נח
ו-ט אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו
מיהו צדיק אמיתי?
"יש מרבותינו הדורשים אותו לשבח ויש שדורשים אותו לגנאי ". קשה להבין איך אפשר לדרוש אותו לגנאי. הרי נח נקרא "צדיק" פעמיים בפרשה: פעם בתחילתה ופעם בדברי הקב"ה: "כי אותך ראיתי צדיק ". התשובה היא שדווקא העובדה שהיה מי שגינה אותו מלמדת אותנו שהוא היה צדיק. רק מי שאנשים מגנים אותו יכול להיות צדיק. אדם שלא סופג גינויים והתקפות - אינו אומר את האמת על אנשים רעים, אינו מצביע על חסרונותיהם, אלא רק מחמיא להם. אנשים לא מגנים אדם כזה, כי הוא אינו מפריע להם. רק איש אמת, צדיק אמיתי, אינו פוחד להוכיח אנשים. כשהם תוקפים אותו, ברור לכול שהוא צדיק.
ו-יא וַתִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ, לִפְנֵי הָאֱלֹקים; וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ, חָמָס
העושר האמיתי הוא האושר
"דור המבול לא נתגאו אלא בשביל טובה שהשפיע להם הקב"ה... א"ר יוחנן: בא וראה כמה גדול כחה של חמס, שהרי דור המבול עברו על הכל ולא נחתם עליהם גזר דינם עד שפשטו ידיהם בגזל ". וכן: "ולפי שהיו שטופים בגזל נימוחו מן העולם ."
למדנו כאן שני כללים: דור המבול חטא דוקא בגלל העושר והשפע, שהם מסנוורים את האדם ומכסים את שכלו בחלב הגאוה והסכלות, כך שאיש השכל הופך לסכל וכסיל וגאותן כנגד הקב"ה, וכמו שאמרו דור המבול : "כלום צריכין אנו לו אלא לטיפה של גשמים? יש לנו נהרות ומעינות שאנו מסתפקין מהן. אמר הקב"ה: בטובה שהשפעתי להן, בה מכעיסין אותי ובה אני דן אותם, שנאמר : 'ואני הנני מביא את המבול מים'".
וכך אפשר להבין את דברי חז"ל : "מאי דכתיב : 'הנה צרפתיך ולא בכסף, בחרתיך בכור עוני'? מלמד שחזר הקב"ה על כל מדות טובות ליתן לישראל ולא מצא אלא עניות. אמר שמואל ואיתימא רב יוסף, היינו דאמרי אינשי, יאה עניותא ליהודאי כי ברזא סומקא לסוסיא חיורא". וברור שלא מדובר כאן בעניות ממש, כדברי שלמה המלך ע"ה : "ראש ועושר אל תתן לי, הטריפני לחם חקי. פן אשבע וכחשתי ואמרתי מי ה', ופן אורש וגנבתי ותפשתי שם אלקי". אלא הכוונה היא, שלא טוב להיות עשיר כי העושר הוא פיתוי נורא לאדם שלא מסוגל להשתמש בו לעבודת ה'. אלא טוב ונוח לו לאדם מה שביקש שלמה:"הטריפני לחם חקי", שיהיה שבע ומאושר ושמח בחלקו, כמו שאמרו חז"ל : "איזהו עשיר, השמח בחלקו. שנאמר : 'יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך' - אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא".
ואם תשאל, איפה יש כאן עושר? התשובה היא שהעושר האמיתי הוא האושר, השמחה וההנאה השקטה והשלווה של האדם במה שיש לו. ואדם שמסתפק במועט ומאושר בזה, אין עשיר יותר ממנו, כי הדבר היקר ביותר בעולם הוא מנוחת הנפש, ואם יתן איש את כל הון ביתו לא יוכל לקנות אותה בכסף. ואם כן, וכי יש עשיר יותר מאיש האושר והמאושר? וז"ל רש"י שם: "השמח בחלקו - בחלק שהקב"ה מזמין לו הכל נוטל בעין יפה. נוסח אחר: שיש לו חירות נפש ולב טוב באותו חלק שהקב"ה מזמין לו, בין טוב בין רע, בין רב בין מעט, ואינו מצטער להיות רודף ולהוט לאצור ולקנות יותר מחלקו, ואילו לא היה שמח מיגיע כפיו שהוא אוכל, מאי 'אשרי' איכא, אפילו עשיר שבעשירים ודואג ועצב בחלקו הרי הוא כעני שבעניים. אלא ודאי באכלו בשמחה קאמר, ומדקא משבח ליה קרא הכי אלמא עשיר קרי ליה".
מדוע העוון שבגזל חמור מכולם?
והכלל השני שלמדנו מהנאמר בסנהדרין לעיל הוא, שלא נחתם גזר דינם של דור המבול אלא על הגזל. וברור שחטאו גם בהרבה תחומים יסודיים, כגון עריות, כמו שאמרו חז"ל : "מלמד שהרביעו בהמה על חיה וחיה על בהמה והכל על אדם ואדם על הכל". ונאמר : "ותשחת הארץ לפני האלקים", ואמרו חז"ל : "תנא דבי רבי ישמעאל: בכל מקום שנאמר השחתה אינו אלא דבר ערוה ועבודה זרה. דבר ערוה, שנאמר : 'כי השחית כל בשר את דרכו'. עבודה זרה, דכתיב : 'פן תשחיתון ועשיתם [לכם פסל]'".
זכור אל תשכח את הכלל הגדול הזה, שעבודה זרה, עריות וגזל, ובכלל כל התנהגות הנובעת מאנוכיות והנאה עצמית ורדיפת התאוה וה"יש", נקראת השחתה, שבאלה משחית האדם את עצמו ואת העולם, כמו שנאמר בפירוש : "וירא אלקים את הארץ והנה נשחתה, כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ". ובפשטות - מכיון שהבשר השחית את דרכו, לכן נשחתה הארץ, וא"כ מה טעם שיימשך קיומו של העולם וכל אשר בו?
ומכל מקום, לא נחתם גזר דינם אלא על הגזל, כי בגזל יש לא רק הנאה לגוזל אלא גם הפסד לנגזל, ובזה הפגינו דור המבול את אנוכיותם בצורה הבולטת והמושחתת ביותר, הניגוד החצוף ביותר למטרת בריאת האדם והעולם: קדושה, ענוה, שבירת ה"יש" וכפיית היצר. וזאת כוונת חז"ל באמרם : "כל מי שידיו מלוכלכות בגזל, הוא קורא להקב"ה ואינו עונה אותו. למה? שתפלתו בעבירה". כי אדם שהוא כה שקוע בגזל עד שידיו מלוכלכות בו, מלאות ומגואלות מרוב עיסוק בגזל, איבד את מטרת קיומו ואת זכות קיומו. ועל זה הזהירו חז"ל : "יהי ממון חברך חביב עליך כשלך".
ו:יז וַאֲנִי, הִנְנִי מֵבִיא אֶת-הַמַּבּוּל מַיִם עַל-הָאָרֶץ
שמחה במפלת הרשעים
על הפסוק "ואני הנה נתתי לך את משמרת תרומותי...", הספרי דורש: "ואני - ברצון, הנני - בשמחה, דברי רבי ישמעאל. אמרו [שאלו] לו תלמידיו... "ואני הנני מביא את המבול מים " - שומע אני שיש שמחה לפני המקום [כשיורד מבול]? אמר להם: יש שמחה לפני המקום כשיאבדו מכעיסים מן העולם" - כשהמכעיסים הרשעים נאבדים, יש לפניו שמחה. וכן הוא אומר : "...ובאבוד רשעים רנה", "יתמו חטאים מן הארץ ורשעים עוד אינם ", אז "ברכי נפשי את ה'". היום זה לא מקובל, אבל צריך שתהיה רינה כאשר האויב נופל.
ולגבי מה שאמר שלמה המלך ע"ה, "בנפול אויבך אל תשמח" , שבו תקעו זרים ומתייוונים את יתדותיהם, הרי כך תיארו חז"ל איך הגיע המן להרכיב את מרדכי על סוס המלך: "אמר ליה [המן]: סק ורכב. אמר ליה: לא יכילנא, דכחישא חילאי מימי תעניתא. גחין וסליק [המן], כי סליק בעט ביה [מרדכי]. אמר ליה [המן]: לא כתיב לכו: 'בנפול אויבך אל תשמח'? אמר ליה: הני מילי בישראל, אבל בדידכו כתיב: 'ואתה על במותימו תדרוך'". אין האזהרה נגד שמחה לאידו של האויב חלה על גוי שהוא אויב לישראל, אלא על יהודי שהוא אויב של יהודי אחר.
אלה שמתלבטים ומהרהרים אחרי מידה זו של הקב"ה, המתנגדים למושגים אלה בהגדרת טוב ורע, או שקשה להם לסבול אותם, קוראים תיגר על כל מדות ה' הנובעות מהמושג של טוב ורע, דהיינו שנאה מול אהבה, אכזריות מול רחמנות, סלחנות מול נקמה, שויון מול בחירה, סובלנות מול כפיית האמת, מלחמה מול שלום, דמוקרטיה מול מלכות שמים.
אנחנו מוכרחים לקבל על עצמנו את אהבת ה' ואת מידותיו, גם אם זה בניגוד לתרבות הזרה המתייוונת של היום. אם רשע ומכעיס יאבד מהעולם - יש שמחה. "מיתה לרשעים - נאה להם ונאה לעולם ". כל זמן שהרשעים שולטים בעולם, כביכול הקב"ה לא שולט.
ז:ז וַיָּבֹא נֹחַ, וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ וּנְשֵׁי-בָנָיו אִתּוֹ-אֶל-הַתֵּבָה: מִפְּנֵי, מֵי הַמַּבּוּל
קטנות האמונה גם אצל "הגדולים"
כתב רש"י: "אף נח מקטני אמונה היה, מאמין ואינו מאמין שיבא המבול, ולא נכנס לתיבה עד שדחקוהו המים". והוא על פי המדרש : "א"ר יוחנן: נח מחוסר אמונה היה, אילולא שהגיעו המים עד קרסוליו לא נכנס לתיבה". ובודאי שכוונת המדרש באומרו "מחוסר אמונה" הוא קטן אמונה, שהיה חסר לו מאמונתו השלמה. שהרי יש שני סוגים של חוסר אמונה: האחד, אלה שהם אמנם מחוסרי אמונה, שאינם מאמינים כלל וכלל, או שאמונתם היא הבל וריק, מס שפתים, שאין בה מהות. אך הסוג השני, דהיינו קטני אמונה, הרבה יותר נפוץ והרבה יותר מסוכן, כי הנגע שנכנס בתוכו עלול בקלות להיכנס גם לתוך תלמידי חכמים וצדיקים, ומהם יוצאים אלה המאמינים ולא מאמינים, כמו שמצאנו בנח.
מכל מקום ראינו, שגם נח, שהיה צדיק בדורותיו, שאמרו חז"ל שמאה ועשרים שנה בנה נח תיבה אף על פי שכולם צחקו ממנו, ומכל מקום, ברגע של אמת היה חסר מהאמונה השלמה, והיה מאלה שמאמינים ואינם מאמינים.
אוי לדור שמאמין ולא מאמין. אוי לדור ודורות שנכנסו לגלות, ונתפסו על ידה, ושקעו בתוכה, ונכבשו על ידה, עד שהיא נכנסה לתוכם. והנה, הקב"ה חשב להקים לו עם גאה וניצב, בטוח באלקיו, ללא יראה וללא פחד כלל וכלל מבשר ודם. וכשופר גדול יתקע, הקול והקריאה הרועמת מעל, למשך כל הדורות: אל תירא עבדי יעקב!
ז-יג בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה בָּא נֹחַ... אֶל-הַתֵּבָה
קדוש ה' לעיני כל!
ואומר על זה הספרי : "לפי שהיו דורו [של נח] אומרים... אם אנו מרגישים בו אין אנו מניחים אותו... אמר המקום: הריני מכניסו לתיבה בחצי היום [כלומר, באמצע היום], וכל מי שיש בו כח למחות, יבוא וימחה... [וכן] לפי שהיו מצרים אומרים... אם אנו מרגישים בהם אין אנו מניחים אותם... אמר המקום: הריני מוציאם בחצי היום, וכל מי... וימחה'. גם ביציאת מצרים כתוב : "ויהי בעצם היום הזה יצאו כל צבאות ה' מארץ מצרים". ומזה למדנו כלל ויסוד גדול בקידוש השם: שהנסיון לקדש את השם בסתר, או לכסות את הדבר מהאויב, הוא חילול השם, והוא היפוכו של קידוש השם. שהמהות של קידוש השם היא לעמוד בלי פחד מול הגוי, ולקדש שם שמים, ואם יפחד האדם מהגוי, איזה קידוש השם הוא עושה? ולכן, כאשר פרעה רץ אל משה בחצות הלילה, ונכנע לגמרי, והסכים לשלוח את בני ישראל, אבל מיד, אמר לו משה : "וכי גנבים אנחנו שנצא בלילה?! לא נצא אלא ביד רמה לעיני כל מצרים!" ובמכילתא : "אמר לו משה: מוזהרין אנו שלא לצאת אלא בפרהסיא!"
קידוש השם צריך להיות בלי היסוסים ובלי פקפוקים. וצריך לעשות זאת "בעצם היום הזה", לעין כל. צריך להביא את כל התקשורת ולהודיע לנשיא ארה"ב: אנו הולכים להקים יישוב, לגרש ערבים, אם יש בידך כוח לבוא ולמחות, בוא ומחה. צריך קידוש השם בלי טריקים כמו "נעשה בשקט ואחר כך נודיע". אלא נעשה בקול גדול, ומי שיש בידו כח למחות יבוא וימחה.
וטעות גדולה וחמורה עושים אלה שכביכול רוצים לקדש את השם בהתנחלות בארץ ישראל, אם אינם עושים את זה ביד רמה לעיני כל הגוים.
ח:ט וְלֹא-מָצְאָה הַיּוֹנָה מָנוֹחַ לְכַף-רַגְלָהּ
אין לישראל מנוחה בגלות
חז"ל דרשו על הפסוק הזה: "יהודה בר נחמן בשם ר"ש אמר: אילו מצאה מנוח לא היתה חוזרת. ודכוותה: 'היא ישבה בגוים, לא מצאה מנוח ' - אילו מצאה מנוח לא היו [ישראל] חוזרים. ודכוותה: 'בגוים ההם לא תרגיע ולא יהיה מנוח [לכף רגלך] ' - הא אילו מצאה מנוח לא היו חוזרים".
הקב"ה, שיודע את נפש עמו, ידע גם שישראל לעולם יעדיף את חיי הגלות הגויית, שטומאתה ושיקוצה כל כך מתוקים ל"שונאיהם של ישראל", וכמו שאמר שלמה המלך ע"ה : "מים גנובים ימתקו ולחם סתרים ינעם", על כן גזר הקב"ה, שלעולם לא ימצאו ישראל בטח ובטחון בגלות, לעולם לא ימצאו מנוח של קבע בגלות, ומי שאומר שאכן יכול ישראל למצוא מנוח בגלות - "מנוח עם הארץ היה... וילך מנוח אחרי אשתו ", עם חו"ל הוא. הלך אחרי בית, אחרי מקום טוב, ונשאר בגלות.
ובדרך המליצה ניתן להוסיף שהמדרש מדבר ישר תוכחות אל היהודים "הצדיקים" שגרים ב"סיר הבשר של הגלות", שהרי היונה של נוח, שהיא המקור, הייתה צדיקה מכיוון שעל הפסוק "ותבא אליו היונה לעת ערב והנה עלה זית טרף בפיה " אומר רש"י שהיונה הצדיקה הביאה את עלה הזית המר לסמל, וזה לשון רש"י: "אמרה (היונה) יהיו מזונותיי מרורין כזית בידו של הקב"ה ולא מתוקים בידי בשר ודם".
איזו צדיקה! ובכל זאת הצדיקה הזאת, אילו מצאה מנוח, לא הייתה חוזרת לתיבה. ככה כל ה"צדיקים בגלות"...
ח:יא וַתָּבֹא אֵלָיו הַיּוֹנָה לְעֵת עֶרֶב, וְהִנֵּה עֲלֵה-זַיִת טָרָף בְּפִיהָ
ללמוד בטחון מהיונה
"רמז רמזה לו. אמרה לו לנח: מוטב מר מזה ולא מתוק מתחת ידיך ". ופירש רש"י: "יהיו מזונותי מרורין כזית בידו של הקב"ה, ולא מתוקין כדבש בידי בשר ודם". זוהי מהות הבטחון: היא מצפה למזון מה' ובוטחת בו ומעדיפה את מזונו - אפילו תוך קשיים. על פני מזון שניתן לה ע"י בשר ודם. והבטחון מרומז גם בזה שהיונה הגיעה "לעת ערב", כלומר שאפילו כאשר נראה שאזלה התקוה, וזה כבר "לעת ערב", מתחיל להיות חושך, מגיע סוף האור של תקוה - אין להתייאש, שהרי פתאום יגיע "עלה זית טרף בפיה".
ועוד: העלה לא היה קטוף כבר, ולא בקלות לקחה אותו היונה, אלא היתה צריכה לקטוף ולטרוף אותו מהעץ. וזה סמל לצורך של ישראל להילחם ולהתמודד ביסורים ובאויבים, אבל לדעת בבטחון שינצחו.
ארץ ישראל ובטחון בה'
חז"ל מלמדים אותנו שבארץ ישראל לא היה מבול: "מהיכן הביאה [היונה] אותו [העלה]?... משבשושין [זמורות] שבארץ ישראל הביאה אותו. ר' לוי אמר: מהר המשחה [הר הזיתים] הביאה אותו. [והעיקר:] דלא טפת [הוצפה] ארעא דישראל במבולא [שזעם ה' לא ירד עליה], והוא שהקב"ה אומר ליחזקאל : '[אַת] ארץ לא מטוֹהרה היא - לא גֻשמה ביום זעם'".
כאן אנו רואים כמה דברים המראים את מהותה של ארץ ישראל ואת הקשר בינה לבין בטחון: האחד, שארץ ישראל לא נתקללה בשעת המבול, ולא ירד עליה זעם ה' אפילו אז, כאשר היתה קללה כללית ועולמית. ולכן אומר הנביא, שאף על פי שישראל חוטאים ומטמאים את הארץ, היא אף פעם אינה נחשבת כמקוללת, שהרי לא גושמה ביום זעם. והיא אף פעם אינה יכולה להיחשב גלות.
והשני, שהמקום של ישראל ומקור חייו ופרנסתו חייב להיות ארץ ישראל - ומוטב מר מזה ולא מתוק תחת הגוים בחוץ לארץ. והעיקר: שארץ ישראל ניתנה ביסורים כדי לבחון את אמונתו ואת בטחונו של ישראל. אבל הוא צריך לדעת, שאף על פי שהוא צריך לטרוף את מזונותיו - יצליח.
ט:ו שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם, בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ, כִּי בְּצֶלֶם אלקים עָשָׂה אֶת-הָאָדָם
חביבין ישראל
אוי לזייפנים ולמסלפים את תורת ה' שבחַבקם את התרבות הזרה בורחים מהמושג של ישראל כעם נבחר, וסוגדים הם לאליל השויון, ואינם מסוגלים לקבל על עצמם את עליונות ישראל. לכן, בזיופם, הם מביאים רק את החלק הראשון של דברי ר' עקיבא : "חביב אדם שנברא בצלם, חיבה יתירה נודעת לו שנברא בצלם", ומזה רוצים הזייפנים להוכיח שכל אדם, ואף הגוי, שוים. וברור מדוע לא יביאו הזייפנים והמתייוונים את הסיפא של רבי עקיבא, שמיד לאחר שדיבר על חביבותו של האדם, הדגיש את חביבותו של ישראל: "חביבין ישראל שנקראו בנים למקום, חיבה יתירה נודעת להם שנקראו בנים למקום " כי ממנה מוכח שכוונת הרישא היא שביחס לכל בעלי החיים, חביב כל אדם יותר מהם, כי הוא נברא בצלם. אך ביחס לכל שאר בני אדם - הגוים - חביבים ישראל, כי "חיבה יתירה", מעל זו של הגוים, נודעת להם.
ובערת הרע מקרבך
לשפוך דמו של אדם, הנברא בצלם אלקים, כאשר הוא נקי מחטא ועונש, הוא פשע הזועק עד השמים, כמו שכתוב: "קול דמי אחיך צעֲקִים אלי מן האדמה ". ודמו של הנרצח הוא בראש הרוצח, שהרי נאמר "שֹׁפֵך דם האדם, באדם דמו יִשָפך". אבל רק כסיל ופתי טוען שאין מקום לשפוך דם אדם כלל וכלל, שהרי טענה כזאת היא כוזבת ומטופשת, ומבטיחה קיום והמשך לעוול ולרצח ולשפיכת דם נקי. והתורה חייבה במקרים רבים להרוג אנשים, שהם חייבים מיתה בגלל רעתם. והאדם נברא רק כדי שיעשה טוב, ואם אינו עושה טוב, אלא אדרבה, עושה רע, אין סיבה שיחיה, ולהיפך, יש סיבה שימות ולא יקלקל את העולם וגם לא ישפוך דם נקי. ועל זה אמרה התורה כמה פעמים: "ובִערת הרע מקרבך ". וההורג אדם כזה אינו רוצח, אלא הורג ע"פ הדין.
ט:כז יַפְתְּ אֱלֹקים לְיֶפֶת, וְיִשְׁכֹּן בְּאָהֳלֵי-שֵׁם
חכמה בגוים - תאמין. תורה בגוים - אל תאמין
אמרו חז"ל: "אע"ג ד'יפת אלקים ליפת', אין השכינה שורה אלא באהלי שם ". כל החכמה של הגוים אינה שוה ואינה חשובה בפני הקב"ה, שלגביו כל חכמת האדם היא אפס ואין. תרבות ו"התקדמות" של גוים או של ישראל מומרים שאינן באות על יסוד התורה אלא הן יופי ותרבות לשמה, אינן אלא הבל וגאוה וגסות הרוח. רק אם חכמת יפת הגוי שוכנת באהלי שם, כלומר, אם היא באמת באה לעולם כדי לקדש את תורת ה', רק אז היא לרצון לפני הבורא. על זה אמרו : "כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת", וכן : "אם יאמר לך אדם, יש חכמה בגוים - תאמין, יש תורה בגוים - אל תאמין", וכן : "גוי שעוסק בתורה חייב מיתה".
מכל אלה יוצא לנו כלל אדיר ויסודי: כל חכמת הגוים לא באה אלא על בסיס של גאוה, התנשאות והתגדלות. כי כאשר אין תורה, החכמה ריקה מכל רוחניות. במקום להיות משועבדת למטרה של העלאת האדמה, גדלות הנשמה, הופכת היא את האדם לגאותן ולגס רוח המתחרה כביכול עם יוצרו. ולכן אסור לגוי ללמוד תורה, מכיון שהוא אינו לומדה לשם השפלת האנוכיות שלו אלא עושה אותה ל"חכמה" כמו כל שאר החכמות. כל ההתקדמות של האדם, כל חכמותיו, וכל השיפור הנוי והיופי, חייבים להיות משועבדים ומרוסנים לעבודת הבורא, לעול מלכות שמים. אך מכיון שהגוים התקדמו והתחכמו בגאותנות ובתחרות כלפי מעלה, נגזרו עליהם מיתה ונקמת ה'.
יא:א וַיְהִי כָל-הָאָרֶץ, שָׂפָה אֶחָת, וּדְבָרִים, אֲחָדִים
אין אחדות עם רשעים
לכאורה לא מובן: מה היה חטאם של דור הפלגה? הרי מה שהם רצו וחתרו אליו, היה הפיכת כל העולם לחברה אחת שמדברת בשפה אחת, כמו קיבוץ עולמי, מין אוניברסליות כללית של כל האנושות. מה היה רע בכך? יש יהודים שרוצים מדינה שבה כולם שווים, שאין בה הבדל בין אדם לרעהו, שרוצים להפוך את כל העולם לחברה אחת בלי מלחמות - דו-קיום עם כולם. מה רע בכך? הרי חזון אחרית הימים הוא שכל העמים יתאחדו יחד עם ישראל. אם כן, מדוע "ויפץ ה' אתם משם על פני כל הארץ ויחדלו לבנת העיר ?"
אלא, כל התאחדות של רשעים, כל התאחדות שלא על פי התורה, היא פסולה ומשוקצת. אין דו קיום עם כולם, אין אוניברסליות, אלא יש הבדלה. המדרש אומר : "את מוצא דברים הרבה ברא הקב"ה בעולם ובירר לו אחד מהם. ברא שבעה ימים ובחר הקב"ה בשבת, שנאמר : 'ויברך אלקים את יום השביעי ויקדש אותו'. ברא שנים ובירר לו אחד מהם, שנאמר : 'ושבתה הארץ שבת לה''. ברא שבועות ובירר לו אחת מהם, שנאמר : 'וקדשתם את שנת החמשים שנה'. ברא ארצות ובירר לו אחד מהם, ארץ ישראל, שנאמר : 'תמיד עיני ה' אלקיך בה'. וכן הקב"ה קורא אותה ארצו שנאמר : 'ואת ארצי חלקו'. ברא רקיעים ובירר לו אחד מהם, זה ערבות, שנאמר : 'סולו לרוכב בערבות'. ברא אומות ובירר לו אחת מהם, אלו ישראל, שנאמר : 'ובך בחר ה' להיות לו לעם סגולה'. ברא שבטים ובירר לו אחד מהם, זה שבט לוי".
אור מתוך ההבדלה
יש הבדלה בין ארץ ישראל לשאר הארצות, ובין ישראל לעמים. אין אוניברסליות, אלא יש הפרדה והבדלה בינינו, אין דו קיום ואין מסגרת של או"ם, אלא עם קדוש ונבחר - עם סגולה. ומה שמצווה אותנו ה' "ונתתיך לאור גוים " אינו על ידי התערבות ולימוד ממעשיהם ח"ו ולא על ידי שיתוף אתם, אלא האור יבוא דווקא מהפירוד, דווקא מההבדלה. רק כאשר מבדילים בין חושך לאור, ניכר האור. מתוך כך שיראו הגוים כיצד מתנהג עם ישראל, יבינו כיצד הם צריכים להתקיים, ויבואו להידבק בעם ישראל. אז יכירו וידעו כל הגוים את מלכות ה' בעולם, וכל זאת דווקא מן הפירוד.
יש כאלה ששואלים: הרי מצינו שחז"ל אמרו : "שאפילו עובדי עבודה זרה, ושלום ביניהם, כביכול אין השטן נוגע בהם שנאמר 'חבור עצבים אפרים הנח לו '". וכן מצינו שאמרו חז"ל : "דורו של דוד כולם צדיקים היו, ועל ידי שהיה להן דילטורים, היו יוצאים במלחמה והיו נופלים... אבל דורו של אחאב עובדי עבודה זרה היו, ועל ידי שלא היו להן דילטורין, היו יורדים למלחמה ונוצחין". מכאן אנו רואים שאפילו אחדות של רשעים היא טובה, כלומר היא בת קיום. איך זה מסתדר עם מה שאמרנו שכל התאחדות של רשעים פסולה?
אלא, יש להבחין בין אחדות כלל עולמית לבין אחדות בין יהודים. אחדות כלל עולמית פסולה ואסורה מהטעמים שאמרתי, אך כמובן אחדות יהודית רצויה, וחובה עלינו לשאוף להגיע אליה. הרי אנו מוכרחים לקבל את עקרון הדמוקרטיה, כי אנו יודעים שאם לא נקבל עיקרון זה, ייווצר מצב של תפיסת השלטון רק על ידי מהפכה, דבר המצריך מלחמת אחים ח"ו שאליה אסור לנו להגיע בכל מקרה. לכן, בגלל האחדות, אנו מנסים לשנות ולהשפיע בדרך הדמוקרטיה.
מעטו של הרב בנימין כהנא הי"ד
וידעו כי נביא היה בתוכם
במשך מאה ועשרים שנה עמד נח, לפי צו ה', ובנה את התיבה, תוך שהוא מוכיח את בני דורו מפני המבול המתרגש לבוא. כאשר היו עוברים ליד ביתו ושואלים אותו למעשיו, היה עונה: "כך אמר ריבון העולם, שהוא מביא מבול על העולם". תגובת אנשי דורו היתה לגלוג ארסי .
נשאלת שאלה גדולה: מאה ועשרים שנה היה נח מזהיר מפני המבול. ומה התוצאה? לכאורה, אפס! בסופו של דבר בא מבול, ומחה את העולם כולו - חוץ ממי? חוץ מנח ומשפחתו. אפילו אדם אחד נוסף לא הצליח נח לשכנע לחזור בתשובה. אפילו לא אחד! כל 'מפעל חייו' של נח, עבודה של מאה ועשרים שנה, ירד לטמיון. האמנם?
הערך העצמי של התוכחה
אך ספורו של נח הוא ההמחשה החזקה ביותר, ללימוד תפקידו האמיתי של הנביא-המוכיח. אין ספק שהמטרה הראשונית של התוכחה היא לכוון את העם לדרך הנכונה, במטרה שישוב בתשובה מיד. אך בניגוד למקובל לחשוב, אם הנביא לא הצליח להשיב את העם בתשובה בתוכחתו - אין זה אומר בהכרח שהוא נכשל! בהתבוננות מעמיקה נלמד, שיש ערך עצמי לתוכחה. בהתבוננות בנביאי ישראל נמצא עובדה מדהימה: כללית הם נחלו כשלון חרוץ. נדמה שהם לא השפיעו. העם לא היה מעוניין לשמעם, ולא חזר מדרכיו הרעים. האם לא היה ערך לדבריהם? הרי דברי הנביאים נחקקו בספר הספרים לדורות עולם!
הנביא מקדש שם שמים
את הסבר הענין ניתן למצוא בדברי ה' ליחזקאל כאשר הוא ממנה אותו לנביא: "ויאמר אלי: בן אדם, שולח אני אותך אל בני ישראל... אשר מרדו בי... ואמרת אליהם: כה אמר ה' אלוקים! והמה אם ישמעו ואם יחדלו כי בית מרי המה, וידעו, כי נביא היה בתוכם ". ובהמשך : "ובית ישראל לא יאבו לשמוע אליך...". היתכן? אם ה' יודע שלא ירצו לשמוע, למה הוא שולח את יחזקאל לסבול בזיונות? מכאן אנו לומדים כלל יסודי. יש ערך לאמירת האמת גם אם יתברר שהדברים לא השפיעו כאן ועכשיו: "וידעו כי נביא היה בתוכם".
גם אם השפעת התוכחה איננה מידית - הערך של התוכחה הוא, בעצם הבאת דבר ה' לעולם. הנביא שמבטא את האמת של ה', זה הביטוי לנוכחות הממשית של ה' בעולם. בכך יודעים אנו שהעולם אינו הפקר. יש דין ודיין. הנביא בעצם מקדש שם שמים בכך. כי 'קידוש' זה מלשון הזמנה . ובאמירת דבר ה', הוא כאילו מכניס, מזמין, את ה' לעולם.
האמת חזקה מכל 'פרקטיות'
עלינו לדעת: גם כאשר נראה בוודאות קרובה שהציבור לא ישמע, חובה להוכיח ולומר את האמת, קודם כל. כדברי הגמרא האומרת : "אם לפניך [לפני ה'] גלוי [שלא ישמעו] - להם [לצדיקים הצריכים להוכיח] מי [האם] גלוי?!". כלומר, אנו לא יכולים להיות בטוחים שהדברים לא ישפיעו, ולכן עלינו לאמרם. אבל יותר מזה: ההסטוריה שלנו מספיק ארוכה, כדי שנלמד שדברים מוצאים השפעתם גם בעוד עשר ומאה שנה - ויותר. וכך, למרות שהנביאים כמעט ולא השפיעו בצורה ניכרת לעין בזמנם - הרי "נבואה שהוצרכה לדורות נכתבה ". ונבואותיהם נצרכו לדורות - ועוד איך.
ובאמת, בתפקיד ה"נביא" ראה מו"ר הרב מאיר כהנא הי"ד את תפקידו - ותפקידינו - העיקרי. להיות נביאים מוכיחים לעם. לומר את האמת של ה'. אותה אמת שמפני אלף ואחת שיקולים 'פראקטיים' 'מעשיים' 'ריאליים' אף אחד אחר לא אומר אותה. ואמנם, יתכן שביום פלוני, בשנה פלונית, נראה שהדיבורים הולכים לריק. אך לא כך במבט לטווח ארוך. במבט לטווח ארוך, להליכה עם האמת עד הסוף - יש את ההשפעה האמיתית על העם ועל המהלך ההיסטורי.
אחדות האומות - סכנה לעולם!
"ויאמר ה': הן עם אחד ושפה אחת לכולם, וזה החילם לעשות, ועתה לא יבצר מהם כל אשר יזמו לעשות ". מה "הפריע" לקב"ה כאן? הלא לכאורה אחדות האנושות כולה הוא דבר רצוי. בימינו, ישנם כאלה שמתרוצצים כל ימיהם כדי להביא שלום בין-לאומי ואחדות העולם. פעם אחת בהיסטוריה כבר הגענו להישג נשגב זה, והנה דעת שמים בועטת בדבר!
הגויים - לטובת עצמם
התשובה טמונה בדברי חכמינו ז"ל במשנה : "כינוס רשעים רע להם ורע לעולם". כשהגויים מתכנסים יחד ושלום שורר ביניהם, כאשר יש להם דעה משותפת ושאיפות משותפות, זה דוקא רע להם ולעולם. כי הרשעים לא מתכנסים אלא למען מטרות רעות, ואותה אחדות שביניהם רק תעזור לתת להם תנופה לביצוע מזימותיהם המרושעות. הרשעות לאו דוקא גלויה לעין-כל, שהרי מה רצו דור הפלגה מתוך אחדותם, אם לא ישוב העולם: "וימצאו בקעה בעמק שנער וישבו שם ", קידום הטכנולוגיה: "הבה נלבנה לבנים ונשרפה לשרפה, ותהי להם הלבנה לאבן והחמר היה להם לחומר ", פיתוח הבניה: "הבה נבנה לנו עיר ומגדל " ומה רע בכל הדברים האלו? אלא המשך הכתוב מגלה את הבעיה: "ונעשה לנו שם ". מאחורי כל מעשיהם ואחדותם עמדה מחשבתם השחצנית שהאנושות כל-יכולה, ושאיפותיהם הגאוותניות להשאיר את רישומם בהיסטוריה. בגאוותם זאת הם קראו תגר על מלכו של עולם, ולכן הפר את עצתם. יסוד זה הבין רבי שמעון בר יוחאי כאשר שמע את ר' יהודה משבח את מלכות רומי הרשעה על שתקנו שווקים, גשרים ומרחצאות: "נענה רשב"י ואמר: כל מה שתיקנו, לא תיקנו אלא לצורך עצמם! ".
ישראל - קידוש ה'
מהות ישראל היא היפוכה של מהות הגויים. בשעה שהגויים שואפים לעשות לעצמם שם בעולם, ישראל שואפים לעשות שם לקב"ה בעולם. לכן, מה שנחשב לרע ולקלקול אצל הגויים, נחשב דוקא טובה ותיקון אצל ישראל, וכן להפך. "פיזור לרשעים הנאה להם והנאה לעולם, ולצדיקים רע להם ורע לעולם ". פיזורם של הגויים נחשב לתיקון העולם, ולכן על כך נענש דור הפלגה. לעומת זאת פיזורם וגלותם של ישראל נחשב לקלקול העולם, ורק ע"י התקבצותם יחד שוב בריבונות על אדמתם יתוקן עיוות זה. וכן כאשר אחדותם של הגויים ממיטה חורבן לעולם, אחדותם של ישראל מביאה ישועה לעולם, וישועת העולם חייבת לבוא דוקא דרך עם ישראל, כי רק דרכנו מתקדש שם ה'. לכן, אם נרצה לדעת מתי אחדותם של הגויים תחשב לדבר חיובי, נדע שזה רק כאשר אחדותם תהיה נובעת מהשתעבדותם וקישורם לישראל, והכרתם כי "ה' אלוקי ישראל מלך ומלכותו בכל משלה ".
גוג בשערי ארץ ישראל - הסיכוי והסיכון
בשנה האחרונה עדים אנו לנפילת חומות הפירוד בין האומות. מזרח ומערב מתאחדים, גרמניה מתאחדת, והעיקר: חזית צבאית עולמית אחת מתייצבת במפרץ הפרסי. אל נשקע באשליה המתוקה שאיחוד העולם פועל לטובתנו. בן לילה יכולה חזית זו להתייצב מחוזקת בשחקנים נוספים מולנו בדרישות חד-משמעיות. אין בזה ראיית שחורות, כבר ניבאו הנביאים על גוג העולה עלינו - ומי יכול להתעלם מכך. אבל אמנם, יש באיחוד זה את הסיכוי הגדול, אם נבין את הרמז ונשים מבטחנו רק בריבונו של עולם, נהיה מרצוננו "עם לבדד ישכון", וכך נזכה לנפילתם בשערי ארצנו, ולגאולה מהירה שאינה כרוכה בייסורים נוספים. במהרה בימינו אמן.
בצלם אלוקים
את הפסוק "שופך דם האדם באדם דמו ישפך, כי בצלם אלוקים עשה את האדם ", יודעים החוגים ה"דתיים"-מתקדמים לצטט במטרה להראות את ההומניזם והמוסריות של התורה. אלא שאלו שצריכים אישור של הגויים ושל ה"קידמה" לתורת ה', מראים בכך שהם אינם מקבלים על עצמם עול מלכות שמים, כי מי שמחפש בתורה את מה שנראה לו מתקדם, הוא מאמין במה שהוא רוצה, והתורה היא לו רק לכיסוי.
ההוכחה הטובה ביותר לכך, היא שאותם שכל כך דבקים ביהדות כשהיא, לכאורה, אומרת את מה שהם חושבים - דוחים אותה כגזענות וחשוכה כשמדובר ב"צדדים האפלים של היהדות" שהם... אותם הדברים שלא נראים להם.
סתירה בין המוסר המערבי לתורה
והנה אפילו באותו פסוק ממש שמשמש להם כדגל, מודגשת העובדה שמי ששפך את דם האדם - דמו שלו ישפך. עונש לא הומני לכל הדעות. ואיך מסתדרת המוסריות הנאורה שב"צלם אלוקים", עם הפרימיטיביות שב"דמו ישפך"?
מכאן שמושגי המוסר התורניים שונים הם לחלוטין ממה שהמערב רואה כמוסר. המוסר היהודי אומר שמכיוון שה' ברא את האדם זכותו לומר לו מה לעשות, וזכותו אף לקחת את נפש האדם ואף לצוות על האדם עצמו לעשות כך.
בתורה מוגדרים שלשה עוונות כחמורים ביותר, והם: עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. על בסיס עבירות אלו נאמר לאלו שזונים אחרי התרבות הזרה ה"מתקדמת": מי שמתכחש לבוראו וזונה אחרי אלילי נכר, מי שחושב שהאדם הוא כל יכול, והמדע והטכנולוגיה יצירי כפיו בונים עולם בו לקב"ה כבר אין מקום, מי שרואה בכך שדם יהודי נשפך יום יום "מאבק לאומי פלשתינאי", ובתגובה היהודית הוא רואה - טרור, מי שאצלו חופש פירושו - חופש הפריצות והתועבה, החופש להיות שטוף בזימה, מי שכופר בכל המרכזי והחשוב ביהדות, הוא אינו יכול לצטט חלקים סלקטיביים מהתורה, כמו "צלם אלוקים", כמקור.
מי לה' - לה', מי לבעל - לבעל
כל מי שמתפעל, בצדק, מן היופי והשלמות שביהדות, ורוצה לחסות בצילה, חייב לקבל אותה כמכלול אחד. הדרישה למוסר אישי גבוה, הרחמים והאהבה לכל יהודי, יחד עם האכזריות והשנאה לרע ולנושאיו ואי הסובלנות כלפי עבודה זרה ותרבות זרה. על כל אחד מאיתנו, מוטלת החובה, ביחוד בימים אלו של רגע לפני המשיח, לבחור בין דרך ה', יחד עם מה שלא מובן לו בה, או בדרך מערבית, המתייוונת.
"...החיים והמות נתתי לפניך, הברכה והקללה - ובחרת בחיים!..."
ארך אפים ואל קנא
לא פחות ממה שפרשת המבול מלמדת אותנו שה' הוא אל קנא - היא מלמדת אותנו שהוא ארך אפים. בסמיכות כל-כך גדולה לתחילת התורה, ובשלב כל כך מוקדם של ההסטוריה, מגיע המבול המאבד עולם ומלואו. והשאלה מתבקשת: איך מסתדר הכילוי הכלל עולמי הזה, עם ה' הרחום והחנון, שרצונו היסודי הוא להיטיב עם בריותיו? האין עומדת בין שתי עובדות אלו סתירה חמורה?
למען האמת, ראוי לתמוה מדוע נשמעות בקביעות התרסות כנגד מצוות ה' כמו: מחיית עמלק, עיר הנידחת, ז' עממין, דיני מלחמה, הלכות נקמה וכד', הנראות כאכזריות למרות שהן מוגבלות רק לאנשים מסויימים - ואילו על פעולתו של ה' שעשה דבר מרחיק לכת הרבה יותר מכל הנ"ל - כילוי עולם ומלואו, פשוטו כמשמעו - לא נשמעות התרסות מעין אלו? האין הדבר אומר דרשני?
גורלו של עולם שאיבד את מטרתו
אין כל ספק, שהמבול הנורא שאירע בהיות האנושות בתחילת דרכה עלי אדמות, צריך להיות מסר חד ונוקב עד תהום לאנשים המאמינים בהשגחת ה'. המסר הוא: יש מטרה לעולם שמבלעדיה אין טעם לקיום האנושי. העולם לא נברא לשווא. לעולם יש מטרה - המלכת הבורא יתברך על-ידי הברואים וקיום ציוויו. כאשר הברואים משחיתים את דרכם, הם מבטלים ומשחיתים בזה, למעשה, את עצם מטרת קיומם. מכאן ועד לאבדן הגשמי של האנושות - הדרך קצרה. כי השחתת המעשים וביטול המטרה - מותירה את הקיום הגשמי חסר משמעות.
ואמנם נכון הוא, שאחרי המבול הקדוש-ברוך-הוא נשבע שלא יביא שוב השמדה טוטאלית ומוחלטת לעולם. אבל המסר של המבול נותר איתנו ללמדו לדורות עולם: היֹה היה עולם שלם, מפותח, שוקק חיים, שאבד באחת בגלל שהוא לא מילא את יעודו והתריס כלפי בוראו. מסר זה חי איתנו מתחילת לימודנו בתורה. כי אין מסר יותר בסיסי מזה לאדם.
כמה סבלנות!
האם הקורא את פרשת המבול צריך להסיק שה' איננו אלא בעל חמה, קנא ונוקם? האם זהו המסר של פרשת המבול? כדי לענות על שאלה זו צריך להרחיב את המבט על דור המבול.
חז"ל מספרים לנו במדרשים, על שפע אדיר שהקדוש-ברוך-הוא השפיע על דור המבול, ועל כוחות שאינם מוכרים לנו היום שהוענקו לדור ההוא. ה' רצה להיטיב עם בריאתו החדשה, והשפיע עליה רוב טוב במשך תקופת זמן ארוכה מאוד. צריך לזכור שהמבול אירע כאלף וחמש מאות שנה לאחר בריאת העולם - תקופה ארוכה (שלא נותר ממנה זכר) של שפע גדול שה' השפיע על האנושות. אלא שהכלל העגום של "וישמן - ויבעט" התממש במלוא חריפותו על-ידי דור המבול, שבעט וחטא בכל חטא אפשרי, מתוך הגאווה שמילאה אותם עקב כוחם העצום ויכולתם שנראתה להם בלתי מוגבלת. ולמרות כל זאת - ה' חיכה וחיכה, אולי יתעשתו, וישובו אליו. אך המצב רק הידרדר. אז פנה ה' לנח, הצדיק האחד שמצא חן בעיניו, והודיע לו שכלו כל הקיצים. אך רגע, כלו כל הקיצים לגמרי? לא בדיוק. כל שהשתנה הוא שה' ציוה את נח להזהיר את באי העולם שאם הם לא ישובו הוא עומד להחריב את העולם כולו במבול בעוד... 120 שנה! מאה ועשרים שנה! המון זמן! כמה סבלנות!!! רק כאשר גם זה לא עזר, קם ה', "התעצב אל ליבו", וכילה את עולמו.
כשכלו כל הקיצין...
אז מה יש לנו כאן - "אל קנא" או "ארך אפים"? התשובה ברורה: בשלב ראשון ה' מתגלה כארך אפיים - ולאחר שכלו כל הקיצין - כל הקיצין - הוא מתגלה כ"אל קנא". האם יש כאן סתירה? בכלל לא! ה' הוא רחמן שאין דומה לו - אבל הוא גם בהחלט לא "פראייר". זהו שאמרו רבותינו: "כל האומר הקדוש-ברוך-הוא ותרן הוא - יותרו חייו ". יש גבול. ה' משפיע כל טוב, מורה לנו את דרכו, נותן לנו כוחות אדירים, ואז - בריותיו בועטים בו? אומר ה': מצטער - "ויתעצב אל ליבו" - מבול!
כך אמרו רבותינו בירושלמי: "מאריך אפיה וגבי דיליה ". לקדוש-ברוך-הוא יש זמן ו'סבלנות אין קץ' - אבל אסור לשכוח שגם ל'סבלנות אין קץ' - יש קץ... ואם אתה עומד ברשעותך הוא גובה את שלו. יש לה' ספר חשבונות מדוייק, והוא גובה את שלו בלי לוותר על קוצו של יו"ד - אם לא חזרת בתשובה, כמובן.
לסיכום - שני מסרים מפרשת המבול:
א. הקדוש-ברוך-הוא משתוקק להיטיב עם בריותיו, והוא אף מעלים עין משך זמן רב מסוררים, תוך שהוא כובש את מידת הדין הדורשת את אבדן הרשע מיד. ארך אפים ורב חסד!
ב. יש מטרה לאדם ולעולם. בלעדיה אין סיבה לקיום. כשמתברר שרשעים השחיתו את דרכם ללא תקנה - אין רחמים. אל קנא!
הוא שאמר הנביא: "אל קנוא ונוקם ה', נוקם ה' ובעל חמה, נוקם ה' לצריו ונוטר הוא לאויביו. ה' ארך אפים וגדל כח ונקה לא ינקה".
דרכי הטיפול ברע
המושגים של "רע" ושל "הבדלה" הם מושגים שנוגעים זה בזה. והנה אך זה יצאנו מפרשת בראשית בו כאקט ראשון הבדיל ה' בין האור לבין החושך - כביטוי להבדלה בין הטוב והרע, וכבר אנו מגיעים לפרשת נח בה הקב"ה 'מטפל' ברע.
עוד לא הספיק להתחמם
כיצד הקב"ה מטפל ברע? בדרך פשוטה: הוא מבער אותו מן העולם. הוא מחליט להוריד מבול מים על העולם ולשחת כל בשר מושחת. בכך מקיים ה' את הצו המוסרי: "ובערת הרע מקרבך", צו שנשאר הוראה גם לדורות הבאים. אך, מעניין, גם אחרי המבול הנורא הזה, לא עובר זמן רב וכבר צץ הרע ומופיע שוב בעולם. הגילוי הראשון שלו הוא סמוך כל כך ליציאה מן התיבה. חם עוד לא מספיק "להתחמם" בעולם של מחוץ לתיבה - והוא כבר מוכיח שהרע טבוע בקרבו, כאשר הוא שש אל מול ערות אביו המגולה, והשאלה הנשאלת היא: כיצד זה שאך זה עתה נפתחה תקופה חדשה בעולם - וכבר, במהירות שכזו, צץ לו הרע שחשבנו שכבר חוסל ואבד לו?
הרע - חלק מהעולם
התשובה היא, שכוונת ה' במבול לא הייתה לחסל את הרע לחלוטין, אדרבא, הרע הוא חלק מהעולם של אחרי חטא אדם הראשון, ועד שלא תבוא הגאולה השלימה לא יחוסל הרע כליל. יצר הרע והרעים הם חלק מהגזירה שגזר ה' על העולם הזה, על מנת שיהיה מקום לבחירה חופשית, וכך, עם היציאה מהתיבה, מסתדר העולם כפי שהוא אמור להסתדר - הרע מול הטוב.
אלא שעתה צריך לדעת איך נערכים להתמודדות עם הרע. אחרי שהקב"ה נשבע שלא יביא עוד מבול כל כך דרסטי על העולם, הכלל של "ובערת הרע מקרבך" נשאר - לטיפול אנושי. הקב"ה, מצידו, מחליט שהגיע הזמן לבצע את ההבדלה בין הטוב לרע. וכך, מצד אחד נעמד חם - הרע, המקולל - ומצד שני, שם - הטוב, וההבדלה הזו לא נשארת כדבר ערטילאי, היא מעוגנת במעמדות שונים: חם - "עבד עבדים יהיה לאחיו" .
יפת - ענין רגיש
ומה מקומו של יפת בעולם זה של הבדלה? כאן אנו מגיעים לעניין רגיש. מילא, חם הוא רע, הוא מנודה, הוא עבד עבדים. זה ברור. אבל - יפת? אולי ניתן להתערב איתו, אולי הוא גם בגדר הטובים, הרי גם הוא נמנע מלראות בערוות אביו? והתשובה של התורה היא - לא. מיפת יש מקום לקבל משהו, אבל לא משהו מהותי - "יפת אלוקים ליפת וישכון באוהלי שם" אמרה התורה, וחז"ל ממהרים להסביר שלא נטעה: "יפיותו של יפת יהא באהלי שם". התוכן - הוא של שם, רק את החיצוניות, יופי חיצוני, כלים נאים, את זה ניתן לקחת מיפת. אך חלילה לא להתבלבל ולינוק מהם את התוכן שלהם, תוכן של שקר, כי על התוכן שלנו להיות נקי ומובדל וטוב.
לסיכום, עיקר של הרע הוא "ובערת הרע מקרבך", ביעור מוחלט. מבול. אך כל עוד הוא כאן - הבדלה. גם מיפת עלינו להתרחק, אם כי ממנו מותר לקחת דברים מסויימים.
אברהם מתנתק מעברו
דבר לא שמענו על אברהם - עדיין אברם - ופתאום "נופל" עלינו הציווי לאברהם "לך לך... אל הארץ אשר אראך" . מדוע אין התורה נותנת לנו רקע על שנותיו הראשונות של אברהם כפי שמצאנו בשאר האבות? מדוע אין התורה נותנת לנו ללמוד משהו מהשנים בהם גילה שיש אלוקים בעולם? מדוע אין התורה מספרת לנו על שבירת הצלמים? האם אין אלו דברים חשובים? מדוע התורה "מתחילה מהאמצע"?
ההסטוריה מתחילה
למעשה, בפרשת "לך לך" עם הופעת אברהם, מתחילה ההסטוריה של עם ישראל, והיא מתחילה בכוונה מהציווי הזה של "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך" וכו'. ההסטוריה שלנו לא מתחילה מלידת אברהם, מכיוון שאברהם אולי נולד עם סגולה ונשמה מיוחדת, אך בסופו של דבר בהיוולדו היה ילד ככל הילדים, התורה גם לא מתחילה מההתלבטויות של אברהם המתבונן בשמש ובירח ותוהה מי ברא אלה, כי התלבטויות יש להרבה אנשים. התורה אפילו לא מתחילה משבירת הצלמים, כי המעשה הזה נעשה ע"י אברהם כאברהם הפרטי ולא כאבי האומה הישראלית. ההסטוריה של עמינו מתחילה דווקא מהגילוי האלוקי, והציווי הפסקני: "לך לך מארצך... אל הארץ אשר אראך"!
צו חותך
הצו היה פסקני וחותך. חותך את אברהם מעברו, חותך את אברהם ממה שהיה עד אז משפחתו, חותך את אברהם ממולדתו ונופי ילדותו, מהיום - מגלה ה' לאברהם - אתה נולד מחדש, ואיתך, נולד גם עם! עם חדש, מיוחד - נבחר. עם ישראל זה הסטוריה חדשה, זה משמעות חדשה לעולם, ואברהם הוא אבי היצירה הזו, בשביל להתחיל עם כזה צריך להינתק מהעבר לגמרי. מה שהייתה מולדת - הופכת לארץ זרה. מה שהייתה משפחה - אינה עוד כזו. אברהם הופך להיות אברהם ה"עברי" - יחידי, בודד, הוא מהעבר האחד שעה שכל השאר הם מהעבר השני, אין לו לאברהם קשר עוד לעולם הקודם - כי הלך הוא להקים עולם חדש.
"עברי" זה בדד
רק אז, לאחר ההתנתקות, לאחר שהפך להיות "בדד", החל אורו של אברהם לזרום. "ויקרא בשם ה'" - שהיה הולך ומקריא את שם ה' בפי הבריות, ורבים החלו לנהור אליו לשמוע את דבר ה', וידיו מלאו עבודה כי "אברהם מגייר את האנשים ושרה מגיירת את הנשים" ההסטוריה מתחילה מחדש, לא עוד הסטוריה של שקר, עולם חסר כל משמעות. מעתה מתחיל עולם שיש בו אמת, אמת שעושה הכל כדי להינתק מהשקר ומהרע שעדיין מהווה את הרוב בעולם.
מעתה מובן מדוע חז"ל קבעו "גר שנתגייר כתינוק שנולד דמי (דומה)" . הגר, בדיוק כמו אברהם אבי ישראל ואבי הגרים, מתנתק מעברו, אין לו הורים עוד, והיחיד אליו יכול הוא להתייחס הוא אברהם אבינו "אב המון גויים" , אין לו עבר, הוא הופך להיות "עברי" - כל העולם הגויי מעבר אחד והוא עם עמו החדש מן העבר האחר. רק מתוך הניתוק מהעולם הגויי ומהתרבות הבהמית אפשר להקים עם קדוש עם אנשים מיוחדים ונבדלים, "עבריים".
© כל הזכויות שמורות