פנחס
כה:יא-יב פִּינְחָס בֶּן-אֶלְעָזָר בֶּן-אַהֲרֹן הַכֹּהֵן, הֵשִׁיב אֶת-חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, בְּקַנְאוֹ אֶת-קִנְאָתִי בְּתוֹכָם; וְלֹא-כִלִּיתִי אֶת-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, בְּקִנְאָתִי. לָכֵן אֱמֹר: הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת-בְּרִיתִי שָׁלוֹם
דווקא הקנאי זוכה לברית שלום
מי שקיבל "ברית שלום", שכר נצחי של שלום, היה דוקא פינחס שקינא את קנאת ה', שנקם את נקמתו, שהיה משוח מלחמה ראשון, יש כאן מדה כנגד מדה - מי שעוזב את השלום ואת השלוה ומוסר את עצמו למלחמת ה' ולנקום את נקמתו, זוכה דוקא לשלום הנצחי, ומי שמורד בה' ומבזה ומתעב את מצותו להילחם ולבער את הרע ואת הרשעים, לעולם לא יהיה לו שלום, כי אין שלום לרשעים, פורקי עול.
ופירש רש"י: "בקנאו את קנאתי - בנקמו את נקמתי, בקצפו את הקצף שהיה לי לקצוף; כל לשון קנאה הוא המתחרה לנקום נקמת דבר". ואין הקנאה אלא נקמה, כמו שפירש רש"י ועל זה שיבח והילל הקב"ה את פינחס, קנאה היא מדה של הקב"ה, כמו שכתוב: "כי אנכי ה' אלקיך א-ל קנא". וקנאה היא מדה של כל יהודי המקנא לשם ה', אך מכל מקום, זוהי מידה שהפכה למדה מגונה בעיני הגוים והמתגוים של תרבות הזרה ובמחשבותיהם. שוב מופיעה הסתירה בין תורת ה' התמימה לבין התרבות הזרה שנכנסה להיכל.
נקמה היא קנאה לטוב, ובהיפוך אותיות - לקנאות היא לנקות, שמי שמקנא לה' מנקה את הרשע ע"י נקמתו, ועד שהוא מתנקם ומנקה אותו, אין הרשע נקי. הקב"ה הוא גם "א-ל נקמות" , וכן "א-ל קנא", כמו שנאמר: "כי ה' קנא שמו, א-ל קנא הוא" , וכן א-ל שלא ינקה עד הנקמו באויביו, כמו שנאמר "ונקה לא ינקה" .
פינחס הציל את ישראל מכליה
אך יותר משמילא פינחס אחרי צו ה', הוא גם הציל את ישראל מכלייה, שהרי עליהם היתה החובה לנקום את הנקמה - ויתור על הקנאה ועל הנקמה ההלכתית הוא חטא ופשע נורא עד כדי כך, שהמסרב לנקום חייב כלייה! וזאת כוונת דברי דוד המלך ע"ה: "ויעמוד פינחס ויפַלֵל ותֵעָצַר המגפה" . ולא קיימוה. וכך כתב הספורנו: "בקנאו את קנאתי בתוכם שעשה נקמתי לעיני כולם, כדי שבראותם זה ולא ימחו, יכופר על אשר לא מיחו בפושעים, ובזה השיב את חמתי מעליהם". והאבן עזרא כתב: "כי הוא קנא כקונו, וכתוב על ה' כי הוא א-ל קנא בע"ז, ולולי הוא שקינא הייתי מכלה כל ישראל בדבר בקנאתי".
הנקמן הזה, פינחס, זכה לא רק לברית שלום, אלא זכה גם שמתנות כהונה נקבעו על שם מעשיו. כך אמרו חז"ל: "דורשי חמורות היו אומרים: הזרוע כנגד היד [של פינחס], וכן הוא אומר: 'ויקח רומח בידו' ; ולחיים כנגד תפילה, וכן הוא אומר: 'ויעמוד פינחס ויפלל' ; קיבה כמשמעה, וכן הוא אומר: 'ואת האשה אל קבתה' ". ומכיון שמגלגלים זכות על ידי זכאי, אחרי שנקם פינחס את נקמת ה' מזמרי בן סלוא וכזבי בת צור, שלח משה את צבאות ה' לנקום את נקמתו במדין בהנהגת פינחס, כמו שנאמר: "וישלח אותם משה אלף למטה לצבא אותם ואת פינחס בן אלעזר הכהן לצבא". וכן פירש הרמב"ן: "והזכיר 'ושם איש ישראל המוכה... ושם האשה המוכה', להודיע כי ראוי היה לשכר הגדול הזה, שהרג נשיא בישראל ובת מלך גוים ולא ירא מהם בקנאתו לאלקיו. ואחרי שנתן שכרו הטוב לצדיק ציוהו להיפרע מן הרשעים ואמר לו: צרור את המדינים".
כה:יג תַּחַת, אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹקיו וַיְכַפֵּר, עַל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל
מצוה לדורות
אמרו חז"ל: "'תחת אשר קינא לאלוקיו ויכפר על בני ישראל' וכי קרבן הקריב [פינחס] שנאמר בו כפרה? אלא ללמדך שכל השופך דמן של רשעים כאילו הקריב קרבן". לבער את הרע ואת הרשעים, הוא מצוה לדורות. מצווה דאורייתא היא לשפוך דם רשעים, ומי שעושה זאת, כאילו הקריב קרבן. לצערנו, אין עדיין בית המקדש, ואי אפשר להקריב קרבן; המבין יבין, והמקדש יעשה! הנבלות והטרפות שנמצאים כאן, שיצאו חיים או מתים. אם נהיה מוכנים למסור את עצמנו על קידוש השם, אנו נהיה חיים והם יהיו מתים. וכן: "כל זמן שהרשעים חיים הם מכעיסים להקב"ה... כיון שהן מתים הן פוסקים מלהכעיס לקב"ה" . וכן: "מיתתן של רשעים הנאה להן והנאה לעולם, לצדיקים רע להן ורע לעולם..." .
אלה שמתלבטים ומהרהרים אחרי מידה זו של הקב"ה, המתנגדים למושגים אלה בהגדרת טוב ורע, או שקשה להם לסבול אותם, קוראים תיגר על כל מדות ה' הנובעות מהמושג של טוב ורע, דהיינו שנאה מול אהבה, אכזריות מול רחמנות, סלחנות מול נקמה, שויון מול בחירה, סובלנות מול כפיית האמת, מלחמה מול שלום, דמוקרטיה מול מלכות שמים.
ללמוד קנאות אמת מפנחס
"'ובנביא העלה ה' את ישראל ממצרים' - זה משה, 'ובנביא נשמר' - זה אליהו. אתה מוצא, שתי נביאים עמדו להם לישראל משבטו של לוי, משה ראשון ואליהו אחרון, ושניהם גואלים את ישראל בשליחות. משה גאלם ממצרים בשליחות: 'ועתה לכה ואשלחך אל פרעה' וגו', ואליהו גאלם לעתיד לבוא בשליחות: 'הנה אנכי שלח לכם את אליה הנביא' ... ומשה הרג את המצרי ואליהו הרג את חיאל... משה קנאי - 'מי לה' אלי', ואליהו קנאי...". הרבה כללים אפשר ללמוד מהעניין של פנחס. לצערנו, השפעת כלי התקשורת של ימינו היא כה גדולה עד שהם קובעים איך יחשוב העם, הם קובעים מה הם מושגים טובים ומה הם מושגים לא טובים. היום המושג "קנאי" נחשב מושג לא טוב. מכל מקום, שניהם - משה, שגאל ראשון, ואליהו, שעתיד לגאול - היו קנאים במובן הנכון של המושג. ופנחס, שהוא אליהו הקנאי, מקבל דווקא את הברכה של שלום.
אסור לשבת ולשתוק
אך צריך לדעת מתי לקנא ומתי לרחם. צריך לבדוק אחר הקנאי מה הם מניעיו והאם הקנאות הורסת את עדינותו היהודית. מצד אחד, "כל תלמיד חכם שאינו קשה כברזל, אינו תלמיד חכם" , מצד שני, הוא צריך להיות רך. ואת זה אנו מוצאים אצל אליהו. מתוך הרחמנות ומתוך אהבת ישראל שלו, אליהו מסר נפש והכניס את עצמו לסכנות. "קנא קנאתי לה' אלקי צב-אות... ואותר אני לבדי ויבקשו את נפשי לקחתה" . הכיצד "לבדי"? הרי כאשר אחאב שולח את עובדיה לחפש את אליהו, כתוב במפורש "ויקח עובדיהו מאה נביאים ויחביאם... במערה" , ואם כן היו לפחות עוד מאה נביאים. אלא, בכל דור לא חסרים נביאים, לא חסרים רבנים. הבעיה היא שכאשר יש סכנה, הם נחבאים במערה ויושבים ולומדים שם. רק אליהו יצא והטיף מוסר והסתכן. משה הרג את המצרי והסתכן וברח, וכך גם אליהו. ברגע שאתה רואה עוול נגד היהדות או היהודים, אתה חייב לצעוק ולהסתכן, למרות שאתה לבד. קחו דוגמה מאותו חסיד העומד בכניסה לעיר וצועק "שבת! שבת!" בהתחלה, כשראיתי אותו, התפלאתי: מה הוא חושב, האם מישהו שם לב אליו? אלא, לא זה העניין ולא זו המטרה. הוא חייב לקום ולצעוק, ובהדי כבשי דרחמנא למה לך? יש אמת, ואתה צועק את האמת!
כשעמד אליהו בהר הכרמל, אמר: "עד מתי אתם פוסחים על שני הסעיפים, אם ה' האלקים לכו אחריו, ואם הבעל לכו אחריו" . כיצד לא חשש אליהו מהסכנה שעלולים כולם ללכת לבעל בגללו? אלא, אסור לערבב אמת בשקר. הקב"ה קבע איסור של שעטנז. יש אמת ושקר, ואסור לערבב! אליהו אומר: אתם יכולים לעבוד את הבעל, אך דעו שיש הבדלה בין אור לחושך, וכאשר הם בערבוביה ואי אפשר להבדיל ביניהם, זה הגרוע ביותר.
אסור לאבד את הרחמים על יהודים פשוטים
נגד הרשעים צריך לצאת בקנאות, כמו שעשה פנחס לגבי נשיא שבט שמעון, שהיה מנהיג של רשעות. אבל אסור לאבד את הרחמנות כלפי היהודי הפשוט, אליהו היה מוכן אפילו להטיח דברים כלפי מעלה בשביל יהודי פשוט, כמו שכתוב: "וישבת שם [ליד צידון], הנה צויתי שם אשה אלמנה לכלכלך... ויהי אחר הדברים האלה חלה בן האשה... עד אשר לא נותרה בו נשמה ותאמר אל אליהו מה לי ולך איש האלקים, באת אלי להזכיר את עוני ולהמית את בני... ויקרא אל ה' ויאמר ה' אלקי, הגם על האלמנה אשר אני מתגורר עמה הרעות להמית את בנה"! הגמרא אומרת: "אליהו הטיח דברים כלפי מעלה, שנאמר 'ואתה הסבת את לבם אחרנית' ". כלומר, בשביל העם הפשוט היה מוכן ללכת ולהטיח כלפי מעלה - זו אהבת ישראל עצומה.
הקנאי צריך להיזהר
כאשר אליהו ברח לסיני, הוא אמר: "כי עזבו בריתך" , ועל זה אמרו חז"ל שהוא נענש, כי הוציא דיבה על עם ישראל. בזה גם ישעיהו נכשל, באומרו: "ובתוך עם טמא שפתים אנכי יושב", ומיד נענש עם הרצפה. והרי בכל הספר, מונה ישעיהו את חטאי ישראל, ומדוע ה' לא מייסר אותו על זה, אלא אף שולח אותו לומר כך? אלא, ודאי שחייבים להטיח כלפי מעלה בשביל ללמד זכות על ישראל, ולא להזכיר את חטאי ישראל לפני ה'. ישעיהו ואליהו חטאו בזה שהוציאו דיבה על ישראל ללא צורך. מותר להזכיר את חטאיהם של ישראל רק כאשר אפשר לשנותם בזה או להחזירם בתשובה. אך אם זה לא במסגרת של החזרה בתשובה, זה חטא.
אליהו לא היסס להרוג ארבע מאות נביאי בעל, מפני שכאשר יש רשעות בעולם חייבים לבערה. אבל הקנאי חייב להיזהר שלא יהפוך לשונא שנאת חינם, וחייבים להיזהר בזה מאוד מאוד, וזה לא קל. הרי קל מאוד להיות טוב תמיד או רע תמיד, אך מה שעלינו לעשות הוא לאמץ את ההלכה, מתי להיות טוב ומתי להיות קשה.
אסור לזייף
אסור לזייף. תמיד צריך ללכת עם האמת. "ארבע כיתות אין מקבלות פני שכינה: כת ליצים, וכת חנפים וכת שקרנים וכת מספרי לשון הרע" . איסור לשון הרע הוא האיסור הקשה ביותר להתמודד עימו, מפני שיש בו טעם מתוק. האוכל חזיר עובר בלאו אחד, ואילו המספר לשון הרע עובר בחמישה לאווים. זו הסיבה שבהקדמה לספרו, מונה החפץ חיים את מספר הלאווים שיש באמירת לשון הרע - כדי שאדם ידע כמה חמור איסור זה.
"אומר לרשע צדיק אתה, יקבוהו עמים יזעמוהו לאומים" . "מצדיק רשע ומרשיע צדיק, תועבת ה' גם שניהם" . מותר לך לומר "הוא רשע ובכל זאת אני מקרב אותו", אך להצדיקו ולומר שאינו רשע, וללכת עימו יחד - זה אסור.
החיים של אליהו ופנחס מסובכים מאוד, כי קשה להיות פעם "רשע" ופעם "צדיק", פעם "אוהב" ופעם "שונא".
אם אדם רוצה להבין את קונו, הוא חייב לשבת וללמוד תנ"ך ומדרש: "רצונך שתכיר מי שאמר והיה העולם - למוד הגדה, שמתוך כך אתה מכיר את הקב"ה ומדבק בדרכיו" .
פנחס - האבטיפוס של הקנאות
מכיון שאנחנו קרבנות נצחיים של תרבות לא-יהודית שחופפת עלינו וכופה עלינו את דעת הרוב, אזי בתת-מודע אנו סופגים לקרבנו מושגים נכריים העומדים בסתירה מובהקת לערכי התורה. אחד הערכים האלו הוא מה שנקרא "קנאות".
אם ישנו מושג שהפך מטרה לחציהם של המתיונים ומשרתיהם בתקשורת, הרי זה מושג הקנאות. אנשים שלא מאמינים בכלום וששואפים לחופש אנרכיסטי יוצאים מדעתם בראותם כאלו שמאמינים ברעיון באופן מספיק חזק עד שהם מוכנים להאבק ולהפגין ולהקריב עבורו. הם מקוטלגים כ"קנאים" במיוחד אם הם מאמינים בדת ובסוג ערכים המחייבים שליטה עצמית, משמעת והקרבה. ובאמצעות הכח העצום שבידי הדיקטטורים החדשים - התקשורת - הוחל במסע של השמצה והוצאת דיבה, שאילו היינו מלאים שנאה כמו אותם אנשי תקשרות ואדוניהם, היינו מכנים אותו בשם... "קנאות".
המושג של קנאי, בעיני התורה, מגולם בדמותו של פנחס בן אלעזר, האבטיפוס של הקנאות. וכדי להבין את פנחס, ועל ידו את מושג הקנאות, עלינו לעיין במסכת זבחים: "אמר ר' אלעזר אמר ר' חנינא לא נתכהן פינחס עד שהרגו לזמרי דכתיב "והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם", רב אשר אמר עד ששם שלום בין השבטים שנאמר "וישמע פינחס הכהן ונשיאי העדה וראשי אלפי ישראל וגו'" .
כדאי להתעכב כדי להבין מה אומרים לנו חז"ל. ברור לכולנו מה עשה פנחס כשהרג את זמרי, נשיא שבט שמעון, ואת האשה המדינית. אבל מה קרה עם השבטים ואיזה שלום בדיוק הוא השכין? התשובה, לאלו שאינם לומדים תנ"ך, היא שאחרי כיבוש ארץ כנען, הרשה יהושע לשבטי גד וראובן ולחצי שבט מנשה לחזור לגדה המזרחית של הירדן, כיון שממשו את הבטחתם לעזור לאחיהם בכיבוש הארץ. ואז, כשהגיעו לגלילות הירדן, בנו מזבח גדול. שאר השבטים, בשמעם זאת, היו משוכנעים שעשו כן שלא כדין במטרה להקריב קרבנות, בעוד הבורא צוה בפרוש שרק במשכן ניתן להקריב.
ובכן, שבטי ישראל התאספו יחד כדי לצאת למלחמה בשנים וחצי השבטים. וכפי שכותב הרלב"ג בפרושו: "הנה אמרו ישראל לעלות עליהם לצבא, להוכיחם על זה ולבער הרע מקרבם, כי זה מדרכי התורה, כמו שנתבאר בדרכי התורה בעיר הנדחת".
פנחס משכין שלום
ואת מי ממנים כאחראי למשימה זו של קנאות? "וישלחו בני ישראל אל בני ראובן ואל בני גד ואל חצי שבט מנשה אל ארץ הגלעד את פנחס בן אלעזר הכהן. ועשרה נשיאים עמו..." . על פי המושג הרווח והמקובל והשקרי של קנאות, ניתן לצפות שפנחס לא יגלה סבלנות יתרה ויגש ישירות להעניש את החוטאים, קצר ולענין. אולם... שנים וחצי השבטים מצהירים בברור על חפותם בשל העובדה שהמזבח לא נבנה למטרת פולחן, אלא דוקא כעד לכל הדורות שלמרות העובדה שהם שוכנים ממזרח לירדן, הם עדיין חלק מהעם היהודי. ופנחס? הוא מקשיב, ואז עונה: "היום ידענו כי בתוכנו ה' אשר לא מעלתם בה' המעל הזה; אז הצלתם את בני ישראל מיד ה'. וישב פינחס בן-אלעזר הכהן והנשיאים מאת בני-ראובן ומאת בני-גד מארץ הגלעד אל ארץ כנען אל בני-ישראל; וישיבו אותם דבר. וייטב הדבר בעיני בני ישראל ויברכו א-להים בני ישראל; ולא אמרו לעלות עליהם לצבא לשחת את הארץ אשר בני ראובן ובני גד יושבים בה. ויקראו בני-ראובן ובני-גד למזבח; כי עד הוא בינתינו כי ה' האלקים" . והוא שם שלום בין השבטים!
זהו קנאי? כן, זהו קנאי במובן התורני. באותו אופן שלא קיים קשקוש כזה של אהבה ללא צורך וודאי לא של שנאה ללא צורך, כך גם אין מושג של קנאות חד-צדדית. ישנה הלכה של קנאות בדיוק כפי שישנה הלכה בכל שטחי החיים. קנאי איננו אדם כעסן. מי שהוא כעסן אינו קנאי. קנאי הוא מי שמקנא לחוקי ה', ולא משנה לו באיזה חוק ספציפי מדובר כרגע. אם ההלכה מצוה להרוג אויב או חוטא מסוכן, הוא עושה זאת בקנאתו של יהודי שמקים את ציווי הבורא. ואם ההלכה מצוה לעשות שלום ולחבק ולשלב ידיים, אזי הקנאי עושה גם את זה בהתלהבות ובקנאות.
הקנאי אינו אחד שהרגש מושל עליו, אלא ההלכה - היא שמושלת עליו. בניגוד לדעת המודרדוקסים והממסד האורתודוקסי במנהטן, תורת ה' איננה כולה נחמדות וחיבוקים ואהבה והנאה. יש הלכה שמכתיבה ומצוה. היא אומרת לנו מתי להרוג את זמרי ומתי לשים שלום בין השבטים. פינחס היה הקנאי, בה"א הידיעה. הוא כרע לפני ה' וקיבל על עצמו עול מלכות שמים. זהו הלקח מפנחס. זהו קנאי בהגדרה תורנית, בניגוד להגדרת המתיונים הליברלים, אליהם הצטרפו בתי כנסת מסוימים בארה"ב.
כה:יז-יח צָרוֹר, אֶת-הַמִּדְיָנִים; וְהִכִּיתֶם, אוֹתָם. כִּי צֹרְרִים הֵם לָכֶם
הבא להורגך השכם להורגו
כך אמרו חז"ל: "'צרור את המדינים' - למה? 'כי צוררים הם לכם', מכאן אמרו חכמים: [אם] בא להורגך השכם להורגו" השכם להורגו, ואפילו לתוניס. כך למדנו: "'עת להרוג' - בשעת מלחמה, 'ועת לרפוא' - בשעת שלום, 'עת לפרוץ' - בשעת מלחמה, 'ועת לבנות' - בשעת שלום... 'עת לבקש' - בשעת שלום, 'ועת לאבד' - בשעת מלחמה... 'עת לקרוע' - בשעת מלחמה, 'ועת לתפור' - בשעת שלום... 'עת לאהוב' - בשעת שלום, 'ועת לשנוא' - בשעת מלחמה, 'עת מלחמה' - בשעת מלחמה, 'ועת שלום' - בשלום".
דברי אלקים חיים! וכמה שייכים הם לימינו: "עת מלחמה - בשעת מלחמה, ועת שלום - בשלום"! ולכאורה תמוה הדבר. וכי צריך לומר לנו: עת מלחמה בשעת מלחמה? וכי יחשוב אדם שעת מלחמה היא בשעת שלום? אלא, באו חז"ל ללמדנו, שאכן יכול מישהו לחשוב כך, במיוחד כאשר התרבות הזרה המטורפת אוחזת בשבי חלקים מהעם בידיה המגואלות. וכבר קבעו חז"ל: "'כי תצא למלחמה על אֹיְבך' ... מהו 'על אויבך'? אמר הקב"ה: צאו עליהם כאויבים, כשם שאינם מרחמים עליכם, כך אתם לא תרחמו עליהם". צריך לדעת שהגוי שיוצא למלחמה על ישראל הוא אויב ולא אוהב, וכמה חסר כלל גדול ופשוט זה בימינו! ועוד אמרו חז"ל: "על אויביכם [אתם יוצאים למלחמה] ולא על אחיכם. לא יהודה על שמעון ולא שמעון על יהודה שאם תפלו בידם ירחמו עליכם... על אויביכם אתם הולכים שאם תפלו בידם אין מרחמים עליכם".
כל אבן הנזרקת על יהודי היא כביכול אבן הנזרקת על הקדוש-ברוך-הוא. כל סכין וכל רימון וכל פצצה הפוגעים ביהודי - פוגעים כביכול באלוקי ישראל. ונקדשתי בתוך בני ישראל - מצווה דאורייתא למנוע חילול השם, למוחקו מעלי אדמות, ומשום כך, אם קיימים ערבים בשטחים, בירושלים, המסרבים לקבל את ריבונותו של אלוקי ישראל, של עם ישראל, של מדינת ישראל - אין להם מקום בארץ. ואם יש ערבים הרוצים להשמיד יהודים ואת מדינתם - מצווה עלינו לסלקם מהארץ, לגרשם מארץ הקודש. מצוות צה"ל למגר אותם, לרמוס אותם עד שיקבלו עליהם את ריבונותו של ישראל, העם ואלוקיו. ואם לאו, כבר קבעו חז"ל - הבא להורגך השכם להורגו.
אדם שלא ישנא את האויב, יאפשר לו להשמיד אותו. אלה שהולכים להיפגש אתם, פלד, מיעארי, הראל, אבנרי ושאר השרצים, הם בוגדים במובן המלא של המלה. היהדות - התורה היא נר לעם ישראל. היא מדריכה אותנו איך להתנהג עם אש"ף, עם שונאי ישראל.
אמרו חז"ל: "אלא מעתה, גדולה נקמה שניתנה בין שתי אותיות שנאמר: 'א-ל נקמות ה'' ? אמר ליה: אין, במילתה מיהא גדולה היא". וז"ל רש"י שם: "במקום שצריכה נקמה דבר גדול הוא". פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן "השיב את חמתי בקנאו את קנאתי". רש"י אומר: בנקמו את נקמתי. מדברים עם אש"ף? נוקמים נקמת דם ישראל מאש"ף!
מעטו של הרב בנימין זאב כהנא הי"ד
שתי דרכים לקידוש שם שמים - ובחרת בחיים!
בפרשה זו מופיע מות אהרן, ומיד לאחריו גם בקשתו של משה רבינו מהקב"ה לחפש מנהיג יורש שיכניס את ישראל לארץ אחרי מותו. המנהיגות הבכירה של עם ישראל נענשת בעונש החמור ביותר - אי כניסה לארץ ישראל.
על מה הקפידא?
ואם נחשוד ח"ו במשה ואהרן שעבירות חמורות עשו בסתר, באה התורה לומר בברור שאך עוון אחד היה בידם-עוון "מי מריבה" - שהיכו בסלע במקום לדבר אליו. בגלל זה לא נכנסו לארץ. "כאשר מריתם פי במדבר צין במריבת העדה..." ואם כך, מתבקשת השאלה, מדוע לא חס ה' על משה ואהרן ובמיוחד לאחר תחנוניו של משה שהיה קרוב אליו יותר מכל ילוד אשה? מדוע לא ריחם עליהם ה' ונתן להם להיכנס לארץ? דוקא עליהם להקפיד כל כך?!
חטא קטן- גדול
והתשובה-בדברי ה': "כאשר מריתם פי... להקדישני במים לעיניהם". ואנו רואים בפרשת "חקת" (בה מופיע העניין ביתר פירוט) דבר נורא מאוד: "יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל לכן לא תביאו את הקהל הזה אל הארץ... המה מי מריבה אשר רבו בני ישראל את ה' ויקדש בם." יען לא האמנתם בי להקדישני - ויקדש בם! ואומר רש"י במקום: "ויקדש בם - שמתו משה ואהרן על ידם, שכשהקב"ה עושה דין במקודשיו הוא מתקדש על הבריות".
מכיון שלא קידשו משה ואהרן את שם ה' על ידי שידברו לסלע, אלא היכו בו - יתקדש שם שמים על ידי הדין שעושה בהם ה' אך ורק בגלל עוון זה.
עלינו לזכור שגם חטא זה היה חטא מועט ביותר. שהרי רש"י מסביר שהם ניסו לדבר אל סלע אחד ולא יצאו ממנו מים, ואז חשבו אולי יש להכותו כמו בפעם אחרת שם נאמר "והיכת בצור" כלומר, כוונתם היתה לטובה, אולם בגלל טעות קטנה זו שלא ניסו שוב לדבר - נמנעה מהם הכניסה לארץ.
לקדש שם שמים
ויש ללמוד מזה מוסר גדול, שאם הקב"ה השתמש בקרובו הגדול - משה רבינו - כדי לקדש שם שמים עקב חילול ה' כזה קטן, מה אנו נאמר כאשר יום-יום מתחלל שם שמים תחת ידינו ושלטונינו בדברים עיקריים העומדים ברומו של עולם- ע"י רצח והשפלת יהודים בגלל היותם יהודים, ע"י תפיסת מקום קדשינו ע"י השועלים הערבים ומסגדם הטמא והמשוקץ, ע"י זה שיום-יום עוברים בארץ הקודש על רצח עוברים במעי אימם ואין קץ לחילול ה' - מה יהיה עלינו? ובידינו הדבר לקבוע האם יתקדש שם שמים בכך שנפעל כרצון ה' או שמא שמו יתקדש על ידי שה' יעניש אותנו על חילול שמו חס ושלום.
גם עליך מוטלת החובה להיות קנאי לה'!
ישנה טענה נפוצה שהקנאות היא ענין השייך ליחידים. לפי טענה זו, לאחרים אסור לנקוט בקנאות, אלא עליהם לדבוק כל הזמן ב'אהבה' לכל. בדרך זו פותרים ה'הומניסטים הדתיים' את הבעיה המתעוררת להם מול מעשהו הקנאי של פנחס, מעשה שבזכותו זכה דווקא - למרבה הפליאה - לעיטור שלום. להוכחת טענתם הם מביאים את פסק ההלכה של הרמב"ם "הבועל גויה - קנאים פוגעים בו", והרי לנו 'הוכחה' שדווקא "קנאים" יכולים לנהוג בדרכו של פנחס.
לא יכול לסבול את חלול ה'
אלא שקל מאוד לשמוט את הקרקע תחת טענה זו. שהרי נשאל: מיהו קנאי? כיצד ידעו אותם ה"קנאים" שהם הם ה"קנאים" עליהם מדובר? אלא בהכרח עלינו לקבוע: מיהו קנאי? מי שמבצע את מעשה הקנאות! זאת אומרת, מי שאהבת ה' ואיכפתיות לכבודו מקננת בו, עד כדי כך שהוא היה מוכן ללכת ולהסתכן על-ידי הפגיעה באיש הבליעל - הרי הוא הוא הקנאי.
היוצא מזה הוא, שכל מי שמצווה על אהבת ה', דהיינו כל יהודי, מצווה להגיע גם למעלת הקנאות. הקנאות היא אחד היעדים של כל יהודי. וזה מה שכותב ה"מסילת ישרים" , שאחד הענפים של אהבת ה' הוא הקנאה, כלומר: "שיהיה האדם מקנא לשם קדשו, שונא את משנאיו ומשתדל להכניעם במה שיוכל, כדי שתהיה עבודתו יתברך נעשית וכבודו מתרבה... ואליהו אמר 'קנא קנאתי לה' צבאות'... וזה פשוט, כי... מי שאוהב שמו יתברך, לא יוכל לסבול ולראות שיחללו אותו חס וחלילה ושיעברו על מצוותיו... אך שומריה (של התורה) המתחזקים להחזיקה, ודאי שיתגרו בם (ברשעים) ולא יוכלו להתאפק ולהחריש...". ודברים דומים כתב בעל "אורחות צדיקים", אחד מגדולי הראשונים: "... וכן יקנא בחטאים וברשעים להלחם כנגדם ולהוכיחם... וחובה על כל ירא שמים אשר הוא טהר לב, להעיר קנאה כי יראה והנה יד השרים והסגנים במעל...".
מכאן למדנו, שאף אחד לא נולד "קנאי". כל יהודי שמרגיש את חילול ה' ושאיכפת לו כאשר כבוד עמו מחולל, חייב לקום ולקנא לכבודו, ובכך יביא שלום לעולם.
"הלכות רגשות"
כל מידה שנטע ה' באדם יש לה מקום וזמן. אין אף מידה שזמנה תמיד, או שאין לה זמן בכלל. על כך היה הרב מאיר כהנא הי"ד אומר שיש "הלכות רגשות", וצריך ללמוד אותם כמו כל הלכה. רגשות אינן דבר פרוץ הנתון לשיקול דעתו של האדם. אם הקדוש-ברוך-הוא דאג לתת לנו הלכות אכילה והלכות בית הכסא, כיצד יעלה על הדעת שאת כל התחום העצום של רגשות - שמחה, אהבה, קנאה, קמצנות, רחמנות וכו' - הוא השאיר פרוץ לשרירות לב האדם?! חלילה! גם אלו נקבעו בדיוק רב על-ידי הקדוש-ברוך-הוא בתורה.
כמו שהרחמנות, יש מקום שהיא ראויה, ויש מקום שהיפוכה - האכזריות - מתאימה, כמו ביחס לאויב, למשל; כך מידת הקנאות יש לה זמן ומקום. וכמו שמי שלא יודע לרחם כשצריך לרחם - הוא חוטא, כי הוא מחטיא את המטרה שקבע לו ה'; כך אלו שחושבים שיש לדבוק באהבה כל הזמן ולהתרחק מקנאות כל הזמן, הם חוטאים.
פנחס - עוד 'אויב שלום'...
אילו פנחס היה חי היום , הוא היה נכלל עמוק בקטגוריה של 'אויבי השלום', והיה אף מושם במקום בו יושבים היום הרב עדו אלבה , יורם שקולניק וארבעת נערי 'סיירת נקמה' וחבריהם. אין ספק, בשביל להיות קנאי צריך להיות בעל מסירות נפש ואהבת ישראל. הרבה אנשים יקטרגו, הרי גם על פנחס קיטרגו , אך היום - איפה פנחס ואיפה המקטרגים? הם שקעו בתהום הנשיה, ופנחס הפך להיות סמל לדורות!
"תחת אשר קינא לאלקיו ויכפר על בני ישראל".
© כל הזכויות שמורות