כי תשא

כי תשא

ל:יב כִּי תִשָּׂא אֶת-רֹאשׁ בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, לִפְקֻדֵיהֶם, וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ לה' בִּפְקֹד אֹתָם, וְלֹא-יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף, בִּפְקֹד אֹתָם

כל יהודי הוא עולם בפני עצמו

כתב רש"י: "'כי תשא'" - לשון קבלה, כתרגומו: כשתחפוץ לקבל סכום מניינם, לדעת כמה הם - אל תמנם לגולגולת, אלא יתנו כל אחד מחצית השקל, ותמנה את השקלים ותדע מנינם. 'ולא יהיה בהם נגף' - שהמניין, שולט בו עין הרע, והדֶבֶר בא עליהם, כמו שמצינו בימי דוד". יש איסור לספור את עם ישראל. לכן הביאו את מחצית השקל, כדי לספור אותם באמצעות המטבעות. מסביר הרי"ד סולוביצ'יק, שהסיבה לאיסור היא שבעם ישראל, כל אחד ואחד הוא עולם בפני עצמו. כמו שאי אפשר לספור תפוזים ותפוחים יחד, אלא יש כך וכך תפוזים וכך וכך תפוחים, כך גם ראובן אינו דומה לשמעון, ואי אפשר לסופרם יחד. לכן "כל המאבד נפש אחת מישראל מעלה עליו הכתוב כאילו איבד עולם מלא, וכל המקיים נפש אחת מישראל, מעלה עליו הכתוב כאילו קיים עולם מלא " לעומת זאת, בגויים ימ"ש, כולם אותו זבל, ולכן לא מעלין ולא מורידין ומותר לסופרם.

ל:לד וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה קַח-לְךָ סַמִּים, נָטָף וּשְׁחֵלֶת וְחֶלְבְּנָה, סַמִּים, וּלְבֹנָה זַכָּה: בַּד בְּבַד, יִהְיֶה וְעָשִׂיתָ אֹתָהּ קְטֹרֶת, רֹקַח מַעֲשֵׂה רוֹקֵחַ, מְמֻלָּח, טָהוֹר קֹדֶשׁ. וְשָׁחַקְתָּ מִמֶּנָּה, הָדֵק, וְנָתַתָּה מִמֶּנָּה לִפְנֵי הָעֵדֻת בְּאֹהֶל מוֹעֵד, אֲשֶׁר אִוָּעֵד לְךָ שָׁמָּה; קֹדֶשׁ קָדָשִׁים, תִּהְיֶה לָכֶם

מכת הסמים - בגלל עזיבת ערכי היהדות

כן, רבותי, מצוות הקב"ה, תורת ישראל, מצוות הסמים; חובת הסמים. הסמים הקדושים, היהודיים, לה'. 365 מנים היו מכינים, כמניין ימות החמה. כל יום היו מקטירים מהם על מזבח מיוחד - מזבח הזהב; מזבח, שהיה אסור להקריב עליו כל דבר אחר ואפילו קורבן. בכל יום הקטירו מנה אחד, פרס ושחרית ופרס בין הערביים; כי הסמים של קדושה, של הקרבה וקטורת, סימלו את קדושתו, את כבודו ואת ריחו הנהדר של הקב"ה בעולם. הקטרת הסמים בידי עמו הנבחר, הקדוש והעליון, היא כדי שהעשן והריח הנעים של הקדושה ימלאו את ההיכל כמזכרת קבועה לעם ישראל, להגדיל כבוד הבית ולהיות מעלתו ומוראו על פני כל העם. כה חשובה היתה מצוות הסמים היהודיים, עד שהכינו עוד שלושה מנים להקטיר בשבת שבתון, יום הכיפורים, היום היחיד בשנה שבו הותר ליליד אנוש להיכנס לתוך קודש הקודשים. ביום הקדוש והנורא הזה היה הכהן הגדול נכנס לתוך קודש הקודשים ברטט ובאימה, ובידו סמים של קטורת. שם, במקום המקודש ביותר עלי אדמות, בין בדי ארון הקודש, צבר את קטורת הסמים על גבי הגחלים ונתמלא כל הבית כולו עשן . "וכבוד ה' מלא את הבית" .

חברי הכנסת, זאת היא מצוות הסמים היהודיים, מצווה של קדושה, או גדולה, כי הסמים, כפי שכותב בעל ספר החינוך , הם דברים שהאדם "ימצא בהם תענוג ושמחה, וידוע כי עניין הריח הטוב הוא דבר שנפש האדם נהנית בו ומתאווה אליו ומושך הלב הרבה, וריח הקטורת היה הטוב שאפשר לעשות על ידי אדם".

חבל, חבל על דאבדין. חבל על עם אבוד. חבל על עם שמנהיגיו האבידו אותו, חבל על עם המתאבד. חבל על עם שעמד פעם על איגרא רמא של קדושה וטהרה, של אחד עשר סמים של קטורת חיים, וירד, הורד, על ידי ממשלות זלות, על ידי רועים מועלים, לבירא עמיקתא של סמים של מוות, סמי חשיש, קוקאין, קראק, הירואין, ועוד היד נטויה.

חברי הכנסת, נגע צרעת מתפשט במדינת היהודים. מגפה, סרטן מחריד, מכת מוות. אין כמעט בית חילוני אשר אין בו מת . מכת הסמים, מכת קטורת הגויים, עבודה זרה הרודפת ונובעת מחברה שאיבדה את צלם הקדושה, את הצלם האלוקי, הרודפת אחר התענוג האישי וההנאה העצמית. דור אשר לא ידע את קדושת הסמים שעינגו ושימחו את נפש היהודי כדי שיתעלה ויתקדש; דור השואף לברוח מהמציאות ומהחיים, ולהשתחרר מהקדושה ומהאחריות. דור אבוד, דור שמנהיגיו הרסו אותו, דור ומדינה המתאבדים לנגד עינינו.

בספטמבר 1986, אשתקד, אמרה לנו המתייוונת, היושבת ראש של ועדת העבודה והרווחה: "אין היום בית ספר שאין בו סמים". היא הוסיפה, שבידה רשימה של מוסדות חינוך שתלמידיהם משתמשים בסמים, אך משרדי החינוך והפנים השתיקו את הנושא. כך מייללת אורה נמיר, אך בפיה אין תשובה, בפיה אין פתרון. זו היא דרכו של נמיר של נייר. ואכן, מבתי ספר, לרבות אלה היוקרתיים, נודף ריח הסמים, עולה עשן הקטורת של עבודה זרה. והמוסמכים על ידי ישראל? המחנכים? המנהלים? משרד החינוך? מה עם ריח הסמים? "עיניים להם ולא יראו... אף להם ולא יריחון" . כאילו על טעם וריח אין להתווכח.

ובכן, בנינו ובנותינו הולכים מדחי אל דחי, מסמים קלים - איזה נבל המציא את הביטוי האומלל הזה "סמים קלים" - אל סמים קשים וחמורים. דור שלם של בני נוער חשוף היום למוות אטי, ובינתיים הוא תשוש ומטושטש, מנותק מהלימודים, מעבודה, ובעד "בוף" חשיש הוא מגיע עד כיכר לחם.

בית הספר התיכון החילוני הפך היום למוקד של סמים, ומוכרי סמים נדיבים, מוכנים בטוב לבם לספק לכל ילד כדורים, "כיף", "קוק קריסטל", "קוק תאילנדי", "קראק", או "לבן". כבר לפני שלוש שנים קראנו בעיתון, עיתון ההרס "על המשמר" של השומר הצעיר, כי, ואני מצטט: "לכל אדם שני באוניברסיטת תל אביב יש חשיש בכיס". חשיש? חושש אני, שהיום מצוי בכיסם של משכילים אלה מגוון הרבה יותר מעניין.

כמובן, מכת המוות הזאת לא פסחה על פתחו של הצבא, צבא הגנה לישראל, סמל הפאר וההדר של הציונות ושל המדינה. לפי דו"ח צבאי משנת 1984, יש בצה"ל תופעה חמורה של סחר בנשק תמורת סמים. לפי מקורות צבאיים, נגנבו בשנת 1984 יותר מ-350 כלי נשק, כלי נשק אחד בכל יום. חלק זעיר מהנשק הזה הגיע לפושעים יהודים, לעולם התחתון. חלק הארי הגיע לערבים, לגופים עוינים, המסתירים אותו ב"סליקים" בגליל, במשולש ובשטחים המשוחררים.

והחמור מכול, לכוחות הביטחון ידוע שאחוז גבוה ביותר של סמי המוות מגיע ארצה מהשטחים ומלבנון, במסגרת תוכנית לאומנית ערבית להרוס את הצבא, להרוס את הנוער, להרוס את המדינה. אילו היינו - רק כדי למנוע את חדירת סמי המוות - מונעים את כניסתם של ערביי השטחים לארץ, דיינו. ואילו היינו - רק כדי להציל את בנינו ובנותינו מהמוות הזה - מוציאים אותם מהארץ, היה כדאי לקבוע את היום הזה ליום חג ויום טוב בישראל.

בכל עיר ועיר אפשר היום בקלות לקנות סמים. לפני שבוע היתה כתבה בעיתון מקומי, ובה תיאר הכתב סחר בסמים במכון לבדיקת ורישוי רכב הנמצא בפיקוח משרד התחבורה. הוא גם סיפר שבכל ערב מגיעים החבר'ה בקבוצות לפרדסים, ביניהם בנים ובנות בני 15-16, כדי לעשן, להתמכר, להתאבד. הוא מצטט נרקומן: "אני מוכרח את הסם, לא יכול בלי זה, הגוף רועד, לא מתפקד. אין לי כסף לממן את הסמים, ואני לוקח הלוואות מפה ומשם כבר עכשיו אני חייב אלפיים דולר. אני עושה הכול בשביל להשיג כסף לסמים, גם עבירות, אין לי ברירה. הרסתי את הורי, גמרתי להם את החיים..."..

ביפו, ממש על יד המשטרה, בקרבת השעון, ניתן לקנות סמים בקלי קלות. זה מצביע על עובדה מרה ואיומה. המשטרה, במקרה הטוב, חסרת אונים, לא מסוגלת להתמודד עם הבעיה, נכשלת בתפקידה; במקרה הרע - לפנינו מציאות של משטרה היודעת בדיוק, כמו אותו כתב, איפה נמצאים מוכרי הסמים, היכן הם אלה שמספקים לצעירי את המוות לצעירי ישראל. אין ספק, שיש מידה לא קטנה של שחיתות וריקבון במשטרת ישראל, החל בחוסר אכפתיות וגמוֹר בשוחד.

חברי הכנסת, לפנינו התוצאה הבלתי נמנעת של חברה חילונית שהשליכה מאחורי גווה את עול הקדושה והמצוות, והתלבשה בגלימת האנוכיות, חופש ההפקר והאנדרלמוסיה, החמדנות, האגואיזם, השאיפה לתענוג, להנאה, לעשות חיים.

ספורטאים גויים, ערלים, מובאים ארצה על ידי עסקני כדורסל שפלים ותאוותנים. ספורטאים אלה משתמשים בסמים לאור היום, ולמי אכפת? העסקנים הציניים אינם נרתעים מלהביא לארץ שחקן כדורסל נרקומן, שנפסל בליגת ה-NBA בגלות. העיקר הכסף.

איזה דוגמאות בשביל הדור הצעיר? איזה דור חדש אנחנו מקימים? סמים, שתייה, השתכרות, הבלי הבלים, סכינים - והכול מתבטא יפה יפה במכתב שהתפרסם בשבועון לצעירים "מעריב לנוער". כך כותבות שלוש בנות יהודיות, נשות החיל של ימינו, "אשת חיל מי ימצא" : "חיים רק פעם אחת, ועדיף למלא את החיים בכיף ומותרות מאשר בערכים. האם אנחנו חייבים להרגיש העדפה לארץ מסוימת רק בגלל שנולדנו פה?". איזה פטריוטיזם! כל הכבוד להרצל, איזו ציונות! והן ממשיכות: "לא אנחנו קבענו את מקום הולדתנו ועובדה זו לא תשפיע על ההעדפות שלנו". דברים כלשונם.

אלה אלוהיך, חילונים. זאת החברה שיצרתם. זאת המדינה שהקמתם. הרסתם עם של קדושה וטהרה, של ערכים קדושים ועליונים, של עול מלכות ומשמעת עליונה, של צעירים שינקו מערכי הדת והלאום והציונות - קרי: יהדות. הבל תינוקות של בית רבן, פיות קדושים וטהורים של יראת שמים, כבוד למנהיגים, כיבוד אב ואם, כבוד לאשה ולבעל, דור שידע פעם מהם דרכו, תפקידו ומטרתו של היהודי בעולם. חילונים חולנים, המרתם את כבוד העם הזה בסמים, בהשתכרות, בפשע, בזנות, בציניות. השמדתם את תורת ישראל, והקב"ה גמל לכם: קיבלתם דור הרומס את הציונות.

אבות הציונות מקרב עדות אשכנז התחילו את השואה הרוחנית במשפחותיהם. ילדיהם, בקיבוצים ובווילות בסביון, בגדו בכל הערכים של אבותיהם ונותרו ריקים מכל תוכן יהודי וציוני. ואז פשטו ידיהם בעדות הקדושות - עדות המזרח. לקחו יהודים חמים ודתיים וציוניים ממרוקו ועד פרס, הרסו את יהדותם והכניסו להם את התרבות המערבית, ההתייוונות, ההרס הרוחני.

חברי הכנסת, לפני כשלוש מאות שנה, צעד גוי אנגלי בשם קרומוול לתוך הפרלמנט האנגלי, שנכנס להיסטוריה בשם ה-Long Parliament, וזעק: "ישבתם פה יותר מדי זמן, בשם האלוקים, צאו מכאן". אין בפי מלים מתאימות יותר מאלו: ממשלת פושטי הרגל, ישבתם פה יותר מדי זמן, בשם האלוקים, צאו.

הקטורת - שמחה וביטחון

הפירוש הוא: "סמים" זה שנים, "נטף ושחלת וחלבנה" הם שלושה, הרי חמשה, "בד בבד יהיה", פירושו - תן חמשה כנגד חמשה. ולשון "בד" הוא לבד ויחיד, כמו שכתב שם רש"י: "ולשון בד נראה בעיני שהוא לשון יחיד, אחד באחד יהיה, זה כמו זה". אמת הם דברי פה קדוש, ש"בד" הוא לשון "לבד".

התורה חילקה את עשרת הסמים לחמשה-חמשה. חמשת הראשונים מסמלים את הקב"ה שהוא לבד ואחד, כמו שאומרים "שמע ישראל, ה' אלקינו, ה' אחד ", והחמשה השניים מסמלים את ישראל שגם הם לבד ואחד, כמו שנאמר: "ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ ". הקב"ה רצה שהאחד הבלעדי ילך עם האחד הבלעדי - בד בבד - והכל בבטחון של בדידות בעולם. וזאת דוקא בקטורת, שהיא סמל השמחה, שהיא תנאי מוקדם לבטחון וכן תוצאת הבטחון.

לב:א-ו וַיַּרְא הָעָם, כִּי בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן הָהָר, וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל-אַהֲרֹן, וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו קוּם עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹקים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לוֹ וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם, אַהֲרֹן, פָּרְקוּ נִזְמֵי הַזָּהָב, אֲשֶׁר בְּאָזְנֵי נְשֵׁיכֶם בְּנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם; וְהָבִיאוּ, אֵלָי וַיִּתְפָּרְקוּ, כָּל-הָעָם, אֶת-נִזְמֵי הַזָּהָב, אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם; וַיָּבִיאוּ, אֶל-אַהֲרֹן וַיִּקַּח מִיָּדָם, וַיָּצַר אֹתוֹ בַּחֶרֶט, וַיַּעֲשֵׂהוּ, עֵגֶל מַסֵּכָה; וַיֹּאמְרוּ אֵלֶּה אֱלֹקיךָ יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. וַיַּרְא אַהֲרֹן, וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ לְפָנָיו; וַיִּקְרָא אַהֲרֹן וַיֹּאמַר, חַג לה' מָחָר. וַיַּשְׁכִּימוּ, מִמָּחֳרָת, וַיַּעֲלוּ עֹלֹת, וַיַּגִּשׁוּ שְׁלָמִים; וַיֵּשֶׁב הָעָם לֶאֱכֹל וְשָׁתוֹ, וַיָּקֻמוּ לְצַחֵק

בטחון שלם בה' דורש מסירות נפש

כלל יסודי בענין הבטחון הוא, שהאמונה השלמה, הבטחון השלם - כוללים נכונות של האדם למסור את עצמו, את נפשו, למען קידוש השם. במקום שיש חובה כזאת. והרבה אנשי בטחון, צדיקים ויראי שמים שאמנם בטחו בה', נכשלו בענין זה של שלמות בבטחון, דהיינו הנכונות למסור נפש על בטחון זה. גם אהרן הכהן, קדוש מרחם, הכהן הגדול הראשון כישראל, שהיה סמל האמונה והבטחון, נכשל בענין של מסירת נפש, כך שהיה צריך תיקון למלא את החסר.

כאשר יצא יהושע להלחם בעמלק, נאמר: "ומשה אהרן וחור עלו ראש הגבעה; והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל, וכאשר יניח ידו וגבר עמלק; וידי משה כבדים ויקחו אבן וישימו תחתיו, וישב עליה, ואהרן וחור תמכו בידיו מזה אחד ומזה אחד. ויהי ידיו אמונה עד בוא השמש". ועל זה אמרו חז"ל: "וכי ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות מלחמה? אלא לומר לך - כל זמן שהיו ישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים, היו מתגברים, ואם לאו - היו נופלים".

הרי, שידי משה היו הסמל של אמונה ובטחון, ואהרן וחור שנבחרו על ידי משה לתמוך בהן, היו לחלק מהסמל של אמונה ובטחון, שוים לכאורה: "מזה אחד ומזה אחד". ומכל מקום הפרש ופער גדול היה ביניהם, על פי מה שאמרו חז"ל: "אותה שעה [שביקשו בני ישראל לעשות להם אלהים כי בושש משה], עמד עליהם חור ואמר להם: קציעי צואריא [כרותי ראש שאין זוכרים אותם, או מורדים שמגיע לכם עונש מות בחתיכת הצואר]! אין אתם נזכרים מה נסים עשה לכם הקב"ה? מיד עמדו עליו והרגוהו. נכנסו על אהרון... ואמרו לו: כשם שעשינו לזה כך אנו עושים לך. כיון שראה אהרן כך, נתיירא, שנאמר: 'וירא אהרן, ויבן מזבח לפניו '. מהו 'מזבח'? מן הזבוח שלפניו". כלומר, מזה שראה את חור זבוח לפניו, שרצחו אותו, פחד והחליט לבנות מזבח בשבילם.

ההבדל בין אהרון לחור

זה ההבדל המהותי בין אהרן לבין חור. ודאי ששניהם בטחו בה', אך לחור היה בטחון שלם, אמונה שלמה. כי הבטחון השלם כולל מסירות נפש, הנכונות להסתכן ולהקריב את עצמו בבטחון שלם למען שם ה' ולמנוע את חילולו. חור תפס את האמונה והבטחון הזה והוביל אותו עד השלימות: הוא מסר את נפשו על קידוש השם; ואילו אהרן פחד כאשר ראה מה שעשו, ולא היה מוכן להסתכן, שמא יזבחו גם אותו. ועל אף שאהרן עשה את זה בגלל סיבה, כמו שאמרו חז"ל: "ראה חור שזבוח לפניו, אמר: אי לא שמענא להו השתא עבדו לי כדעבדו בחור ומיקיים בי 'אם יהרג במקדש ה' כהן ונביא ', ולא הויא להו תקנתא לעולם. מוטב דליעבדו לעגל, אפשר הויא להו תקנתא בתשובה", מכל מקום חטא אהרן בזה, כמו שאמרו חז"ל: "דאמר רבי תנחום בר חנילאי, לא נאמר מקרא זה ['ובוצע ברך נאץ ה' '] אלא כנגד מעשה העגל". כלומר, פירוש הפסוק הוא שמי שבוצע, שמתפשר במדות ה', מנאץ ומחרף אותו, וזה מה שעשה אהרן. אע"פ שכוונתו היתה טובה, מכל מקום היה חייב ללכת עד הסוף מול חילול השם הזה, וליהרג על קידוש השם, כי זאת השלמות של הבטחון בו.

בזה שאהרן לא גמר ולא השלים את מצות הבטחון בה' ומחיקת חילול השם שבעשיית העגל, על ידי נכונות למסור את נפשו, הוא חטא, ולכן כעס עליו משה ואמר: "מה עשה לך העם הזה כי הבאת עליו חטאה גדולה ". ומקרא מפורש הוא: "ובאהרן התאנף ה' מאד להשמידו ואתפלל גם בעד אהרן בעת ההיא ", וז"ל רש"י: "לפי ששמע לכם ". הרי, שזה שאהרן לא עמד מולם ולא סירב לדרישתם ולא היה מוכן למסור את עצמו על קידוש השם, היה חטא, והיה בו חרון אף ה' למרות העילה והסיבה שהעלה כדי להצדיק את מעשהו. כי ודאי שאין הצדיק נכשל במזיד בהיעדר שלמות בטחון ח"ו, אלא הוא מאמין באמת שיש סיבה שלא למסור נפש ושלא להסתכן למען בטחון בה' וקידוש שמו. ומכל מקום טועה הוא וחוטא.

הצורך במילואים

מאחר שאהרן הכהן נכשל בהיעדר שלמות הבטחון. היה צריך לתיקון של מילואים. כי לכאורה קשה, מדוע נקראה חנוכת המשכן "מילואים"? הרי היה צריך שייקראו ימי "חנוכה" או "חינוך"? מה, איפוא, הפשר של "מילואים", שמשמעו למלא דבר שחסר? וכי מה היה חסר שהוצרך מילוי? אין ספק שעניינם של המילואים אכן היה למלאות ולהשלים דבר שהיה חסר, ומה שהיה חסר כאן היה מסירות נפש וקידוש השם, שהם השלמות של בטחון בה'. ואין לך ראייה גדולה יותר לפירוש זה, מלשון הפסוק במעשה העגל עצמו. כאשר ראה משה את חילול השם האיום של מעשה העגל, שבו "וימירו את כבודם בתבנית שור אוכל עשב ", הבין מיד שרק מסירות נפש וקידוש השם יצילו את ישראל מחרון אף ה'. ולכן נאמר: "ויאמר [משה] מי לה' אלי, ויאספו אליו כל בני לוי, ויאמר להם: כה אמר ה' אלקי ישראל, שימו איש חרבו על ירכו... והרגו איש את אחיו ואיש את רעהו ואיש את קרובו... ויאמר משה: מלאו ידכם היום לה' כי איש בבנו ובאחיו, ולתת עליכם היום ברכה ". וז"ל הרמב"ן: "כי כיון שראה את העם שהיו לשמצה ולקלסה באויביהם, וזה חילול השם, עמד בשער המחנה וקרא בקול גדול: מי לה' אלי, והרג בפרהסיא כל עובדי העגל, כדי שיישמע הדבר בקמיהם, ויתקדש שם שמים בהם תחת החילול שעשו ". קידוש השם הזה נועד כדי שיגיעו ישראל לשלמות הנפש, במקום החסרון הקיים בזה שאדם אינו מוסר את נפשו לקדש את השם, כדברי הספורנו: "'מלאו ידכם' - הקנו שלמות לידכם היום, שתהיינה מוכנות לעבדו במקדשו ". כלומר, לא יתכן שמי שנבחר להיות המכהן במקדש, לא תהיה לו נפש שלמה בבטחון ה', ע"י מסירת נפש וקידוש השם. וז"ל רש"י: "'מלאו ידכם' - אתם ההורגים אותם, בדבר זה תתחנכו להיות כהנים למקום ". וכן כתב רש"י על המלה "ולמלואים": "ליום חינוך הכהונה ". ובגלל מסירות נפש זו וקידוש השם הזה של הלויים, שהפגינו את שלמות הבטחון בה', החליף הקב"ה את הבכורים שנבחרו בתחילה להיות הכהנים לה', בלויים, כמו שנאמר: "ואקח את הלוים תחת כל בכור בבני ישראל ". וכל זה רק משום שהגיעו לשיא מסירות הנפש וקידוש השם, כשהיו מוכנים להרוג את קרוביהם ואת אהוביהם, ובכך הפגינו שאהבת ה' עומדת למעלה אפילו מאהבת הקרוב האהוב ביותר.

אור החיים הקדוש מתייחס להריגת בני ישראל על ידי הלוים, וז"ל: "ויש לחוש בזה לחסרון האושר וסימן הגריעות שיחסרו אורות נשמת העושה כזה... זה יגיד האכזריות שהיא בחינת הרע, לזה בא איש האלקים ואמר להם: מלאו ידכם, אין פירושו לשון ציווי, אלא פירושו הודעה כי הן היום יהיו מלואכם ידכם, פי' כחכם לה', ואין במעשה זה הכרת חוסר האושר, אלא אדרבא מילוי אורות הנפש, והטעם הוא 'כי איש בבנו' וגו', וזה הוא מעשה המצויין לאברהם אבינו שבו היה לו השלימות, דכתיב: 'וישלח אברהם את ידו ' וגו'. וכתיב: 'עתה ידעתי ' וגו', 'כי ברך אברכך ', והוא אומרו: 'ולתת עליכם היום ברכה ', מלבד שבזה השגתם שלימות יד הקודש, עוד לתת עליכם ברכה".

הרי ששיא מצות הבטחון בה' הוא מסירת נפש וקידוש השם, ושיא זה, השלמות המושלמת, הוא קידוש השם על ידי נכונות להעלות את אהבת ה' מעל לאהבת האהוב. זה מה שעשה שבט לוי, ובזכות שלמות זו, נבחרו הם במקום הבכורות לכהן במקדש. אך אהרן שנבחר להיות הכהן ממש, היה מחוסר שלמות ומילוי זה, ועל כן זקוק היה לתיקון של "מילואים". הוא ובניו הכהנים שישרתו את ה' במקדש איתו, ויקריבו את הקרבנות החייבים להיות שלמים, תמימים, בלי מום, כמו שנאמר: "ואיש כי יקריב זבח שלמים לה'... תמים יהיה לרצון, כל מום לא יהיה בו" .

לב :ז וַיְדַבֵּר ה' אֶל-מֹשֶׁה: לֶךְ-רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ, אֲשֶׁר הֶעֱלֵיתָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם

ל הפסוק: "ומילאת יד אהרן ויד בניו ", אמרו חז"ל: "

מסירות נפש של מנהיג

אמרו חז"ל, שבשעה שעלה משה למרום וקיבל את הלוחות: "...משה תפיש בטפחיים והקב"ה בטפחיים וטפחיים ריוח באמצע. כיון שעשו ישראל אותו מעשה [העגל], ביקש הקב"ה לחוטפן מידו של משה, וגברה ידו של משה וחטפן ממנו. הוא שהכתוב משבחו בסוף ואומר: 'ולכל היד החזקה ', ייא שלמא על ידה דגברת עליה מינאי". ואילו לא היו חז"ל אומרים דבר זה, לא היינו מעיזים לאומרו, אבל עכשיו שנאמר, בוא וראה עד כמה גדול כוחה של אהבת ישראל, ועד כמה חייב המנהיג להיות מוכן למסור את נפשו על ישראל - אפילו להיאבק עם הקב"ה בעצמו, ככיכול. ואם כך, כמה עלובים הדור הזה ומנהיגיו, כאשר פחד הגוי משתק אותם, והם יושבים להם בשעה שדרושים אומץ וסיכון נפש למען עם ישראל. מתי ואיך יבוא השלום לישראל? כאשר אדם יהיה מוכן להילחם בחירוף נפש ובלי לעשות לו חשבונות של "פיקוח נפש" פרטי, כאשר מדובר על סכנה לכלל ישראל. היד שלוחמת למען ישראל אפילו נגד גזירת ה', ומבינה שהגזירה תבוטל אם נפגין אמונה ומסירות נפש, היא תבטל גזירות קשות ורעות, והיא תביא את הגאולה.

לב:כו וַיַּעֲמֹד מֹשֶׁה, בְּשַׁעַר הַמַּחֲנֶה, וַיֹּאמֶר, מִי לה' אֵלָי, וַיֵּאָסְפוּ אֵלָיו, כָּל-בְּנֵי לֵוִי

גאולה על ידי מסירות נפש

מי לה' אלי, קרא משה רבינו למראה העגל, וההתקרבות של בני לוי היתה בתנאי שיקריבו את עצמם, שיהיו מוכנים לקדש שם שמים ע"י מסירות נפש, "מלאו ידכם היום לה' כי איש בבנו ובאחיו ". כדי לעשות מעשה של הריגת אחים, בנים וקרובים כי כך ציווה ה', צריך להתמלא אמונה בה'. לכן משה אומר "מלאו", כלומר התמלאו אמונה ועול מלכות שמים, וצאו וקדשו שם ה'. הוי, כמה קשה וכמה אכזרי לאדם למלא אחר ה' במסירות נפש כזאת; אך רק כך יקדש את שם ה' ויביא את הגאולה. וכך למדונו חז"ל: "אמר ליה רב פפא לאביי, מאי שנא ראשונים דאתרחיש להו ניסא ומאי שנא אנן דלא מתרחיש לן ניסא? אי משום תנויי, בשני דרב יהודה כולי תנויי בנזיקין הוה ואנן קא מתנינן שיתא סדרי... ואילו רב יהודה כי הוה שליף חד מסאניה אתי מטרא, ואנן קא מצערינן נפשין ומצוח קא צוחינן ולית דמשגח בן. אמר ליה, קמאי הוו קא מסרי נפשייהו אקדושת השם, אנן לא מסרינן נפשין אקדושת השם". כך היא דרכה של הגאולה, רק בקידוש השם, וקידוש השם אינו אלא ע"י מסירות נפש.

לד:א וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה, פְּסָל לְךָ שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים; וְכָתַבְתִּי עַל הַלֻּחֹת, אֶת הַדְּבָרִים, אֲשֶׁר הָיוּ עַל הַלֻּחֹת הָרִאשֹׁנִים אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ

לפעמים ביטולה זהו יסודה

אמרו חז"ל: "שלושה דברים עשה משה מדעתו והסכים הקב"ה עמו. הוסיף יום אחד מדעתו [לימי ההגבלה לפני מתן תורה], ופירש מן האשה, ושבר את הלוחות... מאי דריש [בשבירת הלוחות]? אמר: ומה פסח שהוא [רק] אחד מתרי"ג מצוות, אמרה תורה: 'כל בן נכר לא יאכל בו ', התורה כולה כאן, וישראל מומרים - על אחת כמה וכמה! ומנלן דהסכים הקב"ה על ידו? שנאמר: 'אשר שברת '. ואמר ריש לקיש: 'ישר כחך ששיברת'". ואמרו חז"ל: "אמר ריש לקיש: פעמים שביטולה של תורה זהו יסודה, דכתיב 'אשר שברת'...".

משה ראה שמדובר כאן במצב יוצא דופן, בגדר: "עת לעשות לה', הפרו תורתך ", שהרי בני ישראל עמדו על סף כפירה בכל התורה, ועל סף הפרת הברית שנכרתה בין הקב"ה לבין האבות ולבינם עצמם לפני זמן קצר. והוא הבין שהסיבה שבן נכר, כלומר, מי שנתנכרו מעשיו לאביו שבשמים אסור לאכול מקרבן הפסח היא משום שהפסח מסמל את יצירת העם כעם נבחר, ומשום שכל פרט מהעם חייב לקבל על עצמו את הבחירה הזאת עם המשימה שכרוכה בה, ומומר, שמכחיש את זה, אין לו חלק בעם ובקרבן חרותו, הפסח. ומכאן הבין משה את חומרת המצב, והבין שעליו להיות קשה כברזל ולהפגין לישראל את חומרת המצב - שאם הם מומרים, אין להם חלק בתורה, וגם אין סיבה שיישארו בחיים, מפני שכל בחירתם תבוטל, וביחד אתה תתבטל הסיבה לקיומם בעולם, שהרי הקב"ה לא יתן לשמו להתחלל ע"י זה שהעם שהוא טרח ליצור למטרה מסוימת ושם את שמו עליהם, כולם יהפכו למומרים, ולכן הוא יצטרך לכלות אותם, אלא אם כן יחזרו בתשובה. ולכן נקט משה בצעד חמור: הוא שבר את הלוחות, כסמל לשבירת ישראל אם לא יחזרו בתשובה, וכאילו אמר: אם אין עם המוכן ללמוד וללמד את התורה, אין צורך לא בתורה ולא בעם. ולזה הסכים הקב"ה. והנה, מאיסור קרבן פסח לישראל מומר, ומשבירת הלוחות אנו לומדים שלפעמים ביטולה של תורה הוא בעצם יסודה וחיזוקה. ומזה יש ללמוד לבטל תלמוד תורה כדי לקיים את מצוות הכלל, שיש בהן אהבת ישראל וקידוש השם.

לד:ו ה', ה' אֵ-ל רַחוּם וְחַנּוּן אֶרֶךְ אַפַּיִם, וְרַב חֶסֶד וֶאֱמֶת

רב חסד - ואמת!

על הקב"ה שהוא רחום וחנון וארך אפים ורב חסד - מסיים הפסוק "ואמת", שלא יתכן "רחום וחנון ורב חסד" בלי "אמת", וכמה פעמים מצאנו את צירוף החסד והאמת, ללמדנו שאותו ה' שהוא רחום וחנון ורב חסד - הוא מעל לכל אלוקי אמת. ולכן חותמו של הקב"ה אמת ! למה לא צדק, רחמים? כי אם אין אמת, גם הצדק והרחמים לא יהיו צדק ורחמים. אדם יהיה רשע כשאסור להיות רשע, ויהיה צדיק כשאסור להיות צדיק. הגמרא אומרת: "בכל לבבך - בשני יצריך", ופירש רבנו יונה שם: "עוד נוכל לומר, שיצר טוב הוא מידת הרחמנות וכיוצא בזה, ויצר הרע נברא לאכזריות, וכשאדם אינו מרחם על הרשעים והוא אכזרי להם, נמצא שהוא עושה מצווה גדולה ועבודת השם עם יצר הרע". דבר כזה "לא מקובל" בימינו, אבל זו קבלה - רבנו יונה הוא מה"ראשונים". וזה הקו שאפשר לראות בכל ה"ראשונים". ח"ו שאדם יהיה רע במקום שצריך להיות טוב, וח"ו גם שיהיה ההפך. "מה הוא חנון ורחום, אף אתה היה חנון ורחום " - תהיה רחום כמו שהוא הגדיר מה זה להיות רחום, ואל תהיה צדיק יותר מבוראך. ה' קבע מהו צדק ורחמים, ולפי זה אתה תפעל.

כמו כן, נאמר עליו: "ה' איש מלחמה, ה' שמו", והכוונה היא, שעל אף שה' שמו - מדת הרחמים - מכל מקום ה' איש מלחמה. אותו ה' של רחמים הוא גם איש מלחמה נגד הרשעים. המלחמה בעתה היא מצוה וחובה וחסד וצדק לעולם. וכן אמרו חז"ל: "יש גבור במדינה שמשקנאה וגבורה לובשתו, אפילו אביו ואפילו אמו ואפילו קרובו הכל מכה בחמה והולך לו. אבל הקב"ה אינו כן, אלא: 'ה' איש מלחמה, ה' שמו'. 'ה' איש מלחמה' - שהוא נלחם במצרים; 'ה' שמו' - שהוא מרחם על בריותיו, שנאמר: 'ה', ה' א-ל רחום וחנון...'". אמת ואמונה. עת למלחמה ואכזריות ועת לרחמים ולחנינה ולחסד. והכל לפי הלכות ה', הלכות מלחמה על פי איש המלחמה. ואמרו חז"ל: "'ה' איש מלחמה, ה' שמו' - ר' יהודה אומר: הרי זה מקרא עשיר במקומות הרבה. מגיד שנגלה עליהם הקב"ה בכל כלי זין: נגלה עליהם כגבור חגור חרב... נגלה עליהם כפרש... נגלה עליהם בשריון וכובע כגבור... נגלה עליהם בקשת ובחצים... נגלה עליהם בצנה ומגן... שומע אני שהוא צריך לאחת מכל המדות האלו, ת"ל: 'ה' איש מלחמה, ה' שמו'. בשמו הוא נלחם ואינו צריך לאחת מכל המדות הללו. אם כן למה הוצרך הכתוב לפרט כל אחד בפני עצמו, אלא שאם נצרכו לישראל הקב"ה עושה להם מלחמות, ואוי לאומות מה הם שומעים באזניהם, שהרי מי שאמר והיה העולם עתיד להילחם בם".

יוצא מדברינו, שהקב"ה הכריז מלחמה על הרשעים, ותיאר את עצמו כאיש מלחמה, שיש להתדמות לו במלחמה כמו שמתדמים לו ברחמנות וחנינות וכו'. ותיפח רוחם של תפוחי הרוח, המורדים בה' ובמדותיו וברעיונותיו, התועים ומתעים כאילו הם צדיקים יותר מבוראם, החסידים השוטים המתחסדים והשוללים את המלחמה ברשעים וברשע ומקרקרים שלום בעת שצריכים מלחמה, והמזייפים ומעוותים את תורת ה' והלכותיה של מלחמת חובה נגד הרשעים, ועליהם כבר נאמר: "אין שלום אמר ה' לרשעים".

לד:יא-יב שְׁמָר לְךָ אֵת אֲשֶׁר אָנֹכִי, מְצַוְּךָ הַיּוֹם; הִנְנִי גֹרֵשׁ מִפָּנֶיךָ, אֶת-הָאֱמֹרִי וְהַכְּנַעֲנִי, וְהַחִתִּי וְהַפְּרִזִּי, וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי. הִשָּׁמֶר לְךָ, פֶּן-תִּכְרֹת בְּרִית לְיוֹשֵׁב הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַתָּה, בָּא עָלֶיהָ: פֶּן-יִהְיֶה לְמוֹקֵשׁ, בְּקִרְבֶּךָ

הסכנה שבגויי הארץ

וז"ל המפרש הגדול האברבנאל: "ואמר: 'הנני גורש מפניך' וגו', להגיד שכיון שהוא יתברך גורש מפני ישראל את האמורי ושאר האומות. אין ראוי שישראל יכרות ברית עמהם. כי מדרך המוסר בהיות שר ואדון עוזר לאדם מה ולוחם מלחמותיו ומגרש את אויביו, אין ראוי שישלים האיש בעל הריב עמהם, מבלי רשות ומצות האדון העוזר אותו. וע"כ בהיותו יתברך מגרש אויביו, אין ראוי שיכרות להם ברית, כי יהיה זה חילול כבודו יתברך, כל שכן שהאהבה והברית עמהם לא תצלח. כי אחרי שהם לקחו את ארצם מידם, אין ספק שתמיד יבקשו רעת ישראל. וזה אומרו 'אשר אתה בא עליה', רוצה לומר, כי כיון שאתה ישראל באת אל הארץ ההיא, ולקחת אותה מידי יושביה, והם עשוקים וגזולים ממנה, איך ישמרו לך ברית אהבה? אבל יהיה בהיפך, כי 'יהיה למוקש בקרבך', כלומר שכאשר תקראנה מלחמה יתוספו על שונאיך ויילחמו בך".

כמה גדולים ורמים ואמיתיים הם דברי הגאון! זו הסיבה האמיתית ליחס ההלכתי ל-ז' העמים. הקב"ה הבין לרוחם של הגוים האלה, שיראו בישראל כובשים ולסטים, ולעולם ישמרו להם טינה ואיבה, ולכן מלבד הסכנה המשותפת להם ולכל יתר הגוים, דהיינו הסכנה הרוחנית שילמדו מהם ישראל את דרכיהם הנפסדות והנכריות יש גם סכנה מיוחדת בגויי הארץ, הסכנה המתמדת של מלחמה והתקוממות נגד ישראל. ברור היה להקב"ה שהגוים שהיו בעלי הארץ לפני שהגיעו ישראל לכבשה, וכן כל גוי הרואה את הארץ כשייכת לו, מהווים סכנה לקיומה של ארץ ישראל בתור הארץ של ישראל.

אם כן אותן הלכות שחלו על ז' העמים חלות על כל האומות היושבות בארץ ישראל בכל עת ובכל תקופה, לרבות אלה של ימינו, שרואים בה את ארצם ואדמתם, ושרואים בעם ישראל עם כובש, לסטים וגזלנים, מאחר שאותה סכנה נשקפת לעם ישראל ולשלטונו בארץ ישראל בזמננו כמו אז. כי הרי מה ההבדל לגבי האזהרה של "והיה אשר תותירו מהם לשִכים בעיניכם ולצנינים בצדיכם וצררו אתכם על הארץ ", בין ז' העמים לבין כל עם היושב בארץ והרואה אותה כשלו ואח"כ באים ישראל וכובשים אותה ממנו? הרי אותה שנאה ואותו רצון עז לנקמה יהיו בו כמו בז' העמים, כמו שפירש האברבנאל. סברא זו מופיעה גם בדברי אור החיים הקדוש, וז"ל: "'והורשתם' וגו' - והגם שאמר הכתוב בז' עממין 'לא תחיה כל נשמה', כאן מדבר הכתוב חוץ מז' עממין [כלומר, מלבד ז' העמים] הנמצאין שם. ולזה דקדק לומר 'את כל יושבי הארץ', לומר אפילו שאינם מז' עממין". כל איש הגון ואמיתי, שקיבל עליו עול מלכות שמים, יודע מתוך ההגיון הפשוט שאכן זו היא האמת, שהישמעאלים הללו של ימינו יש להם הדין - לגבי ישיבתם בארץ - של ז' העמים.

מעטו של הרב בנימין זאב כהנא הי"ד

תפקידו של הצדיק

"ויתן אל משה ככלתו לדבר איתו בהר סיני שני לוחות העדות, לחת האבן כתובים באצבע אלוקים " - וברגע שגיב נורא הוד זה, כאשר משה עומד לפני ה', ובידיו שני הלוחות הכתובים ביד ה'. ואז "ויהי כאשר קרב אל המחנה וירא את העגל ומחלת ויחר אף משה וישלך מידיו את הלחת וישבר אתם תחת ההר" . משה שובר את הלוחות, החפץ הקדוש ביותר בעולם כולו, כיצד העז?

בלי מתווכים

"אמר ריש לקיש: פעמים שביטולה של תורה זהו יסודה, דכתיב: "אשר שברת" - אמר לו הקב"ה למשה: יישר כחך ששברת" . מה הוא "יסודה של תורה" שיש בשבירת לוחות הברית?

בשביל להבין זאת עלינו להבין יותר לעומק את עצם חטא העגל. רבי יהודה הלוי בכוזרי מבאר שרוב עם ישראל רצה לעבוד את ה' דרך העגל. לאחר שמשה היה ארבעים יום על הר סיני ולא חזר, חש עם ישראל נעזב ומרוחק מה', מי שהיה מליץ עבורם לה' - נעלם. והם היו צריכים תחליף.

ואכן, זוהי טענה ידועה ונפוצה, שהאלוקים הינו כה גדול ונורא ואנו כה קטנים, וכי יתכן שניגש אליו ישירות?! אולם זו לא דעת היהדות. על פי היהדות כל יהודי יכול וצריך להיות קשור לקב"ה בכל רגע, אם ע"י תפילה ודיבור עם ה', אם על ידי עשיית המצוות - "ודבקת בו". שימוש בדבר אחר שיהיה מליץ בין האדם ואלוקיו, הרי זה ספק עבודה זרה. "כלומר שלא תטעו בהרהורי הלב לעבוד אלו, להיותם סרסור ביניכם ובין הבורא." ואע"פ שהעובד יודע שה' הוא האלוקים...

לזכור מניין נובעת קדושת ה"רבי"

לכן שבר משה את הלוחות, כשראה שמיד לאחר מתן תורה כבר הדרדרו בני ישראל לכיוון הזה של עבודת ה' דרך מתווך, היה צריך להראות להם אות ומופת חותך שאין בעולם דבר שקדושתו עצמית שראוי לכבדו ולעובדו, ואפילו כמליץ בינינו בינינו לה' (ואפילו משה עצמו). שכל הדברים קדושתם נובעת מה' ולכן צריך אמנם לכבד ולאהוב את מה שה' מצווה, אך חובה לזכור שכל חפצי הקדושה מטרתם לעזור לנו לעבוד את ה' ישירות.

ומה יותר ראוי לעבודה ולכבוד מאשר הלוחות שכתב ה'? "מכתב אלוקים המה". ואותם שבר משה. כי אם אין את ההבנה שאין ראוי לעבוד זולת את ה', ואם אין יראת ה' אמיתית, אז אפילו לוחות הברית יוכלו ברבות הימים להפוך לע"ז.

ולקח זה חשוב מאוד בימינו בהם רבים העובדים "מליצים" שונים שיהיו מתווכים בינם לבין ה', ורבים שתוך כדי כבוד ואהבה לחפצים ומקומות ואנשים קדושים, שוכחים את ה' שממנו נובעת הקדושה.

ברור שכל אותם דברים שה' נתן בהם קדושה חשובים הם, ואכן הם נמצאים כדי שעל ידם נוכל להתקרב לה', אך תמיד עלינו לזכור שה' מחכה לקריאתנו אליו, קריאה ישירה ואמיתית. וזוהי המטרה וכל השאר הינו אך ורק אמצעי למטרה זו.

מתי 'מה יאמרו הגוים' הוא טיעון כשר?

הטיעון שהכריע את הכף ומנע את כליון ישראל לאחר חטא העגל היה: "למה יאמרו מצרים...", אך ממתי יש להתחשב בדברי הגוים? בעקבות חטא העגל, ה' החליט שהעונש המתאים ביותר הוא העונש החמור ביותר: השמדת ישראל! אז קם משה רבנו, סניגורם של ישראל, לנסות להסיר את רוע הגזירה.

"ואמרו הגוים"

מה היה הטיעון בו השתמש משה בפני ה', אשר היה בו להסיר את הגזירה הנוראה? "למה יאמרו מצרים לאמר ברעה הוציאם להרוג אותם בהרים ולכלותם מעל פני האדמה ". וגם בפרשת עקב, משה חוזר על הענין: "פן יאמרו... מבלי יכולת ה' להביאם אל הארץ אשר דיבר להם... ". כלומר, כשמשה הבין שהחטא כה גדול, וכלו כל הקיצין, טיעון-המחץ שהוא 'שלף' ומנע בכך את השמדת ישראל היה "מה יאמרו הגוים".

יש עוד מקרה, חטא המרגלים, בו הקדוש-ברוך-הוא החליט להשמיד את ישראל. גם שם - כמה מפליא - השתמש משה באותו טיעון לעצור את הגזירה: "ושמעו מצרים... ואמרו הגוים אשר שמעו את שמעך לאמר: מבלתי יכולת ה' להביא את העם הזה אל הארץ אשר נשבע להם וישחטם במדבר". והתמיהה גדולה: וכי זו הסיבה שלא להשמיד את ישראל? רק בגלל "ויאמרו הגוים"?? ובלי זה היה מקום להשמידם? ומצד שני: אם אמנם ה' חושב שצריך לעשות כך, אז רק בגלל שהגוים יגידו משהו, זו סיבה לשינוי החלטתו?

מנסים להכחיש

בענין זה טמון אחד היסודות היותר חשובים של היהדות ועם ישראל, שיש לחזור עליו אלף פעמים ואחת: שם ה' ועם ישראל קשורים זה בזה באופן ישיר ובלתי ניתן לניתוק! ומשום כך: "שפלותם של ישראל - חילול שמו הוא ", רוממותם של ישראל - קידוש שמו הוא.

כל הגוים, משחר ההיסטוריה ועד ימינו אלה, חשים בעומק הכרתם את העובדה הזו, שעם ישראל קשור באלוקים האמיתי. אך קשה להם להשלים עם זה. מאז ועד היום הם מנסים להכחיש זאת בכל דרך, אך דוקא הכחשותיהם ההיסטריות מצביעות על ההבנה הזו. שנאתם העל-טבעית לישראל, ונסיונם להחליף את היהודים כנבחרים - מאז עשו, דרך פרעה, נבוכדנצר, הנצרות, ועד הגרמנים והערבים בימינו - אינם אלא ביטוי עמוק להכרה זו, שאינה נותנת להם מנוח. זהו עומק משמעות "עשו שונא ליעקב ", שבא לידי ביטוי בתופעה שמכונה היום 'אנטישמיות'.

מסיבה זו, תמיד כאשר היהודים היו חלשים ומדוכאים - הגוים הרגישו מנצחים. פרעה הבין כך את זה שבני ישראל מדוכאים תחתיו, כך ראו הרומאים את חורבן המקדש, כנצחון אלוהיהם על אלוקי ישראל, וכך הסבירו הנוצרים, מבחינה תאולוגית, לכל אורך השנים מאז החורבן, את המשמעות של השפלות הבזויה בה היו היהודים שרויים בגלות. השרשרת ההיסטורית הזו אינה מקרה. כל זה שייך לטבע שטבע ה' בעולם. במרכז הבריאה קיים מאבק נצחי בלתי מתפשר ובלתי פוסק, בין ההכרה באלוקי ישראל לבין הכפירה בו.

הקשר הנצחי

מסיבה זו, כשהקדוש-ברוך-הוא הודיע למשה שבכוונתו לכלות את ישראל, משה 'הזכיר' לו שגם אם מעשי ישראל מצדיקים את הגזירה, וגם אם זכות אבות לא מספיקה מול חטא כל כך חמור - בכל זאת הוא 'לא יכול' לעשות זאת! כי ברגע שה' ח"ו יכלה את ישראל, הוא, כביכול, יכלה את שמו שלו מן העולם, כי שמו קשור באופן בלתי ניתן להתרה בעם ישראל! זו המשמעות של "ואמרו מצרים". בענין זה, מה שהם יאמרו הוא קריטי. כי בכך יצא, שכביכול, אלוהי מצרים חזק מאלוקי ישראל שאין לו כח לקיים את עמו, ובכך הוא עצמו 'איננו קיים'! פה מדובר על הענין המהותי ביותר בעצם קיום העולם! פה מדובר בחילול ה' במשמעות הכי עמוקה ומהותית שלו!

מתי הקדוש-ברוך-הוא 'חי'?

ומדהימה תשובת ה' למשה בפרשת 'שלח'. מיד לאחר שהוא אומר לו "סלחתי כדברך" (כלומר, אני סולח מהסיבה שאתה אמרת), הוא ממשיך ואומר: "ואולם חי אני...". ואומרת על כך הגמרא: "מלמד שאמר לו הקדוש-ברוך-הוא למשה: משה החייתני בדבריך!" אנחנו שומעים מה כתוב כאן? ה' אומר למשה: בכך ש'מנעת' אותי מלכלות את ישראל, החיית אותי! מדוע? כי אלמלא כן, הייתי, כביכול, מת! כי אם ישראל כלים - אזי גם ה', כביכול, איננו קיים. זהו חילול ה' במשמעות המילולית שלו: לעשות את העולם חלל מה'! לקח זה חייב ללוות אותנו כשאנו באים להבין את מהלכי ה' בדור הזה. ה' התחייב שגם אם לא נהיה ראויים לכך, בכל זאת ניגאל. מדוע? מסביר הנביא: "לא למענכם אני עושה בית ישראל, כי אם לשם קדשי אשר חִללתם בגוים". זה בדיוק הרעיון שאמר משה בפרשת 'כי תשא' ו'שלח'. שמו של ה' קשור בשמנו, ולכן - לא רק שהוא לא יכול לכלות אותנו אלא מאותה סיבה הוא מוכרח לגאול אותנו מהשפלות ולרומם אותנו לשיא השיאים.

אוכלוסיה כבושה לעולם לא משלימה

בסוף פרשת "כי תשא" וכהכנה לכניסה לארץ מופיעה המצוה: "שמר לך את אשר אנוכי מצוך היום, הנני גורש מפניך את האמורי... השמר לך פן תכרות ברית ליושב הארץ אשר אתה בא עליה...". בני ישראל עומדים להיכנס לארץ המאוכלסת בתושבים רבים משבעה אומות שונות. הקב"ה לא מתעלם (כמו שעשינו אנו בימינו) מ'בעית הכנענים', והוא נותן לה פתרון מלא. ישראל מצווים לתת בפני הכנענים שלוש אפשרויות: או שישלימו עם לקיחת ארצם ע"י ישראל, ואז יוכלו להישאר בארץ בתנאי שיקבלו על עצמם שבע מצוות בני נח ומס ועבדות; או להתפנות מהארץ מיד; האפשרות השלישית שלהם היא, לנסות למנוע את התנחלות ישראל בארצם ע"י מלחמה, אלא שאז יחול על כל הנלחמים, נשיהם וטפם, הדין של "לא תחיה כל נשמה". אחרי תבוסתם במלחמה, יהיה מאוחר מדי 'להתחרט' ולומר: רגע, טעינו, אנו מוכנים לקבל את התנאים שבאפשרות הראשונה, וכולם יתחייבו בהריגה.

גיס חמישי

האברבנאל על הפסוק עומד על הצווי האוסר לכרות ברית עמם אחרי שהובסו במלחמה, ומסביר: "כי אחרי שהם (ישראל) לקחו את ארצם מידם, אין ספק שתמיד יבקשו רעת ישראל. וזה אומרו "אשר אתה בא עליה", רוצה לומר: כי כיון שאתה ישראל באת אל הארץ ההיא ולקחת אותה מידי יושביה והם עשוקים וגזולים ממנה, איך ישמרו לך ברית אהבה?! אבל יהיה בהיפך! כי יהיה למוקש בקרבך, כלומר, שכאשר תקראנה מלחמה (עם האויבים החיצוניים) יתווספו על שונאיך וילחמו בך".

דבר גדול לימד אותנו האברבנאל - האיסור ההלכתי לכרות ברית עם יושבי הארץ שנלחמו בנו וניסו למנוע את ישיבתנו כאן, לוקח בחשבון את רגשותיהם הטבעיים של העמים מהם לקחנו את הארץ. שהרי עם שאנחנו 'גזלנו' לו את הארץ בכח, לעולם לא ישלים עם הדבר - וגם אם היום הוא מרגיש שאין לו את הכח להתגבר עלינו והוא מראה כלפי חוץ סימני השלמה עם המצב, אין ספק – שברגע שיחשוב שהדבר אפשרי, הוא יעלה למלחמה עלינו כגיס חמישי. אסור להתעלם מהרגשות הקשים - והטבעיים - שמפעמים בליבם של המנוצחים; רגשות שיעברו גם לבניהם, שאף יגברו על הוריהם בתסכול ובשנאה כלפי כובש מולדתם.

על כן באה ההלכה ואמרה: אפשר להשלים עם העמים הנכבשים, רק אם הם היו מוכנים לקבל את העובדה שארצם עוברת לידיים אחרות, בלי שניסו קודם לכן להתקומם נגד הדבר. וגם אז עליהם לקבל את התנאים המגבילים הנ"ל. אך אחרי שהם נלחמו בנו, הדבר כבר לא שייך, העם המובס לא יפסיק בסתר לבו לשאוף לכבוש את מה שהוא רואה כארצו.

ההסטוריה חוזרת

למעיין במצוה זו ובשורש שלה, אין ספק שהעקרון שבא לידי בטוי בדברי האברבנאל, חל על כל עם שישב בארץ ישראל, וכאשר אנו באנו ו'גזלנו' ממנו את 'ארצו' הוא נלחם בנו. זהו הרי היחוד של "שבעת העממין". והנה, מאז ימי יהושע לא היתה מציאות דומה לזו עד לדורנו, כאשר באנו והכרזנו שחזרנו לארצנו. הישמעאלים שישבו כאן לא השלימו עם הדבר, התקוממו עלינו באכזריות ובמלחמות במטרה להשמידנו. בזה, כאילו הצטרפה לראשונה "אומה שמינית" לאותה רשימה של שבעת האומות העתיקות ההן.

כיצד תנהג ממשלה יהודית

באיוולתנו הרבה לא טיפלנו באויב שנלחם בנו כצו התורה, ודברי האברבנאל מוכיחים את עצמם במקרה של הישמעאלים מעבר לכל דמיון! אכן, ממשלה ומלכות יהודיים היו מקיימים את סוף איגרתו של יהושע בן נון ששלח לכנענים: שיברחו מכאן כל עוד נפשם בם, או שיתחייבו בנפשם...!