מטות

מטות

לא:א-ג וַיְדַבֵּר ה' אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. נְקֹם, נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים; אַחַר תֵּאָסֵף אֶל-עַמֶּיךָ. וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל-הָעָם לֵאמֹר הֵחָלְצוּ מֵאִתְּכֶם אֲנָשִׁים לַצָּבָא; וְיִהְיוּ עַל-מִדְיָן לָתֵת נִקְמַת ה' בְּמִדְיָן

נקמת ישראל - נקמת הקב"ה

כך אמרו חז"ל: "'וידבר ה' אל משה לאמר: נקום נקמת בני ישראל מאת המדינים... וידבר משה אל העם לאמר: החלצו מאתכם אנשים לצבא ויהיו על מדין לתת נקמת ה' במדין'. להודיע שבחן של צדיקים שאין נפטרים מן העולם עד שהם מנקמים נקמת ישראל שהיא נקמת מי שאמר והיה העולם". כלומר, הקב"ה אמר למשה לנקום את "נקמת בני ישראל", ומשה אמר "נקמת ה'", להודיענו שהיינו הך. ועוד אמרו חז"ל: "'קומה ה' ויפוצו אויביך וינוסו משנאיך' , וכי יש שונאים לפני מי שאמר והיה העולם? אלא מגיד הכתוב שכל מי ששונא את ישראל כמי ששונא את המקום". וכן: "אמר להם [משה]: לא נקמת בשר ודם אתם נוקמים, אלא נקמת מי שאמר והיה העולם, שנאמר: 'א-ל קנוא ונוקם ה'' ". שמו של הקב"ה מתחלל כאשר ישראל נרמס ומחולל, שנקמת ישראל היא היא נקמת ה'. מי שמרפה מנקמה באויבי ישראל, למעשה מוותר על נקמת הקב"ה, שהרי מי שקם נגד עם ישראל, למעשה קם כנגד אלקי ישראל, בזה שהוא מראה שאינו חושש שהקב"ה יעניש אותו.

נקמה דוחה פיקוח נפש אפילו של משה רבנו

וזה לשון חז"ל: "אלו היה רוצה משה להיות כמה שנים, היה חי. שאמר לו הקדוש ברוך הוא: 'נקום... אחר תאסף' - תלה הכתוב מיתתו במדין (ואם היה משהה את המלחמה לא היה מת), אלא להודיעך שבחו של משה, אמר: בשביל שאחיה יעכב נקמת ישראל?!".

ולכאורה, תמוהים הם דברי חז"ל. מה השבח הזה למשה על שעשה מעשה שידע בודאות שיקצר את חייו? והרי בדור יתום זה הורגלנו לשמוע את הקביעה ההלכתית שפיקוח נפש דוחה מצוות ומלחמות, ואם כן איך דחה משה את חייו ומיהר לצאת למלחמה עם מדין? וכי כאשר ניתנת לאדם אפשרות לחיות עוד כמה ימים או שבועות או שנים, מותר לו לסרב? וכי אין אנו מצווים "וחי בהם" - ולא שימות בהם? אלא התשובה היא: כאשר עומד אדם בישראל בפני אפשרות של ביטול חילול השם, כמו מלחמת מצוה נגד מדין שיעצו למואב לחלל שם ה' בשיטים, אין כלל מקום להשהייה, לחשבון של "עיתוי" נכון, או של פיקוח נפש. אפילו כאשר ברור שהצעד שהאדם נוקט בודאי יקצר את חייו, אין קידוש השם סובל השהיה ולוּ לרגע. מלחמת מצוה מבוססת על היסוד של קידוש השם, כאשר חובת ישראל היא למחוק את חילול השם מן העולם. ומלחמת מצוה היא גם מלחמת ישראל וגם מלחמת ה'. משום כך היה משה מוכן לוותר על תוספת חיים, כדי לקדש את השם במלחמת מצוה, שלגביה אין בכלל חישוב של פיקוח נפש. וזאת הסיבה שהקב"ה קרא לה "נקמת בני ישראל" ומשה קרא לה "נקמת ה'", כי היינו הך.

משה התאווה לנקמה

גדולה נקמה כי היא מחייה את ה', היא מוכיחה את קיומו, היא משפילה גאים רשעים, כדי שהצדיקים והעולם ישמחו ויכריזו: "אך פרי לצדיק, אך יש אלקים שופטים בארץ!" ובענין זה אמרו חז"ל: "משה מתאוה לראות בנקמת המדינים קודם שימות והיה מבקש מן הקב"ה על כך שיראם בעיניו, ועליו נאמר: 'ישמח צדיק כי חזה נקם' ". "משה מתאוה" כתוב כאן, לא רק רוצה או חפץ או מקוה, אלא מתאוה, כלומר, תאוות הצדיק היא לראות בנקמת הרשע, כי אז רואים ש"יש אלקים שופטים בארץ".

מעטו של הרב בנימין זאב כהנא הי"ד

מלחמת מדין - מלחמת נקמה

פקודת משה להמית גם את בנות מדין מלמד מושג מיוחד ב"מלחמת נקמה". חיוני להבין את עומק וקדושת המושג נקמה שנועדה לקדש שם שמים.

כאשר פנחס ופקודי החיל חוזרים מביצוע הנקמה במדין, אנחנו מוצאים שמשה קוצף עליהם: "החייתם כל נקבה?!" על כך מביא הרמב"ן את דברי ה'ספרי': "אמר לו פנחס (למשה): כשם שפקדתנו כך עשינו". שואל על כך הרמב"ן : הרי בתורה לא מצאנו שמשה פקד בדיוק את מי להרוג, אם כן מה הפירוש "כשם שפקדתנו"? ואם היה פוקד - חלילה שהיה פנחס עובר על הפקודה. אם כן, מהי טענת משה?

עונה הרמב"ן שהיתה כאן אי הבנה. פנחס חשב שדין מלחמה זו כדין הפרשה העוסקת במלחמת רשות ובחלק ממלחמות מצוה שבהן התורה מצוה רק על הריגת כל הזכרים, לפי זה דברי פנחס "כשם שפקדתנו", כוונתם כשם שפקדתנו בתורה.

הנסיבות קובעות את התגובה

ואז, כאשר מתברר למשה שהם השאירו את הנשים בחיים, הוא קוצף: "הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם למעל מעל בה' על דבר פעור, ותהי המלחמה בעדת ה'". משה מלמד כאן שיש סוג נוסף של מלחמה: מלחמת נקמה! בניגוד למלחמות הרגילות, בהן ההלכות במי יש לפגוע הן קבועות - הרי שמלחמת נקמה, מעצם מהותה, היא תגובה על מה שנעשה לנו. וכך, גם כללי ההתנהגות כלפי האויב במקרים אלו משתנים ממלחמה למלחמה, לפי הנסיבות. משום כך, במלחמת מדין, שנועדה לנקום על מה שגרמו בנות מדין לישראל - כדי לבצע נקמה מתאימה היה "ראוי לפקודי החיל להורגן תחילת כל דבר", כלשון הרמב"ן. אם כן, מצאנו גדר מיוחד ב"מלחמת נקמה"- צורת הנקמה תלויה בענין שנגדו נוקמים.

"כאשר עשו לי - כן עשיתי להם"

חידוד נוסף של צורת הנקמה אנחנו מוצאים אצל מי שניתן לראותו כדמות של הנוקם לכבוד ישראל - שמשון הגיבור. כאשר אנשי יהודה באים לאוסרו כדי להסגירו לפלישתים, הם רוצים להבין מדוע הוא פוגע בפלישתים - ותשובתו: "כאשר עשו לי כן עשיתי להם" . ובמילים אחרות: מידה כנגד מידה. וכך בדיוק אמר שמואל לאגג כאשר הוציאו להורג: "כאשר שכלה מנשים חרבך - כן תשכל מנשים אימך" . על שונא ישראל לדעת שעונשו מצפה לו מידינו בדיוק במידה שמדד לנו!

גם אצל דוד המלך, לוחם מלחמות ישראל, שעיקר מלחמותיו היו לכיבוש הארץ, אנו מוצאים מושג של מלחמת נקמה. על סיבת מלחמתו במואב מסבירים במדרש , שהיה זה כנקמה על שהמיתו את אביו ואמו כששלח אותם למואב בשעה שברח משאול. צורת טיפולו במואבים היתה יוצאת דופן: "וימדדם בחבל, השכב אותם ארצה, וימדד שני חבלים להמית ומלוא החבל להחיות..." ומסביר הרד"ק התנהגות זו כך: "דרך נקמה ובזיון". שוב אנו מוצאים התנהגות יחודית כלפי האויב, אשר במלחמת נקמה נקבעת בכל פעם לגופה.

נקמת ישראל - נקמת ה'

חיוני להבין את עומק המושג "נקמה", במיוחד בימים אלו שהתרבות המערבית הצבועה חדרה להיכלנו, שבשה את מוחותינו, ובין השאר הצליחה להפוך את המושג "נקמה" למילה גסה. אך בניגוד לנקמה אישית של יהודי נגד חברו שהינה מגונה מדין "לא תיקום" - כאן אנו עוסקים בנקמת העם נגד אויביו. זה לא עניין אישי! זה עניין של קידוש ה'!

תשאלו, מה ענין קידוש ה' לכאן? בדיוק את זה שואלים חז"ל. שהרי כאשר ה' בא למשה, הוא אומר לו: "נקום נקמת בני ישראל מאת המדיינים", אך כאשר משה מעביר את הציווי לישראל הוא אומר "לתת נקמת ה' במדין". אז מה יש כאן? נקמת ה' או נקמת ישראל? עונה רש"י ע"פ מדרשים רבים: "שהעומד כנגד ישראל - כאילו עומד נגד הקב"ה". חד וחלק! ברגע שעם ישראל הוא נציג ה' בעולם, ממילא הפוגעים בו ומשפילים אותו - מחללים את שם ה', ממילא הנקמה נגדם איננה 'תחושה פרימיטיבית' - אלא היא קידוש ה'.

התאוות של משה...

כך אנו מבינים יותר, כיצד הגיע משה למצב של קצף על אי המתת בנות מדין. חלול ה' לא נתן לא מנוח, וכך אמרו חז"ל: "ללמדך, שמשה מתאווה לראות בנקמת המדיינים קודם שימות" . וכשראה משה שהנקמה שהתאווה לה לא בוצעה בשלמות - קצף.

ולא נחה דעת חז"ל עד שאמרו: "אילו היה רוצה משה לחיות (עוד) כמה שנים - היה חי! שאמר לו הקב"ה: 'נקום... ואחר תאסף', תלה הכתוב מיתתו ב(נקמת) מדין. אלא להודיעך שבחו של משה. אמר: בשביל שאחיה יעכב נקמת ישראל?!"

לדעת מה חשוב ומה לא חשוב

בתוך סיפור הדרמה שהתחוללה בין בני ראובן, גד וחצי שבט מנשה לבין משה, מביא רש"י על הפסוק בו נאמר: "גדרות צאן נבנה למקננו פה וערים לטפנו" - "חסים היו על ממונם יותר מבניהם ובנותיהם - שהקדימו מקניהם לטפם!". חז"ל הבינו ששבטים אלו, לא במקרה, הקדימו מקניהם לטפם - בתת הכרתם, לכל הפחות, להוטים היו אחר ממונם יותר מאשר אחר ילדיהם, בשר מבשרם!

לא נורמלי

עד כמה הדבר משונה! כיצד ישראל עם קדושים מסוגלים ליחס חשיבות גדולה כל כך לממונם, מעבר לדאגה לבניהם? הרי הדבר הוא לגמרי לא נורמלי! אלא שאנו מוצאים דבר דומה בדברי חז"ל על הפסוק "ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך" - שם אומרים חז"ל ש"יש לך אדם שממונו חביב עליו מגופו, לכך נאמר 'בכל מאדך'" . שוב רואים אנו שחז"ל הבחינו בתופעה כזו של אנשים שממונם חשוב להם אפילו מנפשם וחייהם עצמם, ומעדיפים למות מאשר לוותר על חלקת ממונם!

הכסף - לא טוב ולא רע

צריך לזכור. הממון נברא על-ידי ה' כמכשיר - ומו"ר הרב כהנא הי"ד היה אומר כלפי האומרים שהכסף כשלעצמו הוא רע - שהכסף אינו "טוב" ואינו "רע" - תלוי מה עושים בו! כסף הוא מכשיר, אדם השולט על עצמו ועל נטיותיו - מסוגל לשלוט גם בכספו ולעשות עימו את הדרוש, וגם לתת את הנתח הראוי לצדקה וחסד. אך אדם המשועבד בידי תאוותיו, הרי לא שכלו הוא הקובע לאן כספו ילך, אלא תאוותו ובהמיותו המתועבים הם מכריעים את שכלו וקובעים לאן הכסף ילך. במקרה כזה הכסף הוא רע, אסון לאדם.

בעייתם של אלו שכספם חשוב להם יותר מגופם ונפשם או בניהם ובנותיהם היא, שתאוותיהם שולטות עליהם, כי לא יתכן שאדם ישר ואמיתי יחשיב את כספו לחשוב יותר מגופו, ערך כזה הוא עיוות נפשי איום ונורא!

הבלבול חוגג

אם נעיין בעצמנו, נמצא בנו הרבה ממידה רעה זו. הכסף במקום להיות מכשיר וכלי להביא טוב לעולם - הפך בצורה מרובה למטרה בפני עצמה. והחכם מכל אדם וחז"ל כבר הזהירו על זה רבות במאמריהם כמו "אוהב כסף לא ישבע כסף" , ו"מי שיש לו מנה - רוצה מאתיים" . ועוד ועוד.

משה רבנו כפי שאומרים חז"ל שם לב לבעיה של שניים וחצי השבטים - ומיד תיקן אותם כשהוא חזר על דבריהם תוך שהוא מקדים את טפם למקניהם, ללמדם מה חשוב ומה לא חשוב בחיים - כי אכן מרבית האנשים אינם מבחינים בין עיקר לטפל בין חשוב לבלתי חשוב, בין דבר שאינו אלא אמצעי לבין המטרה עצמה, הבלבול חוגג, וכך מגיעים לידי עיוות נורא כזה שהכסף יענה את הכל ויחשב יותר מהחיים. אצלם החיים הפכו ללא יותר מאשר מכשיר להשגת כסף.

אין מדיינים חפים מפשע

"אל תקחו את החוק לידיים, אל תנקמו!" נשמע מוכר? בודאי. כל פעם שעוד יהודי נופל חלל בידי הערבים ימ"ש, קמים רבים ובשם התורה כמובן, מגנים הם את הללו שמדיניות ההבלגה של השלטון שאינו שולט הניעה אותם להגיב ולבצע את מה שהכאב של העם וחילול השם חמור שנוצר - מחייב.

האומנם זה כך שהיהדות רואה את ה' כנוקם היחיד למעשה, שרק לנקמתו העתידית בגויים אנו מצפים ובינתיים עלינו להירצח ולהבליג? האם אכן מושג הנקמה בידי ישראל אינו מושג יהודי? האם הנקמה היא רגש חייתי בעלמא שעל היהודי לעשות הכל כדי להשתחרר ממנו?

חרב הנקמה - בידינו

התשובה לכך והמקור לכל המושג של נקמה הוא בפרשתנו: "נקום נקמת ה' מאת המדיינים". ה' מצווה: "נקום!" אתה תנקום! אמנם הנקמה היא "נקמת ה'", אבל מי הוא הנוקם בפועל? אנו, ישראל, הננו הנוקמים. בידינו ניתנת חרבו של ה' לנקום בגויים השופכים דם יהודי והמחללים שם שמים.

עונש קולקטיבי

אך רבים ממשיכים ומגנים את הנוקמים ומקימים קול זעקה, כיצד זה פוגעים ב"חפים מפשע", עוברי אורח תמימים, שבמקרה נקלעו למקום, הרי לא הם אלו שרצחו. התשובה להם היא אולי מפתיעה למי שגדל על התרבות המערבית, ה"מזדעזעת" בצביעותה, מפני "עונש קולקטיבי". אכן כך, ביהדות המושג של עונש קולקטיבי הוא מקובל לחלוטין. לא תמיד, אך במקרים של נקמת ה' באויבי ישראל בודאי ובודאי. "נקום נקמת ה' מאת המדיינים". לא כתוב לנקום בפלוני אלמוני הידועים כמי שהם עצמם פגעו, זה לא חשוב, אותו פלוני ואלמוני הם נציגי עמם, נציגי האויב - והנקמה תהיה באומה כולה. כשלוחמים באויב לא עושים חשבון, במלחמה על פי התורה - יש חיוב להרוג את כל הזכרים ובמלחמת מדין, אף את הנקבות.

"הלכות נקמה"

אין אויבים "חפים מפשע". עם אויב - נלחמים. האם יעלה על דעת מישהו בזמן מלחמה עם הסורים וכדומה, תוך כדי לחיצה על ההדק, להתחיל להיכנס לתמיהות ושאלות כגון אולי הרובה שלי מכוון לעבר איזה סורי תמים שכלל לא מעוניין בכל המלחמה הזו ואשר השלטונות הטילוהו לתוך שדה קרב בעל כורחו?! אדם כזה יהיה מת תוך דקות.

בזמן מלחמה לא עושים חשבון ומי שעושה - מת (כמו שאנו רואים היום במלחמת האינתיפאדה). למי שלא די בכך, הרי ההיסטוריה הקצרה של מאה השנים האחרונות הוכיחה לנו פעמים אין ספור מיהם אותם "פלחים תמימים".

"נקמה" אינה מושג ערטילאי, היא מעוגנת היטב בהלכות המלחמה, הלכות נקמה בגויים. אמרו חז"ל: "ללמדך, שמשה מתאווה לראות בנקמת מדין קודם שימות והיה מבקש מן הקב"ה שיראה בעיניו. על משה נאמר: 'ישמח צדיק כי חזה נקם '". עוד אמרו: "נקום נקמת בני ישראל - להודיע שבחן של צדיקים שאין נפטרים מן העולם עד שהם מנקמים נקמת בני ישראל שהיא נקמת מי שאמר והיה העולם" .