עקב

 עקב

ז:ו-יא כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה, לה' אלקיך, בְּךָ בָּחַר ה' אלקיך לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה, מִכֹּל הָעַמִּים, אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה... וְשָׁמַרְתָּ אֶת-הַמִּצְוָה וְאֶת-הַחֻקִּים וְאֶת-הַמִּשְׁפָּטִים, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם-לַעֲשׂוֹתָם

עם סגולה - משימה ויעוד

העם הנבחר

העם הנבחר - נבחר על ידי האלוקים להיות "בנו בכורו", שיא תפארתו של נזר הבריאה. העם הנבחר - נבחר לחיות חיי קדושה. עם נבחר. יש יהודים שמתביישים במושג הזה. יש יהודים שפוחדים ממנו - בגלל החשש מ"מה יאמרו הגויים". המושג "עם נבחר", מושג יסודי ביותר ביהדות, הוא הסיבה היחידה להבדלה בין ישראל לעמים. ממנו נובעת ייחודיותו של עם ישראל, ובלעדיו עם ישראל אינו שונה מהקנדים, מהפינים או מהפורטוגזים.

הבחירה האלוקית בסיני הגדירה את עם ישראל כלאום-דת. לאומיותו היא דתו, ודתו היא לאומיותו - לאומיות שנועדה לרומם את העולם. הלאומיות הישראלית שונה תכלית השינוי מהלאומיות החילונית, היוצרת פירוד חסר משמעות וחסר הצדקה. עם ישראל הוא עם סגולה, ממלכת כוהנים וגוי קדוש. הסגולה הישראלית אינה יתרון גזעני או לאומני, אלא משימה: לחיות חיי תורה כדי להגשים ייעוד נשגב ולהיות אור לגויים. קיום מצוות ה' הוא המטרה הבלעדית של בחירת עם ישראל והסיבה היחידה לעצם קיומו.

הציונות - חיי קדושה של העם הנבחר בארץ הנבחרת

עם ישראל - העם הנבחר. זהו העם שנוצר להיות עם קדוש, אור לגויים, דוגמה חיה לרום המעלה שאדם יכול להתרומם אליו. זהו המרכיב האחד של היהדות, של הציונות.

המרכיב השני, הקשור קשר בל ינותק לראשון, הוא הארץ, ארץ ישראל, ציון. רק בה יכול עם ישראל לחיות חיים נורמליים ולהגשים את פוטנציאל הקדושה שלו במלואו. בה הוא חופשי מאות הקלון החונק של זר ושנוא; בה הוא חופשי מהסכנה המתמדת של תקיפה פיזית ופוגרומים; בה הוא חופשי מהחדירה הבלתי נמנעת של מושגים מעוותים ורעיונות זרים לתרבותו - חדירה המונעת הקמת חברה למופת.

העם והארץ - העם הנבחר והארץ הנבחרת

"ושמרתם את כל המצוה אשר אנכי מצוך היום למען תחזקו ובאתם וירשתם את הארץ אשר אתם עברים שמה לרשתה... כל המקום אשר תדרך כף רגלכם בו לכם יהיה מן המדבר והלבנון מן הנהר נהר פרת ועד הים האחרון יהיה גבלכם" . ארץ ישראל אינה מתנה בלבד. מצוות עשה לרשת אותה ולגור בה: "והורשתם את הארץ וישבתם בה כי לכם נתתי את הארץ לרשת אתה" . וכן "כי אתם עברים את הירדן לבא לרשת את הארץ אשר ה' אלקיכם נתן לכם וירשתם אותה וישבתם בה" . ארץ ישראל, ציון, הקמת מדינה. העם הנבחר בארץ הנבחרת. זוהי הציונות.

אמרו רבותינו: "ישהה אדם בארץ ישראל אפילו בעיר שרובה עובדי אלילים, ולא בחוצה לארץ, אפילו בעיר שכולה ישראל. מלמד שישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל מצוות שבתורה" . "כל הדר בחוצה לארץ דומה כמי שאין לו אלוה" . "מעשה ברבי אלעזר בן שמוע ורבי יוחנן הסנדלר, שהיו הולכים לנציבים [חוץ לארץ] אצל רבי יהודה בן בתירא ללמוד הימנו תורה, והגיעו לציידן, וזכרו את ארץ ישראל. זקפו עיניהם וזלגו דמעותיהם וקרעו בגדיהם, וקראו המקרא הזה, 'וירשת אתם וישבת בארצם' . חזרו ובאו להם למקומם. אמרו: ישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל מצוות שבתורה" .

ציון, ארץ ישראל. לא סתם עוד ארץ, אלא ארץ הקודש. עם נבחר הוא עם קדוש וארץ נבחרת היא ארץ קדושה. ציונות - חיי קדושה של העם הנבחר בארץ הנבחרת. זהו קידוש שם ה' בעולם. זהו פרסום ידיעת ה' ומלכות ה' בקרב אומות העולם המכריזים - כמו פרעה, האנטי ציוני הראשון - "מי ה' אשר אשמע בקלו... לא ידעתי את ה'" .

ז:ז לֹא מֵרֻבְּכֶם מִכָּל-הָעַמִּים, חָשַׁק ה' בָּכֶם וַיִּבְחַר בָּכֶם: כִּי-אַתֶּם הַמְעַט מִכָּל-הָעַמִּים

הגדלות של המעטים

אברהם העברי ובניו, בני ישראל - "כי אתם המעט מכל העמים" מהווים עדות ניצחת ומובהקת לכך שהאמת אינה נמדדת על-פי מספרי תמיכה. היא עומדת בפני עצמה, בזכות עצמה, והיא ניצבת על פסגות ההרים הבודדים עבור אותם מעטים אשר יעזו לטפס עליהם ויזכו לאחוז בה.

כמה שהם פוחדים, האנשים הקטנים, מפני אותם מעטים שהם מכירים ויודעים שהם מרוממים יותר מהם! כמה שהם משמיצים אותם ומצליפים בהם מכות פראיות מתוך היסטריה! כמה שהם קטנים, וכמה שהם נעשים קטנים עוד יותר, שעה שמתוך חוסר יכולת להתדיין ולהתעמת בנוגע לאמת ושקר, הם נסוגים לעבר מנהגם המושרש, אותה התפלשות ברפש, כאותו תינוק המתבוסס בבוץ ומתיז אותו לכל עבר. זאת, מתוך תקווה שבאמצעות לכלוך והשמצות יעלה בידם לעשות את מה שאינם מסוגלים בשל מוגבלותם המובנית - הן רגשית והן שכלית - על-ידי דיבור ומעשה.

מעולם לא יצאה לדרך מהפכה גדולה, אלא על-ידי מעטים. שום שינוי רדיקלי לא נתקבל מעולם על-ידי הממסד ומעולם הוא לא נתמך בהתלהבות גלויה על-ידי הרוב. כל חוזה וכל יהודי רדיקלי מאז ומעולם זכה שירגמוהו באבנים, לא בדולרים. כל מי שאמר אמת היה מבודד ומנודה עם קומץ תומכים שעה שהרוב אחז בבטחה במוסכם ובמקובל וישב לו בשקט - ולעיתים אף יצא בגינוי חריף כנגד אותו קיצוני מרגיז.

אברהם אבינו נקרא "אברהם העברי", וחז"ל לימדונו כי נקרא כך משום שכל העולם עמד מעבר אחד, ואילו הוא - מהעבר השני - מהפכן, בודד, צודק. מובן מאליו, כי הוא ידע שבדידות וחוסר תמיכה אין להם דבר ולא חצי דבר עם צדקת דרכו. מובן מאליו, כי אברהם ידע, שרוב, עצום ככל שיהיה, יכול לטעות, ובדרך-כלל הוא טועה. מובן מאליו, כי הוא הבין, שכוחות הממסד, מתוך חשש שמתקפותיו עליהם יחשפו את ערוותם ברבים ויערערו את אחיזתם בשלטון, יעשו כל שביכולתם על-מנת לחסלו. מובן מאליו, כי ידע אברהם, שאחרי שיאמר את דבריו ברבים, כה רבים יהיו אלו אשר לא יבינו אותו, וכה רבים יהיו אלו אשר לא ירצו להבין אותו, וכה רבים יהיו אלו אשר יפחדו להבין אותו, ומתוך אלו שכן יבינו וילכו אחריו, כה רבים ינטשו אותו במרוצת הזמן. ומה באמת קרה לאותן נפשות, "הנפש אשר עשו בחרן" , אשר חז"ל מלמדים אותנו כי מדובר בכאלו שנתגיירו והצטרפו לדת האמת? ללא ספק, אחר שנתגיירו הם נטשו במשך הזמן, וזאת בשל חוסר יכולת וחוסר רצון להקדיש את חייהם לאותה מטלה קשה אשר אין בצידה הכרת הטוב - מהפכה רעיונית.

האמת מעולם לא הייתה ולעולם לא תהיה נחלת הרוב, אף לא נחלת רבים, כל עוד היא נותרת בעינה קשה, מרה ותובענית. מעולם בתולדות עם ישראל - או בתולדות האנושות בכלל - לא נוצרו דברים גדולים עקב תמיכת ההמון או ביוזמת רבים. אדם קרוב אצל עצמו, שדה ראייתו מוגבל, וכן גם שאיפותיו - שאיפות המוגבלות לצרכיו ורצונותיו האישיים. האדם הממוצע אינו מנהיג, כי אם מונהג, הוא זקוק לאישורם של ידידיו ונחרד מעצם המחשבה על סטייה מהקו המקובל והמכובד. לסטות, לקרוא תיגר על המצב העכשווי, לבקר את ההנהגה, לדרוש ולפעול למען שינוי רדיקלי - כל אלו אינם בשבילו. לא שהוא מרוצה מהמנהיגים; לא שעמוק בלב הוא אינו יודע כי המצב הוא בכי רע. נכון יהיה לומר, כי הוא פשוט אינו מעוניין להיות מעורב בדברים הנחשבים למסוכנים - לא מסוכנים בעצם, ואף לא כאלו אשר עצם היותו מעורב בהם ידביקו עליו תווית של "מהפכן" ובכך הוא יאבד את תמיכת ידידיו והמעגל החברתי הקרוב בו הוא נמצא. נכון יהיה לומר, כי כפי שקורה בהרבה מקרים, הוא מעדיף שלא להביט לעבר המציאות הבלתי נעימה, לעבר האמת המרה. כמו ילדים, מעדיפים היהודים שוקולד על-פני תרופה כאשר הם חולים. הם מעדיפים להסתכל לכיוון השני מתוך תקווה שאיכשהו הבעיה תיעלם. יש להם רתיעה טבעית מ"לעשות גלים", מ"להרים ראש", מ"ליצור בעיות". או שלפעמים הם פשוט עצלים ובלתי אכפתיים בכדי לעשות את מה שצריך.

יֵדַע היהודי, אותו יהודי הרואה את האמת, מפנים אותה ומבקש להפיצה הלאה, כי הוא יצטרך לעמוד בפני שני אויבים קטלניים של כל מהפכן - בדידות והשמצות. מצד אחד, הם יתקפו אותו מתוך מרירות, מתוך נקמנות, על רקע אישי, בתקווה להרוס אותו ואת שמו - ואין שקר שלא יעשו בו שימוש לשם כך. מאידך, הם ינסו לבודד אותו ולמנוע ממנו לדבר בפני יהודים, אף כי בכך יחשף לעיני כל כי "סובלנותם הליברלית" ומחויבותם לחופש הביטוי אינם אלא שקר וזיוף, מה שבאמת נכון. אך כל זאת אינו משנה מאומה. היהודי שיודע את האמת וחי אותה; זה אשר האמת בוערת בתוך ליבו; זה אשר רואה את כל הסילוף שמסביבו חייב לדבר, ואסור שתיפול רוחו. אותו יהודי מהווה חולייה נוספת בשרשרת של מהפכנים, אשר כל אחד בזמנו הושמץ ונודה ובסופו של דבר נחרט בלוח הזיכרון ההיסטורי, בעוד רודפיו הקטנטנים קצרי-הראות שקעו אל תוך תהום הנשייה אליו הם כה ראויים.

הסכנה הגדולה שבגאווה

על הפסוק הזה אמרו חז"ל: "אמר להם הקב"ה לישראל: חושקני בכם, שאפילו בשעה שאני משפיע לכם גדולה, אתם ממעטין עצמכם לפני. נתתי גדולה לאברהם, אמר לפני: 'ואנכי עפר ואפר', למשה ואהרן, אמרו: 'ונחנו מה', לדוד, אמר: 'ואנכי תולעת ולא איש'". כל שבחו של ישראל ומנהיגיו בא על מיעוט הגאוה, והנכונות להשפיל ולמעט את עצמם לפני הקב"ה. ובכן, ישפיל האדם את עצמו ואת גאוותו שהיא שורש העבודה הרעה והזרה ויסוד הטומאה והשפלות, כי רק כך יתעלה האדם ויתרומם, כמו שאמר שלמה המלך ע"ה: "לפני שבר גאון ולפני כשלון גֹבה רוח". וכן: "בפי אויל חוטר גאוה...". וכן: "תועבת ה' כל גבה לב, יד ליד לא ינקה...". הגאווה היא הניגוד המוחלט לשבירת היצר והאנוכיות. הגאווה היא הסתירה הבולטת ביותר לקבלת עול מלכות שמים וידיעת ה'.

כמה מזהירה התורה מתוצאות הגאוה, כמו שנאמר בהמשך הפרשה: "פן תאכל ושבעת ובתים טובים תבנה וישבת, ובקרך וצאנך ירביון וכסף וזהב ירבה לך וכל אשר לך ירבה, ורם לבבך ושכחת את ה' אלקיך המוציאך מארץ מצרים מבית עבדים". הגאוה מובילה ישירות לכפירה, ודוקא החומרנות והעושר מחיים ומאכילים את הגאוה ואת התאוה, כמו שנאמר: "ואכל ושבע ודשן ופנה אל אלהים אחרים ועבדום ונאצוני...". וכן: "וישמן ישורון ויבעט". ואומרים חז"ל: "אין ארי נוהם מתוך קופה של תבן". והעניות שוברת את האדם ומשפילה אותו ומונעת ממנו גאוה. וכל זה אם לא הגיע למצב של התרוששות, שאז יש חשש שיגנוב. וכך אמר שלמה המלך ע"ה: "ראש ועושר אל תתן לי הטריפני לחם חקי, פן אשבע וכחשתי ואמרתי: מי ה', ופן אורש וגנבתי ותפשתי שם אלקי".

ולא באה התורה לעולם אלא לעקור את הגאוה מן העולם, ואשרי אנוש שזכה לכוף את יצרו, שלשם כך נוצר. ומשום כך הפליגו חז"ל ואמרו בסוגיה של צער בעלי חיים מדאורייתא, כך: "תא שמע, אוהב לפרוק ושונא לטעון, מצוה בשונא כדי לכוף את יצרו, ואי סלקא דעתך צער בעלי חיים דאורייתא, הא עדיף ליה [כלומר, עדיף לפרוק את בהמת האוהב]? אפילו הכי, כדי לכוף את יצרו עדיף". ועל זה אמר "הבונה": "כל שלמות האדם תלוי ועומד להגביר השכל על החומר, שהוא אמרם פה, 'לכוף את יצרו'". עד כדי כך מגיעה חשיבותה של כפיית היצר. וז"ל הרמב"ם: "שהרוצה לזכות עצמו יכוף יצרו הרע וירחיב ידו ויביא קרבנו מן היפה, המשובח ביותר שבאותו המין שיביא ממנו, הרי נאמר בתורה 'והבל הביא גם הוא מבכורות צאנו ומחלביהן וישע ה' אל הבל ואל מנחתו' , והוא הדין בכל דבר שהוא לשם הא-ל הטוב שיהיה מן הנאה והטוב. אם בנה בית תפילה יהיה נאה מבית ישיבתו. האכיל רעב יאכיל מן הטוב והמתוק שבשולחנו. כיסה ערום יכסה מן היפה שבכסותו. הקדיש דבר יקדיש מן היפה שבנכסיו, וכן הוא אומר: 'כל חלב לה'' וגו' ". כלומר, ככל שהאדם נותן מעצמו ומנכסיו, הוא ממעט את עצמו וכופה את יצרו, שזאת תכלית האדם.

הגאווה מותרת רק לעם לא ליחיד

ודע, שהתורה ציוותה על ישראל את המושג של עם, ולא דת או סתם קבוצה של יחידים שומרי פולחן. ולגבי המושג של עם, של עם נבחר, בולטת המדה של גאוה אך לא לגבי היחיד בישראל, אלא רק לגבי ישראל בתור עם, בתור עם ה', ישראל הוא מטבע קודש, שיש לו שני צדדים. האחד ישראל ככלל, כעם, כאומה, כמלכות. אך לעומת זה, יש צד שני. כל ישראל וישראל כפרט, כיחיד, שלמרות שהוא חלק מהכלל הגדול, נצטוה ע"י הקב"ה לחיות חיים של מצוות פרטיות ויחידות, כדי להתעלות ולהתקדש באופן אישי. ונכון הוא שהממלכתיות והתהילה של עם ישראל, כעם ה', באות דוקא על ידי התרוממות וגאוה, כי הרי "ה' מלך גאות לבש" , ועבד מלך מלך, והוא חייב גם להתגאות ולהתהדר, כי בושה וחילול היא שפלות של עם ישראל; אך בתפקידו כפרט וכיחיד, ההתעלות וההתקדשות באות דוקא דרך ענוה, הכנעה ושפלות, ורק דרכן.

אם כן, ראינו שתכלית האנוש בעולם היא להגיע לידיעת והכרת ה' וגדולתו המדהימה והאיומה והנפלאה, לכרוע לו ברך כמלך מלכי המלכים, כשאנו מכירים בשפלותנו ומקבלים על עצמנו את עול מלכותו ודבקות במדותיו ובמצוותיו, במקביל לביטול ה"יש" והגאוה.

ז:טז וְאָכַלְתָּ אֶת-כָּל-הָעַמִּים, אֲשֶׁר ה' אלקיך נֹתֵן לָךְ-לֹא-תָחוֹס עֵינְךָ, עֲלֵיהֶם

ברחמנות הטפשים יאבד כל משפט

במערכת המלחמה של התרבות הזרה נגד מידות ורעיונות ה' יתברך, וכאשר מתנהל מאבק מתמיד לזייף את האמת האלקית, אין עיוות וסילוף יותר נפוץ ויותר מסוכן מזה הנובע מהתנגדות "מוסרית" למושגי הקב"ה על ידי רבים ורעים, הצדיקים הרבה יותר מבוראם, שבזמננו התרבו מחמת התרבות הזרה הגויית שחדרה לתוך מקדש ה'. ועליהם כבר הזהיר הרמב"ן בפירושו על הפסוק כאן וז"ל: "ואמר: 'לא תחוס עינך עליהם', כאשר הזכרתי, כי ברחמנות הטפשים יאבד כל משפט".

והוסיף אור החיים הקדוש: "ואומר: 'לא תחוס', על דרך אומרו: 'ורחמי רשעים אכזרי' : פירוש, אין זו ממדות הטובות אלא מדה רעה", עכ"ל. אכן דברי חכמים כדרבנות.

"כי ברחמנות הטיפשים יאבד כל משפט". אלה דברי הרמב"ן העומדים מול צבא המתייוונים, שאימצו את רעיונות הגוים, רעיונות התרבות הזרה. ודאי שנקמה ואלימות והריגת בני אדם, כל אלה דברים חמורים הם, וכאשר הם נעשים סתם לשם כבוד המלך או האומה, או לשם נקמה אישית - פשע ורשעות הם. אך מי שהולך בפקודת ה' ודבק במצוותיו ובמדותיו כראוי ברחמנות ובחסד ובשלום, במקומן ובזמנן, ובאכזריות ובנקמה ובמלחמה במקומם ובזמנם, עובד את ה' יתברך.

די בפטפוטים ובדברי הבל על שלום עם הערבים. הם אינם רוצים שלום. לא יהיה שלום. הם רוצים פלשתין, כאן, פה. אין הבדל בין ערבי בחוץ לבין חבר הכנסת דראושה. שניהם רואים את עצמם פלשתינים, חלק בלתי נפרד של עם אחד, הלוחם נגד העם היהודי על הארץ הזאת. כולם, בסופו של דבר, אש"ף.

דם יהודי נשפך בארץ הזאת, דם צעירינו, דם ילדינו. היש את נפשכם לדעת מי אשם? היש את נפשכם לדעת ממי יתבע הקב"ה את דמי הנרצחים והנעלמים? רבותינו אמרו: "כל מי שיש בידו למחות ולא מחה, נענש עליו" .

בגלל מוסר מעוות, מוסר שאינו מוסר כי אם רשעות וטיפשות, אנו גוזרים על עצמנו עוד מטעני חבלה, עוד דקירות של יהודים, עוד קורבנות ועוד אבל... רחמנות הטיפשים השרידים, זאת הקללה שדבקה בנו.

אינני שונא ערבים. אני שונא בתכלית שנאה את שונאיהם של היהודים. משום כך הגיע הזמן, להבין שהערבים שבתוכנו יביאו להשמדתנו, חס ושלום. למען היהודים החפים מפשע, הישרים והטהורים והנקיים, נאזור אומץ ונפנה עורף ליהודים המתייוונים, המתגויים, ל"שרידים" האלה החולים והאנטישמיים שבתוכנו, ונחליט על תוכנית טרנספר, העברת ערבים מארץ ישראל לארצותיהם. טרנספר, טרנספר. חבר הכנסת שריד, אני אומר: טרנספר. על ידי זה לא נגיע לשלום, אבל נבטיח שבחורה כמו הדס קדמי ובחור כמו דוד מנוס יוכלו לטייל בחוצות ארץ ישראל באין מחריד.

ח:יז-יח וְאָמַרְתָּ, בִּלְבָבֶךָ: כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי, עָשָׂה לִי אֶת-הַחַיִל הַזֶּה. וְזָכַרְתָּ, אֶת ה' אלקיך כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל

כוחי ועוצם ידי לא עשה לי את החיל הזה

ישועת ישראל אינה תלויה בתכניות מדיניות או במשחקים פוליטיים: "אלה ברכב ואלה בסוסים ואנחנו בשם אלקינו נזכיר" . כיצד אפשר להיות עיוורים כל כך ולא לראות את ידו הגדולה של ה' בהקמת מדינת ישראל וקיומה? וכי הבסת צבאות גדולים על ידי צבא קטן בתוך ימים ספורים נעשתה בזכות בעלי ברית או בזכות כוחנו ועוצם ידינו?

הניצחון המסחרר של מלחמת ששת הימים הצמיח את מיתוס ה"סופרמן הישראלי" - צה"ל הכל יכול, הצבא שלעולם לא יובס. הגיעה מלחמת יום הכיפורים ופוצצה את בלון היהירות. לפתע הפך אותו צה"ל לצבא הטעויות והמחדלים. עם מבולבל, עם עיוור. מביני דבר מאמינים בצה"ל לאחר מלחמת יום הכיפורים באותה מידה שהאמינו בו לאחר מלחמת ששת הימים. צה"ל יכול או לא יכול לעשות רק מה שריבונו של עולם קובע שיעשה. הנסים העצומים שהיו במלחמת השחרור, במבצע סיני ובמלחמת ששת הימים מתעצמים עוד יותר לנוכח התבוסות במלחמת יום הכיפורים - שבסופו של דבר ראינו בה את הנסים הגדולים מכולם.

עם ישראל שוכח שוב ושוב שמקור כוחו הוא ה' אלוקיו. האלוקים הוא שהחדיר בלב הערבים את הפחד הלא הגיוני שהניס אותם מארץ ישראל בזמן מלחמת השחרור - דבר שהיה לנו לברכה - והאלוקים, בהסתר פנים, הוא שלא הניסם במלחמת ששת הימים - דבר שלא היה לנו לקללה. האלוקים הוא שמכניע לפנינו צבאות חזקים ואינו מוליכנו לניצחון הגמור, משום שאנו שמים את מבטחנו בכוחנו ובעוצם ידינו בלבד. האלוקים הוא שמסכל פיגוע אחר פיגוע בנסים גלויים, ואחר כך מסתיר את פניו בגלל חוסר האמונה שלנו. מלחמת ששת הימים היא המאפשרת לנו להבין את מלחמת יום הכיפורים, ומלחמת יום הכיפורים היא המאפשרת לנו להבין את מלחמת ששת הימים.

הפחד מחילול ה' - מציל את ישראל

ט:כח פֶּן-יֹאמְרוּ, הָאָרֶץ אֲשֶׁר הוֹצֵאתָנוּ מִשָּׁם, מִבְּלִי יְכֹלֶת ה' לַהֲבִיאָם אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר-דִּבֶּר לָהֶם; וּמִשִּׂנְאָתוֹ אוֹתָם, הוֹצִיאָם לַהֲמִתָם בַּמִּדְבָּר

"מבלי יכולת"! משה רבנו ע"ה, הרועה הנאמן שמסר את נפשו על אהבת ישראל, מתחנן על עמו וזועק את תקוותו האחרונה. מה יאמרו הגוים, בלעג ובקלס! הלא יחרפו ויגדפו בבוז: "מבלי יכולת ה'..."! ואכן, בגלל זה ואך ורק בגלל זה, מאחר שבני ישראל הם זרעם של אברהם יצחק ויעקב, שנבחרו לסגולה וקדושה, והם מיוחדים להקב"ה, והשמדתם תהיה הפרת הברית בגלל חוסר יכולת לקיימה - "וינחם ה' על הרעה אשר דבר לעשות לעמו" .

"מבלי יכולת"! עצם חילול השם שבקריאה זו של הגוים הביא להצלת בני ישראל מהשמדה גם בחטא המרגלים. כאשר בני ישראל נתנו את קולם: "ויבכו העם בלילה ההוא" , בלילה של בכייה לחנם ובכייה לדורות, כאשר "וימאסו בארץ חמדה" כי "לא האמינו לדברו" , וחרון אף ה' עלה, "ויאמר ה' אל משה: עד אנה ינאצוני העם הזה ועד אנה לא יאמינו בי... אכנו בדבר ואורישנו"! , אזי שוב: "ויאמר משה אל ה': ושמעו מצרים כי העלית בכחך את העם הזה מקרבו; ואמרו אל יושב הארץ הזאת, שמעו כי אתה ה' בקרב העם הזה אשר עין בעין נראה אתה ה' ועננך עומד עליהם ובעמוד ענן אתה הולך לפניהם יומם ובעמוד אש לילה; והמתה את העם הזה כאיש אחד, ואמרו הגוים אשר שמעו את שמעך לאמר: מבלתי יכולת ה' להביא את העם הזה אל הארץ אשר נשבע להם וישחטם במדבר" .

וז"ל חז"ל: "'מבלתי יכולת ה'' - 'יכול ה'' מיבעי ליה! אמר רבי אלעזר: אמר משה לפני הקב"ה: רבש"ע! עכשיו יאמרו אומות העולם, תשש כחו כנקבה ואינו יכול להציל...! אמר ר' יוחנן: מנין שחזר הקב"ה והודה לו למשה? שנאמר: 'ויאמר ה', סלחתי כדברך'". ומיד לאחר המלים "סלחתי כדברך", אומר הקב"ה: "ואולם חי אני...". ועל זה אומרים חז"ל דברים שאלמלא אמרום אי אפשר לאומרם, וז"ל: "'ואולם חי אני', אמר רבא אמר רב יצחק: מלמד שאמר לו הקב"ה למשה: משה, החייתני בדבריך"! והכוונה ברורה: אילו באמת היה הקב"ה מפעיל את זעמו ומשמיד את בני ישראל, היו הגוים אומרים שתשש כחו כנקבה והוא אינו כל יכול ואינו אלקים רח"ל, וזה העיקר של חילול השם, שהוא מוּצָא מן העולם שנשאר חלל ריק כי הוא מרוקן ממנו, וכאילו הוא לא קיים, ומת, ח"ו. ובכן, בגלל תפילת משה שביקש ממנו לסלוח לישראל ולא להשמידו, ניצַל כביכול הקב"ה מחילול שמו, מ"מיתתו" כביכול, וכאילו החייהו משה. באה וראה כמה חומרתו של חילול השם!

י:יב וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל-מָה ה' אלקיך שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ: כִּי אִם-לְיִרְאָה אֶת ה' אלקיך, לָלֶכֶת בְּכָל-דְּרָכָיו, וּלְאַהֲבָה אֹתוֹ, וְלַעֲבֹד אֶת ה' אלקיך בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשֶׁךָ

לדעת את ה'

כתב הספורנו: "'כי אם ליראה' - וזה תעשה בהתבוננך באופן שתדע גודלו". ראשית כל, ליראה את ה', כלומר, "לדעת" את ה' ולהכיר שהוא הבורא והכל יכול והיודע האמיתי. ודבר זה בא בהתבוננות בגדולתו, ואז, כאשר תדע את ה', ותירא אותו, ותאמין בו, ותקבל עליך את עול מלכותו, אז תלך בדרכיו, כלומר, תלמד ותלך במושגים וברעיונות שלו, ומזה תבין את האמת והטוב שבו, ותאהב אותו. כך כתב הספורנו: "'ולאהבה אותו' - וזה תשיג בהתבוננך אל דרכי טובו". ותבינו שהמצוות הן האמצעים להגיע לטוב ולאמת, ואז תשמרו אותם.

יא:יט וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת-בְּנֵיכֶם, לְדַבֵּר בָּם, בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ, וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ

איך מחנכים את הילד מהכלא...

פעמיים ביום אנו אומרים את הפסוק הזה - חינוך הבנים. זאת מצוות עשה. איך? "בשבתך בביתך ובלכתך בדרך". "בשבתך בביתך" מובן - אדם יושב בביתו עם ילדיו ומחנך אותם. אבל "ובלכתך בדרך" אינו מובן - איך הוא מחנך כשהוא הולך בדרך? כשהם בצפת והוא כאן? כשהייתי בכלא רמלה, עלה בדעתי: לחנך ילד זה לא רק עניין של הקשבה אליו ולקרוא לו סיפור. זה רק חלק מזה. החינוך האמיתי הוא הדוגמה שהאב נותן לילד, ולא חשוב בן כמה הוא. לילד יש חוש אלוקי, הוא רואה את הכל וזוכר את הכל. להתנהגות של האב יש השפעה עצומה עליו. אם הילד קם בשעה שש ורואה שאביו כבר לומד תורה, זו דוגמה טובה, זה חינוך. וכך גם אם הוא רואה שעניים מגיעים לביתו ומקבלים צדקה. אלה דוגמאות ל"בשבתך בביתך". אם האב יושב בכלא על דברים טובים, על קידוש השם, העובדה שאביו יושב בכלא למען עם ישראל, היא דוגמה טובה וחינוך לילד - זהו חינוך של "ובלכתך בדרך". החינוך של ילד חייב להיות כל יום. יש כאלה שעובדים קשה כל היום, ואת הילד שולחים לבית הספר. אדם חייב לעבוד על חינוך בנו. אין דבר יותר יקר מילד, וחייבים לעבוד ולחנך, לא חשוב בן כמה הוא, אפילו הוא בן ארבעים, לא משנה.

דוגמה חיה - מהכלא

כשהתפללתי היום, הפסקתי לרגע בקריאת שמע, ורעיון נכנס לראשי. כדאי שתחשוב גם אתה על זה.

כתוב "ולימדתם אותם את בניכם לדבר בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך". מובן שכאשר אדם יושב בביתו ומן הסתם הוא יושב שם ביחד עם בנו, בידו האפשרות והחובה ללמד אותו. אך אם האדם הולך בדרך, בחוץ ורחוק מביתו, איך יוכל לשבת עם בנו וללמד אותו?

אלא מכאן למדנו דבר גדול שראוי לשים לב אליו. למעשה, מה זה "לימוד בנים" או "חינוך"? האם הוא רק פתיחת ספר ולימוד הילד ממנו? בוודאי שלא, ובוודאי שיש לימוד וחינוך הרבה יותר חשוב ומכַוֵּן, שבלעדיו לא מספיק לימוד מן הספר... אב אינו יכול להגיד לילד לעשות ולקיים מצווה כאשר הוא בעצמו אינו מקיים אותה מצווה. הרי לא רק שזה לעג למצווה, אלא שהבן יראה בזה צביעות, ויגיב בבוז גם לאבא וגם למצווה. כלומר שרק המעשה של האב יביא למעשה הבן.

ועוד: מלים גרידא אין ביכולתן להסביר ולהבהיר את עומקם ורוחבם של המצוות והמושגים. כמה פעמים דיברתי אליך אודות המושגים היסודיים של קבלת עול מלכות שמים, ביטחון ואמונה, מסירות נפש וקידוש השם? אך כל אלה נשארים מושגים גרידא, בלי הגדרה מדויקת. מה זה בדיוק "ביטחון"? עד כמה צריך אדם למסור נפש? מלימוד בספרים קשה לדייק. רק כאשר האב מראה לבנו דוגמה חיה, בחיים ובמעשה, מבין הבן בדיוק מה הם הדברים האלה.

ובכן, כשאני יושב היום בבית הסוהר, אני מקיים את המצווה של "ולמדתם את בניכם... ובלכתך בדרך" - דווקא כאשר אני בדרך ורחוק ממך. משום שבחרתי במצוות ה', תוכל להבין את המהות והאמת של המושגים התיאורטיים. קבלת עול מלכות ה' אפילו ודווקא בדברים שההמון העיוור מסתייג מהם בגלל חוסר הבנתו והתערבותו בגויים. ביטחון ואמונה הכיצד? יראת ה' ולא פחד מהאדם, מהמשטרה או מהממשלה. "באלוקים בטחתי, לא אירא מה יעשה אדם לי!" מסירות נפש וקידוש השם - עד כמה? מה הגבול? הנה - עד הסוף!

ותהיה חכם ותבין אלה… באהבה, אבא.

יא:כב לְאַהֲבָה אֶת ה' אלוקיכם לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו וּלְדָבְקָה בוֹ

ובדבקות עצמו יש סוד עצום

על פסוק זה כתב בקיצור ובסתם האבן עזרא, וז"ל: "והוא סוד גדול". עד כאן לשון המפרש הגדול, כאשר הוא משאיר גם את דבריו כסוד גדול. אך בעל ה"אבי עזר", בפירוש נפלא לפירושו של האב"ע, אומר דברים שעומדים ברומו של עולם, וחובה על כל אחד ואחד מישראל לחורתם על לוח לבו, וז"ל: "נכונים דברי הרב כי סוד ה' ליראיו הדבקים במדותיו... ובדבקות עצמו יש סוד עצום, שלא להחליף עבודת איש באחיו [כלומר, שלא להחליף את המידות השונות והמנוגדות], ולאחוז ברחמנות במקום שצריך לכעס, כגון תלמיד או על עבריין, או שלא להחזיק בענוה במקום שצריך להלביש גאות או נקמה, כמעשה פנחס. ומועטים הם בני עלייה אשר יאחזו במדות על דרך אמת ואין כושל בם, הלא המה הגדולים אשר בארץ". כמה נכונים ועמוקים הם דברי ה"אבי עזר", הנוגעים בשורש הרע המשחית את היהודי והמפריד בינו לבין אביו שבשמים. כי הקב"ה נתן לעמו ישראל תורת אמת ואמונה, שלימה וזכה, כמו שנאמר: "אמרת ה' צרופה", וכן: "תורת ה' תמימה משיבת נפש". ותורה שלמה זו, מורכבת משני דברים. האחד - המושג, הרעיון, הערך, המדה, והשני - המצוות המעשיות שמהוות את הפולחן היהודי.

הרעיון היהודי

בלי הרעיון, הדרך והמידות של ה', היהדות הופכת לפולחן. ביהדות העיקר הוא הרעיון, והפולחן הוא הסמל החיצוני של הרעיון הפנימי. כשאין רעיון פנימי, עשיית המצווה לא מועילה לאדם כלום. וחמור יותר אם יש לאדם רעיון מעוות, כי אז, כשהוא עושה מצווה בכוונה, הוא מדגיש את הרעיון המזויף. משום כך קמה ישיבת "הרעיון היהודי" - כדי להדגיש שיש רעיון יהודי מקורי אותנטי. את זה אפשר להשיג על ידי לימוד תנ"ך ומדרש. גם ש"ס צריך ללמוד בדרך רעיונית - איפה משתבצת ההלכה המסוימת הזאת במבנה של הרעיון של אמונה וביטחון וכדומה. כל סוגיא היא לבנה, וצריך להבין איפה מקומה במבנה הכללי. אדם חייב ללמוד את הרעיון. הרעיון העיקרי הוא העניין של עול מלכות שמים. אדם ששומר את כל המצוות כי הן מוצאות חן בעיניו או כי כך הוא נולד, אינו עובד על עצמו, על נפשו. כל מצווה - תפקידה לקחת את ה"אני" של האדם ולהקטין אותו ולמעט אותו ולכופפו תחת עול בוראו, וכך לגדל את האדם.

אדם חייב להבין ולדעת מתי להיות איש רחמים ומתי להיות איש נקמה. והוא ידע זאת רק כשיהיה מוכן לקבל על עצמו עול מלכות שמים. זה קשה מאוד, כי לשם כך חייבים להשתחרר מכל התרבות הזרה שנכנסה לתוכנו - "זה לא יפה", "זה לא מקובל". עול מלכות שמים! כמו שפרה אדומה היא תמימה רק אם לא עלה עליה עול, כך אסור שיהיה עלינו שום עול מלבד עול מלכות שמים, עול ה'. וזה קשה, כי הולכים נגד ציבור שלם. צריך לשבת ארבעים יום בתענית כדי לשכוח את התורה המסולפת. מדוע ר' זירא צם מאה תעניות כדי לשכוח את תלמודה של בבל? כי ידע שיש בבבל "גוישקייט" (תפיסה גויית של היהדות), והחליט שבארץ ישראל הוא מתחיל דף חדש.

חותמו של הקב"ה אמת

חותמו של הקב"ה אמת! למה לא צדק, רחמים? כי אם אין אמת, גם הצדק והרחמים לא יהיו צדק ורחמים. אדם יהיה רשע כשאסור להיות רשע, ויהיה צדיק כשאסור להיות צדיק. הגמרא אומרת: "בכל לבבך - בשני יצריך" , ופירש רבנו יונה שם: "עוד נוכל לומר, שיצר טוב הוא מידת הרחמנות וכיוצא בזה, ויצר הרע נברא לאכזריות, וכשאדם אינו מרחם על הרשעים והוא אכזרי להם, נמצא שהוא עושה מצווה גדולה ועבודת השם עם יצר הרע". דבר כזה "לא מקובל" בימינו, אבל זו קבלה - רבנו יונה הוא מה"ראשונים". וזה הקו שאפשר לראות בכל ה"ראשונים". ח"ו שאדם יהיה רע במקום שצריך להיות טוב, וח"ו גם שיהיה ההפך.

המדות, המושגים, הערכים, הרעיונות של התורה הם הם לב לבה של תורה, המשמשים נר לרגלינו, המאירים והמגדירים את דרכי ה' ואת הדרכים שנלך בהן, ולהם מתכוונת התורה כל פעם שנאמר "דרך", כגון: "וללכת בדרכיו" . וז"ל הרמב"ן: "שתעשו הטוב והישר ותגמלו חסד". הן הן המראות לנו איך להידמות לה' יתברך, כי הרי זה תפקידו של האדם ללמוד את דרכי ה' ולהידמות לבוראו, כמו שאמרו חז"ל: "רצונך שתכיר מי שאמר והיה העולם - למוד הגדה, שמתוך כך אתה מכיר את הקב"ה ומידבק בדרכיו. ואם עשיתם מה שעליכם אף אני אעשה מה שעלי". וכן: "'ללכת בכל דרכיו' - אלו דרכי הקב"ה, שנאמר: 'ה' ה' א-ל רחום וחנון, ארך אפים ורב חסד ואמת' וכו'. ואומר: 'והיה כל אשר יקרא בשם ה' ימלט' . וכי היאך אפשר לו לאדם לקרוא בשמו של הקב"ה? אלא מה המקום נקרא רחום וחנון, אף אתה הוי רחום וחנון... מה הקב"ה נקרא צדיק... אף אתה הוי צדיק... ".

ובכן העיקר בתורה ללמוד, ולדעת, ולהכיר את מדותיו ואת מושגיו ואת רעיונותיו של הקב"ה וללכת בדרכיו - להידבק בו. והמצוות, הפולחן, אינם אלא הביטוי החיצוני לרעיון הפנימי, כאשר הרעיון מהווה לב לבה של תורת ה', הדרך בה חייב האדם ללכת. וכאשר האדם אינו מבין את המצוה ואת הרעיון, או - יותר גרוע מזה - למד ואימץ ח"ו רעיונות ומדות זרות, מסולפות ומעוותות, הרי כאשר הוא מקיים את המצוה, הפולחן החיצוני, אינו אלא מדגיש ומבטא רעיון מוטעה ח"ו המנוגד לאמת הנצחית של השם יתברך. וזה כעין "אין זה מברך אלא מנאץ". ואם כן, זאת כונת ואזהרת התורה בציווי "ודבקת בו", כפי שנתפרש ע"י האבן עזרא והאבי עזר, שלא להחליף את המדות ולאחוז באחת במקום הלא נכון ובזמן הלא נכון ובודאי ובודאי שלא להתעלם ח"ו מהמדות או לעוות ולזייף אותם בגלל נגוד שכלי או רגש אישי.

הדבקות בה', קבלת עול מלכותו, דורשת הכנעה מלאה, ונכונות מצד היהודי לקבל על עצמו את כל פרטי המצוות, ובמיוחד את המושגים והערכים והמדות, בדיוק כפי שציווה הקב"ה, על אף שיתכן שחלק מהם נוגדים את השקפת עולמו או את חושו הטבעי. הקב"ה, ולא האדם, קובע את המושגים ואת הרעיונות ואת המצוות. הוא מגדיר בדיוק מהו החסד, והצדק, והיושר, והרחמים. ומאד יתכן שהאדם ימחה נגד ציווי מסויים או ערך ומושג אלקי. ומאד יתכן שציווי או ערך או מושג אלקי נוגד את "החסד והרחמנות" כפי שהאדם רואה אותם. ויתכן שלפי דעותיו הנפסדות דרכי ה' גובלות ב"אכזריות". אך מי שדוחה את מדות ורעיונות הקב"ה כפי שקבע אותם אבינו שבשמים, על אף שהוא ממשיך לקיים את הפולחן - לא שומר מצוות הוא, ולא ייקרא מקיים ציווי הקב"ה. אדם כזה הולך אחר שרירות לבו; עבד הוא לעצמו; הוא קובע שהוא האלהים; הוא כופר בעיקר!

מעטו של הרב בנימין זאב כהנא הי"ד

הדרך להצלחה - בדוק בהיסטוריה!

התרגלנו מתוך ההרגל בקריאת פרשת השבוע, למצב בו אנו לא שומעים מה שאנו מוציאים מפינו. הנה אנו רואים בשבוע השלישי ברציפות את דברי משה רבנו - נאום הפרידה של עבד ה' לפני מותו. פה משה רבנו נותן להם את פתח ההצלחה, איך להיות יהודי מצליח. אך האם שמענו? האם אנו רוצים לשמוע?

מקיימים מצוות אבל אין אמונה

"והיה עקב תשמעו את המשפטים האלה ושמרתם ועשיתם אותם ושמר ה' אלוקיך לך את הברית ואת החסד אשר נשבע לאבותיך". האם יש ספק שבני ישראל אחרי כל מה שעברו מאז יציאת מצרים ועד הכניסה לארץ, לא ישמעו ל"משפטים האלה"? אחרי מחלוקת קרח, חטא העגל, והגרוע מכל-חטא המרגלים, לא למדו בני ישראל לקח? ודאי שלמדו!

אלא שמשה רבנו אחרי שרכש ניסיון כרועה צאן ה' זה ארבעים שנה, לקח בחשבון נתון נוסף. "כי תאמר בלבבך רבים הגויים האלה ממני איכה אוכל להורישם". "מי יתייצב לפני בני ענק". הקב"ה ברא את האדם בצורה שאפילו אחרי שראה את מעשי ה' בקריעת ים-סוף, מלחמת עמלק והשמדת ממלכת סיחון ועוג, בכל זאת ישאר לו עוד מקום להסתפק ולא להאמין."ולא האמנתם לו" וכתוצאה מזה- "ולא שמעתם בקולו". לכן מזכיר משה: "לא תירא מהם, זכור תזכור את אשר עשה ה' אלוקיך לפרעה ולכל מצרים". "הוא הנותן לך כח לעשות חיל למען הקים את בריתו אשר נשבע לאבותיך כיום הזה".

שוכחים מרוב מנין ובנין המצות

והדבר ברור. אנו עוסקים בשמירת המצוות. שומרים שבת, מתפללים, האם זה מספיק? ומה אם שאר המצוות ששכחנו מהם- בנית המקדש וכל הקשור בו, ירושת והורשה הארץ, כולל בעיית הגויים העומדים עלינו לכלותינו, שמצווה "לאכול" אותם כלחם כמפורש בפרשתנו. וכפי מאמר ה"אור החיים" בפרשתנו:"יחזיקו באחת מכל מצוות ה' בתמידות וזריזות יוולד בהם הולדה רעה להתעצל בשאר המצוות... ומה מאוד פשה נגע זה ובפרט בלב ההולכים בתורת ה', להבזות המצוות הקלות בראותם שהם לומדי תורה ומקיימי רוב המצוות..." - עלינו לדעת שהתורה היא לא רק שבת ובשר בחלב.

המפתח לגאולה הסופית

בימים אלו מתקרבים אנו לסוף חודש אב- חודש החורבן, ולתחילת חודש אלול- חודש מיחד לתשובה. ראוי לנו להרהר אחר החורבן, ולהביא לידי סופו אחת ולתמיד. המקדש אינו בנוי, הגויים לא גורשו והארץ לא מיושבת כמו שצריך, לא בירושלים ולא בגליל. שלא ניכשל ב"איכה אוכל להורישם". קודם נאמין - באמת ובתמים שה' הוא המוריש את כל הגויים האלו מפנינו, ואז - "לא יתיצב איש בפניכם"- זהו המפתח להצלחה - לגאולה הסופית!

קיום מצוות לה'- ללא פקפוק ופחד

"והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה... ושמר ה' אלקיך לך את הברית ואת החסד... ואהבך וברכך והרבך... ברוך תהיה..." מהו התנאי לקיום הבטחות אלו? ממשיכה התורה: "ואכלת את כל העמים, לא תחוס" , ומפרש "אור החיים" הקדוש שאין זו עוד הבטחה, כי-אם הציווי שבזכותו יקומו הבטחות אלו.

וכלשונו: "זו מצות עשה. וגמר אומר 'אשר ה' אלקיך נתן לך' , הא למדת שאם תתעצלו אתם מואסים במתנת אלוקים ואומרו: 'לא תחוס עינך', על דרך אומרו: 'ורחמי רשעים אכזרי' ".

ואמנם מצוה חשובה זו, הינה קשה להבנה במציאות של ימינו בה המוסר שאנו מושפעים ממנו הוא מוסר מערבי, ולכן יש קשיים רבים לקבלה ולאמצה, אולם התורה כבר הכירה את עם-ישראל והכינה תשובות לטענותנו.

הבאנו כאן מקצת מהטענות וכל טענה תשובת התורה בצידה: אומרים: "רבים הגויים (הערבים) האלה ממני, איכה אוכל להורישם?"

עונה התורה: "לא תירא מהם, זכור תזכור את אשר עשה ה' אלקיך לפרעה ולכל מצרים" ועדיין יקום האומר ויטען: אומנם נצחנו משום זכויותינו, אבל היום, אין המצב כזה! אומרת התורה: "אל תאמר בלבבך בהדף ה' אלקיך אותם מלפניך, לאמר בצדקתי הביאני ה' לרשת את הארץ הזאת וברשעת הגויים האלה, ה' מורישם מפניך" בשלשת הפסוקים חוזר המקרא שלש פעמים על ענין זה. לא בגלל צדקותינו אנו נצחנו וננצח אלא בגלל רשעת הגויים וכבוד ה' שיחולל אם נפסיד ח"ו. מזהירה התורה ואם אמנם נלחמנו ונצחנו ב"ה, ישנו חשש שמא גבה לבנו, באה התורה ומזהירה פן נאמר: "כחי ועוצם ידי עשו לי את החיל הזה" . "וזכרת את ה' אלקיך כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל" .

ולבסוף, רבים הם הטוענים ואומרים, אכן באמת מגיעים לנו גבולות ההבטחה ובימה"ק חייב להבנות ואת הגויים צריך להוריש מארצנו: אבל לא אנו צריכים לעשות זאת שהרי עוד מעט ממש יבוא המשיח והוא יסדר הכל, לפי טענה נפוצה זאת יש להדגיש שכל מצוה הכתובה נוהגת לדורות כך מצוות ישוב א"י, בנין המקדש והורשת הגויים, וכן אומר הרמב"ם שאין מצוה התלויה בנביא או במשיח או באות או במופת, ובודאי לא מצוות מרכזיות כבנין ביהמ"ק וכיבוש הארץ, ובפסק הרמב"ם הברור והמפורש בתחילת הלכות בית הבחירה שמצות עשה לבנות את ביהמ"ק ומצוות עשה זו שייכת בכל הזמנים ואינה כפופה לימות המשיח בלבד.

במשך כל הדורות עמד עם-ישראל בנסיונות רבים וקשים, עכשיו כשאנו סוף סוף בארצנו אנו צריכים לעשות ןלבנות מתוך אמונה אמיתית בה' ובתורתו. ודאי שאלו נסיונות קשים מאד, להלחם מתוך חוסר סיכוי רק עם אמונה בלב, לבנות את ביהמ"ק במקום שבו בנו הישמעאלים את בית עבודתם למרות הקשיים, שאינם סיבה לבטול מצוה, מי יתן ונצליח בנסיון, ונעשה את המוטל עלינו ונזכה לקיום הפסוקים: "והוריש ה' את-כל-הגויים האלה מלפניכם וירשתם גויים גדולים ועצומים מכם, כל מקום אשר תדרך כף רגליכם בו לכם יהיה, מן-המדבר, והלבנון מן הנהר נהר פרת ועד הים האחרון יהיה גבולכם ולא יתייצב איש בפניכם, פחדכם ומוראכם יתן ה' אלקיכם על פני כל הארץ אשר תדרכו בה כאשר דבר לכם".

ואכלת את כל העמים

בתחילת פרשת "עקב" העוסקת רובה ככולה בהכנות ובאזהרות מעשיות לקראת הכניסה לארץ, ובעיקר בכבוש והורשת הגוים ממנה, מופיע הצווי "ואכלת את כל העמים אשר ה' אלוקיך נותן לך" . ומלבד זה שלשון "ואכלת" נראית יוצאת דופן ומוזרה, היא נשמעת אכזרית בעליל, וטעונה באור.

נאכלם כלחם

האברבנאל כאן מביא עוד כמה דוגמאות של מקומות בהן התורה השתמשה בלשון דומה ביחס לעמים בארץ ישראל, כמו מה שיהושע וכלב אומרים לעם לאחר שהמרגלים באים ומפחידים אותם שמסוכן להילחם על כבוש הארץ: "ואתם אל תיראו את עם הארץ כי לחמנו הם". ולשון זו עוד מחזקת את התמיהה הנ"ל, כאשר אנו רואים שמתייחסים לאומות הללו בדרך נוספת כאל דבר ש'אוכלים' אותו. והאברבנאל מביא הסבר נפלא ללשון הזו, הסבר שגם שופך אור על הצד המוסרי של "אכילת" גויי הארץ.

מהו "אוכל" ?

האברבנאל מסביר שהברואים נבראו, כידוע, בדרגות שונות, זו מעל זו - דומם, צומח, חי, מדבר, וכשאנו מסתכלים ממה כל אחד מדרגות הבריאה הללו ניזון, מה האוכל שלו, אנחנו מוצאים דבר מאוד מעניין: כל דרגה בבריאה ניזונית מהנמוכה ממנה. הצומח ניזון מהמים והאדמה ושאר יסודות דוממים, בעלי החיים ניזונים מהצמחים (מלבד אלו שלדברי האברבנאל נשארה בהם השחתה טבעית עוד מימי המבול, והם אוכלים את בני מינם), והאדם ניזון מאכילת צמחים ובעלי חיים שהם הדרגות הטפלות אליו. האברבנאל מסביר שהרעיון הטמון בעובדה זו היא, שכל דרגה שבבריאה תפקידה הוא לשרת את הבריות השייכות לדרגה הגבוהה ממנה, וכך יוצא, שבסופו של דבר, כל סוגי הנבראים הם טפלים ונועדו להיות לעזר לדרגה העליונה ביותר, לעיקר הבריאה – לאדם!

כיצד ישראל 'אוכלים' את הגוים?

וכאן מגיע האברבנאל לנקודה המרכזית, ומסביר על פי העקרון הנ"ל את השימוש בלשון 'אכילה' כלפי גויי הארץ, שהרי: "האומה הישראלית נבדלת מבין שאר גויים בסגולה והבדל גדול, עד שכבר היו במדרגה עליונה טבעית על כללות המין", כלומר, עם ישראל נחשב למדריגה בפני עצמה בבריאה, המדריגה החמישית והעליונה ביותר שאין למעלה ממנה; אם כן יוצא על פי האמור לעיל, שכל הבריאה נבראה לשם ישראל. כל השאר, כולל הגוים, אינם מטרה לעצמם אלא נועדו להיות ה'אוכל' לעיקר הבריאה – לישראל. ועל כן, כאשר התורה מצווה את עם ישראל, עם התורה, הנכנס לארצו ובזה מגיע לשיא מימוש היעוד שלו, היא אומרת לו שביחס אליהם, גויי הארץ הם 'אוכל'.

וכפי שמסביר האברבנאל "לא שיהיה זה בענין האכילה ממש לומר שיאכלו אותם, כי אם שיקחו את ממונם וארצותם ויחיו מאשר להם; כמו שבענין האכילה יהרוג האדם את הבעלי חיים ויהנה אז מהם, ככה בענין שבעה אומות צוה 'לא תחיה כל נשמה' ועם הריגתם יזכה לכל אשר להם ויהנה ממונם וארצם".

רחמי רשעים – אכזרי

ומכיון שהאברבנאל ידע שהמצוה והרעיון האלו, יכולים להיראות לכמה אנשים כדבר 'לא מוסרי', על כן הוא מקדים ומדגיש שאין אין שום מידת חסידות ב'ויתור' על המצוה הזו, ושאדרבא התורה מזהירה פעם אחר פעם לגבי האיסור לרחם עליהם. וכפי שה"אור החיים" הקדוש כותב על אותו הפסוק: "זו מצות עשה ('ואכלת את כל העמים')... הא למדת שאם תתעצלו – אתם מואסים במתנת אלוקים. ואומרו 'לא תחוס עינך עליהם' (בהמשך הפסוק) על דרך אומרו 'ורחמי רשעים אכזרי' . פירוש אין זו ממדות הטובות (לרחם על רשע) אלא מדה רעה".

כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה

הפסוק שמופיע בכותרת הוא פסוק ידוע מאד, שהפך בתודעה של חלקים נרחבים בציבור הדתי למעין אמירת גנאי, שיש לשלול אותה מכל וכל. לפי אותה תפיסה, אסור ליהודי לראות בכח הפיזי - לא זה הפרטי ולא זה הלאומי - ערך, מאחר שיש סתירה בין הבטחון בה' לבין ראיית הכח הפיזי של ישראל כערך. המסר הזה הוא קליט מאד, שהרי מי יכול לחלוק על הצורך לבטוח בה'? ומכיוון שכח נתפס כניגוד לבטחון בה', ממילא "כוחי ועוצם ידי" הוא דבר מגונה.

התורה אומרת: יש כח לישראל!

אך בעיון בפירוש ה'פשט' של הפסוקים שם, נראה שמשמעות דברי הפסוק הזה הוצאו מהקשרם הפשוט והאמיתי, שצריך ללמד אותנו רעיון חשוב ונפלא. הבנת הפסוקים כפי שאנו מביאים כאן, נסמכת גם על דברי האברבנאל והר"ן . הפסוקים שם: מזהירים את ישראל, העומדים לרשת ארץ טובה, בתים מוכנים, כסף וזהב וכו' - שלא יתגאו וישכחו את ה'. וממשיכה התורה להזהיר: "...ואמרת בלבבך: כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה. וזכרת את ה' אלוקיך כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל למען הקים את בריתו אשר נשבע לאבותיך כיום הזה".

שימו לב! לא נאמר כאן "וזכרת את ה' אלוקיך כי הוא העושה הכל למענך", אלא "כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל". כלומר, התורה לא שוללת את העובדה הפשוטה שישראל הם הפועלים בשטח, ושניתן בהחלט לומר עליהם: "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה", אלא התורה רק מזהירה שנזכור שמקור הכח הזה הוא ה', כח שניתן לישראל כדי לממש תפקידנו בעולם.

לכאורה, אין הבדל מעשי בין שני הפירושים. לפי שניהם יש לדעת שמקור הכח הוא ה'. אלא שבכל זאת יש הבדל עקרוני בין ההבנה המוטעית של הפסוקים, לבין ההבנה הנכונה. ההטפה החזקה נגד המושג של "כוחי ועוצם ידי", נובעת מתוך המחשבה שיש לשלול באופן מוחלט את המושג של "כח יהודי" כמושג קדוש. על פי האידיאולוגיה הזו, הכח היהודי הוא, במקרה הטוב, הכרח המציאות. בשום אופן לא משהו יותר מזה.

הכח היהודי - קידוש ה'

אך דרכה של תורה אינה כן. היהדות רואה בכח של עם ישראל קידוש ה'. כי הכח הלאומי היהודי, הוא הביטוי לכח ה' - ולכן היא רוצה שהעם היהודי יהיה גם בעל עוצמה וכח פיזיים! כי כשהעולם רואה שהיהודי הוא חזק - הוא רואה עין בעין את כח ה' אלוקי ישראל, ה' אחד, שעם ישראל הוא נציגו בעולם. ובדיוק כמו שרש"י אומר: "שפלותם של ישראל - חילול שמו הוא", כי כשהגוים רואים את היהודים חלשים, הם שואלים: "איה אלוקיהם?!" - כך כאשר היהודי חזק ודורך על במות האויב - אזי שם ה' מתקדש בעולם, והגוים אומרים: "הנה אלוקיהם!".

וכך אנו מוצאים את עצמנו בין שתי גישות מוטעות, "בבחינת והבדילנו מן הטועים". מצד אחד, אלו ששוללים את הכח הפיזי היהודי כערך כלשהו (ולפעמים אף רואים בפיתוחו כפירה, רחמנא ליצלן), ומצד שני, אלו שרואים בכח הפיזי את חזות הכל. אלו מתרצים את העובדה שעם ישראל מנצח במלחמות, למרות קטנותו המספרית, בתרוצים של "צבא קטן, חכם וממזרי" וכד', תוך התעלמות מהמציאות, ובעיקר, ממקור הכח האמיתי - הקדוש-ברוך-הוא.

לא "סתם השתדלות"

ולהדגשה נוספת: יש הבדל עקרוני בין כל דבר בעולם הזה בו יש כלל ברזל שלצד הבטחון בה', יש להשתדל להשיגו באמצעים טבעיים - לבין הכח היהודי, שלכאורה, גם הוא אינו אלא צורה של 'השתדלות'. וההבדל הוא זה: אם לגבי הפרנסה, למשל, חובתנו לעבוד לפרנסתנו כי זו דרכו הטבעית של העולם; הרי שבענין מלחמה וכח יהודי, זה לא רק ענין של 'השתדלות', אלא זו מטרה לעצמה; זה דבר שבכבשונו של עולם - הדרך להביא לקידוש ה' אלוקי ישראל בעולם שהוא היעוד המרכזי של עם ישראל.

הרעיונות הזרים - שורש סכנות דורינו

"והוא סוד גדול" אומר ה"אבן עזרא" על הפסוק "ללכת בכל דרכיו ולדבקה בו" , סתם ולא פירש. בא "אבי עזר", פרשן על האבן עזרא, ומפרש לנו מה הסוד הגדול הטמון פה: "בדביקות עצמו יש סוד עצום שלא להחליף עבודת איש באחיו (כלומר, לא להחליף את מידות ה') ולאחוז ברחמנות במקום שצריך לכעוס, כגון על תלמיד או על עבריין או שלא להחזיק בענווה במקום שצריך להלביש גאוה או נקמה כמעשה פנחס! - ומסיים "אבי עזר" כך – "ומועטים המה בני עליה אשר יאחזו במידות על דרך אמת ואין כושל בם, הלא המה הגיבורים אשר בארץ".

על דרכו של עלונינו

רבים שואלים למה עלון זה או "תנועת כך" ככלל, כה מדגישה את הענין של האויב הערבי בארץ או את הענין של נקמה. למה לא להתרכז יותר בנושאים אחרים, נושאים יותר "חיוביים" (כביכול) ביהדות? והתשובה היא שחוץ מהעובדה שהערבים שרוצים להשמידנו מייצגים בגופם את האיום המיידי ביותר לעם, הרי שאנו שמים דגש על בעיה זו בגלל שענין זה מסמל את הנכונות או האי נכונות שלנו כפרטים וכעם לשבור את המידות האישיות ולהידבק במידותיו של הקב"ה. ואכן, להיות אכזרי במקום שמצווים אנו על כך, כשהוא מהווה דבר שהוא נגד רוחינו והרגשותינו, מעשה כזה מוכיח את נכונותינו לקבלת עול מלכות שמים שלימה.

המבחן של דורינו

זו, ורק זו היא המשמעות של הדברים "מה הוא רחום אף אתה רחום..." שדרשו חז"ל על הפסוק הזה. להיות רחום כשהוא רחום ולא יותר ממנו, אל תהיה צדיק יותר מבוראך! המבחן האמיתי בדורינו ליהודי אם אכן הוא דבק במידות בוראו הוא יחסו לפסוק "והוריש ה' את כל הגויים האלה מלפניכם" . מוסר? צדק? רחמים? ה' הוא המגדיר אותם, ומי שמקבל את הגדרותיו של ה' הנמצאים בתורה הוא איש האמת.

הקב"ה נתן לנו תורת אמת, שמכילה רעיונות - היא מודדת לנו את המידה של כל מושג ורעיון. לכן אמר קהלת: "לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים... עת לאהוב ועת לשנוא עת מלחמה ועת שלום". תפקידנו לדעת מתי העת לכל דבר, ולקבל עול מלכות שמים ועול מידותיו שקבע יוצר המידות, אב הרחמנות ואב האכזריות.

שורש הסכנות

דברי "אבי עזר" חייבים להיות נר לכל יהודי, להאיר דרכינו בתקופה זו של בלבולי דעות ועיוות רעיונות. אמנם אמרנו קודם שהערבים מייצגים את האיום המיידי, אבל זו בעיה חולפת, היום בעיה ומחר איננה. אך השורש פורה ראש ולענה הם המחשבות הזרות. צריך לדעת ש"והורשתם את כל יושבי הארץ" הוא לא מצוה בעלמא, אלא ככל מצוה יש בה עומק הטומן בחובו רעיון מוסרי, כשבקיומה יסוד נוסף לדביקות בה'.