משפטים

משפטים

כא:א וְאֵלֶּה, הַמִּשְׁפָּטִים, אֲשֶׁר תָּשִׂים, לִפְנֵיהֶם

לפניהם ולא לפני גוים

אומר המדרש: "'ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם' - לפניהם ולא לפני גוים. מנין לבעלי דינין של ישראל שיש להם דין זה עם זה, שיודעים שהגוים דנין אותו הדין כדיני ישראל, שאסור להזדקק לפניהם? ת"ל 'אשר תשים לפניהם' - לפני ישראל ולא לפני גוים". אפילו אם דנים גוים כדיני ישראל, אסור להיזקק להם, כל מי שמניח דייני ישראל והולך לפני גוים, כפר בהקב"ה תחלה ואחרי כן כפר בתורה, שנאמר: 'כי לא כצורנו צורם ואויבינו פלילים' ".

הרמב"ם מביא דין זה: "כל הדן בדיני גוים ובערכאות שלהן, אע"פ שהיו דיניהם כדיני ישראל, הרי זה רשע, וכאילו חירף וגידף והרים יד בתורת משה רבינו... ". והסיבה היא, כי בזה שהוא מקבל את המרות של הגוי או של דיני הגוי, אפילו הם כדיני תורה, עצם קבלת מרותם חילול השם הוא, כי אסור לאדם מישראל לקבל על עצמו לא דין של גוי ולא דיין גוי, שנאמר "כי לא כצורנו צורם ואויבינו פלילים ", ופירש רש"י: "כשאויבינו פלילים, זהו עדות לעילוי יראתם ".

 זו ראיה חותכת לאיסור מינוי גוי על ישראל כדיין או שופט, אפילו אם ישפוט כדיני תורה. וב"תורה שלמה" לפסוק זה הביא את פירושו של רבינו יוסף בכור שור, וז"ל: "ורבותינו פירשו 'לפניהם ולא לפני גוים', שכשם שאמר 'מקרב אחיך תשים עליך מלך לא תוכל לתת עליך איש נכרי ', כן מזהיר כאן שלא תעשה גוי שופט על ישראל...".

אך לצערנו ולבושתנו, נגע הגלות והתסביך של "מה יאמרו" הסתננו אפילו לקרב תלמידי חכמים העוסקים בתורה, ויש מהם שניסו לטהר את השרץ הנכרי, ולבטל את התנאים האלקיים שנועדו להבדיל בין קודש לחול ובין ישראל לעמים, ולהבטיח שארץ ישראל תהיה ארצו של ישראל, ותהיה מקום ההבדלה והבידוד משיקוציהם של הגוים.

יש שרצו להתיר ולהכשיר גוים לשררה על ישראל, והביאו ראיה מהמשנה: "שמעיה ואבטליון קיבלו מהם [מיהודה בן טבאי ומשמעון בן שטח]", כלומר, ששמעיה היה נשיא ואבטליון אב בית דין, וקשה, הרי הם היו גרים, ואיך נתמנו לנשיא ולאב"ד הסנהדרין, בעוד שלפי התלמוד והפוסקים אסור למנות גר למשימה על ישראל? ותירץ הכנסת הגדולה שאם קיבלוהו ישראל עליהם, מותר. ועל סמך זה, בדור יתום זה, התלוי בין פחד מהגוים לבין תסביך נחיתות כלפי מה שיאמרו המתייוונים על הלכות קדושות המבדילות בין ישראל לעמים, יש שקבעו שאין שום איסור למנות גם גוים, לא רק גרים, למשימות על ישראל, אם ישראל קיבלום עליהם; ומן השמים יסולח להם. וכי לשיטתם מותר למנות גוי גם למלך או לנשיא אם קיבלוהו עליהם? וכי מותר לממשלה ולבית נבחרים שיהיה בהם רוב נכרים או אפילו כמות נכרים כזאת שיוכלו להטביע את חותמם על המדינה ועל צביונה? ואם מותר למנות אחד, מדוע לא רוב או כמות גדולה, עד כדי שהגוים יוכלו לקבוע מיהו יהודי או לגבי חילול שבת או גידול חזירים או נישואי תערובת או היתר לפתות יהודים להמרת הדת או הפצת התרבות הזרה והנפסדת - והכל בשם המושג הזר והמשוקץ "דמוקרטיה"? שומו שמים, וכי לא יבינו מתירי האיסור את משמעות טעותם? ואיך יאמרו ש"אם קיבלוהו עליהם מותר", על פי ראיה משמעיה ואבטליון, הרי משנה מפורשת אומרת על אגריפס המלך, שלא היה ראוי למלכות ומ"מ העם הריעו "אחינו אתה", ובזה קיבלוהו עליהם, ואף על פי כן אמרו חז"ל ש"הרבה חללים נפלו באותו יום שהחניפו לו", וכן "באותה שעה נתחייבו 'שונאי ישראל' כלייה שהחניפו לו לאגריפס"; ואם קבלת העם היא הכשר והיתר, הרי קיבלו את אגריפס, ומדוע נתחייבו כלייה? אלא, ודאי, שמינוי גוי לדיין או לכל שררה בישראל הוא איסור גמור מדאורייתא, וחילול השם, וחירוף וגידוף הוא.

כב:כא-כג כָּל אַלְמָנָה וְיָתוֹם, לֹא תְעַנּוּן. אִם-עַנֵּה תְעַנֶּה, אֹתוֹ כִּי אִם צָעֹק יִצְעַק אֵלַי, שָׁמֹעַ אֶשְׁמַע צַעֲקָתוֹ. וְחָרָה אַפִּי, וְהָרַגְתִּי אֶתְכֶם בֶּחָרֶב, וְהָיוּ נְשֵׁיכֶם אַלְמָנוֹת, וּבְנֵיכֶם יְתֹמִים

ישראל ערבים זה לזה

וי לנו על המשפט והדין הזה, שנוקב את ההר ביושרו ובאמיתותו, במידה כנגד מידה כלפי אלה שלא חמלו על יתומים ואלמנות, ובכן, כאשר עשו כן ייעשה להם.

ולא רק העונש הסופי הוא מידה כנגד מידה, אלא כמו שכתב בעל הטורים: "ענה תענה, צעוק יצעק, שמוע אשמע - הכל כפול. לומר, הכל במידה שתעשה לו אעשה לך". וז"ל המכילתא: "אין לי אלא אלמנה ויתום, שאר כל אדם מנין? ת"ל 'לא תענון', דברי רבי ישמעאל. רבי עקיבא אומר: אלמנה ויתום שדרכן לענות, בהן דיבר הכתוב". לא שרבי עקיבא חולק על רבי ישמעאל, כי הרי בודאי אסור לענות שום אדם מישראל, אלא שכאן שהכתוב החמיר ונתן עונש של חרב, מדובר במיוחד על חלשים אלה שדרך אנשים לענותם, כמו שכתב רש"י: "הוא הדין לכל אדם אלא שדיבר הכתוב בהווה לפי שהם תשושי כח ודבר מצוי לענותם".

כך אומר המכילתא : "כבר היה רבי ישמעאל ורבי שמעון יוצאין ליהרג. אמר לו ר"ש לרבי ישמעאל: רבי, לבי יוצא שאיני יודע על מה אני נהרג. א"ל... מימיך לא בא אדם אצלך לדין או לשאלה ועיכבתו עד שתהא גומע כוסך או עד שתהא נועל סנדלך? ואמרה תורה 'אם ענה תענה', אחד עינוי מרובה ואחד עינוי מועט. ובדבר הזה אמר לו [ר"ש]: נחמתני רבי". הוי, כל כך איום העונש על עינוי כל שהוא של אדם בישראל, ועל אחת כמה וכמה של חלש ועני. וז"ל האבן עזרא : "ואחר שאמר 'לא תענון', לשון רבים, אמר 'אם תענה' [לשון יחיד], כי כל רואה אדם שהוא מענה יתום ואלמנה ולא יעזרם, גם הוא ייחשב מענה". ובאותו ענין אומר בעל הטורים: "לומר שכל ישראל ערבין זה בזה, שאפילו אם עינה האחד, כאילו עינו כולן ".

אִם-כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת-עַמִּי, אֶת-הֶעָנִי עִמָּךְ-לֹא-תִהְיֶה לוֹ, כְּנֹשֶׁה

עמי ונוכרי - עמי קודם

אומרת הגמרא: "דתני רב יוסף 'אם כסף תלוה את עמי את העני עמך' עמי ונכרי עמי קודם עני ועשיר עני קודם ענייך ועניי עירך ענייך קודמין עניי עירך ועניי עיר אחרת עניי עירך קודמין" עמי ונוכרי - עמי קודם. חשבתי על מלים אלה של חז"ל, כששמעתי על השביתה הנואשת של היהודים הממורמרים באופקים. חשבתי על מלים אלה גם כאשר ביקרתי שם וראיתי במו עיני את ה"עמי" ואת ה"נוכרי". ראיתי את ה"עמי" העומד מול מכת אבטלה, מול מצוקת חוסר העבודה. ראיתי את ה"עמי" של יהודים צעירים, יוצאי צבא, הנותנים שלוש שנים מחייהם למען העם והמדינה, ולאחר מכן 40 יום כל שנה במילואים; צעירים יהודים הרובצים תחת נטל של חובות כאזרחי המדינה היהודית - ושכרם? משתחררים מהצבא, חוזרים הביתה - ואין עבודה.

במדינת ישראל אין עבודה? הרי כל בוקר מגיעים מאה אלף ערבים מהשטחים לעבודה. אין עבודה? בוודאי ובוודאי יש עבודה. אבל... אבל, לצערנו, המעסיק היהודי החמדן מעדיף את הנוכרי; שני נוכרים במשכורת של יהודי אחד. ובכן, החייל היהודי, אזרח המדינה היהודית, הנותן מחייו למען עמו ומולדתו - מובטל, מופקר, מושפל. ואילו השונא הערבי, שמעולם לא שירת את המדינה ורק חולם על השמדת המדינה היהודית - עובד, מתחתן בגיל צעיר, מביא לעולם ילדים, וילדים, וילדים, וצוחק עלינו בגלוי ובצדק.

היהדות רועמת: "עמי ונוכרי - עמי קודם", והיהודי לא רק שאינו מתקבל לעבודה, אלא ככל שגובר התיאבון של המעסיק, מקבלים יהודים שעבדו שנים במפעלים הודעות פיטורין בנימוקים כוזבים של קשיים במפעל הגורמים לקיצוצים בעובדים. והנה אחרי שבועיים מתברר שמקומו של היהודי הקצוץ לקציצות נתפס על ידי ערבי מעזה, ח'אן-יונס או רפיח. ונגע החמדנות מתפשט. קבלנים ערבים, שלא משלמים לא מס הכנסה ולא מע"מ, ומסובסדים על ידי גורמי חוץ ערביים ועל ידי אש"ף, מציעים עבודות בנייה במחצית המחיר. ומובן שהיהודים מחפשים "מציאה" ומתנפלים עליהם כמוצאי שלל רב.

הקבלן הערבי עובד ומתפרנס. פועליו הערבים עובדים ומתפרנסים, מתחתנים, פרים ורבים; ואילו היהודי המסכן, המובטל, המפוטר, שאין לו אפשרות להתפרנס בכבוד, דוחה את מועד הנישואין, מתחתן בגיל מבוגר יחסית, אינו מביא לעולם אלא ילד אחד או שניים, נוטש את העיירה, בורח ממנה וגם יורד מן הארץ.

והיהדות זועמת: "עמי ונוכרי - עמי קודם"

חברי הכנסת, לא מדובר רק באופקים. מדובר בכל אזור הנגב והצפון ובכל הארץ. בידי השבועון של אופקים, נתיבות, שדרות והמושבים, בשם "עליתון". יש בו מאמר העוסק בהודעות פיטורין לעשרים עובדים יהודים צעירים, אבות ומפרנסי משפחות, שגדלו עם מקום תעסוקתם, עם המפעל לייצור מוצרי פלסטיקה בשדרות. אביא כמה ציטוטים ממנו. שלמה מלכה, מפוטר: "לא ייתכן שאדם שהיה מנהל משמרת שנים רבות ימצא את עצמו מפוטר ואת מקומו יתפסו ערבים מהרצועה". זרביב אבי: "ארבע שנים אני עובד במפעל ואף פעם לא רטנתי ולא באתי בטענות. עשיתי הכול בשביל המפעל. קשה לי היום לעכל שאני מפוטר ואת מקומי יתפסו ערבים". חיים מלכה, נשוי פלוס שניים, מפרנס יחיד, שואל: "האם זהו היחס שמגיע לחייל משוחרר - לפטרו ולהשאיר ערבים במקומו?" דברי יהודים פשוטים, "עמי". והיהדות רועמת: "עמי ונוכרי - עמי קודם".

חברי הכנסת, זעקת אופקים ושדרות, הנגב, הצפון והגליל ועמי כולו עולה לשמים. אלפיים שנה חלמו אבותינו, יהודים שומרי תורה ומצוות על מדינה יהודית: מדינה של היהודים, המבוססת על היהדות, מבטיחה חיים של כבוד, פרנסה טובה ואושר ושלווה לכל יהודי. במקום זה יש מפלצת, מדינה עקומה, שעטנז של מושגים זרים ונוכריים, חיים של גיהינום לרבבות צעירים. בשם עמי, הצעירים והמבוגרים של עמך, אני דורש לממש את ההלכה היהודית, כדי שנחזיר את החיוך ואת הכבוד לעם הזה. עבודה עברית. עדיפות בתעסוקה לעמי. "עמי ונוכרי - עמי קודם".

כב:כז וְנָשִׂיא בְעַמְּךָ, לֹא תָאֹר

בעושה מעשה עמך

הגמרא מביאה מעשה בהורדוס המלך, לאחר שהרג את כל החכמים בפחדו שיתקוממו נגדו, ורק בבא בן בוטא נותר בחיים לאחר שהורדוס סימא את עיניו: "יומא חד אתא [הורדוס] ויתיב קמיה, אמר: חזי מר האי עבדא בישא מאי קא עביד. אמר ליה: מאי אעביד ליה? א"ל; נלטייה מר [קלל אותו]. אמר ליה: כתיב 'גם במדעך מלך אל תקלל '. א"ל: האי לאו מלך הוא... ולא יהא אלא נשיא וכתיב 'ונשיא בעמך לא תאור '. אמר ליה: בעושה מעשה עמך, והאי לאו עושה מעשה עמך".

הרי לפנינו כלל: כאשר הנשיא אינו עושה מעשה עמו, פטור האדם מלציית לו, והוא מאבד את הזכויות של מלך או של נשיא. ברור שכך הדין כשהמלך מצווה לעבור עבירה, אך מהגמרא כאן רואים שיש גדר חדש, של "אינו עושה מעשה עמך" שחל על אדם רשע, שממנו מתבטל לגמרי המעמד שהיה לו, שבגללו היו חייבים לציית לו, וכן ראינו שבן פטור מכיבוד אב לגמרי אם האב אינו עושה מעשה עמך, כמו שאמרו חז"ל: "הניח להם אביהם פרה וטלית [שקיבל כריבית או שגזל] וכל דבר המסויים חייבין להחזיר מפני כבוד אביהם... ומפני כבוד אביהם חייבין להחזיר? אקרי כאן 'ונשיא בעמך לא תאור', בעושה מעשה עמך? (ועונה הגמרא) כדאמר רב פינחס: בשעשה תשובה, הכא נמי בשעשה תשובה". הרי שאם לא עשה תשובה, אין כלפיו חובה של כיבוד אב, משום שיש לו מעמד של "אינו עושה מעשה עמך".

וכן בסנהדרין לגבי היוצא ליהרג ובא בנו והכהו וקיללו, פסקו שבנו חייב אך אדם אחר פטור, ופירשו שבנו חייב משום שמדובר שבאותו זמן האב "עושה מעשה עמך", כגון שעשה תשובה, אבל אם לא עשה, היה הבן פטור משום שהאב כבר אינו במעמד אב. והטעם שהאחר פטור הוא משום שאדם שנגמר דינו כבר אינו נקרא "בעמך", כי "בעמך" משמע במקויים שבעמך, והרי הוא יוצא ליהרג. מ"מ ראינו כאן, שאב שאינו "עושה מעשה עמך" איבד את מעמדו לגבי כיבוד אב, כי התנאי של "נשיא בעמך לא תאור", אינו רק בנשיא, אלא כל אדם שאינו עושה מעשה עמך, שאינו מציית לתורה, איבד את זכותו ומעמדו, וכל שכן לגבי מלך.

"בעושה מעשה עמך", כשעושה המלך מעשים של העם - זו היא אמת המידה להחלטה אם לציית לסמכות המימשל במקרה מסוים. ואע"פ שברור שאין העם יכול ליטול לעצמו את הרשות להחליט שאין המימשל "עושה מעשה עמך" רק משום הבדל בהשקפות פוליטיות, מכל מקום בודאי כך הוא הכלל כשהמימשל מיפר את התורה, ויביא בכך אסון וייסורים על העם.

כג:ב לֹא תִהְיֶה אַחֲרֵי רַבִּים, לְרָעֹת

יחס התורה לדמוקרטיה

אומר רש"י: "ואם ישאלך... אל תעננו על הריב דבר הנוטה אחרי אותן רבים [שקבעו משפט שקר] להטות את המשפט מאמיתו [כדי לפסוק כמו הרבים]. אלא אמור את המשפט כאשר הוא, וקולר יהא תלוי בצואר הרבים". ועל דברי רש"י אלה כתב בעל שפתי חכמים: "רוצה לומר, אל תאמר מה בכך אם אדון את הדין לאמיתו, כיון שהם רבים ואני יחיד ולא ישמעו לי, אלא עשה את שלך וקולר וכו'". וכך פירש מהר"י קרא : "ועל זה אמר [כאשר אליהו דן עם נביאי הבעל]: 'כי אתם הרבים '. יכול היה לומר 'כי אתם רבים', אלא לכך כתב 'הרבים' שכך אמר להם אליהו אתם מאותן הרבים שנאמר בהם 'לא תהיה אחרי רבים לרעות'" כלומר, אע"פ שהרוב היו עובדי ע"ז, מכל מקום ישראל מצווה שלא ללכת איתם.

ברור שלעומת הגוים והתרבות הזרה שהמליכו על עצמם כערך עליון את המושג של דעת העם, הכרעה לפי דעת רוב העם, תהיה מה שתהיה, והוא הנקרא דמוקרטיה, אין התורה סובלת שטות זו. לא יתכן שהבל והרס ורשעות ותועבה יהיו כשרים ומקובלים, אך ורק בגלל שרוב של טפשים או בורים או רשעים קבעו כך. אין המר הופך למתוק ואין החושך הופך לאור גם אם רוב העם או אפילו כל העם קבע כך. אין האדם חפשי לקבוע דבר נגד מצוות בוראו ונגד חוקיו, שהרי אין עבד חפשי למרוד באדונו. החלטה של מלך או של העם כולו הנוגדת את ציווי ה', הרי היא בטלה ומבוטלת ואינה אלא כעפרא דארעא.

קשר רשעים אינו מן המנין

שאלת הדמוקרטיה, שלטון הרוב, וזכותו המוסרית והחוקית של רוב העם להחליט בכל שאלה ולדרוש ציות להחלטה זו, נדונה במסכת סנהדרין . כשפלש אשור בהנהגת סנחריב לארץ ישראל והקיפו את ירושלים, פרץ ויכוח אדיר סביב לשאלה האם להיכנע או לאו. המלך חזקיה, בעידוד הנביא ישעיהו, סירב להיכנע למרות כוחה המתגבר של המעצמה העיקרית של התקופה, מעצמה שמיגרה כל מדינה שהיא התמודדה אתה. לעומתו עמד שבנא הסופר, שהיה אחד מגדולי הדור, כמו שאמרו חז"ל: "'אם הכהן המשיח יחטא ', זה שבנא, דכתיב ביה: לך בוא אל הסוכן הזה על שבנא אשר על הבית'. א"ר אלעזר, כהן גדול היה. ר' יהודה אומר אמרכול היה (ממונה על הבית) ". שבנא דרש כניעה למלך אשור, שהבטיח שתמורת זה יתן להם לחיות ויתן להם ישוב בארץ אחרת. וכך מלמדת הגמרא שם : שבנא היה נואם לפני שלשה עשר רבוא אנשים, וחזקיהו היה נואם לפני אחד עשר רבוא בלבד (כלומר, לשבנא היה רוב לכניעה). כאשר בא סנחריב וצר על ירושלים, כתב שבנא פתקה ושלח אותה ע"י חץ (אל האויב): "שבנא וסיעתו השלימו, חזקיה וסיעתו לא השלימו". והיה חזקיהו מפחד, ואמר: שמא חס ושלום, נוטה דעתו של הקב"ה אחרי הרוב, וכיון שהרוב מתמסר, גם אנחנו (צריכים) להתמסר? בא הנביא ישעיהו ואמר לו: "לא תאמרון קשר לכל אשר יאמר העם הזה קשר " כלומר: קשר רשעים הוא, וקשר רשעים אינו מן המנין - אין לו משקל וחשיבות גם אם הם רוב, כי הם הולכים נגד התורה והנביאים. וז"ל רש"י : "אל תחשוב בדעתך חזקיהו שיהא מניינו של שבנא מנין ליחשב רוב".

כמו כן, מצינו בענין המרגלים: "ויקחו בידם מפרי הארץ וירידו אלינו, וישבו אותנו דבר ויאמרו טובה הארץ אשר ה' אלקינו נתן לנו ". ולכאורה זה תמוה, שהרי המרגלים הוציאו דיבה רעה על הארץ? אלא, התורה הביאה כאן רק את דברי המיעוט, יהושע וכלב. וכך אמרו חז"ל: "'טובה הארץ אשר ה' אלקינו נתן לנו', וכי לטובתה אמרו, והלא לא אמרו אלא לרעתה, מי אמר טובתה? יהושע וכלב... ". כלומר, דעת הרוב אפילו לא נרמזה כאן, והובאה רק הדעה של המיעוט שהלך בדרכי ה', להודיענו, שקשר רשעים אינו מן המנין.

כג:ז מִדְּבַר שֶׁקֶר, תִּרְחָק

לדבוק באשה טובה

הכוונה היא, שישמור את עצמו ויתרחק מכל שקר ומכל דבר הדומה לו, וכמו שכתב הספורנו: "'מדבר שקר תרחק' - מכל דבר שיוכל לסבב שקר...". כי השקר הוא הניגוד המוחלט להקב"ה שהוא כולו אמת ותורתו אמת, והמשקר משקר כדי להגביה את עצמו וכדי להנות את עצמו, ובשקרו מפגין הוא בוז מוחלט לחברו, והורס כל סיכוי ליחסים תקינים עם הזולת, כי אם אי אפשר להאמין לאדם, איך יוכל ליצור עמו יחסים? ועוד, שמי שלמוד לשקר, ישקר בכל, וימעל בקודש ובדרכי קודש ובמושגים ובמחשבות קודש, וכדי להנות את עצמו יהיה מוכן לזייף ולעוות את האמת האלוקית. ולכן על הפסוק "מדבר שקר תרחק" אמרו חז"ל: "רבי נתן אומר: 'מדבר שקר תרחק' - הרי זה אזהרה לפרוש מן המינות , וכן הוא אומר: 'ומוצא אני מר ממות את האשה אשר היא מצודים וחרמים לבה, אסורים ידיה'".

כאן למדנו כלל גדול, ידידי. האשה היא סמל האהבה והתשוקה של האדם, שאין בטבעו אהבה ותשוקה יותר גדולות מאשר יש לו לאשה. ודוקא לשם כך יצר הקב"ה את האיש והאשה, כדי שיהיו קשורים ביחד באהבה עזה ותשוקה חמה כך שיהיו מוכנים להקריב זה בעד זה ולתת מעצמם בעד הזולת במידה שאין למצוא בשום קשר אחר, ויהיו מוכנים אפילו להקריב את נפשם זה בעד זה, כל כך חזקה היא האהבה. וזהו שיא שבירת האנוכיות והגאותנות והיצר של האדם, להיות קשור לאדם אחר באהבה כה עזה.

והקב"ה ברא את זה גם כדי שמזה יבין האדם - במקצת - עד כמה חייב הוא, האדם, לאהוב את הקב"ה אהבה עזה. וא"כ, כל בגידה של אדם באשתו היא בגידה במושג של אהבה של אמת, ומהווה שקר איום כלפי היחס בין איש לאשתו, שהקב"ה גזר שהוא חייב להיות יחיד ואחיד ומושתת על נאמנות זה לזה, כסמל לאיסור לעבוד אלהים אחרים "על פני ", כי השיתוף הוא איסור חמור ואיום.

אך מאידך גיסא, אשה רעה גם היא סמל לדבר ההפוך, לעבודה זרה. כי מי שמתאהב וחושק עד עומק נפשו באשה רעה, שמפתה אותו ודורשת ממנו לעבור עבירות ואף מינות ואפיקורסות וע"ז, מתחייב בנפשו. ובעבור אהבתו העזה יהיה מוכן לקיים את כל בקשותיה, כולל חטאים ופשעים חמורים. א"כ, האשה יכולה להיות או הסמל של אהבת ה', או ח"ו של אהבת ותשוקת המינות. כי הרי גם המינות היא ענין של תשוקה ומשיכה רגשית, כמו שאמרו חז"ל: "פרשת ציצית מפני מה קבעוה [לאומרה כל יום]? א"ר יהודה בר חביבא: מפני שיש בה ששה דברים: מצות ציצית, יציאת מצרים, עול מצוות, ודעת מינים, הרהור עברה והרהור ע"ז... דתניא, 'אחרי לבבכם ' - זו מינות, וכן הוא אומר: 'אמר נבל בלבו אין אלקים' ". הרי לפנינו שהמינות תלויה בלב, ומשיכה ותשוקה יש בה.

ובכן האשה - סמל תשוקתו ורדיפתו של האדם - יכולה להיות או הסמל של הדבקות והתשוקה לה' או הסמל של הרדיפה אחרי המינות. וזאת כוונת חז"ל בדבריהם: "במערבא, כד נסיב אינש איתתא, אמרי ליה הכי, מצא או מוצא? מצא - דכתיב: 'מצא אשה מצא טוב... '; מוצא - דכתיב: 'ומוצא אני מר ממוות את האשה' ". כי אשה טובה היא דוגמת התשוקה בה' ובטוב, וזה פירוש "מצא אשה מצא טוב", כי אין טוב אלא הקב"ה, והמוצא אשה שהוא חושק בה ואהבתו לה בוערת בקרבו והיא אשה טובה, זאת היא דוגמת אהבת האדם להקב"ה. ואילו אותה אהבה בשינוי "מוצא" במקום "מצא", כשהוא חושק באשה רעה ואהבתו לה בוערת בו, היא יכולה להביא לו לחשק המינות ולרדיפתה.

על כל פנים, מי שמצא אשה טובה חייב להידבק בה, וזאת היא המהות של הקשר והיחס בין איש ואשה, כי יחס זה מסמל את האמת לעומת השקר, הנאמנות לעומת הבגידה, והנכונות לקשור את עתידו וחייו באדם אחר, שאין צעד יותר גדול מזה לקראת זביחת היצר והאנוכיות והאהבה העצמית. וכן נאמר: "הרחק מעליה דרכך... שתה מים מבורך.... יהי מקורך ברוך ושמח מאשת נעוריך... באהבתה תשגה תמיד, ולמה תשגה בני בזרה ותחבק חֵק נכריה ". ופירשו חז"ל: "'הרחק מעליה דרכך' - זו מינות ". וכן: "'שתה מים מבורך' - שתה ממים של בוראך ואל תשתה עכורים ותימשך עם דברי מינים ". הרי שוב הקשר בין אשה רעה למינות, והלקח ברור.

כג:לג לֹא יֵשְׁבוּ בְּאַרְצְךָ, פֶּן יַחֲטִיאוּ אֹתְךָ לִי: כִּי תַעֲבֹד אֶת-אֱלֹוהיהם, כִּי יִהְיֶה לְךָ לְמוֹקֵשׁ

אסור לתת לעובדי עבודה זרה לשבת בארץ

החשש מהשפעת הגוי העובד ע"ז על ישראל, הביא את הקב"ה לאסור עלינו לתת לגוים כאלה לשבת בתוכנו בארץ ישראל כלל וכלל, וכן נראה לי שכריתת ברית עם עובדי ע"ז, היינו נתינת רשות להם לדור אתנו בשלום בארץ ישראל, היא חילול השם, כי בזה כאילו עשינו שלום עם הע"ז גופא, ח"ו. ונ"ל שזאת כוונת הלקח טוב האומר: "שאם תכרות להם הרי אתה כורת גם לאלהיהם".

וכן הרמב"ם, לאחר שדיבר על מכירת והשכרת בתים ושדות לגוים בארץ ישראל, ועל גמילות חסדים לגוים מפני דרכי שלום, כתב: "אין כל הדברים האלו אמורים אלא בזמן שגלו ישראל לבין הגוים, או שיד גוים תקיפה על ישראל. אבל בזמן שיד ישראל תקיפה עליהם, אסור לנו להניח גוים בינינו. ואפילו יושב ישיבת עראי או עובר ממקום למקום בסחורה לא יעבור בארצנו, אלא עד שיקבל עליו שבע מצוות שנצטוו בני נח... ואם קיבל עליו שבע מצוות הרי זה גר תושב. ואין מקבלין גר תושב אלא בזמן שהיובל נוהג, אבל שלא בזמן היובל אין מקבלין אלא גר צדק בלבד". מה שכתב הרמב"ם שגוי ממש אסור אפילו לעבור בארץ ישראל, מקורו במדרש הגדול . והראב"ד חולק על הרמב"ם בזה שאסר אפילו העברה, וז"ל: "'לא יעבור בארצנו' - אמר אברהם, זאת לא מצאנו ולא שמענו מעולם...". מ"מ לכל הדעות אסור לתת לעובד ע"ז לדור בארץ ישראל, משום שהקב"ה ציווה עלינו לכוף את הגוי הדר בארץ ישראל לקבל על עצמו ז' מצוות בני נח. וכ"כ הרמב"ם: "וכן ציווה משה רבינו מפי הגבורה לכוף את כל באי העולם לקבל מצוות שנצטוו בני נח". אך אם הגוי משליך מעליו ע"ז, וגם מקבל על עצמו את כל שאר שבע מצוות בני נח, הרי הוא גר תושב. זאת דעת חכמים וכן פסק הרמב"ם כמו שהבאנו כאן. ועוד כתב: "אי זה הוא גר תושב? זה גוי שקיבל עליו שלא יעבוד ע"ז עם שאר המצוות שנצטוו בני נח ולא מל ולא טבל, הרי זה מקבלין אותו, והוא מחסידי אומות העולם. ולמה נקרא שמו 'תושב'? לפי שמותר לנו להושיבו בינינו בארץ ישראל".

מעטו של הרב בנימין זאב כהנא הי"ד

למהותה של פרשת משפטים

קשר הדוק קיים בין פרשת יתרו לפרשת משפטים, פרשת משפטים נזקקת לפרשת יתרו כדי שנדע שהיהדות לא מתחילה ממצות. היהדות מתחילה מ"אנכי ה' אלוקיך" , מאמונה בבורא עולם המשגיח ופועל בעולמנו.

היהדות מתחילה ממעמד הר-סיני שבו נתגלה לנו הקב"ה ורק אח"כ יש את המצוות.

וכן מובא בברכות: "למה קדמה פרשת שמע לפרשת "והיה אם שמוע" כדי שיקבל עליו עול מלכות שמים תחילה ואח"כ יקבל עליו עול מצוות". אך אי אפשר להסתפק בפרשת יתרו. לאחר פרשת יתרו צריכה לבוא פרשת משפטים ע"מ שנדע שגדולה זו של מעמד הר-סיני חייבת להתגשם במעשינו היום-יומים.

ורש"י מבאר זאת: "ולמה נסמכה פרשת דינין לפרשת מזבח לומר לך שתשים סנהדרין אצל המקדש". אצלנו המשפט הוא קודש. אין לנו "בית דין אזרחי" או "בית משפט השלום'. אצלנו הדינים הם דין תורה בכל משפט.

"אלוקים ניצב בעדת אל" , "המשפט לאלוקים הוא" ואף הדיינים עצמם נקראים "אלוקים" –"עד האלוקים יבוא דבר שניהם..." "אשר ירשיעון אלוקים ישלם שנים לרעהו" .

כל משפט ומשפט הוא עפ"י דין תורה ולא עפ"י מוסכמות אנושיות. יש כאלה התופסים שיש דברים הקשורים לפולחן דתי כמו תפילה, קרבנות וכו', אך יתר מעשי האדם הם לא קשורים לדת. (לא פעם אנו שומעים שבירור היחס לגוי היושב בא"י זה כבר "פוליטיקה" ואין זו תורה).

אצלנו ביהדות כל דבר ודבר קשור לתורה. בכל פרט של חיינו צריך שננהג עפ"י התורה. דבר זה נלמד מסמיכות הפרשיות של "ואלה המשפטים" לפרשת "המזבח" ואף בעשרת הדיברות המתחילות ב"אנכי ה' אלוקיך" ומסתיימות ב"וכל אשר לרעך" להורותינו שכל מה שקשור ל"וכל אשר לרעך" חייב לבוא ע"פ ההדרכה האלוקית, עפ"י ההתגלות האלוקית של "אנוכי ה' אלוקיך" שהיתה במעמד הר סיני.

באשר לבעיה ההלכתית, ללכת לבתי משפט במדינת ישראל כבר פסק החזו"א שלמערכת משפטית שמקבלת דינים של גויים חמור יותר להישפט מאשר ללכת לפני שופטים גויים.

וכן הרב הרצוג כותב שבארץ זה גרוע אלף מונים מערכאות של גויים. בארץ - זה דין גרמני, רומי, אנגלי בעיקר חוץ ממספר משפטים מקוריים. וכן הרב פראנק כתב בתשובה לפניית עו"ד אליו כי לא יתכן שידייקו בבתי-המשפט בדברי שופט גרמני מה הוא אמר במקום לדייק ברמב"ם בש"ס ובפוסקים.

וחשוב שנדע שהגיע הזמן שחוקת המדינה תשוב להיות חוקת התורה ושבתי המשפט יתנהלו על-פי המשפט העברי כבימי קדם כמו שאנו אומרים שלש פעמים ביום: "השיבה שופטינו כבראשונה ויועצינו כבתחילה והסר ממנו יגון ואנחה ומלוך עלינו אתה ה' לבדך...".

עם נורמלי חושב קדימה

בפסוק בפרשה "אם במחתרת ימצא הגנב והוכה ומת אין לו דמים " אומר רש"י על פי הגמרא דבר שהשלכותיו - על פי אמות המידה ה"הומניסטיות" - הן מזעזעות, ואלו דבריו: "אם בא להרגך - השכם להרגו, וזה להרגך בא, שהרי יודע הוא שאין אדם מעמיד עצמו ורואה שנוטלין ממונו ושותק. ולפיכך, על מנת כן בא - שאם יעמוד בעל הממון כנגדו - יהרגנו!"

להיכנס לפסיכולוגיה של הרוצח

ממש מדהים. במילים אחרות אומרים חז"ל שהכלל "הבא להורגך - השכם להרגו" - שהוא כלל הגיוני ופשוט - אינו שייך דוקא למצב שהיהודי מוצא את עצמו עם סכין מונחת על גרונו. אלא גם אם חושב כמה צעדים קדימה ורואה שהתוצאה תהיה שמישהו הולך להרוג אותו - זה כשלעצמו מתיר לו "להשכים להרגו". שהרי כאן נכנסים חז"ל לפסיכולוגיה של הגנב במחתרת, שיודע שהנגנב לא ישתוק - וממילא הגנב עצמו בא עם כוונה מוקדמת שאם יעמוד בעל הבית נגדו - יהרגנו. עובדה זו מתירה לאדם המבין את הלך מחשבתו של הגנב - להורגו.

הוראות פתיחה באש קטלנית

עד כמה סולף בימינו המושג "הבא להרגך השכם להרגו", כאילו זה מתייחס דוקא למצב שהערבי עומד ב"פוזה" של זריקת בקבוק תבערה, ולא לשום מציאות אחרת כמו זו של אדם שמבין שהערבי הזה אם לא ברגע זה, הרי שברגע הבא, בשעה הבאה, בשבוע הבא - יזרוק את הבקבוק, האבן או הפצצה הקטלנית.

מה שהיה מובן מאליו לחז"ל שצריך לחשוב צעד קדימה ולהבין למשל "שאין אדם מעמיד את עצמו ורואה שנוטלין ממונו ושותק" - היום תחת הסיסמא הקטלנית "טוהר הנשק" הפך להיות דבר לגמרי לא ברור.

אנחנו ממשיכים לשבת בשקט מוכים ומושפלים בידי ישמעאלים מיידי אבנים וכדורים, חסרים את החוש הבריא לעמוד מול מי שפוגע בנו. וההבלגה מקבלת הצדקתה בכך שהנפגעים לא היו תחת סכנת נפשות ממש. וכך "הוראות פתיחה באש" של צה"ל מתירות להשיב באש פחות או יותר רק לאדם שכבר מת, כי המגיב שניה לפני כן עלול לעמוד לדין באשמת רצח ערבי.

השכם להורגו - כותיקין

שני לימודים למדנו כאן. הראשון - ש"הבא להרגך השכם להרגו" לא מוגבל למציאות שאדם עומד לירות עליך עכשיו, אלא ניתן לחשוב קדימה. והשני - לא יתכן שעם עם שמץ של כבוד עצמי לא יקום להילחם על שלו בין אם על רכוש וקל וחומר על חייו.

עלינו להפסיק להגדיר את ההלכה לפי מה שנראה לנו, עלינו להשכים כמשכימי ותיקין ולהשכיל ולהבין להרוג את הרוצח לפני שזה מאוחר מידי.

לא ישבו בארצך

תם זמן הגמגומים: מי שמתנגד למסירת חלק כלשהו מהארץ לריבונות גוים - חייב להתנגד גם להשארת גוים בחלק כלשהו מהארץ שתחת ריבונותנו. לפני מספר חודשים הוציאה קבוצה של כמאה ועשרים רבנים מרבני 'הציונות הדתית', קריאה לגבי האיסור למסור חלקי ארץ ישראל לגוים.

הפסוק הנוסף

הקריאה, בת חמישה סעיפים, פתחה בסעיף הבא: "ארץ ישראל כולה שייכת לעם ישראל, ועם ישראל מצווה מן התורה לרשת את הארץ ולשבת בה, ולא להניח אותה ביד זולתם מן האומות. אסור לתת לנכרים חניה בארץ, שנאמר 'לא תחנם ', ונאמר 'לא ישבו בארצך '. על כן אסור מן התורה לסגת מאיזה חלק מארץ ישראל ולמוסרו ח"ו בידי זרים".

לכאורה, אין חידוש בקריאה זו. מאז ימי בגין שהתחיל בנסיגות, פורסם פעמים רבות, גם על ידי הרבנות הראשית, פסק הלכה האוסר על מסירת חלקי הארץ לגוים. עם זאת, בקריאה הנוכחית משכה את תשומת ליבנו תוספת לא רגילה, והיא הפסוק מפרשתנו - "לא ישבו בארצך".

חובת הורשת הגוים מארץ ישראל

עד כה, נהוג להזכיר בהקשר לאיסור מסירת שטחים רק את הפסוק "לא תחנם", ממנו למדו חז"ל - והדבר נפסק להלכה - "לא תתן להם (לגוים) חניה בקרקע ". לעומת זאת, לא היו מזכירים את הפסוק "לא ישבו בארצך", שהוראתו הישירה היא האיסור לתת לגוים לשבת בארצנו כשהיא תחת ריבונותנו. ואמנם כשהרמב"ם פוסק להלכה את איסור ישיבת גוים בארץ ישראל, הוא מזכיר את הפסוק הזה, כמקור התורני לאיסור : "אבל בזמן שיד ישראל תקיפה עליהם, אסור לנו להניח גוי עובד עבודה זרה בינינו. ואפילו יושב ישיבת עראי... שנאמר 'לא ישבו בארצך' אפילו לפי שעה. ואם קיבל עליו שבע מצוות הרי זה גר תושב. ואין מקבלין גר תושב אלא בזמן שהיובל נוהג".

הסיבה להתעלמות, עד כה, מפסוק זה נראית ברורה: במשך כל השנים הללו, גם בשעה שרבנים אלו נלחמו מלחמת קודש למען ארץ ישראל ונגד מסירתה - הם התעלמו במפגיע מהצד השני של מטבע מצות ארץ ישראל (והבלתי ניתן להפרדה ממנה): חיוב הורשת הגוים ממנה. על רקע זה, ההימנעות מהזכרת "לא ישבו בארצך", נראית ברורה. אמנם חשוב לציין, שגם "לא תחנם" נועד בעיקרו למנוע ישיבת גוים בארץ תחת ריבונותנו, ולא מסירה מוחלטת לריבונותם (שנאסרת בכל שכן!). ומכל מקום, כל זמן שלא רצו לדבר על גירוש, הם הזכירו את "לא תחנם" והגבילו את פירושו לענין איסור מסירת שטחים לריבונות הגוים, מבלי להזכיר את חובת גירושם משטחים שבריבונותנו.

השלמת פסק ההלכה

וכאן החידוש, הראוי לברכה כשלעצמו, שב'קריאה' שהוציאו הרבנים הנ"ל. הנה, בפעם זו מובא הפסוק "לא ישבו בארצך". מצד שני, נותר תמוה כיצד הם אומרים משפט ברור כמו "אסור לתת לנכרים חניה בארץ" ואף מביאים את שני הפסוקים הנ"ל - ובאותה נשימה המסקנה והדרישה המעשית שהם מביאים היא רק: "על כן אסור מן התורה לסגת מאיזה חלק מארץ ישראל ולמוסרו ח"ו בידי זרים", והמשך ה'קריאה' נוגע אך ורק לענין מסירת הארץ לידי נכרים. זהו?! זו כל המסקנה משני פסוקים אלו שהם היסוד והיתד במצות ארץ ישראל? אם כבר מזכירים את "לא ישבו בארצך", האם לא היה מתבקש להמשיך וכתוב: "עלינו לעשות את המחויב עלינו על מנת להוריש את גויי הארץ מכל שטחי ארץ ישראל שבידינו, ולא לתת להם להוסיף לשבת בארצנו, ורק אז להמשיך: וכל שכן שאסור מן התורה לסגת מאיזה חלק מארץ ישראל ולמוסרו ח"ו בידי זרים וכו'"?!

או אנחנו - או הם

שהרי היום ברור לכל אחד, שכל המצב הנורא הזה, ששטחי ארץ ישראל עוברים פרוסה אחר פרוסה לידי הגוים - נובע מזה שלא השכלנו להוריש אותם מפנינו לאחר שכבשנו את הארץ. רק מזה נוצר המצב של "אזורים צפופי אוכלוסין", ו"לא נותרה לנו ברירה" אלא למסור את השלטון עליהם לידי הנציגים שלהם. אם היינו ממלאים אחר "לא ישבו בארצך" - ממילא לא היינו מגיעים לידי שום "לא תחנם". כי הא בהא תליא.

וכפי שאומר הספורנו על הפסוק "לא ישבו בארצך": "באותו החלק שתכבוש ותשב בו אתה - לא ישבו הם. היפך מה שעשו (כשנכנסו לארץ בימי יהושע), כמו שהעיד באמרו: 'וישב הכנעני בקרבו בגזר '...". כלומר, אותה מכשלה גדולה שנעשית בדורנו, נעשתה גם בדורו של יהושע. אמנם כבשו את הארץ - אך לא מימשו את הכיבוש והריבונות על ידי גירוש יושבי הארץ, ובכך למעשה לא היה לכיבוש תוכן מעשי . ומעשי אבות סימן לבנים, רח"ל.

"חזק ונתחזק בעד עמנו ובעד ערי אלוקינו ". ומפרש רד"ק: "שלא יכבשו אותם אויבינו וישבו בהם אם יתחזקו עלינו וינצחונו. ואם יעשו כן - לא יהיו ערי אלקינו אלא ערי אלוהים אחרים".

מלוא כל הארץ משפט?

מדוע בכלל צריכים להיות משפטים מיוחדים לעם ישראל? בתורה ישנם "מצוות", "חוקים" ו"משפטים". ה"מצוות" - תפילין, מזוזה, פסח וכדו' - מיוחדות לישראל ויש להם טעם מובן. ה"חוקים"-שעטנז, פרה אדומה וכדו' - גם מיוחדים לישראל, ולמרות שאין טעמם ידוע, למאמין ברור שיש בהן עניין גדול. לעומת זאת, המשפטים הם לכאורה, בסך הכל ענייני נזיקין והכרעות ממוניות, בעיות טכניות שההתייחסות אליהן נמצאת בכל ספר חוקים של כל עם. לכן, אם ניתן להבין את הייחוד הערכי של "מצוות" וחוקים", קשה להבין מדוע צריך עם ישראל להתייחד גם ב"משפטים"? מדוע צריכה התורה לעסוק בפרוטרוט בדיני שור ובור, אבידה, אדם המזיק? שתניח התורה לשכל האנושי לפתור בעיות אלו!

ערכאות - חילול ה'!

אך לא רק שאין התורה מניחה לעניין המשפטי, אלא שחז"ל אף הרחיקו לכת בהתייחסותם החריפה לכל ניסיון לטשטש בנושא זה בין ישראל לגויים. ואילו דברי רש"י, שנפסקו להלכה, בתחילת פרשת משפטים : "לפניהם - ולא לפני גויים. ואפילו ידעת בדין אחד, שהם דנין אותו כדיני ישראל - אל תביאהו בערכאות שלהם! שהמביא דיני ישראל לפני גויים - מחלל את ה'".

הרי לנו כיוון מחשבה הפוך לגמרי: לא רק שלא רואים את המשפט כשטח שאין בו מקום וצורך להבדלה בין ישראל לגויים: אלא אפילו אם נמצא זהות בנושא מסוים בין המשפט התורני לבין משפט אחר - זר - אסור ללכת ולהישפט בפני בתי המשפט האחרים, מפני שזהו - חילול ה'!

וצריך להבין מה נזעקו חז"ל כאן? ההסבר לזה הוא יסודי עד מאוד. בעם ישראל, גם הדברים שנוגעים לחיים היומיומיים הפשוטים, הכי אנושיים - קשורים לקדושה. "בכל דרכיך דעהו ". הכל, גם הפתרונות לסכסוכים שבין אדם לחברו, ניתנו מהר סיני. אין התורה מפקירה פינה אחת בחיים שלנו, הפרטיים או הלאומיים, לרשות זרה. הקדושה חלה ומנחה את הכל.

"מתן תורה" אישי בבית הדין

אפשר לומר כך: דווקא דרך המשפטים, מתגלה הקשר האישי בין התורה לבין כל אחד מישראל. שהרי ה"מצוות" וה"חוקים" - כהלכות כשרות, שעטנז או ציצית - הם דברים קבועים ונכונים לכל יהודי באותה מידה. לעומת זאת, במשפטים - אין דמיון בין פרטי סכסוך ממוני או תביעת נזיקין שבין ראובן לשמעון, לזה שבין לוי ליהודה. וכך, כאשר באים שני יהודים לדין תורה - כמעט אפשר לומר שיש כאן מתן תורה מיוחד להם! ואכן, הפסוק "אלוקים ניצב בעדת אל ", נדרש על בית דין של תורה. ה' כביכול, עומד מעל הדיינים ומנחה אותם בשעת פסיקת דין בשאלה שלא הייתה כמוה מעולם ולא תהיה שוב. העקרונות קבועים מהר סיני, אבל מקרה זה עם פרטים מסוימים כאלה בדיוק - עוד לא היה!

המשפט הוא ה"כניסה" החזקה ביותר של ה' וקדושתו לעולם: ומנגד - בגידה במשפט התורה והליכה להתדיין בערכאות הדנות ע"פ דין אחר, מרחיקים את ה' מהעולם, עושים את העולם חלל מה' - זהו חילול ה'!

שלילת ביהמ"ש העליון

הרי לנו שורש ההסבר הרעיוני, מדוע שדה המערכה במלחמת התרבות במדינת ישראל, נמצא במערכת המשפט, כשהמוביל שלה הוא בית המשפט העליון, שבו צמחה "המהפכה החוקתית", בעיות הגיור, ביטול חוקים דתיים, טשטוש ההבדל בין יהודי לגוי ועיקור חוק השבות מתוכנו. המשפט הוא הדרך להכניס קדושה - או ח"ו טומאה - לעולם. וכבר אמר נשיא ביהמ"ש העליון (לשעבר ב"ה), ברק: "בעיני, מלוא כל הארץ משפט... אין תחומי חיים שהינם מחוץ למשפט". בעקרון הוא דווקא צודק. רק שאצלנו הבסיס לשלטון המשפט הוא "מלוא כל הארץ כבודו ". המשפט נובע מה' ומביא קדושה לעולם. אך אצל ברק שלטון המשפט הוא שלטון שכל האדם וגאוותו.

זה בסיס פסיקת רבני זמננו, שהמתדיין בפני בתי המשפט של המדינה, מרים ידו בתורת משה. אפילו אם בעניין מסוים תימצא זהות מקרית בין דין במדינה לדין תורה - אין להתדיין שם. מפני שאין בתי משפט אלו נוטלים סמכותם מהתורה.

מתנגדינו מבינים את כל המשפט. גם אנחנו צריכים להבין שהשלילה הפומבית של בתי המשפט שלהם, מקור חילול ה' - היא הדרך לעקר את בסיס כח ההתיוונות במדינתנו.