יתרו

יתרו

יט: ג,ה,ו כֹּה תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב, וְתַגֵּיד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל... וְעַתָּה, אִם-שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי, וּשְׁמַרְתֶּם, אֶת בְּרִיתִי וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל-הָעַמִּים, כִּי-לִי כָּל-הָאָרֶץ. וְאַתֶּם תִּהְיוּ-לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים, וְגוֹי קָדוֹשׁ: אֵלֶּה, הַדְּבָרִים, אֲשֶׁר תְּדַבֵּר, אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל

עם ישראל - גוי קדוש

אומר רש"י: "'אלה הדברים' לא פחות ולא יותר". מקורו במכילתא וז"ל: "שלא תפחות ולא תוסיף". ולכאורה דברים אלה אינם מובנים. ההסבר הוא, שצריך לדייק בדברים אלה, ולא לפחות מהם ולא להוסיף עליהם, משום שמדברים קדושים אלה למדנו יסוד גדול בתורה, והוא: ההגדרה של עם ישראל. במעמד הר סיני, הדבר הראשון שהקב"ה ציווה את משה לומר לישראל היה שהם "גוי קדוש". לא דת, ובודאי לא סתם עם או לאום. אלא שילוב גדול של שניהם: עם, גוי - אך קדוש. וכך אמרו חז"ל: "קראן 'גוי', שנאמר: 'ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ '. [וקראם] 'קדוש'. קדושים ומקודשים, פרושים מאומות העולם ומשיקוציהם ". הם גוי קדוש, עם קדוש, מובדל מכל שאר הגוים. את זה ציווה הקב"ה לומר מיד לפני מתן תורה, כי הוא הבסיס של כל התורה, הוא ההגדרה של ישראל.

וכך מובן גם מדברי הרב צבי יהודה קוק ז"ל, שפירש את דברי חז"ל שנתנו טעם לחורבן בית שני באמרם "על שלא בירכו בתורה תחלה ". הרב קוק ז"ל הסביר את הדברים התמוהים האלה [של חז"ל] ואמר שהיהודים לא האמינו בתוכן הברכה הראשונה, דהיינו "אשר בחר בנו מכל העמים" - אף על פי שהיא התכלית היהודית. היהודי חייב לדעת שסיבת יצירת עם ישראל וקיומו היא אך ורק שיבין העם שהוא עם סגולה ועם נבחר; שיבין שהוא נבחר להיות קדוש ולשמש דוגמה לכל המין האנושי . ואם אין לו את ההבנה הזאת של הבדלת היהודי לשם קדושה, אין סיבה לקיום האומה. ומכאן שורש ההתבוללות והשמדת העם. וגם זאת כוונת רש"י הקב"ה רצה במלים קצרות ופשוטות, לפני שנתן את התורה - להסביר לבני ישראל את עצם תכליתם ותכלית כל המצוות. הוא אמר להם שהמושג של עם סגולה, ממלכת כהנים וגוי קדוש, עם נבחר לקדושה, היא התכלית היחידה. וזה העיקר, לא פחות ולא יותר. ואז ירד משה מיד לשאול אם העם מבין את תכליתו ותפקידו לפני שיסביר להם את המצוות המפורטות. וכאשר הם הסכימו וקיבלו עליהם את המושג הזה, חזר משה ועלה שוב להר לקבל את התורה.

ישראל אינו דת

ישראל אינו דת, כפי שבעוונותינו הרבים סבורים רבים וטובים מבני עמנו בגלל הגלות, שהרי הפך בה הפך בה ולא תמצא בתורת משה את המלה "דת" אלא פעם אחת: "אש דת למו" , ושם הכוונה ברורה: חוק המלך, ולא סתם פולחן מנותק מהמושג של עם. אף בשאר התנ"ך לא תמצא מלה זו, אלא במגילת אסתר, ששם מוכח שהכוונה לחוק ופקודת המלך, ודאי וודאי שאין הכוונה לפולחן גרידא או לאמונה סתם הנקראת בלועזית "רליג'יה", שפירושו אמונה אחת שמאמינים בה אנשים מאומות שונות, ומעמים נפרדים, שהקשר היחידי ביניהם הוא האמונה, בעוד הם קשורים בקשרי לאום ועם לאנשים אחרים בארצותיהם המאמינים באמונות אחרות, ודאי וודאי שאין לישראל חלק ונחלה במושג הזה, והוא תועבה ושיקוץ בעינינו. הקב"ה כינה את ישראל "עם" ו"גוי" להדגיש שאין לאדם בישראל שום קשר לאומי ומדינתי וחברתי עם שום לא-יהודי, אלא כל ישראל מהווים חטיבה אחת של עם נפרד ומובדל, ישראל אינו עם ככל העמים, אלא עם קדוש, המקבל על עצמו את עול מלכות שמים ואת קדושת המדות והמצוות של הקב"ה, ולא כמו אלה שפרקו עול וחשבו לעשות אותנו גוי ככל הגוים, לא קדוש וללא הבדלה.

אשרנו, מה טוב חלקנו ומה נעים גורלנו ומה יפה ירושתנו

לפני למעלה משלושת אלפים שנים, ביום דומה לימים האחרים, העולם עצר לרגע את נשימתו. באותו רגע נוצרה היסטוריה, קם העם היהודי.

לגבי היהודי בעל התודעה ההיסטורית, לגבי דורות רבים של יהודים, אשר קמו באותו רגע נשגב של מעמד הר סיני, כאשר שמים רעדו והארץ חרדה, והעם כולו שומע את קול הבורא ורואה את אותותיו, ועד דורנו זה הנבוך והמתלבט, לא התעוררה מעולם שאלת הזהות של עם ישראל.

אבותינו ואבות אבותינו ידעו, כי בנים הם לעם נבדל מכל העמים. עם ישראל לא היה כעם המואבי, הכנעני, האדומי, הפרסי, היווני, האלבני או הבולגרי. העולם לא נזקק לעוד אומה אחת חסרת משמעות מיוחדת.

אומה זו לא נוצרה על ידי התהליך ההדרגתי השגור של התקבצות שבטים ליחידה גדולה ויציבה. היהודי יכול להצביע על רגע מסוים בהיסטוריה ולומר: במקום זה ובשעה זו היינו לעם. זה היה באותו בוקר נורא-הוד למרגלות הר סיני, כאשר כל העם ראו את הקולות והלפידים, את קול השופר, ואת ההר העשן, וה' הכל יכול ירד לברוא את עמו.

היהודי ידע תמיד, כי סיבה מיוחדת להוויתו, כי ברית נצחית נכרתה באותו יום בין אלוקים לבינו, שיסודה ב"ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש", ומותנית בצו "אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי". העולם נברא עבור היהודי בלבד, והיהודי נברא כדי לקיים את מצוות התורה.

התורה היתה דברי אלוקים חיים. החוקה השלמה למען האדם הבלתי שלם, שאינו מסוגל לחדור לכל מעמקיה. התורה, אורח החיים המוליך לשלמות ולקדושה. התורה היתה התנאי ללאומיות יהודית, אשר היא ורק היא קובעת את עתידו ואת גורלו של היהודי.

כל אשר קורה ליהודי - מטוב ועד רע - תלוי בדבקותו בחוקי האלוקים; זה גורל, שאין להינתק ממנו ואין להפר אותו לעולם. זאת סגולתו; לשם כך נבחר להיות לא "עם אדונים" או "גזע עליון" - לא באלה מתבטא ה"אתה בחרתנו" של היהודי, כי אם באהבת תורה ושמירתה וקיום מצוותיה.

יט:ב וַיִּסְעוּ מֵרְפִידִים, וַיָּבֹאוּ מִדְבַּר סִינַי, וַיַּחֲנוּ, בַּמִּדְבָּר וַיִּחַן-שָׁם יִשְׂרָאֵל, נֶגֶד הָהָר

מדוע התורה לא ניתנה בעמק?

נהגתי לסיים את רוב ההרצאות שלי בדבר תורה נפלא של הצדיק המפורסם, הרבי מגור זצ"ל: כאשר הקב"ה בא לתת לעם ישראל את התורה, הוא לא בחר בהר גבוה ומתנשא. הוא בחר בהר סיני, הר קטן וצנוע. חז"ל אומרים שהמעשה הסמלי הזה בא ללמדנו שצריך האדם להתגבר על הגאווה ולדחות את ההתנשאות החיצונית.

על זה שאל הרבי: "אם הקב"ה התכוון ללמדנו שלא נהיה רמים וגאים, מדוע לא ניתנה התורה בעמק?" והרבי השיב על השאלה: "אין לדחות את הגאווה מכל וכל. יותר מידי ענווה איננה טובה כשלעצמה. על האדם לאחוז במידה מסוימת של גאווה - אחרת אינו אדם".

אני תמיד נדהם מחדש לראות איך אנחנו מתנהגים כמו עמקים, בהכנעה מוגזמת. היה אפשר לחשוב, שאחרי כל הפורעים שפרעו בנו, אחרי כל הפעמים שלא עזרה המשטרה, היינו לומדים את הלקח של הר סיני. והיינו יודעים שלא טוב להיות יותר מידי ענוים.

יט:יח וְהַר סִינַי, עָשַׁן כֻּלּוֹ, מִפְּנֵי אֲשֶׁר יָרַד עָלָיו ה', בָּאֵשׁ; וַיַּעַל עֲשָׁנוֹ כְּעֶשֶׁן הַכִּבְשָׁן, וַיֶּחֱרַד כָּל-הָהָר מְאֹד

יראת ה'

כאשר עמד ישראל מול הר סיני וראה את התגלותו של מי שאמר והיה העולם, רעדו ונבהלו. אמרו חז"ל: "'והודעתם לבניך ולבני בניך ', וכתיב בתריה 'יום אשר עמדת לפני ה' אלקיך בחורב ', מה להלן באימה וביראה וברתת ובזיע אף כאן באימה וביראה וברתת ובזיע". מול גדלות הקב"ה ותורתו חייב האדם לעמוד באימה, ביראה, ברתת ובזיע כמו שעמדו ישראל בסיני, כי כך אמר הקב"ה למשה: "מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי ולשמור את כל מצוותי כל הימים למען ייטב להם ולבניהם לעולם ".

יראת ה' צו ומצוה יסודית ובסיסית שבלעדיה אין העולם יכול להתקיים. וכך אמר להם משה כשנעו מפחד ה' בהר סיני: "אל תיראו כי לבעבור נסות אתכם בא האלקים ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו ". אי אפשר לחיות חיים ללא חטאים בלי יראת ה'! ולכן נאמר: "ויראת מאלקיך, אני ה' ". הדבר הטהור ביותר בעולם, שבגלל מהותו מבטיח העדר החטא, הוא היראה. וזאת הכוונה בתהלים : "יראת ה' טהורה עומדת לעד". הפחד והאימה והיראה כובלים את האדם כדי שלא יחטא.

האדם המתבונן, וההוגה, והרואה את נפלאות ה', נדהם מגדולתו של מי שאמר והיה העולם, ומתבייש מקטנותו ושפלותו שלו. יראה אוחזת אותו, יראת ה'. וכך אמר דוד המלך ע"ה: "עבדו את ה' ביראה וגילו ברעדה ". וז"ל ילקוט שמעוני: "כתוב אחד אומר 'עבדו את ה' ביראה', וכתוב אחד אומר 'עבדו את ה' בשמחה '; מהו כן? אלא בשעה שאדם עומד בתפלה יהא שמח שעובד לא-לוה שאין כמותו בעולם, ואל תהי נוהג בקלות ראש לפניו אלא ביראה."

ושלמה המלך, החכם מכל אדם, סיים את ספרו הגדול ספר קהלת בחכמה ובעצה ובתבונה זו: "סוף דבר הכל נשמע, את האלקים ירא ואת מצוותיו שמור כי זה כל האדם". ואמרו חז"ל: "מאי 'כי זה כל האדם'? אמר רבי אלעזר: כל העולם כולו לא נברא אלא בשביל זה. ר' אבא בר כהנא אמר: שקול זה כנגד כל העולם כולו. שמעון בן עזאי אומר: ...לא נברא כל העולם כולו אלא לצוות לזה".

 דברים גדולים לימדונו חז"ל: שכל מטרת העולם היא רק כדי שהאדם ידע את ה', ודבר זה גם יכניס לתוכו יראה ואימה, ובזה ישעבד את האנוכיות ואת הגאוה שבו, ויקבל עליו עול מלכות ה'; וזה כל האדם, כל סיבת בריאתו. ומשום כך אמר דוד המלך ע"ה: "ראשית חכמה יראת ה', שכל טוב לכל עושיהם". וכן אמר שלמה בנו: "יראת ה' ראשית דעת... ". הראשית, הדבר הראשון שצריך להיות בחכמת האדם ובדעתו כדי שיבין מה תפקידו ולאן הוא הולך, הוא יראת ה', שעבוד האנוכיות וקבלת עול שמים. אם זכה לזה, כל העולם שלו, ובלי זה - מוטב שלא נברא. ובלעדיה החכמה אינה אלא גאוה וקרדום לחפור בו, ואפילו תורתו אין לה הקדושה והענוה והטהרה שבלעדיהן אינה תורה. וכך אמרו חז"ל: "מאי דכתיב: 'למה זה מחיר ביד כסיל לקנות חכמה ולב אין '? אוי להם לשונאיהן של תלמידי חכמים שעוסקין בתורה ואין בהן יראת שמים".

 והכוונה ברורה. וכי רצה הקב"ה סתם חכמה וגאונות בתורה, וכי צריך הוא פלפולים וסברות מבריקות ומתוחכמות? הרי כל החכמה שלו, וכמו שאין הוא צריך לאורה של המנורה כך אין הוא צריך לחכמת הת"ח. וכמו שאמרו חז"ל: "לא שאני צריך להם אלא שתאירו לי כשם שהארתי לכם", כך כאן, אין הקב"ה צריך את התורה, אלא לטובת בשר ודם נתנה להם כדי שישעבדו את האנוכיות שלהם וידבקו בו, ואם אין יראת שמים, הופכת התורה לסתם חכמה ומוטב שלא ילמדו אותה, ח"ו.

כ:ב אָנֹכִי ה' אֱלֹקיךָ, אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים

הסכנה שבהתפתחות הטכנולוגיה

כתב הרמב"ן: "'אנכי ה' אלקיך' - הדבר הזה מצות עשה. אמר 'אנכי ה'', יורה ויצוה אותם שידעו ויאמינו בה' כי יש ה' והוא אלקים, כלומר, הווה וקדמון, מאתו היה הכל בחפץ ויכולת. והוא אלקים להם, שחייבים לעבוד אותו". ואמרו דעת זקנים מבעלי התוספות שם: "מאי דבור הוא זה ומה מצוה ומה אזהרה היא זו? וי"ל אנכי ה' אלקיך ואני מצוך שתדעו ידיעה ברורה כי הוא הבורא. וכי אני הוא המצוה כל המצוות ונאמן ליפרע הטוב והרע, וידיעת ה' שחייב אדם לדעת שהוא הבורא יתברך...", וכן כתב רבינו בחיי : "כאשר חקרנו על מה שהצורך אליו יותר מפינות דתנו ושרשיה, מצאנו יחוד האלקים, בלב שלם, שרשה ויסודה, שהוא השער הראשון משערי התורה. וביחוד [הזה] ייפרד המאמין מן הכופר, והוא ראש אמיתת הדת... ומפני זה היה תחלת דברי האלקים אלינו על הר סיני: 'אנכי ה' אלקיך'...".

אין צורך להאריך בכל זה, כי ברור שבלי האמונה בכח עליון אין כניעה ואין הכנעה, אין שפלות וענוה, אין ריסון ואכיפת היצר, האדם הופך לגוש גדול של גאוותנות ואנוכיות, אין מצוה ואין מדה של אמת, אין התעלות אלא בהמיות ואף ירידה למטה ממנה, הכפירה בהקב"ה, ואף תשלום מם השפתיים בלבד לאמונה, שהופך את כל הענין ללעג ולקלס, אינה אלא היפוכה של כוונת ומטרת העולם - מקבלת עול מלכות שמים, לגאוותנות וריבונות עצמית בהמית.

דוקא בזמננו הגיעה נפילת האדם לעמק העכור, כפירה עולמית בכח עליון. התרחבות המדע והטכנולוגיה שהביאה בעקבותיה הון, עושר, נכסים, וחיי הנאה ומותרות שאף מלכים ורוזנים בעבר לא ידעום, נתנה לאדם תחושה של בטחון עצמי בכחו השכלי והמוחי, שכאילו בידו שלו הוא מחזיק את המפתח להתקדמות אינסופית ולעתיד מזהיר. ככל שהגניוס של האדם פרח, כך נסוגו האימה והיראה מפני כח עליון, דעות ומחשבות של כפירה צצו, והכתירו את האדם השפל, שתחלתו מעפר וסופו לעפר, כמלך, כיוצר וכבורא האמיתי. כפירה נוראה התפשטה בסיוע ההמצאות המדעיות האדירות, והחומרנות שגברה במדה שלא תאומן, תמכה בתאוותם ובהנאתם של עמים ולאומים.

ערכים ורעיונות ומושגים של דורות ומאות שנים, שפעם כבשו את לבו ומוחו של העולם, נפלו ונופצו בין לילה. ערכים אלקיים שקבעו את האמת של כניעה והכנעה, שבירת ה"יש", כפיית היצר, קבלת עול מלכות שמים, הובסו מפני ערכי האדם החדש, שקידשו את ההנאה, התענוג, האנוכיות, וחופש הפרט לעשות כראות עיניו ללא עונש וללא אשמה.

כ:יג לֹא תַחְמֹד, בֵּית רֵעֶךָ; לֹא-תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ, וְעַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ וְשׁוֹרוֹ וַחֲמֹרוֹ, וְכֹל, אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ

החמדנות אם כל העבירות

הקב"ה כלל בין עשרת הדברות את האיסור החמור של "לא תחמוד", כי מתוך חמדנות בא אדם לאונאה, לניאוף, לגניבה, לגזילה ולרצח, שכולם באים לא משום שאדם חומד את החטא, אלא משום שהוא חומד את ההנאה שתגיע לו על ידי החטא. וכן אמרו: "'לא תחמוד' ביטל אחאב, 'הרצחת וגם ירשת '". פירוש: שמתוך שחמד את כרמו של נבות, נתגלגל הענין עד שציווה לרוצחו כדי שיירש אותו. הנאה יתירה יש לו לאדם מהנאה שבאה לו ע"י איסור, כמו שאמר שלמה המלך: "מים גנובים ימתקו ולחם סתרים ינעם ", וכמו שהובא שחוה אומרת: "וכל מי שחסר דעה ילמוד ממני שגנבתי דעתו של הקב"ה ודעתו של אדם הראשון ומצאתי מתוק לשעה. ואח"כ היתה מרה. שנאמר... 'ולא ידע כי רפאים שם '. אפילו אדם חוטא ובא על אשת איש, מוצא החטא מתוק לשעה, ואינו יודע שאחריתה מרה". וכן נאמר: "כי נפת תטפנה שפתי זרה... ואחריתה מרה כלענה ".

אך הרוב המכריע של בני האדם מוכן לומר על מר מתוק, ולכן התאוה והחמדנות הנובעות מהאהבה העצמית ומהאנוכיות של האדם, מביאות אותו לחטוף מה שאינו שלו. ומשום כך ה' קבע את הלאו של "לא תחמוד" בסוף כל הדברות, להשמיענו שעליו נשענים כל השאר. שאין אדם חוטא אלא בגלל שהוא חומד ומשתוקק ומתאוה לחפץ כלשהו, או סתם משום שהוא חומד את החרות כביכול, ואת החופש מהמצוות, שהוא מתאוה להיות חפשי מהעול, ואילו לא חמד את מה שאסור לו ואילו היה שמח בחלקו ובתפקידו בעולם, לא היה פורק עול וחוטא.

החמדנות היא היפוכה של קבלת עול מלכות, ומשום כך, ומשום שהיא יסוד החטא ופריקת העול, פתח הקב"ה במלה "אנכי", להכריז שאנכי ה' האלקים וכל יכול, ודע שעליך לבטל את האנוכיות ואת החמדנות ואת היצר שלך, מפני ה"אנכי" שלי. ובפסיקתא רבתי אמרו: "מפני מה נאמרו עשרת הדברות בלשון יחידי? מפני שהיחידים בטלו אותם" ומונים שם יחידים שכל אחד מהם ביטל אחד מהדברות. ונראה לי לפרש, שזה שנאמרו בלשון יחיד רומז לאנוכיות של האדם שמביאה אותו לבטל את הדברות. ואין דיבר שמבטא את מידת האנוכיות יותר מ"לא תחמוד", שהיא תולדה ישירה של האנוכיות, ומן החמדנות יוצאות כל שאר העבירות. יוצא מזה שהחמדנות, התאוה לקחת ולקבל וליהנות, היא שורש כל החטאים, כי מאחר שהחוטא חמד וחמדתו בערה בו, זה הביא לכך שרצח ונאף וגנב ושיקר ואף עבר על כל המצוות בינו לבין המקום, כי החומד ממליך את האנוכיות על ה"אנכי ה' אלקיך". וזאת כוונת חז"ל באומרם: "העובר לא תחמוד כאילו עובר על עשרת הדברות".

המתבונן יראה הבדל מהותי בדברה האחרונה, "לא תחמוד", בין הדברות הראשונות לבין הדברות האחרונות . בראשונות זה מתחיל ב"לא תחמוד", ולאו זה כולל את הכל: "לא תחמוד אשת רעך ועבדו ואמתו". אך בדברות האחרונות, אמנם זה מתחיל במלים "ולא תחמוד אשת רעך ", אבל ההמשך הוא "ולא תתאוה בית רעך, שדהו ועבדו " וכו'. ויש סיבה להבדל הזה.

דע, שהתאוה היא השלב הראשון בפעולה האנוכית של האדם. בתחילה הוא מתאוה, עד שתאותו כה בוערת בו עד שהוא מגיע לידי חמדה, ומן החמדה הוא מגיע להגשמת האנוכיות - לקיחת החפץ שהתאוה לו וחמדו.

אמרו חז"ל: "'לא תחמוד ' - ולהלן הוא אומר 'ולא תתאוה ', לחייב על תאוה בפני עצמה, וחמדה בפני עצמה, מניין [אם] התאווה אדם סופו לחמוד? שנאמר 'ולא תתאוה' 'ולא תחמוד' " ונראה שהפירוש הוא, שמכיון שבדברות השניות נכתבו שתיהן, משמע שחלוקים הם, ומכיון שבראשונות אין בכלל תאוה אלא רק חמדה, משמע שחמדה היא סוף הפעולה, וא"כ התאוה מביאה לידי חמדה. וממשיכים חז"ל: "מניין חמד אדם סופו לגזול? שנאמר 'וחמדו שדות וגזלו '. תאוה [הוא] בלב, וכן הוא אומר 'כי תאוה נפשך '. וחימוד במעשה, וכן הוא אומר 'לא תחמוד כסף וזהב עליהם ולקחת לך '". ואם תשאל, למה כתבה התורה בדברות השניות "לא תחמוד" אצל אשת רעהו ורק "לא תתאוה" אצל ממונו? יש לומר, שאין לך דבר הבוער באדם והמביאו כמעט מיד לחמוד כמו עריות, משא"כ בממון, ששם השלב של תאוה הוא שלב יותר ממושך; ומה שלא נכתב גם חימוד אצל ממון שם, הוא כי התורה סמכה על הדברות הראשונות ששם כתוב "לא תחמוד" על הכל.

וז"ל הרמב"ם: "התאוה מביאה לידי חימוד והחימוד מביא לידי גזל, שאם לא רצו הבעלים למכור אע"פ שהרבה להם בדמים והפציר ברעים, יבוא לידי גזל, שנאמר 'וחמדו בתים וגזלו '. ואם עמדו הבעלים בפניו להציל ממונם או מנעוהו מלגזול, יבוא לידי שפיכות דמים. צא ולמד ממעשה אחאב ונבות".

כ:יד וְכָל-הָעָם רֹאִים אֶת-הַקּוֹלֹת וְאֶת-הַלַּפִּידִם

לראות את הקולות

רש"י: "מלמד שלא היה בהם אחד סומא", ולא אילם וחרש, שהקב"ה ריפא את החולים, ויש לשאול למה עשה כך, ובמיוחד שחזרו וחלו לאחר מתן תורה?

 אלא שרמז לנו שהמון העם וגם לפעמים המנהיגים אינם מסוגלים לראות את הקולות ואת סימני הגאולה, לשמוע את השופר, לקרוא לישועה, לתפוס את הרגע ההיסטורי, וכאן רצה הקב"ה לפתוח עיני ואזני ופיות כולם - שכולם יראו ויבינו! אבל לאחר מתן תורה, כמו שהקב"ה אינו מופיע בכל פעם כי עכשיו מוטל על היהודי להאמין ולבטוח, כן הוא אינו מרפא בנסים, וכל אדם חייב להגיע למדרגה של הבנה בעצמו.

מעטו של הרב בנימין זאב כהנא הי"ד

על אודות ישראל

שאלה ידועה היא, מה חשיבותה של תחילת פרשת יתרו, המתארת באריכות את בואו של יתרו, פגישתו עם חותנו והדו-שיח ביניהם. בין שני האירועים הגדולים של ההסטוריה - יציאת מצרים ומתן תורה - 'משתחל' מסעו של יתרו. מה חשוב לדבר על זה כאן? יש אף דעה האומרת שיתרו בכלל בא אחרי מתן תורה, כך שאפילו מבחינה כרונולוגית אין זה מקומו!

בהתבוננות יותר מעמיקה נראה, שאכן אין יותר מתאים מענין זה כדי לחבר בין יציאת מצרים לבין מתן תורה.

יתרו יוצא לדבוק בישראל

מה הנושא המרכזי בהופעת יתרו? בפשטות, הנושא הוא, ההבנה של יתרו, עובד האלילים בעבר, שההתרחשויות האדירות במצרים מביעות להכרה בכוחו הבלתי מוגבל של ה'. אך כשנתבונן בענין עוד, נראה שלא די בהגדרה כללית זו, אלא יש למקד את הדבר יותר. יתרו הכיר כאן לא רק בכוחו של אלוקים, אלא בכך שהנסים נעשו "למשה ולישראל עמו... " כלומר, הוא למד מיציאת מצרים על הקשר היחודי של האלוקים לישראל, והכיר בכך שהדרך היחידה להידבק בקב"ה היא דרך עם ישראל. מכאן הצורך שחש יתרו לצאת אל המדבר ולדבוק בישראל.

אלמלא היה זה כך, היה יתרו יכול להישאר במקומו במדין, ולהכיר משם בגדולת ה'. לשם מה הטריח עצמו עד המדבר? כי הוא הבין, שעיקר הענין פה, הוא לא שהתחוללו אותות ומופתים מרשימים עד מאד; הוא הבין שההתרחשויות האלו טומנות בחובן משמעות אדירה אף יותר. הוא הבין שבמלחמה שהתחוללה בין פרעה לבין האלוקים האמיתי, הזדהה האלוקים, בורא העולם, עם עם מסוים! לכן הוא מיהר לבוא לישראל כדי להביע הזדהות עם ה', האפוטרופוס של ישראל, שמכנה עצמו "אלוקי ישראל".

"אלה הדברים"

הכרה זו היא החוליה המקשרת - וההכרחית - בין שני האירועים הגדולים הללו: יציאת מצרים ומתן תורה. העובדה שיציאת מצרים היא ביטוי לחיבור הנאמן והבלתי ניתן להפרדה בין בורא העולם לבין ישראל - באה לידי ביטוי מפורש במילים הראשונות בהן ה' מתגלה לעמו בסיני: "אנכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים ". כיצד ה' מזהה את עצמו בפני עמו לדורות? "אשר הוצאתיך מארץ מצרים". ומה רוצה ה' להגיד לנו בזה? בגלל שאתם עמי אשר בחרתי, משום כך הוצאתיך מארץ מצרים; ומשום כך אני נותן לכם, רק לכם, את התורה שאין לעם אחר חלק בה.

ואכן, זה בדיוק מה שה' מצווה את משה להדגיש בפני ישראל, על סף המעמד הגדול בסיני: "ועתה אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי והייתם לי סגולה מכל העמים... ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש "; ומסיים: "אלה הדברים אשר תדבר אל בני ישראל". ומציין רש"י: "לא פחות ולא יותר". אלה הדברים שצריך לומר לישראל לפני שהם מקבלים את התורה. לא פחות ולא יותר. בלי זה - בלי ההבנה שהם מקבלים את התורה כנבחרי ה' - אין משמעות לקבלת התורה.

על מה נענשים הגויים

ואת ההבנה הזו רצה משה לחדד עוד יותר בפגישתו עם יתרו: "ויספר משה לחותנו את כל אשר עשה ה' לפרעה ולמצרים על אודות ישראל... ". וכי מה היה חסר בלי שלש המילים האחרונות? המדרש עונה על כך בצורה קולעת: "ולא על מעשיהם הרעים גבה הקב"ה מן המצרים! וכן לעתיד: 'וקיבצתי את כל הגוים והורדתים אל עמק יהושפט - 'לא על מעשיהם הרעים, אלא - 'ונשפטתי עמם שם על עמי ונחלתי ישראל'".

הרעיון במדרש הזה הוא עצום. כאשר משה סיפר לחותנו על כך שה' נפרע מפרעה ומצרים, הוא לא בא לספר לו על כח ה' הגדול והנורא שנפרע ממי שעושה מעשים רעים. הוא בא לספר לו שה' נפרע מאלו שמרעים לעמו ונחלתו ישראל! וכך בדיוק מדגיש הנביא יואל - כשהוא מדבר על העונש של הגוים באחרית הימים - שהמשפט שיעשה לגוים יהיה "על עמי ונחלתי ישראל אשר פזרו בגוים ואת ארצי חלקו"!

הנושא: ישראל

זה מה שמדגיש כאן המדרש: "לא על מעשיהם הרעים גבה הקב"ה מן המצרים!" נכון, אין ספק שכל מעשה רע (כמו טוב) יקבל את גמולו. אך הנושא של 'כתב האישום' במשפט של הגוים באחרית הימים יהיה אחד: מה שהם עשו לישראל! ההסבר לזה הוא, שבמאבק ההסטורי של ה' עם הגוים שונאי ה' ומכחישי שמו, בכל הדורות, במרכז הזירה עומדים - בין אם הם רוצים בין אם לאו - עם ישראל. כי עם ישראל הוא המייצג של שם ה' בעולם. בו ודרכו מתקדש שם ה', ובו ודרכו מתחלל שם ה'. "שפלותם של ישראל חילול שמו הוא" , ואילו רוממותם של ישראל - קידוש שמו הוא.

על שמחה ונקמה

"ויחד יתרו על כל הטובה אשר עשה ה' לישראל אשר הצילו מיד מצרים" . רש"י: "ויחד יתרו - וישמח יתרו". לכאורה יש פה שבח מוחלט ליתרו, אלא שהספורנו קצת מצמצם את השבח הזה באמרו: "לא שמח על אבדן מצרים, כראוי למקנא לכבוד קונו כענין "ישמח צדיק כי חזה נקם" , אבל שמח על טובתם של ישראל כמרחם על דמעת העשוקים". כלומר, יתרו שמח רק על עצם הצלת ישראל - "אשר הצילו מיד מצרים", אבל הוא לא שמח על מפלת האויב המצרי והנקמה בו. נמצאנו למדים, שהשמחה הראויה לאחר ישועת ישראל היא לא רק על עצם ההצלה אלא אף על הנקמה במפלת האויב שהצר לו.

הטוב שבגויים השמח בצרת ישראל

רגש בריא זה של שמחה במפלת האויב, לומדים אנו ממקום נוסף. כאשר הקב"ה הביא על מצרים את מכת בכורות, הוא היכה "כל בכור בארץ מצרים מבכור פרעה היושב על כסאו ער בכור השבי אשר בבית הבור וכל בכור בהמה" . וקשה, כיצד אפשר להצדיק עונש קולקטיבי זה הכולל אף את השבויים החפים מפשע? והרי גם האמרה "הטוב שבגויים הרוג בשעת מלחמה" כגון שעבוד מצרים הנחשב שעת מלחמה, כדברי המהר"ל מפראג: "כמו שהיה במצרים, שהיו המצרים מצרים לישראל והורגים אותם - אין לך מלחמה גדולה מזו" אינו שייך לכאורה בשבויים חפים מפשע? שהרי לפי הדין הותר רק דמה של אותה אומה המצירה לישראל, כדברי בעל כנסת הגדולה על דין זה בשו"ע האומר: "והנכון שבא להשמיענו, שאפילו שזה הגוי אינו עושה מלחמה, עם זאת כיון שכלל אומתו עושה עימנו מלחמה עם ישראל אחינו - מורידין (לבור, להריגה) ולא מעלין". ואם כן איך מוצדקת פגיעה בשבויים שאינם מאותה אומה, והם דוקא סובלים בעצמם מידי המצרים?!

בתשובה לשאלה זו טמון היסוד החשוב על מה מענישים את הגויים, כפי שמסביר המכילתא : "וכי שבויים מה חטאו?... ללמדך, שכל גזירות שהיה פרעה גוזר על ישראל היו השבויים שמחים בהם". אם אתה שמח איתם על צרת ישראל - אתה חלק מהם, ואם אתה חלק מהם מגיע לך בדיוק מה שמגיע לבכור פרעה!

לנקום בעירק ובתומכיהם בארץ

כאז כן היום. בשעה שעירק נלחמת בישראל זה כשבועיים (ועדיין ללא תגובה כלשהיא מישראל!) קיימת בתוכינו אוכלוסיה שלימה השמחה, צוהלת וחוגגת על גגות בתיהם בזמן שיגור הטילים על תל אביב! מי יתן לנו את השכל והאומץ לנקום באויבינו העירקים ובני בריתם בארץ, ובביטחון בה' וקידוש השם נחיש את הגאולה לעם לא אלמן זה. בב"א.

קיום מצוות מאהבה - דרך "כפיה דתית"

כאשר ישראל עמדו מול הר סיני - עוד לא ניתנה להם התורה, וכבר הם הכריזו ללא היסוס: "נעשה - ונשמע!" . אלא שאם ישראל היו כה מוכנים לקבל את התורה מרצון - נשאלת השאלה: מדוע היא ניתנה להם בכפיה? שהרי במסכת שבת נאמר: "מלמד שכפה עליהם הקב"ה ההר (סיני) כגיגית ואמר להם: אם אתם מקבלים התורה - מוטב; ואם לאו - שם (מתחת ההר) תהא קבורתכם!" והרי כבר קיבלוה מרצונם, ומה צריך יותר מזה?!

המהר"ל מפראג עונה על כך תשובה יסודית ביותר: לא יתכן שהתורה שהיא מהותו של עם ישראל, שבלעדיה אין משמעות לקיומו, תחייב אותנו אך ורק משום שבחרנו בה. חייב להיות ברור שאין קשר בין ההחלטה האישית של עם ישראל "נעשה ונשמע", לבין העובדה שהתורה ניתנה לנו. חייב להיות ברור שגם אם היינו אומרים ח"ו "לא נעשה" - התורה היתה ניתנת לנו בעל כרחנו! לכן, הקב"ה כפה עלינו את ההר - כדי שחס וחלילה לא נחשוב לרגע שאנו מקיימים את התורה כי אנחנו החלטנו כך - אלא שנדע שזו חובה אלוקית, עול מלכות שמים!

הרעיון הזה חשוב להבנה היום, כאשר המושג המערבי היסודי "חיה - ותן לחיות" (כלומר, תחיה אתה איך שנח לך, אבל תניח לאחר לחיות איך שנח לו) תפס לו מקום גם במחשבתם של חלק משומרי המצוות. לצערינו, אנו יכולים לשמוע מחובשי כיפות לא מעטים, את הטיעון הנוח הזה הפוטר אותם, כביכול, מאחריות כלפי כלל ישראל.

בכך הם נותנים, מצד אחד, לגיטימציה לכל יהודי לבחור לו "אמונה" כרצונו; ומצד שני, מקבלים לגיטימציה לעצמם להיפטר מהחובה הלא-נעימה של התוכחה.

ואמנם, ברור שלמי שנחשף במשך כל כך הרבה שנים לתרבות המערבית, קשה מאוד לקבל את הרעיון שהתורה ניתנה דוקא בכפיה, כשהרעיון העומד ביסוד הדבר הוא ההיפך המוחלט מ"חיה - ותן לחיות". והרי המושג "כפיה דתית" הפך להיות ממש מילה גסה בארצנו, גם בקרב יותר ויותר דתיים שלמען האמת לא ממש נתנו ליבם ודעתם למשמעותו, ולכן נבחון אותו כאן - אנחנו.

תורה בלי כפיה?

האם יש מערכת חוקים בעולם כולו שאין בה כפיה? ברור שלא. הרי מערכת כזאת משמעותה תהיה אנדרלמוסיא מוחלטת! עכשיו - אם אנו מאמינים שהתורה היא מערכת החוקים הבלעדית של העם היהודי, כיצד ניתן לומר שאין בה כפיה?? ואם כן, מה מקום יש לרגשי הנחיתות בנושא הזה?! וכי מערכת החוקים התורנית לא ראויה למה שדרוש לכל מערכת חוקים?!

כבר אמרו חכמינו: "אם אין שוטרים - אין שופטים". כלומר, בלי מערכת כפיה אין משפט! והרי התורה מלאה בעונשים שבית דין של מטה (שלא לדבר על בית דין של מעלה) צריך להעניש את עוברי העבירות. ומה זה אם לא "כפיה דתית"??...

ישנה טענה מתחסדת האומרת: "צריך לחנך את העם לאהוב את התורה, כדי שיקיים אותה מתוך אהבה ולא מתוך כפיה". ודאי שזה נכון! אבל זה נכון בדיוק כמו לגבי שוד בנקים. האם נגד שוד בנקים לא צריך לחנך? ודאי שכן! צריך לחנך - ובנתיים, עד שכולם יהיו מחונכים, יש להעניש את השודדים. אבל הרי זו כפיה? נו, מה לעשות! לפעמים יש צורך לנקוט גם בצעדים בלתי דמוקרטיים כמו מניעת זכות אדם לשדוד...

ספר החינוך אומר את הדבר הזה בצורה מהפכנית. הוא מסביר שהדרך לחנך אדם לקיים מצוות מתוך אהבה - היא בדרך כפיה. ואלו דבריו: "...למנות שופטים ושוטרים שיכריחו לעשות מצוות התורה, ויחזירו הנוטים מדרך האמת אליה בעל כרחם...ומתוך הרגלם בטוב וביושר מחמת יראה, ילמדו העם טבעם לעשות משפט וצדק מאהבה בהכרתם דרך האמת..." (עיין שם עוד). הדרך לקיום מצוות מאהבה, היא, כמה אירוני – דרך "כפיה דתית"...

אחדות לטובה ואחדות לרעה

הרבה שומעים במקומותינו על הצורך ב"אחדות". ממי לא נשמע שהעיקר שנהיה מאוחדים ואז נתגבר על אויבינו, נצליח ובקיצור "יהיה טוב". מתמיה לשמוע גם בעלי עמדות עקרוניות ובלתי מתפשרות בנושאים שונים שהם להם בגדר "יהרג ואל יעבור" - המפריחים מבלי משים הצהרה ש"העיקר אחדות". והשאלה היא האם אמנם כך? האם זה נכון שהאחדות היא המזור לכל מכותינו?

מעמד נדיר

בפרשת יתרו מצאנו מעמד נדיר של אחדות בעם ישראל. שעה שהגיעו להר סיני נאמר:"ויחן שם ישראל נגד ההר " - ואמרו חז"ל: "כאיש אחד בלב אחד".

גדלות! עם ישראל עומד מול הר סיני מוכן לקבלת התורה, ומעידה התורה כפי שמדגיש רש"י במקום שלא כשאר החניות שהיו בתרעומת ובמחלוקת, חניה זו היתה בגדר "ויחן" כאיש אחד! כולם מאוחדים ברעיון אחד ולמטרה אחת. וחז"ל משבחים את האחדות הנדירה שהושגה בשעה מיוחדת זו של מתן תורה, כי ללא ספק הערבות ההדדית בעם ישראל היא ביטוי לאחדות הנחוצה בעם ישראל שנקרא "גוי אחד".

להיזהר מאחדות שהיא פילוג מה'

אך מה בין זה לבין גמגומי ה"אחדות" שנשמעים בימינו כמס שפתיים הכרחי של אנשי ציבור. מעניין, שככל שהאיש שייך למפלגה או קבוצה שעברה הרבה "תככים" - כל הקריאות ל"אחדות" מזוייפת גוברות. שהרי השאלה אינה אחדות - כן או לא. השאלה היא אחדות - לשם מה? לאיזו מטרה? הקב"ה פיזר את אנשי דור הפלגה שהיו מאוחדים לרעה, ולמרות אחדותם דבק בהם לדורות הכינוי "דור הפלגה" - מלשון פילוג, כי אחדותם היתה אחדות של רשעים המפולגים מריבונו של עולם.

"אחדות" עם גבולות

לעומת זאת, האחדות המשובחת וההכרחית של עם ישראל היא אחדות של מתן תורה - כשכולם מאוחדים לקבל את תורת ה' ולקיימה - אזי, אכן האחדות וההערבות ההדדית חיובית והכרחית. ומכל מקום אחדות של רשעים רעה היא כפי שאמרו חז"ל: "פיזור לרשעים - טוב להם וטוב לעולם" ואחדות עם מטרות רעות אף היא שלילית מאין כמוה. לפיכך על חכמים להזהר בדבריהם ולא לדבר על "אחדות" ללא גבולות - כי גבולות האחדות הינם אחדות לעשיית טוב!

אחדות לקבלת עול מלכות שמים

כל התועלת - של העמידה "כאיש אחד", היא כאשר עם ישראל מוכן לקבל על עצמו עול מלכות שמים, כלומר שהוא לפחות מוכן לקבל את דבר ה' והתורה. שהרי האחדות אינה סיסמה, אלא היא חייבת להיות סביב משהו. ולכן, האחדות עליה מדובר כאן, היתה חייבת להיות לפני הר סיני, שמסמל את התורה, כדי לבטא שתועלת האחדות היא כאשר מתלכדים סביב ענין חיובי, סביב הנכונות לקבל את דבר ה' מתוך עול מלכות שמים.

"כאיש אחד" - רק כשיש "לב אחד"

הרצון באחדות קיים בכל חברה בריאה, שהרי המחלוקת מונעת ממנה לממש את המטרות שלה. אם הדבר הזה נכון בכל חברה אנושית, על אחת כמה וכמה שהוא נכון בעם ישראל. הרי ה' יצר את ישראל למטרה מאוד מסויימת - שידע את ה' ויפיץ ויקדש את שמו בעולם. ומכיון שמוטלת עליו המטרה הנכבדה מכל המטרות, ברור שאחדות בתוך עם ישראל היא הכרחית.

האחדות נקנית באחדות המטרה

מכאן נלמד גם, שלמושג "אחדות" חייב להיות 'כיסוי' - במטרה המשותפת. זה לא יכול להיות מילים בעלמא. כל אחדות נוצרת כאשר ישנו יעד משותף. לעומת זאת, כשמטרות היסוד של חלקי החברה הן שונות - קל וחומר אם הן סותרות – אין אפשרות לאחדות.

נחוץ להדגיש זאת, אחרי שהמושג "אחדות" הפך במקומותינו לענין שמפריחים אותו לעיתים קרובות מדי מן השפה ולחוץ! הרבה פעמים אף יש שמשתמשים ב"אחדות" בסיסמה במאבקם נגד אנשי האידיאולוגיה הדבקים באמונתם.

כלומר, "אחדות" יכולה להיות לטובה או לרעה. מצד אחד - כלי חזק מאין כמוהו למימוש הרעיונות ולהשגת היעד. אך מצד שני, כלי להיפך הגמור - לטשטוש האמת ולהרחקה מהיעד. וזאת, כשהאחדות הופכת למטרת-על חשובה יותר מהרעיון עצמו! אך לזה לא יקרא "אחדות" כי אם אבדן דרך.

את זה אנו למדים מהפסוק "ויחן שם ישראל נגד ההר" , ממנו למדו חז"ל שהר סיני, מקום מתן התורה, היה המקום היחיד במדבר, בו הצליח עם ישראל לעמוד מאוחד. והדבר ברור: עם ישראל יכול להתאחד, רק כאשר מטרת היסוד - ואין לישראל מטרת יסוד אלא התורה - היא משותפת.

רש"י אומר שם כך: "כאיש אחד בלב אחד". מה הכפילות הזו? אלא מפני שכדי להיות "כאיש אחד" - צריך להיות "בלב אחד", צריך את הרצון המשותף, את המטרה המשותפת. כאשר אין "לב אחד' - המטרה – לא תיתכן אחדות של "כאיש אחד". אי אפשר לחפות על חוסר יעד לאומי משותף, על ידי סיסמאות ריקות של "כולנו כאחד".

כשיש חוסר אמונה - אין אחדות

וראו כיצד מביא רש"י את דברי המכילתא על הפסוק הזה: "כאיש אחד בלב אחד, אבל שאר כל החניות בתרעומות ובמחלוקת". לפי שרש"י מציין את המחלוקת, הוא אומר שהיתה "תרעומות", שפירושה - התאוננות כנגד הקב"ה! ולכאורה קשה: מה שייך תרעומת על הקב"ה לאחדות העם? אך הדבר ברור: המחלוקת בעם ישראל מתחילה ברגע שמטרת היסוד שלו מתערערת בתוכו. לכן, ברגע שהיה תרעומת כנגד ה' - בטוי של חוסר אמונה - נשמט הבסיס לאחדות בעם. ולמען האמת, במצב כזה - אוי לנו אם היתה אחדות! שהרי זה היה סימן שעם ישראל מאוחד, חלילה, בחוסר אמונה! אך כיון שתמיד יהיו מאמינים בני מאמינים בעם ישראל, מובטח שהם 'ידאגו' ל'מחלוקת', שבמקרה זה היא חיובית כי היא לשם שמיים.

הערה בנושא זה לגבי תקופת אחאב

יש שישאלו, מדברי חז"ל על כך שבזמן אחאב לא נפלו במלחמה אף שעבדו עבודה זרה, כי לא היה דילטוריא ביניהם . רבים מדמים ללמוד משם, שאחדות כשלעצמה בלי מטרה חיובית היא אפשרית ואף טובה. תשובה לזה: זה שלא היו נופלים במלחמה היה שכר טוב על מעלה גדולה שהיתה להם באותו דור: שלא היו מלשינים ("דילטוריא") ומוסרים למלכות הרשעים. וכפי שחז"ל מדגימים שם, שזכותם של ישראל היתה שהעם לא מסר את נביאי ה' למלכות אחאב שרצתה להרגם! מובן שאין בין זה לעיננו כלום.

יתירא מזו! כאשר יהושפט הצדיק מלך יהודה הלך לעזור לאחאב במלחמה, זעם עליו נביא ה' על שהתחבר לרשע! הנביא אף מציין בביקורת – "וישלם יהושפט עם מלך ישראל" . ויקוים בנו: "ויעשו כולם אגודה אחת לעשות רצונך בלבב שלם".

מתן תורה מתוך הבנת סגולת ישראל

מיד בהגיע עם ישראל להר סיני בר"ח סיון, התורה מספרת לנו ש"משה עלה אל האלוקים" שם הקב"ה מוסר לו מסר קצר לומר לעם ישראל: "אתם ראיתם את אשר עשיתי למצרים... ועתה אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי והייתם לי סגולה מכל העמים כי לי כל הארץ... ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש". ומסיים: "אלה הדברים אשר תדבר אל בני-ישראל". ומדגיש רש"י: "אלה הדברים - לא פחות ולא יותר!"

מיד לאחר מכן מתחילות ההכנות המעשיות למתן תורה. וצריך להבין מה היה כל כך דחוף למסור לבני-ישראל את המסר הקצר הזה בזמן הדוחק שקודם מתן תורה, וכי לא היה זמן מתאים יותר למסר שלכאורה אין לו כל קשר למתן תורה? ועוד, מה מוסיף רש"י במילים: "לא פחות ולא יותר"? אלא שצריך להבין שיסוד היסודות שקודם לקבלת התורה הוא שהתורה נועדה רק לעם ישראל ולא לאף עם אחר, ורק ישראל ראויים לקבלתה, כמו שכותב רבי יהודה הלוי ב"כוזרי": "אולם חיוב התורה עלינו הוא מצד מה שהוציאנו ממצרים ומצד היות לו (להקב"ה) התחברות עימנו בהיותנו סגולת בני-אדם". כלומר, היותנו לעם, עם יציאתינו ממצרים היא זו המחייבת ומזכה אותנו בקבלת התורה, כי בהיותנו לעם - נהיינו עם מיוחד, עם סגולה, ולנו הועיד הקב"ה את הייעוד הנעלה של להיות עם ה' שיקדש ויפרסם את שם ה' בעולם ולכן נתנה רק לנו התורה. מסיבה זו בפרשתינו מודיע הקב"ה לבני-ישראל שקודם שהם ניגשים למתן תורה הם חייבים להבין למה הם ודוקא הם מקבלים את התורה, לכן הוא מודיע להם שהם נבחרים מכל האומות, שהינם סגולת-האומות ושזו חובה גדולה המוטלת עליהם לקדש שם ה' בעולם ע"י יצירת עם קדוש שיהווה אות מופת לכל העמים. בלי ההבנה היסודית הזו מי אנחנו ומה מטרתינו, בלי הידיעה שעם ישראל הוא נציגו הקרוב של הקב"ה בעולם שכל עניינו לקדש ולרומם את שם ה' ע"י קיום תורתו ומצוותיו ומתוך כך הקמת עם שכל רואיו יאמרו: "עם ה' אלה"- אין טעם לנתינת התורה.

ועל-פי-זה מובנים דברי חז"ל: "על מה אבדה הארץ? דבר זה נשאל לחכמים, לנביאים ולמלאכי השרת ולא פירשוהו עד שפירשה הקב"ה בעצמו... שאין מברכים בתורה תחילה", ומסביר הרב קוק זצ"ל: שהכוונה היא שלא הבינו ולא נתנו אל ליבם את האמור בברכות התורה: "אשר בחר בנו מכל העמים - ונתן לנו את תורתו", שכדי לגשת ללימוד התורה צריך להבין קודם כל את היסוד הלאומי המקודש של עם ישראל. לכן נאמר: "אשר בחר בנו מכל העמים" - ומתוך כך – "ונתן לנו את תורתו". ומסיבה זו היה משה מוכרח למסור לישראל עוד קודם מתן תורה את המסר החשוב על מעמדם הסגולתי העליון. ולכן: "אלה הדברים אשר תדבר אל בני-ישראל" - לא פחות ולא יותר! זהו בדיוק המסר שיש למסור לעם-ישראל קודם מתן-תורה. רק מתוך הבנת דבר זה ניתן לגשת למתן-תורה.