פקודי

לט:כז-כט וַיַּעֲשׂוּ אֶת-הַכָּתְנֹת שֵׁשׁ, מַעֲשֵׂה אֹרֵג, לְאַהֲרֹן, וּלְבָנָיו וְאֵת הַמִּצְנֶפֶת שֵׁשׁ, וְאֶת פַּאֲרֵי הַמִּגְבָּעֹת שֵׁשׁ, וְאֶת-מִכְנְסֵי הַבָּד, שֵׁשׁ מָשְׁזָר וְאֶת-הָאַבְנֵט שֵׁשׁ מָשְׁזָר, וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי מַעֲשֵׂה רֹקֵם: כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה'

בגדי הכהונה זכר לבריאת העולם

הקב"ה קבע לקדושים שבעם הקדוש, הכהנים, בגדים מיוחדים. "בגדי שש" הנקראים גם בגדי בד כמו שנאמר: "ולבש הכהן מדו בד ומכנסי בד ילבש על בשרו... ". וכן ביום כיפור: "כתונת בד קדש ילבש ומכנסי בד יהיו על בשרו ובאבנט בד יחגור ובמצנפת בד יצנף, בגדי קדש הם... ". וכן מצאנו כאשר דוד רקד לפני הארון: "ודויד מכורבל במעיל בוץ וכל הלוים הנושאים את הארון והמשוררים... ועל דויד אפוד בד ". ופירש מצודת דוד: "מין לבוש עשויה כעין האפוד של כהן גדול, והיא מיוחדת להמתבודדים בעבודת ה' ". וכן ראינו בשמואל הלוי הקטן: "ושמואל משרת את פני ה' נער חגור אפוד בד ". וכן בכהני נוב: "וימת ביום ההוא שמונים וחמשה איש נושא אפוד בד ". בגדי הבד היו מיוחדים למתבודדים בעבודת ה' במקדש, כי הם היו הסמל של אדון המשכן שברא את עולמו בששה ימים, ולכן קבע שישרתו כהניו בבגדי בד, דהיינו "שש".

ה"שש" וה"בד" הם זכר ל"שש" של ששת ימי בראשית, שבהם - לבד ובדד ובדל - ברא ה' את העולם, המלה "בד" בגמטריא היא שש, כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ, והוא שולט בהם ובכל אשר בם. תכלית בריאת העולם היתה יציאת מצרים, היינו שהקב"ה ברא את העולם כדי שידעו אותו בני אדם, את גדולתו ואת גבורתו, ויהללו וישבחו אותו וידמו וישוו לו וילכו בדרכיו ומחשבותיו, ויציאת מצרים הראתה לעולם בפועל את גדולתו ואת גבורתו, כשהוציא את עמו משעבוד מתוך ממלכה שממנה עד אז לא הצליח לברוח ולו עבד אחד, והוא הקים את ישראל לעם נבחר שיודיע לעולם את גבורתו. ולכן ה"שש" שהוא הבד, נקבע כזכר ליציאת מצרים ולבטחון עולם בהקב"ה. וכך נאמר: "ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך, ואומר לך בדמיך חיי, ואומר לך בדמיך חיי... וארחצך במים ואשטוף דמיך מעליך... ואחבשך בשש ואכסך משי" . ועל זה אמרו חז"ל: "אלו שמונה בגדי כהונה של כהן גדול שהיה בהם שש, כמה שכתוב: '[ויעשו את הכתנות שש...] ואת המצנפת שש...'".

מעטו של הרב בנימין זאב כהנא הי"ד

ה"חניה" שלנו היא חלק מ"מסע" המאבק

בסיום הפרשה מופיע לראשונה השם "מסע" כביטוי לחניה, וכדברי רש"י בפסוק האחרון בספר שמות : "מקום חנייתם אף הוא קרוי מסע". ולמה אם כן אין התורה קוראת לחניית ישראל בשם "חניה"? למה לקרוא לחניה בשם שהוא, לכאורה, מבטא את הדבר ההפוך - "מסעי"?

החניה היא גם מסע

מצאנו בדברי פרשנים הסבר לענין, המהווה יסוד חשוב. ישנה כונה עמוקה בעובדה שהתורה קוראת לחניית בני ישראל בשם "מסע". כי להבדיל מהמקובל בעולם שהעושה חניה, למרות הנחיצות של החניה והמנוחה, על כל פנים החניה היא בזבוז זמן ואין בה כשלעצמה שום תועלת עצמית, אין זה כך ביהדות. אצלינו, אצל העובד את ה', אצל המקיים את התורה כמאמרה, החניה עצמה הרי היא כמסע עצמו. זאת אומרת, אותו אחד שעושה הפסקה וחניה בעבודתו ובדרכו - בחניה זו הוא מתעלה ומתרומם ומתקדם כיון שכוונתו היא לארגן עצמו וכוחותיו להמשך הדרך הקשה, ובכך חנייתו היא כחלק בלתי נפרד מהמסע.

מתנערים וקמים

כך הוא גם לגבי תנועה ציבורית. לפעמים דומה שתנועה ציבורית משגשגת ששינתה אנשים ועולמות, שהפיצה אמת ואת שם ה' בעולם, לפתע נדמה, וניתן לחשוב שהיא עברה מהעולם. אך אין זה בהכרח כך. כי אף אותה תנועה עושה "חניה", התארגנות והכנה להמשך המאבק הקשה ואז מגיע היום שהיא מתנערת וקמה וכארי תתנשא לטרוף טרף, להושיע אחים ולהפיץ תורת אמת.

על הקשר היהודי בין הון לשלטון

הצדקנות האופנתית בענין הניתוק 'בין הון לשלטון', צריכה עיון; התורה דוקא לא מוכנה לנתק בין הון לשליט, ויש לזה לפחות סיבה אחת טובה.

הקשר בין מנהיג לממון, רגיש מאוד. ביטוי לכך ניתן בדברי חז"ל בתחילת פרשת 'פקודי', המסבירים את ה'דו"ח' שמשה מגיש על התרומות למשכן. "וממי אתה למד? ממשה. אף על פי שכתוב בו 'בכל ביתי נאמן הוא', ביקש לצאת ידי הבריות, שכיון שעמדה (נגמרה) מלאכת המשכן - אמר להן 'אלה פקודי המשכן'. על אחת כמה וכמה פרנסי הציבור שהן צריכין לצאת ידי הציבור".

ובכל זאת, ההטפה המוסרנית הצבועה למדי שנערכת לאחרונה בענין הקשר בין הון לשלטון, מצריכה בירור. כפי שנראה, קיימת, לכאורה, סתירה ביחס היהדות לענין.

שונאים (אפילו) ממון עצמם

מצד אחד, אנו מוצאים שהתורה מזהירה פעמים רבות שהמנהיג והשופט צריך להיות "שונא בצע". ובמכילתא מוסבר: "'שונאי בצע' - אלו ששונאים ממון עצמם, ואם ממון עצמם שונאין קל וחומר ממון אחרים" . וכשבניו של שמואל לא הקפידו הקפדה יתירה בענין זה כמו שכתוב "ויטו אחרי הבצע ויקחו שוחד... ", (על אף שחז"ל אומרים שלא ממש לקחו שוחד, אלא שלא התמסרו לתפקיד כאביהם, וזאת "כדי להרבות שכר לחזניהם ולסופריהם ") - מבקרים אותם קשות, עד שאמרו שבגלל זה הם לא קיבלו את תפקיד ממשיכי אביהם.

מנהיג - צריך להיות עשיר

אבל מצד שני, אנחנו מוצאים מקורות שנראים עם מסר הפוך. במסכת הוריות נאמר, שעל הציבור לדאוג לכך שמלך וכהן גדול יהיו עשירים! "'והכהן הגדול מאחיו' - שהוא גדול מאחיו בנוי בכח בחכמה ובעושר. אחרים אומרים: מניין שאם אין לו (ממון) גדלהו משל אחיו...". וכן במדרש: "שאם לא היה עשיר - אחיו הכהנים מעשירים אותו ". ובמסכת חולין למדו שהעיקרון הזה חל גם ביחס לרבי אמי, שהיה ראש ישיבה, מה שנחשב משרה חשובה בישראל, ולכן אחריות הציבור היא להעשיר גם אותו.

האם ניתן לגשר בין שני עקרונות אלו? מצד אחד, אנחנו דורשים שמנהיגינו יתרחקו אפילו מממון עצמם. מצד שני, חובה עלינו לדאוג לכך שהם יהיו משופעים בכסף משלנו!

הסכנה העצומה של אהבת הממון

ההסבר הוא פשוט למדי. אין ספק בכך שמנהיג בישראל חייב להיות אדם שכסף לא 'מדבר' אליו. כי מנהיג שיש לו תאוה כלשהי לכסף, זו סכנה שאין כמותה. אנו יודעים היטב לאלו צרות-צרורות יכולה להוביל אהבת הממון גם את האדם הפשוט. אולם מנהיג - קשה לתאר לאלו תהומות יכולה תאווה זו להוביל אותו (ואותנו). בניגוד לאדם הפשוט, למנהיג יש את הכח לממש את תאוות הממון שלו בקלות, ואנו יודעים מה היו מסוגלים מנהיגים כדי להשיג את שאיפותיהם הלא-נגמרות, שהרי "אוהב כסף לא ישבע כסף " ו"מי שיש לו מנה רוצה מאתיים ". משום כך, אין בכלל שאלה מדוע אחד הקריטריונים הקבועים של מנהיג בישראל הוא שנאת (!) הבצע. התורה ידעה היטב, כמה מן הכשלונות של מנהיגים קשורים לרדיפת הבצע.

עשירות מסמלת יוקרה

אבל, מצד שני, באה התורה ומחדשת לנו חידוש גדול. זה שהמנהיג צריך להיות שונא בצע, לא אומר שאנחנו יכולים להרשות לעצמנו שמנהיג בישראל יהיה דלפון. לא בגלל שאנחנו דואגים לו - אלא בגלל שאנחנו דואגים לכבוד הלאומי. ולא יעזור שום דבר: אם מנהיג הוא דלפון, הולך עם מכנסיים קרועות בגלל שהוא 'שונא בצע' - אז גם העם מתייחס אליו ככה. אין בזה שום תועלת מוסרית. איך היו שאמרו על שאול בתחילת דרכו, לפני ש'תפס מנהיגות': "מה יושיענו זה? ויבזוהו... ויהי כמחריש ". אסור שכך יהיה! לא בגלל שהחיצוניות היא העיקר, אלא מפני שבעולם הזה, העשירות מסמלת את היוקרה שמייחסים לדבר מסוים.

משום כך, למרות שהיהדות שמה את הדגש על הפנימיות ולא על החיצוניות, אנו רואים פעמים רבות שהתורה דורשת, בעניינים של קדושה, חיצוניות מרשימה. כך אמרו חז"ל בקשר לבית המקדש: "אין עניות במקום עשירות ". בבית המקדש משתמשים בכלי זהב וכסף, לא בכלי חרס או פלסטיק. זה לא מסתדר ביחד. ואין בכך כדי להפוך את החיצוניות לעיקר, חלילה; אלא שבעניינים בעלי ערך פנימי, החיצוניות העשירה מסמלת את העשירות הפנימית.

לכן, גם המנהיג הראוי בישראל לא יכול להיות בעל תדמית של 'הנעבך'. כמייצג של עם ישראל ואף של אלוקי ישראל - הוא חייב לבטא הדר. רק כך יבין הציבור שהוא איננו סתם 'פקיד'.

עובדה זו דוקא מחזקת את הצורך בכך שהמנהיג יהיה "שונא בצע". אם תהיה לו משיכה, אפילו קטנה, לכסף, - מה הוא יעשה כשאחיו ירעיפו עליו כספים? הוא עלול לפתח את תכונת אהבת הבצע, והתוצאות עלולות להיות הרות אסון מבחינתו ומבחינת עמו.

עובדים ומשקיעים והתוצאה - משמים

אנו מוצאים דבר מעניין מאד אך מתמיה בסוף פרשת פקודי. הנה כל עם ישראל נרתם להתנדב לעבודת המשכן, בצלאל וחכמי-לב משקיעים עבודה ומחשבה מאומצים בהכנת המשכן וכליו, נשים חכמות-לב עוסקות בטויה, מערכת שלמה הכוללת במידה זו או אחרת את כל העם לשכבותיו עוסקת בבנית המשכן על מערכותיו. והנה, כאשר הכל היה גמור רק היה צורך להעמיד הכל ולשים כל דבר במקומו, מספרת התורה: "ויביאו את המשכן אל משה... " (וכאן בא תיאור ארוך של מרכיבי המשכן), ומבהיר רש"י לשם מה היה צורך להביא את כל הפריטים של המשכן אל משה: "שלא היו יכולים להקימו, ולפי שלא עשה משה שום מלאכה במשכן הניח לו הקב"ה ברמתו, שלא היה יכול להקימו שום אדם מחמת כובד הקרשים שאין כח באדם לזוקפן ומשה העמידו. אמר משה לפני הקב"ה: איך אפשר הקמתו ע"י אדם? א"ל: עסוק אתה בידך. נראה כמקימו והוא נזקף וקם מאליו, וזהו שנא' "הוקם המשכן" - הוקם מאליו".

בידי אדם או בידי שמים

נגדיר את השאלה העולה מדברי רש"י אלה שמקורם במדרש תנחומא כך: מערכת שלמה עוסקת בהכנת המשכן, וכיצד זה התורה רואה את המשכן כדבר שהוקם מאליו?! בעצם, כל הקמת המשכן היתה בדרך כזו, הנה ה' אומר למשה תקים את המשכן, אלא שהוא מורה לו שלא הוא יהיה זה שיקים את המשכן אלא יעמוד מעצמו! מה פשר הדברים?

משה, כמשל

למעשה, החלק שמספרים בו חז"ל על תפקידו של משה בהקמת המשכן, שופך אור על חלקם של שאר השותפים במשכן. מה שהתורה מלמדת אותנו כאן הוא שבמעשה האדם אין ממשות ללא רצון ועזרת ה', עד כדי כך ש"הוקם המשכן" - אין משמעות למה שעשו בצלאל, אהליאב ושאר ישראל, כמו שלא היתה משמעות ל"כאילו הקמה" שעשה משה. באמת ה' הוא שבנה והקים - "אם ה' לא יבנה בית שוא עמלו בוניו בו!".

המקדש בידי אדם אבל מוקם מעצמו

האמת היא שגישה זו מודגשת בחז"ל דוקא במשכן, וגם במקדש כפי שיובא. כי באמת בכל דבר בעולם חייבת להיות השתדלות אנושית טבעית לחלוטין, ואי אפשר לסמוך על זה שממילא הכל בידי שמים, שהרי זה משמעותו של "עולם המעשה". אך בנושא המקדש גילתה התורה גישה מיוחדת - כאן כל אחד חייב להבין שבקדושה זו, קודש הקדשים, דע לך אין לך כל נגיעה. המעשה שלך אמנם מחוייב המציאות הוא, לא המשכן וגם לא המקדש יבנו ללא השתדלות - אבל זכור ואל תשכח - באמת אין לך נגיעה בבניה זו. וכך מובנים הדברים שאמרו שבית המקדש ירד מן השמים, שהכוונה היא שלמעשי האדם בנושא המקדש, וחשוב להבין זאת יותר מכל בנושא המקדש, אין משמעות. ובמציאות, יתכן שזה יהיה בגדר של "הוקם המשכן", כגון שאנשים יביאו חומרים ויתחילו לחברם והעבודות ילכו במהירות כזו כאילו מעצמם, שיהיה מוחש ששורה שכינה במעשה ידיהם. בב"א.

ספר "שמות" ספר הגאולה

האברבנאל בסוף הקדמתו לספר שמות כותב: "היה ספר בראשית ספר הסיבות, וספר ואלה שמות הוא ספר הגלות והגאולה המסובבת מהן, ומפני זה קראוהו חז"ל ספר הגאולה. ומזה כולו יתבאר לך שחלוק חמשה חומשי התורה והפסקותיה וכן הפסק הסדרים והתחלתם וסופם - הכל משה רבינו ע"ה עשאו מפי הגבורה והכל מכלל פרוש התורה אשר קיבל". עכ"ל. ואם כן, יש מקום לשאול מהו מקומה של פרשתינו המסיימת את ספר שמות ושאר הפרשיות העוסקות בבניית המשכן וכליו, בתוך "ספר הגלות והגאולה". ותמוה הדבר, שהרי ספר שמות - "ספר הגלות והגאולה" צריך היה להסתיים אחרי פרשת בשלח עם יציאת מצרים או לכל היותר בפרשת משפטים לאחר מתן תורה, אך מה מקומם של פרשיות המשכן וכליו המסתיימות בפרשת פקודי ב"ספר הגלות והגאולה"?

את התשובה ניתן למצוא בהקדמת הרמב"ן לספר שמות: "והנה הגלות איננו נשלם עד יום שובם אל מקומם ואל מעלת אבותם ישובו, וכשיצאו ממצרים, אע"פ שיצאו מבית עבדים, עדיין יחשבו גולים כי היו בארץ לא להם נבוכים במדבר. וכשבאו אל הר סיני ועשו המשכן ושב הקב"ה והשרה שכינתו בניהם, אז שבו אל מעלת אבותם... ואז נחשבו גאולים. ולכן נשלם הספר הזה בהשלימו ענין המשכן ובהיות כבוד ה' מלא אותו תמיד" עכ"ל. לא בקריעת ים-סוף ואף לא במתן-תורה אפשר לסיים את תולדות גאולת ישראל, רק עם בניית המשכן-מקדש ה' - מקום בו שורה השכינה בישראל באופן תמידי רק אז נחשבנו לגאולים.

האברבנאל גם מגדיר את ספר שמות כ"ספר האומה" - לבאר ולהגדיר עניני האומה הישראלית בכללותה. ואכן פרשיות המשכן שבספר שמות מבטאות את שיא התגלות הקשר בין הקב"ה לבין ישראל כאומה שלימה, כאשר בית המקדש נותן את כח החיות לעם ישראל, וכדברי המהר"ל מפראג: "דומה בית המקדש אל הלב שהוא בכל בעלי-חיים שעל ידו מקבלים כל האברים חיותן. וכן בית המקדש הוא נותן חיים לכל העולם ולפיכך בית המקדש באמצע הישוב, כמו שהלב הוא באמצע הגוף". יה"ר שנרגיש את החסרון, ועל ידי זה יתעורר בנו הרצון לבנות את בית המקדש בימינו, ממש.