פסח

פסח

הלקח הבסיסי מפסח

שלום בנימין היקר,

 בעוד כמה שעות נתחיל לחגוג את חג הפסח, ואני רק מצטער שלא יכולתי להיות בחיק המשפחה. ובכל זאת, כדאי להדגיש את אחד הלקחים של החג, דהיינו גדלותו של משה רבנו.

 שתי מעלות גדולות היו למשה רבנו שאפשרו לו להיות המנהיג הגדול שהיה. מצד אחד הוא היה אדם שהבין את הערכים החשובים בעולם והיה מוכן למסור נפש ולוותר על החיים של עושר וכבוד עבור עיקרון. ובכן הוא השליך מאחוריו את ההזדמנות להיות מלך, ורץ לעזור ליהודי בצרה. כמו כן אתה חייב להתנהג ככה ולהבין שלא העיקר הוא הכסף או התענוגים של החיים, אלא מצוות ה'.

 והמעלה השנייה של משה רבנו הייתה שהוא היה רחמן גדול ולא היה יכול לסבול סבל, דיכוי וחמס. לכן הוא רץ לעזור לא רק ליהודי אלא גם לבנות יתרו, כמו שלמדת. וכן הוא רץ אחרי שה קטן כשחשב שהוא בורח, ולאחר שהבין שהשה היה צמא, אסף אותו בזרועותיו ונשא אותו בחזרה. גם עליך להיות רחמן ולהרגיש את הכאב של האדם בצער.

זכרו את הלקח הבסיסי של פסח, זמן חירותנו: "אל תקרי חָרות אלא חירות". הפסח הזה, לאחר שקיימתי את ה"חָרות", מצוות "לא תעמוד על דם רעך", אני חופשי יותר מיהודים רבים שלכאורה הולכים חופשיים ברחוב, אך למעשה משועבדים לחולשותיהם ולפחדיהם.

פסח - גאוה לאומית וענווה פרטית

האדם בישראל מצווה להתעלות על ידי ענוה ושפלות ולשבור את האנוכיות שבו. הוא חייב להשתחרר משעבודו לעצמו, ולהיות בן חורין לכל, חוץ מאשר להקב"ה. להיות עבד לבשר ודם או לעצמו הינו חטא עמוק. עבד עברי שאינו רוצה לצאת לחופשי נרצע באוזנו, ומסבירים חז"ל וז"ל: "מה נשתנה אוזן מכל האיברים שבגוף? אמר הקב"ה: אוזן ששמעה קולי על הר סיני בשעה שאמרתי: 'כי לי בני ישראל עבדים' ולא עבדים לעבדים, והלך זה וקנה אדון לעצמו, ירצע". לא יקח בשר ודם אחר כאדון לעצמו, ולא הוא עצמו אדון על עצמו, אלא הוא עבד להקב"ה.

התורה ציותה עלינו חוקים ומשפטים, שמדותיהם ורעיונותיהם באו להזכירנו תמיד את גודל תועבת הגאוה והצורך בשפלות וענוה. ולמעשה, החוק והמצוה הראשונה שניתנה לישראל, כאשר יצאו מבית עבדים של בשר ודם, היתה מצוה שמטרתה היתה להשכין בהם את יסוד הענוה, והיא מצות ביעור החמץ בפסח: "ולא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאור בכל גבוליך" . החמץ, השאור, המנפח את העיסה הוא סמל הגאוה והאנוכיות המנפחות את האדם, המשעבדות אותו וההורסות אותו. כי האדם המשועבד לתאוותו ולגאוותו, גס הרוח המורד בתפקידו בעולם, מורד בסיבת יצירתו ויצירת העולם, מורד בבוראו. ואילו מי שכופה את יצרו, שמתגבר על גאוותו ותאוותו, מקיים את תפקידו בעולם. וכן אמר שלמה המלך ע"ה: "תאוה נהיה תערב לנפש, תועבת כסילים סור מרע". והרלב"ג ומצודת דוד שניהם מפרשים את המילה "נהיה" מלשון שבירה, כמו "נהייתי ונחליתי" , וז"ל הרלב"ג: "תאות האיש הנהיה ונחלה (כלומר, נשבר) שלא נמשך אליה, תערב לנפש המשכלת כשהיא גברה על הנפש המתאוה". וזה כל האדם. זאת סיבת יצירתו: לדעת את ה' ולהדבק במדותיו ולקיים מצוותיו. ובידיעה בדבקות עצמה יש שבירת ה"יש" של האדם, שעבוד וכפיפת וכפיית היצר והכרזה שה' הוא האלקים ואין עוד - ובודאי אין אני - מלבדו.

ולכן הקב"ה ציוה דוקא בזמן חרותנו, זמן הגאוה הלאומית של העם היהודי, חג החרות משעבוד הגאים והמתגאים, שלו נאה ויאה ההתרוממות, את השפלות והענוה, וכדי שיזכור שלגבי הקב"ה ישראל נשארים לעולם עבדים, ועבדו לעולם, וכן אמרו חז"ל: "כשפדה הקב"ה את זרע אברהם אוהבו לא פדאם לשום בנים אלא לשום עבדים, כשיגזור ולא יהיו מקבלים עליהם, אמר להם: עבדי אתם. כיון שיצאו למדבר התחיל לגזור עליהם מקצת מצוות קלות ומקצת חמורות... התחילו ישראל להיות מנתקים. אמר להם: עבדי אתם, על מנת כן פדיתי אתכם שאהיה גוזר ואתם מקיימים".

בודאי שעם ישראל, בתור עם ואומה, עמו של הקב"ה, הוא עם נבחר ועם סגולה, ובתור עמו הנבחר של מי שאמר והיה העולם, נאה ויאה לו הגאוה, ובכך הוא דומה לה' יתברך, שעליו נאמר: "ה' מלך גאות לבש", וז"ל ילקוט שמעוני: "א"ר חנינא: יש לך אדם שהוא נאה ללבושו ואין לבושו נאה לו; או לבושו נאה לו והוא אינו נאה ללבושו, אבל הקב"ה נאה ללבושו ולבושו נאה לו, שנאמר: 'ה' מלך גאות לבש', וכן הוא אומר: 'מי לא ייראך מלך הגוים כי לך יאתה'". כלומר - בדרך כלל הלבוש של גאות וגאוה מגונה הוא, ואין ראוי ואין נאה לאדם ללובשו. אך כל זה משום שלא יעלה על הדעת שיעיז האדם השפל והריק מכל תוכן להתגאות, בלבוש שאינו שלו ושאינו נאה לו. אבל הקב"ה שהוא כל יכול ומלך מלכי מלכים, הוא כולו גאות ולכן נאה לו לבוש הגאות. ובאמת כ"כ רבינו בחיי: "כי המשתמש במדת הגאוה הוא משתמש בלבושו של מלך, שנאמר 'ה' מלך גאות לבש', כי הגאות לא תאות כי אם אליו ולא לבשר ודם". וכיון שהגאות יאה לה', גם לישראל בתור עמו של "ה' מלך גאות לבש", נאה ויאה להתהדר בגאות ובגאון, כמו שנאמר: "כי שב ה' את גאון יעקב כגאון ישראל", וכן: "ושמתיך לגאון עולם".

פסח - התגרות בגוים

התורה אומרת על קרבן פסח: "בעשור לחודש הזה ויקחו להם איש שה לבית אבות, שה לבית... והיה לכם למשמרת עד ארבעה עשר יום לחודש הזה, ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל בין הערבים; ולקחו מן הדם ונתנו על שתי המזוזות ועל המשקוף על הבתים אשר יאכלו אותו בהם ואכלו את הבשר בלילה הזה צלי אש ומצות על מרורים יאכלוהו; אל תאכלו ממנו נא ובשל מבושל במים, כי אם צלי אש, ראשו על כרעיו ועל קרבו". המצרים היו שואלים את בני ישראל מה הם עושים עם השה הזה, האליל שלהם, וישראל היו עונים להם שהם הולכים לשחוט אותו. מה יגידו הגויים? ולא רק זה, אלא מה יאמרו המנהיגים של היהודים? ה' אומר לישראל: לא רק שארבעה ימים אתם צריכים להפגין בוז לאליל המצרים, אלא גם אחרי שאתם שוחטים אותו, אתם צריכים לאכול ממנו "צלי אש" ולא נא. אומר שם דעת זקנים מבעלי התוספות: "פירש ראב"ע, דלפי שתועבת מצרים תזבחו, שמא תאמרו לא נצלהו כל צרכו פן ירגישו בו המצרים - ת"ל 'אל תאכלו ממנו נא'. ושמא תאמרו נבשלנו ונכסנו בקדרה - ת"ל 'ובשל מבושל'. ושמא תאמרו לחתוך הראש והכרעים ואל יכירו מה זאת - ת"ל 'ראשו על כרעיו ועל קרבו'".

כל העניין של פסח הוא התגרות בגויים, וזאת משום שיש בזה קידוש השם. המצווה היסודית של פסח הייתה בהתגרות בגויים, כי מי שמפחד להתגרות בהם הרי הוא כאומר שאין לה' כח לנצחם. יש כאן עימות בין הכוח של עבודה זרה של איזה פרעה, לבין כוחו של הקב"ה - זה עניינו של קרבן פסח. אסור לגוי או למומר להביא פסח, כי המביא פסח מכריז "כי ה' הוא האלוקים, אין עוד מלבדו" ומתגרה בגויים! בני ישראל האמינו, ובזכות זה יצאו ממצרים. כך אומר המכילתא: "וכן את מוצא, שלא נגאלו ישראל ממצרים אלא בשכר האמנה". הם היו עבדים ובכל זאת לא פחדו.

חייבים לבער את החמץ

למעשה הבעיה איננה החמץ בציבור כי אם החמץ שנמצא בתוך נציגי הציבור, השאור שבעיסה הבולט בבית הזה. "ולא יראה לך חמץ, ולא יראה לך שאור בכל גבולך" - המצווה היא ברורה. לבער את החמץ, שלא יישאר ממנו שריד. חבל, השריד נשאר, והווירשובסקי , עם מפ"ם ועם ר"צ, ושינוי, וכנסת ישראל מלאה חמץ מפה לפה.

המתנגדים לחוק החמץ לא מתנגדים לחמץ, הם מתנגדים לעצם קיומם כיהודים. שונאי ישראל הם, אכולי שנאה עצמית, חולים מסוכנים. צאצאי יהודים שמסרו נפשם על חוק שכזה, הם עולים על הבריקדות למען החמץ. חומץ בני יין .

אני יושב בבית הזה, מסתכל, מקשיב. הלעג, הבוז, השנאה. אילו היה דבר כזה קורה בפרלמנט גויי, אילו היינו שומעים את הבוז, את הלעג ליהדות, אילו היה המכוער הזה, הווירשובסקי...

אמירה סרטני (מפ"ם): איך אתה מדבר?

אני מדבר בדיוק כמו שאת, גברת, יכולה להיות כאן ולקום כאן ולהגיד "נאצי". אני אומר שהוא מכוער, גם בִּפְנים, תרתי משמע. אילו היה דבר כזה קורה בפרלמנט, ב"סיים" בפולין, בוורשה, היה העולם היהודי והגויי מתקומם. הבעיה היא שהגויים הם יהודים המתגויים, המתייוונים. ישבנו פה בשבוע שעבר. עמד כאן חבר הכנסת , ושאל את שר המשטרה: האם זה נכון שיש הוראה לשוטרים דתיים להכניס את הציציות לתוך המכנסיים. מה שהלך כאן - צחוק, לעג, בוז.

יהודים! דעו, אלה רוצים מלחמת אחים. השמאלנים האלה רוצים מלחמת אחים. אני מקווה שלא תהיה. אבל דעו, ככל שאנחנו, הדתיים, נרתעים ממלחמת אחים, זה לא יהיה על חשבונה של ההלכה.

אני פונה לכנסת, לבית הזה, ואומר שזה לא עניין של דת. זה עניין של כבוד לאומי. אני מקווה שכל אחד כאן יוכל להתגבר על השנאה העצמית ויבין שחייבים לבער את החמץ עד שלא יישאר ממנו שריד, וחייבים לבער את השריד עד שלא יישאר ממנו חמץ.

די לסילוף

בעוונותינו הרבים וכתוצאה מהגלות הארוכה והאיומה אשר החדירה לתוכנו מושגים זרים ונכריים, תרבויות שקר והבל והתיוונות מתפשטת, קם דור עיקש ופתלתל, אימצו את ההבל ואין בו מועיל, והזניחו את האמת של התורה - מושגיה, רעיונותיה וערכיה. ואילו לשונאי היהדות ולכופרים לבד נמכרנו - היתה לנו נחמה פורתא, אך התורה חוגרת שק כאשר יהודים המכנים את עצמם "דתיים", והטוענים לחברות ב"מחנה התורני", מסלפים ומעוותים ומזייפים את ערכי התורה ואת מדותיה -ביודעין או בבורות ובגסות רוח - ובכך קוראים תגר על חותמו של הקב"ה: "אמת"! אין סכנה גדולה מזו. כי המלחמה בין מאמינים לבין אלה שאינם מאמינים, ברורה היא וחד משמעית. אצלם אין נסיון לזייף ולעוות, אלא להכחיש ולסרב לציית. אך המלחמה נגד חובשי כיפות ושומרי פולחן, המסלפים את יסודי הערכים ואת הרעיון המקורי, היא מלחמה נגד טשטוש וזיוף התורה גרידא, דבר המסכן את עצם ה"אמת" של התורה ושל הצו האלוקי, והמאיים על מהותה ואמיתה של התורה. אין מלחמת מצוה יותר גדולה מזו.

עונת הזיוף

ואכן, אין לך עונה המולידה את הזיוף היסודי יותר מזו של חג הפסח. בהתקרב חג החרות, כעבור הסתיו והגשם חלף הלך לו וקול הבּוּר נשמע בארצנו, והדיו נשמעים לדאבוננו בכמה ישיבות ובתי מדרש, ומכיון שקול הבּוּר הזה נובע מבעיה נפשית של אחוז מסוים של שומרי פולחן - דהיינו, הקושי לקבל עליהם מושגים תורניים המנוגדים לדמוקרטיה ולתרבות המודרנית, ובמיוחד ההגדרות של רחמנות, נקמה, שוויון וכו', עלינו לעמוד כחומת ברזל נגד הנסיון לטשטש ולזייף את ה"אמת" של הקב"ה, כי בנפשנו הדבר.

והנה הופיע מאמר בעתון בוקר, שבו הכותב זועק נגד צילומים שהופיעו בעיתונים, המראים את גופותיהם של ארבעה מחבלים ימ"ש, שניסו לחדור מלבנון ולרצוח יהודים ושנהרגו על ידי חיילי צה"ל. וכך כותב בעל המאמר: "התחילה משוררת לו השירה הזאת מההגדה של פסח: 'מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה?' דווקא היא...". והוא מסיים במילים אלו: "מי שכתב 'בנפול אויבך אל תשמח' היה מן הסתם מסכים לי: בנפול אויבך אל תצטלם איתו". עד כאן הבורות המגוחכת, ואילו חשבתי שהיא נחלת השמאלני הכופר לבד, הייתי רואה בו סתם "תורת פורים". אך רק לפני שלוש שנים- ושוב, כפרוס עלינו חג הפסח, כתב יהודי החובש כיפה סרוגה, כאחד המתונים הגדולים אשר בארץ, דברי בורות דומים. גם הוא הביא את המאמר של "מעשי ידי" , והוסיף: "נזיפה אלקית זו במלאכים טומנת בחובה ציווי מוסרי... בעיני הקב"ה, גם המצרים הרודפים, המציקים לעמו, הם מעשי ידיו, כלומר ברואים-בצלם, הזכאים ליחס אנושי". עד כאן קול הבּוּר הנשמע בארצנו. ותשובתו בצדו.

או מתוך בורות או בזדון לב, מתמידים אנשי ה"מוסר" המסולף לצטט את מאמר חז"ל הנ"ל באופן חלקי לחלוטין. אך למעשה, כך נאמר בגמרא: "רבי יהושע בן לוי פתח לה פיתחא להאי פרשתא מהכא: 'והיה כאשר שש ה' עליכם יטיב אתכם, כן ישיש להרע אתכם' [ושואלת הגמרא:] ומי חדי [=האם שמח] הקב"ה במפלתן של רשעים?... והא אמר רבי יוחנן: מאי דכתיב 'ולא קרב זה אל זה כל הלילה' ? בקשו מלאכי השרת לומר שירה. אמר הקב"ה: מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים לי שירה?" ועל זה עונה הגמרא: "אמר רבי אלעזר: הוא אינו שש, אבל אחרים משיש".

אבל אחרים משיש

בודאי. ואיזה הבדל ושינוי זה במסר של המאמר! ואיזו תשובה ברורה לשאלה הנוקבת: אם הקב"ה לא רצה שנשמח בטביעת המצרים בים סוף, אם לא רצה שירה כאשר מעשי ידיו טובעים בים - איך קרה שכתוב "אז ישיר משה ובני ישראל"?! ואיך אמרו חז"ל: "'ה' ילחם לכם' - המקום יעשה לכם נסים וגבורות ואתם תהיו עומדים ושותקין, אמרו ישראל למשה רבנו: משה, מה עלינו לעשות? אמר להם: אתם תהיו מפארים ומרוממים ונותנים שירה ושבח וגדולה ותפארת למי שהמלחמות שלו... באותה שעה פתחו ישראל פיהם ואמרו שירה". היתכן?

בודאי ובודאי שהקב"ה, שהוא רחום וחנון, אב לכל נפש חיה ויוצר כל, מתאבל על כל בניו, הטובים והטובעים. הוא אינו שש; הוא אינו שר. וגם למלאכיו, שאינם מן העולם הזה ואין להם שייכות אליו, אסור לשיר. אך בני ישראל בודאי שרו. להם היתה השירה לא רק רשות אלא חובה! שירה שנקבעה לדורות; שירה שנקבעה בתפילה היומית: "אז ישיר משה...".

הקב"ה מתאבל על זה שבניו שנוצרו בצלם אלקים השחיתו את הצלם ברוע מעלליהם, ובכך, כביכול, דחקו אותו מכסאו, כמו שאמרו חז"ל: "כל זמן שהרשעים שולטים בעולם, כביכול אין הקב"ה יושב על כסאו". ובכן, הקב"ה מתאבל - אך הוא הורג את בניו הרשעים! הוא מטביע אותם בים! וישראל שר. כי בכך ראו את גבורת ה' והאמינו בו. כי דווקא בנפול רשעים נודע ה', ושמו מתגדל ומתקדש. וכך אמרו חז"ל: "'אז ישיר משה' - הדא הוא דכתיב: 'נודע ה' משפט עשה בפועל כפיו נוקש רשע, הגיון סלה'. מדבר במצרים שעשה הקב"ה בהם משפטים במצרים ועל הים... ומהו 'נודע ה''? כדכתיב 'וידעו מצרים כי אני ה'', בשעה שאעשה הדין לפרעה... מהו 'הגיון סלה'? אמרו ישראל: מה עלינו לעשות אלא לומר שירים וזמרים, שנאמר 'אז ישיר...'".

וכן: "'אז ישיר משה' - הדא הוא דכתיב: 'נכון כסאך מאז'. אע"פ שמעולם אתה, לא נתיישר כסאך ולא נודעת בעולמך עד שאמרו בניך שירה, לכך נאמר 'נכון כסאך מאז'. משעמדת בים ואמרנו שירה לפניך ב'אז', נתיישבה מלכותך וכסאך נכון. הוי 'נכון כסאך מאז' - באז ישיר".

כך היא יסודה של תורה. לבער את הרע מקרבנו ובכך לקדש שם שמים המחולל על ידי גוים שלא ידעו את ה', וכמו שאמר פרעה הרשע: "מי ה'... לא ידעתי את ה'!" על זה נדונו המצרים לטביעה בים, על ידי אביהם שבשמים, שהתאבל עליהם, ובאותה עת מטביע אותם. ועל זאת שבחו אהובים ורוממו לא-ל, למלך א-ל חי וקיים.

כך הם הבורות והזיוף של המסלפים. אלה בגילוי ראש ואלה חובשי כיפות - אך אלו ואלו דברי סילוף, דברי רחמנות של טפשים ומזייפים. כך למדנו: "'וירא ישראל את היד הגדולה' - בשעה שביקש הקב"ה להטביע את המצרים, עמד עוזא שר מצרים לפני הקב"ה ואמר לפניו: רבונו של עולם! נקראת צדיק וישר... למה אתה רוצה להטביע את מצרים... באותה שעה עמד גבריאל ולקח מלבן של טיט ועמד לפני הקב"ה ואמר: רבונו של עולם! הללו ששעבדו בניך שעבוד קשה כזה, תרחם עליהם? מיד חזר הקב"ה וישב עליהם במידת הדין וחזר וטבען בים".

אכן הקב"ה הוא אב הרחמן ואב הרחמים ורחום וחנון, אך רחמיו הם רחמים של אמת, המוגדרים ומוגבלים, ולא כמו הרחמנות של הטפשים פורקי העול, הצדיקים יותר מבוראם. ואם לא די בכל הנ"ל, יש להוסיף רק עוד מאמר חז"ל אחד: "כל אחד ואחד מישראל נוטל כלבו, והולך ונותן רגלו על צוארו של מצרי והיה אומר לכלבו: אכול מן היד הזה שנשתעבדה בי; אכול מן המעים הללו שלא חסו עלי".

אין ספק, דברים אלו צורמים לאוזניהם של הכופרים, ומענים את שומרי הפולחן העטופים בטלית שכולה שעטנז, טפח של תורה וטפח של התרבות המערבית הזרה; טלית שכולה סתירה, שממנה אין מוצא אלא ע"י הזיוף, הסירוס והסילוף, הבריחה מחותמו של הקב"ה: אמת.

הגיע הזמן גם לשים קץ, סוף סוף, לשקר המתמיד, סילופו המודע של הפסוק "בנפול אויבך אל תשמח" . במסכת מגילה , אומרת הגמרא, שכאשר המן מגיע להרכיב את מרדכי על סוס המלך: "אמר ליה [המן למרדכי]: סק [=עלה] ורכב. אמר ליה [מרדכי]: לא יכילנא, דכחישא חילאי מימי תעניתא [=חלש אני מהתענית ואינני יכול לעלות על הסוס]. גחין וסליק [=המן התכופף כדי שמרדכי יעלה עליו לסוס]. כי סליק בעט ביה [=כשעלה בעט בו מרדכי]. אמר ליה [המן למרדכי]: לא כתיב לכו 'בנפול אויבך אל תשמח'? אמר ליה [מרדכי]: הני מילי בישראל [כלומר, באויב שהוא יהודי, אכן אסור לשמוח במפלתו], אבל בדידכו [=בכם, גוים ששונאים את ישראל] כתיב: 'ואתה על במותימו תדרוך'". המן שמע את המלים; חוגים מסוימים בעם ישראל, ובהם חובשי כיפה, עדיין לא.

חותמו של הקב"ה "אמת" . המדות והרעיונות והמושגים שמהווים את חיי היהודי, חייבים כולם להיות מבוססים על אמת זו כפי שהקב"ה קבע, ציווה, גזר. זה שקיימים ניגוד וסתירה תהומיים בין ערכי התורה לבין ערכי התרבות הזרה והמערבית -ברור לכל. הבעיה היא כי מצד אחד בעט חלק ניכר של עם ישראל בתורת ה', ובחר בהתיוונות ובהתגויות; כאשר מצד שני, חלק מהמחנה התורני כביכול, בעינוי נפשו ואי-יכולתו לקבל עליו עול מלכות שמים הגוזר עליו ערכים ומצוות המנוגדים לצפור חייו הדמוקרטיה והשוויון תפס את דרך השקר והזיוף כדי להוכיח לעצמו כי אכן חושך הוא אור, ומר מתוק. אלה בשקר ואלה בזיוף ואנחנו בשם ה' אלקינו נזכיר, כאשר על דגלנו חרות הרעיון היהודי של אמת.

מעטו של הרב בנימין זאב כהנא הי"ד

ואתא השוחט ושחט - זהו משיח בן יוסף

הגר"א מסביר את "חד גדיא" כמשל לתולדות עם ישראל לאורך הדורות עד הגאולה השלמה, וכן מסביר בעל "מעשה ניסים". ובסוף השיר מגיעים לאחרית הימים: "ואתא תורא" - אלו הגוים (ובעיקר מלכות אדום שנמשלת לשור); "ואתא השוחט ושחט לתורא" - זהו משיח בן יוסף, שינקום בגוים שהרעו לישראל; אך אז "ואתא מלאך המוות ושחט לשוחט" - כי משיח בן יוסף יהרג תוך כדי מלחמתו; ולבסוף "ואתא הקדוש-ברוך-הוא ושחט למלאך המוות" - שבהשלמת הגאולה האחרונה, יבוא ה' עם משיח בן דוד ויפדנו, ובילע המוות לנצח.

ארבעה משיחים

ויש להרחיב כאן מעט בענין משיח בן יוסף, כי יש גם המפרשים את ארבע הכוסות של ליל הסדר כנגד ארבעה משיחים, או "ארבעה גואלים", שאחד מהם הוא משיח בן יוסף, שהוא נוגע לתקופתנו, תקופת אתחלתא דגאולה, וכפי שהוא נקרא בפי הגר"א "משיחא דאתחלתא". לענין ארבעה הגואלים יש כמה מקורות בדברי חז"ל, למשל במדרש הגדול: "כנגד ארבעה גאולות, עתיד הקדוש-ברוך-הוא להעמיד לישראל ארבעה גואלין, ואלו הן: אליהו ומשיח בן דוד ומשיח בן יוסף וכהן גדול". במדרשים אחרים משיח בן יוסף מכונה "משוח מלחמה". והסיבה היא, שעיקר תפקידו של משיח בן יוסף הוא להילחם נגד הגוים ולכבוש את הארץ - ובכך הוא מתחיל את תהליך הגאולה. רק בעקבות כך, מגיע משיח בן דוד שמשלים את הגאולה, ושעיקר עניינו היא הגאולה הרוחנית.

משיח בן יוסף לא צריך להיהרג

אמנם, כפי שהזכרנו, משיח בן יוסף יהרג - אם כי אין הכרח שזה יקרה, כי אם הגאולה באה בדרך של "אחישנה", שעם ישראל חוזר בתשובה, ומכיר במשיח בן יוסף ובתפקידו - התהליכים הם מהירים, ניסיים הרבה יותר, ומשיח בן יוסף לא צריך להיהרג. אבל בגאולה של "בעיתה", הגאולה נמשכת שלבים רבים מפני שעם ישראל מסרב לעשות את הדברים הנחוצים כדי להביא את הגאולה השלמה מיד. אז משיח בן יוסף עומד בפני קשיים עצומים, שעיקרם מבפנים, כי ישראל אינם מכירים בו, כנאמר אצל יוסף "ויכר יוסף את אחיו והם לא הכירוהו" . הם מתכחשים אליו. ובראשם נלחמים בו אנשי הערב-רב, שלפי הגר"א עיקר מלחמתו של משיח בן יוסף היא בהם, כי הם מונעים מעם קודש לבטוח בה' ולהכיר בתנאים שיביאו לגאולת אחישנה; ובכך מחלישים את ישראל מבפנים, ומאידך מחזקים ומגבשים את הגוים נגד עם ישראל.

נשמת משיח בן יוסף

מיהו משיח בן יוסף? בכל דור ישנו אדם שהוא "מועמד" להיות משיח בן יוסף, וגם אחד שיכול להיות משיח בן דוד. התגלותם ומעשיהם תלויים במעשי הדור ובהחלטת ה' האם הגיע זמנם. בכל אופן, מי שיש לו את נשמת משיח בן יוסף, פועל בכל דור בכיוון של קירוב הגאולה החומרית, אך רק בתקופתנו זכינו והדברים התחילו לצאת אל הפועל. ויהי רצון שבמהרה יושלמו הדברים בדרך קלה ומהירה, בחינת "אחישנה", ונזכה לביאת משיח בן דוד שישלים את תהליך הגאולה. אמן.

האמת משחררת!

כל ילד מכיר את השם הנוסף של חג הפסח - 'חג החרות'. שם זה הפך מאוד מקובל, בתקופה בה ה'חופש' נחשב בתרבות המערבית לחשוב שבערכים. אך כמו מרבית המושגים שאימצה לעצמה התרבות המערבית הזרה, גם המשמעות של המושג הזה הוא רחוק מאוד ממשמעותו היהודית, עד כדי הפוכו הגמור.

לא שחרור בלמים

אמנם בחג הפסח יצא עם ישראל לחרות, אך לא פחות נכון הוא שבפסח נכנס עם ישראל ל...עבדות! הכיצד? הנה: "כשפדה הקב"ה את זרע אברהם אוהבו לא פדאם לשום בנים, אלא לשום (לשם, על מנת להיות) עבדים... התחילו ישראל להיות מנתקים (מעול המצוות). אמר להם: עבדי אתם! על מנת כן פדיתי אתכם שאהיה גוזר ואתם מקיימים!" .

בשביל יהודי אין המשמעות של 'חופש' שחרור בלמים. אין משמעותו, כפי שקובעים לאחרונה ראשי המתיוונים בבתי המשפט הישראלי, שכל אדם יכול להיות הומוסקסואל ומוכר כ'בן זוג' כדי לקבל כרטיס חופשי באל-על; שיוכל לקלל את בוראו בפומבי בפה מלא שרימפס; וכל שאר הדברים שאנשי השמאל כללו בחוקי היסוד החדשים שלהם 'חוק כבוד האדם וחרותו', 'חופש העסוק', וכו'.

השולט על גורלו - הוא החופשי

החרות האמיתית היא - השליטה העצמית! החרות היא כשהאדם מתגבר על הכבלים הפנימיים, המונעים ממנו לעשות את מה שהוא מאמין ויודע שנכון לעשות; מתגבר על המוסכמות החברתיות השקריות הכובלות; מתגבר על התאוות עם כוחן הכל כך קשה לכיבוש; משתחרר מכל אלה - ומשתעבד לאמת המשחררת. יוצא כאן דבר נפלא: החופש האמיתי הוא השעבור לאמת! לכן, אמרו חז"ל, שהיציאה לחרות היתה כשנהיינו עבדים לה', עבדים ליעוד שלנו. וזה בדיוק מה שאמר רבי יהודה הלוי "עבדי הזמן - עבדי עבדים הם; עבד ה' - הוא לבדו חופשי!". במילים אחרות: יכול אדם להיות עשיר כקרח, 365 ימים בשנה מבלה באיים הקנריים - אך הוא עבד. עבד לשגעונותיו, לתאוותיו, שמובילות אותו על כורחו. יכול אדם להיות המכובד ביותר, הכל כורעים ברך לפניו - אך עבד. עבד למוסכמות השקריות שרק הן הביאו אותו למרום-מעמדו. אדם כזה הוא האומלל שבאדם, הוא כל כך היה רוצה שיהיה לו האומץ לנהוג אחרת - אך הוא בשבי, בשבי של עצמו! לעומת זאת, יכול יהודי להיות עני מרוד ואף מנודה בחברה - אך חופשי. הכיצד? כאשר הוא עושה את מה שהוא שלם איתו, אם הוא אומר את אשר על ליבו, קובע את דרכו וגורלו בעצמו. הוא אמנם יודע שהשעבוד לשקר יכול היה להוביל אותו למצב חומרי וחברתי טוב יותר - אך גם להפכו לאדם שחי את החיים שמכתיבים לו אחרים; חיים שאינם חיים.

האסיר החופשי

מי שישב מאחורי סורג ובריח על פעולות למען עם ישראל ועל דברי אמת שאמר שלא מצאו חן בעיני השלטונות, למד מה הכוונה להיות אדם חופשי. הוא ידע, למרות שאני יושב מאחורי סורגים אני לא כבול, אני הלכתי בדרך הנכונה, ללא חשבון, ולא כבלתי את עצמי בכבלי הפחד והשעבוד לרעים. הוא מסתכל על הסוהר שסוגר עליו את דלת התא, ויודע: זהו האסיר האמיתי, ואילו אני - חופשי הנני! מי שקורא את ספוריהם של אסירי ציון בברית המועצות, מגלה אנשים שבמשך כל השנים הארוכות שישבו מאחורי הסורגים בתנאים קשים - רוחם נותרה איתנה וחופשית מתמיד. ה' הוציא אותנו ממצרים על כרחינו, והוא גם כפה עלינו להיות חופשיים, בזה שציונו להיות עבדים לו, עבדים ליעודנו. לכן, חשוב מאוד שלא נתבלבל כאשר אנו שומעים את אבירי הדמוקרטיה וההתיוונות מדברים בשם ה"חופש". הם מדברים בשם ההפקרות הבהמית שמובילה את האדם לשעבוד, לדיכאון ולאובדן ערכים. בחג החרות האמיתית, עלינו להשחיז את החרבות שלנו ל"מלחמת חופש" - נגד אלו שרוצים לכפות עלינו את חופש התועבה.

שני צדדים למטבע הגאולה

לגאולה - אותו דבר שכולנו מצפים לו אך לא תמיד מבינים את משמעותו - יש לפחות חלק אחד שלא כולם מודעים לחשיבותו ולמשמעותו. רבים, בעצם הרוב, רואים בגאולה רק את הישועה האישית. אבל לגאולה ישנו חלק אחר פחות נודע, שכדאי שנדע עליו. כבר אמרו חז"ל שגאולה אחרונה תהיה דומה לגאולה הראשונה, וכך יכולים אנו להתבונן בענין שעובר כחוט השני מתחילת תהליך הגאולה ממצרים ועד סופו, ומזה נלמד לגאולה האחרונה.

יפי הנפש יתקוממו...

מי שיקרא את תיאורי הגאולה בתנ"ך ובתלמוד והמדרשים יראה שחלק בלתי נפרד מהגאולה היא הנקמה בגויים צרי ה'. הענין מודגש כל כך עד שניתן לומר שיש שני צדדים למטבע הגאולה - האחת היא ישועתן של ישראל והגיעם לתכלית יצירתם. והשניה - הנקמה באויבי ה' ומחללי שמו שהם אויבי ישראל. "יפי הנפש" שבנו ודאי יתקוממו על קביעה זו ויטענו, שהנקמה, היא דבר שולי בתהליך הגאולה. אולי גם יטרחו לצטט את הפסוק "לא תיקום" ...

לא היה בית ללא מכות

 נעיין בדבר. קודם כל נלך לדגם של הגאולה האחרונה - גאולת מצרים. כל ילד שנשאל אותו מה המאפיינים של יציאת מצרים - מה שלא יגיד, ודאי יכלול בהם את מכות מצרים והטבעת המצרים בים. ואין עדים נאמנים כתינוקות של בית רבן שבלבול המתייונים לא שזפתם... ואכן, לא סוד הוא. הקב"ה דאג שמצרים תוכה עד היסוד במהלך גאולת ישראל. דומה שלא רק שלא נשאר בית שאין שם מת, כעדות התורה, אלא שלא נשאר בית שלא ניזוק באלף ואחד צורות (וצרות) שונות ומשונות. ואחר מעשה, אחרי שכל הסכנות חלפו ובני ישראל עברו את ים סוף בדרכם הגאה והבטוחה לארץ ישראל, לא הירפה מהם ה' - והטביעם בים סוף. וכן בנבואות הגאולה, לא נוכל לברוח מהתיאורים של הנקמה בגויים, השלובים בתיאורי הגאולה. ונשאלת השאלה: למי יש צורך בזה? האם אנו כאלה נוקמים ונוטרים? האם לא די בכך שניגאל מצרותינו ונשכח את כל מה שעבר עלינו?

לצפות לגאולה ולנקמה

הסיבה לכך היא כל עניינה של הגאולה. הגאולה היא לא סרט. לגאולה יש תכלית - קידוש השם. ששם ה' יתגדל בעולם - דרך עם ישראל. כך רצה ה'. ומכיון שזו מטרת הגאולה, ברור, שבהגיע רגע גדול זה בתולדות העולם אי אפשר "לוותר" למחרפי ה' במשך כל הדורות. זה לא ענין של קטנוניות, ח"ו. המטרה היא שכל אלו שדרך שואות ואינקוויזיציות התריסו כל השנים: "איה אלוקיכם?!" - יראו, יבינו וידעו שה' הוא האלוקים. כל מכה שהיכה ה' במצרים - היתה עוד נתח של קידוש ה'. יש דין, יש דיין. ויש ה' אלוקי ישראל בעולם. וכך כל מכה שיכה ה' בגויים בקרוב בימינו תהיה קידוש ה'. ולכן אנו צריכים לצפות לא רק שה' יאמר לצרותינו "די", אלא לצפות לראות בנקמת ה' בגויים. שני צדדים למטבע הגאולה - שהם צד אחד; צד של קידוש השם.

כיצד נספר את סיפור ההגדה בשלמות?

ברור שעיקר מטרת ליל הסדר הוא "והגדת לבנך" . כלומר, להעביר לילדים, וגם לעצמנו את המסורת של יציאת עמנו ממצרים, שהיא הדרך להגיע לאמונה. אלא שמי שרק מספר את ספור גאולת העבר, גם אם יעשה זאת בדרך משכנעת ביותר - יפספס את מהות הענין אם יתעלם מגאולת העתיד.

ניסי ימנו

הרב מנחם כשר זצ"ל בספרו "התקופה הגדולה" מביא חידוש נפלא - שיש חיוב לכלול בליל פסח גם את ההודאה על הניסים שארעו בימינו. את הנימוק הוא מביא מדברי הרשב"א, שעיקר מצות זכירת יציאת מצרים היא לפרסם את האמונה וללמד את הבטחון בה'. את הלקח הזה ניתן ללמוד במידה לא פחותה מניסי דורנו, שהם מניסי הגאולה האחרונה.

ניתן לחדד את הענין יותר, ע"פ מה שההגדה מספרת: "מעשה ברבי אליעזר ורבי יהושע ורבי אלעזר בן עזריה ורבי עקיבא ורבי טרפון שהיו מסובין בבני ברק, והיו מספרים ביציאת מצרים כל אותו הלילה. עד שבאו תלמידיהם ואמרו להם: רבותינו! הדיע הזמן קריאת שמע של שחרית". וכבר שאלו: וכי לא שמו החכמים לב לכך שהגיע זמן קריאת שמע בעצמם? ובכלל, איך זה שחכמים אלה ישבו יחד בליל הסדר, כשכל אחד מהם היה בית מדרשו במקום אחר בארץ? ומדוע ישבו דוקא בבני ברק מקומו של (התלמיד) רבי עקיבא?

החכמים עוסקים במרד ברומאים

וענו על כך, ע"י עיון ברקע ההסטורי של אותה תקופה: רק כמה עשרות שנים מאז החורבן. ארץ ישראל נתונה לשליטת הרומאים. אך בסתר כבר החל תכנון המרד, כשרבי עקיבא עומד במרכזו ומשמש כ"נושא כליו" של בר-כוכבא . גם שאר החכמים סייעו למרד. מעתה, מכיון שמדובר בימים גדולים כאלו, ישבו החכמים עם רבי עקיבא בליל הסדר, ועסקו בעקרונות הגאולה ובהכנת המרד- בסתר, בהחבא, אולי ב"מערות בר כובא" הידועות. ברור, א"כ, מדוע התלמידים היו צריכים להודיע להם שהפציע השחר. לימוד חשוב יש כאן. החכמים האלו ידעו שליל הסדר איננו רק הספור של מה שהיה. יציאת מצרים הוא גם המקור ללימוד עקרונות הגאולה שתיהיה וללבוי האש שלה בלב, וכפי שאמרו חכמינו שגאולה ראשונה- סימן לגאולה אחרונה. ומכיון שהם האמינו שישנו סיכוי ממשי להביא את הגאולה הסופית כבר אז (וכי בר כוכבא הוא מועמד אפשרי למשיח) - ישבו בזמן הזה בדיוק, ליל הסדר, כדי להכין את השלבים הטבעיים של הגאולה, שאולי תבוא דרך המרד המתכונן.

והיום?

בדור הזה זכינו למה שלא זכו אבותינו מאז החורבן- הארץ נבנית, קיבוץ גלויות, יד ה' גלויה. לא מפני שאנו ראויים לזה, אלא למען קידוש השם המחולל. לא ב"אחישנה"- כי אם ב"בעיתה" מיוסר מפני שרובנו מסרבים לשתף פעולה עם הגאולה ולראות בה את יד ה', והשלטון אף שם מקלות בגלגליה... בליל הסדר עלינו, אם כן, לעסוק מלבד בספור העבר, גם בשני דברים הבאים: א. התבוננות בניסי דורנו, תוך הכרה שהם יד ה' ובטוי לרצונו להביא לנו את הגאולה ולהודות עליהם, כדברי הרב כשר זצ"ל. ב. אם גדולי התנאים ישבו בליל הסדר ועסקו במרד שעוד לא החל- הרי שודאי שעלינו יש חובה לעסוק בתהליך הגאולה שהחל כבר - ולחשוב באופן מעשי כיצד להוציא את המקלות שתוקעים רשעים וטועים בגלגליו: וכיצד לקדמו ע"י פעולות של קידוש ה', של אמונה, של מסירות נפש (שהם עיקר עקרונות הגאולה). שנזכה לקיים מצות ספור יציאת מצרים כהלכתו, ולקיים את המסקנות המעשיות שנלמדות מגאולה ראשונה. חג כשר ושמח!

מה זה "חג ההשמדה"?

שם החג שבכותרת המאמר נשמע על פניו תמוה ביותר. אך כמה מפליא, ששם זה - "חג ההשמדה" - מופיע בהגדה של פסח של הרס"ג, רבינו סעדיה גאון, מגדולי הגאונים לאחר חתימת התלמוד, ככינוי לשביעי פסח. ואמנם במחשבה שניה, טעם השם הזה הוא פשוט: שביעי של פסח הוא יום טביעת והשמדת המצרים בים סוף, ועל שום כך נקבע כיום טוב. ומכאן: חג ההשמדה.

קול הבור נשמע בארצנו

אמנם נשמע פשוט, אלא שבימינו הענין אינו פשוט כלל ועיקר - מאחר שקול הבורים והמסלפים נשמע בארצנו והם מנסים להפוך את המסר של שביעי של פסח על פניו! אומרים בשנים האחרונות רבים ששים להיתלות בדברים שמופיעים בשם מדרש שאינו בידינו הנקרא "הרנינו", שבשמו מובא במספר אחרונים, שבשביעי של פסח אומרים רק "חצי הלל" מפני שביום זה טבעו המצרים בים, והקב"ה אמר: "מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה?" . וכיון שה'ליברלים', מצאו סוף סוף מקור כלשהו, שלכאורה, תומך ברעיונותיהם - קפצו עליו כמוצאים שלל רב, ואינם פוסקים מלצטט אותו. אלא שטעות בידם.

מהותו של שביעי של פסח

השם שנותן רבינו סעדיה גאון ליום זה, "חג ההשמדה", שופך בעצמו אור על מהותו של היום.

כלומר, לא רק שטביעת המצרים אינה פוגמת בשמחת החג, אלא אדרבא, כל מהותו של יום שביעי של פסח נועד לשמחה והודאה על טביעת המצרים. נשים לב: מדוע בכלל נקבע שביעי של פסח כיום טוב ולא כחול המועד, כמו שבסוכות היום השביעי הוא חול המועד? והתשובה היא, שבשביעי של פסח אנו חוגגים יום טוב מיוחד מפני שביום זה טבעו המצרים בים! אם כן ברור, שההיתלות בטביעת המצרים בים כדי לומר שאסור לשמוח, היא בגדר "איפכא מסתברא" גמור! אדרבא, יום זה נקבע כיום טוב רק בגלל טביעת המצרים! בהכרח עלינו לחפש כיצד מוסבר בתלמוד - המקור המוסמך ביותר - מדוע אומרים רק חצי הלל ביום זה. במסכת ערכין מביאה הגמרא את הטעם לכך: "שאין קרבנותיהם חלוקים". כלומר, בניגוד לחג הסוכות, בו כל יום מקריבים מספר קורבנות שונה, דבר המראה על היחוד של כל יום שבו ולכן אומרים בכל ימי החג הלל שלם- הרי בפסח מקריבים בכל יום אותו מספר קרבנות, ולכן אין סיבה לומר הלל שלם שנתקן על הקורבנות, חוץ מאשר ביום הראשון!

איבוד הרשעים - קידוש השם

אך עדיין נותר לתת הסבר לעצם האמירה "מעשי ידי טובעים בים ואתן אומרים שירה", שהיא כן מובאת בתלמוד (אם כי לא בהקשר אמירת הלל) במסכת סנהדרין , ממנה נשמע, שאכן ה' לא רצה שהמלאכים יאמרו שירה על טביעת המצרים! מקוצר המקום נביא בתמצית שתי נקודות מרכזיות בנושא זה: א. יש לשים לב לכך, שבהמשך הגמרא שם נאמר: "הוא (ה') אינו שש אבל אחרים (את ישראל) משיש". כלומר, רק ה' לא שמח, כי הוא לא יכול לשמוח על שהוא נאלץ לאבד את מעשי ידיו - אבל מאיתנו הוא דרש לשמוח כי איבוד שונאי ישראל הוא קידוש השם. ועובדה היא, שישראל אכן שרו את השירה הגדולה ביותר המוכרת לנו - שירת הים, אותה אנו אף אומרים מדי בוקר.

ב. ממדרשים מקבילים משמע, שדברי ה' על הטובעים בים - מכוונים בכלל לישראל, שבאותה שעה היו עוברים את הים ועדיין לא ניצלו! הדברים מתבררים ממדרשים בהם נאמר "ישראל היו נתונים בצרה בים" או "לגיונותי נתונים בצרה" . בכל אופן ברור, שעיקר עניינו של היום-טוב שנקבע בשביעי של פסח, הוא כדי לשמוח על אבדן הרשעים שהוא קידוש ה', כנאמר במכילתא: "כשהקב"ה נפרע מן הרשעים שמו מתגדל ומתקדש". חג שמח!