כי תבוא
כו:א-ב וְהָיָה, כִּי-תָבוֹא אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר ה' אלוקיך נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה; וִירִשְׁתָּהּ, וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל-פְּרִי הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר תָּבִיא מֵאַרְצְךָ אֲשֶׁר ה' אלוקיך נֹתֵן לָךְ-וְשַׂמְתָּ בַטֶּנֶא
ביכורים - ממלכתיות ולאומיות
מצוות הביכורים נוהגת לאחר כיבוש וירושה, לא מיד לאחר הביאה לארץ. צריך תנאי של כיבוש ונחלה - חלוקת הארץ לשבטים. למה? במה שונה מצוות ביכורים ממצוות חלה שנוהגת מיד בכניסה לארץ? בהמשך נאמר "וענית ואמרת" , ואומר רש"י: "לשון הרמת קול". אדם המביא ביכורים צריך לצעוק בקול רם. עוד אמרו חז"ל , שאת מקרא הביכורים צריך לומר דווקא בלשון הקודש. ואילו לגבי וידוי מעשרות, לא צריך קול רם ולא לשון הקודש, ויכול לאומרו בכל לשון. מה ההבדל בין שני וידויים אלו?
בווידוי מעשרות, האדם אומר: "בערתי הקודש מן הבית... לא אכלתי באוני ממנו..." - אדם מתוודה ומודה על חטאיו האישיים. לעומת זאת, במקרא ביכורים אדם אומר: "ארמי אובד אבי וירד מצרימה ויגר שם... וירעו אותנו המצרים... ונצעק אל ה'... ויוציאנו ה' ממצרים... ויביאנו אל המקום הזה" . כלומר, זהו וידוי לאומי, וידוי כללי של כל עם ישראל: איך הקב"ה הוציאנו ממצרים, איך היינו משועבדים לפרעה הרשע, והקב"ה בכוחו ובגבורתו הרבה הוציאנו והנחילנו עמים גדולים ועצומים. "ועתה הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה..." - הפרי הזה הוא הוכחה שאכן הקב"ה הנחילנו את הארץ. הפרי הזה הוא הסמל לגבורתו של ה'. וזו הסיבה שמצווה זו נוהגת רק לאחר ירושה וישיבה. רק לאחר השמדת אויבי ישראל ולאחר חלוקת הארץ לשבטים, יכול אדם לומר על פרי מסוים: הנה האדמה והנה פריה שנתת לנו. ומשום שווידוי זה הוא וידוי לאומי וכללי, חייבים לומר זאת דווקא בלשון הקודש, שפת האומה, שהיא אחד הדברים המאפיינים לאום ועם. ואילו בווידוי פרטי, אדם יכול לדבר כפי רצונו והרגלו. את וידוי הביכורים חייב האדם לומר בקול רם, כדי שכולם ישמעו, שהרי יש כאן עניין לאומי של קידוש השם. זה לא דבר פרטי, כמו הוידוי שאומרים בינינו לבין עצמנו, אלא יש בזה עניין לאומי וקדוש, ולכן אומרים זאת בקול רם, כדי שכולם ישמעו.
זה העניין של ביכורים, עניין של ממלכתיות ולאומיות, עניין של קדושה, ומי שלא מבין דברים כאלה ומושגים כאלו, עליו קונן ירמיהו: "ותופשי התורה לא ידעוני" .
היום, לאחר הגשמת החזון של שיבת ציון, כל יהודי שיש לו "עיניים לראות ואזניים לשמוע" ובעיקר "לב לדעת" , יכול לראות את התהליך הזה של כיבוש הארץ והופעת עם ישראל בארצו עם ממלכתיות וקדושה, וכל היודע ומכיר את נבואות התנ"ך רואה כאן את התחלת הגאולה. כמובן, יש לחלק בין שלטון הרשע של ימינו לבין המושג הטהור והקדוש של מדינה, ומי שלא מבין חלוקה זו, לא מבין יסוד חשוב. כשאחאב היה המלך, לא חשב אף אחד מגדולי ישראל שצריך לפרק את המדינה ואת המלכות ושלא צריך מלך. מלך הוא דבר טוב וקדוש. אחאב היה רשע שצריך היה להחליפו, אבל מעולם לא חשבו שצריך למחוק את מושג המלכות, ולא היו להם תסביכים עם שלוש השבועות, חמש השבועות וכל שאר ההבלים שנשמעים היום.
בעיתון חרדי הופיע מאמר של אחד מגאוני הדור לגבי הנושא של החזרת שטחים, ובין השאר כתוב כך: "כל מנוד אף של אמריקה יכול להחריב כאן את המדינה, כל שר וכל משרתו תלויים אך ורק באמריקה, ואילו אמריקה רוצה, אין לשר הזה קיום...". גדול הדור, גאון עצום, וכך הוא כותב! אין אצלם המושג של מדינה, ממלכתיות וקדושה. הם חושבים שהם כיום בגלות, בפולין, באירופה, כאילו אנחנו איזו קהילה קטנה ומסכנה. הם לא הספיקו להבין שמה שעיניהם רואות הוא תחילת חזון גדול. שפתם היא אידיש; מסיבה אידיאולוגית הם לא מדברים עברית - הם עדיין נמצאים מבחינה רוחנית בגולה.
אנו נמצאים היום במצב של עצמאות שלא היה מאז בית ראשון. אפילו בימי בית שני והחשמונאים, לא הייתה עצמאות כזאת. לדאבוננו, בכל זאת אנו שומעים גדולי תורה שמפחדים מפני הגוי באמריקה.
ביכורים - בכור - בחור
ישראל הוא הנבחר של ה', ומי שנבחר נקרא "בכור". "בכור" ו"נבחר" באים מאותה גזרה. אנו העם הנבחר והבכור של ה'. "בני בכורי ישראל" - הבכור הוא הבן הראשון של האדם, וישראל הם הראשונים שהעידו שה' הוא האלוקים. אברהם אבינו היה הראשון שהעיד שה' הוא האלוקים, לכן אנו "עם נבחר" ו"בכור".
על הפסוק "בני בכורי..." מפרש ספורנו: "אף על פי שאהפוך אל העמים שפה ברורה ולעבדו שכם אחד, מכל מקום יחשוב ישראל נכבד משום שהוא בני בכורי". יש שואלים: האם באחרית הימים נהיה הנבחרים? והתשובה היא: כן, מצד שאנו הבכור של ה'! בבכורה יש גם עניין של קדושה, כי הבכור הוא "ראשית אונו". הבכור הוא קדוש כי הוא התוצר הראשון של אביו.
הביכורים הם לא סתם הפרי הראשון, אלא גם הפרי המובחר משבעת המינים, שהם המובחרים שבפירות. המשנה אומרת: "אין מביאין ביכורים חוץ משבעת המינים..." . צריך להביא את הראשון מהמובחרים - בכור ונבחר! פירש רבנו בחיי: "וזאת כוונת התורה במצוות הביכורים שהם ראשית, שהיא חייבה לישראל שהם ראשית, 'קודש ישראל לה' ראשית תבואתה'" . וכל ילד שלומד בראשית יודע "בראשית - בזכות התורה וישראל שנקראו ראשית" .
"ואינו מביא אלא מן המובחר שבשדה". כל דבר מצווה - צריך שיהיה מן המובחר. וכן הבל הביא את הקרבן מן המובחר. העם המובחר מביא מן המובחר, כדי שאנחנו תמיד נהיה בבחינת קדושים ומובחרים. אין לנו שום יחס עם דבר שאינו מובחר. מלך מתעסק רק בנבחרים. ואנו, שאנו בבחינת בכור וראשית, צריכים להביא תמיד ראשית.
אדם אוהב את הראשית שלו יותר מהשאר. חיובו לתת לה' מהבכור בא לשבור את תאוותו ולחזק את אהבתו לה'.
מכל העניין הזה של קדושה, בחירה וסגולה, אנו רואים מה זה יהודי. על הפסוק "ה' האמירך היום להיות לו לעם סגולה" כתב הספורנו: "כדי שישיג בכם מה שחפץ להשיג מן המין האנושי, באומרו 'נעשה אדם בצלמנו כדמותנו' ". ה' רצה שהמין האנושי יהיה "כדמותו", מלשון להידמות לו, ובחר בישראל כדי להשיג בהם מה שרצה להשיג מאדם הראשון. "ותחסרהו מעט מאלוקים" . עם ישראל הוא הטיפוס של המין האנושי שה' רוצה. רמב"ן כתב: "כי לכם לבדכם יתן תורתו ויצווה אתכם בכל המצוות הרצויות לפניו, לא לעם אחר, כעניין שכתוב 'מגיד דבריו ליעקב' ". ומשום כך, גוי שעסק בתורה חייב מיתה. היהודי נברא בקדושה, בלי קשר למה שיעשה עם קדושה זו, ואילו גוי נברא בטומאה, ואדם טמא שנכנס להיכל חייב מיתה. כאשר הגוי הטמא מכניס בתוכו את המצוות, הוא הופך את הקדושה לטומאה. הקב"ה אמר "אתם עם קדוש", ואם גוי לוקח זאת, הוא הופך את הקדושה לטומאה.
כו:יא וְשָׂמַחְתָּ בְכָל-הַטּוֹב, אֲשֶׁר נָתַן-לְךָ ה' אלוקיך וּלְבֵיתֶךָ: אַתָּה, וְהַלֵּוִי, וְהַגֵּר, אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ
שמחה ובטחון
יש כאן ציווי - מצוה לשמוח. אף אם אינך מרגיש שמחה, ואף אם הנך עצוב בגלל עצב אישי - ושמחת. אתה חייב לשמוח, כי אתה חייב לצאת מתוך העצב האישי שלך, שבא מתוך התעסקות אישית וגאוה, ולהודות לה'. כי השמחה באה מהכרה שטוב לך, ואם אינך מכיר בזה, אתה כפוי טובה. ועל זה אמר הכתוב: "ושמחת" - הסתכל לא רק על הדאגות, אלא על מה שיש לך, ועל מה שיש לביתך, וברגע זה תבין שיש לך בית, והלא זה בודאי נקרא טוב, ואיך לא תשמח ותכיר בחסדו של ה'? ותשַמֵח גם את הלוי והגר, ואז באותו רגע תבין כמה מאושר אתה, שהרי אינך לוי או גר או עני, שאין להם מה שיש לך. ותבין שהשמחה תבוא אליך אם תעזור להם. כך כתב בעל הטורים: "'ושמחת...' וסמיך ליה 'כי תכלה לעשר' - שבשביל המעשר תשמח בכל הטוב כמו שדרשו: 'עשר בשביל שתתעשר'".
השמחה היא חלק בלתי נפרד של הבטחון. אמרו חז"ל: "'ושבחתי אני את השמחה' - שמחה של מצוה; 'ולשמחה מה זֹה עושה' - זו שמחה שאינה של מצוה. ללמדך שאין שכינה שורה לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות ולא מתוך שחוק ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך שיחה ולא מתוך דברים בטלים, אלא מתוך דבר שמחה של מצוה, שנאמר: 'ועתה קחו לי מנגן, והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ה''". עוד אמרו חז"ל: "אין הנבואה שורה לא מתוך עצלות ולא מתוך עצבות אלא מתוך דבר שמחה". לא תיתכן השראת שכינה או נבואה אלא בשמחה, בלי דאגה ועצבות, וזו אות מובהק לבטחון בה' שהוא בודאי ייטיב לטובים בסופו של דבר.
כל החיים חייבים להיות מוקדשים לעבודת ה', ועבודת ה' כולה חייבת להיות רק בשמחה ובבטחון בה' יתברך. כך אמר דוד המלך ע"ה: "עבדו את ה' בשמחה, בֹאו לפניו ברננה, דעו כי ה' הוא אלקים, הוא עשנו ולו אנחנו, עמו וצאן מרעיתו". יש קשר בל ינותק בין הרישא לסיפא: רק אם עובדים את ה' בשמחה, אפשר לדעת "כי ה' הוא אלקים", כלומר, להגיע לאמונה ברורה ולבטחון בלתי מעורער. אכן, רק שמחה מורה על בטחון זה, ואילו כל דאגה וכל עצבון וכל פחד ויאוש, סימנים מובהקים הם לחוסר בטחון, כי אילו היינו באמת מאמינים שה' הוא האלקים, לא היינו מסוגלים להיות שרויים בצער ודכאון, אלא היינו מאושרים ובטוחים שהקב"ה יעזור לנו. וגם אם מאיזו סיבה לא יעזור לו - הרי כבר אמרו חז"ל: "תנא משמיה דר' עקיבא, לעולם יהא אדם רגיל לומר: כל דעביד רחמנא לטב עביד". וכן, על הצדיק והטהור נחום איש גם זו, אמרו חז"ל: "ואמאי קרו ליה נחום איש גם זו? דכל מילתא דהוה סלקא ליה אמר: גם זו לטובה". יסוד זה מבוסס על עמוד התווך של בטחון, שה' הוא כל יכול ויודע הכל, ואם כן ודאי שכל מה שהוא עושה, גם אם עתה נראים הדברים כצרות רבות ורעות, בסופו של דבר נבין שנעשו לטוב.
שמחה של מצוה
השמחה, שהיא תנאי לבטחון בה', היא גם חובה של עבודת ה' בכללה וגם בפרטי עבודת ה' - המצוות - מצאנו את החשיבות של שמחה, כגון בקרבן שלמים: "ואכלתם שם לפני ה' אלקיכם ושמחתם בכל משלח ידכם אתם ובתיכם, אשר ברכך ה' אלקיך". וכן בכלל הקרבנות: "ושמחתם לפני ה' אלקיכם, אתם ובניכם ובנותיכם ועבדיכם ואמהֹתיכם והלוי אשר בשעריכם...". וכן במעשר שני: "ואכלת שם לפני ה' אלקיך ושמחת אתה וביתך". וכן בחג השבועות: "ושמחת לפני ה' אלקיך...". וכן אצל הביכורים (שזמן הבאתם מתחיל בשבועות), נאמר: "ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ה' אלקיך ולביתך...". וכן בחג הסוכות: "ושמחת בחגך... והיית אך שמח". וכאן, בחג האסיף, הִרְבָה הכתוב בציוויים של שמחה: גם בפרשת אמור כתוב לגבי סוכות: "ושמחתם לפני ה' אלקיכם שבעת ימים". טעם הדבר הוא, משום שחג הסוכות הוא סמל הבטחון, כי כשהאדם רואה בפניו בחג האסיף את כל תבואתו ופירותיו שאסף, רואה הוא את התגשמות בטחונו בה', ושמחתו כפולה ומכופלת בבטחון בה' שהוא זן ומפרנס לכל. ובאה המלה "אך" למעט, היינו למעט את השמחה הטבעית של כל אדם כאשר הוא יושב מול הגשמיות של האסיף, ולהפוך אותה לשמחה של מצוה, של בטחון בה' שהוא - ולא האדם - המפרנס והמוציא לחם מן הארץ. אכן, אין השמחות האמורות בתורה שמחה של רשות, אלא מצוות של שמחה.
השמחה שנאמרה בתורה מודגשת במצוות שיש בהן אכילה, כדי לציין ולהזכיר את מידת הבטחון, שהנה הקב"ה אכן הוא שמפרנס את האדם, וכמו שנאמר: "פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון", ורק עליו אפשר לסמוך ורק עליו חייבים לסמוך ולבטוח.
לאותה מטרה, מצווה התורה, בהמשך הפרשה שכאשר ייכנסו ישראל לארץ כנען, ויבואו להר גריזים והר עיבל לסיים שם את תהליך היותם לעם קדוש, יבנו מזבח לה': "ובנית שם מזבח לה' אלקיך מזבח אבנים לא תניף עליהם ברזל... והעלית עליו עולות לה' אלקיך; וזבחת שלמים ואכלת שם, ושמחת לפני ה' אלקיך, וכתבת על האבנים את כל דברי התורה הזאת באר היטב". ואמרו חז"ל: "שלשה מיני אבנים היו, אחד שהקים משה בארץ מואב... ואחד שהקים יהושע בתוך הירדן... ואחד שהקים בגלגל". אצל יהושע לקחו שתים עשרה אבנים, מעבר הירדן מערבה (ארץ כנען), והקימו את האבנים בתוך הירדן, והוציאו מהירדן שתים עשרה אבנים, ואת אלו הביאו לשכם לבנות שם מזבח ולזבוח עליו עולות וזבחים, ולשמוח בסיום התהליך של יצירת עם קדוש. ואח"כ קיפלו את האבנים האלו והביאו אותן לגלגל והקימו שם את האבנים כמזכרת נצח וכתבו עליהן את דברי התורה. וכן נאמר: "שאו לכם מזה מתוך הירדן ממצב רגלי הכהנים, הכין שתים עשרה אבנים והעברתם אותם עמכם והנחתם אותם במלון אשר תלינו בו הלילה". ופירש רש"י שם: "כמצות משה לבנות להם מזבח בהר עיבל ולכתוב עליהם את דברי התורה, ובו ביום באו אל הר עיבל ובנו בהם את המזבח והעלו עולות ושלמים ואכלו ושתו וקפלו אותם ובאו ולנו בגלגל". וכן כתב רש"י בסוטה: "בגלגל - לאחר שבנו מהן בהר עיבל קפלום והביאום לגלגל וקבעום שם".
וממשיך הכתוב: "למען תהיה זאת אות בקרבכם כי ישאלון בניכם מחר לאמר, מה האבנים האלה לכם; ואמרתם להם: אשר נכרתו מימי הירדן מפני ארון ברית ה', בעברו בירדן נכרתו מי הירדן, והיו האבנים האלה לזכרון לבני ישראל עד עולם". כלומר, כריתת מי הירדן והעברת בני ישראל בחרבה, היו האות הגדול והמרשים ביותר לגדולתו וליכולתו לשלוט על הטבע, על העולם ועל כל בשר ודם שבו.
אין שמחה כמו השמחה בישועת ה'
ולכן, האבנים האלו שנלקחו מהירדן, ממצב רגלי הכהנים, הפכו לסמל נצחי של גדלות ה' ובטחון ישראל בו. והקב"ה ציווה לעשות מהן (לפני הבאתן לגלגל) מזבח בשכם, שם אכלו ושתו ושמחו בבטחון ה' ובגדולתו, שהשמחה תמיד קשורה לבטחון בה'. אך אין שמחה גדולה כשמחה ששמחים כשרואים את הגשמת הבטחון והוכחתו, ולכן ציווה לשמוח שם במיוחד, כי אין שמחה כמו השמחה בישועת ה', וכמו שנאמר: "עלץ לבי בה', רמה קרני בה', רחב פי על אויבי כי שמחתי בישועתך". ולא רק ישראל שמח בהוכחת ישועת ה', אלא גם הקב"ה שמח כביכול, כי ישועתו היא קידוש שמו, ההוכחה שאכן ה' הוא האלקים. אומר ילקוט שמעוני: "'רחב פי על אויבי' - א"ר אבדימי: זה אחד מן המקראות שישועתן של ישראל ישועתו של הקב"ה... וכל זמן שישראל בנס - כביכול הנס לפניו, 'ויקרא שמו ה' נסי' . אמר משה: בנס הזה שעשה המקום, בגינו עשאו, שמחה לישראל - שמחה לפניו, שנאמר: 'כי שמחתי בישועתך'". וכן על הפסוק: "גילי מאוד בת ציון, הריעי בת ירושלים, הנה מלכך יבוא לך, צדיק ונושע הוא", אמרו בתנחומא: "כל ישועה שבאה לישראל היא של הקב"ה... 'צדיק ומושיע' אין כתיב, אלא 'צדיק ונושע הוא'". וכן: "והיו כגבור אפרים ושמח לבם כמו יין, ובניהם יראו ושמחו, יגל לבם בה'". הגילה והשמחה הגדולה והרמה ביותר היא זאת של ישועת ה' בישועת ישראל, והוא שיא הבטחון בהקב"ה.
כללו של דבר: השמחה היא תנאי מוקדם לבטחון אמיתי בה', ולא יתכן בטחון אמיתי באדם מתייאש ומדוכא. כל מצוה חייבת להיעשות דוקא בשמחה כאות לבטחון בה', ואם לא - אע"פ שקיים את המצוה, חטא. כפי שאנחנו רואים בקללות שבפרשה: "תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל, ועבדת את אויביך אשר ישַלחנו ה' בך ברעב ובצמא ובעירום ובחוסר כל...". שני דברים נאמרו כאן, ולמעשה שני חטאים; האחד - "תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך", והשני - "בשמחה ובטוב לבב". וז"ל רבינו בחיי: "'תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה' - הענישו בעבודתו כשלא היתה בשמחה". כלומר, אע"פ שעבד את ה', שקיים מצוות, אך מכיון שלא עבדו בשמחה, הענישו ה'. וממשיך רבינו בחיי: "השמחה הזאת היא מצוה מן התורה, נצטוה אדם עליה כי היא עבודה גמורה לה' יתברך, חשובה יותר מן המצוה". אכן, גדולים הם דברי רבינו בחיי, ומרגלית יקרה העניק לנו. כי המצוה כשלעצמה נשארת כפולחן יבש, כעצם יבשה ללא רוח חיים, אלא אם כן היא מלוּוה בלב ובכוונה הנותנים למצוה כיוון וטעם. ואם המצוה נעשתה ללא שמחה, אלא בתור חובה ומשא שצריכים לעשותה ולהיפטר ממנה, אזי אין לה כיוון, והיא אינה מעלה את האדם, היא אינה משפיעה על נפשו ונשמתו, והוא אינו מתגדל ואינו מתקדש. ללא שמחה הוא אינו מתרגש מהייעוד הגדול שלו, הוא מחוסר רגש למצוה ולמי שציוה אותה. ללא שמחה, המצוה הופכת לדבר שולי בחייו, לטפל, לצדדי. אמרו חז"ל במשנה: "העושה תפלתו קבע אין תפלתו תחנונים", ובגמרא פירשו: "כל שתפלתו דומה עליו כמשוי". כך, מי שאין לו שמחה בקיום המצוות, כל מצוותיו הן עליו כמשוי, ואין הקב"ה משחק תפקיד בחייו ובפולחנו כלל וכלל, ולמעשה כופר הוא במציאות ה' ח"ו. כי אילו האמין בהקב"ה ושהוא ציוה עליו את המצוות, היה קם כל בוקר בשמחה ובאושר לעוד יום של קיום מצוות הקב"ה, מלך מלכי המלכים, לעוד יום של חיי עולם. חוסר השמחה לא רק מורה על חוסר בטחון בה', אלא על חוסר אמונה במציאותו, ח"ו. על כן אמר דוד המלך ע"ה: "וישמחו כל חוסי בך לעולם ירננו ותסך עלימו, ויעלצו בך אֹהבי שמך". שמחה, רינה, עליצות - כולן קשורות לבטחון בה', כולן מנת חלקם של אלה החוסים בו.
השמחה שמושתתת על בטחון בה', מביאה שלום ושקט נפשי לאדם בישראל, כי הבטחון בה' מביא אותו למדרגה של שמחה בחלקו, ואין ברכה יותר יקרה מזו, ואין עושר יותר גדול ממנה, וכמו שאמרו חז"ל: "איזהו עשיר השמח בחלקו", וכמו שאמר שלמה המלך ע"ה: "רֵאש ועושר אל תתן לי הטריפני לחם חֻקִי". וכן נאמר: "נער הייתי גם זקנתי ולא ראיתי צדיק נעזב וזרעו מבקש לחם". וכן: "יראו את ה' קדושיו כי אין מחסור ליראיו, כפירים רשו ורעבו ודורשי ה' לא יחסרו כל טוב". ויש לשאול: וכי לא ראינו צדיקים נעזבים וזרעם מבקשים לחם? וכי אין יראים שחסר להם, וכי אין דורשי ה' שחסרים טוב? אלא, מי ששמח בחלקו, על אף שלכאורה חסרים לו דברים גשמיים, כיון ששמח בחלקו אין הוא מרגיש בחסרון, וממילא לא חסר לו. וכי יש ברכה גדולה מזו? וכי יש שלוה נפשית יותר עמוקה מזו? והכל בגלל בטחונו בה' יתברך, והבנתו את העיקר האמיתי של חיי העולם הזה.
כו:טו הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ מִן-הַשָּׁמַיִם, וּבָרֵךְ אֶת-עַמְּךָ אֶת-יִשְׂרָאֵל, וְאֵת הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר נָתַתָּה לָנוּ-כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ, אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ
על אמונה ובטחון
הגאולה בידינו
כתב רש"י: "עשינו מה שגזרת עלינו, עשה אתה מה שעליך לעשות...". וכך אמרו חז"ל: "ואם עשיתם מה שעליכם, אף אני אעשה מה שעלי". כלומר, הקב"ה אומר "מה שעלי", היינו מה שעלי לעשות, מה שאני חייב לעשות. וכן מביא רבינו בחיי: "ובמקום אחר דרשו: 'השקיפה ממעון קדשך' - עשינו מה שמוטל עלינו לעשות, עשה מה שמוטל עליך". כאן למדנו שעל הקב"ה חובה כביכול לעשות את מה שהבטיח אם נקיים את דבריו, ואין הוא בן חורין להיפטר מזה, כביכול. ולכן הגאולה היא בידינו, אם אך נעשה את מה שמוטל עלינו ולא נפחד. והפסוק משתמש במלה "השקיפה" שמשמעה שה' רחוק, במעונו בשמים, וכוונתו היא, שאפילו כאשר הוא רחוק ושכינתו הסתלקה מאיתנו, בכל זאת הוא חייב לחזור ולשוב אלינו אם נשוב אליו. וכמה חשוב לאדם בישראל לשים בפניו תמיד את הכח האינסופי של הקב"ה, ולחרוט על לוח לבו את נכונותו לציית ללא גבול להקב"ה, בידיעה שבטחון בה' צריך להיות הוא דבר בלתי מסוייג, ושאם יעשה האדם את מה שמוטל עליו, אזי הקב"ה לא רק שיקיים את מה שהבטיח, אלא כביכול חייב הוא לקיים את מה שהבטיח.
"אמונה" קשורה ללשון "נאמן", דבר איתן, מבוסס, שאינו יכול ליפול, כמו שנאמר: "ונאמן ביתך וממלכתך עד עולם", וכן: "ותקעתיו יתד במקום נאמן". כמו כן, עניית "אמן" אחרי כל ברכה, היא הכרזה שזהו דבר בטוח ומבוסס ואיתן, כמו שנאמר: "ברוך ה' אלקי ישראל מהעולם ועד העולם, אמן ואמן". כלומר, איתן וקבוע לעולם.
הבטחון, לעומת זאת, הוא התוצאה של האמונה. מאחר שאנו מאמינים שה' עשה בעבר את הדברים שמנינו, אנו בטוחים שהוא מסוגל לעשות כך גם בעתיד, וברור לנו שיקיים מה שהבטיח לנו.
העמידה - מרכז התפילה
הבטחון בה' יתברך ככח עליון, כל יכול, שבידו לגאול ולהושיע ולהציל ולהגביה שפלים ולהקים מעפר דל, אינו סתם מליצה, אלא הוא המבחן וההוכחה לאמונת האדם במציאות ה'. כי מי שאינו משליך את יהבו על ה' יתברך, מראה שאינו מאמין בכחו וביכולתו של הקב"ה, וזה סימן שבאמת אינו מאמין במציאותו, ח"ו. הבטחון בה' כולל גם את הרעיון שהקב"ה כל יכול ובידו הכל, וגם את הרעיון המרכזי שאנו זקוקים לו ולעזרתו, כי אנו השפלים והחלשים והסופיים איננו מסוגלים להתמודד לבד עם צרותינו ועם בעיותינו. הבטחון בה' הוא הודאה שאנחנו מתי מעט, ושאנו צריכים לשאת אליו עיניים לעזרה, ובכך אנו מרסנים ומחלישים את היצר ואת הגאוה ואת האנוכיות, שזה מטרת האדם בעולם. משום כך, מרכז התפילה הוא העמידה, שמונה עשרה הברכות, ולא קריאת שמע שיש בה ייחוד ה', ולא כל התפלות והשבחים לא-ל, ולכן העמידה נקראת בלשון חז"ל "תפלה", כי היא היא עיקר התפלה, וכל כך למה? משום שבעמידה, ה"תפלה", יש תחנונים ובקשות, זעקה לה' לעזור לנו, לסייע לנו, להצילנו; ויש בכך הכרה בגדולת ה' ובשפלות האדם, והכרה זו היא יסוד העולם. זה מה שבאה מידת הבטחון להשריש בנו.
כו:יז-יח אֶת ה' הֶאֱמַרְתָּ הַיּוֹם, לִהְיוֹת לְךָ לאלוקים וְלָלֶכֶת בִּדְרָכָיו וְלִשְׁמֹר חֻקָּיו וּמִצְוֹתָיו וּמִשְׁפָּטָיו, וְלִשְׁמֹעַ בְּקֹלוֹ. וה' הֶאֱמִירְךָ הַיּוֹם לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ, וְלִשְׁמֹר כָּל מִצְוֹתָיו
עם סגולה
גאוות היחיד היא דבר פסול, אבל גאווה של עם ישראל, לא רק שהיא חיובית, אלא היא אף הכרחית. אנו צריכים להבין שאנו עם סגולה, קדוש ונבחר! בלי זה, אין תורה ומצוות. "האמרת" - לשון רוממות, "רוממת אותו להיות לך מלך". פירש האבן עזרא: "לשון גדולה... מגזרת בראש אמיר [הענף הגבוה בעץ]". עם ישראל כביכול לקח את ה' ושם אותו במקום הגבוה ביותר. רמב"ן פירש: "הנה גידלתם ה' ורוממתם אותו שיהיה הוא לבדו לכם לאלוקים". רוממות - לא רק שה' גדול, אלא הוא גדול ואין אחר. הוא ה' אחד. הוא בראש והוא בלבד! בידו הכח לעשות הכל, ואין שני לו.
רש"י אומר: "ולי נראה שהוא לשון הפרשה והבדלה. והוא לשון תפארת - 'יתאמרו כל פועלי און' ". אנו ממליכים אותו ומפארים אותו ומבדילים אותו מכל אלוהי העמים. ואונקלוס תירגם: "ואת ה' חטבת". נראה לי שזה מלשון חטיבה, כלומר, עשיתם אותו חטיבה אחת. המקור הוא במסכת ברכות: "אמר להם הקב"ה לישראל: אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם, ואני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם, שנאמר 'שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד' [אחד ואין אחר]. ואני... 'ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ' ". גם ה' וגם אנחנו, שנינו עשינו זה את זה חטיבה אחת מיוחדת ובלעדית!
הרעיון הוא הנשמה
יש כאן סדר: אחרי שהאמרתם אותו, קבלו עליכם עול מלכות שמים - "להיות לך לאלוקים". חייבים לקבל ראשית כל את העול - "להיכנע לו לבדו כראוי לו לעליון" , ולאחר מכן ניתן "ללכת בדרכיו" - אפשר לקבל את דרכיו, את המושגים של ההלכה והיהדות. "להידמות לנכבד מכל שאר הנמצאים" . אדם ההולך בדרכי ה', מנסה להידמות לו. אם ה' קבע שיש צדק בדבר מסוים, גם אני חושב כך, ואין לי בעיה בקבלת הדבר הזה. זהו עול מלכות שמים. אם הוא אלוקים, הרי כל קביעתו אמת, וצריך ללכת בדרכיו ללא היסוסים וללא בעיות. אחר כך "לשמור חוקיו" - החוקים הם המצוות הקשות ביותר, שאין להן טעם, וקשה ביותר לקיימן; אחר כך "מצוותיו" - המצוות שיש בהן היגיון, אבל אדם לא היה עושה אותן מעצמו, כגון שבת ופסח, אחר כך "משפטיו" - מצוות מוסריות כמו איסור גזל וכד'. ראשית, עול מלכות שמים, אחר כך "ללכת בדרכיו", ואחר כך קיום מצוות. הדרך, הרעיון, המושג - קודמים לקיום המצוות, כי המצוות הן הביטוי החיצוני של הערך הפנימי! יש נשמה ויש גוף; ללא גוף אין נשמה, וללא נשמה אין גוף. הרעיון הוא הנשמה, והמצווה היא הגוף. המצווה היא הגשמת הרעיון!
כח:י וְרָאוּ כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם ה' נִקְרָא עָלֶיךָ, וְיָרְאוּ מִמֶּךָּ
אסור לפחד
ואמרו חז"ל: "אלו תפילין שבראש". ומדוע דווקא של ראש? כי אותם הכל רואים. אבל המושג של "ויראו ממך" נאמר על התפילין בכללותם. ההלכה היא שמניחים תפילין על היד הכהה - החלשה. מדוע? הקב"ה אומר לנו: דעו, גם אם אתם במצב חלש, "ויראו ממך!" גם אם המעצמות נגדכם, אבל אתם בוטחים בי ומקדשים את שמי, ייראו מכם! תניחו את התפילין דווקא על היד החלשה, כדי שתדעו שאין עניין של חלש וחזק בעם ישראל כשבוטחים בקב"ה. את זה לא מבינים ה"גדולים", ולכן חובה עלינו לצעוק את האמת בכל פינה. צריך לעשות זאת בלי זלזול ח"ו, הכל ביראת כבוד לתלמידי חכמים, לא לקום נגדם ולזלזל בהם כמו שעושה טיפש אחד מה"תחייה". אנו לא "צומת" , לא ימנים ולא שמאלנים; אנו אנשי הלכה, אנשי תורה, שכתוב בה "לא תסורו ימין ושמאל" . אילו ההלכה הייתה שמותר וצריך להחזיר שטחים, היינו מקבלים אותה. אך לא כך ההלכה, ואנו חייבים לצעוק ולהסביר את ההלכה. יש לצעוק את ה"בעד", לא לקום נגד, מה גם שרוב תלמידיהם מרגישים שמשהו כאן לא חלק, שמשהו כאן מזויף. צריך לעשות הכל, אבל ביראת כבוד.
כח:יד וְלֹא תָסוּר מִכָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם יָמִין וּשְׂמֹאול לָלֶכֶת אַחֲרֵי אלוקים אֲחֵרִים לְעָבְדָם
לא להמיר את המצוות במנהגי הדיוט
יש לשאול, מה ענין סטייה במצוה אחת או בצורת המצוה - לעבודה זרה? ובאמת הפסוק מלמד אותנו כלל גדול: שיסוד המצוה הוא שהאדם יעשה אותה כולה, ובדיוק כמו שהקב"ה נתנה לנו, כי כך הוא מקבל עליו עול מלכות שמים ומודה שה' הוא האלקים היודע את האמת, והוא משעבד את עצמו ואת רצונו לה'. ואילו אם אדם סוטה ממצוה אחת, או שאינו מקיים אותה כפי שגזר ה', הרי הוא כופר בשלטונו האבסולוטי והבלעדי. וזאת נקודת החטא של עבודה זרה.
ואין ספק שהמושג של "אלהים אחרים" ושל עבודה זרה אינו חל דוקא על עבודת אלילים ממש, אלא הוא חל על כל הליכה אחרי אידיאולוגיה חדשה או דרכים חדשות שהן בניגוד לתורה. כך כתב הספורנו: "ולא ימירו את שאר המצוות במנהגי הדיוט ומצוות אנשים מלומדה. כל שכן כשיעשו זה לכבוד קדמונים, שהנהיגו אותם המנהגים לא לכבוד קונם ולא לשמור מצוותיו [אלא משכלם], כי בזה האופן אין לך 'ללכת אחרי אלהים אחרים לעבדם' גדול מזה!"
כח:טו וּבָאוּ עָלֶיךָ כָּל הַקְּלָלוֹת הָאֵלֶּה וְהִשִּׂיגוּךָ
ברכה בכל מקרה
אבי מורי זצ"ל העיר שבתוכחה נאמרה, גם בברכות וגם בקללות, המילה "והשיגוך": בברכות - "ובאו עליך כל הברכות האלה והשיגוך" , ובקללות כאן. והוא שאל: לגבי הקללות אפשר להבין את הלשון "השיגוך", שהרי אדם שרואה קללות הרודפות אותו, בורח מהם, והן משיגות אותו ברדיפה. אך מדוע יברח האדם מברכות הבאות עליו, כך שהברכות תצטרכנה לרדוף אחריו ולהשיג אותו? וענה, שאדם שאין לו ביטחון בה' אינו מבין מה זאת ברכה; הוא רואה אותה מתקרבת וחושבה לקללה. הוא בורח מהברכה עד שהיא צריכה לרדוף אחריו ולהשיגו.
אנשי "שלום עכשיו" בוכים נגד יהודה ושומרון, שטחים שנמצאים ברשותנו, ועליהם נאמר הפסוק הנ"ל. יהודה ושומרון זו ברכה, ולא יעזור להם, כי הברכה הזו תשיגם בין אם ירצו ובין אם לא ירצו.
כח:כח יַכְּכָה ה' בְּשִׁגָּעוֹן וּבְעִוָּרוֹן, וּבְתִמְהוֹן לֵבָב
די לשיגעון
שיגעון, עיוורון ותמהון לבב קשורים זה לזה. השיגעון מביא לידי עיוורון, ועיוורון מביא לידי תמהון לבב. שיגעון הוא תוצאה ישירה מחינוך, תרבות ואווירה שמביאים את האדם לשיגעון, כאשר אדם אובייקטיבי העומד מן הצד אינו מבין כיצד זה ייתכן. ככל שהזמן עובר, האדם מידמה לעיוור שלא רואה, ומשם הדרך לתמהון לבב לא רחוקה.
קללה זו נפוצה היום בעידננו. חלק מהעם לוקה בשיגעון. מי שלא תופס ולא מבין שהקמת מדינה יהודית אחרי אלפיים שנה של גלות, היא יד ה', הוא משוגע. ומי שלא רואה מה לפניו, מה יקרה, הוא עיוור. וכל זה מביא לתמהון לבב - לפחד: מה יגידו הגויים ומה יאמרו, הפחד מהגוי. כל זאת כי אינם מניחים תפילין, אינם מקבלים עול מלכות שמים. יש מי שמניח תפילין ואינו מבין. ייתכן אדם שמניח שני זוגות תפילין, אך באמת אינו מניח תפילין, כי אינו מקבל עליו עול מלכות שמים.
החולשה היא הניגוד של העוז. מדינת ישראל היא עוז. לפני עשרים שנה, ערבי שראה יהודי מטייל בסמטאות העיר העתיקה, רעד מפחד. "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך" היום זה בדיוק להפך! לא היה קידוש השם יותר גדול ממלחמת ששת הימים, ואנשים לא הבינו שה' עשאנו חטיבה אחת! צריך להבין שה' אחד וצריך לעשות מה שהוא רוצה. כוחן של המצוות הופך את "השקיפה" לברכה וממילא אנחנו נבין שאנחנו "גוי אחד בארץ". אז הקב"ה יהיה חייב לעשות מה שהבטיח, וזה עניין ה"עוז".
כאשר ישבנו ברוסיה ובסוריה, כל יהודי היה צריך לחשוב מה יעשה כדי שלא להתגרות בגוי. אך אנו חיים היום במלכות ובממלכה יהודית, ובכל זאת הופכים את ההתרוממות על פיה. קידוש השם - זהו הגאולה הסופית, וקידוש שמו הוא עניין של עוז! גוי אינו מבין דיפלומטיה והסברה, אלא עוז - כוח הזרוע! כל זמן שהיהודי חלש, זהו חילול השם. כוחם של ישראל הוא כוח הקב"ה, וכל נסיגה, מהשטחים או מעמדה, וירידה מההר שממנו אנו משקיפים, היא חילול השם, ותביא עלינו את העונש של הקב"ה. הסיבה לכל נסיגה היא פחד מהגוי וחוסר ביטחון בכך שה' יכול לטפל בהם, ואין חילול השם יותר גדול מזה. יהודי שנוהג כך, גם אם יניח תפילין כל היום ויאמר פעמיים "שמע ישראל", לא עשה כלום חוץ מפולחן, כי לא הבין מה הוא עושה.
ייחוד עם ישראל, אנחנו עם נבחר וקדוש - זה היסוד של עם ישראל. כל ניסיון להגדיר זאת כגזענות הוא מלחמה נגד יסוד התורה ונגד התורה. אסור לסגת מיסוד זה כהוא זה. מי שהולך עם האמת אף פעם לא נפסל. יש מפלגות בתוך הכנסת שהן פסולות, ויש כמה מחוץ לכנסת שהן כשרות.
צריך להחזיר את היהודים הדתיים בתשובה, שיבינו שהמדינה היא מלכות, ושאנו צריכים וחייבים ממלכתיות. בלי זה איננו עם אלא דת! דת הוא מושג זר ומוזר ונכרי ליהדות. נוצרי יכול לגור היכן שירצה, וכן מוסלמי, ללא כל קשר לארץ מסוימת. בניגוד לנוצרים ולמוסלמים - דתות - אנו עם קדוש, ועם הולך עם כוח ועוז וארץ. אנו צבא ה'! צבא הגנה לקב"ה - לשמו.
גוי שזורק אבן על חייל צה"ל הוא, כביכול, זורק אבן כלפי הקב"ה, וחייב ארבע מיתות בית דין. אך אנו נמצאים היום במצב של חילול השם שגואה מיום ליום, ולכן "הגר אשר בקרבך, יעלה עליך מעלה מעלה, ואתה תרד מטה מטה" . צריך להחזיר עטרה ליושנה. כך היה מובן בכל הדורות, אך הגלות הפכה אותנו למשוגעים ולעיוורים. המכילתא מסיימת: "'אלוקי אבי וארוממנהו'... כשישראל עושין רצונו של מקום, אז מתגדל שמו בעולם, שנאמר 'ויהי כשמוע כל מלכי האמורי' וגו', וכן אמרה רחב לשלוחי יהושע, 'כי שמענו את אשר הוביש ה''... ואומר 'ונשמע וימס לבבנו ולא קמה עוד רוח באיש מפניכם, כי ה' אלקיכם הוא אלקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת' . ובזמן שאינן עושין רצונו, כביכול שמו מתחלל בעולם, שנאמר: 'ויבוא אל הגויים אשר באו שם, ויחללו את שם קדשי, באמור להם עם ה' אלה ומארצו יצאו, ואחמול על שם קדשי אשר חללוהו בית ישראל בגויים אשר באו שמה, לכן אמור לבית ישראל: כה אמר ה' אלוקים, לא למענכם אני עושה בית ישראל כי אם לשם קדשי, אשר חללתם בגויים אשר באתם שם'".
מה שנאמר שם "עושין רצונו" - הכוונה לקידוש השם, ו"אינן עושין רצונו" - הכוונה לחילול השם. בזמן שאנו עושים רצונו של מקום, הוא מתגדל, וגם אנחנו. אך יכול להיות יהודי השומר תורה ומצוות, קלה כחמורה, שאינו שומר את מצוות "ונקדשתי", וממילא אין זה רצון ה'. ניתן לבטל כל גזרה אם נקום ונאמר "עשינו מה שגזרת עלינו" - קידוש השם, תורה, מלכות ועוז!
חברי הכנסת - אתם הבעיה
ועכשיו לבעיה. חברי הכנסת, אתם הבעיה. "יככה ה' בשגעון ובעורון ובתמהון לבב" . פסוק מהתורה, אזהרה לאומית, תוכחה על השיגעון, העיוורון, ותימהון הלב. כולם נתקיימו בהודעה האומללה של ראש הממשלה השקט, השאנן, האין-מחריד . השאנן בציון והבוטח בדן שומרון . מר שמיר, שהפך את המושג "שאננות" לקלס - הלעג השאננים הבוז לגאי-נצים . והנה קם אתמול איש השאננות וכך אמר: "עם ישראל הופתע ונדהם מעוצמת השנאה שתקפה אותנו לפתע בתוככי הארץ. גם הממשלה הופתעה". חברי הכנסת, עם ישראל הופתע? הממשלה הופתעה? אם כן, באמת נפלנו בידיהם של משוגעים, עיוורים ותימהונים. הפתעה? הפתעה משנאת הערבים הישראלים? ולפתע פתאום?
אם קיים אדם בישראל שלא מבין שהשנאה הזאת לא תקפה אותנו פתאום, אלא נולדה ברגע שהציונות באה להקים מדינה יהודית בארץ, אזי הוא מוכה בשיגעון ובעיוורון ובתימהון לבב. שר או חבר כנסת שאינו מבין שערביי ישראל, האזרחים הנאמנים שלנו, מוחמד מיעארי, תופיק זיאד, תופיק טובי , שונאים את מדינת היהודים ואת העם היהודי ואת הציונות מטבע הדברים - הוא אכן משוגע, עיוור ותימהוני.
הבעיה היא כי מימי אבי אבות האומה , ומאז ראשית הציונות ועד היום, משלו בנו אנשים שלא רצו לראות את המציאות, ולא רצו להודות בסתירה היסודית הטמונה בציונות. אנשים אלה, שפרקו עול מלכות שמים ושתו בצימאון ממימי ההתגויות וההתייוונות, אימצו את המושג הגויי של מדינה המבוססת על דמוקרטיה מערבית ושוויון לכל אחד, בין שהוא יהודי ובין שאין הוא יהודי. יהודים, ששברו את המחסומים החוקיים בין יהודים לערבים, נשבעו אמונים למדינה דמוקרטית מערבית. ברור שכל זה היה בגדר "הרוֹ עמל והוליד און" . כי הרי המטרה היסודית, שלשמה נולדה הציונות הפוליטית, היתה להקים מדינה יהודית, מדינה שמטבע הדברים ומעצם הגדרתה לעולם אינה יכולה להעניק שוויון מלא לערבים. הסתירה הבולטת הזו, הניגוד התהומי הזה בין אליל הדמוקרטיה לבין הציונות, חצתה את נפשם, קרעה לבבם, שיגעה אותם, סנוורה אותם, מילאה אותם בתימהון לבב ורעידת נפש.
ובכן, ניסו מוגי הלב האידיאולוגים להתעלם מן הסתירה במחשבה אומללה, שאם לא נתמודד אתה, היא תיעלם. לשם כך יצרו המשוגעים אגדה על הערבי, המוכן להשלים עם מדינה יהודית הנבנית על אדמה שהוא רואה בה את ארצו - פלשתין. המציאו העיוורים מיתוס של דו-קיום, דו-קיום בין היהודי השולט לבין הערבי הנשלט, כעין דו-קיום בין חמור ורוכבו, כאשר הערבי הוא החמור המאושר. אכן, "יככה ה' בשגעון ובעורון ובתמהון לבב".
כח:מח וְעָבַדְתָּ אֶת אֹיְבֶיךָ אֲשֶׁר יְשַׁלְּחֶנּוּ ה' בָּךְ בְּרָעָב וּבְצָמָא וּבְעֵירֹם וּבְחֹסֶר כֹּל וְנָתַן עֹל בַּרְזֶל עַל צַוָּארֶךָ עַד הִשְׁמִידוֹ אֹתָךְ
הגלות מחסירה את התורה
אמרו חז"ל במכילתא: "מהו 'בחסר כל'? שניטלה דעת מהם [בגלות אין לישראל דעת]. דבר אחר 'ובחסר כל': שיהיו חסרים מתלמוד תורה". משהו יחסר מתלמודם. לא שלא יהיה תלמוד תורה בכלל, אלא יחסר. וממשיך הפסוק: "ונתן עול ברזל על צוארך". בירושלמי: "ונתן עול ברזל - זה הרעיון" כלומר, דאגה. מאחר שכתוב "עול ברזל" באותו פסוק עם "בחוסר כל", נמצא שהגלות מחסירה מתלמוד תורה, מחסירה את העניין של גאוות העם, ממלכתיות, ארץ ישראל, עם - זהו ה"חוסר כל". מי שחסר לו דברים אלה, חסר לו הכל, כי החוסר הזה הופך את היהדות לאיזו קהילה, שטייטל. בימינו, מי שרואה את פגומי הגויים , לא אומר את זה - או משום שמפחד או משום שכבר לא מאמין בזה, כי זה "לא יפה", הרי הוא מכיר ערבים שהם לא פגומים. תרבות המערב חיסלה אותו, קלקלה את חשיבתו. "עול ברזל" זה "הרעיון", דהיינו התרבות הזרה של הגויים - שלקחה את מקומה של העבודה זרה. אימצנו רעיונות של גויים. אני רוצה לשמוע ב"ערוץ שבע" דבר כזה. הוא באמת הערוץ הכי טוב, אבל גם אצלם יש קו אדום של עול ברזל - רעיונות גויים.
מעטו של הרב בנימין זאב כהנא הי"ד
בשיטת בת היענה
מוכרת התמונה כאשר עם תחילת קריאת פרשת התוכחה, בעל הקורא מעלה הילוך, מוריד ווליום, האנשים מורידים באופן טבעי את רמת ההקשבה, והכל לקראת הסיום המהיר והמוצלח של קריאת תוכחה לא סימפטית זו.
אכן, מלכתחילה הונהג הדבר כדי שלא ח"ו תחול הקללה על השומעים, אבל היום יש כאן משהו אחר, אופייני ומסוכן.
לא רוצים לדעת שיכול להיות רע
לאחר מכת הברד אמרו עבדי פרעה לפרעה: "הטרם תדע כי אבדה מצרים" , וכותב האבן עזרא במקום: "הטרם תרצה לדעת כי אבדה מצרים". וזוהי למעשה, גם הבעיה כאן. כי כל יהודי יודע את הכלל ש"אם שמוע תשמע בקול ה' אלוקיך" - יהיה טוב, ואם לאו - יהיה רע ח"ו. ואם כן, מה גורם לאנשים לא לשמוע בקול ה'? התשובה היא, שלא חוסר נתונים או אי הבנתם היא המונע, אלא חוסר הרצון להיות מודע לעובדה המרה ולעמוד עליה כהוויתה היא המונעת חשבון נפש נכון. לכן באים בתירוצים: זה נכון, אך התוכחה כבר התגשמה ואינה שייכת בדורנו, וגם אם הוא יעניש - זה יהיה עוד הרבה זמן כי ה' ארך אפיים, ובכלל, יטענו בהתחסדות: למה לעסוק כל הזמן ברע? נדבר רק על דברים טובים - ויהיה טוב! (יש טענה כזאת!).
ה' לא "ותרן"
כל זה כבר היה: "ותאמרי ניקיתי, אך שב אפו ממני, הנני נשפט אותך על אומרך: לא חטאתי" . וכן: "הנה בית ישראל אומרים: החזון אשר הוא חוזה לימים רבים ולעיתים רחוקות הוא ניבא..." . אנשים שטוענים כך אינם מבינים את העיקר. העיקר הוא שהעולם אינו הפקר, וזוהי בדיוק משמעותה של האמונה בשכר ועונש. הרי אמרו חז"ל: "כל האומר הקב"ה ותרן - יוותרו חייו!". שיטת סתימת האוזניים מהתוכחה אינה פותרת דבר, שהרי כל אחד יכול לשמוע לו רק ירצה, ואם הוא לא רוצה לשמוע - בו האשמה.
אין זמן
בימים אלו מסר זה חשוב ביותר, שהרי הרב כהנא הי"ד התרה והזהיר בארץ ובחו"ל על הצורך לשוב בתשובה - לבטוח בה', להתעלם מפחד הגוי ולקדש שם שמים, וכשהרב כהנא אמר "אין זמן" כי קרוב היום ואם נישאר במעשינו, ניגאל ח"ו תוך חבלי משיח ויסורים שרק מעט מהן טעמנו לפני חמישים שנה, תמיד היו כאלה שצחקו ואמרו: יש עוד זמן, אכן אנו מפגינים חוסר בטחון בו ומחללים את שמו - אך הוא יוותר עוד.
כל אלה הם בבחינת בת היענה, כפרעה, שלא רוצים לשמוע ולא רוצים לזכור שכבר קרו אסונות לעם ישראל, ואכן, מידי יום אנו לדאבוננו נאלצים לקבל "תזכורות" לאן הרוח נושבת, כיון שאנו לא רוצים לשמוע... לכן, הבה נתעורר ללכת בדרך האמת. בואו לא נצפה לויתורים מריבונו של עולם, אלא נקומה ונלך בדרך של קידוש ה' לאומי - כי אם לא עכשיו, אימתי?
האם בטוח ש'יהיה טוב'?
ישנה מעין 'תכונה' שדבקה ביהודים, שמתמצת באמירה 'יהיה טוב'. אולי מרוב צרות, רדיפות ופוגרומים, צמחה לה אופטימיות ללא מצרים. אין ספק, שהיה בתגובה הזו גם דבר טוב, מעין התגרות בשטן הגויי שמנסה להשמיד אותנו, ואנו מקשים ערפינו לפניו, ואומרים לו: למרות הכל, אנחנו כאן, ודוקא אתה תיעלם באחד הימים הלא רחוקים.
התורה לא מטשטשת
אבל יש גם צד אחר לדבר. למשל, קיימת איזו הרגשה לא נוחה כאשר קוראים את פרשת התוכחה שבתורה. ישנו מעין פחד שעצם הזכרת אפשרות התממשות הדברים הנוראיים הכתובים בו - היא דבר שלילי כשלעצמו. אולי מכך החל הענין הזה שפשט לקרוא את תוכחות "בחוקותי" ו"כי תבוא" בקול שקט ובמהירות.
אך העובדה היא שהתורה לא רק שמזכירה אפשרות של קללות, אלא היא אף מפליגה ומרחיבה בהן, פי כמה ממה שהיא מרחיבה בברכות. אילו תיאורים מפורטים יש שם! ממש מחריד: מחלות, טירוף הדעת, מפלה כלכלית ומשפחתית, גלות - ומה לא!
האמת היא שכשהתורה שלנו מגיעה לענין הבחירה בין טוב לרע, בין אמת לשקר - אין בה רחמים מיותרים. היא נותנת לנו להבין את הברירה בלי טיפה של טשטוש. ככה זה: תהיו טובים - יהיו ברכות מפליגות עד בלי די. תהיו רעים - יהיה רע מאוד. ובזה אין התורה מקפידה על 'נקיות הדיבור' - שהרי המסר הברור והמזעזע הוא החשוב כאן. האם יש בזה בעיה של 'פתיחת פה לשטן'? לא. זו פתיחת פה להקב"ה, שמזהיר אותנו מה יהיו התוצאות של המריית רצונו! האם זה מתנגש עם הגישה של 'יהיה טוב'? כן! זאת אומרת, ודאי שבסופו של דבר יהיה טוב, אבל יתכן שבדרך נצטרך ח"ו לעבור את קללות התוכחה או חלקן!
התפקיד של הרבנים
אבל הבעיה באמירה הזו של 'יהיה טוב', היא אפילו יותר גדולה ממה שתיארנו. כי גם כאשר כבר באים מכות, והם הרי באים בצרורות ממש, אנו לא שומעים את הרבנים
קמים וזועקים שזה בגלל שאנו עושים את הרע בעיני ה' ומחללים את שמו (שהרי כאשר מישהו, הרב פרץ , למי שזוכר, אמר משהו כזה בעבר - קמו עליו כל השמאלנים המתיוונים וקראו לו "עובד אלילים"! ומאז השתתקו השאר פי כמה). והרי זהו תפקידם, להזהיר גם אם יצעקו עליהם וישימו אותם בבית הסוהר! ומה עשה ירמיהו? האם הוא נבהל מצדקיהו המלך ששם אותו בכלא וכמעט הרג אותו על נבואותיו? אך לא. מדברים כאילו יש צמר גפן בפה. וכשאנחנו באים ומזהירים מפני אסונות אותן חזינו לא אנו, אלא הנביאים, קמים עם כל מיני מימרות מוזרות ואנטי-יהודיות.
חז"ל אומרים: "כל האומר הקב"ה ותרן - יוותרו חייו". מימרה חריפה. הקב"ה ותרן? חס וחלילה. כי אם הוא ותרן זה אומר שאפשר לזלזל, לוותר על המצוות הקשות לנו, ואיש הישר בעיניו יעשה. קמים חז"ל ומזהירים מיד: לא. והאומר כך: יוותרו חייו.
ה' באמת לא ותרן
איך זה מסתדר עם זה שה' הוא ארך אפים וכו'? אין כל סתירה. אדרבא, ודאי שה' הוא ארך אפים ורב חסד, אבל לא ותרן. הוא יחכה, לפעמים אפילו זמן ארוך, הוא יתחשב בכל מיני נסיבות, אבל בסופו של דבר, אם ח"ו לא נחזור בתשובה - קללות התוכחה יבואו. והרי היא כבר באה עלינו בפנים זועפות לא פעם אחת בהסטוריה שלנו!! בודאי. האם מישהו חשב שהתורה סתם מבלבלת את המוח?! וה' לא מוותר. תפתחו חדשות, תסתכלו מה קורה מחוץ לחלון. "מחוץ תשכל חרב ומחדרים אימה גם בחור גם בתולה" . ויהיה יותר גרוע, כמובן, אם לא נחזור בתשובה לקידוש ה' ולבטחון מלא בה' ללא פחד מהגוי! זו לא 'פתיחת פה לשטן' - אלא אדרבא, נסיון להציל מידו של הרע שמאיים לבוא עלינו באם לא נשמע בקול ה', להעיר את העם בטרם אסון. מעשה שהנביאים עשו כל הזמן. כי סתם להסתפק באיזה 'יהיה טוב' - זהו שפיכות דמים ממש. "ודמו מידך (הרב, המנהיג) אבקש".
"ולא תמצא מנוח לכף רגלך" - בגלות
כאשר אנו רואים את סדרת התוכחות - הקללות שבפרשתינו יכולים אנו לחוש ריפיון ידיים למשמע הדברים הנוראים שאמנם עינינו ראו אותם ולא זר, אלא שיש לנו להבין עם זאת שאין קללות אלו סתם עונש שבא על מעשינו הרעים בבחינת עונש שאין עימו לקח, אלא בכל מכה שהקב"ה מביא עלינו כעונש יש לימוד ולקח שיש לנו ללמוד אותם.
התורה כותבת: "ובגוים ההם לא תרגיע ולא תמצא מנוח לכף רגלך" . לכאורה, לפנינו הנוראה שבקללות, לא זו בלבד שגלינו מארצינו הקדושה לשכון בארצות ניכר בין עמים זרים, אלא אף זאת ששם בארצות הגויים לא נמצא מנוחה אלא נסבול מפרעות ונדודים. זוהי הבטחה של התורה שבשום אופן, בשום מקום ובשום זמן לא נמצא מנוח לכף רגלנו בגלות, ואם נדמה לנו שיש תקופת שלוה מסויימת מובטחים אנו שהדבר לא יארך זמן רב, והנה במה שנראה לנו כגרועה שבקללות טמון גרעין ההצלה. וכך אמרו חז"ל על הפסוק באיכה: "'היא ישבה בגויים לא מצאה מנוח'- אילו מצאה מנוח לא היתה חוזרת". כלומר אילו מצאו ישראל מנוחה בגלות לא היו חוזרים לארצם! ובזאת מתבררת לנו הברכה הגדולה שבתוך חשכת הגלות האיומה שזה שיא העונש לעם ישראל לא יתן ה' לעמו להיאבד ולכן אינו נותן להם מנוח בגלות, עם כל הטרגדיה הטמונה בדבר.
קביעה זו שהיהודים אינם מוצאים מנוח בגלות אינה צריכה ראיה, האינקוזיציה, גירוש ספרד, מסעי הצלב ושואת יהודי אירופה הינם רשימה קצרה מן המפורסמות שבטרגדיות – הגולה. הדבר הקיף את כל היהודים במזרח ובמערב בזה לא היו "מיוחסים". ואף שהיו תקופות של שלוה בארץ זו או אחרת הדבר היה אך למראית עין, ואדרבא, ככל שארכה תקופת השלוה יחסית זמן רב, והיהודים תפסו עמדות מפתח, דוקא שם נסתיימו תקופות אלו בצורות הקשות ביותר. ומצב היהודים בגרמניה קודם ההשמדה הגדולה - יוכיח, אך כמו תמיד, היהודים לא למדו מהאסונות, והדוגמא הטובה ביותר לכך, הם יהודי "ארצות הרווחה". שלוותם של היהודים בארצות אלו כיום, הם מהנוחות ביותר שהיו ליהודים בגלות מעולם, אלא ש"עיניים להם ולא ייראו" - אין הם מסוגלים להסתכל צעד אחד קדימה, מה עלול לבוא עליהם מחר או מחרתיים, לדאבונינו, על פי דברי חז"ל, ועל פי הלקח ההסטורי הארוך והעקוב מדם, אין לנו אלא לקבוע שח"ו עלולה לבוא על יהדות "ארצות הרווחה" טרגדיה נוראה. ה' לא יכול לסלוח לאלה שהפכו את הגלות לדרך חיים אידיאלית למקום בו אין שום בעייתיות מבחינה יהודית וזאת בשעה שיש אפשרות לעלות לארץ ישראל ללא שום קושי. ואם בזמן שלא היה שלטון יהודי בארץ לא נתן ה' מנוח לישראל בגולה, מה יהיה בזמן שברחמי ה' ניתן לנו מנוח בארצנו, וכי דוקא עתה ינתן מנוח בגולה?
מענין, שבפרשת התוכחה המקבילה שבפרשת "בחוקותי" על הפסוק "ושממו עליה אויביכם" אמרו חז"ל שגם בה טמונה ברכה, וכן היה כידוע במציאות שבמשך כל שנות הגלות לא הצליחו הגוים שניסו ליישב את הארץ להפריח את השממה, ומאז שהחלה שיבת ציון לפני למעלה ממאה שנה כאשר התחילו היהודים להגיע והחלו ליישב את הארץ אז החלה לפרוח כבמטה קסמים.
שני מדרשים אלה מבטאים עניין אחד, והוא, שאע"פ שמפני חטאינו גלינו מארצינו, הקב"ה לא מוותר ולא יוותר על כך שלא נשכח את ארץ-ישראל ולא נעזבנה בליבנו. וכדי שהדבר לא יקרה, קבע הקב"ה שני 'חוקים' מיוחדים.
א, שעם ישראל לא ימצא מנוח בגלות. ב. שארץ ישראל לא תקלוט את הגויים ורק כשיחזרו ישראל יצליחו להפריחה
דברים אלו מודיעים לנו שלא נוכל לשכוח את ארץ-ישראל ולשקוע בנוחות בגלות, מציאות זו מכריזה דעו וראו כי בגולה אין לכם מנוח, וכיצד מחכה לכם הארץ שאינה קולטת את האויבים.
לזעזע את הלבבות
המושג של "חטא ועונש" שהוא מיסודות האמונה היהודית, עמד במרכזם של לבטים ושאלות במשך כל ההיסטוריה. אך דומה שבתקופתנו היחס הספקני, ולעיתים אף המזלזל, כלפי המושג הזה - הגיע לשיאו. וכך כשאנו מגיעים לפרשת התוכחות שב"כי תבוא", ובה האיומים על הדברים הקשים הצפויים לישראל, אם לא ימלאו את יעודם - נגרם לרבים זעזוע, והספקות מערערים את אמונתם: הכיצד יכול ה' לנהוג כך. המשבר בעניין זה הגיע לשיא לאחר ההשמדה הגדולה באירופה, כאשר רבים מניצולי התופת ההיא פרקו עול, באמרם: אם דבר כזה יכול לקרות, אז, חלילה, אין ה' בארץ.
ההוכחה הגדולה
אמנם ההתבוננות בנושא לגופו, בלי להיכנע לרגש הקשה המתלווה אליו, צריכה להביא בדיוק למסקנה ההפוכה! התממשותם של אזהרות התורה ביחס לעם ישראל בצורה כל כך מדוייקת, עד שלא נפל ארצה דבר מכל הקללות הנוראות והמשונות שהוזהרנו מפניהן במהלך החורבנות והגלויות - צריכה להוות את ההוכחה הגדולה ביותר למציאות ה', השגחתו הפרטית המדוייקת להפליא, ויכולתו לממש את כל הבטחותיו ואזהרותיו. וכך בדיוק נאמר - "ישמח צדיק כי חזה נקם (עונש)... ויאמר אדם! אך פרי (שכר) לצדיק - (והמסקנה!) אך יש אלוקים שופטים בארץ" .
"חופש הפרט"
הבעיה היא, שהשפעת רוח התרבות המערבית הזרה השולטת בתקופתנו, חזקה אצל רבים מאשר האמונה, גם כאשר היא מוכחת בברור מתוך המציאות. עיקרון היסוד של תרבות המערב השוטפת את מוחנו האומר שחופש הפרט - מעל הכל, לא מסוגל לקבל את המושג של חטא שאינו פרי קביעתו (המשתנה) של האדם - כי אם פרי קביעה אלוקית עליונה, בלתי משתנה, המגבילה את האדם בדברים שונים ובכך מקדשת אותו. כל שכן שהמושג של עונש אלוקי כלפי מי שהולך בדרך של חופש (התועבה), הוא בעיניהם מושג מיושן ופרימיטיבי, שאינו מתאים לרוח התקופה הנותנת ביטוי ל"רוח האדם", אך גם ליצריו הבהמתיים הפחותים ביותר...
אבל רק מי שסותם את עיניו בכח, יכול להתעלם מהעובדה המדהימה, שלא נפל דבר מכל אזהרות והבטחות התורה! שום אידיאולוגיה או "תרבות" זמנית - לא יכולה לאורך זמן להעמיד את "ערכיה" מול עובדות המציאות! כך אמרו חז"ל: "ראה מה שעשית - לפיכך באו עליך יסורין, שאין יסורין באים על האדם אלא לטובתו, להוציא מידיו כל מה שעשה". עלינו לזכור מי מביא עלינו את הייסורים ולמה - "כי כאשר ייסר איש את בנו ה' אלוקיך מיסרך!" , רק "אויל ינאף מוסר אביו" .
כיצד תבוא הגאולה?
חלק עיקרי מהמסר שמו"ר הרב כהנא הי"ד הפיץ לציבור, הוא שתי האפשרויות שדרכן יכולה לבוא הגאולה - דרך הוד והדר - "אחישנה". או דרך יסורים קשים ושואה - "בעיתה". הרב הדגיש שעל-פי הנביאים וחז"ל, אם ח"ו תתממש הדרך השניה אזי הסבל שיבוא ממש לפני בוא המשיח יגמד את מה שהכרנו עד כה. כשאנו אומרים זאת - קשה לאנשים לקבל את הדבר. אך לא מליבנו אנו אומרים זאת. זהו עיקרון ברור המופיע בדברי הנביאים וחכמינו ז"ל. לא פעם הבאנו, ועוד נביא, מקורות על כך. אסור להתחמק מנושא זה - בגלל שהוא לא נוח! כי לצערנו, אנו צועדים כבר שנים בעקביות ובעיוורון, בדרך של חוסר אמונה, חילול שם ה' ואי הכרה בניסיו. כל זה הוא מתכון בטוח וברור, להתממשות נבואות הפורענות ח"ו. חובה לומר את האמת הזו ללא טיוח, כדי לזעזע את הלבבות ולמנוע אסון. לשם כך כדאי לקרוא, בין השאר, את נבואת פרק י"ד בזכריה .
בחודש התשובה אסור לשכוח את התשובה הלאומית שה' דורש, והנחוצה היום יותר מאי פעם בעבר. תשובה של קידוש ה'!
© כל הזכויות שמורות