סוכות
סוכות - חג האמונה והבטחון
לכל חג יש כינוי, תואר, לחג הסוכות התואר הוא שמחה. "זמן שמחתינו". בפסח, יצאנו מעבדות לחרות, בשבועות, קיבלנו תורה, אם כן למה דווקא חג סוכות הוא "זמן שמחתינו"? ויש עוד דבר מוזר, אנחנו רואים בגמרא: "אמר ליה רבי אלעא לעולא כי עיילת להתם (לבבל) שאיל בשלמא דרב ברונא אחי במעמד כל החבורה דאדם גדול הוא ושמח במצות, זימנא חדא (פעם אחת) סמך גאולה לתפלה ולא פסיק חוכא מפומיה כוליה יומא. (שמח כל אותו היום)" והרי אנחנו בכל יום סומכים גאולה לתפילה, ומה השמחה המיוחדת? ויותר מזה,"אמר ר' יוחנן איזהו בן עולם הבא? זה הסומך גאולה לתפילה" . מה הגדלות שיש בלסמוך גאולה לתפילה?
הגר"א קבע שבחג ראשון של סוכות לא אומרים שיר של יום כבכל יום, אלא: "למנצח בנגינות מזמור לאסף שיר. נודע ביהודה אלוקים; בישראל, גדול שמו. ויהי בשלם סוכו;". מדוע דווקא המזמור הזה? אם בגלל שנאמר שם המילה "סוכו", הרי קודם לכן כתוב: "ישת חושך, סתרו - סביבותיו סוכתו" או "כי יצפנני, בסכה" . וחוץ מזה, מה הכוונה ויהי ב"שלם" סוכו? העיר שלם? או שלום?
עוד דבר, חז"ל תיקנו לקרוא את ההפטרה של גוג ומגוג דווקא בסוכות, מה הטעם?
בחג הסוכות, אנו קוראים בתורה על כל המועדים . ולפני פרשת המועדים מופיע הפסוק: "ולא תחללו את שם קדשי ונקדשתי בתוך בני ישראל אני ה' מקדשכם המוציא אתכם מארץ מצרים... אני ה'" מה הקשר בין זה לזה?
אנחנו רואים שכשתמה העבודה בבית המקדש הראשון נאמר: "אז יקהל שלמה את זקני ישראל את כל ראשי המטות... ירושלים ויקהלו... בירח האיתנים (תשרי) בחג הוא, החודש השביעי"- בחג הסוכות. למה דווקא בסוכות? רואים שם עוד דבר מעניין מאוד, הם מביאים את הארון לקודש הקודשים: "ויאריכו הבדים ויראו ראשי הבדים מן הארון על פני הדביר" הבדים היו בארון והכהנים הנושאים את הארון החזיקו את הבדים. ואסור היה להוציא את הבדים מהארון, מה עשו? האריכו אותם. למה עשו את זה?
אנחנו יודעים שבסוכות בכל יום מקיפים את המזבח פעם אחת ואומרים "אנא ה' הושיעה נא, אנא ה' הצליחה נא" ורב יהודה אומר "אני והו הושיעה נא". מה הכוונה של "אני והו"?
כדי להבין את כל זה אנו צריכים לדעת מהי הנקודה המרכזית של חג סוכות? "למען ידעו דרתיכם כי בסכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים" אנחנו יושבים בסוכות כדי שנזכור שאבותינו יצאו ממצרים וישבו בסוכות. בגמרא רבי עקיבא אומר סוכות ממש, ורבי אליעזר אומר ענני כבוד. ללא ספק אין פה מחלוקת, העיקר ענני הכבוד. הסוכה היא הסמל של הכוח הנצחי.
"ופרוש עלינו סוכת שלומך" למה לא "ארמון שלומך", או "מבצר שלומך"? וכן, "סוכת דוד הנופלת" למה לא "מעוז דוד", או "מבצר דוד"? אנו רואים שדווקא הסוכה הפכה לסמל של הישועה. "כי יצפנני בסכה ביום רעה" . ולכאורה, כשאני נמצא במלחמה - בצרה, אני לא מחפש סוכה, אני מחפש בונקר! אנו רואים שדווקא הסוכה מסמלת את הבטחון בקב"ה שהוא יציל אותנו. להם מעוז, להם ארמון, להם מבצר - לנו סוכה! דווקא הסוכה היא סמל הישועה והבטחון בה'. הרי הלשון "סוכה" היא מהמלה "סכך", להגן ולכסות , כלשון הפסוק: "באברתו יסך לך", וכן: "סכותה לראשי ביום נשק", וכן במשכן: "וסכות על הארון את הפרכת". ובכן, דוקא מהמלה "סכך" שכוונתה הגנה וכח להגן ולכסות מפני סכנת האויב, באה המלה "סוכה", החלשה והארעית, כסמל הכח וההגנה וההצלה של ישראל! הכוונה ברורה: כי "אלה ברכב ואלה בסוסים, ואנחנו בשם ה' אלקינו נזכיר" , כי "אין המלך נושע ברב חיל, גבור לא ינצל ברב כח" . מול האויבים והגוים הרבים והחזקים, אין ממה לפחד אם יבטחו ישראל בה', שעזרם ומגנם הוא. משום כך, דוקא הסוכה החלשה והרעועה לכאורה, נקבעה כסמל העוז והגבורה של הקב"ה.
משום כך, חג הסוכות נקרא זמן שמחתינו. אדם עצוב לא יכול להיות עם אמונה. רק אדם שמח הוא מאמין. אדם שדואג אינו מאמין. ולכן, לא עומדים לתפילה בעצבות, אלא מתוך שמחה של מצווה. אדם שמאמין הוא שמח, "רע היום? יהיה טוב!" זה בטחון. וכך אפשר להבין את הסיפור בתלמוד על רב הונא, פעם אחת סמך גאולה לתפילה, קשר את הברכה האחרונה של ק"ש - "גאל ישראל" לתפילת עמידה, ולא פסק לחייך ולשמוח כל היום. אתה אומר "ברוך אתה ה' גאל ישראל" ה' גאל את ישראל. ואם אתה מאמין בזה, באמת, אז ללא ספק, ה' גם גואל ישראל. אתה חייב לקשור את האמונה בעבר, לבטחון בעתיד. אנשים עצובים, בגלל שאין להם בטחון.
בסוכות אנחנו רואים את האמונה האמיתית, את הבטחון האמיתי. גם בפסח יש בטחון, אלא ששם ראו ניסים "ראתה שפחה על הים מה שלא ראו נביאים" מי שרואה נס מאמין, זה לא חוכמה, בחג מתן תורה כל העם עומד מול הר סיני ורואה ושומע את ה', מי לא יאמין? בסוכות אתה יושב בסוכה, דלה, רעועה, ארעית, חלשה, ואומר- אני מאמין! ארבעים שנה ישבנו בסוכות והגענו לארץ. זה הבטחון שנובע מהאמונה של יציאת מצרים.
ומשום כך, "נודע ביהודה אלוקים; בישראל, גדול שמו. ויהי בשלם סוכו", הסוכה מסמלת את האמונה השלמה. כל אחד אומר שהוא מאמין, אבל זה לא נכון. רק מיעוט קטן באמת מאמינים באמונה שלמה. כשאתה יודע שיש הלכה פסוקה שחייבים לזרוק את הערבים ואתה מפחד מאמריקה - אתה לא מאמין! "ויהי בשלם סוכו" - בטחון שלם. לא "בטח אני מאמין, אבל.." אין אבל!
וכך כתוב במכילתא "'ואכבדה בפרעה' - מגיד הכתוב שכשהמקום פורע מן האומות, שמו מתגדל בעולם". ומובאים שם פסוקים, אחד מהם מההפטרה של סוכות על גוג: "ונשפטתי אתו בדבר ובדם וגשם שוטף ואבני אלגביש אש וגפרית אמטיר עליו ועל אגפיו ועל עמים רבים אשר אתו. והתגדלתי והתקדשתי ונודעתי לעיני גוים רבים וידעו כי אני ה'". מתי ידעו? רק כאשר ונשפטתי אתו בדם ובאש, רק כאשר אני הורס ומשמיד אותם. "'נודע ביהודה אלקים... ויהי בשלם סוכו ומעונתו בציון' מגיד שכשייפרע הקב"ה מן האומות, שמו מתגדל בעולם" זה הקידוש ה' וזה העניין של הבטחון בו.
ומשום כך, שלמה החליט לחנוך את בית המקדש דווקא בסוכות. כי סוכות זה החג של אמונה ובטחון. וגם הבדים הם סימן של אמונה. כאשר יהושוע וישראל עברו את הירדן אומרים חז"ל: "'ויאמר יהושע אל בני ישראל גשו הנה...' זקפן בין שני בדי הארון... צמצמן בין שני בדי הארון. אמר להן יהושע: ממה שהחזיקו שני בדי הארון אתכם אתם יודעים ששכינתו של הקב"ה ביניכם".
הקב"ה עשה נס, שינה את החוק של הפיזיקה, המעט החזיק את המרובה. חז"ל אומרים: "נשא ארון את נושאיו ועבר, (כשנכנסו ישראל לארץ נשארו הכהנים מעבר לירדן והירדן חזר לזרום כרגיל, נשא הארון את הכהנים ועברו את הירדן)... ועל דבר זה נענש עוזא שנאמר 'ויבואו עד גורן כידון וישלח עוזא את ידו לאחוז את הארון' אמר לו הקב"ה: עוזא, נושאיו נשא,עצמו לא כל שכן? 'ויחר אף ה' בעוזא ויכהו שם ... על השל' ...." למה היו צריכים חז"ל להגיד דברים כאלה על הארון, שנשא את נושאיו. עד כדי כך שהחטא של עוזה שהביאו את הארון מבית שמש לירושלים ששמו אותו על עגלה ופתאום הארון כמעט ונפל, אז עוזה הושיט את ידו והוא מת. למה? כי צריך להבין שאם הארון נושא את נושאיו הוא לא נופל! עד כדי כך. לארון יש כוח לשנות את חוקי הפיזיקה.
וכך גם ביום הכיפורים, הכהן הגדול נכנס לקודש הקודשים, ועושה את העבודה בין הבדים. הבדים הם הסמל של האמונה שהקב"ה הוא כל יכול. ולכן, הבגדים של הכהן הגדול באותו יום הם בגדי בד. ובד בגימטריה שש, ה' זה שברא את העולם בשישה ימים, זה הבטחון.
זה היסוד של העם הזה, אמונה ובטחון. "'הנה ארון הברית, אדון כל הארץ' "אמר רבי שמואל בר נחמני כל מקום שנאמר אדון, עוקר דיורין ומכניס דיורין וזה בנין אב לכלם עוקר כנעניים ומכניס ישראל" ומשום כך שלמה דאג להאריך את הבדים שיראו ויזכרו.
וזה הטעם שאנחנו אומרים "אני והו הושיעה נא". כביכול - גם הוא בגלות, גם הוא כבול באזיקים . הגלות, השפלות, הדיכוי, זה אזיקים. אם הוא בעצמו אסור באזיקים "אני והו הושיע נא" נושיע גם את ה'. מה שהיה היום הרצח בבית שמש ובכינרת אנחנו חייבים להבין "אני והו" - זה חילול ה'.
לא בכדי החליטו חז"ל לקבוע את ההפטרה של גוג בסוכות. חג הסוכות הוא החג האחרון של שלושת הרגלים. כמו שפסח מסמל את הגאולה הראשונה, סוכות מסמל את הגאולה האחרונה. ואיך? רק עם בטחון.
אם אנחנו נבין את המפתח של סוכות - האמונה והבטחון - אז נדע איך להביא את הגאולה. מה זה גוג? כוח אדיר שעולה על ישראל, הקב"ה מביא אותו, מזמין אותו כדי שנשפיל אותו. לא סתם ככה "ונשפטתי בו בדבר ובדם ובגשם שוטף אבני אלגביש אש וגפרית אמטיר עליו ועל עמים רבים אשר איתו והתגדלתי והתקדשתי" מתי? דווקא אז. רק כאשר "ושלחתי־אש במגוג ובישבי האיים לבטח וידעו כי־אני ה'. ואת־שם קדשי אודיע בתוך עמי ישראל ולא־אחל את־שם־קדשי עוד וידעו הגוים כי־אני ה', קדוש בישראל" . על הפס' הזה רש"י אומר "שפלותם של ישראל חילול שמו הוא" כשאנחנו מושפלים, ה' מושפל ומחולל. כל יהודי שנרצח זה חילול ה', כביכול חלק מה' גם מושפל.
זאת ההגדרה האמיתית לסוכות - בטחון מלא בה' הסוכה העראית והעלובה הזאת, זאת הסוכה שתשפיל את כל הגויים.
הקב"ה - קובע את חוקי הטבע
"הן עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב" . חובת ישראל היא להיות לבד, בדד ובדלן, וללא פחד מהגוים. אין לגוים מה לומר ומה לקבוע לגבי עתידם של ישראל. הגוי הוא אך מכשיר בידי הקב"ה, כמו שנאמר: "הוי אשור שבט אפי...". כלומר, אין אשור ואין הגוים יותר ממכשיר ביד ה', שבט ומקל להכות את מי שחרון אף ה' יוצא נגדו. לא אשור ולא שום ממלכה ומלך שולטים בעצמם או על עצמם, כי אכן "פלגי מים לב מלך ביד ה' על כל אשר יחפץ יטנו" . ולכן נאמר: "ויגרש מפניך אויב ויאמר השמד, וישכון ישראל בטח בדד...". וז"ל אור החיים הקדוש שם: "'וישכון ישראל בטח' - אימתי? כשיהיה בדד. ומאמר 'וישכון' נמשך עם מאמר שלמעלה ממנו 'ויאמר השמד', שציווה ה' לישראל להשמיד כל נשמה מיושבי הארץ, ובזה - 'וישכון ישראל בטח בדד'".
זה גם הבסיס למושג התמוה לכאורה של "לבוד" בסוכה, הדין שאמרו חז"ל: "וכל פחות משלשה [טפחים] כלבוד דמי". פירוש: בסוכה, בכל מקום שיש פתח או אויר בדופן הסוכה והוא פחות מג' טפחים, רואים את חלקי הדופן הנפרדים כאילו הם משולבים - ביחד. הקב"ה נתן לנו את הדין של לבוד, להורותנו שהוא משנה את חוקי הטבע לבדו, וגם אם שטח מסויים אינו שלם, הוא קובע שהוא שלם, והשטח הפתוח שהוא כאילו לבד, נחשב כאילו אינו לבד והקביעה הזאת באה בסוכה, כי כל הענין של סוכה הוא בטחון בה', כפי שפרשנו.
החג שישאר חובה על הגויים
בחג הסוכות קוראים פרק זה מזכריה בהפטרה: "והיה כל הנותָר מכל הגוים הבאים על ירושלים, ועלו מִדֵי שנה בשנה להשתחוֹת לְמלך ה' צבאות ולָחֹג את חג הסֻכות... זאת תהיה חַטַאת מצרים וחַטַאת כל הגוים, אשר לא יעלו לָחֹג את חג הסֻכות" ויש להקשות: א) מי אומר שעל הגוים חלה חובה לקיים את המצוות? ב) ואם כן, למה הדגיש הנביא דוקא את חג הסוכות? הלא אחרי הגאולה השלמה יבוטלו כל החגים? ויש לתרץ, שאין ספק שהחגים יבוטלו, אבל חג אחד שיבוטל לגבי ישראל, יישאר כחובה על הגוים, ולא משום מצוה אלא כזכרון - סוכות. כי חג הסוכות מסמל את הגלות, ותמיד יהיה על הגוים לזכור את הגלות של ישראל, שבה לא הכירו הגוים בה', ושלטו על ישראל, ועכשיו ראו את האמת, שה' הוא האלקים וישראל הוא עמו.
מעטו של הרב בנימין זאב כהנא הי"ד
הסוכה הסמל, ארץ ישראל המימוש
הכניסה לסוכה מסמלת את כניסת היהודי לחסותו של ה' באש ובמים, מובא בשם הגר"א שיש שתי מצוות שהאדם נכנס אל תוכן בכל גופו, סוכה וארץ ישראל, העובדה שהאדם נכנס כל כולו לתוך המצוה, מסמלת שמצוות אלו מסוככות ומגוננות על האדם לחלוטין.
צריף בטוח
הרעיון הזה נשמע יפה - אך ה'מציאות' של שתי המצוות האלו כפי שהיא נראית לעין - היא הפוכה לגמרי! מהי סוכה? צריף! ולא עוד אלא שהסוכה חייבת לפי ההלכה להיות "דירת ארעי". בכל רגע עלולות רוחות חזקות להפילה כולה או חלקה. ומה לגבי ארץ ישראל? מיותר להכביר במילים זו נחשבת כמקום לא בטוח בעליל. איום קיומי מתמיד מרחף מעל ראשיהם של יושביה.
אך בעיון מעמיק יותר נבין, שבדיוק בעובדה זו טמון המסר של הסוכה - הבטחון האמיתי איננו מה שבעיננו נראה בטוח ומוגן, אלא מה שיוצר הכל קובע, ואפילו תהא זו סוכה רעועה. ולעומת זאת, מי שה' מסיר ממנו את הגנתו, לא יעזרו לו מקלטים ובונקרים ואפילו המתוחכמים ביותר.
מבחן נאמנות
יתירא מזו, שתי המצוות האלו הן ביטוי למבחן הגדול והעיקרי של היהודי - כפרט וכעם - והוא מבחן הנאמנות לה'. איך יהודי עומד במבחן זה? ודאי יאמרו רבים באופן הגיוני ביותר: על ידי קיום מצוותיו. התשובה הזו בוודאי נכונה, אבל היא זקוקה ליתר חידוד. כי יכול אדם לקיים מצוות כפולחן 'דתי', ובאותה שעה יאבד את עיקר היהודי -האמונה. היהודי חייב להוכיח שהוא נאמן לה' באופן הכי מוחלט שיתכן. שאם ה' מצווה אותו לעשות משהו - הוא עושה זאת באש ובמים. בלי פקפוקים, בלי לערוך 'שיפוצים' לציווי.
ולכן, מבחן הנאמנות שלך לה' איננו באותן המצוות שקל לקיים, אלא בעיקר במצוות שנדמות כמסכנות אותך - ואשר למרות זאת ה' מצווה אותך לעשותן. בזה אתה נבחן: האם אתה אכן משוכנע שמקיום דבר ה' בסופו של דבר - לא יכול לבוא לך נזק? האם אתה באמת בטוח שה' הוא החזק מכל החזקים והקובע מכל הקובעים? אם כן, לך בכוחך זה, קיים מצוותיו באמונה ובטחון, ה' לא יעזוב את חסידיו לראות שחת.
לא לפחד
זה הרעיון של הסוכה וארץ ישראל. למצוות אלו נכנס היהודי כל-כולו, בלי להשאיר לעצמו 'פתח מילוט' למקרה שהמצוה תתגלה כ'מסוכנת מדי' אל מול ה'ריאליות' המפחידה והכל כך ממשית של האיומים החיצוניים. ה' אומר: כנס! אני מגן עליך, אני קובע מה בטוח ומה מסוכן, מי יפגע ומי ינצל, ולא חשובה התפאורה החיצונית - צריף רעוע או מבצר משוריין.
אם הסוכה היא המסמלת את הרעיון הזה - הרי שארץ ישראל היא המימוש בפועל של הרעיון הזה, ובמיוחד בתקופת פעמי משיח. ארץ ישראל, כמו סוכות ענק, נראית בלתי יציבה לחלוטין, שבכל רגע מאיימים אויביה העצומים להפילה. אך הקב"ה הנותן לנו כח לעשות חיל, מצווה עלינו לכבשה מידי "גוים גדולים ועצומים ממך" , ולהחזיק בכל שעל ממנה בעקשנות, למרות איומי עולם ומלואו הלוטשים עלינו עיניים משחרות לטרף.
המאמין, הנאמן לה', יודע שלא התנאים החיצוניים קובעים, אלא רצון ה', ורצון זה בא לידי ביטוי מיוחד בחג הסוכות, בסוד של "ענני הכבוד" שלדברי חז"ל סוככו על ישראל במדבר.
ענני כבוד - בגאולה ראשונה ואחרונה
הרעיון של "ענני כבוד" הוא, שגם כאשר יש סככה והגנה גשמית - מה שבאמת מגן זה רצון ה', ובדיוק כך, כאשר יש ארץ, מדינה וצבא - גם אז ההגנה האמיתית באה מ"ענני כבוד", שאינן אלא ביטוי לאהבת ה' לעמו.
ואמנם במכילתא משווים את ההגנה על הצדיקים באחרית הימים לענני כבוד. ומשמעות הדבר שהצדיקים בעלי האמונה באמת, שבתקופה הקשה שלפני הגאולה בטחו באופן מלא בה', עמדו על קיום מצוותיו הדורשות בטחון בה' בלי תירוצים של 'סכנה' 'פיקוח נפש' וכדו', וידעו שאסור להיבהל מריגשת הגוים כי ה' הוא מנהל הענינים, הצדיקים שמוכנים להיכנס בכל עצמותם ל"סוכה" מתוך בטחון שהם נכנסים למבצרו של ה' - ה' יסוכך עליהם. "והבוטח בה' חסד יסובבנהו" .
לא כולם כלולים בארבעת המינים
עמידת גורמים מבית לצד אויבינו, דורשת עיון מחודש במדרש הידוע על ארבעת המינים שמסמלים דרגות שונות בעם ישראל.
אי אפשר להתעלם עוד מהתופעה החמורה התופסת תאוצה, כאשר גורמים מבית מתגייסים פעם אחר פעם לתעמולה של אויבינו המרים. עם כל אירוע, קמים עלינו מבפנים, בניצוח התקשורת, לדכא את מורל העם במלחמת הקיום שלו, ולקדם את האינטרסים של אויבינו. והשאלה היא: כיצד להתייחס אליהם? האם הם 'בפנים' או 'בחוץ'?
ארבעת המינים - משל לישראל
אחד המדרשים המפורסמים בהקשר לחג הסוכות, ממשיל את ארבעת המינים לאחדות ישראל: "מה אתרוג זה יש בו טעם ויש בו ריח - כך ישראל יש בהם בני אדם שיש בהם תורה ויש בהם מעשים טובים, כפות תמרים... יש בו טעם ואין בו ריח... יש בהם שיש תורה ואין מעשים טובים... מה הדס יש בו ריח ואין בו טעם... יש בהם מעשים טובים ואין בהם תורה... מה ערבה אין בה ריח ואין בה טעם כך... שאין להם תורה ולא מעשים טובים. ומה הקב"ה עושה להם? לאבדן אי אפשר! אלא אמר הקב"ה יוקשרו כולם אגודה אחת והן מכפרין אלו על אלו" . על רקע הדברים שפתחנו בהם: האם הערבות ההדוקה בישראל, שבאה לידי ביטוי במדרש נפלא זה, חלה גם על האנשים הנ"ל?
רוצים להישאר קשורים לעם
סוג היהודים הגרוע ביותר עליהם מדבר המדרש - ה"ערבה" - ש"לאבדן אי אפשר" והצדיקים מחפים עליהם - הם יהודים "שאין בהם לא תורה ולא מעשים טובים". אמנם לא מדובר ביהודים מהסוג האידיאלי - אך מדובר בכאלה שמוכנים להיות חלק מהאגד של עם ישראל, קשורים. כך יכולים הצדיקים לכפר עליהם. אך לא מדובר ח"ו על יהודים שמנתקים עצמם מהכלל ובזים ליהדותם, כמו שחכמים אמרו שבדור של עקבתא דמשיחא, יהיו יהודים שיזדהו ויתחברו עם האויב. על אלו, כאמור, המדרש הנ"ל איננו מדבר.
אדרבא, הרעיון השלם והעמוק של המדרש הוא זה: מצד אחד - ה' לא חפץ באובדנם של רשעי ישראל. מצד שני - מדובר רק על מי שמוכן להתחבר לכלל ישראל. רק הוא זוכה בחיפוי יוצא הדופן לו זכאי מי שמשתייך להתאגדות של עם ישראל. צריך לדעת: הם אמנם מעטים יחסית, אך בכל הדורות, ובמיוחד בדור האחרון הזה שלפני בוא הגאולה השלמה, היו יהודים שהוציאו עצמם מהכלל, ובתוך תוכם הזדהו יותר עם הגוים מאשר עם עמם.
אלו שנשארים בחוץ
ועל כן, טעות קשה תהיה לזהות את אלו כ"ערבה" שמוזכרת באותו המדרש. כי הערבה היא, אמנם, ערבה - אך היא שייכת לכלל. נעדרת היא אמנם טעם, וגם ריח טוב אין לה - אך גם ריח מזיק אין היא מפיצה. ה'ערבה' רואה עצמה כחלק מ'ארבעת המינים', ואינה מבטלת את הערך היחודי של היהודי ולא רוצה להיות כגוים. בעצם דבר זה סופגת היא לתוכה את הטעם והריח של האחרים. עלינו גם לזכור שיש דברים שפוסלים בארבעת המינים. כלומר, הגם שלעולם איננו ששים לפסול יהודי - מעטים יש שהם פסולים, אלו שאינם נאגדים.
האומה מוכנה לספוג את חטאי היחידים, לחפות ולכפר עליהם כדי שלא יאבדו בחטאם (אמנם זה עולה לנו ביסורים רבים, כידוע). היא מוכנה לאמץ אותם אל ליבה ולאגד אותם בכוח הערבות היהודית. אך האומה לא יכולה לשאת תחת כנפיה את החריגים הבוגדים בעצם מהותה, בעצם יהדותה, ברצון הקיום הבסיסי. אלו שמוציאים עצמם אל מחוץ לסוכת ישראל, ישארו, עם כל הכאב, במקום בו בחרו.
© כל הזכויות שמורות