לך לך
יב:א וַיֹּאמֶר ה' אֶל-אַבְרָם, לֶךְ-לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ, אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ.
הציונות - תמצית היהדות
שמע עולם: אני יהודי, אני ציוני!
אני ציוני משום שאני יהודי; אי אפשר להפריד בין השניים. מקורם הוא אחד, ורגע התהוותם היה אחד. היה זה הרגע ששינה את ההיסטוריה לעד. היה זה הרגע שבו התגלה האלוקים לאברהם העברי - האלוקים שלמענו ויתר אברהם על משפחתו ועל ידידיו; הא-ל שלמענו מסר אברהם את נפשו כשכפר באלילים הכשדיים; הא-ל שאברהם הכיר באחדותו והפיץ את אמונתו. ברגע ההיסטורי ההוא גילה האלוקים לאברהם את ייעודו:"לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך". באותו רגע בחר הא-ל האחד בעם ובארץ. העם - זרע אברהם, בני ישראל. הארץ - ארץ ישראל. השניים נתהוו ברגע היסטורי אחד, הובטחו ברגע מכריע אחד, נקשרו יחד לעד. עם ישראל וארץ ציון - שניהם נבחרו על ידי הבורא, קונה שמים וארץ.
אברהם הנבחר עזב את ביתו ואת כל המוכר לו, והלך לארץ הנבחרת. שם אמר לו האלוקים: "לזרעך נתתי את הארץ הזאת" .
היהודי הראשון הגיע לציון - הציונות נולדה. 3,800 שנה לפני החלטה מסוימת של האו"ם הוגשמה הציונות הראשונה.
ציונות. תמצית היהדות. זוהי יותר ממתנה אלוקית, יותר ממקלט בטוח לשעת הצורך. הציונות היא מצווה, חובה דתית, ייעוד.
"שא עיניך וראה מן המקום אשר אתה שם צפנה ונגבה וקדמה וימה. כי את כל הארץ אשר אתה ראה לך אתננה ולזרעך עד עולם... קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה כי לך אתננה" .
ארץ קדושה לעם קדוש
הקב"ה קבע לעמו הקדוש ארץ קדושה, שהיא תהיה הכלי המחזיק את ישראל ואת חברתם, ואת מדינתם התורנית שחייבם הקב"ה ליצור, ושתבדילם מן הגוים התועים ומתרבותם הטועה והמתעה, שהרי המבדיל בין ישראל לעמים הוא בהכרח המבדיל בין קודש לחול. מחשבה זו עלתה בדעתו של הקב"ה מיד עם הופעתו של אברהם אבינו, בעת החלטתו של הקב"ה ליצור ממנו עם נבחר וקדוש. כבר אז, קבע הקב"ה שזרעו של אברהם יהיו מובדלים ומבודדים מהגוים בארץ שלהם. כבר אז הוא גזר על אברהם להתחיל את תהליך הבידוד, בעזיבת מולדתו ובהליכה לארץ המיוחדת, ומיד כשבא לארץ, הבטיח לו הקב"ה: "לזרעך אתן את הארץ הזאת ". גם לאבות האחרים הבטיח הקב"ה את הארץ: ליצחק, כמו שנאמר: "כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל והקימותי את השבועה אשר נשבעתי לאברהם אביך "; וליעקב, שנאמר: "הארץ אשך אתה שוכב עליה לך אתננה ולזרעך" .
אך זאת לא היתה רק הבטחה, אלא גם מצוה וחובה לאבות לגור שם, כדי להיפרד מהגוים ומהשפעתם, עד כדי כך שאברהם אבינו, כשציוה על אליעזר לקחת ליצחק אשה ממשפחתו בארם נהרים, גזר עליו שלעולם לא יחזיר את יצחק לשם, ויהי מה. כך נאמר: "ויאמר אליו העבד, אולי לא תאבה האשה ללכת אחרי אל הארץ הזאת, ההשב אשיב את בנך אל הארץ אשר יצאת משם, ויאמר אליו אברהם, השמר לך פן תשיב את בני שמה ". וכן אמר הקב"ה ליעקב: "שוב אל ארץ אבותיך ולמולדתך ואהיה עמך ", וז"ל רש"י : "ושם אהיה עמך, אבל בעודך מחובר לטמא אי אפשר להשרות שכינתי עליך". והוא על פי המדרש: "אביך מצפה לך, אמך מצפה לך, אני בעצמי מצפה לך. ר' אמי בשם ר"ל אמר: נכסי חו"ל אין בהם ברכה, אלא משתשוב אל ארץ אבותיך אהיה עמך".
וכן למדנו במכילתא : "ועד שלא נבחרה ארץ ישראל היו כל הארצות כשרות לדברות, משנבחרה ארץ ישראל יצאו כל הארצות... תדע שאין השכינה נגלית בחו"ל, שנאמר: 'ויקם יונה לברוח תרשישה מלפני ה'... '. אמר יונה: אלך לי בחוצה לארץ מקום שאין השכינה נגלית.. משל לעבד כהן שברח מרבו, אמר: אלך לי לבית הקברות, מקום שאין רבי יכול לבוא אחרי...".
הרי שארץ ישראל, מכיון שנבחרו ישראל להיות עם ה', הפכה למקום הקדושה היחיד בעולם, בעוד כל שאר הארצות הן טומאה. הענין הרוחני של קדושת ארץ ישראל וטומאת ארצות הגוים נקבע, משום שהקב"ה רצה שעמו ישראל יהיו מבודדים ומובדלים משאר העמים ונפרדים מהם. לכן הוא קבע שלא תשרה שכינתו בחוץ לארץ, וגם שלא תהיה ברכה לעם ישראל אלא בארץ ישראל עצמה, ושכל הקדושה וכל המצוות תהיינה מוגבלות לארץ ישראל.
יב:ו וַיַּעֲבֹר אַבְרָם, בָּאָרֶץ, עַד מְקוֹם שְׁכֶם, עַד אֵלוֹן מוֹרֶה, וְהַכְּנַעֲנִי, אָז בָּאָרֶץ
גרעין שכם
נשאלת השאלה: מה הקשר בין החלק השני של הפסוק "והכנעני אז בארץ" לבין ראשיתו של הפסוק המדבר על ישיבת אברהם אבינו בשכם? חברי הכנסת, התשובה פשוטה. איך הצליח אברהם, יהודי, לשבת בשכם? איך נתנו ליהודי לגור בשכם? רק משום שהכנעני אז בארץ, כי אילו היה שמעון פרס בשכם, אילו הוא היה אז ראש הממשלה, לעולם לא היה מרשה ליהודי - לא לאברהם אבינו ולא לשום יהודי - לגור שם.
יב:י וַיְהִי רָעָב, בָּאָרֶץ, וַיֵּרֶד אַבְרָם מִצְרַיְמָה לָגוּר שָׁם, כִּי-כָבֵד הָרָעָב בָּאָרֶץ
העולם הזה כולו ניסיון!
"לנסותו אם יהרהר אחר דבריו של הקב"ה, שאמר לו ללכת אל ארץ כנען ועכשיו משיאו לצאת ממנה ". "עשרה נסיונות נתנסה אברהם אבינו, ועמד בכולם, להודיע כמה חיבתו של אברהם אבינו ". הקב"ה מודד את האדם על ידי העמדתו בניסיון. כך האופי של הניסיון: זה שעברת ניסיון אחד, אינו אומר שתינצל, אלא ייתכן שתהיה צרה גדולה יותר, ורק בסוף תבוא הישועה. משל למה הדבר דומה? לברזל, שכדי לעשותו פלדה, מטילים אותו לכבשן לוהט.
הניסיון בא להציל את האדם: "כי את אשר יאהב ה' יוכיח וכאב את בן ירצה ". ככל שאדם יותר אהוב וחביב, כך הקב"ה מוכיח אותו עוד יותר כדי לחזקו. מהייסורים רואים כמה חיבתו של אברהם אבינו, כמה הוא חביב, וכמה אהב אותו ה', והתוכחה היא לטובתו.
עברית היא שפת הקודש - בכ"ב אותיות אתברי עלמא , ולכל אות יש מוסר השכל. זו משמעות המילה ניסיון: כאשר ה' מנסה את ישראל, זה בא גם כדי שיתנוססו כמו נס - דגל. על הפסוק: "אל תיראו, כי לבעבור נסות אתכם בא האלקים ". מפרש רש"י: "לגדל אתכם בעולם [כמו נס], שיצא לכם שם באומות שהוא בכבודו נגלה עליכם... 'הרימו נס ', 'וכנס על הגבעה ', שהוא זקוף". אם אנחנו נעמוד בניסיון, נהיה כמו נס - כמו דגל על גבעה. ומשום כך, כשה' עושה מופתים, הוא עושה נסים שכל העולם יראה. אבל אם אדם אינו עומד בניסיון, הוא נס ממקומו, כמו שכתוב: "כי כה אמר ה' אלוקים... בשובה ונחת תושעון, בהשקט ובבטחה תהיה גבורתכם. ולא אביתם, ותאמרו: לא, כי על סוס ננוס... אלף אחד מפני גערת אחד, מפני גערת חמשה תנוסו. עד אם נותרתם כתורן על ראש ההר וכנס על הגבעה " - יישארו מכם רק נציגים. אדם שאינו מוכן לקבל על עצמו ניסיון, הוא נָס, ובסוף נשאר רק אדם אחד כנס על ההר.
גם צדיק כאברהם לא תמיד עומד בניסיון. בהמשך כתוב: "ויאמר אל שרי אשתו הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את... אמרי נא אחותי את ". וכותב הרמב"ן : "ודע, כי אברהם אבינו חטא חטא גדול בשגגה, שהביא אשתו הצדקת במכשול עוון מפני פחדו... והיה לו לבטוח בשם שיציל אותו ואת אשתו ואת כל אשר לו, כי יש באלקים כוח לעזור ולהציל". אותו אברהם שעמד בעשרה נסיונות, ובכל אופן נכשל כאן.
העולם הזה כולו ניסיון כדי להביא את האדם לאמונה, כדי לחזקו באמונה, שאכן הייתה ישועה, ושאותה ישועה הגיעה רק מה' וכדי להוציאו מהשלווה והשקר, כי כאשר הוא שבע, הוא מאבד את מצפונו ואת אתגרו ותפקידו!
יג:יד וה' אָמַר אֶל אַבְרָם אַחֲרֵי הִפָּרֶד לוֹט מֵעִמּוֹ
הבדלה - גם בארץ
הענין הרוחני של קדושת ארץ ישראל וטומאת ארצות הגוים נקבע, משום שהקב"ה רצה שעמו ישראל יהיו מבודדים ומובדלים משאר העמים ונפרדים מהם. לכן הוא קבע שלא תשרה שכינתו בחוץ לארץ, וגם שלא תהיה ברכה לעם ישראל אלא בארץ ישראל עצמה, ושכל הקדושה וכל המצוות תהיינה מוגבלות לארץ ישראל. וברור שגם בתוך ארץ ישראל רצה הקב"ה שישראל ייפרדו מהגוי ומתרבותו, ושתהיה הארץ נקייה מהשפעתם, כמו שלמדנו בתנחומא : "תדע לך, שכל זמן שהיה אברהם דבוק ללוט, לא היה הקב"ה נגלה עליו. כיון שפרש ממנו, נגלה עליו... וכן יעקב, כל זמן שהיה בבית לבן לא היה הדיבור נגלה עליו אע"פ שהבטיח ואמר לו: 'הנה אנכי עמך ', אמר הקב"ה, איני יכול לטמא את כבודי בבית לבן הרשע, אלא מה אני עושה? משעה שהוא פורש ממנו, אני מקיים את דברי ואהיה עמו. והיה יעקב מהרהר בלבו ואומר: לא כך אמר לי: 'כי לא אעזבך '? א"ל הקב"ה: מבקש אתה שאהיה עמך - צא מבית לבן ושוב אל ארץ אבותיך".
הקב"ה קבע: לא אחדות ישראל והעמים, לא מיזוג ולא שילוב, לא הפלת המחסומים והחומות בין ישראל לעמים, אלא הפרדה, תחומים, הבדלה.
יד:יב-יד וַיִּקְחוּ אֶת-לוֹט וְאֶת-רְכֻשׁוֹ בֶּן-אֲחִי אַבְרָם... וַיָּבֹא, הַפָּלִיט, וַיַּגֵּד, לְאַבְרָם הָעִבְרִי... וַיִּשְׁמַע אַבְרָם, כִּי נִשְׁבָּה אָחִיו וַיָּרֶק אֶת-חֲנִיכָיו... וַיִּרְדֹּף, עַד-דָּן... וַיֵּחָלֵק עֲלֵיהֶם לַיְלָה הוּא וַעֲבָדָיו, וַיַּכֵּם; וַיִּרְדְּפֵם
מלחמת מצוה להצלת אח
אברהם אבינו, שמידתו המיוחדת היא חסד, יצא למלחמה ושפך דמים. ויש להעיר כאן כמה נקודות במקרא: מדוע בתחילה נקרא לוט "בן אחי אברם", כפי שאמנם היה , ובסוף כתוב "וישמע אברם כי נשבה אחיו"? וכן, מה ראה הכתוב לכתוב דוקא כאן בפעם הראשונה את הכינוי "אברם העברי"? אלא, דברים גדולים מלמד אותנו הכתוב, בענין אהבת ישראל בכלל ובענין מלחמת מצוה בפרט. בודאי לוט היה בן אחי אברהם, אך לגבי המצוה של "לא תעמוד על דם רעך " היה "אח", כמו שכל יהודי ויהודי הוא אח לענין זה של ערבות ואהבת ישראל. ומשום כך שינה הכתוב, וכאשר שמע אברהם כי נשבה לוט, חל הגדר של "כי נשבה אחיו". מיד "וירק את חניכיו", אע"פ שהיו בסך הכל שלוש מאות ושמונה עשר, מספר פעוט ומגוחך לעומת ארבעת המלכים שזה עתה הביסו חמשה מלכים, ואם כן, היה מקום לפסוק הלכה שבמצב כזה של התאבדות כמעט ודאית, שב ואל תעשה עדיף.
וקשה, איך העז אברהם לצאת למלחמה, מה עוד שהוא וקבוצתו הקטנה היו היחידים בעולם שנשאו את האמת שה' הוא האלקים היחיד? ולהדגיש את זה, הזכיר הכתוב דוקא כאן את המושג של "אברם העברי", שפירשו חז"ל : "רבי יהודה אומר: כל העולם כולו מעבר אחד והוא מעבר אחד". וזה רק מעמיק את הקושיא: מדוע סיכן אברהם את עצמו, כאשר הריגתו ח"ו היתה שמה קץ לאדם ולקבוצה היחידה בעולם שעמדו בעבר הנכון והאמיתי?
התשובה היא, שכאשר יהודים נמצאים בסכנה, מצוה לעם ללכת "לעזרת ישראל מיד צר שבא עליהם". ומכיון שאברהם וקבוצתו היו כל "עם ישראל" דאז, ואברהם היה לו דין שר ומלך עליהם, הוא ידע שיש כאן ענין של מלחמת מצוה, ששורשה ומקורה ובסיסה הוא הרעיון של קידוש השם, כי כל זמן שגוי קם נגד ישראל, הוא קם גם נגד אלוקי ישראל בפרהסיא, ואין חילול השם גדול מזה, ועל זה חייבים לצאת למלחמת מצוה, ואין מקום לפטור בזה מטעם פיקוח נפש.
וכך אמרו חז"ל : "'וישמע אברם כי נשבה אחיו', הדא הוא דכתיב: 'אוטם אזנו משמוע דמים [ועוצם עיניו מראות ברע הוא מרומים ישכון...] '. 'וירק את חניכיו' - רבי יהודה ורבי נחמיה: ר' יהודה אומר: הן הוריקו פנים כנגד אברהם, אמרו: חמשה מלכים לא יכלו לעמוד בהם, ואנו יכולים לעמוד בהם? רבי נחמיה אמר: אברהם הוריק פנים כנגדן. אמר: אצא ואפול על קידוש שמו של מקום!" כלומר, אברהם אמר: מלחמת מצוה היא, שהקב"ה ציווה לצאת למלחמה להציל את לוט למרות הסכנה, כי מדובר בקידוש השם, ולכן אצא, ואם ח"ו לא יהיה מנוס, אפול על קידוש שמו. וזה הבסיס לכלל שבמלחמת מצוה לא שייך כל הפטור של פיקוח נפש.
מצוה לשפוך דמם של רשעים
עוד יש להעיר, שחז"ל בתחלת מדרש זה הביאו את הפסוק "אוטם אזנו משמוע דמים וכו'", שבפשטות פירושו הוא, שאדם שסותם את אזנו ועוצם את עיניו מלשמוע ולראות רע, הוא מרומים ישכון. וכאן הרחיבו חז"ל מידה זו, כפי שפירש כאן מהרז"ו: "וכוונת הדרשה, שהיה אוטם אזנו מלשמוע שפיכת דם נקי אלא נזדרז לרדוף ולהציל". כלומר, שלא רצה לשמוע על שפיכת דם נקי בלא להגיב. אך יותר מזה: הוא גם לא רצה לשמוע את הסילוף ששפיכת דם בכלל היא דבר רע ומגונה, ואטם את אוזנו ועצם את עיניו, כי הוא ידע שהשופך דם רשעים מצוה תיחשב לו, אם הוא עושה זאת לקדש שם שמים.
אומר הפסיקתא רבתי : "'ויחלק עליהם לילה'... אותה השעה אמר הקב"ה לאברהם: אתה יגעת עמי בהריגת המלכים חצי הלילה, חייך אני פורע לבניך במצרים, שנאמר: 'ויהי בחצי הלילה '". ואמנם, לאחר מעשה חשש אברהם, והקב"ה הניח את דעתו. כך אמרו חז"ל : "לפי שהיה אבינו אברהם מתפחד ואומר: תאמר אותן אוכלסין שהרגתי שהיה בהם צדיק אחד וירא שמים אחד. משל לאחד שהיה עובר לפני פרדסו של מלך, ראה חבילה של קוצים, וירד ונטלה. והציץ המלך וראה אותו, התחיל מטמן מפניו, א"ל [המלך]: מפני מה אתה מטמן? כמה פועלים הייתי צריך שיקישו אותה, עכשיו שקששת אותה בוא וטול שכר. כך אמר הקב"ה לאברהם: אותן אוכלסין שהרגת קוצים כסוחים היו. הדא הוא דכתיב: 'והיו עמים משרפות שיד קוצים כסוחים [באש יצתו]'"
שני כללים יסודיים למדנו מכאן. האחד הוא, שאין לחשוש משפיכת דמם של רשעים, ואדרבה, מצוה היא, שבזה מכלים את הקוצים מהגן.
במלחמה אין חפים מפשע
הכלל השני היוצא מדברי הקב"ה לאברהם שחשש שמא בין כל הרשעים שהרג היה איזה צדיק, ש"אוכלסין שהרגת קוצים כסוחים היו" - הוא, שלמרות שיתכן שיש כמה ישרים בקרב העם של הרשעים, איננו חוששים להם, משום שהיה להם להוציא את עצמם מן הכלל, ולא לשבת בין הרשעים ובכך להיות חלק מהם, אלא היה להם לקום ולהוכיחם ולברוח מהם, וכך אמרו חז"ל : "שלשה היו באותה עצה [של "הבה נתחכמה לו"]: בלעם, ואיוב ויתרו. בלעם שיעץ נהרג; איוב ששתק נידון ביסורין; יתרו שברח זכו מבני בניו שישבו בלשכת הגזית". הרי מפורש ששתיקה למעשי הרשעים "כהודאה דמי", אפילו אם בתוך עצמו מתנגד השותק לרשעות, ועל שתיקתו הוא נענש. זה היה בידי שמים, וכאשר אין כח להענישו על ידי בשר ודם. אך כאשר יש כח ואפשרות בידי ישראל להעניש אומה רשעה במלחמת מצוה, ודאי שבמהלך הקרבות אין מבחינים בין מי שהיה רשע בפועל לבין מי ששתק ולא מחה, כאשר שתיקתו וחייו היומיומיים מעודדים ומחזקים את המלכות ואת ממשלת הזדון, ומאפשרים לה להמשיך ברשעותה. ואמנם, משום כך נתחייבו כל אנשי שכם מיתה אחרי חרפת דינה .
איזה תלמיד חכם פטור מלצאת למלחמה?
תלמיד חכם לא יֵצא למלחמה ואפילו למלחמת מצוה. כך אמרו חז"ל : "אמר רבי אלעזר: מפני מה נענש אברהם אבינו ונשתעבדו בניו למצרים מאתים ועשר שנים? מפני שעשה אנגרייא [מס הגוף] בתלמידי חכמים, שנאמר: 'וירק את חניכיו'" ודע, שתלמיד חכם אינו אלא מי שתורתו היא אומנותו ושקוע הוא יומם ולילה אך ורק בתלמוד תורה, ואינו יוצא ממחיצתה לשום דבר אחר בעולם, ושהדור צריך אותו ואת תורתו, כמו שאמרו חז"ל : "חברים שהיו עוסקים בתורה מפסיקים לקריאת שמע ואין מפסיקים לתפילה, א"ר יוחנן: לא שנו אלא כגון רבי שמעון בן יוחאי וחבריו שתורתן אומנותן, אבל כגון אנו מפסיקים לקריאת שמע ולתפילה. והתניא: כשם שאין מפסיקין לתפילה כך אין מפסיקין לקריאת שמע? כי תנא ההוא בעיבור שנה, דאמר רב אדא בר אהבה... כשהיינו עוסקין בעיבור השנה ביבנה לא היינו מפסיקים לא לקריאת שמע ולא לתפילה".
פירוש: שני מיני תלמידי חכמים הם. האחד, שתורתו אומנותו, ששקוע ראשו ורובו - כולו - בתלמוד תורה, ואינו יוצא ממחיצתה. תלמיד חכם כזה אינו מפסיק אפילו למצות עשה שבגופו ושעוברת, אם היא מדרבנן, כגון תפלה לרוב הפוסקים, ומפסיק רק למצוה דאורייתא, כגון קריאת שמע. ויש תלמיד חכם אחר שאין תורתו אומנותו, ותלמיד חכם כזה מפסיק לכל מצות עשה שבגופו ושעוברת, ואפילו מדרבנן. כמו כן, במצוה שאינה מצוה שבגופו, שאינה מצוה פרטית החלה על היחיד, אלא היא מצוה של הכלל, חייב תלמיד חכם שאין תורתו אומנותו להפסיק את לימודו ולהתעסק בה, אף על פי שאינה מצוה שבגופו.
כך מצינו במצות עיבור השנה, שהיא מצוה שכל עם ישראל תלוי בה, שעל פיה קובעים את המועדות ואת קדושת עם ישראל, והלכה היא שמי שכבר מתעסק בה אינו מפסיק לשום מצוה, ואפילו לקריאת שמע שהיא דאורייתא, ובגופו, ועוברת, כלומר, חשיבות מצות הכלל עולה על חשיבות מצות היחיד, וכשם שאסור להפסיק מצוה גדולה כזו שמא לא יגמרנה בזמן, כן כשצריך להתחיל אותה, חייבים להפסיק את לימוד התורה שמתעסק בו, וכמו שראינו שהיו עולים שבעה תלמידי חכמים לעבר את השנה. אך כל זה בתלמיד חכם שאין תורתו אומנותו, מה שאין כן, תלמיד חכם שאינו מש מאהלה של תורה, שמכיון שאפשר לעשות מצוה זו על ידי אחרים ולא על ידי אלה שהדור צריך את תורתם, לא יפסיקו.
אם כן, מלחמת מצוה, שהיא מצוה כללית, ושעתידו של ישראל תלוי בה, כל תלמיד חכם שאין תורתו ממש אומנותו - שאינו יושב יומם ולילה על התורה בלי לעבוד, להתפרנס ובלי לנפוש בתקופות נופש כל שהן - חייב לבטל ולהפסיק את מצות תלמוד תורה כדי להתעסק במלחמת מצוה; וברור שיעשה דוקא מתוך קדושה ודוקא במסגרת של מחנה קדוש, כדי שלא ייתפס ח"ו לעבירה ולתועבה. רק תלמיד חכם אמיתי שתורתו אומנותו כולה, פטור מלהפסיק ממצוה זו, משום שהיא יכולה להיעשות ע"י אחרים.
אך שִמעו נא אחי וזִכרו: לא כל הרוצה ליטול את השם יטול. מי שאינו ראוי לאיצטלא דרבנן ומתעטף באצטלא זו, ונוטל את השם של תלמיד חכם שתורתו אומנותו כאשר אינו ראוי לכך, רק כדי להתחמק מקיום מצוה של מלחמה לקדש את השם ולנקום את נקמתו ולעזור לישראל מהצר הבא עליו, שופך דמים הוא וגדול עוונו מנשוא. כך אמר הרמב"ם על מי שמצוּוה להילחם : "אם לא נצח ולא עשה מלחמה בכל לבו ובכל נפשו הרי זה כמי ששפך דמי הכל". ואם כן, מה נאמר על מי שמחויב להילחם ולא לחם כלל.
טו:א אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, הָיָה דְבַר-ה' אֶל-אַבְרָם... אַל-תִּירָא אַבְרָם, אָנֹכִי מָגֵן לָךְ-שְׂכָרְךָ, הַרְבֵּה מְאֹד
אברהם סמל האמונה
כלומר, אל תירא שמא יבואו עליך הגוים עם ריבוי אנשיהם, כי "אנוכי מגן לך", משום שמגיע לך הרבה שכר על זה שבטחת בי ועשית את מצוותי בלי פחד ובאמונה, כאשר הלכת להציל את לוט העברי שנשבה ע"י הגוי, ובזה קידשת שם שמים. שהרי שפלות היהודי חילול השם היא. ומשום כך היה ה' "מגן" לו, משום שהוא הפגין אמונה והגינות והלך בדרך ההוגנת.
ומשום כך, בגלל אמונתו הגדולה, שהתחילה בהחלטתו לעזוב את ביתו ולעלות לארץ ישראל, ארץ זרה לו, נקבע שמו בברכה הראשונה של שמונה עשרה, שהיא עיקר הברכות, שאם המתפלל לא כיוון היטב באמירתה, לא יצא ידי חובה . כך אמרו חז"ל : "'ואעשך לגוי גדול ' - זהו שאומרים [בשמונה עשרה] 'אלקי אברהם'; 'ואברכך' - זהו שאומרים 'אלקי יצחק'; 'ואגדלה שמך' - זהו שאומרים 'אלקי יעקב'. יכול יהו חותמין בכולן? ת"ל 'והיה ברכה', בך [אברהם] חותמין ואין חותמין בכולן", שאומרים "מגן אברהם". כי אברהם היה סמל האמונה, שהתבטאה בעלייה לארץ ישראל, וביציאה למלחמה למען יהודי, כדי לקדש שם שמים. ומשום כך אמר לו מלכי צדק: "וברוך א-ל עליון אשר מגן צריך בידך ", פירוש - הסגיר את צריך בידיך, כמו שנאמר: "איך אתנך [השמד] אפרים. אמגנך [אסגיר אותך לגוים] ישראל... ". ובכן, אם היהודי הולך בדרך ההגונה והישרה של ה' - הקב"ה מגן עליו. ואם לאו, הוא ימגן אותו לצריו.
טו:ח-ט וַיֹּאמַר: אֲ-דֹנָי ה', בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה. וַיֹּאמֶר אֵלָיו קְחָה לִי עֶגְלָה מְשֻׁלֶּשֶׁת
ירושת ארץ ישראל בזכות מסירות נפש
וז"ל דעת זקנים: "ואע"פ שאברהם אמר: 'במה אדע? אין זה הרהור, אלא אמר אברהם להקב"ה: באיזה זכות אדע כי אירש הארץ. ואמר לו יתברך: 'קחה לי עגלה משולשת'. כלומר, על ידי זכות הקרבנות תוריש הארץ". כלומר, ארץ ישראל תהיה ירושה לאברהם ולבניו בזכות הקורבנות, ועל ידי מסירות נפש והקרבה.
ועוד למדו מהפסוק כאן חז"ל על גדולתו של אברהם שהכיר שה' הוא אדון כל הארץ ובעליה, כמו שאמרו: "מיום שברא הקב"ה את העולם לא היה אדם שקְרָאוֹ להקב"ה 'אדון' [כלומר, ובכך הכיר בה' כאותו כח שברא את העולם], עד שבא אברהם אבינו וקְרָאו אדון, שנאמר: 'א-דני אלקים במה אדע כי אירשנה'"
טו:יח לְזַרְעֲךָ, נָתַתִּי אֶת-הָאָרֶץ הַזֹּאת, מִנְּהַר מִצְרַיִם, עַד-הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר-פְּרָת
אין לנו זכות על ארץ ישראל, יש לנו חובה!
זאת הבטחת הארץ לאברהם אבינו. ארץ קדושה לעם קדוש, ארץ סגולה לעם סגולה. אין לנו זכות על הארץ הזאת, אלא חובה. אדם יכול לוותר על זכותו, אבל לא על חובתו. הרמב"ן כתב : "שנצטווינו לרשת הארץ אשר נתן הא-ל יתעלה... ולא נעזבה ביד זולתנו מן האומות... וזו היא שחכמים קורין אותה מלחמת מצווה". אסור לוותר על אף שעל של ארץ הקודש, וזה איסור דאורייתא.
כשיצא יואב למלחמה עם עמון, והאויבים כיתרו אותו, אמר לאחיו אבישי: "חזק ונתחזק בעד עמנו ובעד ערי אלקינו... ", ופירש הרד"ק: "'ערי אלקינו' - שלא יכבשו אותם מידינו, שאם יכבשו אותם, לא יהיו ערי אלקינו אלא ערי אלהים אחרים". מתוקים מפז הם דברי הרד"ק. כל תבוסה של ישראל חילול שמו הוא, ואיבוד ערי ישראל לאויב הופך את הערים האלו מערי ה' לערי אלהים אחרים, כלומר, חילול השם! ועל זה אמר יואב: אם כן, עלינו להתחזק ולהילחם למרות הסכנה הגדולה והצבא הגדול שמולנו, כי העיקר הוא שנילחם לקדש את שמו, וקביעת התוצאה היא רק בידי ה', שיעשה את הטוב בעיניו. הארץ שייכת לקב"ה, והיא אדמת קודש, וברגע שיהודי מפקיר אותה, היא כבר לא אדמת אלוקינו אלא אדמת אלוהיהם.
טז:יב וְהוּא יִהְיֶה, פֶּרֶא אָדָם-יָדוֹ בַכֹּל, וְיַד כֹּל בּוֹ
הוא והכלב שווים
חז"ל הדגישו רבות את מקומו המרכזי של ישמעאל במלחמות נגד ישראל באחרית הימים. זה, שלא היססו חז"ל לכנותו "כלב", אכן ינסה לנשוך ולבלוע את ישראל. כך אמרו חז"ל: "רשב"ל אמר: פרא אדם וודאי, שהכל בוזזים ממון והוא בוזז נפשות 'ידו בכל ויד כל בו' - קרי בו 'כלבו', הוא והכלב שוים, מה הכלב אוכל נבילות אף הוא אוכל נבילות". ועל הכתוב "בכור ישמעאל נביות וקידר ואדבאל ומבשם ומשמע ודומה ומשא ", אמרו חז"ל : "'בכור ישמעאל נביות וקדר' - קדר זה עיקר מלכות ישמעאל, ועליה אומר דוד 'אויה לי כי גרתי משך, שכנתי עם אהלי קדר '. רבי אליעזר אומר, כך אמר דוד: כנסת ישראל צווחת, אוי לי שנמשכה גירותי ושכנותי עם אהלי קדר, 'אני שלום וכי אדבר המה למלחמה ', שהן מתנמקין עלי בגזירותם בכל יום. 'ומשמע ודומה ומשא' - שאנו שומעין חרפתינו ושותקין, ונושאין עולם ודוממין, ועליהם אמרה תורה: 'אוי מי יחיה משומו א-ל', אוי למי שיחיה במלכות ישמעאל" .
יש לי חלום...
אני חולם על מדינה שתבין שאם לא נגרש מכאן את הישמעאלים, אזי לא נתקיים ונמיט, חס ושלום, עלינו ועל טפינו שואה של סכינים וגרזנים מצד אותו המכונה בתורה "והוא יהיה פרא אדם".
יש לי חלום. אני חולם על מדינה שתגרש מהבית הזה את שונאינו הערבים הנמצאים בו, שתבער מהארץ הזאת את הישמעאלים, שגם להם חלום - השמדת המדינה היהודית. אני חולם על מדינה שתבין כי ילדינו ישלמו, חס ושלום, את מחיר הפחד שלנו מפני הגויים.
יש לי חלום. אני חולם על מדינה, שתנקה מכלי התקשורת שלה את הגיס החמישי - השמאלנים המרעילים מדי יום את צעירינו, השוטפים את מוחם בתבוסתנות, ברגשות אשמה, בשנאה עצמית. אני חולם על מדינה, שבה יהיו כלי התקשורת בידיהם של יהודים גאים ושפויים, ציונים המאמינים בקדוש ישראל. אני חולם על מדינה שתהיה בה כנסת נקייה מאנשי אש"ף, מבוגדים, ולא יישאר בה אפילו שריד מהתבוסתנות ומההתייוונות.
יש לי חלום. אני חולם על מדינה, שתעניק ויזות לתופיק זיאד ולמיעארי לבקר בארץ לשבועיים בלבד.
יש לי חלום. אני חולם על מדינה יהודית - על ירושלים, שעל הר הבית שבה, המקום הקדוש ביותר ליהדות, לא ייראו מסגדים ויתפללו בו רק יהודים.
לסיום, יש לי חלום. אני חולם על מדינה שיהיה בה חינוך יהודי, שייתן לכל ילד יהודי גאווה לאומית ויהודית, ויעניק לו את המסורת של היהדות ואת העבר היהודי שלו המפואר, כדי שיהיה לו גם עתיד יהודי. אני חולם על מדינה של קדושה וטהרה, מדינה של עם סגולה ועם נבחר. אני חולם על מדינה שיקומו בה כל בוקר בני נוער יהודי ובשמחה ובששון יצהירו: "אשרינו, מה טוב חלקנו ומה נעים גורלנו" , כמה טוב להיות יהודי טוב , החי בארץ ישראל כולה, מדינת היהודים, על פי היהדות.
חברי הכנסת, בעזרת ה' יתגשם החלום הזה.
חבל שיד "כל" איננה בו...
עוד זוג יהודי נעלם , ובכך מצטרפים עוד שניים לרשימה האדומה של יהודים שנרצחו או נעלמו בתוך ארץ-ישראל. אין שבוע כמעט, אין יום, שידו של ישמעאל, אותו ישמעאל שעליו נאמר בתורה: "והוא יהיה פרא אדם, ידו בכל ויד כל בו", אינה מורגשת על גופנו, על חיינו, על מדינתנו. ידו בכול, וחבל, חבל, שיד "כל", היד היהודית הנוקמת איננה בו.
יהודים נרצחים בתוך מדינתם, ילדים, נשים, חיילים. ילדים נדקרים לאור היום בירושלים; זוג נרצח בבית שמש ; חייל בטרמפיאדה ; פחד ואימה שוררים בחלק ניכר של הציבור, כאשר הורים, אמהות, לא נותנים לילדיהם לצאת לטייל, להסתובב בערבים, בגלל הערבים. העם שיצא מהגטו הגלותי הקים לו גטו חדש בציון. הציונות שקמה לשחרר את היהודים מפחד הגוי בגלות הקימה מדינה של תושבים המפחדים מהגוי בארצם. ילד בן שבע מאבד רגל בנווה יעקב בירושלים, וסבא בן 70 מספיד את נכדו החייל בראש העין .
וכאשר קמים יהודים שכואב להם דם יהודים, שנמאסו להם החולשה והאימפוטנטיות של ממשלת הזוג המוזר , שמקנאים את קנאת ה' בנקמה נגד אויבנו המושבע, הערבי - גוזרים עליהם, על המכבים של ימינו, על אנשי רזיאל של דורנו, גזר דין של מאסר עולם . אוי לעוף הטמא שמנהיג את האומה, אוי לגמד שפעם לחם לידו של יאיר שטרן ושהיום למד להפנות את הלחי .
ניצחונם הכי גדול של מחנה השמאל, עוכרי ישראל, הוא הצלחתם להחדיר רגשי אשמה לתוך המחנה הלאומי. היום פשוט אי אפשר להגיד את המלה "ערבי". וברור שרק גזעני יעז לדבר על סכנה הערבים. ואין צריך לומר שרק פאשיסט מפושסט יאזור חוצפה ויציע הצעות כדי לטפל בסכנה של הערבים.
יז:א הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי, וֶהְיֵה תָמִים
מילה - משלימה את הגוף
אומרת הגמרא: "גדולה מילה, שכל המצוות שעשה אברהם אבינו לא נקרא שלם עד שמל, שנאמר 'התהלך לפני והיה תמים'". ופירש רש"י : "שכל זמן שהערלה בך אתה בעל מום לפני". בדרך כלל, אדם בריא שנחתך הופך לבעל מום, ואילו כאן ההפך: הילד לא היה שלם, ורק אחרי שחותכים אותו, הוא נחשב שלם. שהאדם נברא בעל מום גופני ורוחני, ותפקידו הוא לתקן את עצמו ואת העולם, ולכן נצטווה לתקן את גופו במילה, כדי לסמל את התיקון הרוחני שהוא חייב לעשות כל ימיו.
כך אמרו חז"ל : "וכשאמר הקב"ה לאברהם 'התהלך לפני והיה תמים', התחיל תמה, אמר, עד עכשיו אני תמים, אם אני מל אהיה חסר... א"ל הקב"ה, מה אתה סבור שאתה תמים, שלם? אתה חסר מחמשה אברים. א"ל הקב"ה, עד שלא תמול היה שמך 'אברם' - א' אחד, ב' שנים, ר' מאתים, מ' ארבעים, הרי מאתים וארבעים ושלשה, ומנין אברים שבאדם רמ"ח - מול והיה תמים. כשמל, א"ל הקב"ה, 'ולא יקרא עוד [את] שמך אברם והיה שמך אברהם' . הוסיף לו ה' חמשה, מנין רמ"ח אברים, לפיכך 'והיה תמים'", כי כל הענין של מילה הוא המצוה לתקן, וע"י תיקון זה, אע"פ שמחסיר, הוא באמת מתמלא. ולכן גוי שנימול עדיין נקרא ערל, כדברי המשנה : "קונם שאני נהנה לערלים... אסור במולי גוים", כי מילתן לא היתה לשם תיקון נפשי, שזה סוד המילה.
ויש כאן מוסר גדול: דוקא כאשר היהודי נותן מעצמו וחסר לו - רק אז הוא מושלם ושלם.
המצוה היא למול דוקא ביום השמיני, כי המילה היא סמל לתיקון של האדם בתוכו ובדרכיו ובמדותיו - בעצמו, והוא נמשך אחרי בריאתו של העולם בשבעה ימים , וכדי להמחיש את התפקיד של תיקון, נקבע שימול ביום השמיני. לכן, כאשר דוד המלך היה ערום במרחץ וללא מצוות תפילין, ציצית ומזוזה, אמרו חז"ל: "וכיון שנזכר במילה שבבשרו, נתיישבה דעתו. לאחר שיצא אמר עליה שירה, שנאמר: 'למנצח על השמינית...', על מילה שניתנה בשמיני". הרי, שהמילה בגופו של האדם, בתוכו, בעצמו - מסמלת את כל המצוות, שתפקידו של האדם לעשותן כדי לתקן את עצמו ואת העולם במלכות ש-די. וכן אמרו חז"ל: "כנור של מקדש של שבעת נימין היה, שנאמר: 'שובע שמחות את פניך', אל תקרי 'שובע' אלא 'שבע'. ושל ימות המשיח שמונה, שנאמר 'למנצח על השמינית' , על נימא שמינית". והכוונה פשוטה: הרי בית המקדש מסמל את העולם התמים, השלם, האידיאלי, שרוצה הקב"ה, שאין בו תיקון, שהרי הוא כבר מתוקן וכבר מקודש וטהור. לכן, בבית המקדש לא היה צורך בסמל של תיקון, כנור של שמונה נימין, אלא די היה בשבעה, שזה מסמל עולם מלא, תמים, שלם, של שובע, שהוא שָבֵעַ ואין צורך "להאכיל" אותו. אך ימות המשיח, שהם התיקון האמיתי והסופי של עולם שהשחית את דרכו, מסומלים ע"י כנור של שמונה נימין.
ועוד סיבה שאברהם נקרא תמים היא משום שהוא הוכיח את תמימותו בזה שהיה מוכן למסירות הנפש הגדולה ביותר שיכולה להיות, והיא עקידת בנו, כי מסירות נפש היא שלמות הבטחון בה', התמימות האמיתית.
יז:ז-י וַהֲקִמֹתִי אֶת-בְּרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ, ...לִהְיוֹת לְךָ לֵאלֹקים... וְנָתַתִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֵת אֶרֶץ מְגֻרֶיךָ... וְאַתָּה אֶת-בְּרִיתִי תִשְׁמֹר
הקשר בין ארץ ישראל לברית המילה
כאן גזר הקב"ה על הקשר בין הארץ למצוות. רק אם ייכנסו לארץ, מקבלים הם את האלוקות ואת האדנות של הקב"ה, כי בחו"ל הם יחיו תחת הגוים ותחת השפעתם התרבותית הנפסדת, ובזה יש חילול השם, כי אם הם חיים בארצות הגוים ותחת ידיהם של גוים הרי אלהי הגוים ותרבות הגוים ידיהם על העליונה, ועוד, שהשפעת וערבוב המחשבות הזרות והנכריות מוהלים והורסים את התמימות ואת השלמות של תורת ה'.
וכך לומד המדרש: "ר' יודן אומר, חמש [תנאים כאן], אם מקבלים בניך אלוקותי, אני אהיה להם לא-לוה ולפטרון, ואם לאו לא אהיה להם לא-לוה ולפטרון. אם נכנסין בניך לארץ הן מקבלין אלוקותי, ואם לאו אינם מקבלים. אם מקיימין בניך את המילה הן נכנסים לארץ, ואם לאו אין נכנסים לארץ. אם מקבלים בניך את השבת הם נכנסין לארץ, ואם לאו אינם נכנסין".
כמו כן, רצה הקב"ה שידורו ישראל תמיד בתוך מצוה ולכן קבע את מצות ישיבת ארץ ישראל. ומשום כך הוא קשר את המצוה של מילה לארץ ישראל, ושתיהן היו הברית הראשונה והיסודית והמקורית שכרת הקב"ה בינו לבין אבי האומה, אברהם. כי כמו שהקב"ה חשש מזה שהאדם בישראל יהיה חפשי ממצוות ולו לרגע אחד, ובכך לא רק שלא יהיה בקדושה אלא יהיה חשוף להשפעת הגוים והתרבות הזרה, ומשום כך קבע בבשרו את המילה כדי שיהיה תמיד מלווה במצוה, כך ידע הקב"ה שאם עם ישראל יהיו בין הגוים, יהיו חשופים למחשבותיהם הזרות והנפסדות ויושפעו על ידיהן, ותורה מה תהא עליה? ומשום כך קבע להם ארץ שיהיו חייבים לחיות בה, כדי שיהיו מובדלים מהשפעת הגוים. המילה היא המצוה שנכנסת לגופו של ישראל, וארץ ישראל היא המצוה שלתוכה נכנסים ישראל - וכל כך למה? כדי שיהיו תמיד נבדלים ומובדלים מהגוים ובכך ישמרו על קדושתם בשלמות וכראוי. משום כך לא יכלו ישראל ליכנס לארץ ישראל עד שנימולו, כי המילה וארץ ישראל קשורות זו בזו, בשמירתן את ההבדלה של היהודי. זאת כוונת רש"י הכותב : "סבורים אתם לירש את הארץ ערלים? לא כך נאמר לאברהם: 'ואתה את בריתי תשמור... ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגוריך'."
עוד כתב רש"י : "ושם [בארץ ישראל] אהיה לכם לאלקים, אבל הדר בחו"ל כמי שאין לו א-לוה". וז"ל הספורנו : "לאחוזת עולם - והייתי לכם לאלקים, שתוכלו לעשות רצוני בה, כענין 'ויתן להם ארצות גוים... בעבור ישמרו חוקיו ', ובזה אהיה לכם לאלקים שתהיו נצחיים באיש [ולא רק במין]". כלומר, ה' נתן לישראל את ארץ ישראל כדי שיוכלו לעשות את רצונו בה, ורק בה. וזאת באמת כוונת הפסוק שהביא מתהלים, "ויתן להם ארצות גוים ועמל לאומים יירשו, בעבור ישמרו חוקיו ותורותיו ינצֹרו...": לא רק שלמטרת שמירת המצוות נתן להם הקב"ה את ארץ ישראל, אלא שרק בארץ ישראל ניתן לשמור את חוקיו ולנצור את תורותיו כראוי. כי אם לא כן, למה להם ארץ ישראל, והרי יכלו לקיים את המצוות בכל ארץ שהיא? אלא, הקב"ה שלל את הגלות מכל וכל משתי סיבות: האחת, שעצם ישיבת ישראל תחת גוים בארצותיהם היא חילול השם בזה שהגוים הם המושלים, והשנייה, שלא יתכן שלא יושפעו ע"י חוקות הגוים ויתערבו בהם, ויפסידו את שלמות התורה.
לכן, כאשר הופיע הקב"ה לגאול את בני ישראל ממצרים כחלק מכוונתו לעשותם לעם קדוש ונבחר, כבר בהתגלותו הראשונה למשה רבינו הודיע לו שבכוונתו לא רק לגאול את ישראל מעבדות, אלא גם להביאם לארץ שלהם, ששם יהיו מובדלים מהגוים.
מעטו של הרב בנימין כהנא הי"ד
הזכות האלוקית "מנשלת" את הזרים
בפתאומיות, ללא הקדמות, מתחילה פרשתינו בהתגלות ה' לאברהם. למעשה, ברגע זה של התגלות נולד אברהם חדש - אברהם שצריך להינתק מארצו, ממולדתו ומבית אביו, וללכת אל ארץ חדשה. ברגע זה, למעשה, החל עם ישראל לתפקד על במת ההיסטוריה.
הציווי הראשון של ה' לאברהם - עזוב את ארצך ולך לארץ אחרת לארץ כנען, שלימים שמה יוחלף ותיקרא "ארץ ישראל" - הארץ של עם ישראל.
"ארץ חדשה" אמרנו. אך האם רק חדשה היא? האם איננה שייכת כבר למישהו אחר? התורה לא משאירה אותנו בספק "ויעבור אברם בארץ עד מקום שכם עד אלון מורה והכנעני אז בארץ ". התורה איננה מסתירה את העובדה שהכנעני יושב בארץ זו אליו שם אברהם את פעמיו. אברהם צועד לאורכה ולרוחבה של הארץ, וכל פסיעה קוראת: כל מקום אשר תדרוך כף רגלך בו לך נתתיו! ונשאלת השאלה: מדוע? וכי לא יכול היה ה' להבטיח לאברהם כברת ארץ אחרת, ריקה מתושבים. האם היצור הלאומי החדש שה' הקים דרך אברהם חייב לבוא על חשבון זכויות של אומה אחרת?
אכן, על פי התפיסה המעוותת של התרבות הזרה, אברהם אבינו אינו אלא "כובש". אילו האו"ם היה קיים אז, ודאי היה מוציא איזו החלטה "242" הדורשת מאברהם: "חזור לך לארצך ולמולדתך ולבית אביך בחרן". בודאי שגם הצו האלוקי שבשמו כבש ברגליו את הארץ על מנת להנחילו לזרעו היה מוגדר כצו "גזעני".
האם אברהם היה כובש? בודאי! ה' ציווה לו כך בפירוש. הנה מיד אחרי שהתורה מספרת לנו ש"הכנעני אז בארץ", ה' מבשר לאברהם: "לזרעך אתן את הארץ הזאת ". לומר לך הבטחת הארץ לנו היא על חשבון הכנעני בעל "השורשים" - הזרים בארץ.
מזמן מזמן "נישלנו" את הכנענים מהארץ הקדושה הזו שה' נתן לנו במתנה. כל הזרים שישבו פה נעלמו כלא היו, כולל: הפלישתים, הביזנטים, התורכים והבריטים. "הזכויות הלגיטימיות" של כל אלו נמוגו בעשן ההיסטוריה. רק הזכות האלוקית של עם ישראל נשארת לנצח, בשמה ובזכותה אנו מצווים לגרש את האויבים הזרים מארץ ישראל - ארצו של עם ישראל.
אברהם אבינו - פועל ומקדם במעשיו
בסדרת הפרשיות המתחילה השבוע, אנו רואים את המידה המאפיינת את אברהם אבינו בצורה בולטת של פעילות גדולה, פעילות רוחנית וגשמית. אברהם, המכיר את בוראו, הולך וקורא בשם ה', מכניס אנשים תחת כנפי השכינה, חופר בורות, לוחם מלחמות ועוד. דמותו הפעלתנית מתבלטת דוקא מול נח הצדיק הפרטי ה"מתהלך את ה' ", ומקבל בפסיביות את כל האירועים שסביבו, כשאברהם הינו "מתהלך לפני ה' ", הוא פעיל, תופס יוזמה, הוא במעשיו עוזר לקבוע את גורלו וגורל עולמו.
יהודי - "אקטיביסטי"
מידה זו של פעלתנות והשתדלות נרמזת בסוף פרשתנו, כאשר אברהם מל את עצמו בצו ה' ביום השמיני, דוקא ביום השמיני שהוא סמל של אחרי שבעת הימים של הבריאה. השמיני מסמל את תפקידנו, את חובתנו לשנות במעשינו את המצב הנתון לכוון חיובי. ביום השמיני "הכדור עובר לצד שלנו" ותפקידנו מעתה לקדם את הבריאה: "אשר ברא אלוקים - לעשות" .
וזוהי בדיוק המשמעות של המילה - שהאדם משלים את עצמו. ובדיוק כך עונה המהר"ל למינים השואלים מדוע לא נברא האדם מהול - כיון שהקב"ה רוצה שהאדם במעשיו ישלים את עצמו, ולכן מוזכר השם ש-די בענין המילה, שה' אמר לעולמו "די!", כדי שהאדם יגמור וישלים את מה שחסר בבריאה.
ה' חפץ בפעלינו
רעיון זה של פעלתנות חשוב בתקופת עקבתא דמשיחא, כשחשוב יותר מתמיד להבין שעלינו ליזום ולהביא את הגאולה השלמה ובכך להביאה בצורת "אחישנה". חייבים אנו ללמוד מאברהם אבינו שאסור ליהודי להיות "ראש קטן", לשבת בביתו בצדקות של נוחות ולהיות פסיבי לתהליכים המתרחשים. אסור להיות מאלה שכל-כך "מאמינים בני מאמינים" עד שאינם נוקפים אצבע, בטענה שלא יראה חלילה שהם "עזרו" לקב"ה ואומרים שה' יעשה הכל בעצמו. גישה זו שורשה בטעות כיון שהקב"ה עצמו חפץ ב"עזרתנו" וציוונו על ההשתדלות. גישה זו תוביל לאסון ולגאולה "בעיתה" מהם חששו רבותינו ז"ל כל-כך. דוגמא אחת לכך הם המוצאים אחיזה בטענה שבית המקדש ירד מן השמים ובכך פוטרים את עצמם, ומבטלים מצות עשה של בנין בית הבחירה, ועוד.
אם נעשה את שלנו - יבוא עזר משמים
על כל יהודי מוטלת החובה של השתדלות אקטיבית לקדם ולזרז את הגאולה, וכדברי בעל "אם הבנים שמחה " לגבי המצוה לעלות לארץ ישראל: "כיון שלא התעסקנו בזה כלל לשוב לארצנו הקדושה, על כן לא היתה תועלת בתפילתנו... ועל כן, עוד לא ראינו איזה סימן לטובה. אבל אם אנו נעשה את שלנו בפעולות ובמעשים, אז יבוא עזר מן השמים".
אין עם ישראל בלי ארץ ישראל
עם התלקחות הויכוח הקריטי על גורל ארץ ישראל, מואשמים "אנשי ארץ ישראל השלמה" בכך שהם מעלים את ארץ ישראל לדרגה של קדושה עד שהיא עדיפה בעינהם על ערכים אחרים. ובאמת, יש מקום לשאלה האם אמנם אדמה יכולה להיהפך להיות קדושה כל כך, הרי זו בסך הכל אדמה?
ההתגלות הראשונה
המבט היהודי על ענין זה מתחיל בפרשת "לך לך". אברהם אבינו אך זה נבחר ע"י הקב"ה שנגלה אליו. והנה, לעומת מה שאולי היינו מצפים שהקב"ה ידבר איתו בהתגלות הראשונה, אין הוא מדבר איתו על ענייני מוסר ומחשבה, מצוות מיוחדות, או עניינים שבעינינו יראו נשגבים ביותר, הוא מצווה אותו כצו ראשון דווקא: "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך", ארץ ישראל. רק על גבי זה ואחרי זה מגיעות כל ההבטחות הגדולות. "ואעשך לגוי גדול, ואברכך, ואגדלה שמך, והיה ברכה" וגו'. ואמנם, מהו הצעד הראשון שצועד אברהם אבינו על פני מפת ההיסטוריה? - הוא לוקח את כל אשר לו ועולה לארץ הנבחרת, ארץ הקדושה, ארץ ישראל.
והעיסוק בארץ ישראל בפרשה לא נגמר בזה. כל הפרשה הזו מדברת על התנחלותו של אברהם בארץ ישראל, וההבטחה של הארץ לבניו: "את כל הארץ אשר אתה רואה לך אתננה ולזרעך עד עולם".
בסיס קיומנו הרוחני
אם נציב את הנקודה על חודה, נאמר שהעובדה המרכזית היא, שבהתגלות ה' לאברהם הוא מקדים את עניין ההליכה לארץ ישראל, לעניין הקמת העם אותו יועד אברהם להקים, דבר המקבל את ביטויו הראשון בתורה רק בפסוק השני - "ואעשך לגוי גדול". אין לנו אלא להסיק מכאן מסקנה אחת ברורה - בשביל עם ישראל ארץ ישראל היא חלק כל כך חשוב, שלא יעלה על הדעת קיומו של עם ישראל בלא ארץ ישראל.
הגלות השכיחה מאיתנו כל זאת
מושג עצום זה נעלם מאיתנו במשך תקופת הגלות. למדנו לחיות שם "חיי יהדות", כביכול, ללא ארץ ישראל. הפכנו את קאזבלנקה ואת ברלין ל"ירושלים", מאסנו בלקח הראשוני ביותר של עמינו שאין קיום לאומי לעם ישראל בלי ארץ ישראל. ומחלת הגלות מפעמת עדיין בקרבנו, ורבים מבני הארץ, גם חובשי הכיפות, לא מבינים את הלקח הזה, הוא זר להם עדיין. רבים גם היושבים בישיבות שלא נתקלו בלקח הזה, כי לא לימדו אותם אותו, כי הוא נעשה גם למלמדיהם לקח זר עקב הגלות הארוכה שניתקה אותנו מארץ ישראל ומתורת ישראל.
חייבים לחזור לרעיון היהודי המקורי, רק כך נוכל להבין את חשיבות ארץ ישראל, רק כך נוכל להבין שהמואסים בארץ ישראל אינם מבינים דבר וחצי ביהדות מהי, ורק כך נוכל להבין שויתור ולו על סניטימטר אחד מאדמת ארץ ישראל, הוא מעשה חמור כל כך שיסודו הוא חוסר אמונה משווע.
הנרדפים שלא נוצחו
ליום השנה הרביעי לרצח מו"ר הרב מאיר כהנא זצוק"ל הי"ד - ח"י בחשוון
במאמר זה אנו באים לענות על שאלה שתשובתה אינה נהירה לרבים. מה הייתה המשימה של הרב כהנא עלי אדמות, ואיזה עניין יסודי הוא קידם. הרי ברור שהרב כהנא לא היה עוד פוליטיקאי קר שעיקר התעניינותו היא בכסאו. מה, אם כן, היה הדחף הגדול שלו, ולמה חתר?
דומה שבפרשת לך לך אנו מוצאים תשובה לזה. הנה, אברהם אבינו נטל על עצמו משימה: "ויקרא בשם ה'". אברהם פשוט היה עובר ממקום למקום וקורא בשם ה'. כלומר, בוודאי שאנשים הכירו בכוחות עליונים, אבל הם לא הכירו את "ה' אחד"! הם הכירו הרבה אלוהי שקר, אבל לא את האלוקים האמיתי. אז אברהם "הביא" אותו לעולם - לתודעה של הבריות.
הדגל - האמת!
אין הגדרה יותר טובה מזה למה שעשה הרב כהנא עלי אדמות: הוא קרא בשם ה'.
תמהים אתם? הכיצד הקריא הרב כהנא את שם ה' בפי הבריות? נסביר. אין ספק שהעדר האמת מאפיין את דורנו. השקר חדר לעורקי חיינו. רק מתי מעט מסוגלים להבחין בין אמת לשקר. צורת הביטוי, הטכניקות השונות - שלא לומר המהות עצמה - ממולאים בשקר: הבשר, העצמות והגידים. עדי כדי כך הגיע המצב, שאנשי השקר הצליחו להפוך את זרזיפי האמת שעוד נשמעים פה ושם, לדברים המגונים ביותר. כל גינויי הגנאי מתאימים ליהדות: "פרימיטיביות", "שובניזם", "גזענות", "אנכרוניזם", "ימי ביניים", וכו' וכו'.
הרב כהנא כאדם חד עין, בעל חזון, ולא פחות חשוב - בעל אומץ לב, זיהה את כל זאת, ולא היה יכול לשבת בשקט, במיוחד כשראה שאנשי השקר הכניסו כל כך הרבה מושגי שקר, שהפכו לנחלת הכלל, וגם לנחלת אלו הדוברים בשם התורה.
הוא, להבדיל מאחרים, לא הסתפק בהבנת האמת, אלא גם לא פחד מעולם לקום ולומר את האמת. להביאה לתודעת הבריות. הוא הפך את האמת היהודית, התורנית, לדגלו! והרי חותמו של הקב"ה - אמת ; מי שנושא את נס האמת התורנית, האחת והיחידה, הוא זה שנושא את שם ה' אלוקי האמת... על כן, על יותר מאשר הרב כהנא מתאים לומר בדורנו שהוא קרא בשם ה'?!
מסכנים את ה'עסקים' שלהם
ושניהם נרדפו על זאת - כאברהם אבינו, היהודי הראשון, כן הרב מאיר כהנא, בדור אתחלתא דגאולה ועקבתא דמשיחא.
מדוע נרדפים אנשי האמת? פשוט מאוד. השקר הוא 'עסק' מצליח מאוד. משגשג. הנה, למשל, נמרוד. מה היה חסר לו? היה לו כסף ככל שאיותה נפשו, כבוד עד השמים, הוא בעצם נחשב בעיני באי העולם לאלוהים! והנה, יום אחד צץ לו אי-משם איזה אברהם, ממש ילד, ומתברר שהוא יוצא עם כל מיני רעיונות חדשים ומשפיע על האנשים. נו, מה אכפת לו לנמרוד? - מה הפירוש מה אכפת לו? - הרי אברהם מנתץ את כל ה"עסק" שלו, ומי יודע אם מחר-מחרתיים לא יזרקו את נמרוד לרחוב בבושת פנים, ואולי אף לכלא! נמרוד נאלץ, ממש נאלץ, לעצור את אברהם. אולי מעצר מינהלי (או 'כבשן-אש מנהלי'), אבל אברהם המשיך, וניצח. הוא הקריא שם ה'. מדוע נרדף הרב כהנא? מאותה סיבה. המימסד היהודי, הן בארה"ב הן בישראל, בנה עסק מצליח מאוד, כסף, כבוד - מה רע? והנה, קם לו איש צעיר - ומתחיל לבחון ולערער על יסודות הבניינים שהם בנו. ושומו שמים! אנשים מקשיבים לו. וזה מסוכן. אז הם ניסו לעצור אותו.
מסוכן? אז מת?
אך האם הם הצליחו לעצור אותו? - התשובה זועקת. האם אפשר לעצור את האמת? אפשר לכלוא אמת בבית סוהר לתקופה מסויימת, אפשר להחרים את האמת, אפשר אפילו לרצוח את נושא האמת, אבל האמת - לא נרצחת לעולם!
וזו , בסופו של דבר, השורה התחתונה אותה כדאי לנו לזכור, תפקידנו הוא להמשיך ולקרוא למרות הכל בשם ה'. זה 'מסוכן'? אז מה? תפקידנו הוא לעזור לאמת לנצח, זה תפקידו של היהודי. אם עשה כך מילא את יעודו, ואם לא - מה יאמר בבית דין של מעלה אחרי 120 שנה??
© כל הזכויות שמורות