כי תצא
כב:ז כִּי יִקָּרֵא קַן-צִפּוֹר לְפָנֶיךָ בַּדֶּרֶךְ בְּכָל-עֵץ אוֹ עַל-הָאָרֶץ, אֶפְרֹחִים אוֹ בֵיצִים, וְהָאֵם רֹבֶצֶת עַל-הָאֶפְרֹחִים, אוֹ עַל-הַבֵּיצִים לֹא-תִקַּח הָאֵם, עַל-הַבָּנִים. שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת-הָאֵם, וְאֶת-הַבָּנִים תִּקַּח-לָךְ, לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים
לבטל את ה - "יש"
אומר המדרש : "זה שאמר הכתוב: 'אוֹרח חיים פן תפלס, נעו מעגלוֹתיה, לא תדע'. מהו 'אורח חיים...'? אמר רבי אבא בר כהנא: אמר הקב"ה: לא תהא יושב ומשקל במצותיה של תורה, כענין שנאמר: 'ושקל בפלס הרים...'. לא תהא אומר: הואיל והמצוה הזו גדולה, אני עושה אותה, ששכרה מרובה, והואיל וזו מצוה קלה, איני עושה אותה. מה עשה הקב"ה? לא גילה לבריות מהו מתן שכרה של כל מצוה ומצוה, כדי שיעשו כל המצוות בתום. מנין? שנאמר 'נעו מעגלתיה, לא תדע'. למה הדבר דומה? למלך ששכר לו פועלים והכניס אותן לתוך פרדסו. סתם ולא גילה להן מה שכרו של פרדס, שלא יניחו דבר ששכרו מועט וילכו ויעשו דבר ששכרו מרובה. בערב קרא לכל אחד ואחד. א"ל: תחת איזה אילן עשית? א"ל: תחת זה. א"ל: פלפל הוא; שכרו זהוב אחד... קרא לאחר, א"ל: תחת איזה אילן עשית? א"ל: תחת זה. א"ל: זית הוא; שכרו מאתים זוז. אמרו לו: לא היית צריך להודיע אותנו איזה אילן שכרו מרובה כדי שנעשה תחתיו? אמר להם המלך: אילו הודעתי, היאך היה כל פרדסי נעשה? כך לא גילה הקב"ה מתן שכרן של מצוות, חוץ משתי מצוות: החמורה שבחמורות והקלה שבקלות. כיבוד אב ואם - חמורה שבחמורות, ומתן שכרה אריכות ימים, שנאמר: 'כבד את אביך... למען יארִכון ימיך'. והקלה שילוח הקן, ומהו שכרה? אריכות ימים, שנאמר: 'שלח תשלח את האם... [למען ייטב לך והארכת ימים]'".
נראה לפרש את כל זה כך: הרי כל מטרת התורה היא לבטל את ה"יש" ואת האנוכיות של האדם, ולהביא אותו לידי קדושה. ודבר זה אפשרי רק אם הוא מקבל עליו עול מלכות שמים ואח"כ עושה את כל המצוות כפי שהקב"ה גזר. ואין ספק שיש מצוות הנראות יותר גדולות, כגון צדקה, וגמ"ח, וכו'. אבל אם האדם יקיים רק אותן ולא את השאר, יֵצאו מזה שני דברים: ראשית, הוא לא ימלא את חייו מצוות ועול מלכות שמים והקרבה ושבירת ה"יש", ואם כן, לא יגיע לקדושה, כי לזה יכול להגיע רק אדם שעושה את כל המצוות וממלא בזה את כל חייו. וזה מה שאמר המדרש, "האיך היה כל פרדסי נעשה?" ויותר מזה: מי שעושה את המצוה לפי חשבון, אינו נכנע להקב"ה ואינו מקבל עליו עול מלכות שמים, כי הוא עובד לא את ה' אלא את החשבון האישי שלו. וזה קורה אם הוא מקיים מצוות בגלל השכר, או אם הוא מקיים מצוות לפי השכל שלו, כלומר, לפי מה שהוא חושב שהם חשובים. ולאדם כזה אין תועלת במצוות, כי אינו מגיע לידי קדושה.
אסור לזלזל במצוות "קטנות"
כתב רש"י: "אם מצוה קלה שאין בה חסרון כיס אמרה תורה 'למען ייטב לך...', קל וחומר למתן שכרן של מצוות חמורות". ולי נראה שכוונת התורה להראות כמה חמורה היא כל מצוה קלה! שכן יש שמזלזלים במצוות "קטנות" שאינן מרעישות עולמים, ובעיניהם אין אותו ערך למצוות הפרט, של היהודי הבודד, כמו למצוות הכלל, הצלת העם, כביכול. ועל זה באה התורה להורות, שרק מי שמרגיש את כאב הפרט הקטן, שחסר "גדלות", מסוגל להציל גם את הכלל.
כב:ח כִּי תִבְנֶה בַּיִת חָדָשׁ, וְעָשִׂיתָ מַעֲקֶה לְגַגֶּךָ; וְלֹא-תָשִׂים דָּמִים בְּבֵיתֶךָ כִּי-יִפֹּל הַנֹּפֵל מִמֶּנּוּ
להקדים עזרה למצוקה
כתב הרמב"ן: "מצות המעקה מחודשת או מבוארת מ'לא תעמד על דם רעך' ...". נראה לי שכוונתו בזה היא, שלא נחשוב שהמצוה של "לא תעמוד..." היא רק כאשר אירע מאורע ויהודי כבר נמצא בסכנה, שאז מתחילה המצוה של "לא תעמוד" וצריכים להצילו. אלא האמת היא שאדם חייב לצפות ולהתבונן מראש מה עלול להיות, ולמנוע את הבעיה. וכן אדם צריך להתבונן מראש ולעזור ליהודי שנמצא במצוקה לפני שהוא מבקש ממנו עזרה.
וודאי שכאשר הוא כבר בסכנה, אין מצווה יותר גדולה מזו. העניין של מצוות מעקה הוא שיהודי חייב לדאוג שיהודי שני לא ימות, וזו מצווה מדאורייתא. על אחת כמה וכמה שממשלה חייבת לשים מעקה על הבית של המדינה. אבל הממשלה נותנת לגויים רוצחים ומרצחים ללכת חופשי. "ולא תשים דמים בביתך". המעקה הוא המצווה של היום. אין שום מצווה שהיא קטנה, וממצווה זו אפשר ללמוד דברים עצומים.
כב:ט-יא לֹא תִזְרַע כַּרְמְךָ, כִּלְאָיִם: פֶּן-תִּקְדַּשׁ, הַמְלֵאָה הַזֶּרַע אֲשֶׁר תִּזְרָע, וּתְבוּאַת הַכָּרֶם. לֹא תַחֲרֹשׁ בְּשׁוֹר-וּבַחֲמֹר, יַחְדָּו. לֹא תִלְבַּשׁ שַׁעַטְנֵז צֶמֶר וּפִשְׁתִּים יַחְדָּו
הקב"ה קבע: הבדלה
הנה לגבי "לא תחרוש בשור ובחמור יחדו", נתן האבן עזרא טעם: "וה' חמל על כל מעשיו, כי אין כח החמור ככח השור". כלומר, שהטעם הוא משום רחמים על החמור. וכעין רעיון זה כתב בעל הטורים: "לפי שהשור מעלה גרה והחמור אינו מעלה גרה, וכשיראה שהשור מעלה גרה יהיה סבור שהוא אוכל, ומצטער". ולי לא נראה שהסיבה כאן היא משום רחמים, שהרי נכתבו בסמיכות כאן כלאי קרקע, בהמה, ומלבוש, ובויקרא נכללו כולם בפסוק אחד: "את חֻקוֹתי תשמרו: בהמתך לא תרביע כלאים, שדך לא תזרע כלאים, ובגד כלאים, שעטנז, לא יעלה עליך". אם כן, משמע שיש כאן סיבה אחת, והיא היסוד של המושג "כלאים".
ולי נראה שהטעם קשור לכלל הגדול והחשוב שהקב"ה קבע: ההבדלה. הרי בתקופתנו פשט הרעיון של מיזוג ושויון, עד שהגענו לטשטוש כל הבדל מהותי בין אנשים, עמים ומושגים. הטוב והרע נכללו יחד, ולשניהם מעמד אחד, ונצטווינו ע"י התקופה הזאת להפגין סובלנות לכל סטייה ואידיאולוגיה ומחשבה, כי "חופש הפרט" ו"זכויות האדם" עומדים היום מעל האמת, מכיון שאין לרוב העולם "אמת גמורה ואוביקטיבית", מאחר שדחו את הרעיון האלקי. אבל הקב"ה שברא את העולם במטרה שהאמת תתפשט, ושנתן לנו תורת אמת, אינו סובל את השקר ועל אחת כמה וכמה את העוול, ולכן הבדיל ביניהם לבין האמת והטוב. לא כל האומות שוות, ולא כל האנשים שוים, ולא כל הדעות נכונות ושוות, אלא יש הבדלה בין האמת והשקר לבל יתערבו, ולבל תימחק האמת מן העולם. ויש רמז לזה בתחלת בריאת העולם, שנאמר: "וירא אלקים את האור כי טוב, ויבדל אלקים בין האור ובין החוֹשך", כלומר, שחייבים להבדיל בין האור שהוא טוב לבין החושך שהוא רע, פן יתערבו ותטושטש האמת. כך כתב רש"י שם: "ראהו שאינו כדאי להשתמש בו רשעים, והבדילו לצדיקים לעתיד לבוא . ולפי פשוטו... ראהו כי טוב ואין נאה לו ולחושך שיהיו משתמשים בערבוביא...".
ומאחר שיש אמת ושקר בעולם, וה' רוצה שנבחין בלי ספק ביניהם, קבע הקב"ה את הענין של "הבדלה" ו"בחירה". הוא הבדיל את עם ישראל, כי בחר בהם להיות נושאי האמת, התורה. וכך נוסח ההבדלה: "המבדיל בין קודש לחול, בין אור לחושך, בין ישראל לעמים, בין יום השביעי לששת ימי המעשה...". כלומר, שיש קודש וחול, יש אור וחושך, יש ישראל והעמים... והאחד מצד זה והשני מצד אחר, מובדלים זה מזה. ואין לשויון הטוב והרע שום מעמד ביהדות. ולכן נקבעו שלושת איסורי הכלאים, לתת ביטוי למושג הזה שצריך הבדלה ואסור לערבב - "כלאים". ואפילו בלי סיבה פרטית, נוכל להבין שיש כאן ענין של הבדלה לשמה. ולכן כתוב בויקרא: "את חקתי תשמרו...".
ומ"מ יש כאן עוד רמז, כמו שכתב הרמב"ן : "והמרכיב שני מינין, משנה ומכחיש במעשה בראשית, כאילו יחשוב שלא השלים הקב"ה בעולמו כל הצורך, ויחפוץ הוא לעזור בבריאתו של עולם, להוסיף בו בריות...". ובאמת הקב"ה עשה מינים ואסר על מיזוגם דוקא משום שרוצה לסמל בשבילנו את הענין של הבדלה. וממשיך הרמב"ן: "ואסור לחרוש בשור ובחמור מפני שדרך כל עובד אדמתו להביא צמדו ברפת אחת ויבואו לידי הרכבה". ובענין שעטנז של בגדים, נתנו טעם שאסור לערבב יחד צמר שמסמל את מנחת הבל (הרועה) עם פשתן שמסמל את מנחת קין (האיכר), מפני שזה היה רשע וזה צדיק.
כג:י,טו כִּי תֵצֵא מַחֲנֶה, עַל-אֹיְבֶיךָ: וְנִשְׁמַרְתָּ-מִכֹּל, דָּבָר רָע... כִּי ה' אלקיך מִתְהַלֵּךְ בְּקֶרֶב מַחֲנֶךָ, לְהַצִּילְךָ וְלָתֵת אֹיְבֶיךָ לְפָנֶיךָ, וְהָיָה מַחֲנֶיךָ, קָדוֹשׁ: וְלֹא-יִרְאֶה בְךָ עֶרְוַת דָּבָר, וְשָׁב מֵאַחֲרֶיךָ
קדושה וצניעות דווקא במלחמה
מדוע כתוב "להצילך" וגם "ולתת איביך לפניך"? מה הכוונה בכפילות? וז"ל הספרי שם: "'להצילך ולתת אויביך לפניך' - אם עשית כל האמור בענין סוף שהוא מצילך ויתן את אויביך בידך". פירושו, שראשית כל יצילך מעצמך, שמזהיר אותך מכל דבר רע כדי שתהיה קדוש, ורק אז יתן אויביך לפניך, יצילך מהם. לפני שהיהודי יכול להינצל מאויביו, הוא צריך להינצל מעצמו. כל זמן שהמחנה אינו קדוש, לא יתכן שיינצל מאויביו. העניין של מחנה מורה לנו איך יוצאים למלחמה. מחנה זה "מדינה זוטא". קדושת המחנה - כך הייתה צריכה להיראות המדינה, הארץ כולה. המחנה של ישראל שיוצא למלחמה חייב להיות קדוש, כיאה למלחמה על קידוש השם. ואין לך דבר המשלהב את היצרים יותר ממלחמה, כאשר הותרו דברים שבדרך כלל אסורים. וכיון שניתן ליצר להתגבר, מנסה הוא להשתלט על האדם, ואין לך הפקר ופיתוי יותר גדול מהערוה והעריות. ואם ניתן לנשים להשתתף במחנה המלחמה, יצא שכרה של מלחמת מצוה בהפסדה, כי אין מנוס מהפקרות ומזנות, כמעשים בכל יום בצבא של ימינו, רח"ל, כאשר מדינת היהודים לא קיבלה על עצמה את הלכות מלחמות ה', ובזה יהפוך רח"ל ממחנה קדוש ונקי מן הטומאה ומן המיאוס למחנה של הפקר מוסרי. אם יהיה כך, מלחמה שבאה לקדש את השם, תהפוך לגילוי עריות שהוא השיא של חילול השם. על כן לא תצא האשה עם הגברים למלחמה.
כך פירש הרמב"ן שם: "והנכון בעיני בענין המצוה הזאת, כי הכתוב יזהיר בעת אשר החטא מצוי בו. והידוע במנהגי המחנות היוצאות למלחמה, כי יאכלו כל תועבה, ויגזלו ויחמסו, ולא יתבוששו אפילו בניאוף וכל נבלה. הישר בבני אדם בטבעו, יתלבש אכזריות וחמה כצאת מחנה על אויב, ועל כן הזהיר בו הכתוב: 'ונשמרת מכל דבר רע'". ובספרי נאמר: "מלמד שהעריות מסלקות את השכינה". א"כ, גילוי עריות מסכן את החיילים, כי בלי השכינה לא יהיה נצחון, ועל כן אסרה התורה השתתפות נשים במלחמה ביחד עם גברים, ואפילו במלחמת מצוה, כדי שלא להפוך את המצוה לעבירה, לערוה.
הקב"ה נמצא במחנה ישראל
"ולא יראה בך ערוות דבר" - למה לא נכתב "יראה"? מסביר רש"י: "'ולא יראה בך' - הקב"ה". ה' נמצא במחנה והוא יראה. הוא מסתכל, ולכן המחנה צריך להיות פי אלף יותר קדוש. הרמב"ן אומר: "ועל דרך הפשט הזהיר... מפני הטעם הנזכר שה' מתהלך עימנו להושיענו והמחנה קדוש ושיהיה לבנו מתכוון להקב"ה ונוחיל לישועתו ולא נסמוך בזרוע בשר". זה הפשט של הרמב"ן? מדוע שינה הרמב"ן מהפשט הפשוט? אלא, אם העניין של טהרת המחנה הוא טהרה מצואה ומשכבת זרע, על אחת כמה וכמה שמחנה זה קדושה של קידוש השם, וחייבים למחוק חילול השם. זה הפשט של הפסוק - אתה חייב להיות קדוש, והקדושה העיקרית היא קידוש השם, כי ה' נמצא שם, והסמל לכך הוא טהרה מצואה.
כג:טז לֹא-תַסְגִּיר עֶבֶד, אֶל-אֲדֹנָיו, אֲשֶׁר-יִנָּצֵל אֵלֶיךָ, מֵעִם אֲדֹנָיו
חשיבות ארץ ישראל
מדובר בעבד כנעני. הגמרא במסכת גיטין מתלבטת האם מדובר באדון גוי או באדון יהודי. האבן עזרא כותב: "'לא תסגיר עבד' - בלכתם למלחמה ייתכן שיברח למחניהם עבד ואיננו ישראלי. 'מעם אדוניו' - גם הוא איננו ישראל, כי הוא בא לכבוד ה' הנקרא על ישראל, ואם העבד יסגירנו ישראל אל אדוניו, הנה זה חילול השם, ע"כ לא תוננו". כלומר, הגוי הזה בא להתגייר, ואם אתה מוסר אותו לאדונו, הרי אתה מחלל את השם. לכן אל תמסור אותו, אלא קבל אותו או בתור עבד כנעני שחייב במצוות כאישה או כגר תושב. ואכן הפסוק הבא מדבר על גר תושב: "עמך ישב בקרבך...".
רש"י כאן כותב כמסקנת הגמרא, שאסור להחזיר אפילו עבד כנעני של ישראל שברח מחוץ לארץ לארץ ישראל. אך נשאלת השאלה: מדוע לא להחזירו? הרי הוא שייך לישראל. כותב הרמב"ן: "ורבותינו אמרו: אפילו בעבד כנעני של ישראל שברח מחוצה לארץ לארץ. שגם זה יעמוד לפני יושבי ארץ ה', וינצל מעבד היושבים על אדמה טמאה ושאין כל המצוות נוהגות שם". כלומר, איננו רוצים שיחזור העבד לחו"ל שהיא אדמה טמאה, ששם לא יוכל לקיים את כל המצוות. למרות שהוא חייב במצוות רק כאישה, בכל זאת בחו"ל לא יקיים מצוות ישיבת ארץ ישראל, ולכן אל תסגיר אותו.
"ספר החינוך" כתב: "שנמנענו שלא להשיב עבד שברח מאדוניו מחו"ל לארץ ישראל ואפילו אדוניו ישראל... ונוהגת מצווה זו אפילו בזמן הזה". ובשורשי המצווה כתב: "מה שזכרנו שרצה הא-ל לכבוד הארץ". מכאן אנו רואים שמצוות יישוב הארץ נוהגת בכל הזמנים. וזה מה שאומרת הגמרא במסכת כתובות "הכל מעלין לארץ ישראל - הכל מעלין לאתויי מאי? לאתויי עבדים". וכך נפסקה הלכה!
כה:יז-יט זָכוֹר, אֵת אֲשֶׁר-עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ, בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם. אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ, וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל-הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ וְאַתָּה, עָיֵף וְיָגֵעַ; וְלֹא יָרֵא אלוקים וְהָיָה בְּהָנִיחַ ה' אלוקיך לְךָ מִכָּל-אֹיְבֶיךָ מִסָּבִיב, בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אלוקיך נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ-תִּמְחֶה אֶת-זֵכֶר עֲמָלֵק, מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם; לֹא, תִּשְׁכָּח
עמלק בא לחלל את ה'
החטא של עמלק הוא החטא הגדול והנצחי של אלה שמסרבים "לדעת את ה'" ולקבל עליהם את עול מלכותו, ובכך מחללים את שמו. בני ישראל היו "בדרך", וכתוב "בדרך" שתי פעמים, להורות שיצאו ממצרים והלכו לארץ ישראל, כדי ששני דברים אלה יחד יוכיחו את כוחו ואת גדולתו של הקב"ה לעיני העמים, כדי שיקבלו עליהם את עול מלכותו. והנה עמלק, החלוץ ועז הפנים של "לא ידעתי את ה'", מתנפל על ישראל, כנסיון להראות גם לישראל וגם לעולם שלהקב"ה אין כח ושהוא אינו אלקי ההיסטוריה. וזה פירוש המלה "קרך", כמו שאמר רש"י: "לשון קור וחום, ציננך והפשירך מרתיחתך, שהיו כל האומות יראים להילחם בכם, ובא זה והתחיל והראה מקום לאחרים. משל לאמבטי רותחת שאין כל בריה יכולה לירד בתוכה [בגלל החום]. בא בן בליעל [בלי עול] אחד; קפץ וירד לתוכה. אע"פ שנכוה, הקרה אותה בפני אחרים" - כלומר, ששימש דוגמה ותקדים.
וחולשתם של ישראל, דהיינו כשלונם במלחמה, היא בעיני הגוים חולשתו של הקב"ה. וזאת כוונת בעל הטורים הכותב: "'קרך' בגימטריא 'סרס'" - שעמלק בא לסרס את הקב"ה, כביכול, להחליש ולבטל את שמו כגבר. וזה מה שכתוב "ויזנב בך...", שפשוטו הוא שרצה לעקור את אמונת ישראל, וידע שיש בישראל הרבה מחוסרי אמונה וקטני אמונה. וזה פירוש "הנחשלים" - "חסרי כח" , ולא חסרי כח פיזי אלא חסרי אמונה. וזאת כוונת רש"י שאומר: "'עיף ויגע' - עיף בצמא, דכתיב: 'ויצמא שם העם למים' [והתלוננו ואמרו "למה זה העליתנו ממצרים להמית אוֹתי..."], וכתיב אחריו: 'ויבוֹא עמלק'" - שהיו קטני אמונה. ומשום כך כתבה התורה "הנחשלים" ולא "החלשים", מפני ש"חלשים" משמע חולשה פיזית. ולכן כתבה "ולא ירא אלקים" באופן שיוכל להתפרש גם על עמלק וגם על ישראל, מפני שבאמת זאת הכוונה: גם עמלק לא היה ירא אלקים וגם לא ישראל.
מלחמת קידוש ה'
רבינו בחיי מביא ממדרש: "'והשב לשכֵנינו שבעתַיִם אל חיקם, חרפתם אשר חֵרפוך א-דני' ... מה היו בית עמלק עושין? היו מחתכין מילותיהן [המילה, הברית] של ישראל וזורקין כלפי מעלה [מטיחים כלפי מעלה] ואומרים [בלעג]:... הֵא לך מה שבחרת" . ועוד הביא רבינו בחיי : "'ולא ירא אלקים' - מסורת אגדה היא שעתיד עשו ליפול ביד בניה של רחל... זה [יוסף] כתוב בו: 'את האלקים אני ירא' ; זה [עשיו] כתוב בו: 'ולא ירא אלקים'. יבוא זה ויפול ביד זה". המלחמה הנצחית היא תכלית קיומו של עם ישראל ומגמתו; מלחמת אנשי "ידעתי את ה'", יראי האלקים, מקבלי עול שמים, מקדשי השם, נגד אנשי "לא ידעתי", לא ירא אלקים, בני בליעל - בלי עול, ומחללי השם. וכל נצחון של עם ישראל הוא קידוש שמו, כל מפלה שלהם היא חילול שמו.
מלחמה זו שונה מכל מלחמה אחרת. היא אינה באה כהגנה, וגם לא לכבוש את הארץ, אלא אדרבה, מצוותה מתחילה רק אחרי הכיבוש, וזאת מסיבה חשובה: שכל מטרתה היא קידוש השם, ולמחות את זכר האויב שמסמל את חילול השם, ולכן צריכים לחכות דוקא עד שנכבוש את הארץ, ויהיה נצחון מוחלט על כל האויבים, שאין לך הוכחה גדולה מזו שלה' המלוכה, ושהוא כל יכול ושאין מי שיעמוד כנגדו. ואז תמחה את זכרו של מי שעירער על זה. וזאת כוונת אבן עזרא שכתב: "זאת המצוה תלויה, אחר שיירשו את הארץ...".
ויש לשאול: הרי כוונת הקב"ה היתה למחות את זכר עמלק, שלא נזכור שהיה אי פעם עם כזה, ולכן באמת כתב רש"י: "'מאיש עד אשה... משור ועד שה' - שלא יהא שם עמלק נזכר אפילו על בהמה...", כלומר, שלא יישארו בחיים לא בני אדם שהיו פעם חלק מהעם הזה, ולא רכושם. והרי במה שה' מכניס את המצוה הזאת בתורה, הוא מבטיח בדיוק את ההיפך, שהוא מנציח את זכרו של עמלק ואת ושמו?! ונראה לי שהכוונה במחיית זכרם היא שלא יתקיים עם שהעיז לדבר כך שהטיח כלפי מעלה, ושלא הבין בבירור שה' הוא המלך על כל הארץ, ולא משנה אם נדע שהיה פעם עם כזה.
זכור, אל תשכח!
נשאלת השאלה: מדוע צריך גם ציווי לזכור וגם ציווי לא לשכוח? ידוע מה שהספרי מפרש: "זכור בפה ואל תשכח בלב". וזה משום שמצוה זו נראית כ"אכזריות", ויהיו גם יהודים דתיים - בפולחן אך לא במושגים - שישלמו מס שפתיים למושג הזה אבל בליבם לא יקבלו אותו ולא יהיו מוכנים לקיימו, לכן אמר ה': יהיה תוככם כברכם, שתקיימו את המצוה גם בפה וגם בלב.
ונראה לי עוד פשט: מי לא זוכר את השואה? הכל זוכרים. אך היום יש במדינת ישראל שגרירויות גרמניה ואוסטריה והסכמים ויחסים, וזו בדיוק הבעיה. הכל "זוכרים" את השואה, אך "שוכחים" כשמגיעים להשלכותיה בימינו. אנסה להסביר באמצעות משל, אלא שהפעם מדובר במשל שקרה במציאות.
המקום היה בית אגרון, בית העיתונאים של ירושלים. תנועת "כך" כנסה מסיבת עיתונאים עבור התקשורת הזרה בכדי להציג בפניה כמה מהמועמדים המרכזיים ברשימתה לבחירות לכנסת. שעה שהסקרים מראים על עליה תלולה בתמיכה ב"כך", הסקרנות וההתענינות במועמדים הייתה גדולה.
כנהוג, נשאלו נציגי התקשורת בכניסה לשמותיהם ולזהות הגוף אותו הם מייצגים, ואחד השיב - "אונגר, מאירופה". אירופה? שם לא מוכר בתור גוף תקשורתי, אבל אולי מדובר בפרילנסר קטן. מסיבת העיתונאים החלה והתנהלה למישרים. המועמדים דברו בקצרה ובנימוס ועשו רושם טוב. ואז הגיע שלב השאלות והתשובות.
הראשון שהרים את ידו לשאול היה האדון מאירופה. אדם חובש כיפה, יש לציין. אולם הפעם הוא אמר את המילים הבאות - "שמי אונגר, ואני מייצג את התקשורת הגרמנית והאוסטרית". בשמעי זאת, אמרתי על המקום - "אילו ידעתי על כך, לא היית מורשה להיכנס. יש לנו מדיניות ברורה לא להתראיין לנציגי התקשורת הגרמנית והאוסטרית, ואף לא לאפשר את נוכחותם במסיבות עיתונאים שלנו. נא לצאת".
בנקודה זו, עמד אחד הכתבים הזרים האנטי-יהודיים השוכנים דרך קבע בישראל, דן פישר מה"לוס אנג'לס טיימס", אשר הכריז בצדקנות - "הוא עמית". ואז גם הוא יצא. אחריו הלכו עוד כמה, כולל אישה הנראית באופן מובהק כדתיה, לסלי גוטסמן מהישוב אפרת. עד כאן ה"משל", ומעתה לנמשל.
זו הסיבה, יהודי יקר, אשר בגללה ה' כתב "זכור", וידע שחיוני להוסיף - "לא תשכח". כל יהודי זוכר מה הגרמנים עוללו לנו. אכן, ניתן בצער לומר, כי השואה הפכה עבור מספר גדול של יהודים לגורם מכריע בזהותם היהודית. אולי הגורם המכריע. ישנם אנשים ומוסדות אשר כל קיומם ותהילתם נובעים מהשואה, ומה היה אלי ויזל בלעדיה, ומה היו ויזנטל וכל אלו המנהלים את המרכז על שמו בלוס אנג'לס בלעדיה? וישנו יום השואה אחת לשנה הן בישראל והן בגולה. ובאוניברסיטאות ניתנים קורסים בנושא השואה. וכולם זוכרים. וכמובן, כולם גם שוכחים. שכן אפשר לזכור, ובו בזמן - לשכוח. מה אנו זוכרים? שה"נאצים" (לא הגרמנים) עשו דברים נוראיים לעמנו ושעלינו לזכור תמיד את מאורעות העבר. אך מה לגבי ההווה? מה משמעותם של חטאי ופשעי הגרמנים בעבר לגבי ההווה? האם ההשלכות של חטאי הגרמנים מוגבלות לדור שחי באותן שנים? האם גרמניה של היום אינה גרמניה של אתמול, כך שמותר לנו לבקר בגרמניה, לנפוש בגרמניה, לשלוח ילדים ישראלים לטיולי העשרה תרבותית בגרמניה, לארועי ספורט בגרמניה, בה בשעה שאנו מקדמים בברכה קבוצות ספורט ותרבות גרמניות המבקרות בישראל, לקבל את פניו של נשיא גרמניה בישראל שעה שתזמורת צה"ל מנגנת את ההמנון הלאומי של גרמניה, לאפשר לגרמנים לפתוח שגרירות וקונסוליה בישראל, ולאפשר לדגל הגרמני להתנופף ברוחה של ארץ הקודש? האם לכך אנו מתכוונים בבואנו לקיים את מצות "זכור"?
ואם אכן כך הדבר, מדוע מטילה התורה אשמה עד סוף כל הדורות על עמלק? האם חטאי הדור אשר תקף וזינב בישראל בצורה כה מחרידה במטרה להשמידם - האם יש להנציח את חטאיו לנצח, ולהשליך מהם לדור אחר דור אשר לא השתתף באותם חטאים? האם הייתה שגרירות עמלקית בארץ-ישראל והאם נשיאם הגיע לביקור, כשתזמורת הצבא של בני-ישראל מנגנת "עמלק איבר אלס" ? והאם הייתה תכנית של חילופי משלחות ספורט ותרבות עם עמלק, והאם רשת התעופה עמלקהנזה פרסמה את טיסותיה לערי עמלק בעיתונות של ארץ-ישראל באותה תקופה? והאם בני-ישראל הלכו לנפוש ולהמר ולהשתעשע בערי עמלק?
לזכור זה לא מספיק. לזכור זו ההוראה הכללית - זכור את מה שהם עשו לך, דברים מחרידים ונוראיים. וכתוצאה מכך, לא תשכח. אל תשכח שאלו חטאים בלתי ניתנים למחילה והם לעולם יכתימו ויבדילו לרעה ויהיו אות קין על אותו עם ועל כל מי שייצג אותו. זכור את הזוועות, ולעולם לא תשכח שאין עליהם מחילה.
זה הלקח עבורנו בבואנו לדון בגרמניה ובגרורתה הבזויה אוסטריה. לזכור את מה שהעם הגרמני עשה לנו, ולעולם לא לשכוח שהיה זה חטא ופשע לדורות עולם, שאין עליו מחילה. יתכן וביחס לגרמני פרטי ומסוים אשר טרם נולד באותו הזמן, או שהוא צעיר מכדי שיכל להשתתף בזוועות - יתכן ואין עלינו להחרימו ברמה האישית . אבל ללא ספק, אם הוא מייצג באופן כלשהו את גרמניה או כל דבר המזוהה עם גרמניה, עלינו להחרימו, ואסור לקיים איתו כל קשר כל זמן היותו באותו תפקיד. זו הסיבה שבגינה אדם אשר יתכן ואפילו אינו גרמני לכשעצמו, אך הוא מייצג את אותה ארץ ארורה - אסור שאותו אדם יראה במחיצתנו . שכן עלינו תמיד לזכור, ובנוסף לכך, לא לשכוח.
מעטו של הרב בנימין זאב כהנא הי"ד
רחמים או גזירה?
כתוב במשנה : "האומר על קן צפור יגיעו רחמיך וכו' משתקין אותו". הגמרא מביאה דעה:"לפי שעושה מדותיו של הקב"ה רחמים", ורש"י מסביר: "והוא לא לרחמים עשה, אלא להטיל על ישראל חוקי גזרות, להודיע שהם עבדיו, שומרי מצוותיו, וגזרות חקותיו, אף בדברים שיש לשטן ולעכו"ם להשיב".
לעומת זה חז"ל מסבירים במדרש רבה , ובעוד מקומות שאכן הטעם למצוות שלוח הקן מבוסס על מדת הרחמים. אם כן, עלינו להבין שהגמרא במסכת ברכות באה להביע את הסכנה הגדולה שטמונה באדם שיגדיר טעם למצות שלוח הקן. כי אף אם אדם מסויים מרגיש שזו מצוה רחמנית זה לא אומר דבר. לא אדם והרגשותיו יקבעו מהי רחמנות ומהי אכזריות, ומה יקרה שמצוות מסויימות לא מוצאות חן ו"מסתדרות" עם הערכים ו"המוסר" האישי שהוא אימץ לעצמו?
בימינו אנו רואים יהודים לא טפשים שמסלפים ערכים טהורים וקדושים של תורתנו הקדושה ר"ל. זו הסכנה הצפויה מיהודי שיגדיר ויסווג מצוה כרחמנית אף אם לפי שכלו המצומצם שלו זה אכן נראה ככה. צפוי ששכלו המושפע ע"י תרבויות זרות יטעה אותו לרחם במקום שחובה להתאכזר, או ההיפך, להתאכזר במקום שחובה לרחם, כמו שאול המלך שחטא ורחם על עמלק.
עלינו להבין שה' אחד ואין עוד מלבדו ושהתורה אחת שלא משתנה כמו ערכי "מוסר" של הגויים שמשתנים ממקום למקום ומדור לדור. התורה היא אמת שלא זקוקה לאשור של בני אדם שאכן יסכימו או יקבעו שה' ומצוותיו אכן "מוסריות".
לראות את הרע הגדל - ולעקרו
חז"ל אמרו בגמרא שמעולם לא היה בן סורר ומורה. ושואלת שם הגמרא, אם כן, למה ניתנה מצוה בלתי אפשרית זו? ועונה: מצוה זו ניתנה למטרת "דרוש וקבל שכר". והתמיהה עצומה: הרי התורה ניתנה בשביל לקיימה, ע"מ לעשות, מאחר שאנו חיים בעולם המעשה. ואם כן, מהי מצוה מוזרה זו שניתנה תוך ידיעה שמעולם לא תבוא לידי ביצוע, וכי יש בתורה דבר שהוא רק כדי לדרוש דרשות יפות בלי אפשרות לבוא לידי ביצוע - הרי זה נוגד את כל מטרת התורה!
צפצוף הזרזיר
הענין יובן כאשר נבין שיש בתורה מטרה הרבה יותר עמוקה מאשר פולחן המצוות. התורה לא ניתנה כדי שנקום בבוקר ובעיניים חצי עצומות נניח קוביות עור שנקראות "תפילין", ואח"כ נמלמל חצאי מילים לא מובנות ונקרא לזה "תפילה", ולאחר מכן, לפני שנאכל נמלא ספל מים ונשפוך בחטף על הידיים שספק נרטבו ספק לא נרטבו ונקרא לזה "נטילת ידיים". התורה ניתנה עם רעיון. מאחורי כל מצוה פרטית עומד רעיון ומאחורי כל המצוות כולן כאחד עומד רעיון כללי. ואדם המקיים מצוה עם הבנה זו מקיים מצווה חיה, עם חיים וכוונה, ולא מעשה כלאחר יד וכצפצוף הזרזיר.
הרעיון - חסול הרע "בעודו קטן"
זו מטרת מצות הריגת בן סורר ומורה. אמנם, אין סיכוי בעולם (כמעט) שכל התנאים ותנאי התנאים ימומשו אי פעם, ואעפ"כ נתן לנו ה' מצוה זו ללמדנו שלמרות שזה לא יקרה - חשוב שנדע את הרעיון הטמון מאחורי המצוה - ורעיון זה הוא רעיון מעשי מאד!
והרעיון כאן הוא הענין של ביעור הרע מהעולם, וללמדנו שזה לא רק טוב לעולם, אלא זה גם לטובתו האישית של האדם. שהרי אמרו חז"ל שבן סורר ומורה נהרג על שם סופו. כי ידעה התורה שנער פוחז זה, יגיע יום שיעמוד על פרשת דרכים וילסטם את הבריות. ורעיון זה נלמד יותר מכל במצוה זו של בן סורר ומורה, בה נער בן 13 שבקושי יודע בין ימינו לשמאלו, אנו הורגים אותו על הרוע שמתחיל להתגלות בו - ורעיון זה, למרות שהתורה הכניסה אותו להגבלה כל כך בלתי מציאותית, מכל מקום צריך לדעת שיש לזה גם מקום במאבק הנצחי והבלתי מתפשר נגד הרע.
אין המוסר שלנו כמוסר שלהם
כל זה, כמובן, נוגד תכלית הניגוד למחשבות התרבות הזרה שגם במקרים קיצוניים ביותר של רע נמנעים מלהכות בו, ובודאי שלא להכות את הרע מכת מוות, והכל מסיבות "מוסריות" של "רחמנות של טפשים". היהדות הרחמנית כל כך מרחמת על העולם עד שהיא מרחיקה ממנו אפילו ספק של רע פוטנציאלי שעדיין רחוק מאיתנו, ללמדנו את הרעיון החשוב והיסודי של שנאת הרע - והחובה היהודית לבערה.
מחנה הצבא היהודי - כמקדש ה'
פריצות במחנה צבא ישראל היא כנתינת צלם בהיכל ומפילה חללים
בימים קדמונים היינו עדים לחוק במלחמות ישראל: כאשר הלכנו בדרכי ה' - לא רק שהיינו מנצחים בכל מלחמותינו, אלא שגם לא היה נופל בהם איש מישראל; כאשר לא היינו הולכים בדרכי ה', היינו נכשלים במלחמה, והיו נופלים חללים. והנה, בדורנו נפגשנו עם מצב חדש, מעורב, מעורר שאלות. מצד אחד: נצחונות מרשימים וניסים שהראו בבירור שיד ה' פועלת במחנה ישראל, ושה' חפץ בנצחוננו; ומצד שני: חיילים רבים נופלים במלחמות.
"ולא נפקד ממנו איש"
ההסבר הוא זה: על תקופתנו, תקופת תחילת הגאולה, ניבא יחזקאל כך: "ולא למענכם אני עושה... כי אם לשם קדשי אשר חללתם בגוים" . כלומר, עצם הגלות היתה שיא של חילול ה'. לפיכך החליט ה', שלמרות שישראל אינם ראויים לגאולה - בכל זאת הגיע זמן לגאלם כדי למחוק את חילול שמו. אז החל שלב חדש: הגאולה החלה, אך לא הושלמה. גלות וגאולה משמשים בערבוביא. וה' רומז לנו: שובו אלי בעשיית המעשים שישלימו את הגאולה - ואז אשובה אליכם לגמרי.
וזה פשר מלחמות ישראל בתקופתנו. מצד אחד, ה' פתח לנו פתח כפתחו של אולם - קיבוץ גלויות, נצחונות וכיבושים. אך כל עוד אנו לא פועלים מצידנו, עדיין רחוקים אנו מהמצב של "ולא נפקד (חסר) ממנו איש" , כלומר, שאיש לא נפל במלחמה.
מהי האזהרה המוסרית של התורה?
אך מעבר למצב הרוחני הכללי - בפרשת "כי תצא" מדגישה התורה ענין מסוים, שיש לו נגיעה מיוחדת לענין בו אנו עוסקים כאן.
המדובר במצב המוסרי בתוך מחנה צבא ישראל. התורה מזהירה: "כי תצא מחנה על אויביך – ונשמרת מכל דבר רע". איזו אזהרה מוסרית מיוחדת מוצאת התורה לומר דוקא לחיילים במחנה הצבאי? האם אזהרה שלא להתנהג לא יפה כלפי האויב? לא. אדרבא, כלפיהם דרשו חז"ל: "'כי תצא למלחמה על אויבך' - יהיו בעיניך כאויבים אל תרחם עליהם". אלא האזהרה המוסרית היא כפי שהרמב"ן מסביר: "והידוע במנהגי המחנות היוצאות למלחמה, כי יאכלו כל תועבה ויגזלו ויחמסו ולא יתבוששו אפילו בניאוף וכל נבלה".
התורה יורדת כאן לפסיכולוגיה של המחנה הצבאי, מה שלצערנו מוכר לנו היום היטב. ההיתר הטבעי - וגם ההלכתי! - שיש ללוחמים לעשות דברים שברגיל אינם מותרים, כמו: להרוג, לקחת רכוש, ובמקרים מסויימים גם לאכול טריפות ולקחת אשת יפת תואר - מעלה סכנה שהגדרים הרוחניים וגם גדרי הנקיות הגשמית יפרצו לגמרי.
מחנות קודש
לכך נותנת התורה את התשובה הרעיונית והמעשית. אם מלחמתם של הגוים אינה אלא דרך לפרוק את יצריהם החייתיים; הרי שאצל ישראל המלחמה היא נגד אויבי ה' - היא מלחמת ה'! ממילא המחנה הצבאי צריך להיות קדוש – "כי ה' אלוקיך מתהלך בקרב מחניך" . הרמב"ן אף קובע שמחנה צבא יהודי הוא "כמקדש ה'"!
ולכן, בהיפוך מוחלט ממחנות צבא גויים - אצלנו דרושה הקפדה מיוחדת בעניינים שאפילו קרובים לערווה, כטומאת קרי, ואף בהתרחקות מטינוף גשמי של הגוף ושל תחומי המחנה הצבאי. הרמב"ן מרחיק לכת וקובע: "והנה העושה העבירות הגדולות במחנה... שמו שקוציהם בבית אשר נקרא שמי עליו – לטמאו".
ערוה היא ההיפך הגמור מקדושה. כאשר ישנה פריצות במחנה הצבאי נאמר: "ושב מאחריך" . וכאשר ה' עוזב את מחנה ישראל - התוצאה היא נפילת חללים במלחמה. כל זה אינו דרשנות בעלמא, זהו פשטם של הכתובים.
יותר חמור מרצח
חיים שאין בהם ערכים מוחלטים של "טוב" ו"רע", של "מצוה" ו"חטא", אין בהם קדושה; משום כך ההמתה הרוחנית - חמורה מההמתה הגשמית.
תמיהה גדולה עולה על קביעת התורה שלאדומי ולמצרי שהתגיירו, יש תקנה לצאצאיהם לבוא בקהל ישראל לאחר שלושה דורות - ואילו לעמוני ולמואבי שהתגיירו, אין להם ולצאצאיהם תקנה עד עולם! יוצא, שלמצרים שניסו להטביע את כל ילדי ישראל ושיעבדו בנו באכזריות אין קץ, ולאדומים שיצאו לקראתנו בחרב כאשר רק ביקשנו לעבור בארצם - יש תקנה; ואילו לעמון ומואב שלכאורה כל חטאם היה בשב ואל תעשה, שלא קידמו את פנינו בלחם ומים - אין תקנה עולמית! עולם הפוך ראינו?!
חמור המחטיאו יותר מההורגו
בהכרח יש כאן משהו עמוק יותר, שגורם להרחקה המוחלטת הזו. ואכן, המדרש חושף את הענין: "עמונים ומואבים מפני שנטלו עצה להחטיא את ישראל אסרם הכתוב איסור עולם. ללמדך, שהמחטיא את האדם קשה לו מן ההורגו - שההורגו אין מוציאו מן העולם הזה והעולם הבא, והמחטיאו מוציאו מן העולם הזה ומן העולם הבא".
ה"כלי יקר" מסביר לפי זה, ש"על דבר (מלשון דיבור) אשר לא קידמו אתכם בלחם ובמים" - הוא חלק מהתוכנית שיעץ בלעם למואב ועמון, במטרה להחטיא את ישראל. וכך, מתוך רעבונם באו ישראל ואכלו מזבחי אלילי מואב, ובנותיהם הציעו להם יין ופיתו אותם לזנות איתן, בתנאי שקודם לכן יעבדו עבודה זרה.
בלעם הבין שאם הם יגרמו לישראל לחטוא - זו תהיה הפגיעה האמיתית בישראל, כי החטאה היא קטלנית מהריגה. ודרך אגב, פגיעה זו באה גם לידי ביטוי אנוש בעולם הזה - בנפול 24 אלף מישראל במגיפה.
החיים אינם מטרה לעצמם
ביטוי בולט לרעיון זה, נמצא גם בפרשה יוצאת הדופן של בן סורר ומורה - נער צעיר שגנב מעט יחסית מאביו נדון בסקילה. חז"ל מסבירים שיש כאן מסר: "בן סורר ומורה נענש על שם סופו. הגיעה תורה לסוף דעתו - סוף שמכלה ממון אביו... עומד בפרשת דרכים ומלסטם הבריות. אמרה תורה: ימות זכאי ואל ימות חייב" . ברור ש"נהרג על שם סופו" אינו הנחיה כללית, שהרי בכלל אדם נענש על פי מעשיו כעת. אך פה נטלה התורה מצוה שלפי דעה אחת בגמרא בכלל "לא היה ולא עתיד להיות", כדי ללמד רעיון. "ולמה נכתב? דרוש וקבל שכר". אין הכוונה רק כדי שנוכל להתפלפל בעוד סוגיה. הכוונה היא, שגם אם המעשה עצמו על כל תנאיו לא יכול להתרחש במציאות - הרי את הרעיון, את הלקח היסודי שבו, אפשרי וחובה ללמוד. והרעיון הוא: שטוב המוות על פני חיי הפקרות. ביהדות החיים הם אמצעי ולא מטרה לעצמם. בלי היעוד, וכל שכן בהליכה נגדו - אין טעם לחיים.
אין "מצוה" ואין "חטא"
אלא מה? בעיני מאמיני התרבות המערבית הזרה, המתייוונים של ימינו, המושג "גדול המחטיאו יותר מההורגו" הוא כפירה ב'עיקר האמונה' שלהם. כי בעיניהם 'קדושת החיים' - המושג הנוצרי הצבוע הזה - הוא מעל הכל. מסיבה זו יש מהם המתנגדים לעונש מוות אפילו לפושע הנאלח ביותר, עד שהיו 'אנשי רוח' מתוכנו שהפגינו נגד תלייתו של אייכמן ימ"ש! הסיבה העמוקה לכך היא, שבסופו של דבר, הם אינם מקבלים את המושג 'חטא' כערך מוחלט. שהרי מה שבעיניך 'חטא' - בעיני יכול להיות 'מצוה'. מה שהיום הוא 'פשע' - מחר אולי יחשב לדרך הישר. אם אין אלוקים, והטוב והרע נקבעים על פי שכלו המשתנה של האדם - מה שנותר הם חיים שלא די שהם הפקר, אלא שהצבועים אף 'מקדשים' אותם מעל לכל הערכים.
אך אנו יש לנו אלוקים שקבע לפני אלפי שנים טוב ורע מהם - ואלו לא השתנו בכהוא-זה עד היום. לכן, אנו מצווים לזכור ולא לשכוח שני עמים שהחטיאו את אבותינו בחטאים החמורים ביותר לפני 3500 שנה - והם מגונים ומורחקים אצלנו עד היום.
שמד רוחני
מאמר בנושא כזה, אי אפשר לסיים בלי להזכיר את ה"גדול המחטיאו יותר מההורג" הבולט ביותר בדורנו - שצריך להיות בגדר "זכור, אל תשכח!". מדובר על השמד הרוחני המאורגן בקנה-מידה חסר תקדים, שבוצע בשנים הראשונות לאחר קום המדינה, כנגד בני עדות המזרח בעצתו של בן גוריון ומפא"י, במטרה למנוע מהמדינה הצעירה להפוך לבעלת רוב דתי. אין מה שימחק חטא זה, שלפי חז"ל הוא חמור משואה גופנית. עד היום החברה אוכלת את פירות הבאושים של הפשיעה והדרדור המוסרי, שנובעים ישירות מההשמדה הרוחנית של מאות אלפים שעד אז לא ידעו מה פשע הוא. זכור, אל תשכח!
© כל הזכויות שמורות