יום העצמאות
הגלות - חילול ה' - מדינת ישראל - קידוש ה'
מדינת ישראל - אתחלתא דגאולה
רק העיוור והמסרב לראות לא יבין שאנו נמצאים היום בלב לבה של תקופת עקבות המשיח, שהיא אתחלתא דגאולה. הנה חז"ל קבעו בפסקנות: "ואמר רבי אבא: אין לך קץ מגולה מזה, שנאמר: 'ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל [כי קרבו לבוא]'", רש"י: "כשתתן א"י פריה בעין יפה, אז יקרב הקץ ואין לך קץ מגולה יותר". וכן אמרו חז"ל: "ומה ראו לומר קיבוץ גלויות לאחר ברכת השנים [מדוע קבעו אנשי כנסת הגדולה את ברכת קיבוץ גלויות אחרי ברכת השנים בתפלה]? דכתיב 'ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו... כי קרבו לבוא'. וכיון שנתקבצו גלויות נעשה דין ברשעים... וכיון שנעשה דין מן הרשעים כלו הפושעים וכולל זדים עמהם... וכיון שכלו הפושעים מתרוממת קרן צדיקים... והיכן מתרוממת קרנם? בירושלים... וכיון שנבנית ירושלים, בא דוד...". הרי, שאנשי כנסת הגדולה קבעו ברוח הקודש את סדר הברכות בתפלה לפי תהליך הגאולה, וקבעו שלפני שתבוא הגאולה השלמה עם המשיח, תבוא ברכת הארץ של הרי ישראל שישובו לתחיה, ואז יהיה קיבוץ גלויות, ורק אחרי כן ימשיך התהליך של הגאולה בהשמדת הרשעים הגוים וגם הזדים היהודים, ואז תתרומם קרנם של ישראל בנצחון, ויבוא משיח בן דוד.
אך אע"פ שראינו בעינינו את הגשמת חלק גדול מהתחלת הגאולה, יושבים ישראל בגלות המרה, בבית העלמין של הגוים, ומסרבים להכיר בסימני גאולה שאין מגולים מהם. הוי, הרי הוא בהיר כחמה, אך "מי עִוֵר כי אם עבדי" , אינו מסוגל להבין, משום שהקליפה של דורות של גלות טמטמה את רגשותיו ואת הבנתו. וכי אין בתחיית ארץ היהודים, בריבונותה, בקיבוץ גלויות, שום טיפה של ההבטחה שה' הבטיח: "ושב ה' אלוקיך את שבותך ורחמך ושב וקִבצך מכל העמים אשר הפיצך ה' אלקיך שמה"? וכי נצחונות אדירים ונפלאים שלא יֵאמנו, נצחונות בארבעה ימים ובששה ימים שבהם דרכנו על במות שונאינו הרבים כחול על שפת הים, ולהם נשק אדיר, אינם סימנים שאין מגולים מהם? האם הרמה מעפר שואה ומשפלות שלא היתה כמותה, ולבישת בגדי תפארת העם, ותבוסת האויב שקם להשמידנו, ושחרור אדמותינו הקדושות שלא מיללנו ולא פיללנו שיחזרו אלינו, דברים של מה בכך הם? ואת כל זה ראינו, נסים ונפלאות בגלוי, ולא רק שלא הכרנו את נסֵינו אלא שזלזלנו בהם. איך לא כרענו ברך בהשתחויה ובהודיה? איך לא נפלנו על פנינו בהודאה ובגילה, בהכרה ובהוקרה, בהלל ובשבח לקוננו? וכי יש קץ מגולה מזה? הוכנו בסנוורים ולא קלטנו את מה שעינינו רואות. נוגענו בקהות חושים כתוצאה ממחלת הגלות, המשחיתה את הנפש והנשמה והופכת את עם ישראל לזה שנאמר עליו: "שמעו שמוע ואל תבינו, וראו ראו ואל תֵדָעו". וה' ירחם.
וכי מהתל בנו הקב"ה בזה שנקבצו לא"י מיליונים מעם ישראל? וכי הקמת מדינה עצמאית בעלת ריבונות, שלא היתה כמותה מימי החשמונאים (ובודאי גם אז לא הגיעו לְמה שיש בימינו), דבר של מה בכך הוא, מילתא זוטרתא? וכי אפשר להשוות מדינה יהודית ריבונית למחשבי הקץ ונביאי השקר כגון שבתאי צבי יש"ו, שאכן ניבאו שקר ולא הצליחו להחזיר אפילו חלק זעיר מהעם לא"י, ובודאי שלא הקימו בה בית ריבוני? לא ולא! ומי שאינו מבין שמה שראינו בימינו הם נסי ה' ונפלאותיו הגדולים, ומכנה אותם מעשה שטן וסט"א, טוב סופו מלידתו, שהרי כופר הוא באותות ובמופתי הקב"ה. אחרי שאמרו חז"ל: "אין אדם נוקף אצבעו מלמטה אלא אם כן מכריזין עליו מלמעלה", איך יעלה על דעתנו שהקמת מדינה וקיבוץ גלויות של מיליונים, מעשה שטן הוא, רח"ל?
הסיבה להקמת מדינת ישראל
הנביא יחזקאל, באחד החזונות המרשימים והעמוקים ביותר במקרא, התנבא אל היהודים בני דורו - ושלאחריו - על בוא היום שבו יהיה קץ לגלות והיהודי ישוב לביתו, ואמר: "ואפיץ אותם בגוים ויזרו בארצות, כדרכם וכעלילותם שפטתים; ויבוא אל הגוים אשר באו שם ויחללו את שם קדשי באמור להם: עם ה' אלה ומארצו יצאו; ואחמול על שם קדשי אשר חִללֻהו בית ישראל בגוים אשר באו שמה; לכן אמור לבית ישראל: כה אמר ה' אלקים: לא למענכם אני עושה, בית ישראל, כי אם לשם קדשי אשר חִללתם בגוים אשר באתם שם; וקִדשתי את שמי הגדול המחולל בגוים אשר חִללתם בתוכם, וידעו הגוים כי אני ה', נאֻם ה' אלקים, בהִקדשי בכם לעיניהם; ולקחתי אתכם מן הגוים וקבצתי אתכם מכל הארצות והבאתי אתכם אל אדמתכם".
הנה כי כן תמצית משמעות תקופתנו. הנה לפנינו הלכות הגאולה "בעתה". זוהי הסיבה לתקומת מדינת ישראל, ולעובדת היותה בלתי ניתנת להחרבה, על אף שמקימיה היו רובם ככולם רשעים וכופרים. המדינה היהודית קמה והיתה אך ורק כדי למחות את חרפת חילול השם. "...ויבוא אל הגוים אשר באו שם ויחללו את שם קדשי". עצם היות העם היהודי בגלות, מפוזר ומפורד בין העמים ללא בית; מיעוט בלתי מוגן, חשוף להתפרצויותיו של הרוב ולכחו, נרדף ומבוזה ומושפל ונרצח על היותו חלש ותלוש מארצו, מצבאו ומגאוותו, שאבדו לו - עצם זה הוא חילול השם. הגלות כשלעצמה היא חילול השם, כמו שכתב רש"י על הפסוק "ואת שם קדשי אודיע בתוך עמי ישראל ולא אחל את שם קדשי עוד וידעו הגוים כי אני ה' קדוש בישראל", וז"ל: "שפלותם של ישראל חילול שמו הוא, 'באמור להם עם ה' אלה' ולא יכול להצילם".
חילול - חלל - ריק
ומן הדין שכך יהיה. "באמור [הגוים] להם: עם ה' אלה ומארצו יצאו!" הגוים רואים את עם ישראל, שאותו הם רודפים, רומסים, שודדים, בוזזים, רוצחים ומשפילים, ואומרים: "אם אכן זהו עם ה', ואנו מסוגלים לעולל לו כך, כי אז הוא עצמו חסר כח, ח"ו, או ח"ו שאינו קיים כלל"; ולזה התייחס דוד המלך ע"ה כשזעק: "למה יאמרו הגוים איה נא אלקיהם".
לגבי הגוי, המסוגל לרמוס ולרצוח את היהודי ללא מורא, אין א-לוה לישראל ח"ו. כי על פי תפיסתו, לוּ היה, לא ייתכן שהיה נותן לדבר זה לקרות. ובכן, הגוי לועג ובז לאלוקי ישראל, וקובע שהוא חלל ריק ואינו קיים. ואין לך חילול השם גדול מזה, והוא הבא מהשורש "חלל", ריק, אין, לא קיים ה' אלוקי ישראל, ח"ו.
כבר מתחילת לידתו של עם ישראל, כאשר פרעה צרח: "מי ה'... לא ידעתי את ה'", נערכה מלחמה זו עם הגוים שלא ידעו את ה'. "בהִקדשי בכם לעיניהם". אכן, ביהודי מקודש שם ה', ובו אף מחולל שמו. כשהיהודי מתעלה לגבהים ומתעטר בנצחון, כי אז לא רק הוא אלא גם אלוקיו עמו מתעלה, מרומָם ומקודש. וכאשר היהודי מוכה ונקלה, מחולל אף שם אלוקיו עמו על בלתי היכולת להושיעו, כביכול.
וכן היה בזמננו, תקופת עמלק אשכנז, העם הגרמני, שם רשעים ירקב, שעלו על המן הרשע שרק חשב להשמיד להרוג ולאבד, ואלה יש"ו אכן השמידו מיליוני אנשים נשים וטף, ולא חמלו, כי לפני עיניהם ראו רק את המטרה - להשמיד את עם ה' לבלתי השאיר לו שריד, ח"ו. גם אצלם הנקודה העיקרית במשמעות תופעת ההשמדה לא היתה עצם רציחת היהודים, אלא לעג לגבי קיומו, כחו ואמיתותו של אלוקיהם ולגבי יעודם. "אם יכולנו להשפיל, לבזות, לחנוק בתאי גזים, לשרוף ולקבור חיים את כל היהודים חסרי הישע" - לגלגו הנאצים יש"ו - "איה נא אלקיהם?!" מעולם לא היה חילול השם גדול מזה...
כללו של דבר: כל תבוסה, כל מפלה, כל השפלה שבאה ליהודי על ידי הגוי - חילול שמו הוא, מפני שהקב"ה הופך בזה ללעג ולקלס בפי הגוים המנאצים והמגדפים, רח"ל.
החילול הוא היפך הקידוש, וגם התבטאויותיהם הן הפוכות. הגוי מבין את הגלות של ישראל ושפלותו כחוסר יכולתו של הקב"ה לעזור לעמו, או ח"ו כאי-קיומו, וזה הוא החילול הנורא ביותר. אם כן, רק ע"י חזרה לארץ ישראל והתרוממותו וכחו של ישראל על הגוים, יבינו אלה שאכן ה' הוא האלקים, הכל יכול, מלך מלכי המלכים, ויקבלו כולם את עול מלכותו.
מדינת ישראל - הוכחה שיש אלוקים בישראל!
הגלות גופא בעיני הגוים היא שיא חילול השם, ואילו חזרת ישראל לארץ ישראל, לארץ שמשם הוגלו, והקמת מדינה ריבונית בעל כרחם של הגוים, ביד רמה, היא שיא קידוש השם, ההוכחה לגוים שאכן יש אלוקים בישראל, והוא אדון האדונים, מלך מלכי המלכים. כך, כחו וגבורתו ונצחונו מתגלים ע"י כחם וגבורתם ונצחונם של ישראל.
"שפלותם של ישראל חילול שמו הוא". אין לך אמת מגולה מזו, שהקב"ה גואל את ישראל בגאולה של "בעתה", אע"פ שאין להם זכויות לכך, כדי לקדש את שמו, שמחולל בגוים ע"י זה שבבוז ובניאוץ הם מדכאים את ישראל ללא פחד ויראה מהקב"ה.
"לא למענכם אני עושה בית ישראל כי אם לשם קדשי אשר חִללתם בגוים..." . לא משום שעם ישראל היה זכאי לכך, קמה ונהייתה מדינת ישראל. רובא דרובא דעם ישראל נשאר כפי שהיה או אפילו גרוע מכך. המנהיגים של העם והמדינה אפילו לא הירהרו תשובה, ואכן רשעים היו, פורקי עול ורובם מומרים להכעיס, שנוסדו יחד על ה' ועל תורתו בנסיון לנתק את מוסרותיהם, את עול מלכות שמים, ולעולם ישלמו על פשעיהם הזדוניים, ובמיוחד על רציחת נשמותיהם של רבבות (ויותר) יהודים תמימים שעלו ארצה ותורתם בידם; יהודים שניצחו את הגוים בגלות ונוצחו על ידי יהודים רשעים, ואוי לאותם "אוהבי חנם" שמנסים לחפות על רשעים אלה ועל מעשיהם. ולמרות כל זה, ואע"פ כן, אין לזה כל קשר להקמת המדינה, שהיא אכן יד ה', שהקב"ה ניכר ומומלך כמלך מלכי המלכים רק על פי הופעת גבורתו וכחו בעולם; ושהגוים מודדים את כחו ואת גבורתו על פי כחו או שפלותו של עמו, עם ישראל; ושלמרות שלא יהיו ישראל זכאים לגאולה וישועה, מ"מ הקב"ה מצילם כדי לקדש את שמו.
כללו של דבר: כל תבוסה, כל מפלה, כל השפלה שבאה ליהודי על ידי הגוי - חילול שמו הוא, מפני שהקב"ה הופך בזה ללעג ולקלס בפי הגוים המנאצים והמגדפים, רח"ל.
מאי יום העצמאות?
הגמרא בשבת שואלת: "מאי חנוכה"? מה הכוונה בשאלת הגמרא? הרי לא שואלים "מאי פסח" או "מאי שבועות"? אלא, כנראה, אחרי חורבן בית המקדש שאלו הרבנים מאי חנוכה, כי לא הבינו את גודל הנס בניצחון במלחמה. קל וחומר, לשואלים בדורנו "מאי יום העצמאות?" צריך לענות: יום העצמאות הוא יום המסמל קידוש השם ואמונה בה'!
כשהיו בני ישראל במדבר, שלחו מרגלים לתור את הארץ. הם לא בחרו באנשי "מוסד" או באנשי ריגול; לא זאת הייתה מטרת שליחתם. הם שלחו אנשים צדיקים, כשכל הכוונה היא שיחזרו ויאמרו שעם ישראל יתגבר על אף הקשיים ולמרות הבעיות, ולכן בחרו דווקא בגדולי הדור. כשחזרו המרגלים, הם אמרו: "באנו אל הארץ אשר שלחתנו, וגם זבת חלב ודבש היא, וזה פריה. אפס כי עז העם היושב בארץ, והערים בצורות גדולות מאד, וגם ילידי הענק ראינו שם". משה ידע זאת, אך חיכה למסקנה של "עלה נעלה", של "לחמנו הם". אבל המרגלים - הרבנים הצדיקים - לא אמרו כך, אלא: "לא נוכל לעלות... ונהי בעינינו כחגבים, וכן היינו בעיניהם...ניתנה ראש ונשובה מצרימה" . חרה אפו של הקב"ה: "עד אנה ינאצוני העם הזה ועד אנה לא יאמינו בי בכל האותות... אכנו בדבר..." . ובדורנו - אותו הדבר. גדולי הדור מפחדים כחגבים - "אפס כי עז העם". הם לא מבינים ולא מאמינים שאותות ה' ותהליכי הגאולה באו כדי שנבטח בכוח ה' - נכבוש, נירש ונשמיד. ולכן גם הדור שלנו אינו זוכה לגאולה שלמה, כי אכן אינו ראוי. משה, מחוסר ברירה, מנסה לפחות להציל את הדור מהשמדה, ואומר: "ושמעו מצרים כי העלית את העם הזה... והמתה את העם... ואמרו הגויים אשר שמעו את שמעך (תרגום - גבורתך) לאמר, מבלתי יכולת ה' להביא את העם הזה אל הארץ אשר נשבע להם"! זהו חילול השם! ומול טענה של חילול השם, אומר הקב"ה: "סלחתי כדברך, ואולם חי אני...". אמרו חז"ל: "אמר ה' למשה: החייתני בדבריך", שאלמלא כן הייתי כאילו מת. כי כשהעמים רואים שאין לישראל כח, כאילו ה' מת ח"ו.
כל התהליך של הגאולה בדורות האחרונים, הכל היה בשביל קידוש השם. וכל הייעוד שלנו והתפקיד המוטל עלינו הוא לקדש את השם.
בכל יום עצמאות חייב אדם ללמוד את פרק ל"ו ביחזקאל, כדי שידע "מאי יום העצמאות". "בית ישראל יושבים על אדמתם, ויטמאו אותה... ואשפוך חמתי עליהם... ואפיץ אותם בגויים... ויבוא אל הגויים אשר באו שם ויחללו את שם קדשי, באמור להם: עם ה' אלה ומארצו יצאו". אומר רש"י: "שפלותם של ישראל חילול שמו הוא". חבל שבכל השואות והגזרות, לא הבינו שהנקודה הייתה שביזו יהודים ולעגו להם: "איה נא אלוקיכם?!" ועל זה חרה אפו של ה' ונקם בגויים. על זה צעק דוד המלך: "לא לנו ה' לא לנו כי לשמך תן כבוד... למה יאמרו הגויים איה נא אלוקיכם".
וכך הסביר יחזקאל: "ואחמול על שם קדשי אשר חללוהו בית ישראל בגוים אשר באו שמה. לכן אמור לבית ישראל כה אמר ה' אלוקים לא למענכם אני עושה בית ישראל". ה' אומר: דעו, תהיה מדינה, אבל לא למענכם, "כי אם לשם קדשי אשר חללתם בגויים אשר באתם שם". אמנם יהודים רשעים הקימו את המדינה, אבל זה לא חשוב, שהרי לא למענם ולא למעננו זה קרה, אלא למען שם קדשו המחולל.
ומה ה' עושה? "וקדשתי את שמי הגדול המחולל בגויים אשר חללתם בתוכם, וידעו הגוים כי אני ה' נאום ה' אלוקים בהקדש בכם לעיניהם ולקחתי אתכם מן הגויים וקבצתי אתכם מכל הארצות, והבאתי אתכם אל אדמתכם". איך ה' מוכיח לגויים שהוא קיים והוא אינו "חלל" - מת? הוא מזמין-מקדש את עצמו לעולם, ואומר: הנה אני! ומאחר שהגוי מבין רק כוח, זה בא לידי ביטוי בכוח: מלחמה, גבורה, ניצחון והכרזת ריבונות.
הבעיה היא שהגוי הבין, ואילו אנחנו לא הבנו! במשך אלפיים שנה טענה הכנסיה הנוצרית ימ"ש שהיא הדת האמיתית, וההוכחה שלה הייתה שהיהודים בגלות מושפלים ביותר. והנה, אנחנו חוזרים לארצנו, והמקומות ה"קדושים" של הנוצרים בידינו. כל העניין הזה הוא חרב בליבה של הכנסיה, ולכן עד היום אינם מסוגלים להכיר בנו. לכן מדינת ישראל היא קידוש השם! "בהקדשי בכם [באמצעותכם] לעיניהם"!
יום העצמאות הוא יום של אמונה בה', אמונה שה' הוא כל יכול. רק אדם שראה את ההשפלות שהיו בשואה מבין את גודל הנס - משפלות לעצמאות. המדינה קמה כהוכחה שהקב"ה הוא כל יכול, וכדי שנאמין בה' ונבטח בו. אך לצערנו, בעיית חוסר הביטחון בה' היא דווקא מצד ה"גדולים". רבנו בחיי בכד הקמח כותב: "כי מידת האמונה נכללת במידת הביטחון, שהרי ידוע כי כל הבוטח הוא מאמין, שאין אדם בוטח אלא במי שמאמין בו שהיכולת בידו למלא את שאלתו. והמאמין, יתכן שלא יהיה בוטח!" אמונה היא על העבר, על מה שקרה, וביטחון הוא על העתיד. רבנו בחיי מדגיש שייתכן שאדם יבטא את אמונתו בעבר, אך כשמדובר בעתיד - פתאום יש פחד וחוסר ביטחון: "לפי שיש הרבה בני אדם שבוטחים בה' יתברך בכלל, והם מאמינים אמונה שלמה כי הכל בידו יתברך, אבל עניין הביטחון בפרטים לא ישית אל לבו". החיים של האדם הם בעיקר פרטים ולא "כלל". אדם שלא מאמין בפרטים, מן הסתם גם לא מאמין בכלל. וממשיך רבנו בחיי: "ומעניין הביטחון - שלא יבטח באדם כלל. וידע באמת כי אין בשר ודם יכול להיטיב לו ולהצילו זולתי אם יגזור ה' יתברך, שהתורה הזהירה שלא לירא מן האומות... וייתכן כי הוא מאמין באמת כי הכל בידי ה' יתעלה, אבל מפני שלא גדל נפשו במדרגת הביטחון, מפני זה רך לבבו ונחת טבעו וציווה עליו לחזור בו... ואין הספק, כי הירא מזרוע בשר ודם, בשפלות הנפש הוא, והירא מן האדם הוא שוכח ה' יתברך". זה דומה לדברי האב"ע בפרשת בשלח שהייתה לבני ישראל ביציאת מצרים נפש שפלה, נפש של עבדים.
ירמיהו הנביא קיבל נבואה מה' בעודו בבית הכלא. הבבלים צרו על ירושלים, וה' ציווה עליו ללכת לקנות שדה מבן דודו. הוא קנה אותו, ואמר לעם: "כי כה אמר ה' צב-אות אלקי ישראל, עוד יקנו בתים ושדות וכרמים בארץ הזאת". אחר כך הוא פנה לה' ואמר: "הנה אתה עשית את השמים ואת הארץ בכחך הגדול ובזרעך הנטויה, לא יפלא ממך כל דבר...", וממשיך בשבחים עצומים לה' על גדולתו, גבורתו וכוחו. בסוף אמר: "הנה הסוללות באו העיר ללכדה, והעיר נתנה ביד הכשדים הנלחמים עליה מפני החרב והרעב והדבר, ואשר דברת היה והנך רואה, ואתה אמרת אלי ה' אלקים, קנה לך השדה?" וה' ענה לו: "הנה אני ה' אלקי כל בשר - הממני יפלא כל דבר?" הרי אמרת כך בעצמך, אלא שלא שמעת לעצמך ולא התכוונת לזה.
יום העצמאות הוא יום של אמונה וביטחון. אכן, לא פשוט להאמין ולבטוח. אמרו חז"ל: "'מי את ותיראי מאנוש ימות' - למה את מתייראת, שמא אין את יודעת מי את?!" אנחנו צריכים לשאול ולדעת "מאי ישראל". אנחנו לא מאמינים מפני שאנחנו לא יודעים מי אנחנו.
למה דווקא בן גוריון?
בשנת תש"ח, חודשיים קודם הקמת המדינה, חזרה בה ארה"ב מהסכמתה לחלוקה, ואמרה שצריך שהאו"ם ייקח את כל הארץ תחת חסותו. שר החוץ האמריקאי קרא לשרת (ראש המחלקה המדינית בסוכנות) ואמר לו: "אל תעזו להכריז על מדינה, כי לא נעזור לכם". הנשיא האמריקאי הטיל אמברגו על משלוח מטוסים, ואילו הערבים קיבלו את כל הנשק מהבריטים שעזבו. שרת סיפר זאת לבן גוריון. הקבינט התאסף והייתה הצבעה: עשרה היו בעד הכרזה על מדינה, ושישה נגד. בן גוריון, על אף רשעותו, קם ואמר: "תהיה מדינה!" ויש לשאול: מדוע הקב"ה הקים את המדינה ונתן את השלטון דווקא בידי אלה? התשובה ברורה: הרי אם במקום אלה היו רבנים מפולין, הם היו עונים לאמריקאים שפיקוח נפש דוחה מדינה.
ואז קרה נס: קם אדם והחליט למכור לנו נשק. מיהו ה"צדיק"? סטלין ימ"ש! ככה זה כשיש ביטחון בה'. אדרבה, כל זמן שיש לנו "ידידים", המשיח לא יבוא, כי כל זמן שיש לנו "ידיד", עם ישראל לא יתלה את יהבו בה', אלא באותו גוי "ידיד". העם לא מבין שאשור הוא שבט אפו של ה' או ברכתו. ורק על ידי ה' תבוא הישועה.
להבדיל בין מדינה לממשלה
הבעיה היא שעצרנו את התהליך החשוב של שיבת ציון. אנו מפחדים. איננו מעזים להאמין בה' ולעשות את רצונו. אנו נפסיד את הרווח שקיבלנו "לא למעננו", שהרי "במידה שאדם מודד, בה מודדים לו" - אנו לא זרקנו את הערבים לפני עשרים שנה, כי פחדנו מתגובת העולם; לכן הם נשארו כאן, ואנו מתחרטים עכשיו. אנו מוכנים לוותר להם על הכל ולתת להם משלנו! מי שלא מקדש את השם ממיט עלינו אסון. בעניין זה אין הבדל גדול בין השמאל לאש"ף. שניהם ממיטים חורבן על המדינה. שלא ניפול בפח: צריכים להבדיל בין המושג של מדינה למושג של ממשלה. ממשלה יכולה להיות ממשלת רשעים או ממשלת צדיקים, תלוי במעשיהם. ואילו מדינה, היא שלטון יהודי בארץ ישראל!
אנו עכשיו בשנת הארבעים, ואין עוד הרבה זמן. לכן אנו חייבים לעבוד ביתר שאת - לקדש שם שמים. ואז הקב"ה יביא לנו את הגאולה השלמה מהר, בהדר ובגאון. אם לא, לא תהיה שואה וגלות, אבל יהיה רע, ח"ו.
עלינו להציל את העם מגאולה בבחינת "בעתה" לגאולה בבחינת "אחישנה"!
"שמע עולם, אני ציוני"
הם מדברים על "ציונות". כולם, האוהבים והשונאים. וכמה מבולבלים ונבוכים הם. ציונות הופכת בפיהם ליצירה של אדם בשם הרצל או פינסקר או בירנבאום. לשיטתם, היא מתחילה בסוף המאה התשע עשרה, תוצר של התקופה של לאומנות אירופאית באופן כללי. ומתוך כך, היא הופכת ל"תנועה אימפיריאליסטית", שמסיגה את גבולן של זכויות הערבים שחיו בארץ מקודם. היא הופכת, בסביבות מסוימות, למושא להשמצה בפי אנשים הצועקים: "יהדות אינה ציונות".
חשוב שנתחיל לחשוב בבהירות, ולהבין את העקרונות הבסיסיים. חשוב לזעוק באזני העולם, "שמע עולם, אני ציוני!". מפני שציונות היא יהדות, מפני שלא הרצל הוא זה שיצר את הציונות, אלא הקדוש ברוך הוא.
דע, שאף רגע למשך מאות ואלפי השנים של המוראות, הסבל, הטרגדיה, רצח העם - לא שכח היהודי את ציון. בגיטו בפרנקפורט וברומא; במלאח שבמרוקו ובתימן; בעוני שבשטעטל בפולין וברוסיה; במצוקה ובהשפלה שבצרפת ובגרמניה; בחוסר הבטחון ובאימה התמידיים שבגלות שאחזה בגופו ושאפה לכבות את נשמתו; בארצות הזרות המקוללות שבהן הוא נדד לבלי קץ ושבהן היה זר מקולל ומבוזה; בפזורה שהושלך אליה מתוך קיום אזהרתו של הכל-יכול - בכל אלה, כשהשכים כל בוקר לקראת יום חסר וודאות, התעטף בטלית ובתפילין ופנה לירושלים. לא למכה או לג'דה או לקאהיר או לדמשק או לרומא או למוסקבה. רק לירושלים, רק לציון. אם הוא גר בדרומה, הוא פנה צפונה, לציון. היהודי במערב הטעים את שירו המר-מתוק של רבי יהודה הלוי, "לבי במזרח ואני בסוף מערב" - ופנה למזרח, בעוד שיהודי בסין שבמזרח הרחוק פנה מערבה. וכך היה, שמיליונים, מיליונים של נודדים נמשכו כל בוקר, כל צהרים וכל ערב ע"י איזה מגנט רוחני ענקי, הקרוי "ציון", לאשר את הציונות שלהם ולפנות ולומר יחדו, בשפה העברית האוניברסלית: "ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים. ברוך אתה ה', המחזיר שכינתו לציון".
אנשים מוזרים! מאות שנים של טרגדיה לא הצליחו לכבות את אש אמונתם, ואלפי שנות היעדרות מן הארץ לא קיררה את תשוקתם אליה. כאשר ביקשו גשם בתפילתם, היה זה בהתאם לעונות של ציון, כדי שיפרחו היבולים שבארץ הקודש. "ברך עלינו, ה' אלקינו, את השנה הזאת... ותן טל ומטר לברכה על פני האדמה". "האדמה" - מכוון לארץ ישראל. ציון.
תפילותיהם עסקו בלי סוף בנושא השיבה. "ולירושלים עירך ברחמים תשוב, ותשכון בתוכה כאשר דיברת, ובנה אותה בקרוב בימינו בנין עולם, וכסא דוד עבדך מהרה לתוכה תכין...". "תקע בשופר גדול לחרותנו, ושא נס לקבץ גלויותינו, וקבצנו יחד מארבע כנפות הארץ. ברוך אתה ה', מקבץ נדחי עמו ישראל".
שום אירוע לא חלף בלי איזכור אותה שיבה. שום ארגון מודרני בן ימינו לא היה מצליח להחדיר אותו להט ציוני שהיה חלק אינטגרלי של מבנה אופיו של היהודי. הציונות חילחלה לכל יום של שמחה ולכל עת של עצב.
בכל יום חג, נאספו היהודים בבית הכנסת, ובתפלתו לאלקיו, אמר היהודי את המלים דלהלן: "אתה בחרתנו מכל העמים, אהבת אותנו ורצית בנו, ורוממתנו מכל הלשונות, וקידשתנו במצוותיך... ומפני חטאינו גלינו מארצנו ונתרחקנו מעל אדמתנו, ואין אנחנו יכולים לעלות ולהיראות ולהשתחוות לפניך ולעשות חובותינו בבית בחירתך, בבית הגדול והקדוש שנקרא שמך עליו, מפני היד שנשתלחה במקדשך... אבינו מלכנו, גלה כבוד מלכותך עלינו מהרה, והופע והינשא עלינו לעיני כל חי. וקרב פזורינו מבין הגוים, ונפוצותינו כנס מירכתי ארץ, והביאנו לציון עירך ברינה ולירושלים בית מקדשך בשמחת עולם".
"ואין אנחנו יכולים לעלות ולהיראות...". לאנטי-ציונים הערביים, מוסלמים ונוצרים, יש צליינים, וליהודים יש צליינים. המוסלמים הולכים בחאג' שלהם למכה, והנוצרים לרומא, ויש להם סיבה טובה לקרוא לעצמם "מכהאיסטים" או "רומאיסטים". אבל רק מי שמתפלל לזכות לעלות לציון יכול להיקרא "ציוני", ובכינוי הזה הגדירו עצמם היהודים בגלות השחורה, כל ימי חייהם.
פעמיים בשנה, פעם בליל הסדר החגיגי של פסח, כאשר התגשמה הציונות ע"י השחרור הלאומי של היהודים ממצרים, ופעם בסיום תפילת יום כיפור - היהודי נשא את עיניו לשמים ונשא את קולו ברמה וזעק: "לשנה הבאה בירושלים!" לא ניו יורק, לא פריז, לא ביירות, ולא בגדד. לא מכה ולא שום עיר קדושה בחצי האי ערב. ירושלים. ציון. ציונות שקדמה להרצל באלפי שנים, ציונות שיהודי לא היה צריך להצטרף אליה, מפני שהיא היתה חלק מהותי ממנו מיום היוולדו.
"עוד לא אבדה תקוותנו..." - השיא המרגש של ההמנון הלאומי של מדינת ישראל. זה יותר מרטוריקה. זה ביטוי מיזערי לעקשנות הניסית שאין כדוגמתה, של עם קשה עורף - קשה עורף בנחישותו לשוב הביתה. "יום אחד נגיע הביתה". זו לא היתה סתם תפלה או בקשה, התבטאות של מעתיר. זה היה הרבה יותר. היה זה אחד מעקרונות אמונתו של עם שהאמין באמונה שלמה בהבטחת אלקי ההיסטוריה ונביאיו: "ושב ה' אלקיך את שבותך וריחמך, ושב וקיבצך מכל העמים אשר הפיצך ה' אלקיך שמה. אם יהיה נידחך בקצה השמים, משם יקבצך ה' אלקיך... והביאך ה' אלקיך אל הארץ אשר ירשו אבותיך וירישתה".
ממעגל החיים של היהודי מעולם לא נעדרה אהבת ציון. היא היתה נוכחת תדיר. כאשר הוא נולד ונימול, ונאמרה ברכת המזון בסעודת המצוה, התינוק היהודי הקטן שמע את המלים: "הרחמן הוא ישלח לנו משיחו הולך תמים... לבשר בשורות טובות וניחומים לעם אחד מפוזר ומפורד בין העמים". הוא כבר היה ציוני.
כשהגיע לגיל הבגרות הרוחנית, הבר-מצוה, הוא קרא את הברכות שלאחר קריאת התורה והטעים: "רחם על ציון כי היא בית חיינו, ולעלובת נפש תושיע במהרה בימינו, ברוך אתה ה', משמח ציון בבניה". הוא היה ציוני יותר תקיף.
כשהוא נשא לאשה את אהובתו, ועמד בפני הרגע המאושר ביותר בחייו, הוא שבר כוס לזכר חורבנה של ציון, כדי להזכיר לעצמו שכל זמן שהוא נשאר בגלות ושציון מצויה בידי זרים, לא יוכל להגיע לשמחה שלמה. וכאשר עמד תחת החופה, שמע את הברכות מצהירות: "שוש תשיש ותגל העקרה [ציון], בקיבוץ בניה לתוכה בשמחה. ברוך אתה ה' משמח ציון בבניה.... מהרה ה' אלקינו יישמע בערי יהודה ובחוצות ירושלים קול ששון וקול שמחה, קול חתן וקול כלה, קול מצהלות חתנים מחופתם ונערים ממשתה נגינתם...". זוג ציוני נוצר.
וכשהוא נפטר - רבים מהנפטרים נקברו עם שקית קטנה של עפר מארץ ישראל. אם הגוי מונע מהיהודי מלהגיע לאדמת ציון, הוא הביא מעט ממנה אל הגלות כדי שהיא תישן עמו עד בוא יום השיבה, שבוודאי יבוא. הוא מת ציוני.
יום זה בוודאי יבוא, שהרי איך ייתכן אחרת? מה היה חשוב לו שה"מציאות" היתה הכנסיה ומסעי הצלב והאינקויזיציה והפוגרומים והאספסוף וההשפלה והעוני והאונס והרצח? זאת לא היתה מציאות אמת; זאת היתה רק תקופה היסטורית חולפת. המציאות היתה שבועתו של הכל-יכול ונביאיו שיבוא יום שבו ציון תושב לקדמותה. המציאות היתה שיבוא יום שישובו הגולים היהודיים מארבע כנפות הארץ. המציאות היתה שיבוא יום שמדינה יהודית תקום מתוך האפר, וילדים יהודים ישחקו בחוצות ירושלים, ויחוגו בה חתונות בששון. המציאות היתה שבני ישראל ישובו הביתה: "נחמו, נחמו עמי, יאמר אלקיכם...על הר גבוה עלי לך מבשרת ציון, הרימי בכוח קולך מבשרת ירושלים, הרימי, אל תיראי, אמרי לערי יהודה: הנה אלקיכם. הנה ה' אלקים בחזק יבוא וזרועו מושלה לו... כרועה עדרו ירעה, בזרועו יקבץ טלאים ובחיקו ישא, עלות ינהל" .
"קול ברמה נשמע, נהי בכי תמרורים, רחל מבכה על בניה, מאנה להינחם על בניה כי איננו. כה אמר ה': מנעי קולך מבכי, ועיניך מדמעה, כי יש שכר לפעולתך, ושבו מארץ אויב, ויש תקוה לאחריתך נאום ה', ושבו בנים לגבולם" .
וכך, בעזרת האמונה - אותה אמונה אמיתית שנוצרת ע"י הדבקות בה גם אל מול תקופה שהיא באמת חסרת תקוה - היהודי נשאר ציוני. שהרי בשום רגע בגלות, הרוב הגדול לא ניתק את הקשר, לא צלל את תוך היאוש, לא הפסיק את חברותו בתנועה הציונית העולמית הנצחית. בכל בוקר, כשהגיע לקריאת שמע הקדושה - "שמע ישראל, ה' אלקינו ה' אחד", הקדים לה היהודי את הקריאה: "והביאנו לשלום מארבע כנפות הארץ ותוליכנו מהרה קוממיות לארצנו".
בכל יום הוא הביט את העולם העוין, השונא, ששאף לבלוע אותו חי, לטרוף אותו ואת בניו. בכל יום הוא הביט אל ה"מציאות" של המספרים והעוצמה והכוח של הגוי, ופנה ללכת אל בית הכנסת, שם נשא את פניו אל ה', ולחש: "עם כל זה, אני מאמין, אני מאמין". שמע עולם, אני ציוני. מפני שאני יהודי.
על מגילות ועל עצמאות
ביום החמישי לחודש אייר בשנת חמשת אלפים שבע מאות ושמונה, הארבעה עשר למאי 1948 למנין האומות, קם דוד בן-גוריון לפני אולם מלא בתל-אביב וקרא באוזני הקהל מסמך בעל ממד הסטורי, הכרזת הקמתה של מדינת ישראל, מגילת עצמאותה. במסמך זה הבטיחה מדינת ישראל החדשה ש"תקיים שויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין". במסמך הזה היה כתוב גם: "אנו קוראים... לבני העם הערבי תושבי מדינת ישראל לשמור על השלום וליטול חלקם בבנין המדינה על יסוד אזרחות מלאה ושווה..."
נעים היה אילו יכולנו לחשוב שהערבי והיהודי מסוגלים ליהנות יחדיו מאזרחות מלאה ושווה במסגרת מדינת ישראל היהודית. אך חשוב יותר לאין-ערוך לעשות מעשה פשוט יותר: לחשוב. בבהירות וביושר. כי מדינת היהודים שנוסדה בקריאת מגילת העצמאות משווה למסמך הזה אופי מפוצל, ובכך משתקף בו היטב העם המבולבל והמטושטש - מבחינה אידיאולוגית - שסמך על הקלף את ידיו. כדאי לעיין גם בחלקיה האחרים של המגילה, פסקותיה הפותחות, העיקריות והמרגשות: "בארץ-ישראל קם העם היהודי... לאחר שהוגלה העם מארצו בכח הזרוע, שמר לה אמונים בכל ארצות פזוריו, ולא חדל מתפילה ומתקוה לשוב לארצו ולחדש בתוכה את חרותו המדינית..."
"בשנת תרנ"ז (1897) נתכנס הקונגרס הציוני... והכריז על זכות העם היהודי לתקומה לאומית בארצו...". "ב-29 בנובמבר 1947 קבלה עצרת האומות המאוחדות החלטה המחייבת הקמת מדינה יהודית בארץ-ישראל... הכרה זו של האומות המאוחדות בזכות העם היהודי להקים את מרינתו אינה ניתנת להפקעה". "זוהי זכותו הטבעית של העם היהודי להיות ככל עם ועם עומד ברשות עצמו במדינתו הריבונית". "לפי כך... אנו חברי מועצת-העם... מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל...". "מדינת ישראל תהא פתוחה לעליה יהודית ולקיבוץ גלויות...".
פעמים רבות כמעט לאין-ספור מפורשת מהותה של מדינת ישראל. בארץ "קם העם היהודי", מלות-הפתיחה למגילת העצמאות הן המכריעות. הארץ היא מולדתו של היהודי - ולא של הערבי - והעם היהודי הוא "שהוגלה מארצו" והוא אשר "שמר לה אמונים... ולא חדל מתפילה ומתקוה לשוב". האם עלינו לצפות ברצינות לכך שיחוש הערבי בשויון או בכך שהוא שותף לנו במדינה? מגילת העצמאות שהוא נדרש לראות אותה כשלו פותחת בקביעה שהארץ היא מולדתו של העם היהודי, אך הערבי אינו יהודי. המגילה מדברת על גלות ועל חלום השיבה, אך הערבי לא הוגלה, וחלום השיבה של היהודי היה כרוך בתקוה שייהפך הערבי למיעוט. הערבי חלם על כך שלא ישוב היהודי; בשבילו חלום השיבה היהודי הוא בהחלט חלום-בלהות!
כשנדרש הערבי הישראלי לעמוד דום בהישמע ההמנון הלאומי "שלו" - "התקוה" - ולשיר על "נפש יהודי הומיה" ועל "התקוה בת שנות אלפיים'", האם מצפים ממנו להזדהות? אכן, המומחה הישראלי לשנאה-עצמית, אורי אבנרי, הציע כבר ב-1975 להחליף את ההמנון. נימוקו הגיוני בהחלט - לכל אויב של הציונות: הקו המרכזי של השיר - געגועים יהודיים לישראל - אינו קביל על ערביי ישראל. כשצופה הערבי הישראלי בחגיגות יום העצמאות, שבהן חוגגים למעשה את תבוסת הערבים ואת המרת הרוב הערבי של פלשתין ברוב יהודי של ישראל - האם ברצינות מצפים ממנו שיצטרף למחולות? כשבא חוק השבות - עפ"י מגילת העצמאות - ופותח את השערים "לעליה יהודית", ולא ערבית; לקרוביהם של תושבי תל-אביב, אך לא לקרוביהם של יושבי נצרת - האם נתאכזב מרגשות הניכור שהערבי מגלה כלפי המדינה?
המושג "יהודי" מטריד אותו יום-יום. הוא אינו יהודי; מדוע אין אנו מבינים את זעמו ואת התנכרותו? האם טרם העלה איש על דעתו שעצם קיומה של מדינת יהודים בארץ אשר לפנים היה הוא, הערבי, הרוב - עצם קיומה של מדינה כזאת הוא המטריד את מנוחתו? ושאינו מוכן להשלים עמו? ישראל נוסדה כמדינה יהודית, במולדת לעם היהודי שם יהווה היהודי את הרוב תמיד; שם יקבע היהודי את נהלי המדינה, גם בעניני פנים וגם בעניני חוץ; שם יקבע היהודי את ייעודה.
מדינת ישראל נוצרה כמדינה יהודית, מדינתו הריבונית של העם היהודי. מדינת ישראל היא יעד הציונות, תנועת השאיפות היהודית לשוב לארצם, שאיפה שהחלה - לא ב-1897 עם הרצל כי אם בשנת שבעים לספירת הנוצרים, עת שבכה אבי-אבותיו של הרצל על חורבן בית המקדש. מדינת ישראל היא מולדתם של היהודים הפונים שלוש פעמים ביום, בכל תפילותיהם, לירושלים - לא למכה או לרומא. מדינת ישראל היא חלומם, חזונם, תקותם, דמעותיהם ושאיפותיהם של היהודים שסבלו מהשפלות, מהגליות, מיסורים, מעניות, משוד, מאונס, משריפות, מטיבוע, מחניקה, מפוגרומים, מצלבנים, מאינקויזיציות ומאושוויצים בידי מארחיהם המגוונים ברחבי העולם. מדינת ישראל היא הבטחון היהודי שאת הרעיון "לא עוד!" ניתן לממש אך ורק בארץ שבה יקבעו היהודים את גורלם, את משטרתם, את צבאם ואת תותחיהם שלהם, כדי להבטיח את יחס הכבוד שהז'יד, הקייק, היאהודי והייבריי לא זכו בו מעולם מפיותיה, מאגרופיה וממגפיה של תרבות הרוב, אשר בקרבה הם שכנו בחוסר בטחון עצבני. מדינת ישראל היא תביעתו של עם ישראל לאדמה אשר עליה יכול העם לקיים וליצור את מסורתו המיוחדת ואת אורח חייו ללא הלחץ וההתבוללות הרוחניים והחברתיים של התרבות הנכרית.
מדינת ישראל היא התביעה היהודית למה שעמים אחרים רואים כזכותם הטבעית. אין היא תחינה, תכנית או עצומה; היא איננה טובה שמבקש העני בפתח האחורי של ארמון הפריץ. מדינת ישראל היא דרישתו של היהודי ואישור זכותו על הארץ. מדינת ישראל היא ליהודי לפחות מה שסוריה מהווה לסורים, פולין לפולנים, בורונדי לאומה הבורונדית ופקיסטן המוסלמית לפקיסטנים המוסלמיים, או פפואה לפפואנים.
אין בכך סיבה להתבייש. אין משום צורך להתגונן, ואין מקום להתנצלות. הארץ היא שלנו, והמדינה שלנו גם-כן; הבה נשמח, נעלוז ובעיקר נהיה משוכנעים. ישראל היא הארץ היחידה של העם היהודי, ולעם היהודי הזכות - והחובה - לדרוש אותה לעצמו. ישראל, המדינה היהודית הריבונית, בבעלותה ובשליטתה של האומה היהודית. זוהי ציונות, זוהי יהדות, זוהי הנורמה.
מעטו של הרב בנימין זאב כהנא הי"ד
גלות, גאולה או מה שביניהם
האם ניתן להסביר את המציאות בארץ ישראל היום כ'גלות'? האם אפשר לומר שמה שהיה עד כה לא היה 'קיבוץ גלויות', 'תחית הארץ' וכן הלאה?
מאמר זה יוקדש לטענה שנשמעת לא פעם אל מול חוליי העם והמדינה, שאין מה לעשות כי "אנחנו עוד בגלות". הרושם הוא, בדרך כלל, שתגובה זו מהווה מעין פורקן להרגשת המרירות, ותירוץ מדוע יש לקבל את המצב הקיים בחיבוק ידיים, בלי לעשות דבר.
אך האומנם מצב בו העם חזר ויושב בארץ ישראל לראשונה מאז החורבן; הגיע למצב של ריבונות בארץ; נצחונות אדירים במלחמות; הארץ חוזרת בצורה ניסית לתת פירותיה - זה מצב של "גלות"? הרי "גלות" היא הגירת עם מאדמתו. ואילו היום - עם כל הבעיות החמורות, שאנחנו, כידוע, האחרונים שמעלימים מהם עין! - התהליך הפוך! העם חוזר לארצו! הגלות הולכת ומתחסלת. לא רחוק היום בו רוב העם יהיה בארץ ישראל. את כל זה אפשר לפטור כ"גלות"?
אבל האמת היא, שלכאורה, הדבקת התואר "גלות" למציאות שלנו, איננה חסרת בסיס. ההידרדרות הרוחנית, המוסרית והלאומית, בארץ ובחוץ לארץ, הן, אכן, חסרות תקדים. קשה, קשה מאוד, שלא להרגיש דכדוך נורא שמביא לתחושה של 'זה לא זה'.
הגאולה מורכבת מחלקים
כדי לפזר את ערפל הסתירה, לכאורה, צריך להבין ש'גאולה' איננה סיסמא. הגאולה היא מציאות מסוימת, אשר אנו רואים בדברי חז"ל שהיא מורכבת ממרכיבים שונים, בהם: תחיית הארץ, חיסול הגלות, שיבת היהודים לארץ, הריבונות עליה, עשיית דין ברשעי האומה וכליונם, בנין ירושלים ובית המקדש, הופעת משיח בן דוד. כשאנו רוצים לברר לעצמנו מהי הגדרת המציאות היום, אי אפשר לדון דיון המבוסס על תחושות בלבד ולהתעלם מהמרכיבים הנ"ל. מישהו יכול להכחיש? - הארץ שבה לתת פירותיה, יהודים התקבצו מארבע כנפות הארץ - קיבוץ גלויות!; הגלויות הולכות ומתחסלות - אם על-ידי עליה; אם רח"ל על-ידי השמדות פיזיות או התבוללות; חלקים גדולים של ארץ ישראל נכבשו במלחמות והינם תחת ריבונותנו.
זו הדרך שה' החליט שזה יקרה
כל אלו הן עובדות שאפילו עיוור לא יכחישן! אז מה יאמרו המתעקשים? "לא זה קיבוץ הגלויות עליו חלמנו"? אבל הרי ל"קיבוץ גלויות" אין פירוש אחר מאשר החזרת היהודים לארצם, או שמא הכוונה רק לקיבוץ יהודי בבורו-פארק?..., לא מוצא חן בעיניך הדרך שהדבר יצא לפועל? כך ה' החליט שזה יקרה! מה עוד יאמרו המתעקשים? "אין הכוונה לתחיית הארץ"? אבל העובדה היא, שבמשך אלפיים שנה התקיימה בארץ ההבטחה "ושממו עליה אויביכם" למרות נסיונות הגויים להחיותה, ורק בתקופתנו ששבו היהודים היא החלה בנס לתת פירותיה! ובכלל, מה צריך לקרות על-פי 'אסכולת הגלות' כדי שקיבוץ גלויות ותחיית הארץ יהיו 'כשרים'? שהכל יקרה מההתחלה? שכולנו נִגלה שוב (רחמנא ליצלן) והארץ תשוב לשממתה, ואז הכל יתחיל מחדש לפי התסריט שלהם נדמה שצריך לקרות?! לזה הם מייחלים? ה' ישמור!
אחד משלבי הגאולה - כליון הרשעים
אך באמת השאלה זועקת: איך יתכן שבמקביל לכל הניסים הללו, רשעים ממשיכים לעלוז? איך יתכן שבמקביל לשלבי הגאולה עם ישראל מידרדר לעומקים שלא הכרנו? אכן, קושיא על הדרך בה הקדוש-ברוך-הוא מנהיג את המציאות!
אבל האמת היא, שאין כאן שום קושיא. ההפך! כל זה נכתב בדברי חז"ל לפני דורות רבים. הם כבר אמרו, שאם הגאולה תבוא "בעיתה" (שזהו התהליך הנוכחי), אזי לפני השלמתה - המלכות תיהפך למינות; 'מלכות הזלה' תשלוט; למעשה, חז"ל אומרים בפירוש שאחד השלבים הוא עשיית דין ברשעים! ברור, אם כן, שבתהליך של 'בעיתה' יהיו רשעים, והם אף ישלטו! אבל מה? בשלב מסוים הם יכלו, "ושבר פושעים וחטאים יחדיו, ועוזבי ה' יכלו"! גם השלב הזה יגיע. מתי? זה תלוי גם בנו. אם במקום ליילל, יקחו יהודים יראים ושלמים את המושכות לידיהם בקידום עניני הגאולה, אז כל התהליך יתקדם, כולל עצם ביאת משיח בן דוד לבסוף.
להוציא את הגלות מתוכנו
חבל שרק מעטים לומדים ומתבוננים בסוגיא זו, ובכל זאת רבים מדברים עליה כבקיאים. היא לא פחות חשובה מכל סוגיא ב'בבא קמא'. כל כך חבל לעבור תקופה מיוחדת זו בעיוורון, ומבלי ללמוד ולהבין את משמעותה. אם נבין זאת, נבין גם הרבה יותר טוב מה עלינו לעשות כדי לקדם את הגאולה אל השלמתה המהירה, עם כמה שפחות יסורי חבלי-משיח.
לסיום, הגאולה השלמה עוד לא הגיעה - אך חלקים ממנה כבר איתנו. הבעיה האמיתית היא לא שאנחנו בגלות - אלא שאנו מסרבים להוציא את הגלות מתוכנו. זה בודאי תלוי בנו.
מהיכן מתחיל הנס?
בספר שמואל מסופר, שכשראה דוד את הפחד שנפל על ישראל מפני גלית הענק, הוא בא לשאול המלך והציע שהוא הקטן יצא להלחם בגלית. לאחר ששאול דחה את הצעתו בנימוק: "נער אתה והוא איש מלחמה מנעוריו", פתח דוד וסיפר לשאול באריכות כיצד הוא כרועה צאן היכה והמית בעצמו ארי ודוב שבאו לקחת שה מהעדר, וסיים: "והיה הפלשתי הערל הזה כאחד מהם, כי חרף מערכות אלוקים חיים... ה' אשר הצילני מיד הארי ומיד הדב הוא יצילני מיד הפלשתי הזה". לשמע דברים אלו, התרצה שאול מיד: "לך, וה' יהיה עמך" .
רוח גבורה ודעת להילחם
הגמרא במסכת בבא מציעא מביאה את המקרה הזה, בקשר לדיון על יכולתו או אי יכולתו של רועה להתגבר ולהציל מפני זאב שבא לטרוף מהעדר. הגמרא שם מתייחסת להתגברות כזו כעל "נס". בעלי התוספות שם מסבירים זאת בכך שנכנסת באדם "רוח גבורה ודעת להלחם" ולמגר את המשחית.
הרב צבי יהודה קוק זצ"ל מביא ענין זה, ומסביר: "כי 'רוח הגבורה והדעת' המתגלה באדם, להתגבר על כוחות המשחיתים ומתנגדים לקיומו, הוא נס המופיע ממרומים, בכח הדחיפה הרוחנית העליונה והפנימית". אנחנו רואים פה ענין עצום, שישפוך אור על כמה ניסים אותם אנו מציינים עד היום.
"הנס שבתוך הנס"
אמו"ר הרב מאיר כהנא , נהג להסביר (גם בקשר לקושיה המפורסמת של ה"בית יוסף" למה חוגגים שמונה ימים בחנוכה) שנס חנוכה לא היה רק זה שהחשמונאים נצחו במלחמה, אלא "הנס הפנימי" היה עצם זה שהם אזרו עוז ובטחון בה', לצאת למלחמה חסרת סיכוי. מתי-מעט נגד רבים וחזקים ומאומנים.
דבר דומה נמצא בקשר ליציאת מצרים. למה נקראת השבת שלפני פסח "שבת הגדול"? מסביר ה"בית יוסף" על פי המדרש: "לפי שנעשה בו נס גדול". באותה שבת, ארבעה ימים לפני ההקרבה, נצטוו ישראל להכין שה לקרבן פסח. היהודים מילאו אחר הצו וקשרו שה - שהיה אליל מצרים - לכרעי המיטות, למרות ההתגרות החמורה שהיתה בכך, וכפי שממשיך ה"בית יוסף": "ושאלום המצרים: למה זה לכם? והשיבו: לשחטו לשם פסח במצות ה' עלינו. והיו שיניהם (של המצרים) קהות על ששוחטין את אלוהיהן, ולא היו רשאין לומר להם דבר - על שם אותו הנס קורין אותו שבת הגדול".
גם כאן ההסבר הוא, שעצם זה שישראל קמו והעזו - "התמלאו רוח גבורה ודעת" ולא פחדו מהמצרים, ובעקבות כך אכן המצרים לא העזו למחות - הוא הנס שבתוך הנס. ואכן, זה היה תחילת נס יציאת מצרים, שהרי בזכות מעשה זה של אמונה ומסירות נפש יצאו ישראל ממצרים.
כך גם נבין את קפיצתו המפורסמת של נחשון לים סוף. ברור שעצם קריעת הים היתה נס, אבל היה תנאי מוקדם לנס זה, שהוא עצמו היה "נס" - הנס שבתוך הנס - והוא: עצם זה שנחשון התמלא בטחון בה' והעז לקפוץ לים הסוער כדי שיבקע.
ובימינו...
עכשיו נתקדם להבין את הנס של תקומת המדינה. אין ספק שעצם נצחון מעטים מול רבים במלחמת הקוממיות, היה נס גדול, אך גם פה, הנס שבתוך הנס היה אותה "רוח גבורה ודעת להלחם" ('מלחמה חסרת סיכוי') של החלוצים ולוחמי המחתרות המופלאים, במעשי גבורה ומסירות נפש חסרי תקדים. עצם הנכונות לפעול מהלך כה בלתי הגיוני של תקומת עם שנחשב לעצמות יבשות והחייאת ארץ שוממה, עם כל הפרטים הכרוכים בכך, הוא הבסיס לניסי הנצחון.
ולבסוף - אותה החלטה גורלית להכריז על המדינה, למרות הלחצים האדירים - ברגע האחרון - של ארה"ב (ובעקבות כך הלחצים הפנימיים) שלא לעשות זאת; ולמרות הידיעה הברורה שהכרזה כזו תביא לפריצת מלחמה כלל-ערבית נגדנו. עצם ההחלטה הזו הוא שיא של הנס הפנימי, במיוחד בהתחשב בדמות השלילית שהקב"ה החליט בדרכיו הנסתרות והמופלאות לגלגל עליו את מעמסת אותה הכרעה היסטורית.
השלב האחרון
אך מאמר זה לא יכול עדיין להסתיים. כי הגאולה השלמה עדיין לא באה, וערב-רב מתערב כדי להרחיק אותה. השלב הסופי של הגאולה דורש מאיתנו התלבשות מזורזת באותה רוח גבורה ומתוך אמונה גלויה בה'. אמנם אין ספק, שניסי השלב הסופי של הגאולה, יהיו גדולים יותר מכל דוגמתם בעבר. אבל אם איננו רוצים ששלב זה יהיה שזור ביסורים קשים כיצירי יולדה, עלינו לאזור עוז למלא את התנאי המוקדם - את הנס שבתוך הנס - כדי 'לעזור' לגאולה, כמו שלמדנו מאבותינו: התלבשות ברוח גבורה ומסירות נפש למען שם ה' ולמען עמו ישראל באהבה.
תחיית העם - תחיית הקדוש-ברוך-הוא
האם צריך לשמוח ביום העצמאות? איך אפשר לחגוג עצמאות במצב אליו מדרדרת המדינה? שאלות שנשאלות.
אתחלתא
... ובכל זאת - יום העצמאות נקבע כציון למאורע המשמעותי ביותר לעמנו לא רק מאז חורבן הבית השני, לא רק מאז נצחון המכבים, אלא מאז ימי דוד ושלמה ואף יציאת מצרים. תקומת המדינה ותהליך שיבת ציון, הן תחילת אותה גאולה עליה אמרו חז"ל, שכשתושלם, היא תעמיד בצל את יציאת מצרים! והנה, את צעדיה הראשונים של אותה גאולה חווינו אנו, ולא נשמח?
נכון, דוקא על רקע עובדה זו, נחשפת בצורה הזוועתית ביותר הפשיעה שלנו, בדחייתנו את הגאולה, וחוסר נכונותנו לשתף פעולה עם הקדוש-ברוך-הוא ועם דרכו בהבאת הגאולה; בכך אנו 'מכריחים' אותו להביא את הגאולה בדרך הקשה, בדרך היסורים והטרגדיה של "גאולה בעיתה".
הוכחה לכוחו של הקב"ה
אבל עובדה עגומה זו, איננה יכולה למחוק את המשמעות האדירה של תקופתנו. התעלמות מהמעשה החד-פעמי של תחיית עם שנחשב מת אלף פעמים, מעפרות אושוויץ ושפלות הגלות - יהיה גם פשע וגם עיוורון בל-יסולח.
אדרבה. את היום הזה אנו צריכים לראות כהוכחה ניצחת לכוחו של הקדוש-ברוך-הוא, שבעצמו 'קם לתחיה' מחילול שמו בגלות; הוכחה לרצונו ויכולתו לגואלנו, ולהביס אימפריות ומיליונים שחפצים להשמידנו. יום זה אמור להיות לקח לנו היום, שאם נעשה את הדרוש מתוך אמונה בה' - אין ממי לפחד, לא מאסד, מובארק וערפאת ולא מקלינטון וטוני בלייר.
חגיגות עם מסר
לחגוג סתם, בלי לקחת את האמור לתשומת ליבנו, זה באמת חסר טעם. ובעצם, זו הסיבה מדוע אין התרוממות רוח בשנת החמישים, ומדוע רק שערוריות עמותת החגיגות תופסו את הכותרות. חגיגות בלי הרוח, בלי הרעיון, בלי המסר - לא יכולות 'להתרומם'. זיקוקי דינור וזמרות אינם תחליף לרעיון. ואותו משכיחים.
הרי גם את הרעיון הבסיסי של ארץ ישראל לעם ישראל, היסוד לציונות ולמדינה - דוחים. ארץ ישראל כבר מזמן איננה דבר שעוסקים בו כמשהו שצריך לדאוג להכניסו לריבונות העם ומדינתו. להפך! מכל צדדיה - מצפון, מדרום וממזרח - "ארץ ישראל" היא נושא שמתקשר רק למושג "נסיגה". למזלנו, מצד מערב יש ים, שעדיין איננו תובע את חלקו בחגיגת הנסיגות...
מדינה יהודית או טרגדיה
מדינת ישראל לא תוכל להתקיים עוד כדבר שהוא שם נרדף לחולין, ובוודאי ששמה לא יוכל להיקרא עוד בכפיפה אחת עם כפירה ובעיטה בניסי ה'. מסיבה זו, מדינה זו קרבה לשעת ההכרעה בין קיומה כמדינה יהודית לבין טרגדיה קשה, ח"ו. בידינו לקבוע לאן תכריע הכף.
על הניסים ועל העצמאות
הניסים
אין ספק שהניסים המופלאים שראינו בדורנו, סביב תקומת המדינה וכיבוש חלקי ארץ-ישראל, גדולים מניסי ימי החשמונאים אותם אנו חוגגים בחנוכה. ספק אם מאז יציאת מצרים חולל ה' לעמנו ניסים כה גדולים ובעלי משמעות. ניסים אלו לבדם אמורים לחזק את האמונה בה' גואל ישראל, אצל כל בעל עיניים. ואמנם, הגיע הזמן להסיר את ה"משקפות" המעוותות של "השקפות" אלו ואחרות, שהרגילונו להביט דרכם על המציאות (חטא שדרך אגב חוטאים בו בעינינים שונים כל החוגים) - ולהתבונן במציאות בטהרתה.
בלי להיכנס לפרטי צורת ההודאה לה' על סוגים שונים של ניסים - ברור שאם ההלכה מחייבת אדם פרטי (ובניו אחריו) או קהילה בגלות לקבוע יום הודאה על נס שנעשה לו, כל שכן שהניסים העצומים שנעשו לכלל האומה בארץ ישראל בשנת תש"ח, ביציאה "ממוות לחיים" ו"מעבדות לחרות" , מחייבת בהלל והודאה.
העצמאות
אכן, פעם ועוד פעם ניצלנו מהשמדה, וזכינו באוצר הגדול שקוראים לו מדינה בארץ ישראל. אך מה עם העצמאות? המילה נשמעת כה רגילה ופשוטה, אך למען האמת היא עמוקה ויסודית. מהי עצמאות של עם? שהוא עם עצמו. עד עכשיו הוא היה תלוי באחרים, עכשיו הוא לבדו ואף אחד לא קובע לו את חייו ומחשבתו. וכשמדובר בעם ישראל, העצמאות היא ביטוי ברור ל"עם לבדד ישכון". עם עצמאי ישכון.
יותר מאשר כל אומה אחרת - אין לעם ישראל חיים בלי העצמאות. ומדוע? כיון שאין חיים לישראל בלי התורה, ואין תורה שלמה לישראל בלי שהוא לבדד, עצמאי. כדברי האבן עזרא על הסיבה מדוע ה' רצה שישראל יחיו בבידוד לאומי בארץ-ישראל: "כי ה' ידע שלא יוכלו לעשות מצוותיו כראוי והם בארצות המושלים בהם". את הצד החיצוני, הפולחני, של המצוות ניתן אולי לקיים בין הגויים ותחת שלטונם, אך לא קיום כראוי, בספיגה נקיה של המושגים והרעיונות של התורה, שבלעדיה התורה היא כגוף בלי נשמה!
מכאן למדנו לקח גדול עצום ורב: עצמאות ישראל - ה"בדד" הלאומי וההינתקות מתלות מחשבתית בגוים - היא התנאי לקיום התורה כראוי!
... וחוסר עצמאות!
ואמנם, האמת היא שעצם הכרזת העצמאות בתש"ח נולדה מתוך עצמאות גדולה. זאת כאשר ה' סובב שדוקא ברגע המכריע, כשהגיעה שעת ההכרזה, נודע שגם ארצות-הברית מתנגדת. בידוד עולמי מוחלט. באותה שעה עמד בן-גוריון בלחץ נורא שלא יכריז. והוא הכריז. אין זה שהננו מחסידי בן-גוריון, אדרבה, על חטאיו אשר חטא ואשר החטיא את ישראל, נכתב ועוד יכתב בספרי דברי הימים לדראון. אך את המעשה ההיסטורי ההוא אף אחד לא יכול לקחת ממנו. וספק אם בכל מנהיגי דורו, כולל ה'דתיים', היה אחר שהיה עומד בהכרעה זו. ואולי בגלל זה, הפקידה ההשגחה העליונה דוקא בידי אדם זה את ביצוע הדבר הגדול ביותר מזה למעלה מאלפיים שנה, כי הגיע הזמן. ואולי זה שרמזו חז"ל בחולין שעוף טמא יבשר את בוא המשיח. ודו"ק.
אך למרות אותו רגע יחודי, בן-גוריון וממשיכיו לא העזו לדבוק בעצמאות אמת. לא בגלל שה' מנעה מאיתנו, אדרבה, הוא העניק לנו אותה - אלא אנחנו פחדנו לאמץ אותה. כי עצמאות ישראל באה רק באמונה וביטחון בה' לבדו. וממשלות ישראל בחוסר אמונתן תלו עצמן ברצון הגויים, מתוך שחשבו שהבדידות תביא לאבדן. ועם רבות השנים, והתחזקותנו הפיזית, דוקא גברה התלות הממארת והאסורה באמריקה.
הלל על הניסים העצומים שסללו את הדרך ליכולת של עצמאות, חייבים לומר. אך אסור לשכוח שאת העצמאות עדיין מסרבים אנו לממש. עדיין אנו משקשקים מפני הגוי, ונכנעים לרצונו...
© כל הזכויות שמורות