נצבים
כט:ט אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה' אלוקיכם
לעם ישראל בתור העם של ה' יאה הגאווה
בודאי שעם ישראל, בתור עם ואומה, עמו של הקב"ה, הוא עם נבחר ועם סגולה, ובתור עמו הנבחר של מי שאמר והיה העולם, נאה ויאה לו הגאוה, ובכך הוא דומה לה' יתברך, שעליו נאמר: "ה' מלך גאות לבש", וז"ל ילקוט שמעוני: "א"ר חנינא: יש לך אדם שהוא נאה ללבושו ואין לבושו נאה לו; או לבושו נאה לו והוא אינו נאה ללבושו, אבל הקב"ה נאה ללבושו ולבושו נאה לו, שנאמר: 'ה' מלך גאות לבש', וכן הוא אומר: 'מי לא ייראך מלך הגוים כי לך יאתה'". כלומר - בדרך כלל הלבוש של גאות וגאוה מגונה הוא, ואין ראוי ואין נאה לאדם ללובשו. אך כל זה משום שלא יעלה על הדעת שיעיז האדם השפל והריק מכל תוכן להתגאות, בלבוש שאינו שלו ושאינו נאה לו. אבל הקב"ה שהוא כל יכול ומלך מלכי מלכים, הוא כולו גאות ולכן נאה לו לבוש הגאות. ובאמת כך כתב רבינו בחיי: "כי המשתמש במדת הגאוה הוא משתמש בלבושו של מלך, שנאמר 'ה' מלך גאות לבש', כי הגאות לא תאות כי אם אליו ולא לבשר ודם".
וכיון שהגאות יאה לה', גם לישראל בתור עמו של "ה' מלך גאות לבש", נאה ויאה להתהדר בגאות ובגאון, כמו שנאמר: "כי שב ה' את גאון יעקב כגאון ישראל", וכן: "ושמתיך לגאון עולם". ומשום כך, ראוי אצל ישראל להשתמש במושג של "נצב". וזאת, על אף שבדרך כלל מושג זה קשור לגאוותנות מכוערת ולאנוכיות ולחירוף ולגידוף ה' רח"ל, כמו שנאמר: "ודתן ואבירם יצאו נצבים פתח אהליהם", וז"ל חז"ל: "כיון שראו שנסתלקו ישראל מסביבותיהם, יצאו מחרפים ומגדפים, שנאמר 'יצאו נצבים', וכן אצל גלית כתיב: 'ויגש הפלשתי [גלית] השכם והערב, ויתיצב ארבעים יום'". פירוש: כל מקום שכתוב אצל רשע הלשון "נצב", הכוונה לקומה זקופה ו"ניצבית", של גאוה ואנוכיות, כמו שגלית בא בגלוי פנים לחרף את ה' ואצלו כתוב "ויתיצב", וכך גם בדתן ואבירם שהיו גאוותנים. וכן אמרו: "כל מקום שנאמר 'נצים', 'נצבים', אינם אלא דתן ואבירם", והכוונה יותר רחבה, שכל מקום שכתוב "נצבים" מדובר בגאותנות וחרוף, כגון זה של דתן ואבירם.
כט:ט-י רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל. טַפְּכֶם, נְשֵׁיכֶם, וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בְּקֶרֶב מַחֲנֶיךָ, מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ
מנהיג - תפקידו וכבודו
כתב רש"י: "החשוב חשוב קודם". וכתב בעל הטורים: "הקיש 'ראשיכם' ל'אלקיכם', לומר: מורא רבך כמורא שמים ". וכן הוא, שהיהודי חייב לציית לדברי התורה וללכת בדרכיה, ואיך יֵדע מה היא הדרך אם לא יהיה לו מדריך דרך? והתורה היא מה שהגדולים אומרים, ואין לך ללכת אחרי לבבך אלא לציית להם. ועל המנהיג מוטלת האחריות והחובה להדריך את העם ולהכריח אותו ללכת בדרך הטובה. כך כתב הספורנו: "ועל כל אלו הראשים מוטל להורות להמון מה טוב להם שיקבלו עליהם, או ימאנו" - שימאנו לקבל מה שלא טוב להם.
הדמוקרטיה היא מכשיר טוב בתוך המסגרת של תורה, ואם היא מסודרת עם כל ההגבלות והאחריות של התורה. אבל אין לאדם הזכות לבחור לעצמו את החיים שירצה, אלא חובתו היא להתקדש ולהתעלות בדרך ה'. אין לעם "זכות" להיות רע או בהמי. יש ליהודי רק חובה ללכת בדרכי ה', ובמסגרת הזאת יש לו כל הזכויות שהעניקה לו התורה.
כל מנהיג צריך להסתכל על העם כאילו הם בניו ובנותיו - לאהוב אותם ולמסור את נפשו עליהם. כך כתב בעל הטורים:"'כל איש ישראל', וסמיך ליה 'טפכם', לומר, שיהיו ישראל בעיני הראשים, לנהלם ולהדריכם כטפם".
משה ביקש שכולם יבואו, מהגדול ועד הקטן, כדי שלא יגיד אף אחד מהם שהוא לא שמע ולא נשבע. וכן, כדי שיהיו כולם ביחד ובאחדות, כמו שאמרו : "אימתי [אתם "נצבים"]? בזמן שתהיו 'כולכם', אגודה אחת". וכמו שכתוב: "ויחן שם ישראל" - "כאיש אחד, בלב אחד..." . וכתב בעל הטורים: "כדרך שנאמר בסיני 'ויתיצבו בתחתית ההר' , בו בלשון אמר כאן 'אתם נצבים'". ונ"ל שזה דיוק טוב, והכוונה היא, שכמו ששם דרשו חז"ל: "שכפה הקב"ה עליהם את ההר כגיגית", כך גם כאן. ושם הכוונה היא שהשביע אותם שיֵדעו שיהודי חייב לעשות את המצוות "בכפייה", כלומר, מתוך קבלת עול מלכות שמים ולא משום שהוא מסכים איתן, אלא גם אם לא יסכים איתן, וגם אם יתנגד להן לפי "מצפונו", יכריח את עצמו, יעשה את רצונו כרצון ה', כאילו הוא חייב לעשותו משום שכפה עליו הר כגיגית. ולכן ניצבו "סביבות הארון" , כדי שיהיה דומה להר סיני.
כט:יד וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה עִמָּנוּ הַיּוֹם
ההתבוללות הורסת את הדורות הבאים
לכל יהודי יש חובה לשמור על יחודו ועל זהותו, וללכת בדרכי ה', כי לא רק הוא נוגע בדבר אלא גם "אשר איננו" עדיין בעולם, שהרי הוא עתיד להביא בנים לעולם, והם יושפעו על ידיו. אם הוא ישא גויה או יתבולל או יעזוב את דרך ה', הסיכויים גדולים שגם הם יתנהגו כך, וא"כ הוא מאבד נפשות ונשמות שהם מחוץ לחייו הפרטיים. לכן יש עליו אחריות עצומה, ואין לו רשות לעשות מה שהוא רוצה, כי לא מדובר בחיים של אדם אחד אלא בחייהם של המון נפשות לעתיד לבוא.
החיים אינם שייכים לנו, כדי שנעשה בהם מה שנראה לנו לנכון. רק יצור חייתי, חולני ואנוכי מסוגל לברבר על "זכותו" לעשות עם חייו ככל העולה על רוחו ללא כל הגבלה או מחויבות. אין מדובר ב"חיים שלי" ולא ב"זכות שלי" וזו לא "הבעיה שלי". איננו חיים לבדנו באי בודד.
חוליה בשרשרת
יהודי יקר. חייך לא התחילו ביום שנולדת. אתה חוליה בשרשרת, לה עבר מפואר, ואתה תיצור עבורה עתיד מפואר. אתה יהודי, בן או בת לאברהם, יצחק ויעקב; לשרה, רבקה, רחל ולאה. אתה החוליה האחרונה עד כה בשלשלת מדהימה המשתרעת עד משה שעמד בפני ה' בסיני, דרך דוד שכתב את ספר התהילים בה בשעה שהיכה את הפלישתים, דרך הנביאים, חז"ל, המכבים - היהדות התורנית.
אין לך זכות להשליך את הכל באמצעות נישואי תערובת, אין לך זכות להשליך את היהדות אשר זקניך כה נאבקו ואף מתו למענה. אבות אבותיך, אשר עלו על המוקד וסבלו ממסעי צלב ואינקוויזיציות ופוגרומים ושואות ומעולם לא בגדו באמונתם, מסתכלים עליך כיום ונשבעים בשמך - אמשיך את מרוץ הלפיד היהודי. ועוד דבר, יהודי צעיר. אין לך זכות לשדוד את ילדיך ואת ילדיהם ואת כל הדורות שיוולדו הלאה מעצם יהדותם וממורשתם. אינך לבד בעולם - צאצאיך מסתכלים וממתינים. החיים הם בעלי משמעות יותר מפרצוף יפה. יותר מקיום יחסים והשתלהבות של יצרים. החיים דורשים מהאדם מחויבות ויעוד ונאמנות.
היהדות הינה יפהפייה. למד עליה. מצא רב, רב אמיתי, רב אורתודוקסי, ולמד. בדוק מהי מורשתך, ולעולם לא תדע, אולי תזכה לאהוב אותה. וללא ספק, עליך למצוא אשה שתוכל לחיות עמה חיים משותפים. אבל רק יהודייה. לגויים יש דת ותרבות ואמונה משלהם, וזו בחירתם. אולם דתם ועברם ועתידם אינם קשורים אליך.
כט:יז פֶּן יֵשׁ בָּכֶם שֹׁרֶשׁ פֹּרֶה רֹאשׁ וְלַעֲנָה
אל תסתכל בקנקן
גם אם מבחוץ ובאופן שטחי נראה היהודי כשומר מצוות וחוקים, אין מזה ראיה שזו אמונתו הפנימית, שכן הרבה שומרי מצוות הם רק שומרי פולחן, ששמירתם את המצוות באה רק משום שנולדו למשפחה דתית וכך חונכו והורגלו, וההרגל נעשה להם טבע, אבל אין אורח החיים שלהם בנוי ומבוסס על מחשבות והשקפות חזקות ונכונות.
ואלה ששומרים את המצוות והחוקים מתוך הרגל אבל הם בורים בהשקפות, בקלות יכולים לסטות מהדרך. ואמנם כל זמן שאין להם ההזדמנות לסטות לא יסטו - אך זה לא מחמת אהבת ה' והבנתו, אלא מחמת פחד הרוב שעדיין שומר מסורת, או מתוך העדר הזדמנות, כמו שאמר כאן הרמב"ן: "ולא אמר על כולם דרך כבוד או שלא יתכן שיהיה לב כולם פונה היום לע"ז כי לא היו באים בברית השם ובאלתו כי מי יכריחם אבל משפחה או שבט יבואו בברית מפני פחד הרוב". אבל חסרה להם השקפה טובה וחזקה, חסרה אהבת ה' ויראתו האמיתית, ובקלות יכולים לסטות מן הדרך בתנאים המתאימים, שהרי זרע ונטע הרע נמצאים בתוכו, ביצר הרע שלו, ובידיעתו שקיימת תרבות עבודה זרה ועולם הזה המושכת. וכך ראינו שיהודי אירופה רוב רובם ככולם שמרו את המצוות, עד שבאו החירות והאמנציפציה שהולידו באופן מפתיע ומהיר את ההשכלה ופריקת העול, וכן ראינו שיהודים שומרי מסורת זרקו מעליהם תפילין ושבת ועוד עמודי הדת כשהגיעו לאמריקה.
ועל זה אמר: "פן יש בכם שוֹרש פוֹרֶה", כלומר, זרע ונטע של עבודה זרה וכפירה ופריקת עול, ששקועים בתוך לבבכם, ורק מחכים לעת הנכונה ולהזדמנות לפרות ולצמוח.
יש שפירשו כאן שהתורה הזהירה את היהודי פן יהיה שורש מר ורע להשפיע על הזולת - על בניו או על יהודים אחרים. כך כתב הרמב"ן: "פן יש בכם שורש רע שיפרח וישגה [בתוך לבו של היהודי], ובימים הבאים יוציא פרחים רעים ויצמיח מרורות, וזה על 'אשר איננו פה עמנו היום'. כי האב שורש, והבן - נצר משרשיו יפרה... ואמר 'פורה ראש' לרמוז כי משורש מתוק לא יֵצא מר. וכל אשר לבבו שלם עם ה' הנכבד ולא הירהר כלל בע"ז, לא יוליד מודה בה [בע"ז]". ואין ספק שדבריו נכונים גם לגבי עצמו וגם לגבי בנו. והספורנו פירש את זה לגבי השפעת אחרים שאינם בניו: "חושב להדיח רבים אל דעותיו הנפסדות".
והעיקר כאן להבין שהתורה הדגישה בהרבה מקומות את הצורך ללכת בדרכי ה' שהם המושגים וההשקפות, שבלי זה, לא רק שאין ליהודי הבנה מה היא תכלית התורה ותכלית חייו בעוה"ז, אלא שבסופו של דבר גם ישליך מעליו את עול המעשים.
כט:כח הַנִּסְתָּרֹת לה' אלוקינו וְהַנִּגְלֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ, עַד-עוֹלָם-לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת.
ישראל ערבים זה בזה
כל המפרשים פירשו שהפסוק בא לומר שהקב"ה מעניש את העובד עבודה זרה, או חטאים אחרים והבוגד בו בסתר, כמו שאמר לעיל: "פן יש בכם איש... אשר לבבו פוֹנה היום... והתברך בלבבו... לא יאבה ה' סלוֹח לו" ; כלומר, שהקב"ה יודע סתרי לב ובוחן כליות, ואין דבר נסתר ממנו, והוא יעניש את האדם על כל מה שעשה בסתר. אבל עלינו מוטל להוכיח את הרשע הגלוי ולבער את הרע מקרבנו, ואם לאו - כולנו נענשים. כך כתב רש"י: "אין אני מעניש אתכם על הנסתרות, שהן לה' אלקינו, והוא יִפָרע מאותו יחיד. אבל הנגלות לנו ולבנינו לבער הרע מקרבנו, ואם לא נעשה דין בהם - יענשו את הרבים". והוסיף רש"י מסנהדרין שנקוד על "לנו ולבנינו" להודיע שלא חל דבר זה "עד שעברו את הירדן - משקיבלו עליהם את השבועה בהר גריזים ובהר עיבל ונעשו ערבים זה לזה".
בסנהדרין שם יש מחלוקת בין ר' יהודה ור' נחמיה. ר"י אומר שגם הנסתרות חלו עליהם משעברו את הירדן, והראיה, שהרי היו שמתו במלחמת עי על חטא עכן שנעשה בסתר. ולפי הירושלמי , ביבנה בטלו העונשים על הנסתרות. ולפי ר"נ, על הנסתרות לא היה עונש ציבורי ולא יהיה לעולם, וחטאו של עכן היה בפרהסיא, שהרי אשתו ובניו ידעו ולא מחו. והקשה שם המהרש"א: הרי במסכת שבת כתוב: "כל מי שאפשר למחות לאנשי ביתו ולא מיחה, נתפס על אנשי ביתו... [יש לו למחות] בכל העולם כולו [ולא מחה] נתפס על כל העולם כולו" , והרי ברור שהעונשים באים לאחרים רק משום שראו את עוונות הזולת ולא מחו, ואם כן איך אומר ר"י שגם על הנסתרות יֵעָנשו? ואומר מהרש"א: "דוודאי אין סברא שיענשו בעלמא על הנסתרות משום ערבות [סתם], אלא בכה"ג דהכא [בעכן]... היה לך [יהושע] להעמיד שומרים שיפקחו בדברים שלא יעברו על החרם". ומכל מקום, רואים שגם לפי ר"נ ודאי יש ענין של ערבות, שכל ישראל ערבים זה בזה, והיא דורשת שישמרו מכל רע במחנה ישראל, וימחו נגד כל עוולה וחטא, ואם לא עושים את זה, נענשים מצד הערבות. ולר"י, אם נאמר שהוא סובר שנענשו על כל הנסתרות, טעמו שהערבות גופא מביאה את העונש, שעל עם ישראל לחנך את בניו לדרך הישרה. ואולי הוא סובר שדוקא בחטא לאומי, אפילו בסתר, נענשים, אבל בחטא פרטי העונש בא רק משום שצריכים למחות. ואין ספק שלכו"ע אם רוב רובו של העם חוטא, גם הצדיקים נתפסים, משום הערבות, והערבות בענין זה מראה שכל עם ישראל חטיבה אחת.
יוצא מדברינו, בענין זה שישראל ערבים זה בזה, שכל יהודי קשור לכל יהודי אחר, ומצד אחד הוא חייב לעזור לו ולאהוב אותו כנפשו, משום שלכולם יש יעוד משותף כעם עליון, סגולה ונבחר; ומצד שני, הוא חייב להוכיח אותו מאותה סיבה, שאסור שבמחנה הקדוש תהיה רעה וטומאה, והוא חייב לבער את הרעה הזאת. ואם יהודי אינו עושה את זה, הערבות-הערבון הזה נשאר, מדה כנגד מדה: אתם קשורים לטוב, ואם לא תנסו להגשים אותו, תהיו קשורים לפרעון.
המצוות מוטלות עלינו
הרמב"ן פירש שה"נסתרות" פירושו - השגגות, שהקב"ה לא מעניש עליהן, מפני שהן לא אשמתנו ולא "לנו", ו"הנגלות" הן הזדונות, שהן אשמתנו, "לנו", ועליהן אנו נענשים. ולי נראה שהפסוק הזה קשור למה שכתוב לפניו, שהגוים יטענו שהגלות והסבל וחורבן הארץ באים מכח סירוב ישראל להודות בדת הגוים. וישראל השיבו שנהפוך הוא, שהם באים בעקבות סירוב ישראל לשמור את התורה. ועל זה ישראל מסיימים: על אף שהגלות ממשיכה לאורך זמן, וסבלנו אלפי שנים, ואין לנו ידיעה מתי ניגָאל, מ"מ נמשיך לקיים את המצוות, מפני שהנסתרות, מתי יהיה הקץ, לה' אלקינו, אבל הנגלות - קיום התורה והמצוות שנתגלו לנו בסיני - מוטלות עלינו ולבנינו לקיימן עד עולם. כך כתוב בפסיקתא זוטרתא: "'הנסתרות'... אלו קיצי הגלות שהם סתומים וחתומים... 'והנגלות' - אלו תשובה ומעשים טובים".
עול מלכות שמים
עיקר העיקרים ויסוד היסודות הוא שיקבל אדם עליו עול מלכות שמים, ויקיים את המצוות משום שהקב"ה ציווה אותן לנו, וכך נשבור את גאוותנו ואת יצרנו, ונהיה נכנעים ושפלים, ונתרומם ונתקדש. ובין אם באמת אין אנו מבינים כלל וכלל למה נצטוינו מצוה מסויימת, ובין אם משכלנו המצאנו טעם הגון, חייבים אנו לקיים את המצוה משום שהיא ציווי ה'. ועל זה אמר: "הנסתרות" - טעמי ועומק המצוות הן בידיעתו של הקב"ה, ובין שאנו מבינים או לא, חייבים אנחנו לקיים את המצוה משום שהיא נתגלתה לנו ע"י הקב"ה. ומשה הדגיש את זה כאן, משום שסמוך לפסוק זה מדובר על אדם שבתוך לבו יכפור בה' ולא ירצה לשמור את המצוות; ובאמת יש להקשות איך זה, והרי האדם הזה ראה את ניסי ה' ואת נפלאותיו?! אלא שיתכן שיש אדם שאינו מקבל עליו את המושגים ואת המצוות מפני שאינו מסכים איתם, מפני שיש לו מוסר פרטי והתורה נוגדת אותו, כמו ששאול לא קיבל את השמדת עמלק. ולכן בא הכתוב ואומר: אל תהי צדיק הרבה. לה' הנסתרות והוא יוצר הצדק, ואיך לא יֵדע אדריכל הצדק מהו צדק אמיתי?! אלא אתה שְמור את הנגלות, וַעֲשה אותן בקבלת עול מלכות שמים.
...לעשות את כל דברי התורה הזאת. כל התורה, בין שמסכימים ובין לא.
ל:א-ב וְהָיָה כִי-יָבֹאוּ עָלֶיךָ כָּל-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה, אֲשֶׁר נָתַתִּי, לְפָנֶיךָ; וַהֲשֵׁבֹתָ, אֶל-לְבָבֶךָ, בְּכָל-הַגּוֹיִם, אֲשֶׁר הִדִּיחֲךָ ה' אלוקיך שָׁמָּה. וְשַׁבְתָּ עַד ה' אלקיך וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ, כְּכֹל אֲשֶׁר-אָנֹכִי מְצַוְּךָ, הַיּוֹם: אַתָּה וּבָנֶיךָ, בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשֶׁךָ
כמה התרחקנו מהתורה בגלל הגלות
"התבונן בחלקי הסותר... להבחין האמת מן השקר, ובזה תכיר כמה רחקת מן הא-ל יתעלה בדעות ובמנהגים אשר לא כתורתו". יבוא יום שתבין כמה התרחקת מה'. אתה תסתכל על עצמך, על מעשיך, על דעותיך ועל מנהגיך, ותבין כמה הם לא לפי תורת ה'. למעשה, התשובה האמיתית היא שהאדם יבין עד כמה הגלות הרחיקה אותו מהאמת. האדם, כביכול, יסתכל בראי ויגיד: כל הדעות והרעיונות שחשבתי שהם של ה' - עכשיו אני מבין שאינם של ה'. ולאו דווקא מי שכפר בזדון יתפלא, אלא הספורנו מדבר על אלה שחשבו, בטעות, שרעיונותיהם הם תורת ה'. כתב כאן הכלי יקר: "וראשונה נתכוון ה' להפיצך, אמנם ההדחה מן המצוות נמשך... מן הניפוץ.... אתה מודח מן המצוות אבל אין לייחס הדבר אליו יתברך כי אם אליך. ונקרא 'נדחך' כי אתה עשית וגרמת לך הדחה זו". הקב"ה חשב שהגלות תביא לתשובה, אך למעשה היא גרמה התרחקות מהתורה 'מודח מן המצוות', בגלל החיים בין הגויים. ולכן "ושב וקבצך" - ה' יקבצך פיזית ויקבצך מההתרחקות הרוחנית. וזו באמת הכוונה של חז"ל במסכת סוכה: "ארבעה מתחרט עליהן הקב"ה שבראם ואלו הן: גלות, כשדים וישמעאלים ויצר הרע". ה' מתחרט על שברא את הגלות, כי הוא חשב שהגלות תהיה כתרופה, שהיהודים יחזרו בתשובה, אך נהפוך הוא - הגלות עשתה לנו מה שהישיבה כאן בארץ לעולם לא הייתה עושה. לא רק שחלק התבוללו ונטמעו ופרקו עול ועכשיו הם בגרמניה או באמריקה, אלא ההדחה באה גם לחוגים הדתיים, שאימצו מושגים כמו דמוקרטיה וחופש ביטוי וצורך ב"החזרת שטחים" וכד'. וכל זה בא מההשפעה ומהתרבות של הגלות. על זה ה' מתחרט. הגלות הרסה את המושגים והרעיונות של היהדות. הגר"א אמר שהמלחמה הקשה ביותר של משיח בן יוסף לא תהיה עם אדום וישמעאל, אלא עם הערב רב, שמכניסים לתוכנו את השקר, והגרוע מכל הוא שהם אומרים שזו האמת.
גם הדתים יחזרו בתשובה
התשובה האמיתית, השיבה לה', חייבת להיות בכך שאנו פורקים עול הגויים ומקבלים עלינו עול מלכות שמים. על המילים "ושבת עד ה' אלקיך" כתב הספורנו: "תהיה תשובתך כדי לעשות רצון קונך בלבד וזו היא התשובה... שמגעת עד כסא הכבוד". חזור בתשובה לא משום שזה מוסרי ו"יפה", אלא משום שזהו רצון קונך. התשובה הזאת, התשובה של עול מלכות שמים, מגיעה עד כסא הכבוד! בתשובה הסופית אנו נכיר את האמת, כמה רחקנו מה'. ההכרה הזאת תגיע לא רק לחילוני ולכופר, אלא גם למי שהוא לכאורה דתי, מי שלא התרחק מהלכות שבת וכד', אבל התרחק בדעות. אז נבין שהגלות הדיחה אותנו מהמצוות בגלל התרבות וההשפעה מהגויים. והתשובה האמיתית היא קבלת עול מלכות שמים כדי לעשות רצון קוננו בלבד!
במסכת ערכין יש מחלוקת: האם הדור לפי הפרנס או הפרנס לפי הדור? כלומר, האם פרנס צדיק מגן על הדור? אבל ברור שאם גם הדור וגם הפרנס מבולבלים ורעים, ודאי וודאי שאין הגנה. אם כן, ברור מהי חובתנו היום: ליצור ולהקים פרנסים שיהיו מנהיגים עם דעת. "כל תלמיד חכם שאין בו דעת, נבלה טובה הימנו" . תלמיד חכם שאין לו דעת - הכיצד? אלא, המובן של "דעה" כאן הוא כמו במימרה "אם אין דעה, הבדלה מנין?" לא מספיק שאדם ישב וילמד. אם תשים ש"ס על חמור, הוא נשאר חמור למרות שיש עליו ש"ס. 'דעה' - הכוונה היא להבין איזה מושג, רעיון, דרך נוצר על ידי המצוות. מי שיש לו דעה, יאמר שדין מסוים לא שייך במצב מסוים, כי יש הבדל, ומי שאין לו דעה, אין לו כלום.
תלמיד חכם לוחם
אין ספק שהעיוות של היום בא בגלל הגלות שהפרידה בין דת ללאום. החילוניים באו ולקחו את הלאומיות. לדעתם, כמו שיש פיני, יש ישראלי. ומצד שני, הדתיים לקחו את הדת בלי מלכות ומדינה. העניין שלהם במדינה הוא הכסף. הם הפכו את כל המושג של עם ישראל למושג של דת. אנו חייבים לשנות את זה, וכן להוריד את המנהיגים שמסמלים את ההפרדה בין הדת ללאומיות. מיהו גם חסיד וגם גיבור? על הפסוק "אז דברת בחזון לחסידיך ותאמר שויתי עזר על גבור הרימותי בחור מעם" אומר המדרש: 'אז דברת בחזון לחסידיך' מדבר באברהם... 'שויתי עזר על גבור' שהרג ארבעה מלכים בלילה אחד... דבר אחר 'אז דברת בחזון לחסידיך' מדבר בדוד... י"ג מלחמות עשה דוד, ורבנן אמרי י"ח, ולא פליגי. מאן דאמר י"ג - לצורכיהן של ישראל, מאן דאמר י"ח - חמש לצורך עצמו, י"ג לצורכיהן של ישראל". והעיקר "לישראל", להילחם נגד שונאיהם ולהרחיב את גבולם. אותו דוד שקם בחצות ללמוד תורה, עשה מלחמות. זה אב טיפוס של מנהיג! והיה עוד מנהיג כזה: עתניאל בן קנז. מצד אחד, כתוב עליו "ויצא למלחמה ויתן ה' בידו את כושן רשעתים" ומצד שני, הגמרא אומרת עליו: "אלף ושבע מאות קלין וחמורין... נשתכחו בימי אבלו של משה... והחזירן עתניאל בן קנז מתוך פלפולו" . אותו עתניאל שיצא למלחמות, החזיר את ההלכות בפלפולו. הוא התחתן עם עכסה, בתו של כלב, והיא "מעידה" עליו שכולו תורה: "'ונתתה לי גולות מים' - אדם שאין בו אלא תורה בלבד" . אנחנו רואים פה את המנהיג היהודי שיש בו הצירוף של לוחם וגדול הדור. זה הטיפוס הנכון של מנהיג, כי אם אין צבא ואין מדינה, אתה נשאר ר"מ בישיבה, מה שהיה בפולין!
ל:ז וְנָתַן ה' אלוקיך אֵת כָּל-הָאָלוֹת הָאֵלֶּה, עַל-אֹיְבֶיךָ וְעַל-שֹׂנְאֶיךָ, אֲשֶׁר רְדָפוּךָ
אויביך - ישמעאל, שונאיך - עשיו
כתב רבינו בחיי: "'אויביך' - ישמעאל, 'שונאיך' - עשו... והן שתי האומות שאנחנו משועבדים תחתיהם ומפוזרים ביניהם. ועל כן הביאו רז"ל משל מתרי אווזי... אמר רבה בר בר חנה: זימנא חדא הוה אזילנא במדברא, וחזינן להנהו תרי אווזי דשמטי גדפייהו משמנייהו [נופלות נוצות שלהן מרוב שומנן]. וקא נגיד חוטא דדובשא [נהר דבש שזב בהתמדה] מינייהו. אמינא להו [לאווזים]: אית לן בגווייהו לעלמא דאתי? חד דלי גפיא וחד דלי אטמא. כי אתא לקמיה דרבי אלעזר, אמר ליה: עתידין ישראל ליתן את הדין". ופירש רבינו בחיי, ששני האווזים הם ישמעאל ואדום, שהם שמנים ומלאי טוב. ולי נראה שזאת גאוה בעושר שלהם; ועוד נראה לי שאיבוד הנוצות בגלל השומן, הוא סימן שהעושר והגשמיות של החברה הורסים אותה, ובגללן היא מתחילה לאבד את עיקר הדרה הנפשי, והופכת למכוערת. מכל מקום, רבינו בחיי מפרש שרבב"ח שאל האם לעתיד יהיה לישראל חלק בשפע הזה; ואחד מהם, ישמעאל, הרים את הכנף, לרמז שיעוף אל ישראל להתגייר; ואדום הרים את ירכו, להראות שימול את עצמו ויתגייר - כלומר, ש"ידעו את ה'". וסיים רבינו בחיי: "ומה שישראל עתידין ליתן את הדין, לפי שאינן חוזרין בתשובה והן מתאחרין מלהתגייר". ולי נראה שמה שאמר רבי אלעזר הוא תוכחה גלויה לישראל שלא חזרו מהגלות ובזה מנעו את הגאולה, וכן על חוסר אמונתם הכללי. שהרי ביומא , מצאנו שרבב"ח שגר בבבל רצה לעזור לריש לקיש לצאת מהירדן, וריש לקיש נשבע שהוא שונא את יהודי בבל, מפני שמנעו את השכינה מלחזור ואת הגאולה השלמה, בזה שלא חזרו כולם בימי עזרא . וכאן חוזר על זה רבי אלעזר ואומר: הנה, בידינו היתה הגאולה, והיהודים לא חזרו ובזה מנעו אותה, ועד היום חסרה בנו אמונה, שהרי שאלת אותם האם יהיה לנו חלק בעושר ובכבוד שלהם, והרי בטוח ומובטח לנו שיהיה כך! ועל חוסר אמונה זה עתידין ישראל לתת את הדין.
וכתב רבינו בחיי בהמשך: "ומה שהזכיר 'אויביך' על ישמעאל ו'שונאיך' על עשו , מפני שהאויב גדול מהשונא... ומפני שבני ישמעאל קשין לישראל יותר מבני עשו, לכך קראן הכתוב 'אויביך'". ובזוהר הקדוש כתוב: "'[תחת שנואה [עשיו] כי תִבָעֵל], ושפחה כי תירש גברתה' : דא הגר דאולידת לישמעאל, שעשה כמה רעות לישראל, ושלט בהם ועינה אותם בכל מיני עינויין, וגזר עליהם כמה שמדות, ועד היום הם שולטים עליהם ואינם מניחים להם לעמוד בדתם, ואין לך גלות קשה לישראל כמו גלות ישמעאל".
ל:יא-יד כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ, וְלֹא רְחֹקָה הִוא. לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא: לֵאמֹר, מִי יַעֲלֶה-לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ, וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ, וְנַעֲשֶׂנָּה. וְלֹא-מֵעֵבֶר לַיָּם, הִוא: לֵאמֹר, מִי יַעֲבָר-לָנוּ אֶל-עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ, וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ, וְנַעֲשֶׂנָּה. כִּי-קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר, מְאֹד: בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ, לַעֲשֹׂתוֹ.
התשובה והגאולה בידינו
משה רבינו דיבר על קץ הגלות, שיכול לבוא כל רגע אם אך יחזרו ישראל בתשובה שלימה ואמיתית, הכוללת אמונה ובטחון בהקב"ה שהוא יכול לגאול אותם, וכן עשיית מצוות קשות ומסוכנות, ובמיוחד לחזור בעצמם לארץ ישראל.
ותשובה כזאת מבוססת על הבטחון בהקב"ה ועל הנכונות להסתכן ולמסור נפש עליו. ולכן מעודד אותם משה ואומר: חזק ואמץ! כי המצוה הזאת, דהיינו לחזור בתשובה על סמך הבטחון, אינה "נפלאת ממך" פירש אבן עזרא: "נסתרת או דבר פלא שתלאה [תעייף את עצמך] לעשותו". כלומר, אל תאמר שהמצב כל כך קשה ומסוכן, שהפתרון ע"י תשובה ובטחון אינו נראה, והוא נסתר ממך ואינו הגיוני ואינו סביר; ואל תגיד שהמצב כל כך מסוכן, שלא עולה על הדעת שתוכל לפותרו ע"י בטחון ותשובה, שדבר כזה לא הגיוני ולא ריאלי, ואדם הסומך עליו ילאה את עצמו וייכשל. שזה אינו נכון, אלא היא לא נפלאת וגם לא רחוקה היא, כלומר, לא בלתי אפשר להשיג את הפתרון על ידה.
ומשמע שמדובר כאן דוקא במצוה מסויימת ולא בכל התורה, כי מכיון שניתנה להם התורה מה הקושי העצום שנרמז כאן? ואין נראה שהקושי הזה מכוון לכל התורה, אלא למשימה מיוחדת ומצוה מסויימת, שהיא נראית קשה במיוחד, והיינו הבטחון שעליו מבוססת התשובה, שעליה דיבר משה בסמוך. וכ"כ הרמב"ן: "אבל 'המצוה הזאת' על התשובה הנזכרת [לעיל פסוק א: "והשֵבוֹת אל לבבך"]... והטעם לאמר כי [אף] אם יהיה נדחך בקצה השמים ואתה ביד העמים, תוכל לשוב אל ה'... כי אין הדבר נפלא ורחוק ממך, אבל קרוב אליך מאד לעשותו בכל עת ובכל מקום". והנה הרמב"ן דיבר על התשובה גרידא, שהיא מצויה ליהודי תמיד, ושהגאולה בידינו ונוכל להיגאל מיד אם אך נחזור בתשובה אמיתית. וזה אמת ויציב, אלא שנראה לי שמשה הוסיף כאן גם את החיזוק הזה של בטחון ומסירות נפש.
לא בשמים היא
גם הספורנו דיבר על התשובה כאן: "'לא נפלאת...' - שתצטרך לנביאים... 'ולא רחוקה היא' - שתצטרך לחכמי הדור הרחוקים שיפרשו לך... וביאר [הרחיב] זה באומרו: 'לא בשמים היא, לאמר' - לא יקרה לך בענין התשובה שתצטרך בה להגדת נביא". ודבר גדול אמר לגבי התשובה: שהתשובה דבר ברור היא, שהיא חייבת להיות אמיתית ושלֵמה, ויסודה הוא אמונה ובטחון בהקב"ה, ונכונות לציית למצוות ולציוויים המסוכנים והדורשים מסירות נפש ויראת ה' ואי-פחד מהגוי. ודברים אלה ברורים לאדם, והם הסימנים הקבועים תמיד. שהרי התורה מבוססת על מושגים, וביניהם מושגים יסודיים כגון אמונה ובטחון; והמצוות הפרטיות מודרכות ע"י המושגים. והמושגים הם סימנים וציונים תמידיים ליהודי איך להתנהג ובאיזה דרך ללכת, שכל מעשיו יהיו מושפעים ומודרכים ומכוונים ע"י הסימנים האלה. והסימנים כבר ניתנו, והיהודי חייב תמיד לתת את עיניו בהן.
אין זאת משימה בלתי אפשרית, שתצטרכו לעלות עד השמים או לעבור מעבר לים. ואל תחשבו שאי אפשר לקיים את המשימות הקשות של התורה, אלא התשובה השלימה עם הבטחון והחזרה לארץ ישראל הם דברים אפשריים. וגם אין הדבר תלוי בשמים אלא בכם, שבידכם יש הבחירה לחזור בתשובה ולבטוח בה'. וגם אין הגאולה תלויה בשמים אלא בכם, שאם תחזרו בתשובה מיד תיגָאלו. וגם אין צורך לחכות לגדול בתורה לעלות וללמד אתכם את סוד הגאולה, כי היא בידכם. וגם אין צורך לחכות למשיח שישמיע לכם דברי גאולה, כי הכל תלוי בכם. "לא בשמים היא", אלא בידכם, אם תאמינו ותבטחו בה' ותעשו את מה שמוטל עליכם. אם כן, הגאולה אינה מעבר לים אלא קרובה לכם, כמו שנאמר: "היום אם בקוֹלו תשמעו".
ל:טו,יט רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם, אֶת-הַחַיִּים וְאֶת-הַטּוֹב, וְאֶת-הַמָּוֶת, וְאֶת-הָרָע... וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ.
ובחרת בחיים
המלאך הוא טהור משום שאין לו יכולת בחירה ואין לו פיתויים. הוא אינו מתמודד עם אותה מלחמת יצרים הבוערת בלב האדם. רק לאותה בריה יחודית הנקראת אדם היכולת לבחור בין טוב ורע, ורק עליו מוטלת האחריות העצומה של הבחירה בטוב. כשהאדם בוחר בטוב, ביופי ובגדולה, ודוחה רוע, כיעור ובינוניות, הוא אכן ראוי לתואר נזר הבריאה! כשהאדם מצליח להתגבר על נטיותיו האנוכיות, הוא מתרומם ומתקדש, ומגשים את תכלית הבריאה.
הקדושה היא השלטת האדם על יצריו השפלים. כל הרוע והכיעור שבעולם נובעים משקיעת האדם בסיפוק תאוותיו ומסירובו לטהר את מגמת חייו. מי שגונב או רוצח בחר למלא את תאוותיו האנוכיות ולהתעלם מחובותיו המוסריות. ה"אני" שבאדם הגדל פרא עלול להרוס עולם ומלואו. רק כשה"אני" מרוסן ומשועבד לערכי הטוב והמוסר, נמנעת הידרדרות העולם למ"ט שערי טומאה.
העולם המודרני שם לאידיאל מושגים כמו "חופש", "חירות", "זכויות אדם" - מושגים המעניקים חופש לכל אדם לעשות ככל העולה על רוחו. מושגים אלה מתרחבים ומתפשטים כמו סרטן עד שהופכים לאנרכיה של מתירנות. ואולם עם ישראל אינו חי על פי אידיאלים אנושיים ריקים. עם ישראל חי על פי דבר האלוקים. זוהי קבלת עול מלכות שמים. עול מלכות שמים! כמה נהדר העול הכבד הזה! העול מחשל, העול המעניק חירות אמיתית, כדברי רבותינו, "אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה" . מי שעושה ככל העולה על רוחו אינו חופשי, אלא משועבד לתאוותיו. אין לו מעצורים; הוא עבד לחומריות.
© כל הזכויות שמורות