צו
ו:ב-ו צַו אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו לֵאמֹר זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל הַמִּזְבֵּחַ כָּל הַלַּיְלָה עַד הַבֹּקֶר וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ. וְלָבַשׁ הַכֹּהֵן מִדּוֹ בַד... וְהֵרִים אֶת הַדֶּשֶׁן אֲשֶׁר תֹּאכַל הָאֵשׁ אֶת הָעֹלָה עַל הַמִּזְבֵּחַ... וְהוֹצִיא אֶת הַדֶּשֶׁן אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה... וְהָאֵשׁ עַל הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ לֹא תִכְבֶּה... אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל הַמִּזְבֵּחַ לֹא תִכְבֶּה
אש תמיד
עולת התמיד, היא סמל הנוכחות והקיום התמידי של הקב"ה, שהוא היה, הוא הווה, והוא יהיה, ושהוא העולה על הכל, העליון. ומשום כך, גם האש שמסמלת את הקב"ה, כמו שנאמר : "כי ה' אלקיך אש אֹכלה הוא", חייבת להיות אש תמידית. ולכן פעמיים הזהירה התורה "לא תכבה". כך אומר הרמב"ן : "וציווה [לכהנים] שייזהרו בזה, ויערכו אש ועצים הרבה, שתוקד האש תמיד כל היום וכל הלילה, והזהיר בלאו שלא תכבה לעולם". וכן אמרו חז"ל : "קרוב למאה ושש עשרה שנה היתה האש מתוקדת בו, עצו [של המזבח גופא] לא נשרף [מהאש], ונחשתו [שעל המזבח, שהרי המזבח היה של עצי שטים ועליו ציפוי נחושת] לא ניתך. ואם תאמר דהוה גלד [עבה], תני בשם ר' הושעיה [שהיה דק] כעובי דינר גרדיון [מטבע זהב רומי, והוא דק] היה בו". הרי שהמזבח ועולת התמיד והאש סימלו את תמידיותו ואת כחו המוחלט של הקב"ה, בזה שהאש לא אכלה את המזבח, ושאסור היה לכבות את האש.
עולה - ביטול ה'יש'
דע שעיקר המטרה של העולה והאש והמזבח, היא להכניס באדם הכנעה ושפלות ויראת ה' וקבלת מלכות שמים. ולכן הודגשה כל כך הרבה פעמים בהבערת העולה, הלשון "יקד", שהיא לשון של שרפה כליל - כנגד ביטול ה"יש" באופן מלא וכליל. שהרי העולה היא כליל וכולה לה', ומשום כך באה לשון "יקד", שהיא גם לשון של נפילת אפיים, כמו שאמרו חז"ל : "קידה - על אפיים, שנאמר : 'ותקֹד בת שבע אפַּיִם ארץ'; כריעה - על ברכיים...; השתחואה - זו פישוט ידיים ורגליים...". אם כן, העולה באה ככניעה וקידה והשתחואה לפני ה', שאנחנו משליכים את עצמנו לפניו על אפינו בעולה זו, וכמו שכתב הרמב"ן : "כדי שיחשוב אדם בעשותו כל אלה [העבודות בקרבן], כי חָטא לאלקיו בגופו ובנפשו, ראוי לו שיישָפך דמו ויישָרף גופו, לולא חסד הבורא שלקח ממנו תמורה".
ועוד: העולה באה לכפר על חטא בהרהור הלב, דבר שמפגין את כחו ואת יכולתו של הקב"ה, שאין נסתר ממנו. כך אמרו חז"ל : "אמר רשב"י: לעולם אין העולה באה אלא על הרהור הלב. א"ר לוי: מקרא מלא הוא : 'והעֹלֶה על רוחכם היו לא תהיה'".
ז:יח וְאִם הֵאָכֹל יֵאָכֵל מִבְּשַׂר זֶבַח שְׁלָמָיו בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי לֹא יֵרָצֶה הַמַּקְרִיב אֹתוֹ לֹא יֵחָשֵׁב לוֹ פִּגּוּל יִהְיֶה וְהַנֶּפֶשׁ הָאֹכֶלֶת מִמֶּנּוּ עֲוֹנָהּ תִּשָּׂא
חשיבות הזמן
כאן אנו לומדים שוב את היסוד הגדול של מצוה בזמנה, אלא שכאן הוסיפה התורה את הכלל, שלעתים כשמצוה של קדושה נעשית מחוץ למסגרת של זמנה היא עבירה חמורה, והכל כדי להחדיר לתוך לב האדם את המושג של זמן, כמסגרת של האדם בעוה"ז.
וַיַּקְרֵב אֶת-הָאַיִל הַשֵּׁנִי, אֵיל הַמִּלֻּאִים; וַיִּסְמְכוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו, אֶת-יְדֵיהֶם עַל-רֹאשׁ הָאָיִל
מילואים לאהרון ובניו
וז"ל רש"י: "איל השלמים, שמילואים לשון שלמים, שממלאים ומשלימים את הכהנים בכהונתם". וכן בתורת כהנים: "'איל המילואים' - שמושלם על הכל, מלמד שהמילואים שלמים לאהרן ולבניו ". ובפירוש קובע תורת כהנים את הקשר בין המילואים לבין חטא אהרן בעגל, על הפסוק: "וידבר ה' אל משה לאמר: קח את אהרן ואת בניו אתו... ", ששם מדובר על המילואים, כמו שכתוב בלקח טוב: "זו פרשת המילואים ". וז"ל תורת כהנים: "לפי שהוא אומר: 'ויגוף ה' את העם על אשר עשו את העגל אשר עשה אהרן ', היה במשמע שנתרחק אהרן. כשהוא אומר: 'קח את אהרן ואת בניו אתו' היה במשמע שנתקרב אהרן. מנין שידע משה שנתרחק אהרן? שנאמר 'ובאהרן התאנף ה' מאד להשמידו ואתפלל גם בעד אהרן בעת ההיא '. ולא נאמר 'וישמע ה' אלי גם בפעם ההוא'. כשהוא אומר 'קח את אהרן ואת בניו אתו', ידע משה שנתקרב אהרן".
כלומר, חטא העגל הרחיק את אהרן, והיה צורך לקרבו על ידי המילואים שהשלימו אותו, וההשלמה היתה צריכה להיות באותה מסירות נפש והקרבה וקידוש השם, שהם מהווים את השלמות והמילואים של בטחון בה', שהראו הלויים בעגל. ולכן, דוקא בשמחת חנוכת המשכן בשמיני למילואים, אירע האסון של מות בני אהרן, נדב ואביהוא. כל המפרשים מתפלאים ומקשים: מדוע הרס הקב"ה את השמחה הגדולה של חנוכת המשכן באסון כזה? גם אם אמנם חטאו בני אהרן, וכי לא היה צריך הקב"ה להמתין להענישם עד לאחר חנוכת המשכן?
אך עכשיו אפשר להבין היטב את כוונת הקב"ה ואת גדלות מחשבתו. התיקון של החסרון של אהרן, שלא הלך עד הסוף בבטחון בה' על ידי מסירת נפש וקידוש השם, כמו שעשה חור, היה יכול להיות רק על ידי שלמות ומילוי דומה. ובכן, כאשר חטאו נדב ואביהוא, קבע הקב"ה שמיתתם תהיה דוקא בשמחת חנוכת המשכן, ובעיקר דוקא במילואים של אהרן הכהן ובניו, שיקבלו בשתיקה ובעול מלכות את מיתת אהוביהם, ובכך יתקרבו למסירת נפש ולקידוש השם, שרק באלה יוכלו להיות שלמים ומלאים בבטחון ה', שהוא עמוד התווך של מי שמכהן במקדש ה'.
הקב"ה רמז זאת בסוף פרשת המילואים , כפי שאמרו חז"ל: "'ונועדתי שמה לבני ישראל ונקדש בכבודי ' - אל תקרי 'בכבוֹדִי' אלא 'במכובדי '. דבר זה אמר הקב"ה למשה ולא ידעו [למי התכוון הקב"ה] עד שמתו בני אהרן. כיון שמתו בני אהרן, אמר לו: אהרן אחי, לא מתו בניך אלא להקדיש שמו של הקב"ה . כיון שידע אהרן שבניו ידועי מקום הן, שתק וקיבל שכר [על שתיקתו], שנאמר: 'וידום אהרן ' ". כלומר, בודאי לא היה הקב"ה ממית את בני אהרן אילו לא חטאו, אך הוא קבע את עונשם דוקא בקשר לימי המילואים, כדי שזה יסמל את מסירות הנפש וקידוש השם שהיה חסר לאהרן בחטא העגל, ועתה מילא את חסרונו.
מאחר שהמילואים נועדו להביא את אהרן הכהן לשלמות המירבית של קדושה, לכן ציווה עליו הקב"ה שלא לצאת מפתח אהל מועד כל שבעת ימי המילואים, לא ביום ולא בלילה, כמו שאמרו חז"ל , כדי שכל כולו יהיה באהל הקדושה, שהאהל, המשכן והמקדש מסמלים את הקדושה הכוללת-כל בעולם. אהרן, שהיה צריך למלא את חסרונו, נצטווה לשבת בתוך האהל כל ימי המילואים, לכפר על חסרונו. וזהו שנאמר: "ומפתח אהל מועד לא תצאו שבעת ימים עד יום מלאת ימי מילואיכם... כאשר עשה ביום הזה ציוה ה' לעשות לכפר עליכם".
עליך להבין, שהשאור שבעיסה, והוא הגאווה והאנוכיות שבאדם, הוא שמביא אותו לחסרון ואי-שלמות. אפילו בצדיק שבצדיקים, האנוכיות שבו חוסמת לו את הדרך למילואים ולשלמות. משום כך, בקרבן המילואים קבע הקב"ה דברים שנרמז בהם המאבק נגד השאור ונגד האנוכיות. כך נאמר: "וזה הדבר אשר תעשה להם לקדש אותם לכהן לי [בימי המילואים], לקח פר אחד בן בקר ואילים שנים תמימים; ולחם מצות וחלות מצות בלולות בשמן ורקיקי מצות משוחים בשמן... ונתת אותם על סל אחד ". הפר בא לכפר על העגל, כמו שאמרו: "לכפר על העגל שהוא פר ". שני האילים גם הם היו רמז לחטא העגל, שבעטיו של חטא זה נשברו הלוחות, כמו שאמרו חז"ל: "'ואילים שנים [תמימים]' - בשביל שני לוחות ששיבר משה. 'תמימים' - שהיו תמימים, שנאמר: 'תורת ה' תמימה ' ". האילים באו גם כרמז לכפרה שהיתה צריכה לבא על ידי מיתת נדב ואביהוא. וז"ל המדרש: "א"ר פנחס הכהן בר חמא, הדא הוא דכתיב: 'מגיד מראשית אחרית '. 'פר אחד' - זה אהרן [לכפר על חטאו בעגל שהוא פר]; 'ואילים שנים' - זה אלעזר ואיתמר. רמז נתן לו ששני בניו עתידין למות ואינן משמשין אלא שנים ". ולכאורה קשה, שבתנחומא אמרו: "'ואילים שנים' - כנגד שני בניו שעתידין למות... ". נ"ל שההסבר הוא, שהלא כל החטא של אהרן שהוצרך בגללו "מילואים" היה שהיתה חסרה בו שלמות הבטחון, והייעוד והתפקיד של האדם בעולם הם להיות מלא, שלם, תמים, כדי להידמות לבוראו ולתורתו. הרי הקב"ה נקרא תמים, כמו שנאמר: "הצור תמים פעלו ", והתורה נקראת תמימה, כמו שנאמר "תורת ה' תמימה ", ותפקיד האדם בישראל הוא להיות תמים, כמו שנאמר: "תמים תהיה עם ה' אלקיך ". והכוונה היא, שמכיון שהקב"ה ותורתו תמימים הם, "כי כל דרכיו משפט, א-ל אמונה ואין עול ", אם כן האדם חייב להאמין באלקים שהוא תמים, ללא עוול וללא שגיאה. אך אצל הקב"ה להיות תמים הכוונה היא שהוא מושלם בכל מצב שיכול להיות, ואילו לגבי האדם להיות תמים הכוונה היא שמכיון שכך הוא הקב"ה, על האדם לנקוט באמונה תמימה. ומשום כך נאמרה אצל הקב"ה המלה "אמונה ", שמשמעותה שהוא א-ל שכולו אמת ויושר ואיתן במה שהבטיח, ומשום כך גם אצל האדם יש "אמונה", דהיינו שצריך להאמין באלקים שכזה. גם אברהם נקרא תמים, שנאמר: "התהלך לפני והיה תמים ". אברהם הוכיח את תמימותו רק בזה שהיה מוכן למסירות הנפש הגדולה ביותר שיכולה להיות, והיא עקידת בנו, כי מסירות נפש היא שלמות הבטחון בה', התמימות האמיתית. לכן נ"ל שאיל המילואים היה לזכר איל העקדה .
זה גם הטעם לענין המצות, שאסור היה שהלחם יהיה חמץ, כי חמץ הוא סמל הגאווה, והמצה היא סמל הענוה, שרק דרכה אפשר להגיע לבטחון בה' הדורש מן האדם שפלות והכרת קטנותו.
ח:כד וַיַּקְרֵב אֶת-בְּנֵי אַהֲרֹן, וַיִּתֵּן מֹשֶׁה מִן-הַדָּם עַל-תְּנוּךְ אָזְנָם הַיְמָנִית, וְעַל-בֹּהֶן יָדָם הַיְמָנִית, וְעַל-בֹּהֶן רַגְלָם הַיְמָנִית; וַיִּזְרֹק מֹשֶׁה אֶת-הַדָּם עַל-הַמִּזְבֵּחַ, סָבִיב.
השפלות - תנאי לבטחון בה'
הקב"ה גזר שיקח משה מדם איל המילואים ויתן על תנוך אוזנם הימנית, ועל בוהן ידם ורגלם הימניות של אהרן ושל בניו, המדרש הגדול אומר: "וכי מתן בהונות היו אהרן ובניו טעונין? אלא כל כך ללמדן היאך יהו מטהרין את המצורעין", שהרי גם במצורע, נותנים דם על תנוך אוזנו הימנית ועל בוהן ידו ורגלו הימניות, אך מדוע דוקא כאן במילואים קבע הקב"ה את הלימוד הזה?
התשובה היא, שגם במצורע מצאנו את חשיבות השפלות, שהיא תנאי לבטחון בה', שהרי נגע צרעת בא על עשרה דברים או על י"א דברים , וביניהם גסות הרוח וחילול השם. ומפני שאהרן לא היה שפל דיו ללכת בבטחון מלא ובמסירות נפש למחוק את חילול השם המעשה העגל, עשהו הקב"ה כאילו נצטרע בגלל גסות הרוח וחילול השם.
והמתבונן יראה שהמלה "מום" והמלה "תמים" באות מאותו שורש, ואעפ"כ הן הפוכות, כדרכו של הקב"ה בלשון הקודש. וזה בא ללמד שמי שלא יהיה תמים, בלי מום נפשי, ילקה במום בגופו, ובזה רמז הקב"ה לאהרן: בגלל שלא היית תמים, נזקק אתה למילואים. ובנוסף - חייב אתה להתנהג כמצורע שלקה במום גופני על שלא התנהג כתמים בנפשו. וכן באמת מצאנו שחז"ל לומדים שנגעים באים על חילול השם, ממעשה גיחזי, נער אלישע, שלקח מתנות מהגוי נעמן, לאחר שאלישע סירב לקחתם כדי לקדש שם שמים, וז"ל : "ועל המחלל שם שמים, זה גיחזי, שרץ אחר נעמן ליטול ממנו ממון, שנאמר: 'וירדוף גיחזי אחרי נעמן' וגו'. אלישע קידש שמו של הקב"ה, שלא רצה ליטול מנעמן כלום, וגיחזי רדף אחריו ונשבע לו לשקר ששלח אצלו שישלח לו ממון. נמצא זה מחלל שם שמים, מה שקידש אלישע. אמר לו הקב"ה לגיחזי, רשע, אתה אמרת: 'חי ה' כי אם רצתי אחריו ולקחתי מאתו מאומה'. נשבעת בשמי כדי לחללו, חייך מאומה אמרת ומומו אתה נוטל: 'וצרעת נעמן תדבק בך'".
מעטו של הרב בנימין זאב כהנא הי"ד
הקרבנות - הקרבת האדם לאלוקיו
"אשר ציוה ה' את משה בהר סיני ביום צוותו" - למדנו לכל הקרבנות שאין כשרים אלא ביום . הרש"ר הירש בפירושו לתורה מדגיש את הנקודה הזו שהקרבה הינה לשון של התקרבות. זאת אומרת, הקרבן הינו התקרבות האדם לה', ולכן צריך שזמן ההתקרבות יהיה ביום בשעה שדעתו של האדם צלולה ובהירה והוא בערנות מליאה, מכיוון שבבהירות מחשבה צריך האדם להקדיש עצמו לקיום התורה.
בין "יום" ל"לילה"
מהו ההבדל שבין היום והלילה? הלילה מבטא את חוסר העצמאות, הלילה הוא סמל לאישיות לא מאירה ואינה מתבטאת, אין זה זמן של חופש. היום לעומת זה הוא סמל הזמן שקומתו של האדם זקופה ואישיותו של האדם חופשית. לפי הבחינה זו מסביר הרש"ר את ההבדל בין עבודת ה' של היהודי לבין דרך עובדי האלילים בטומאת ע"ז שלהם. מוצאים שעובדי האלילים מצאו את קשרם לאלים שלהם דוקא בלילה והדבר מובן, כיון שביום בשעה שקומת האדם זקופה אין הם מסוגלים לשעבד את אותו חופש ועצמאות לאלילם רק בשעת חושך יכלו למצוא קישור לאלילם.
אישיות עצמאית המקריבה עצמה לה'
לא כן היהודי, לא בכניעת הלילה יחוש היהודי את כח אלוקיו, אלא דוקא "במחשבתו הצלולה ועשייתו היוצרת הכובשת עולמות, בקומתו הזקופה בחיי היום - דוקא באלה הוא זוכה לקרבת ה'" . כיון שהיהודי יודע ומכיר בכך שאישיותו החופשית והעצמאית של האדם לא משלו הם, אלא חסד הבורא הן, ותפקיד האדם ויעודו המתבטא בהקרבת הקרבנות הוא להקריב עצמו כשהוא בשיא זקיפות קומתו החיובית. הוא מכיר בה' זוקף כפופים ומשליט אותו על העולם למען יעבוד בו את ה'. במילים קצרות, בהשקפה האלילית היום הוא זמן מאבק האדם עם האלים, ואילו ביהדות היום הוא זמן עבודת ה' ונחת רוח לה'.
המדבר מקום חופש
לפי הרעיון האמור מסביר הרש"ר הירש מדוע ניתנה תורה במדבר דוקא. המדבר הוא המקום בו אין לאדם אלא את עצמו ואישיותו, שם זה מקום חופשי. שם נתקרב ה' לישראל ונתן להם את ברית תורתו. במקום שהאישיות החופשית מתגלה במלוא עצמתה נצטוינו על הקרבנות, ללמדנו שאת אישיותינו החופשית מבקש ה' שנשעבד לו - את המחשבה, את הרצון ואת העשיה.
הרעיון המתבטא בכלל זה מתגלה גם בהלכות אחרות של הקרבנות, שם מוצאים אנו שאת מה ה' דורש מאתנו? את עצמנו! הקב"ה לא רוצה שנהיה כעבדים חסרי אישיות פרטית, אלא דוקא בני חורין שישעבדו את אישיותם החופשית השלימה לרצונו יתברך. ושנבין שאין לאדם חופש אלא באלוקיו.
איזו משמעות יש לפעולות שלנו?
בתחילת הפרשה נאמר : "אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה", והכוונה היא כדברי הרמב"ן : "מצווה לכהנים בקיום האש". ובדבר זה יש מושג גדול, והוא מה שאומר רש"י : "אף על פי שהאש יורדת מן השמים - מצוה להביא מן ההדיוט".
וכאן הבן שואל: ממה נפשך, אם האש יורדת מן השמים וכבר נמצאת במזבח, למה מצווים הכהנים לשים אש בעצמם; ואם מצוה על הכהנים להביא אש בעצמם - למה עושה ה' נס מיותר, שהאש תרד מן השמים?
החובה לעשות
אלא, כאן אנחנו מוצאים עיקרון, שבא לידי ביטוי מיוחד בבית המקדש. מצד האמת, בית המקדש הוא מושג נעלה מאוד. שם הרי מקום השכינה! לכן, היה צפוי שכל בנית המקדש והנעשה בו, יהיה ענין לה', ללא נגיעה לאדם; אך מצד שני, אם כך היה, לשם מה היה צורך בבית לה' עלי אדמות?! ברור שכל מטרת הקמת המקום היחודי הזה, הוא כדי שלאדם יהיה מקום להתקשר בו לקב"ה, לעבוד בו את ה' ולכפר על עוונותיו. לכן גם, כל מה שקשור לבית המקדש צריך לקרות בפעולה אנושית! כיצד שני הדברים הסותרים הללו יסתדרו יחד?
והנה, באמירה הזו: "אע"פ שהאש יורדת מן השמים מצוה להביא מן ההדיוט", טמון הסוד. חז"ל באים ואומרים, שבאמת האש יורדת מן השמים, כפי שראוי להיות במשכנו של הקב"ה; אך כיון שה' הקים את הבית המיוחד הזה, כדי שהאדם יתקשר במעשיו לבוראו - הוא דורש שאנחנו נביא את האש בעצמנו, למרות שאין ה' צריך לאש שלנו!
קרשים מתרוממים
את אותו רעיון אנו מוצאים בעצם הקמת המשכן. כשגמרו להכין את קרשי המשכן, הטיל ה' על משה את משימת העמדת הקרשים והקמת המשכן - "אמר משה לפני הקב"ה: איך אפשר הקמתו ע"י אדם (בגלל הכובד העצום של הקרשים)? אמר לו: עסוק אתה בידך - נראה כמקימו והוא נזקף וקם מאליו" . האמת היא, שלא רק הכובד הפיזי מנע ממשה להרים את הקרשים, אלא גם העובדה שלא שייך שבשר ודם יבנה את ביתו של ה'. אך כיון שבכל זאת ה' רוצה שדוקא אנחנו נבנה את ביתו, כי הוא נועד לנו - לכן ה'פתרון' הוא שאנחנו נעשה את ההשתדלות כלפי חוץ, ואז - רק אז - ה' ישלח את הסיוע מלמעלה, והקרשים יתרוממו בצורה ניסית. אבל בלי עבודת האדם והשתדלותו המקסימלית, אין שום סכוי שה' יעשה לנו את העבודה.
אבנים מתגלגלות
דומה שכעת, הקורא הנבון כבר מבין את המשמעות העמוקה של המדרש המפורסם שאומר שבית המקדש "ירד מן השמים ".
אין שום ספק, שאין הכוונה שה' יצניח מהשמים בית מקדש 'קומפלט'. הדבר לא יתכן, ולו רק מהטעם שמצות עשה עלינו לבנות את בית המקדש - וה' לא 'יגזול' מאיתנו מצוה כל כך חשובה. אלא הכוונה היא, שלמרות שודאי המקדש יבוא לעולם רק בהשתדלות אנושית - עם זאת, הצלחת הבניה תבוא בסייעתא דשמיא יוצאת דופן ובולטת, עד שנדמה הדבר כאילו בית המקדש "יורד מן השמים". ויש מי שהסביר זאת, שבמציאות תהליכי הבניה יתקדמו במהירות כל כך עצומה, עד שיצאו מהגדר הרגיל של הטבע. האבנים שבני אדם יקרבו אלו לאלו - יתגלגלו במהירות אחת לשניה, וכדומה. ויתכן, שזה מה שאומר בעל "תפארת ישראל" : "על כורחך צריך לומר דהך דתנחומא שהביא תוספות דלעתיד ייבנה המקדש בידי שמים, דברי אגדה היא ואין למדין ממנה, אלא רוצה לומר שהקב"ה יסייעם בדרך נס שיבנוהו (אנחנו!)".
ולסיום יש לדעת, שהעיקרון הזה נכון בכל עניני העולם, אם כי במינון שונה. מצד אחד עלינו להשתדל ולעשות ולא לחשוב שה' יעשה בשבילנו את המוטל עלינו; ומצד שני, אסור לנו לחשוב שבכוחנו הכל נעשה - כי "אם ה' לא יבנה בית - שוא עמלו בוניו בו ".
כשמקבלים צו מלואים מהקב"ה
כל מי שסיים את שירותו הסדיר בצה"ל יודע מה זה צו מילואים. אף בפרשתנו אנו מוצאים צו מילואים, הפעם לאהרון ובניו כשמשה מחנכם להיות כהנים לה'. ה' מצוה "ומפתח אהל מועד לא תצאו שבעת ימים עד יום מלאות ימי מלואיכם, כי שבעת ימים ימלא את ידכם ". איך "ימי מלואים" אלו קשורים לחנוכת אהרון ובניו ככהנים? מה זה "ימי מילואים" ומה צורך בכך?
מילואים מסוג אחר
המילה "מלואים" מלשון מלא, למלאות. וכך מסביר רש"י על הפסוק 'איל המלואים' - "איל השלמים, שמלואים לשון שלמים, שממלאים ומשלימים את הכהנים מכהונתם". אך שאלתנו נותרה שהרי אם אהרון חייב ימי מלואים, משמע שחסר אצלו משהו. מה היה חסר באהרון ובניו הכהנים שהיה צורך למלא ולהשלים?
כוונות טובות - אך מוטעות
אלא שיש לחזור ולעיין בחלקו של אהרון במעשה העגל. דרשו חז"ל בתלמוד: "וירא אהרון, ויבן מזבח לפניו ". "מה ראה? אמר ר' אלעזר, ראה חור שזבוח לפניו". כלומר חור מחה נגד החילול ה' של מעשה העגל וקמו והרגוהו. "אמר (אהרון): אם לא אשמע להם עכשיו יעשו לי כפי שעשו לחור ויקויים בי 'אם יהרג במקדש ה' כהן ונביא ', ולא יהיה להם תקנה לעולם. מוטב שיעבדו לעגל, כי אפשר שיהיה להם תקנה בתשובה". כשאהרון ראה שהרגו את חור, הוא התחיל לעשות חישובים ושיקולים אם מותר לשתף פעולה. "שעשה אהרון פשרה בינו לבין עצמו והורה היתר לעצמו לעשות להם את העגל ". היה לו נימוק יפה ולכאורה סביר. אך אהרון טעה כי בחילול ה' אין פשרות ואין מקום לנימוקים, ועל זה מעיד משה "ובאהרון התאנף ה' מאד להשמידו, ואתפלל גם בעד אהרון בעת ההיא" .
מלא בקידוש ה'
עכשיו מובן למה יש צורך במלואים - הצורך להשלים - עוד לפני שיכנס לתפקידו הקדוש ככהן גדול. אם חסר לאהרון השלמות של קידוש ה' כשנמנע מלמחות כחובתו במעשה העגל, יש להשלימו על ידי ימי המילואים במקדש ה'. רק לאחר השלמת המילואים, ביום השמיני, אהרון שוב יקח עגל - אך הפעם להקריב לה' "וכפר בעדך ובעד העם " - "להודיע שמכפר לו הקב"ה ע"י עגל זה, על מעשה העגל שעשה ".
© כל הזכויות שמורות