יום ירושלים

יום ירושלים

הר הבית בידי...

היה זה אותו יום בלתי נשכח, נורא הוד ותהילה, ביוני 1967, כאשר חיילים יהודיים פרצו מבעד לחומת העיר העתיקה של ירושלים, גואלים, מחזירים, משחררים את הרחובות ואת הסימטאות העתיקים; רצים אל עבר הכותל, מטפסים עליו ואז - מילותיו המחשמלות של המפקד, מוטה גור: "הר הבית בידינו! הר הבית בידינו"!

אני אומר לכם, יהודים שלי, שלא היה לב יהודי שלא פעם בתחושה של רגע היסטורי, אלוקי. לא היתה שדרה יהודית, כל כך ישרה וגאה לאחר אלפיים שנה של כפיפות, שלא רעדה בהרגשת יראת כבוד. לא היה יהודי - אף הכופר הקיצוני ביותר - שלא ראה את ה' באותו רגע!

"הר הבית בידינו!" ירושלים של זהב, של קדושה, של דוד; ציון, שממנה שאג האלקים ונתן את קולו. הר הבית - שממנו תקע שופרו של הקדוש ברוך הוא. "עומדות היו רגלינו בשעריך ירושלים" - בכינו, בדמעות של לא להאמין. הרי הר הבית בידינו... "ירושלים הרים סביב לה, וה' סביב לעמו" - וידענו שזו האמת. שהרי הר הבית בידינו! "הללויה... שעומדים בבית ה', בחצרות בית אלקינו"! - והאמנו, שהרי הר הבית בידינו!

ועתה, הרשו לי לצטט ממכתב שהופיע בעיתון "מעריב", ב-21 במרץ. מחבר המכתב הוא תלמיד בישיבת מרכז הרב. קיראו אותו, כל מי שלמען ציון לא יחשו: "זה היה בשבת, כאשר יהודים רבים באים לתייר בעיר העתיקה בירושלים... לפתע, לאחר עזיבת אחד השערים אשר בקרבת הר הבית, החלה ההתפרעות. יצאו לעברנו עשרות ערבים, זורקי אבנים, תופסי סכינים ובקבוקים שבורים. עלי באופן אישי קפץ ערבי בעל חנות באזור. על כולם שררה פאניקה ואני הצטרפתי אל כולם בריצה, כאשר ידי שתתה דם רב ובלי המשקפיים שלי."

איך זה יכול לקרות במדינת ישראל של היום? שוטרים ערבים אחראיים על אזור מזרח ירושלים. כבר קיימת אוטונומיה, כאשר שוטרים ערבים רואים ערבים אחרים מתפרעים ביידוי אבנים, ולא נעשה דבר למנוע בעדם או להביאם למעצר. מי שנעצר ע"י המשטרה היה בחור ישיבה אשר שמר על קור רוחו וניסה לעזור לאחרים. עליו התנפלו השוטרים כחיות טרף. זה יכול לשמש לנו דוגמא מה צפוי לנו לעתיד באוטונומיה...

הר הבית אינו בידינו. מזרח ירושלים אינה בידינו. יהודה, שומרון, עזה והגולן אינם בידינו. ארץ ישראל המקראית ששחררנו ע"י רצון ה' ב-1967 אינה בידינו.

"על הר ציון ששמם, שועלים הלכו בו"

הר הבית בידם, בידי השועלים, השועלים הרשעים והמתוחכמים, התנים הערביים. מילותיו של מוטה גור מהדהדות בריקנות - ואנחנו אשמים. אנחנו, שלקחנו נס וזילזלנו בו. אנחנו, שלקחנו קדושה וחיללנו אותה. אנחנו, שקיבלנו ציון, ירושלים והר הבית - והעברנו אותו לשועלים-התנים.

לפני שתים עשרה שנה, כאשר היד החזקה והזרוע הנטויה שפכה את חמתה על ישמעאל והאיסלם, הכוח והעוצמה היהודית קידשו את שמו של הקדוש ברוך הוא, כאשר העולם צפה, נדהם, בשיבת הבנים לגבולם. הערבים - או שברחו בפאניקה, או שרעדו מפני הופעת העוצמה היהודית. באותם ימים, ערביי ירושלים וארץ ישראל המשוחררת התכווצו בפחד, זזו הצידה כשחלפו על פניהם צאצאי בני ישראל. אף ערבי לא העז לפתוח את פיו, קל וחומר להשליך אבן, קל וחומר לתקוף יהודי, קל וחומר ללעוג לצה"ל ולעמוד מולו.

אבל בשבת שעברה, התאספו לא פחות מאלפיים ערבים, אספסוף, בגלוי וללא מורא, על הר הבית, שרשראות ואבנים בידיהם (ומי יודע מה עוד הסתירו תחת בגדיהם). הם התאספו מול עיניהם של השוטרים ושל החיילים, באותה מדינת ישראל שבה נעצרים יהודים לאומיים באופן מיידי בשל הפרת חוק שאוסר "התקהלות" של יותר משני אנשים בלי רשיון... השועלים הערביים לא ביקשו רשיון, והרשויות היהודיות לא דרשו שהערבים ישיגו רשיון. אותן רשויות יהודיות שסירבו להתיר לתנועת "כך" להפגין בשקט ליד הקונסוליה האמריקאית שמא הדבר יפריע לקרטר (ושעצרו אותם אחר כך כאשר הם הופיעו בשקט עם שלטים - לא עם אבנים ומקלות); אותה ממשלה שפרצה לבתים של אנשי גוש אמונים ועצרו חובשי כיפות ברחוב בלילה שבו הגיע לארץ "הנציב העליון" האמריקאי; אותה ממשלה שיודעת לאכוף את ה"חוק", בין אם הוא קיים ובין אם אינו קיים, כשמדובר בקיצונים יהודים - פתאום מאפשרת לאלפיים שונאי יהודים לעמוד חמושים בנשק מסוכן על הר הבית. זה היה יותר ממראית פנים של אוטונומיה. זה היה התוצר ההכרחי של הפחד וההשתפלות בפני הגוי, שהתחילה בה מפלגת העבודה, ושבגין הביא לכדי שיכלול.

זה התחיל מיד אחרי הנס והנצחון היהודי הגדול ביותר זה אלפיים וחמש מאות שנה - כאשר מלחמת ששת הימים היתה בשלבי סיום. אל הערבים הנפחדים והמכווצים של מזרח ירושלים, ניגש אותו שר בטחון , שהורס אותנו היום בתפקידו כשר החוץ. לא די שהממשלה הגויית והנפחדת של 1967 עשתה את החמורה שבטעויות, כשלא גירשה את השועלים-התנים הערביים ששנאו אותנו, שונאים אותנו ולעולם ישנאו אותנו. לא די שבפחדם מ"דעת הקהל העולמית", ממה ש"אוהבי היהדות" שבוַתיקן ובאיסלאם עלולים לומר, ניתנו פקודות למשחררי העיר העתיקה שלא לגרום נזק לשום מקום קדוש (עפ"ל) (וכמה חיילים יהודים מתו בגלל מדיניות זו!). מנהיגי ישראל, הפחדנים ומוגי הלב, מיד פנו אל ראשי הקהילה המוסלמית להבטיח להם שהר הבית - המקום הקדוש ביותר בין המקומות הקדושים ליהדות - יישאר בידיהם. נאסר על יהודים להיכנס לשם להתפלל, וזאת לא מסיבות הלכתיות (שהרי ממשלות אשכול-גולדה-רבין-פרס ובגין הצדיקות התירו לאותם יהודים לטייל על כל פני ההר כתיירים!). לא. האיסור נבע מחשש מפגיעה ברגשותיהם של המוסלמים ושל הוַתיקן ושל העולם, וחפרנו במו ידינו את הקבר שהערבים מבקשים עבורנו.

הערבים הנדהמים ראו שהיהודים, לא רק שלא נתנו להם את העונש שהגיע להם ושהיו נותנים ליהודים אילו ניצחו, חס וחלילה - אלא אף התירו להם לשמור על כל הכוח והסמכות, שניצלו לאחר מכן כדי לדרוש אוטונומיה מלאה ועצמאות. הר הבית שימש כדוגמה הבולטת ביותר לעובדה שכשישראל לקחה ב-1967 את האדמות, הם לא התכוונו לבוא כמשחררים אלא ככובשים, למרות מחאותיהם שאין הדבר כן. היהודים לא באו כמי ששבים לגבולם שלהם, אלא כצבא כיבוש. מי שמאבד את רכושו ואחר כך מוצא אותו בלי לצפות לכך, אינו מאפשר לו להישאר בחזקתו של אדם אחר. הוא קופץ עליו בשמחה וקורא: "זה שלי!".

הערבים פירשו נכונה את ה"ויתורים" היהודיים לא כבאים מתוך טוב לב ואצילות, אלא מתוך פחד ויראה. וכך, את הערבי המכווץ בפחד, הפכנו אנחנו, היהודים, לפצצת זמן לועגת, שונאת בגלוי, אוחזת במקל, משליכה אבנים ורימונים, שמצפה להתפוצץ.

העיתונים תיארו חלק מן האירועים. כאשר כמה תלמידי ישיבה התקרבו אל שער הר הבית כדי להתפלל (בפניו ולא בהר הבית עצמו), הומטרו עליהם אבנים. חיילים הסתתרו מאחורי מכוניות, מפני שקיבלו הוראות שלא לירות, שמא הדבר יופיע בשער של ה"ניו יורק טיימס" ו"טיים מגזין". אלוף פיקוד המרכז, האלוף משה לוי, צפה בהמון. אני מצטט מהתיאור העיתונאי: "'רק במדינה כזאת יכולה להיראות תמונה כזאת'", אמר אתמול קצין המשטרה בכעס, למראה אלוף פיקוד המרכז, האלוף משה לוי, ומפקד מחוז המרכז במשטרה, שנכנסו להר הבית להיפגש פנים אל פנים עם צעירים ערביים רוגזים. האלוף הלך לקראתם ושאל אותם מדוע הם מחזיקים מקלות בידיהם (!). אבל במשך כל השיחה אף אחד מהם לא נסוג ולא הוריד את מקלו. "זו האוטונומיה האמיתית", אמר אותו קצין."

מה שאנחנו רואים עכשיו ב-1979 הוא תמונה מוקטנת של ההתפרעויות, הרציחות והפוגרומים הערביים של שנות העשרים והשלושים. אז, יצאו המוני הערבים אל הרחובות, בקריאות "אל-דולה מענה!" . הם התכוונו לממשלת הכיבוש המנדטורית הבריטית. היום, יודעים הערבים שממשלת ה"כיבוש" היהודית, מתוך פחדה מדעת הקהל העולמית, נתנה לחייליה הוראות קפדניות שלא לירות. במובן הזה, היא פתחה את השער לחוצפה הערבית ולבוז הערבי. במובן הזה, גם ממשלת הכיבוש היהודית "עמהם"... ממשלת בגין היא שמאפשרת לאירועים להסלים. הערבים פרצו את הסכר של הפחד, והוא יגלוש מעל לשפתו. אם יהודים מותקפים בדרכם לכותל, ואם, מחר, יהודי ייפצע קשה, או חס וחלילה, יקרה לו גרוע יותר; ואם תושבי הרובע היהודי מצויים בסכנה גדלה והולכת - דעו שהיהודים אשמים.

צעירים יהודים לאומיים יושבים בבית סוהר למשך שבועות בלי שיוכלו להשתחרר בערבות ובלי שיועמדו למשפט - בעוד שמתירים להמוני ערבים, נושאי אבנים ומקלות, להתקהל באופן בלתי חוקי, והאלוף שואל אותם: "מדוע אתם כאן?" יהודים טובים יושבים בבית סוהר ומורשעים ב"הסתה" נגד ערבים, בעוד שערבים שנעצרים בגלל השלכת אבנים משתחררים תוך פחות מיום אחד. צעירים יהודים, שמעולם לא נעצרו לפני כן, נאלצים להישאר מאחורי סורג ובריח, בלי אפשרות להשתחרר בערבות, בעוד שבגין משחרר שבעים וששה רוצחים ומחבלים, ועשרות נוספים ילכו בעקבותיהם כ"מחווה" לסאדאת ולקרטר.

אני גאה לספר, שהעיתונים והטלויזיה דיווחו שהערבים רגזו על ההפגנה של תנועת "כך" שלי מול משרדי המופתי בירושלים, המופתי שהוא ממשיכו של חאג' אל-אמין אל-חוסייני הידוע לשמצה, אוהב הנאצים ורוצח מאות היהודים שמלפני מלחמת העולם השניה. המברק שלו לחומייני האיראני, שקרא ל"שחרור" מסגד אל-אקצא (הר הבית), לא היה רק הפרת החוק הישראלי, בגידה והסתה. הוא היה תולדה טבעית של המדיניות של חולשה, פחדנות, וכישלון הממשלה בהפעלת זכויותיה וחובותיה. מברקינו לשרים בורג ותמיר ולמפקד המשטרה, בן אליהו, נענו בשתיקה. "יהודי הדממה" של 1979 לא רצו לעצור את המופתי וליצור בעיות. הם העדיפו לא לעשות כלום, ולגרום לטרגדיה. המצעד הגאה, הבלתי אלים שלנו, אל תוך משרדי המופתי, המועצה המוסלמית העליונה, נועדה גם לדרוש שייעצר וגם להפגין ריבונות ושליטה יהודיים על הר הבית. שהרי מי שמחזיק את הר הבית מחזיק במפתח לריבונות על ארץ הקודש. יהודי שנמנע מלפנות את הערבים מקודש הקדשים, יסבול מזעמו של הכל-יכול, המבקש להביא לנו את הגאולה - ובלבד שתהיה לנו האמונה.

הימצאותם, בארץ ישראל הקדושה, של ערבים הכופרים בזכות היהודים למשול, היא חילול שמו של הכל-יכול. וסירובם של יהודים לפעול נגדם, שבא כתוצאה מפחד מן הגוי, היא חילול כפול. חובה על כל יהודי למחוק את חילול השם, על ידי הצבת הדרישות דלהלן:

1) לעצור מיד את המופתי, להעמיד אותו לדין ולגרשו מהארץ.

2) סוף לשוטרים הערביים בארץ. לא רק שאינם ממלאים את חובתם למנוע התקפות של ערבים, אלא הם אף אוהדים התקפות אלה.

3) פינוי כל המוסלמים מהר הבית. ההר הוא מקום קדוש ליהודים, והוא מתחלל ע"י בניית מסגד. בנוסף, אם אמנם אסור ליהודים להיכנס להר בגלל הטומאה, הדבר אסור גם לגבי גויים.

4) נדר והחלטה נחושה של היהודים שלא לקנות מן הסוחרים הערביים שבעיר העתיקה. שביתתם המלאה בשבת מתוך אהדה למתפרעים, היא רק חלק מן הראיות לכך שהכסף שמזרימים היהודים אל כיסי הסוחרים הערביים מגיע במידה מרובה לתמיכה באש"ף ובתנועה ל"שחרור" מדינת ישראל. ראוי שיהודים ייהנו מכסף יהודי, ולא אויבינו.

5) יצירת משמר הגנה חמוש באופן חוקי לפטרל בעיר העתיקה ולעשות את העבודה שהשוטרים היהודיים מפחדים לעשות ושהשוטרים הערביים מסרבים לעשות. יֵדעו הערבים שיש יהודים שיכולים להצהיר על זכותם לשליטה ולבעלות בכל ירושלים - כל ארץ ישראל. יֵדע ההמון-האספסוף הערבי שהר הבית יהיה בידינו ושיומו של השועל-התן מגיע לסיומו. הר הבית יהיה בידינו, וביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד.

הר הבית בידינו?

"על זה היה דוה לבנו, על אלה חשכו עינינו, על הר ציון ששמם, שועלים הלכו בו" - קינת ירמיהו הנביא המתאבל על חורבן הבית, על הר הבית השמם. "שועלים הלכו בו" - חורבן הבית, שיאו של חילול השם, עוזו של הקב"ה בשבי ותפארתו ביד צר . ונעים זמירות ישראל, דוד המלך, שהבין כי על הר הבית הזה תיבנה קדושת ה', יהיה כינון וקביעת מלכותו - "כי לה' המלוכה ומושל בגוים" - קורא: "ואני נסכתי מלכי על ציון הר קדשי" . ובשמחה של התרוממות הוא שר: "רוממו ה' אלקינו והשתחוו להר קדשו כי קדוש ה' אלקינו" . וכן: "גדול ה' ומהלל מאד בעיר אלקינו הר קדשו" .

הר הקודש, הר ציון, הר הבית - הסמל של הוד תפארתו, מלכותו, גבורתו, אמיתו, קיומו של ה' אלוקי ישראל, של ה' שהוא האלוקים; הר הבית - קידוש שמו של הקב"ה. אך מתי? כאשר הוא בידינו. לכן, אותו נעים זמירות ישראל, שהתרומם בשמחה רוחנית בהתגאותו בקדושת ה' של הר הבית כשהיה בידינו, ישב לעפר ושפך את כאב לבו לפני אלקי ישראל כאשר השועלים הלכו בו: "הרימה פעמיך למשואות נצח, כל הרע אויב בקודש. שאגו צורריך בקרב מועדך, שמו אותותם אותות... שילחו באש מקדשך, לארץ חללו משכן שמך... עד מתי אלקים יחרף צר, ינאץ אויב שמך לנצח" .

דוד המלך, ירמיהו הנביא, אבי אבות האומה, ידעו, הבינו, כי ישיבתו של הקב"ה, כינון ביתו, ארמונו, על הר הקודש, הם ההוכחה לגדולתו, לקדושתו, למלכותו. הר הבית, אשר בידינו, הוא קידוש שמו של ה' אלוקי ישראל, כי אז הוא האלוקים, כי אז "אין עוד מלבדו" . ואבי אבות האומה הבינו, שהר הבית, מקום המקדש, מקום מלכותו, כאשר הוא בידי הגויים, כאשר שועלים הלכו בו - אין חילול השם יותר נורא מזה , אין ניאוץ ואין גידוף ואין כלימה יותר מזה. מי ששולט בהר הבית יקבע בסופו של דבר את גורלה של ארץ ישראל כולה . מי שהר הבית בידיו קובע את קדושת השם או חילולו, ויביא עלינו את הגאולה הגדולה או את האסון הנורא.

ההיסטוריה אינה דבר של מה בכך, אינה הפקר ואנדרלמוסיה. יש יד המכוונת, יש כוח המנהיג, המדריך, המוביל. מה שיהיה - בידו של בורא העולם הוא. והקב"ה, שרק הוא העניק לנו את המדינה הזאת ורק הוא יקבע את גורלה, החזיר את עמו לארצו לא בגלל זכויותיו - "לא למענכם אני עושה בית ישראל, כי אם לשם קדשי אשר חללתם בגוים אשר באתם שם" . הקב"ה, שהבטיח לנו את השיבה הביתה, את הגאולה הסופית, קבע לנו גאולה על אף ש"לא זכו", וכמו שאמרו חז"ל: "לא זכו - בעתה" . הֱוֵה אומר: אף אם לא מגיעה לנו גאולה בגלל עוונותינו הרבים, מכל מקום בגלל חילול שם הקב"ה, המתבטא בחירוף ובגידוף של הגויים, שרואים בחולשתו של ישראל, בביזיונו, בהשפלתו את אי-מציאותו ואי-קיומו, חס ושלום, של אלוקי ישראל - משום כך התנשא אלוקי ישראל בקנאתו ובחמתו נגד הגויים המחללים את שם קודשו .

וכך אמר הנביא: "קנאתי לציון קנאה גדולה וחמה גדולה קנאתי לה... שבתי אל ציון ושכנתי בתוך ירושלם, ונקראה ירושלם עיר האמת, והר ה' צב-אות הר הקודש" . עתידה של מדינת ישראל תלוי בקידוש השם או, חס ושלום, בחילולו. ניצחונו, עליונותו והתגדלותו של אלוקי ישראל מהווים קידוש השם והוכחה למלכותו, ויביאו את הגאולה הסופית, כאשר השפלת עם ישראל, נסיגתו וכלימתו מהוות חילול השם, שימיט עלינו, חס ושלום, טרגדיה ושואה שלא ראינו דוגמתן. והר הבית, הר הקודש, מקום המקדש, הוא המרכז, הוא המוקד, הוא המבחן לקידוש השם או לחילולו.

באותו יום גדול ונורא, באייר התשכ"ז, יום שנקבע כחג לדורות, יום שחרור ירושלים, כאשר שמענו את המסר המרגש והלא-ייאמן: "הר הבית בידינו, הר הבית בידינו", הודינו לה' "כי טוב כי לעולם חסדו" . ראינו את היד החזקה, את הזרוע הנטויה של ה' אלוקי ישראל, כאשר הישמעאלים נסים בהלם ובאימה. חיל אחז יושבי פלשתין , אימה ופחד - את שועלי הר הבית. בכינו בדמעות של אושר. לא האמנו למשמע אוזנינו. "וה' מציון ישאג ומירושלים יתן קולו" . ואנחנו שמענו את השאגה, וכל אוזן בישראל האזינה לקול, "הר הבית בידינו", ואלוקי ישראל נקדש לעיני ישראל, וישמעאל וכל העמים. שחרורו של הר הבית, של מקום המקדש, היה הצעד ההכרחי בקידוש השם ובידיעת הגויים כי אכן ה' הוא האלוקים. מי לא הבין באותו רגע שבידינו להביא את הגאולה, שהר הבית שבידינו פתח לפנינו את הדרך להגשמת הנבואה: "כי קרוב יום ה' על כל הגוים... כי כאשר שתיתם על הר קדשי ישתו כל הגוים תמיד, ושתו ולעו והיו כלוא היו; ובהר ציון תהיה פליטה והיה קודש, וירשו בית יעקב את מורשיהם" . "הר הבית בידינו".

הר הבית בידינו? איפה?! לקחנו את הקודש וחיללנו אותו. לקחנו את החזון והפכנו אותו לשקר ולדבר של מה בכך. לקחנו את הגאולה והחלפנו אותה באסון לאומי המתקרב ובא. והכול בגלל הננסים, הגמדים, קטני אמונה, מחוסרי אמונה, אלה שכפרו ובגדו בה' אלוקי צב-אות והשליכו את יהבם על הגויים, נדיבים בשר ודם.

הר הבית בידינו? ממשלת המתייוונים דאגה מייד להחזיר את מקום מקדשנו, את הר הבית, למרצחים שונאי ישראל, הווקף והמופתי הידוע לשמצה כשונא ישראל המתאווה להשמידנו.

הר הבית? אם נכריז את ריבונותנו, את בעלותנו; אם נתיר ליהודים להתפלל שם; אם נכריז שמקום המקדש הוא אתר יהודי והמוסלמים חיללו אותו במצח נחושה ובבוז מופגן כשבנו מסגדים שם - הוי, הוי, מה יאמרו הגויים? איך יגיבו המוסלמים בכוויית, באינדונסיה, בבנגלה-דש? איך יגנו אותנו באו"ם? מה יאמרו הגויים?

עם שפל, דור המדבר, דור של עבדים, שבראשו צועד ראש ממשלה, ראש המתייוונים, ללא אמונה בה', ללא ביטחון באלוקי ישראל, הפרס המתרפס, הכופר, סמל הגלות, שרק אתמול השפיל את עצמו ואת עצמנו, את המדינה, לעיני כל הגויים כשאמר: "אנחנו זקוקים ומתחשבים באירופה". קטן אמונה, מחוסר ביטחון באלוקי ישראל.

הר הבית בידיהם, בידיהם של שונאינו הישמעאלים, המוסלמים הצמאים לדמנו. הר הבית בידיהם של הווקף והמופתי, דור המשך של רוצחים ומרצחים, יימח שמם, של שנות העשרים, השלושים והארבעים . הר הבית בידיהם. הם עושים ככל העולה על רוחם, בונים, עוקרים, מטשטשים כל זכר מהמקדש ומהיהודים במקום. בכספם של שליטי אסלאם סעודים, יושבים עשרות מוסלמים בריונים, שכל תפקידם הוא למנוע בכוח, בדם אם אפשר, מיהודים להתפלל.

ממשלת פרס, ממשלת שמיר, ממשלת הזוג המוזר, ממשלת המתייוונים, ממשיכה את מדיניות הכלימה והחרפה של קודמותיה - אשכול, גולדה מאיר, רבין, פרס, בגין, שמיר, ליכוד ומערך - זו חילול השם וזו גידוף השם, זו נבלה וזו טרפה. והכול נרשם. עין רואה ויד כותבת, וכל חילולי השם בספר נכתבים ונזכרים .

חילול השם. חברי כנסת מותקפים על ידי בריונים מוסלמים המקרקרים: "מוות ליהודים" . במקום לפזרם בזרוע נטויה ולעמוד על זכותם של יהודים להתפלל על הר הבית - מוציאים את היהודים, בורחים משם. חילול השם. אם יהודי ירצה לטייל בהר הבית, לצלם, לבקר - ירשו לו בעלי הבתים המוסלמים; אך אם ינסה להתפלל - אוי ואבוי לו.

ומפקד משטרת ירושלים שיקר לוועדת הפנים של הכנסת כאשר אמר להם: "יהודים יוכלו להתפלל במניין על הר הבית" . מי שמבקש אוטונומיה לערבים כבר ימצא אותה על הר הבית. הם השולטים שם, הם הריבונים, הם בעלי הבית. חילול השם.

אנו מתרפסים בפני המופתי, סעד א-דין עלמי. מפחדים לנגוע בו. הכול מותר לו, כל התבטאות, כל הסתה, כל גזענות. הוא הפך למעין "כל נדרי": "כולהון יהון שרן".

בדיוק לפני שנה איים המופתי הזה בחרם על כל מוסלמי שימכור אדמות או בתים ליהודים. איפה היה יושב ראש הכנסת? האין זאת גזענות? איפה היה הנשיא הדגול , המקיים את הפסוק "ובשכבך ובקומך" , כאשר הוא שוכב וקם כל יום עם "גזענות" בראשו? איפה היה שר החינוך והתרבות , החכם מכל אדם - הנבון - לצרוח כדרכו בקודש: גזענות? איפה היה הרב פרס - לא פרץ, פרס - שמעון פרס, שאתמול פסק מפה, מעל הבמה, מי לא יהודי, כאשר הוא קבע שגזען אינו יהודי. למה לא פסק גם מי לא מוסלמי? או שמא מותר למוסלמי להיות גזעני?

פניתי למשטרה. הגשתי תלונה על הסתה, נגד המופתי. קיבלתי תשובה מלשכת המפכ"ל, אני מצטט: "זה אינו מהווה עבירה פלילית". חילול השם.

לפני כמעט שש שנים, הכנסת העבירה חוק-יסוד: ירושלים בירת ישראל. מה כתוב בו? "המקומות הקדושים יהיו שמורים מפני חילול וכל פגיעה אחרת ומפני כל דבר העלול לפגוע בחופש הגישה של בני הדתות אל המקומות המקודשים להם". זה חוק כנסת, חוק-יסוד. לעג לרש. עוד שקר גס, עוד חילול השם.

מה היה קורה אילו מאיר כהנא היה נוסע מחר למֶכה, ועל המקום הכי מקודש לאסלאם, היה בונה בית כנסת? לא טמפל כמו במנהטן , וגם לא בית כנסת כמו ברחוב המלך ג'ורג' , נגיד "שטיבל", בית כנסת קטן. מה היו אומרים המוסלמים, ובצדק? כי הרי להם יש כבוד, כבוד הדת, כבוד הלאום. הם מאמינים. הממשלה הזאת, המתייוונים, סר צִלם, סר מהם כל ריח ורוח של אמונה, של ביטחון בה', של יהדות. הם יביאו עלינו, חס ושלום, שואה, שכל שומעה תצילנה אוזניו .

לא ניתן להם, לא ניתן להם, עם מחשבותיהם הנוכריות והזרות, להרוס את העם והמדינה. אני מבטיח להם מאבק למען הר הבית, למען קידוש ה'.

אתמול הגשנו הצעת חוק, המעבירה את הסמכות על הר הבית מהווקף לרבנות הראשית, ותובעת את כל זכויותיהם המלאות של היהודים, לרבות בית כנסת בשטח שרבני המדינה יקבעו כי מותר להגיע אליו.

ביקשתי גם מאנָשַי בחוץ לארץ לפתוח במסע ביחד עם נוצרים אדוקים למען זכותו של העם היהודי להר הבית. בעזרת ה', אנו עומדים להגיע להר הבית, לממש את זכותנו כפי שהובטח בחוק היסוד. אני מצפה מהמשטרה שתכבד את החוק במלואו.

לסיום, על אפם ועל חמתם של השועלים בהר הבית והשועלים הקטנים בממשלה, המחבלים בכרמים, כרם ישראל, נגשים את חזון הגאולה, את חזון הנביא: "ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו והיתה לה' המלוכה" .

אני מציע אי-אמון לממשלה הזאת.

מעטו של הרב בנימין זאב כהנא הי"ד

בין ניסי 'גלות' ל'ניסי גאולה'

לפני כחודשיים, זכרו לציין בהרחבה באחד מעלוני בתיהכ"נ שיוצא בירושלים, חמש שנים ל"ניסי מלחמת המפרץ" - כראוים להלל והודאה. הדבר הזכיר כיצד גם בסיום המלחמה, נחוג הדבר בהבלטה ע"י חוגים שונים בהלל לה'.

איזה נס ראוי ל"הלל"?

נזכרנו בזה לקראת יום ירושלים הבעל"ט, וניסינו לרדת לחקר הדבר. שהרי למיטב ידיעתנו, אצל חוגים רבים שהדגישו את ניסי מלחמת המפרץ - זהו מקרה ראשון מסוגו של הודאה על נס הצלה ממלחמה בדורנו.

האין זה תמוה? מדוע נוח לראות כראוי להלל והודאה דוקא את ניסי מלחמת המפרץ, בה אמנם קרו ניסים - אך בהחלט לא היה מצב של סכנת השמדה כללית (אלא במקום שיהרגו מהסקאדים ח"ו הרבה אנשים - נהרגו בודדים); ולעומת זאת, לא שמענו הלל והודאה על מלחמות עם ניסים גדולים מאות מונים - כמלחמת ששת הימים, בה צבאות ערב באו להשמידנו, והערכות צבאיות אמרו, שגם במקרה של נצחון יהיו לנו חמישים אלף הרוגים - ולבסוף היה נצחון אדיר בו דרך עם ישראל על במותי האויב וכבש את מרחבי הארץ; או דוגמת מלחמת תש"ח שכל הערכה "ריאלית" צפתה השמדה טוטלית - ונגמרה במיגור 7 צבאות ויציאה מעבדות לחרות...

מתגעגעים לסוג הנס המוכר

התשובה נוגעת, כנראה, בקושי לקלוט את הסוג החדש של ניסים שזימן לנו ה' בתקופתנו. 'ניסי גאולה'. את ניסי מלחמת המפרץ היה קל לקלוט. הם היו ניסים 'מהסוג המוכר', בהם גוי עריץ גוזר גזירה רעה על היהודים, היהודים יושבים פסיביים ומתפללים לה' - שאכן, מבטל את הגזירה שנגמרת פחות רע מהצפוי. גישה זו היא, כנראה, גם שורש הסיבה להתנגדות שהיתה לתגובה נגד עירק, שהיתה 'מקלקלת' את התמונה הרגילה של 'ניסי גלות' בהם היהודי סופג, בוכה ומחכה לנס (שמשולב בו לפעמים אף חילול ה' מצידנו, כמו בשתיקתנו מול חילול ה' שבמטחי אותו ערל על ערי אלוקנו - ולא רק שהתקדמות לא היתה ממלחמה זו, אלא אבוד כח ההרתעה מול משנאינו, חילול ה' נורא וסמיכה על הגוי).

הניסים הגדולים בחצי הראשון של תקופת המדינה - שייכים לסוג ה'חדש' של ניסים, סוג שלא הכרנו כמותו מאז ימי החשמונאים. אלו הם 'ניסי גאולה' או אפשר גם: 'ניסי קדוש ה''. לא רק שגזירה רעה מתבטלת; אלא שבעקבות נסיון הגוי למחוק את שם ישראל וה' מהעולם - עם ישראל פועל ברצון ה', משיב מלחמה לאויביו, אויבי ה'- ומתקדם! הוא משיג רבונות על ארצו, כובש חלקים נרחבים בארץ ישראל, ומקדש שם שמים לעיני הגוים!

חנוכה בדורנו

אם נתבונן בחגים שנקבעו לדורות להודאה לה' - נמצא שכולם הם מהסוג שהגדרנו כ'ניסי גאולה'. אמנם על פי ההלכה יש מקום להודות על כל הצלה ממות לחיים, מכל מקום, לא כל הצלה נקבעה כהלל לדורות כחנוכה, פורים ואף פסח. אמנם, פורים, לכאורה שייך ל'ניסי גלות' - ואף התרחש בגלות. אך לא. אילו היה סיפור פורים מסתכם בביטל גזירת המן - הוא היה אכן נשאר בגדר 'נס גלות', וכנראה לא היה נהוג לדורות. אלא שבפורים, למען האמת, הגזירה כלל לא בוטלה. אחשוורוש רק הרשה ליהודים להשיב מלחמה. וההצלה צמחה ממעשי היהודים שנקמו במבקשי נפשם, עד ש"נפל פחד היהודים עליהם"! לא סתם הצלה סבילה היתה, אלא גם נקמה פעילה באויבים ועל זה החג. להוכחת הדבר: עובדה, יום ט"ו אדר, שושן פורים, נהוג אך ורק בגלל היום השני שאסתר ביקשה כדי להמשיך לנקום באויבים (אחרי שההצלה כבר נעשתה!). מכאן שיתכנו בצורה נדירה 'ניסי קידוש השם' גם בגלות. ולעומת זאת, כפי שהוכח במלחמת המפרץ ואחרים, יתכנו גם בארץ ישראל 'ניסי גלות', שה' עושה לבדו.

לכן, אנו חוגגים את יום העצמאות ויום ירושלים בהלל לה'. כי לא רק שמבחינה כמותית היו ניסי תש"ח ותשכ"ז גדולים אף מלחמות החשמונאים - אלא גם מפני שאיכות הניסים אלה היו קידוש ה', גאולת העם והארץ - התקדמות. לב מי לא ירגש לזכר חיילי ישראל השועטים קדימה במדבר סיני, רמת הגולן, יהודה, שומרון, כשהשמות שכם, חברון, יריחו, הר הבית הופכים שוב לממשיים? המשיח התדפק בדלת, ורוח טהרה החלה לעבור בעם כולו...

די לביזוי הנס!

כן, איננו מתכחשים לכך שההמשך של שלוש הנקודות הללו - אינו מרנין. השלטון הרע החניק בכח את הרוח הגדולה שחלפה בעם. משם היתה הדרך קצרה לדרדור מהשיא לביזוי הנס, להפקרת חלקי הארץ בידי המנהיגים הרעים. אך לא הקב"ה אשם בזה, שנוכל לוותר כך על הודאה על ניסיו! אדרבא, עלינו להיזכר בניסים הגדולים, להתגבר חושים, להשליך את הבוגדים בשער ה' פתח כדי שנביא את הגאולה!.

הר הבית - מלחמת דת

אבי הי"ד הכ"מ נהג להדגיש אינספור פעמים, שדורנו כל עניינו הוא קידוש ה', וזו אמת המידה לבחון בו כל נושא. תקומת המדינה מאפרות אשוויץ הייתה תחת אותיות דם ואש גדולות של "והתגדלתי והתקדשתי ונודעתי לעמים רבים..." . הנביא יחזקאל מאריך ומלמד שהגאולה האחרונה תבוא לא למעננו, אלא מפני שה' החליט שאי אפשר עוד להמשיך עם חילול השם הנורא של הגלות, והגיעה השעה למחוק את הגלות, והוא עשה זאת, והיה זה תוך ייסורים נוראים של שואה איומה, אבל המדינה קמה, והיא קמה כדי שכל העולם ידע שלה' אלוקי ישראל יש כוח.

לכן, כל נושא, היה אבי הי"ד בוחן בעיניים אלה. היה זועק בשם קידוש השם, וכל מאבקיו היו עם "סיסמא" זו לנגד עיניו. יתירה מזו, אבי הי"ד התעקש שבכל נושא יוזכר שם שמים, ולהסביר שהכול זה מאבק למען שם ה', גם בדברים שהיו מלאים הסברים כללים ופרקטיים, לא נתן לעניין להינתק לחלוטין מהיסוד האמיתי. שהרי בלי זה לשם מה הכול. לכן, כשאנו מדברים, עוסקים ונאבקים בכל נושא, העניין הזה חייב להיות הציר המרכזי בכל הפעולות ובכל מערכת ההסברה.

אין מנוס ממלחמה בחלול עצמו!

והנה בשעה שאנו עוסקים בעניין הר הבית ובית המקדש, אנו לפתע שומעים קולות וגישות הטוענות שאנו נאבקים על זכות העלייה להר, ואפילו על חובת בנין המקדש, אך נזהרים הם מכל משמר מליצור רושם שזה יהיה "על חשבון" הערבים. טוענים הם בכל מיני צורות שהערבים לא יפגעו, ואין זה מצריך, כביכול, עימות עימם. ולדאבוני, זה מזכיר לי את אותו קטע עיתונות שהתפרסם, בו מסופר על תוכניתו הגרנדיוזית של אותו חבר ליכוד להעביר את בית המקדש לכותל המערבי על מנת למנוע עימות עם הערבים - המוסלמים... מעבר לאבסורד ולשיגעון שבדבר, שהוא מגוחך ועצוב עד לאימה, לבי לבי על תמימותם של הללו. וכי אותם ערבים מודים בזכותנו על הכותל המערבי? וכי יש הבדל בין פרעות תרפ"ט בגין המאבק על הכותל, לבין פרעות הכותל המערבי של סוכות תשנ"א?!

הטרגדיה שבכל זה היא, שבמהלך התחמקות זו מן ההתמודדות העיקרית נפספס ח"ו את הכל. כי בלי חידוד הדברים והעמדת המאבק על מקומו האמיתי, לא נדע מה לעשות ועל מה להילחם. ואזי נגיע למצב בו יהודים טובים נאבקים על דברים שוליים שבשוליים, תוך ניסיונות שבסופו של דבר הם יתגלו כמובן כניסיונות שוא לטשטש כל עקבות מאבק לאומי ודתי על הר ה'.

אך על מנת להבין באמת את מה שמתחולל שם למעלה, על הר הבית, צריך להבין את הדברים בהם התחלתי בדברי. כי אם כל דבר צריך במיוחד בדורנו להבחן במשקפי קידוש וחילול ה', הרי שעל אחת כמה וכמה, כשאנו עוסקים בעניין הר הבית ובית המקדש, שכל עניינם הוא בצורה הגלויה והמוחשית ביותר השראת השכינה וגילוי שם ה' אין מנוס ממלחמה בחילול שם שמים, ובמחאה על הביזיון הלאומי הזה. כמובן שצריך להתפשט על פני כל החשיבות העצמית והקדושה של הר הבית ובית המקדש וכו', אך המסר של קידוש שם שמים צריך להיות חופף על הכול, בפעילות ובהסברה.

למחות על כבוד ה'

בצורה אבסורדית, נוצר מצב שיש לעוסקים בנושא הקודש והמקדש להיזהר שלא להגיע למצב של "על כבודי לא מחיתם" . כשהכוונה היא, שעל הביזוי והחילול הפשוטים של שם ה' במקום שיש לו את המשמעות החמורה ביותר התעלמנו. במאבק כמו זה שהכול קודש, שהכול עוסק בענייני קודש ומקדש, תוך כדי דיבורים רמים על חידוש הבניין והשראת השכינה, יש חשש שישכח דבר "פשוט" כל כך כמו חילול ה' ברור וממשי כל כך. שם ה' הרי מקושר פה באופן בל ינתק, והחובה הפשוטה והראשונית היא קודם כל למחות על כבודו, על חילול שמו, וזאת ללא כל החשבונות ומניעים, כי במקום שיש חילול ה' אין חולקים כבוד לפוליטיקה.

החילול והמסגדים שבהר הבית

עם כל החשיבות של המאבק ה"חיובי" למען בנין בית המקדש, הרי שבלי המאבק בסיטרא אחרא, ברע, לא נוכל להגיע לטוב ולבנין. מי שעולה להר הבית, ועיניו חוזות לכיוון המקום הקדוש הזה, ולא יוצא משם עם ההבנה שחייבים להילחם מלחמת חרמה בחילול הזה, בביזיון הזה ומתוך כך להגיע לבנין - על מה הוא נאבק?! כי כשאנו עולים להר אנו רואים את אויבי ה' וישראל נכנסים באופן חופשי להר, מסתכלים עלינו בבוז ומשטמה, ושמחים להשפלתנו. ובשעה שאנחנו בפנים תחת פיקוח צמוד שאינו מרשה לשום חריגה מה"סיבוב", הם משחקים שם ועושים פיקניקים, וכאשר מתחילה מהומה (ע"י יהודי כמובן) היהודי מועף ביעף מההר, כשבעל הבית הערבי עומד שם כשחיוך מוסתר או לא מוסתר על פניו - הוא ניצח! והמנוע הנותן להם את המורל והחוצפה, הם שני המסגדים היושבים כחרב על לב האומה, ובמיוחד אותו אחד שיושב לשיכים בעינינו על מקום קודש הקדשים ממש, והערבים יודעים זאת טוב טוב.

אם לא נזעק ונלחם במציאות חילול ה' ששם, ח"ו נתפס על כך שעל כבוד שמים לא מחינו ודילגנו ישר הלאה בלי להסתכל מה קורה בשטח. אם לא נבין שבהימנעות מהתמודדות עם העניין מכיוון זה של מחאה על חילול ה' כחלק מהעניין של דורנו, של "זכו - מחקו חילול ה' וקידשו שם שמים, לא זכו - המשיכו בחילול ה' והביאו ח"ו טרגדיות על עצמם" אז נפספס חלילה את עיקר המאבק.

ארבע מאות אלף ערבים מוכנים לצאת למלחמה על הר הבית, ואף לא יהודי אחד!?

אך גם הסברתית, זו הדרך להגיע ללב האנשים. בשיטה זו של ההסברה, לדבר על המצב החמור של שועלים-ערבים הילכו בו, רמיסת כבוד עם ישראל, על מצב שהסמל של המאבק היהודי-ערבי הוא הר הבית על מסגדיו, ושם מרכז האינטיפאדה והטרור, דברים שקרובים יחסית ללב ההמון, אז הדברים יתקבלו בקרב העם (והרי זה לא רק עניין טקטי, אלא כאמור, העניין העקרוני). הגיע הזמן שהעם יבין שאין מדובר בקבוצת תמהונים, אלא באנשים שמטפלים בעצב הרגיש ביותר של חיינו, והם יכולים להבין זאת טוב מאד.

בספרו של חגי סגל "אחים יקרים" הוא מביא שיכתוב של שיחת חברי המחתרת בינם לבין עצמם בפגישתם הראשונה לאחר מעצרם. שם, בתגובה למה שטען אחד מהם בגנות התוכנית לפיצוץ המסגדים מכיוון שהיא הייתה מביאה עלינו "ג'יהאד כלל מוסלמי", אמר אחר את הדברים הבאים: "שומו שמים, ארבע מאות אלף ערבים מוכנים לצאת למלחמה על הר הבית, ואף לא יהודי אחד?!" דברים אלו הם גדולים. וכל אדם עם רגש יהודי לאומי פשוט, יבין דבר כזה.

פשיעה היא הטענה שאין לגעת בנושא המסגדים כי "אין אנו רוצים להיכנס לעימות עם הערבים בענין". אלה מה?! חאפלה אנו הולכים לעשות איתם בבית מקדשנו על חורבות מסגדם שלהם? מסגד שבעיניהם הוא סמל לשליטה המוסלמית ולהתרסה כלפי היהודים?! זה חלק מהבלבול שאבי כה זעק נגדו, הרי כל העניין הוא עימות דתי מתמשך, שאין לנו עניין "להרגיע" אותו, כי זהו מאבק על קידוש ה'. אנו צריכים לחדד את רצוננו ולא להשאירו מעורפל. המוסלמים אינם מערפלים את רצונם וזהו סוד כוחם היום. כי כשצד אחד דורש הכול בכל, וצד שני מבקש חצי וגם בקשתו זו מעורפלת (אמנם, גם זו התקדמות לעומת המצב הקיים היום...), הרי שהניצחון הוא לצד הראשון. הגיע הזמן שנבין שבמלחמת דת עסקינן בין אלוקי ישראל לאיסלאם, בין אם זה נוח לנו או לא. עכ"פ, הבשורה לשוחרי המקדש היא, שזהו הבסיס לכל העסק בענין המקדש היום, ובמחאה על כבוד שמים במסירות נפש יבוא הבניין בסיוע גדול ועזר משמים.

מטען עולמי

כולי עלמא מודים שנושא הר הבית ובית המקדש נושא בחובו מטען בעל עוצמה עולמית. השוללים טוענים בקטנות אמונתם - אם נבנה מקדש או אם נהרוס או נעביר את המסגדים, כל העולם יהיה עלינו. ואנו צריכים לטעון באמונה ובאומץ נושא כזה שקשור למקום הקדוש ביותר לנו ויכול לקומם את כל העולם ודאי אין זה דבר שאפשר לעבור עליו לסדר היום. אם הסיטרא אחרא שם ידיו הטמאות בצורה קיצונית כל כך שם, והלא דבר הוא!

והשאלה ששוחרי המקדש צריכים לשאול עצמם היא, כיצד זה לא הפך הדבר על ידינו לעסק כלל-עולמי? דבר זה הרי חייבים אנו לאחוז בשתי ידינו ולהילחם עליו עד הסוף. והנה יש כבר ארגונים על ארגונים העושים בנושא הר הבית והנושא עדין לא הושם לא רק על סדר היום העולמי, אלא אפילו לא על סדר היום הלאומי!

דווקא על שום כך יזכרו נאמני הר הבית לטובה, על שאכן הצליחו במידה מסוימת להפוך את העניין ל"נושא", ובשלב מסוים אף לנושא עולמי. ואם ההתפרעות בהר הבית שגרמה "לקצור" באויבינו, והגינויים באו"ם ובעולם היו בזכותם - אשריהם. על כל פנים, העובדה היא, שבין אם היה זה ברצונם או לא, העניין עלה על סדר היום העולמי כמאבק יהודי-ערבי, ולא כמו שבנאיביות רצו רבים שהכול יהיה בצורה "יפה". אין כאן צורה "יפה", ארץ ישראל נבנתה בדם ובגינויי או"ם, בשנאת ישראל ובמאבקים שאכן עלו על סדר היום העולמי ועדיין לא ירדו משם, וגורל הר הבית לא יהיה שונה.

חבל יהיה אם על כורחנו יהפך הנושא למאבק כזה, ואז אולי ידינו תהיה על התחתונה. אולי נכיר ונבין שכך חייב להיות, ונפתח אנו במתקפה, ואז בעז"ה ידנו תהיה על עליונה.

לחשב חשבונות של אמת

אם אנו נלחמים על בניין בית המקדש, כדי שתהיה השראת השכינה בתוכנו, וכדי שלא רק אנו נדע אלא כדי שכל הגויים ידעו שיש ה' בישראל ויש לו הכוח והיכולת אנו צריכים להראות שאכפת לנו ממנו משמו ומכבודו וזאת ע"י שנתריע על חילול שמו, נלחם במציאות הזו של ערבים על הר הבית המחללים אותו, ובמסגדים שהם הסמל של המלחמה בשם ה' ובישראל עמו, ונפסיק לחשב חשבונות שהם מעיקרם חשבונות של הפסד, ללא שכר מצווה. ע"י מחיקת חילול השם, דהיינו המסגדים והשועלים שהם הביטוי הגרוע ביותר בדורנו לחילול השם - נגיע בעז"ה בקרוב ממש לבניין בית המקדש בידנו כדי לקדש שם שמים וכל העולם יידע שיש ה' בישראל שיש לו ולעמו כח, וידעו כי אני ה'.