאבקים לאומיים, ללא קיום המצוות. זוהי תורת ה' התמימה.

מלחמת חנוכה תשנ"ו - הלכה דוחה דמוקרטיה!

פתאום קם חג החנוכה לתחיה מול עינינו הנדהמות. המאבק בין היהודים למתיוונים בני ימינו מגיע לשיא. ובכל זאת, יש הבדל בין התקופות. בזמן החשמונאים, הגזירות נגד למוד התורה - באו מצד היוונים, כל החידוש שב'התיוונות' אז היה, שלראשונה היתה תנועה גדולה מאוד של יהודים שרצו להתנתק מלאומיותם לגמרי ולהיות כגויים, אך המלחמה נגדם היתה רק פועל יוצא של המלחמה העיקרית - נגד 'אדוניהם' היוונים.

גזירות המתיוונים

בתקופתנו, לעומת זאת, מתחולל דבר אחר לחלוטין. לראשונה, קם שלטון של יהודים - מתיוונים, שמתחיל לגזור גזרות נגד התורה מתוך מטרה לכפות על העם להיות לעם ארופאי (או מזרח תיכוני). הכיצד? קובעים את העקרונות הבאים: "אתה בחרתנו" וכל ההלכות המפלות בין יהודי לגוי הן 'גזענות', כי הן נוגדות את הדמוקרטיה שקובעת שוויון לכל אדם ללא הבדל גזע (וזה עוד יגיע עד חוק השבות); גם חוקי היסוד מבוססים על ערך-העל הדמוקרטיה שקובע שחופש הפרט קודם לכל, וכך נאסרת חקיקה דתית, והעיקר: הדמוקרטיה עדיפה על הכל, גם על ההלכה. כך, על ידי המושג התמים, לכאורה, 'מדינת חוק', מרוקנים לגמרי מתוכנו את המושג 'יהודי' האנכרוניסטי והלא-רלוונטי במציאות המתקדמת.

מלחמת תרבות - הרב או הרוב

המשמעות של הדברים היא חמורה ממה שנראה. כי מעתה לא עוד ניתן לומר בסלחנות: "נו, הם תנוקות שנישבו", ובינתיים נשב נלמד תורה, ונכין ונתכונן ליום בו יהיה לנו הכח לכונן מדינת תורה, בה התורה תהיה ערך-העל ואז נשנה הכל. כי המתיוונים לא מחכים. הם עושים היום הכל לקבוע את הדמוקרטיה כערך העליון שפוסל את מי שלא מקבל מרותה במאה אחוז. הם כבר כופים עלינו לנהוג נגד התורה ואוסרים ללמוד חלקים אסורים בתורה. עובדה: רב יושב בכלא על שכתב מאמר הלכתי כי זה 'גזענות'; רבנים מובלים לחדרי - החקירות ועוד מעט לכלא, כי הם חשודים בנתינת פסקי הלכה מחודשים לתלמידיהם שאסור למלא אחרי חוק שנוגד את התורה! שלא לדבר על גורלם של אלו שאכן לא יקיימו את אותם חוקים, זו כבר מלחמת תרבות של "או אנחנו או הם"! זו הפעם הראשונה בהסטוריה שיש גזירה מצד יהודים נגד לימוד תורה ונגד פסיקת הלכות! ולא חשוב אם זה התורה כולה, - עשר הלכות, או אפילו הלכה אחת!

שעת שמד

והרבנים? נדחקים לפינה. מצד אחד: היום הסיסמה היא 'פיוס', אז מה? - יצאו לעימות? אבל מצד שני: 'למזלנו' המתיוונים אינם רוצים בפיוס! הם מבינים שלפני הפיוס צריך לקבוע את המסגרת. ואם המסגרת והבסיס לא תהיה הדמוקרטיה, ושהיא גוברת גם על ההלכה - אזי לא יהיה פיוס. ולכן, הם מובילים את הרבנים לחדרי החקירות, שמא ציטטו את דברי רב אשי, כדי להבהיר: פיוס? בבקשה! אבל לפי הכללים שלנו! קחו את החזיר, ותצהירו: הדמוקרטיה גוברת על ההלכה!

את זה, כמובן, אף רב יהודי לא יכול לקבל. וכך מהבסיס העדין המשותף שנקבע כאן לפני כמה עשרות שנים - לא נותר כי אם שני מחנות, שלא סתם יש בהם ערכים מתנגשים, אלא שערכי-העל שלהם נוגדים תכלית הניגוד! ערך-העל של המתיוונים, קובע: דמוקרטיה מעל הכל גם מעל ההלכה, ערך-העל של היהודים קובע הלכה מעל הכל. המבחן של הרבנים הוא עליון. על כל אחד מהם לקום ולהצהיר, שכמו שחוקי היוונים והרומאים וכו' וכו' היו בטלים כעפר כשנגדו את התורה, ורבי עקיבא הלך למות כשמסרקות ברזל סורקות את בשרו על העיקרון הזה; כך הדין כאשר הדמוקרטיה הישראלית קובעת שאסור לפסוק או ללמוד חלקים בתורה! זו שעת שמד, ויש ללכת בדרכו של רבי עקיבא, ללמוד ולהפיץ בגלוי את כל ההלכות ה"אסורות", ולהצהיר שנפר כל "חוק" שמחייב לעבור על דברי תורה. כי תורה - דוחה דמוקרטיה.

"וגם יהודה תילחם בירושלים"

אחד דברים שמייחדים את תקופת מלחמת החשמונאים והיוונים היא השותפות הפעילה של יהודים רבים עם היוונים. לא מדובר רק על היגררות מאונס של יהודים אחרי היוונים מפחד הגזירות; גם לא מדובר רק על היגררות של אנשים אחרי התעמולה היוונית מתוך רצון להידמות להם. אמנם גם זה היה - אבל נדמה שכאשר אנחנו מדברים על התקופה החמורה - והחדשה נכון לאותה תקופה - של ה'מתייוונים', אנחנו מדברים על דבר חמור הרבה יותר: שותפות פעילה של יהודים -מתייוונים נגד היהודים הנאמנים.

הורדת מחיצות לאומיות

בקריאה בספר מכבים, שם מתועדים מאורעות מלחמות החשמונאים - ניתן לראות בברור עד כמה אותם "האנשים הפושעים והרשעים מישראל", כלשון הספר, היו גורם חשוב ואף מתסיס בצד היווני במלחמתם נגד החשמונאים. לא פעם הם היו אלו שהסיתו את היוונים לפעול נגד היהודים.

לראשונה בהיסטוריה היהודית, מצאנו שיתוף פעולה בקנה-מידה רציני כזה בין יהודים לבין אויבי היהודים כנגד העם היהודי. בודאי שזו היתה הפעם הראשונה שהדבר קרה בעיקרו מתוך הסכמה מלאה, מתוך רצון של תנועה שלמה של יהודים להיות כגויים. המתייוונים פשוט שוכנעו שהמחיצות בין ישראל לגויים, הן דבר מיושן ומזיק, ובלשון אחרת: רצו לבטל את קיומו הנפרד של העם היהודי.

הבוגדים בעמם

הנביא זכריה בנבואה על התקופה שלפני בוא הגאולה, מנבא את עליית כל הגויים למלחמה הסופית והאחרונה על ישראל וירושלים. שם מובא פסוק אחד, חמור וקשה מכל: "וגם יהודה תילחם בירושלים" ! כלומר, חלקים מעם ישראל יהיו בצד של הגויים בבואם למלחמה! אמנם רש"י שם מרכך את האסון כאשר הוא מפרש "על כרחם תלחם על ישראל". אבל הרד"ק מפרש את הדבר כפשוטו: "גם יהודה שבאו עם הגויים ונלחמו עמהם ירושלים". דבר דומה אנו מוצאים במדרש פסיקתא רבתי: "אמר רבי ישמעאל בר יצחק: אפילו אותם שהם מקהלי (יהודים) ונדבקו בקהלך (גוג ומגוג) אף הם יפלו ביום מפלתך"!

כלומר, התופעה הזו של יהודים שמעבירים באופן מוחלט את נאמנותם מעם ישראל לאויבי עם ישראל - לא נעלמת עם מלחמת החרמה של המכבים ביוונים ובמתייונים. אלא, למרות הנצחון הגדול, מיגור היוונים והמתייוונים, החזרת מלכות ועצמאות ישראל למקומה וטיהור המקדש מחדש - גם לאחר מכן ממשיכים המתייוונים לפעול, ולא רק בדור ההוא - אלא גם לאחר מכן.

עת ההכרעה הגיעה

וכך ההיסטוריה מתגלגלת עד שאנו מגיעים לתקופתנו אנו, תקופת אתחלתא דגאולה ועקבתא דמשיחא. אט אט הולכים ונוצרים שני מחנות ברורים: מחנה היהודים הנאמנים, ומחנה המתייוונים. ובמחנה המתייוונים יותר ויותר נוצר הקונפליקט לאן נתונה הנאמנות. אותו מחנה פחות ופחות מבין מדוע עליו להיות שייך לקבוצה לאומית נתבדלת שנקראת "יהודים", במקום להיות שייך 'לעולם המערבי הנאור'. וכך, באופן טבעי, נוצר מצב שבו שותפות האינטרסים בין אותם מתייוונים לבין שונאי העם היהודי מתהדק, ובמקביל, נוצר מצב בו אין זהות אינטרסים ומטרות משותפות כלל בינם לבין העם היהודי. כך הופכת האמירה הבאה להיות מובנת מאליה: האזור הזה כבר נחולק אחרת: לא ישראלים נגד כל השאר, אלא מחנה השלום (יהודים וערבים) נגד כל האחרים" (מדברי איש "שלום-עכשיו").

וכך, עם החרפת הניגוד התרבותי בין המחנות, יותר ויותר יהודים נאלצים להכריע היכן מקומם. כל זה לקראת הבירור של הימים הגורליים של ביאת הגאולה השלמה - "והיה כל הנשאר בציון והנותר בירושלים קדוש יאמר לו" .

חג המלחמה במתיוונים - אז והיום

חנוכה הוא חג מאוד "פופולרי" ואהוב, גם אלו שאינם מדקדקים במצוות בכל ימות השנה נוטלים בו חלק: מדליקים נרות, אוכלים סופגניות, משחקים בסביבון, עורכים מסיבות וכו'. גם רבים מן המתבוללים ביהודי ארצות הברית, יודעים להציב בחנוכה חנוכיה גדולה בחזית ביתם, בדרך כלל לצד עץ אשוח גדול ומרשים המוצג שם לקראת יום אידם של הגויים "חג המולד" החל באותה תקופה מידי שנה.

מענין מאוד. דוקא חג זה זכה ל'כבוד' כזה. אכן, עובדה מעניינת מאוד. ומדוע? מפני שאם היינו מעמידים את חגי ישראל בטבלה, וצריכים להחליט איזו הוא המתאים הכי פחות ליהודי המתבולל, סביר להניח שחנוכה היה תופס את ראשות הטבלה. מדוע?

מלחמת אחים

כאן אנו מגיעים לשאלה האמיתית: מהו חנוכה? ספק גדול אם גם שומרי תורה ומצוות מבינים את עומק מהותו של החג. עיקר החג הזה נקבע דוקא על שום נצחון המכבים במלחמתם העיקשת נגד המתיוונים! כי זאת יש לדעת: המלחמה הגדולה שהתחוללה באותם ימים בארץ ישראל החלה, דוקא בין היהודים לבין עצמם, בין היהודים הנאמנים לבין היהודים שרצו בכל כוחם להידמות לגויים, וגרוע מכך: הם ניסו לגרור את כל העם אחריהם להתבוללות המונית.

וכך, ספר "מקבים" מספר לנו שמכת הפתיחה למרד היתה כאשר קם יהודי אחד להקריב חזיר לאל היווני נוכח כל בני כפרו היהודים, אז קם מתתיהו הכהן, עלה למזבח, נטל חרבו ותקע בליבו של היהודי המתיוון והמיתו. זה היוה את אות התחלת המרד והמלחמה ביוונים ובמתיוונים.

על שום הנצחון המכריע הזה במלחמה, אנו חוגגים עד היום, במשך 2500 שנה את חג החנוכה, לזכר הנצחון ההסטורי ההוא, בו עמדו יהודים נאמנים עזי רוח ואחזו בחרב להציל לא רק את ארצם מידי הכובש הזר, אלא גם ובעיקר להציל את נפש העם מידי אלו שביקשו לשחתו ולסרסו וליוונו.

"מזרח תיכון חדש"

אך טועה מי שחושב שהמלחמה נגמרה אז - המלחמה הזו היא מלחמת הדורות. תמיד עמדו בוגדים בעמינו שביקשו להעביר את העם על דתו "המיושנת" ולקדמו לעבר התרבות השלטת באותה שעה בעולם. וכן בימינו כאשר בעמינו שולטים המתיוונים המערביים, אף הם כקודמיהם, יהודים שחפצים בלב ונפש להידמות לגויים. בראשם עומדים ראש ממשלת ישראל, שר החוץ וכל החבורה הרעה הזאת, ואותו שר חוץ שם לו למטרה מוצהרת להקים "מזרח תיכון חדש". וכוונתו ברורה: להיטמע במרחב הים תיכוני, בו לא יהיו עוד "יהודים" ו"ערבים" אלא רק "בני אנוש" שיחיו יחד בלי הפרדה.

הבנת המחלה - חצי המלחמה

ומקור המחלה היא בעובדה שאנשים אלו מנותקים לגמרי מהיהדות. נובע מכך, שאין כל "הגיון" או צורך בכך שאנו נמצאים כאן כנטע זר במרחב הערבי ומתבדלים כיהודים, שאין סיכוי או צורך בכך שתהיה מדינה יהודית עצמאית כלל וכלל. וזוהי פשיטת רגל מוחלטת של כל הציונות שלהם. נגד אלה אנו נלחמים היום וכדאי שנדע ונזכור זאת, כי אם לא נכיר בכך - מלחמתינו אבודה מראש!

מיהו יהודי/ת?

אחד הסיפורים שנקשרו לחג חנוכה הוא סיפורה של יהודית. על אותה יהודית שלפי מקור אחד היתה ביתו של יוחנן כהן גדול ואחותו של מתתיהו, מסופר שכאשר המושל גזר גזירות על היהודים, הלכה אליו ופיתתה אותו ביופיה, עד שהשקתה אותו בחלב. אחר שנרדם - כרתה את ראשו, התגנבה מהארמון וחזרה לעיר, שם תלתה את ראש העריץ בראש שער העיר. בבוקר קמו היהודים וראו את הראש התלוי - ופתחו והודו לה' על נפלאותיו.

"יהודי" ו"עברי" - משמעות אחת

לא בכדי נקראה אותה אישה מופלאה בשם "יהודית". שהרי מהו משמעות השם "יהודי"? חז"ל מביאים על הפסוק "איש יהודי" (המתייחס למרדכי): "מאי יהודי? יחידי!". כלומר, האות ה"א וחי"ת מתחלפות, כשהמשמעות היא שיהודי מהותו היא יחידי, נפרד משאר העמים. על אותה דרך, נקרא אברהם אבי האומה "עברי". וחז"ל מסבירים שהוא נקרא כך, משום שהוא עמד מהעבר האחד והפיץ לבדו את שם ה', והעולם ניצב מהעבר השני.

ברור מדוע אברהם היה "עברי" - שהרי לבדו הפיץ את שם ה' בעולם תוך מסירות נפש, ונכונות למות פעם אחר פעם. ברור גם מדוע מרדכי היה "יהודי" - שהרי בניגוד לכל "היגיון" התייצב יום יום בשער המלך והיה היחידי שהעז להמרות בגלוי ובמכוון את ההוראה להשתחוות להמן, ובכך התגרה בגוי השונא וסיכן את נפשו. אך מה הופך את יהודית המפורסמת - ל"יהודית"?

ראש כרות בשער העיר

התשובה פשוטה. אף היא ככל ה"יהודים" שקדמו לה, קמה לבדה וסיכנה את עצמה, ובאומץ לב חתכה את ראשו והביאה ישועה לעמה. אך עדיין נשאלת השאלה: מפני מה היא הייתה צריכה לקחת עימה את הראש הכרות ועוד לשים אותו בראש שער העיר? וכי לא די היה בהריגתו של הצורר ובישועה שצמחה מכך? מה התועלת שצמחה מהאקט של נתינת הראש במקום ציבורי כל כך? התשובה לשאלה זו תשלים את הרעיון הטמון מאחורי המושג "יהודי":

לתת פומבי לקידום השם

"יהודי" הוא לא רק זה שעושה מעשים טובים ונכונים. "יהודי" הוא זה שמוסר נפשו על כך ונותן פומבי ופרסום רב ככל האפשר למעשיו אלו ולמסירות נפשו, למרות הסכנה הכרוכה בכך. בכך הוא מקדש שם שמים. דבר אחד הוא לבצע מעשה טוב בצנעה, דבר גדול הרבה יותר הוא לפרסם את המעשה הטוב שנעשה על מנת לקדש שם שמים, בניגוד לרצון הרשעים שלעיתים מאיימים על עושי הטוב. זהו מה שהפך את יהודית - ל"יהודית" אמיתית, דוקא משום שאת מעשיה היא פרסמה למען יראו ויודו לה' על חסדו ונפלאותיו - ויכירו בגדלותו. היא היתה היחידה שלא "התקרנפה" אלא קמה כאחיה המכבים לבצע את מעשה ההצלה.