מקץ

מקץ

מא:א וּפַרְעֹה חֹלֵם, וְהִנֵּה עֹמֵד עַל-הַיְאֹר

על חלומות פרעה

ואבי מורי ז"ל פירש כאן פירוש נפלא: כאן כתוב: "ופרעה חֹלם והנה עֹמד על היאֹר", אבל כשסיפר פרעה את חלומו ליוסף, אמר: "הנני עֹמד על שפת היאֹר ". מדוע שינה את המלים? ועוד, איך ידע פרעה שפתרונו של יוסף הוא אמת? הרי הוא לא קיבל את פתרונות חרטומיו, כמו שאמרו חז"ל על הפסוק: "ואין פותר אותם לפרעה ", וז"ל: "פתרין היו אותו אלא שלא היה קולן נכנס באזניו", וא"כ מדוע קיבל את הפתרון של עבד, מה עוד שהיה עבד עברי?

והוא הסביר: הרי חז"ל אמרו על חלומות: "אין מראין לו לאדם אלא מהרהורי לבו". מה היה לפרעה להרהר בו, מה עדיין לא היה לו? רק דבר אחד לא היה לו, ועל דבר אחד לא השתלט, והוא היאור - הנילוס, האליל. ולכן הוא "חולם", בהתמדה, לשון הווה, תמיד, שיוכל להיות האליל של מצרים ולהיות על, מעל ליאור. ואת זה הוא לא רצה לגלות, ולכן אמר ליוסף: "על שפת היאור". אך יוסף הבין, ופתר לו פתרון שתוכנו היה, שיבוא יום והיאור יאכזב, ומשום כך יהיה רעב, ואם יעשה פרעה מה שיוסף אומר, הוא יוכל לספק לעם לחם, ויהיה האליל שלהם. ואת זה בוודאי רצה פרעה, ואת זה הוא קיבל. ופירוש נפלא הוא, ומראה שכל "על" הוא לשון שלטון. וכן בפסוק "והיו הדברים... על לבבך ", פירושו שהמצוות יהיו מעל ליצר הלב.

מא:מב וַיָּסַר פַּרְעֹה אֶת-טַבַּעְתּוֹ מֵעַל יָדוֹ, וַיִּתֵּן אֹתָהּ עַל-יַד יוֹסֵף, וַיַּלְבֵּשׁ אֹתוֹ בִּגְדֵי-שֵׁשׁ

מתי מותר לקבל סיוע מהגוי?

מסביר רש"י על בגדי שש: "דבר חשיבות הוא במצרים". איזו התגלות אלקית, איזה נס גלוי! דקות ספורות בלבד קודם לכן, היה יוסף הצדיק עבד שפל בבית הסוהר, והנה כהרף עין עומד הוא בפני פרעה כמשנה למלך, שעל פיו ישק כל מצרים. וכן אמר דוד המלך ע"ה: "עִנו בכבל רגלו ברזל באה נפשו, עד עת בֹא דברו אמרת ה' צרָפָתהו" .

 ובכן, "ויַלְבֵש אותו פרעה בגדי שש", שהוא רואה בהם רק "דבר חשיבות". אך למעשה, הוא השש והבד של ההוכחה לגדולת ה' הכל יכול, השש של יוסף הוא סמל האמונה ובטחון בה' אלקי ישראל. השש והבד היו סמלים נצחיים במקדש לבטחון בה', שברא את העולם ומנהיג את העולם, "משפיל אף מרומם" .

 היתה בזה גם תשובה מוחצת ליוסף עצמו, שנכשל בבטחונו כאשר ביקש משר המשקים להצילו, כמו שאמרו חז"ל: "אתה מוצא לא היה יוסף ראוי לינתן בבית האסורין אלא י' שנים... ועל ידי שאמר לשר המשקים: 'כי אם זכרתני אתך... והזכרתני אל פרעה ', נתוסף לו עוד שתי שנים...". והכוונה היא, שאדם בישראל המבקש עזרה מהגוי מתוך יאוש ומתוך פחד שמא הקב"ה לא יעזור לו, עושה בכך חטא גדול. ואילו היה יוסף פונה אליו בדרישה - משום ששר המשקים חייב לו טובה - לא היה זה נחשב חטא, אך כיון שהוא פנה בבקשה, שמראה שהוא צריך טובה מן הגוי, חילל בזה את השם, בהראותו שהוא אינו בוטח בה' אלא בבשר ודם.

 ומכאן כלל גדול בקבלת סיוע מגוי: אם הגוי נותן את זה כחלק מעזרה הדדית, או כתשלום עבור מה שהוא חייב לישראל, הדבר מותר. אך אם פונים לגוי או למדינה כלשהם בבקשה, כעני העומד בפתח - אין חילול השם וחוסר בטחון חמורים מזה.

מא:יב וְשָׁם אִתָּנוּ נַעַר עִבְרִי, עֶבֶד לְשַׂר הַטַּבָּחִים

יוסף הודה בארצו

שר המשקים קורא ליוסף "נער עברי" משום שיוסף לא הסתיר זהותו אלא אמר: "כי גנב גנבתי מארץ העברים ", ושבח גדול הוא ליוסף, שאפילו בתוך השבי ובתוך הטומאה, לא ניסה להתכחש לזהותו ולעמו ולהתבולל בקרב הגוי, אלא הפגין בפומבי את יהדותו, ותוכחה סמויה היא למשה, שלא הבהיר לבנות יתרו מיד מי הוא ומה מוצאו. שנאמר: "ותאמרן איש מצרי הצילנו מיד הרעים ", וכך אמרו חז"ל: "אמר לפניו [משה]: רבש"ע! עצמותיו של יוסף נכנסו לארץ, ואני איני נכנס לארץ?! [כלומר, תן לי להיכנס לפחות במיתתי, כמו יוסף]. א"ל הקב"ה: מי שהודה בארצו נקבר בארצו, ומי שלא הודה בארצו אינו נקבר בארצו. יוסף הודה בארצו, מנין? גבירתו אומרת: 'ראו, הביא לנו איש עברי... ', ולא כפר, אלא אמר 'כי גנב גנבתי [מארץ העברים] ' - נקבר בארצו... את, שלא הודית בארצך, אין אתה נקבר בארצך. כיצד? בנות יתרו אומרות 'איש מצרי...', והוא שומע ושותק, לפיכך לא נקבר בארצו" מכאן אנו למדים, שלא מספיק שאדם ישתוק ולא ינסה בפועל להיחשב כגוי, אלא חובה עליו להפגין בפועל ובפומבי את יהדותו.

מהמדרש שם אנו למדים יותר מזה: הרי חז"ל לא אמרו "מי שהודה בעמו", אלא "מי שהודה בארצו". לא מספיק שהיהודי יודה בעמו, אלא הוא חייב גם להצהיר שארצו היא ארץ היהודים, ארץ ישראל, ולא להרגיש ולא לתת לאחרים להרגיש שארץ העמים היא ארצו. ומזה מובן, שאם יש לו אפשרות לחיות בארץ ישראל, בודאי ובודאי חייב היהודי לעלות ארצה.

מב:ח וַיַּכֵּר יוֹסֵף, אֶת-אֶחָיו, וְהֵם, לֹא הִכִּרֻהוּ

תכונות משיח בן יוסף

רבינו הגר"א, הביא כמה כללים יסודיים, בעניין משיח בן יוסף והם: "'ויכר יוסף את אחיו והם לא הכירוהו'- וזוהי אחת מתכונותיו של יוסף ולא רק בדורו כי אם בכל דור ודור, אשר הוא, משיח בן יוסף, מכיר את אחיו והם לא מכירים אותו, ומעשה שטן הוא המסתיר את תכונותיו של משיח בן יוסף שאין מכירין בעקבות משיחא וגם מזלזלים בהם בעוה"ר... כי לולא זאת היה כבר קץ לצרותינו. ואילו ישראל מכירים את יוסף, היינו עקבות דבן יוסף משיחא שהם קיבוץ גליות וכו' היינו נגאלים כבר בגאולה שלמה". ובענין זה הוא ממשיך שם ואומר: "'עקבות משיחך ' - בפסוק 'אשר חרפו עקבות משיחך'. כל עקבות משיחא ביעודו של משיח הראשון משיח בן יוסף, וכנודע אויבי ה' ואויבי ישראל צוררים את כל הפעולות של אתחלתא דגאולה שבעקבות משיחא. וע"ז נאמר שם: 'אשר חרפו עקבות משיחך'".

 א. שני משיחים המה, משיח בן יוסף ומשיח בן דוד, כאשר משיח בן יוסף נקרא משיחא דאתחלתא, הפועל בכל הענין הגשמי והשיבה לציון בפועל ולוחם את מלחמות ה', ואילו משיח בן דוד משלים את הגאולה הרוחנית.

 ב. שני משיחים אלה נמצאים בכל דור ודור בתוכנו, ואילו הבינו ישראל מה עליהם לעשות כדי להביא את המשיח בבחינת "אחישנה", היתה הגאולה באה מיד ע"י שני משיחים אלה.

 ג. משיח בן יוסף, לא רק שאינו ניכר, אלא שישראל מזלזלים באלה שמביאים את האמת של הגאולה ושמסוגלים להיות משיח בן יוסף. ואילו הכירו ישראל את משיח בן יוסף ואת תקופתו באמת, היה משיח בן יוסף מתחיל כבר את הגאולה השלמה בבחינת "אחישנה".

מעטו של הרב בנימין כהנא הי"ד

אמונה ובטחון

"ויסר פרעה את טבעתו מעל ידו ויתן אותה על יד יוסף וילבש אותו בגדי שש" הנה לפנינו נס מרשים. רק דקות ספורות קודם לכן היה יוסף עבד עלוב השבוי ללא תקווה, לכאורה בבור, והנה ישועת ה' כהרף עין - הקב"ה מסובב את הדברים ומעלה אותו מבירא עמיקתא לאיגרא רמה, וכמו שאמר דוד עליו השלום: "ענו בכבל רגלו ברזל באה נפשו, עד עת באו דברו אמרת ה' צרפתהו" . אמונה ובטחון בה' - "השלך על ה' יהבך והוא יכלכלך, לא יתן לעולם מוט לצדיק" .

בגדי השש שלבש יוסף כשהגיע לגדולה מסמלים את האמונה והבטחון בה'. וכמו שאמרו חז"ל בפסיקתא על הפסוק "ואת ערום ועריה.. ואחבשך בשש אכסך משי" . אלה שמונה בגדי כהונה של כהן-גדול שהיה בהם שש, כמו שכתוב: "ויעשו את הכתנות שש וכו" . "ואכסך משי" אמר הקב"ה לישראל: עשיתי אתכם ממש בעולם, אני אמרתי אלקים אתם". הקב"ה מוציא את ישראל ממצרים, עם ערום ועריה, ומלבישם שש ומשי, מעבד לאלוקים, שר ואדון. ועל כן קראה התורה לבגדי "שש", בגדי "בד". "בזאת יבוא אהרן אל הקודש.. כתנת בד קדש ילבש, ומכנסי בד, וכו.." . כי "בד" בגימטריה הוא שש. והשש והבד מסמלים גם את ששת ימי בראשית שהם יסוד האמונה שהקב"ה הוא כל יכול, שהמילה בד הוא גם השם של המוטות שבהם נשאו הלויים (והכהנים בג' מקומות) את הארון, וכידוע, הארון היה סמל האמונה והבטחון בה' שהוא כל יכול ושהוא מסוגל לשנות את חוקי הטבע. וכמו שאמרו: הארון נשא את נושאיו.

והמילה בד הוא המקור של המילה "בדד", שגם הוא מסמל את שיא האמונה "ה' בדד ינחנו ואין עמו אל נכר" . וכך אמר אור החיים הקדוש: "ויגרש מפניו אויב ויאמר השמד וישכון ישראל בטח בדד" : וישכון ישראל בטח - אימתי? כשיהיה בדד. ומאמר "וישכון" נמשך (קשור) עם מאמר של מעלה ממנו "ויאמר השמד". שצוה ה' לישראל להשמיד כל נשמה מיושבי הארץ ובזה ישכון ישראל בטח בדד". והמבין יבין.

בטחון בה' ולא לסמוך על הגוי

אין לו תשועה

תחילת פרשתינו מעוררת סקרנות: "ויהי מקץ שנתיים ימים ופרעה חולם.." . מהו הפער של שנתיים בין האירועים בפרשה הקודמת לבין הפרשה שלנו?

יוסף פותר, בסוף פרשת וישב, את חלומו של שר המשקים לטובה, ואמר לו: "כי אם זכרתני איתך כאשר ייטב לך ועשית נא עמדי חסד והזכרתני אל פרעה והוצאתני מן הבית הזה, כי גונב גונבתי מארץ העברים וגם פה לא עשיתי מאומה כי שמו אותי בבור" . רואים אנו, שלרגע, יוסף מסתמך על הגוי כדי להשתחרר מהמצב הקשה של המאסר. אלא שמיד הוא לומד את הלקח שלא סומכים על הגוי "שאין לו תשועה". "ולא זכר שר המשקים את יוסף וישכחהו" . שר המשקים מפנה ליוסף עורף ובוגד בו ברגע שיוסף כבר לא משרת את האינטרסים שלו, "כי אין להישען באדם כי צריך לו... וכאשר הוא לא יתן או לא ירצה בו יכהו וילחם בו" . לא די בכך ששר המשקים הגוי שוכח את הדבר, אלא שחז"ל במדרש מוסיפים שיוסף נענש וישב בכלא עוד שנתיים - "על ידי שאמר יוסף לשר המשקים "זכרתני" "והזכרתני" נתוספו לו שתי שנים", כלומר, כל מילה של התרפסות ותלות הוסיפה לו שנה - זה פשר "שנתיים ימים".

ברגע שנאמין בה' כא-ל צב-אות אשר בידו להושיענו - אז נשתחרר מהשעבוד. אלא, שיש ובמקום זה מזניחים אנו את יראת ה' בגלל פחד מפני אדם, ובכך בוגדים אנו ביעוד היהודי ובגורלו. זו היתה טעותו של יוסף. לא רק שהוא רצה להיות "הגיוני" ו"מציאותי" ולא הסתמך על בשר ודם, אלא שבאותו זמן הוא התעלם מאלוקי ההסטוריה שמשגיח בהתגלגלות האירועים. "כי גנב גונבתי מארץ העברים וגם פה לא עשיתי מאומה כי שמו אותי בבור" . פתאום, יוסף לא מסתכל אל מצבו כתכלית אלוקית כדבר הבא ישירות מאת ה' וכתוצאה מכך התרפס וסמך על הגוי. דוקא הגדלות של יוסף נבעה מתוך הבטחון והאמונה המוחלטים שה' מכוון ומעצב וגוזר על ההווה ועל העתיד, והנה בדיבור שביטא נתפס ברגע אחד שהרי עד אז בטחונו היה חזק כמו שרואים בבית פרעה שהוא מזכיר שם שמים בכל דבריו.

כשבוטחים בה' הגוים מפחדים

דוקא כאשר יוסף מאמין בה' בלא היסוסים, אז הגוי לא נוגע בו ומכבדו : "ויאמר פרעה אל עבדיו הנמצא כזה איש אשר רוח אלוקים בו" , כאשר יוסף מדגיש את ה' ובטחונו - הגויים סביבו חשים משהו - ומפחדים.

מפרשתנו אנו למדים שאם אין לנו התערבות אלוקית ואנו סומכים על בעלי ברית או על רצונם הטוב של אויבנו או על שינוי שיחול בהם - אין כל תקוה. אמנם כשם שמותר ליוסף להשתמש בשר המשקים כמכשיר, כך יכולים אנו להשתמש בגוי בוושינגטון כל עוד מבינים אנו שה' הוא מסובב הכל, זה משמעות הפסוק: "ארור הגבר אשר יבטח באדם ושם בשר זרועו... ברוך הגבר אשר יבטח בה' והיה ה' מבטחו" .

מסר דומה שדוקא הבטחון מביא את הישועה ולא ההתרפסות לגוי, מוצאים אנו בגבורת הרוח של המכבים בחנוכה (וזאת לעומת המתיוונים שהתרפסו ליוונים). הנס הגדול של נצחון מעטים על מרובים, חלשים על חזקים יותר משהיה עצם הנצחון הצבאי במלחמה, היה עצם הנכונות הלא הגיונית של מתי מספר יהודים לקום ולהציל את כבוד האומה הנרמס. מתתיהו ובניו ובראשם יהודה המכבי קראו קריאה חסרת סיכוי, לכאורה: "מי לה' אלי" ויצאו להביס את הצבאות העצומים של היוונים וזאת מתוך מסירות-נפש עצומה למען כבוד ישראל וכבוד ה'. כל זאת מתוך שהיו חדורים בבטחון בה' והבינו שהם חייבים לקום ולעשות בשעה קשה זו שהמקדש נתון למרמס היוונים, והמתיוונים היהודים מרימים ראש. הבטחון שהיה חדור בליבותיהם בא לידי ביטוי במלחמתם חסרת הסיכוי, לכאורה, כדוד מול גלית בשעתו. זה הוא יסוד נס חנוכה, ובזכות הבטחון הביא ה' ישועה לישראל ע"י המכבים שהרימו קרן ישראל.