מצורע

מצורע

יד:ד-ה וְצִוָּה, הַכֹּהֵן, וְלָקַח לַמִּטַּהֵר שְׁתֵּי-צִפֳּרִים חַיּוֹת, טְהֹרוֹת; וְעֵץ אֶרֶז, וּשְׁנִי תוֹלַעַת וְאֵזֹב וְצִוָּה, הַכֹּהֵן, וְשָׁחַט, אֶת-הַצִּפּוֹר הָאֶחָת-אֶל-כְּלִי-חֶרֶשׂ, עַל-מַיִם חַיִּים

מצורע - מידה כנגד מידה

ענין המצורע הוא דבר גדול. אמרו חז"ל: "על שבעה דברים נגעים באין: על לשון הרע, ועל שפיכות דמים, ועל שבועת שווא, ועל גילוי עריות, ועל גסות הרוח, ועל הגזל, ועל צרות העין". כיון שהוא חטא בגזל ובצרות עין (קמצנות), הוא צריך לשבת בודד מחוץ למחנה, ובכך להפסיד כסף מעסקיו, וגם לפעמים נהרס ביתו המנוגע. ועל שפיכות דמים מרמזים לו בדם שמזים עליו, והוא לוקה בגופו בעינויים וביסורים, כעונש על זה שהכה את גופו של חברו. הוא רץ אחרי גילוי עריות, לכן עכשיו הוא נעשה מגונה, ששום אשה לא תרצה אותו. הוא דיבר לשון הרע והפריד בין בני אדם, עתה הוא נפרד ומבודד. ועוד: הוא לא שמר את לשונו, לא מלשון הרע ולא משבועת שווא, ועל זה אמרו חז"ל : "מה נשתנה מצורע שאמרה תורה, יביא 'שתי צפרים ' לטהרתו? אמר הקב"ה: הוא עושה מעשה פטיט [דיבור, פטפוט], לפיכך אמרה תורה - יביא קרבן פטיט [שהציפורים מפטפטות]". ועל חטאו בגסות הרוח, הוא מביא עץ ארז, שהוא אחד מהגבוהים והגאים בעצים, ביחד עם אזוב שהוא הקטן שבצמחים, כפי שאומר פסיקתא רבתי: "מפני מה מצורע מיטהר בגבוה שבגבוהים ובנמוך שבנמוכים?... ע"י שאדם מגביה כארז לוקה בצרעת, וכיון שהוא משפיל עצמו כאזוב, מתרפא". ובזה הופך חטאו שהיה אדום כשני תולעת, להיות לבן כשלג. ונראה לי שעיקר החטא הוא גסות הרוח, וממנה נובעים כל שאר החטאים.

שתי הציפורים מסמלות את הבחירה לטוב ולרע

האברבנאל מפרש: "לרמוז ששתי הצפורים האלו היו חיות קודם לכן, ובמצות ה' ודברו מתה אחת מהן. כן הם בני אדם, שאם אחד מהם יחלה או ימות ואחר חיה יחיה, הכל הוא בגזירת ה'. ולכן ציווה שישחטוה על כלי חרש לרמוז שהאדם ככלי חרש מעשה ידי יוצר יתברך... ונשחטה על מים חיים שבכלי לרמוז אל התורה... כי בסיבת התורה שלא נשמרה כראוי מתה הצפור השחוטה... ואמר בסוף: 'ושִלח את הצפור החיה על פני השדה ', כלומר, למעונה ולנפשה, לרמוז שהמיטהר ישוב אל המחנה וילך לנפשו כרצונו אנה ואנה ולא ייסגר עוד". וניתנת לו הזדמנות שניה של בחירה חפשית, ולוואי שילמד את לקחו.

וכך דרשו בתורת כהנים: "ר' יוסי הגלילי אומר: צפור שחייה חוץ לעיר, ואיזו זו? זו דרור". ועוד שם: "'חיות' ולא שחוטות, 'טהורות' ולא טמאות... ולא טריפות". צפורה זו, צפורת דרור, שהיא חייבת להיות עוף טהור, משמשת כסמל לאדם: האדם נולד למעשה כשר, בלי עוון, בלי מום, טהור, והוא חפשי, כצפור דרור, ללכת בדרך שהוא רוצה, חפשי לבחור בטוב וברע. אם יעשה טוב, יחיה ויבוא על שכרו, ואם יעשה רע, ייענש. והדרך להגיע לטוב היא ע"י שפלות וענוה, ואילו גסות רוח וגאוה מביאות לכפירה ולפריקת עול. אם כן, טוב לאדם להיות ענו ושפל ושקט, ולא להגביה את קולו או את ראשו - כי מה הוא, עפר ואפר, רימה ותולעה? "ונחנו מה"! וכאשר הוא עובר על מצוות ה', והופך את נשמתו הנקיה והנאה והפלאית למכוערת, הקב"ה מעניש אותו. ומכיון שאי אפשר לראות את כיעור הנשמה, הקב"ה מכה אותו בנגעים, והוא נעשה מכוער בגופו לעיני כל, כסמל לכיעור נשמתו (ולפעמים, הקב"ה מכה רק את בגדיו או את ביתו, כדי שיראה אף זה כמשקף את נשמתו). ואז הוא צריך להשפיל את עצמו, לשבת בבידוד - אדם זה שרצה להתגאות בפני אנשים; ולסבול יסורים - אדם זה שרצה רק הנאת הגוף. ולוקחים שתי צפורים, את האחת שוחטים ואת האחת משחררים. שתי הצפורים מסמלות את הבחירה - לטוב ולרע.

וז"ל רבינו בחיי: "ולא היה רשאי לשלחה [את הצפור] לא למדבר ולא לים". דין זה מקורו בתורת כהנים . ונראה לי ששולחים אותה דוקא לשדה, כדי לרמוז שהצפור הזו היא סמל האדם, שכתוב בו: "כי האדם עץ השדה".

ועוד: לשון "צפור" מרמזת לצפורניים הבולטות בצפור; וידוע שהצפורניים נשארו אצלנו כזכר לאדם הראשון שהיה מכוסה כולו בצפורן , עד שגורַש מגן עדן בגלל שהקב"ה נתן לו מצוה אחת בלבד לשמרה, עם בחירה חפשית, והוא מעל בה.

מעטו של הרב בנימין זאב כהנא הי"ד

על הנושאים ה'לא נעימים' שבתורה

פרשיות תזריע ומצורע מדברות על נושאים לא נעימים. יש שיאמרו אפילו 'לא יפים'. צרעת, זיבה וטומאה מטומאות שונות, והכל בהרחבה ולפרטי פרטים. והענין הזה מציק לרבים: מה לתורה ולעיסוק במקרים פחותים אלו, שפוקדים את האדם? לא עדיף היא שתורתנו הקדושה תתעלם מהנושאים האלו ותדבר רק על דברים נעלים? על קדושה ואהבה, הוד והדר, ולא נגעים או על דמים שזבים? אבל, ככל שנלמד את התורה, כך נראה יותר ויותר, שתורתנו עוסקת גם בנושאים שרבים לא היו מקטלגים אותם בין הענינים שהיו רוצים לערב אותם בעולמם הרוחני. כך אנו מוצאים, למשל, שבשולחן ערוך, כבר בתחילת חלק "אורח חיים" (הדן בענייני היומיום של האדם), ישנה הרחבה רבה בהלכות בית הכסא, לא פחות ולא יותר!

תורת חיים לא פולקלור

אלא שכאן אנחנו עדים לעיקרון, שהתורה היא תורת חיים במשמעות המקיפה ביותר. הנגעים ודומיהם אינם אלא בטוי לבעיות של האדם הגשמי. ההתעלמות מהם לא תעזור. אמנם נוח היה להרבה אנשים שהתורה שלהם תעסוק רק בדברים שנחשבים ל'נעלים', 'יפים' ו'נקיים' ואילו החיים היומיומיים עם הבעיות, הקטנוניות, והגשמיות הנמוכה שיש שם לעיתים קרובות, יהיו מחוץ לעולם רוחני זה. אלא שמטרת התורה היא הפוכה, דוקא להתייחס לעניינים ולמקומות הפחותים ביותר, ולתת הכוונה בנושאים הבעייתים, כי דוקא בהם טמונה הסכנה שהם ירחיקו את האדם מהקדושה. התורה לא מתעלמת מהמציאות שכוללת גם נגעים ודברי גשמיות פחותים, שבאופן טבעי הטומאה שהיא בטוי לרע נמשכת לשם. התורה דורשת לטפל בטומאה וברע, לפעמים גם טיפול שורש וגם אם הדבר דורש זיבת דם, המעוררת התנגדות אצל בעלי 'הנפש היפה'. כי התורה אינה 'פולקלור' נחמד שמתרחק מעניינים בעייתים ושנויים במחלוקת.

ואמנם, אחת הבעיות הגדולות היום, היא החלוקה הנערכת לעיתים בתת מודע בין 'מצות יפות' ל'מצות לא יפות'. אמנם, כמובן שרוב שומרי התורה (מלבד הרפורמים ואנשי מימ"ד וכד') לא יעשו בפה מלא את החלוקה הזו. אבל במשתמע ובתת-מודע החלוקה הזו נעשית כל הזמן, עקב החשיפה הגדולה לרעיונות הזרים המשודרים אלינו ללא הרף מבחוץ, והשונים כל כך מסולם הערכים שלתורה.

כל המצוות הן יפות

כולם אוהבים, למשל, את מצות השבת, מושג שבתקופתנו התקבל כבעל ערך 'חברתי' (בדורות קדומים הוא נחשב, כנראה, דוקא למושג שלילי. המן הסית את אחשוורוש נגד היהודים בנימוק שהם שובתים בשבת). או מי יכול להתנגד למצוה ה'יפה' כבוד אב ואם? אבל מצות נגעים מעוררת אצל אנשים שונים תחושת ריחוק. כך גם הלכות מלחמה, נקמה או הורשת הגוים מן הארץ, שהן חלק חשוב ומרכזי במחשבת היהדות והלכותיה. כל זה שייך, לדעתם, לחלק ה'לא יפה' של התורה, שהרי זה נוגד את מושגי התרבות המערבית והליברלית.

גדולתה של התורה

פרשיות תזריע ומצורע מופיעות בתווך, בין שתי פרשיות שהן שיא הקדושה 'והיופי' שביהדות פרשת המלואים וחנוכת המשכן, ופרשת עבודת הכהן הגדול בקדש הקדשים. זה מלמדנו דבר גדול: "תורת ה' תמימה - משיבת נפש ". מתי היא משיבת נפש? כאשר היא תמימה, שלימה ולא מחלקים אותה לחלק 'אהוב' ולחלק שאנו מעדיפים 'לוותר' עליו.

בסופו של דבר, דוקא ההתייחסות של התורה לצדדים הפחות 'נחמדים' של החיים, והפתרונות הברורים שהיא נותנת לבעיות, היא גדולתה של התורה. זו לא תורה 'פרווה' אלא תורה חד משמעית, שחורטת על דיגלה את הדביקות בטוב ואת ביעור הרע. בלי פשרות.

ולמלשינים אל תהי תקוה...

חז"ל אמרו שהצרעת באה על מספרי לשון הרע. והצרעת מרמזת ומזכירה לאדם: אתה הטלת רמץ ודופי בחברך היהודי וניסית לנדותו ולפקפק את שמו, אף בך תוטל צרעת שתבדיל אותך מכל האנשים ותנדה ותרחיק אותך מהחברה האנושית. זהו מושג של מידה כנגד מידה, שהיא אחת ממידותיו היסודיות של הקדוש ברוך הוא בה הוא מתנהג עם בני האדם בשעת מתן שכר או עונש.

מילים ארסיות

לשון הרע הוא רעה חולה מכל הרעות שבני האדם יכולים לעשות. וכמידת רעתו כך מידת ההיתר והקלות בה מתייחסים אליו האנשים, שהרי זה בסך הכל דיבור קטן, ומה המילים האלו כבר יכולות להרע, הרי אין כאן הרמת יד או פגיעה פיזית. אך אין זה כך - הפה יכול לחולל רע יותר מכל הרעות הפיזיות שאפשר לחולל לבני האדם. לא נבוא כאן להביא דוגמאות ולספר סיפורים, כי קצר המצע מהשתרע, ובסופו של דבר הרי הדברים ידועים לכל אחד מאיתנו (גם אם מעדיפים אנו לרוב לשכוח ולהדחיק את הדבר).

תעשיית ההשמצות נגד הרב כהנא

מי מביניכם לא זוכר מה נעשה על ידי מילים (ולא נזכיר כאן את השיטות האחרות) - למורנו ורבנו מנהיג ישראל הרב מאיר כהנא הי"ד! כיצד צרי עין, שונאי עצמם ועמם וכן פחדנים וחסרי אומץ הפכו אדם שכל חייו נמסרו לעמו ולרעיון היהודי לאדם רע, מטורף, מושחת (עפ"ל) - ומה לא! מי מאיתנו לא קרא בשלוות נפש את העיתונים (מכל הסוגים) שבמשך עשרים שנה (!) עסקו בלכלוך וטינוף שמו הטוב של אוהב ישראל הגדול ביותר בדורנו! זהו לשון הרע, אך לא עוד לשון הרע פרטי על יהודי, אלא על מנהיג ישראל שכל חייו נמסרו לעמו - זהו לשון הרע להרע לכלל ישראל!

מידה כנגד מידה - השמאל דחוי

הענין אמנם עוד לא הגיע לסיומו ולצדק שלו. אך בואו נתבונן היום בתוצאה של עשרים שנות השמצה. מרבית עם ישראל כיום - למרות הכל - מעריך, מוקיר ואוהב את זכרו הטהור של הרב מאיר כהנא הי"ד, האדם אותו ניסה השמאל יותר מכל אדם אחר לנדות ולהוציא אל מחוץ לחברה. ולעומת זאת, מספרי לשון הרע, האנשים שניסו לנדותו ולהקיאו - הם, השמאלנים עצמם, שנואים ודחויים על רוב רובה של החברה בישראל שרואה בהם בוגדים וחולים. זהו התחלתו של קיום הצדק האלוקי - במידה כנגד מידה - בעניינו של הרב מאיר כהנא הי"ד, ובקרוב בקרוב מאוד יגיע הדבר בעז"ה לידי השלמה, כשהעם יוכיח בקולו ש כהנא חי - שעוד כהנא חי!

הסרת הרע ועשיית הטוב

"זאת תהיה תורת המצורע" , ובמדרש: "מעשה ברוכל אחד, שהיה מחזיר בעיירות והיה מכריז ואומר: מאן בעי למיזבן סם חיים? שמע ר' ינאי דמכריז וכו' הוציא לו ספר תהלים והראה לו פסוק 'מי האיש החפץ חיים', מה כתיב בתריה 'נצור לשונך מרע... סור מרע ועשה טוב' . אמר ר' ינאי: כל ימי הייתי קורא הפסוק הזה ולא הייתי יודע היכן הוא פשוט (איך הוא פשוטו), עד שבא רוכל זה והודיע 'מי האיש החפץ חיים', לפיכן משה מזהיר את ישראל ואומר להם 'זאת תהיה תורת המצורע', תורת המוציא שם רע".

מה חידוש חידש הרוכל בפסוק זה, מה שלא ידענו קודם? ההבדל בין בריא לחולה הוא: הבריא אוכל מאכלים בריאים ושותה מים רגילים, ואינו זקוק לרפואות, ואילו החולה אינו יכול לאכול ולשתות, "כל אוכל תתעב נפשם" , אלא הוא זקוק לסמי מרפא, וכשיתרפא על ידי הסמים אזי יוכל לקבל מאכלים ומשקאות של אדם בריא.

ואף במובן המוסרי כך: התורה והמצוות נקראים לחם ומזון לאדם, ככתוב: "לכו לחמי בלחמי" , וכן: "ותורתך בתוך מעי" , וכן: "הוי כל צמא לכו למים" , וכיוצא עוד. האדם הבריא ניזון ונהנה בנפשו במזון הרוחני הזה, אבל החולה אינו מקבל שום תענוג ממזון זה, "כל אוכל תתעב נפשו", ולא עוד אלא "ולרשע אמר אלקים מה לך לספר חוקי" . קודם כל הוא זקוק לרפואה, והיא התשובה, כמו שאמרו: "גדולה תשובה שמביאה רפואה לעולם" , ואחר כך יוכל לקבל תענוג מהמזון הרוחני ולהיות ניזון ונהנה מזה.

מלשון הכתוב "מי האיש החפץ חיים... נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה" אפשר היה לחשוב שזה הכל. שמירת הלשון מרע וממרמה זה בלבד די להקנות חיים וטוב, ומה שכתוב אחר כך: "סור מרע ועשה טוב וכו'", הוא אולי ענין חדש, בלי קשר לתשובה הקודמת לשאלת "מי האיש החפץ חיים'. בא רוכל זה והודיע: "מאן בעי למיזבן סם חיים", כלומר: סם רפואה, שאין הסם אלא לרפא מהמחלה, אבל אין בסם עצמו כדי לקיים את הגוף בתמידות. אחר הסם צריך שיאכל וישתה מזון מבריא. והודיע רוכל זה ש"נצור לשונך מרע" אינו אלא סם ורפואה, ואחר כך "סור מרע ועשה טוב", והרי זה המשך התשובה לשאלת "מי האיש החפץ חיים".

מהי באמת דעת תורה על ההבדל בין יהודי לגוי?

הפטרת פרשתינו מספרת על נעמן שהצטרע ובא לאלישע שנתן לו רפואה לצרעתו - לטבול בירדן. אמנם, הקשר בין פרשתינו להפטרה זו ברור מאחר שפרשתינו עוסקת בעניני נגעים. אבל מה שלא ברור, לכאורה, היא העובדה שפרשתינו מאריכה בפרטי פרטים של דינים מסובכים על טהרת המצורע כאשר מול זה עומד נעמן הטובל - ונרפא מיד בלא ההליכים הארוכים המתוארים בפרשיות תזריע ומצורע.

גוי כבהמה?

אלא, שלמען האמת לכל אחד ברור שאין כאן שאלה כלל. שהרי פשוט הוא שכל ההלכות והפרטים בתורה נאמרו לישראל, ואילו לנעמן הגוי אין דברים אלו שייכים כלל. ויסוד גדול טמון כאן, וכדי לבאר אותו נביא את דברי הרמב"ם המתייחס לענין הנגעים, דרכם נעמוד על סוד ההבדלה בין ישראל לגויים.

ואלו דברי הרמב"ם בהלכות טומאת מת: "ואין הגוי מטמא באוהל... וכן גוי אינו נעשה טמא מת... הא למה זה דומה? לבהמה שנגעה במת או האהילה על המת... בכל הטומאות כולן אין הגויים ולא הבהמה מיטמאין בהן". כאן משווה הרמב"ם השוואה מדהימה. גוי שנוגע במת הוא כבהמה הנוגעת במת. ופירוש הדברים הוא, שהטומאה משפיעה על מי שיש לו קדושה וממילא רק על ישראל, ואילו מי שאין לו קדושה גם טומאה אין לו ולכן הגוי שאין לו קדושה ממילא כשנוגע במת דינו כבהמה שאף היא חסרת קדושה ואינו נטמא.

תקצר היריעה מלהביא כל המקורות...

להשלמת התמונה נביא עוד מקור שיחדד את האמור לעיל ביתר הדגשה. הגמרא במסכת יבמות ובבא מציעא מביאה את דברי רבי שמעון בר יוחאי האומר שקברי גויים אינן מיטמאים כיון שכתוב "אדם כי ימות באוהל" אתם (ישראל) קרויים "אדם" ואין הגויים קרויים "אדם". שוב אותו רעיון. גוי למעשה אין לו את המשמעות הפנימית ששם "אדם" נותן. כי "אדם" מכיל קדושה - דבר שאיננו נמצא בגוי.

קצרה היריעה מלהביא אפילו מעט מדברי חז"ל ראשונים ואחרונים המדברים בנושא זה והמבדילים הבדלה תהומית זו בין ישראל לגויים. מאחורי ההלכות הרבות המבדילות בין ישראל לגויים עומד עולם רוחני עמוק. ואמנם ע"פ חז"ל לגויים אין מעלה של "אדם", הינם חסרי צלם אלוקים מלא, ובמקומות רבים מושווים הם אף לבהמות מהרבה בחינות.

אין פשרות ואין שיפוצים בתורה

בימים אלו, מתחזקת יותר ויותר מגמה בתוך חוגים שונים בציבור הדתי - מגמה המכונה "הומניסטית" וגם "אונברסלית" - רבים מדברים בזכות "כל אדם שנברא בצלם", כאשר מטרתם הגלויה היא להוכיח שכל בני האדם שוים ושאסור להפלות אדם על רקע גזעו. טשטוש התחומים וההבדלים בענין זה הוא נסיון לצייר "יהדות יפה" יהדות התואמת את תרבותם. דוקא על רקע מגמה זו יש לחדד בחריפות את היהדות המקורית ורעיונותיה. ברור הוא שכל יהודי המקבל את התורה כדבר ה' מסיני מבין שלא ניתן לערוך בה פשרות או תיקונים ושיפוצים וכל נסיון לעקוף או להתעלם מההבדל בין ישראל לגויים לא יצלח.

לדעת לאבחן את המחלה

ויקרא רבה: "זאת תהיה תורת המצורע" - הדא הוא דכתיב: "שש הנה שנא ה' ושבע תועבת נפשו" ... ואלו הן: "עיניים רמות, לשון שקר, וידיים שופכות דם נקי, לב חורש מחשבות אוון, רגלים ממהרות לרוץ לרעה, יפיח כזבים עד שקר ומשלוח מדנים בין אחים" . ואמר רבי יוחנן: "וכולהו לקו בצרעת".

הצרעת פוגעת בדברים המהווים קליפתו החיצונית של האדם: בעור, בבגד ובבית. היא מגלה בחוץ תחלואים פנימיים של האדם, שהרי שבעת החטאים המנויים לעיל, כולם חטאים חמורים הסמויים מעין הבריות ואינם גלויים לחוץ. באה צרעת ומוציאה לאור את הגלום באדם.

וזו, ברכה היא לישראל, דוקא בארץ הקודש - ארץ ישראל. שנאמר: "כי תבואו אל ארץ כנען, אשר אני נותן לכם לאחוזה, ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם". ורש"י שם: "בשורה היא להם", שאין לאדם כפרט ובודאי לא לעם שלם שום יכולת להתרפא לפני שחש במחלתו ואבחן אותם.

ועל כן אין בטשטוש המציאות הקשה, צביעתה בורוד מלאכותי, אמירת "שלום שלום ואין שלום" והשמנת לב העם במותרות - משום מרפא, אלא העמקת הפצע וגרימת התפשטותו בכל הבית, עד אשר לא די בחלוץ מספר אבנים מנוגעות מתוכו, אלא בנתוץ הבית כולו, ר"ל.

ויהי רצון שנדע להכיר ולהוקיע את אותם המנהיגים המפיחים כזבים בלשון שקר מוליכים אותנו בכזביהם אל פח יקוש ושאותם תחלואים קשים הפוקדים אותנו בארצנו יהיו אות משמיים עבור כולנו, למען נתקן דרכינו ויתקיים בנו מקרא שכתוב: "וכפר עליו הכהן - לפני ה'" .