קדושים

קדושים

יט:ב דַּבֵּר אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' אלקיכם

קדושה - הדגל והסמל של עם ישראל

אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, ברוך אלוקינו שבראנו לכבודו והבדילנו מן התועים. אשרינו ישראל, מה טוב חלקנו ומה נעים גורלנו. עם הנבחר מכל העמים לקדושה ולטהרה. וכך הוא צו הדורות: "קדשים תהיו - כי קדוש אני ה' אלקיכם". קדושה - הדגל והסמל של עם ישראל. ואמרו חז"ל : "קדושים תהיו - פרושים תהיו. אמר הקדוש-ברוך-הוא למשה: לך אמור לישראל, בני, כשם שאני פרוש, כך תהיו פרושים, כשם שאני קדוש, כך תהיו קדושים". והקשר ההכרחי בין קדושה לבין פרישות וצניעות, בין קדושה לבין הרחקת היהודי מזנות ומעריות, מודגש בדברי חז"ל : "מפני מה נסמכה פרשת עריות לפרשת קדושים? אלא ללמדך שכל מקום שאתה מוצא בו גדר ערווה אתה מוצא קדושה."

הקדושה היא הפרישות מהערווה ומהשיקוץ. וכפי שקבעו חז"ל: "כי עם קדוש אתה לה' אלוקיך - קדושים ומקודשים, פרושים מאומות העולם ומשיקוציהם".

כן, עם זה נוצר להתרומם ולהתגדל ולהתקדש, להשתחרר מהבירא העמיקתא של הבהמיות ולעלות לאיגרא רמא של טהרה וקדושה, לפרוש מהבלי חיי שעה של טומאה ולהידבק בחיי עולם של עליונות הנשמה.

אין מדה מגונה מזנות

חברי הכנסת, אין מידה מגונה יותר, אין אורח חיים המשחית יותר את נשמתו של האדם, את קדושתו, את חברתו, מהזנות ומהעריות. ואין חרון-אף ועונש אלוקי יותר חמור ובוער מאשר בתחום זה. וכך הזהירו חז"ל : "בכל מקום שאתה מוצא זנות אתה מוצא אנדרלמוסיה באה לעולם והורגת טובים ורעים" - על הכול הקדוש-ברוך-הוא מאריך אפו, חוץ מן הזנות.

חברי הכנסת, הבינותם? הזנות והעריות, השפלת האדם ושיקועו בבוץ המזוהם של טומאה ובהמיות אינם עניינו הפרטי. אין כאן מקום לטענה של "חיה ותן לחיות". אם לגבי כל המצוות כל ישראל ערבים זה לזה, ואם במעמד הר-סיני חתם כל יהודי ערבות לכל אחד ואחד מאחיו בני ישראל, הרי פה על אחת כמה וכמה. ומה נאמר על איסור, על עבירה, על שיקוץ, על פשע כגון זנות ועריות? עליו נאמר: "בעוון גילוי עריות... גלות בא לעולם ומגלין אותן ובאין אחרים ויושבין במקומן ".

בתחום הזה של קדושה מול פריצות וטומאת הנפש אין מושג של "חיה ותן לחיות". הוא איננו רשות היחיד של האדם, התחום הפרטי שלו. התועבה של זנות וחילול קדושת העם תביא על כולנו, גם הרעים וגם הטובים, חרון אפו של הקדוש-ברוך-הוא, את האנדרלמוסיה שהורגת טובים ורעים, חס ושלום. ואם המתועב אינו חושש לזה, אל יעז למנוע מיהודים קדושים ונאמנים להציל את נפשותיהם ואת נפש עם ישראל ומדינתו.

חברי הכנסת, התועבה, טומאת הנפש, התפשטו כנגע צרעת בכל אתר ואתר בארצנו הקדושה. הלכלוך והפורנוגרפיה בולטים מכל קיוסק, כאשר עיתונים ועלונים וספרים מתחרים זה בזה על גודל התועבה. סרטים ומחזות ערומים מכל מהות וטעם, ערומים תרתי משמע, קורצים להמונים בתועבות מתועבות המאפשרות לעם לפרק את יצרו בהסתכלו בם.

ועתה הגענו עוד לשיא של שפלות ושיקוץ: מודעות קיר, מודעות בתחנות אוטובוסים, המעלות בחוסר בושה את התועבה על נס. בכל עיר ועיר, גם כאן, בירושלים עיר הקודש, יושבת התועבה "ויָשְׁבָה לְפֶתַח בֵּיתָהּ עַל כִּסֵּא מְרֹמֵי קָרֶת. לִקְרֹא לְעֹבְרֵי דָרֶךְ הַמְיַשְּׁרִים אֹרְחוֹתָם. מִי פֶתִי יָסֻר הֵנָּה וַחֲסַר לֵב וְאָמְרָה לּוֹ. מַיִם גְּנוּבִים יִמְתָּקוּ וְלֶחֶם סְתָרִים יִנְעָם. וְלֹא יָדַע כִּי רְפָאִים שָׁם בְּעִמְקֵי שְׁאוֹל קְרֻאֶיהָ" .

והנה יושבים נציגי העם, קציני סדום, באדישות, ורובם גם תומכים בזכות התועבה להשתולל. כי הרי הדמוקרטיה המערבית היא הערך העליון, היא דורשת חופש התועבה, האנדרלמוסיה והשיקוץ. מנהיגינו מקרבים, חס ושלום, את השואה והאסון, את חרון אפו של הקדוש-ברוך-הוא. אותם גופים מפלגתיים וממשלתיים, שרק אתמול הרסו עדות שלמות וקדושות, עדות המזרח שעלו ארצה נקיים מהשיקוץ המערבי, מטומאת התרבות הזרה באירופה שהשחיתה שם יהודים, אותם גופים ממשיכים היום את הג'יהאד הרוחני, כדי לסיים את המלאכה. עדות המזרח, שאתמול נפלו קורבן בארץ הקודש למזימתם של פורקי עול מתייוונים, שונאי התורה והקדושה, נמצאים היום בתוך הפח התת-תרבותי של קבוצה של מתגויים ומתייוונים, פורקי עול שמים, הסובלים משנאה עצמית, מרגשי אשמה, מתסביכים פתולוגיים, הרוצים להתאבד, אך מתעקשים לקחת אתם את עם ישראל ומדינתו.

אנשים ריקים מכל תוכן מהותי בחייהם, נטולי כל ערך יהודי, מחוסרי זהות וסיבה לחיות כיהודים במדינה יהודית; ממששים בצהריים כאשר ימשש העיוור באפילה; מסתכלים בקנאה של שטנה על יהודים דתיים המולידים בנים ובנות גאים ומאושרים ביהדותם, שחיים בשלווה ובאושר, המזדהים עם דרכם תוך גאווה, קדושה וטהרה, ושנאתם בוערת בם ודוחפת אותם לנסות להרוס את בית-המקדש על עובדיו הקדושים.

והנה מול ג'יהאד ההתייוונות, מול אדישות של גורמים ציבוריים קמו, כפנחס, יהודים שקנאו את קנאת ה' בתוך בני ישראל ופגעו בתועבה המאיימת על נשמתו וחייו של העם היהודי בארץ-ישראל, ודווקא כדי להגן על עם ישראל, ודווקא להצילו מחרון אף ה', בדיוק כמו הסבא פנחס הקנאי, שהודות לו נאמר: "ולא כילתי את בני ישראל בקנאתי ".

אני לא מדבר היום על מי ששרף תחנות אוטובוסים, דבר זה יש לגנותו בכל לשון של גינוי. אך לאלה שניסו להשחית את המשחית, את המודעות, להשחית את השחיתות, למחוק את התועבות, לבער את הרע מקרבנו, לגנות, לאסור - להם יש רק להצדיע ואותם יש לחזק. עשרות יהודים יושבים היום במעצר או במאסר על מעשים שלמעשה קידשו שם שמים: הרב אורי בלוי, הרב הלל שלזינגר, הרב יצחק דוד גוטפרב, הרב גרשון שטמר, הרב אליעזר רוטר, ר' יוסף חיים גוטליב, ר' פנחס קלר, הרב של קריית-שלום בתל-אביב הרב שמואל כהן, צבי בורשטיין ועוד הרבה אישים ששמותיהם אינם בידי. כולם קפצו לתוך הים של מסירות נפש וקידוש השם, נחשונים, גיבורים של ימינו, שכאשר ראו כי אין איש, השתדלו והיו לאנשים. וייחשב זה להם לצדקה לדור ודור עד עולם...

אני פונה לממשלת ישראל: אנא, התרחקו מן הכיעור ומן הדומה לו ומן הדומה לדומה. אנא, רחמו על בנינו ובנותינו הטהורים ולא תשקצו את נפשם ונשמתם בתועבות לכל סוגיהן ופרטיהן. אנא, רחמו על שמה הטוב של מדינת ישראל וארץ-ישראל הטהורה והקדושה, שעליה שפכו דמם רבבות רבות של בני עמנו במשך כל הדורות, ואל תטמאו את הארץ בתועבות. זכרו, מדינת ישראל צריכה לשמש דוגמה וסמל לכל העולם כמדינה המתעבת ומואסת את דרכיהם המשחיתים של שיקוץ ותועבה ההורסים את חיי המשפחה ואת הדור הצעיר. וזכרו, אם את זאת לא תעשו, תביאו עלינו חרון אף ואנדרלמוסיה ההורגת טובים ורעים, חס ושלום.

אני מציע אי-אמון לממשלה.

המשימה של עם ישראל - עם קדוש

עם ישראל נבחר על ידי הקב"ה להיות עם קדוש, סגולה, ועליון, בכורו ובחירו; וזו היא משימתו והוא נטע בתוך עם ישראל נשמה ונפש של קדושה וטהרה שאין לשום עם אחר. חיבה יתירה נודעת לישראל, אהבה רבה מאת ה'.

עם ישראל קיים לעולם, ולא יחליפנו הקב"ה בעם אחר, ובודאי שלא ימיר את תורתו. ומכיון שעם ישראל נבחר להיות עם קדוש, ותפקידו הוא להמשיך להתקדש ולהתעלות, ומכיון שברור שקדושה אינה יכולה לדור בכפיפה אחת עם טומאה, לכן קבע וציווה הקב"ה על עם ישראל את המדה, הערך העליון, של הבדלה.

רק על ידי הבדלה בין ישראל לעמים יוכל עם ישראל להיות עם קדשו לה', נקי מהשפעותיהן ההרסניות של תרבויות של תרבויות קלוקלות המפילות את האדם לשפל המדרגה וגוזלות ממנו את יתרונו מהבהמה. רק באמצעות מערכת חיים מוגדרת מאוד, השומרת עליו מפני מכשולים האורבים בכל פינה, מגיע היהודי לקדושה, לתכלית בחירתו.

קדש עצמך במותר לך

הקב"ה בחר בעם ישראל כעמו המיוחד - סגולה, נבחר, עליון וקדוש, וקדושה זו ניתנה לישראל מצד האבות וכן מצד עצמם, ונשמותיהם טוהרו מזוהמה במעמד הר סיני. ובכן, טהורים וקדושים הם בתור עם. אך על כל אדם בישראל מצוה להתקדש ולהתעלות וליטהר עוד ועוד עד שיגיע למעלה של רוח הקודש. כך אמרו חז"ל : "א"ר פנחס בן יאיר, תורה מביאה לידי זהירות, זהירות מביאה לידי זריזות, זריזות מביאה לידי נקיות, נקיות מביאה לידי פרישות, פרישות מביאה לידי טהרה, טהרה מביאה לידי קדושה, קדושה מביאה לידי ענוה, ענוה מביאה לידי יראת חטא, יראת חטא מביאה לידי חסידות, חסידות מביאה לידי רוח הקודש, רוח הקודש מביאה לידי תחית המתים".

אם כן, המטרה היא להגיע לקדושה העליונה של רוח הקודש. לפי זה, הקדושה שמצווה התורה היא התקדשות, שהיא צעד לקדושה, שמכוון את האדם למטרה הסופית של קדושה: רוח הקודש. לשם כך, לא די שאדם יתקדש רק במצוות, כי הרי קדושה היא מושג, ערך, מדה. היא ערך ומושג, והמושג הוא שהאדם יתקדש בכל צעד ובכל שעה ובכל פעולה של חייו, גם באלו שאין איסור הלכתי נוגע אליהם. וזאת כוונת דברי חז"ל : "קדש עצמך במותר לך", ולא מצאתי "גוף טוב" יותר מדברי הרמב"ן שיסביר בצחות וברוח הקודש את המושג הזה, וז"ל: "'קדושים תהיו', היו פרושים מן העריות ומן העבירה, שכל מקום שאתה מוצא גדר ערוה אתה מוצא קדושה - לשון רש"י. אבל בתורת כהנים ראיתי סתם 'פרושים תהיו'. וכן שנו שם: 'והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני - כשם שאני קדוש כך אתם תהיו קדושים, כשם שאני פרוש כך אתם תהיו פרושים'. ולפי דעתי אין הפרישות הזו לפרוש מן העריות כדברי הרב, אבל הפרישות היא המוזכרת בכל מקום בתלמוד שבעליה נקראים פרושים, והענין, כי התורה הזהירה בעריות ובמאכלים האסורים, והתירה הביאה איש באשתו ואכילת הבשר והיין, א"כ ימצא בעל התאוה מקום להיות שטוף בזימת אשתו או נשיו הרבות ולהיות בסובאי יין ובזוללי בשר למו, וידבר כרצונו בכל הנבלות, שלא הוזכר איסור זה בתורה. והנה יהיה נבל ברשות התורה. לפיכך בא הכתוב, אחרי שפירט האיסורים שאסר אותם לגמרי, וציווה בדבר כללי, שנהיה פרושים מן המותרות, ימעט במשגל, כענין שאמרו: שלא יהיו תלמידי חכמים מצויין אצל נשותיהן כתרנגולין, ולא ישמש אלא כפי הצריך בקיום המצוה ממנו, ויקדש עצמו מן היין במיעוטו, כמו שקרא הכתוב הנזיר קדוש, ויזכור הרעות הנזכרות ממנו בתורה בנח ובלוט. וכן יפריש עצמו מן הטומאה אע"פ שלא הוזהרנו ממנה בתורה, כענין שהזכירו: בגדי עם הארץ מדרס לפרושים, וכמו שנקרא הנזיר הקדוש בשמרו מטומאת המת גם כן. וגם ישמור פיו ולשונו מהתגאל בריבוי האכילה הגסה, ומן הדיבור הנמאס, כענין שהזכיר הכתוב: 'וכל פה דובר נבלה ', ויקדש עצמו בזה עד שיגיע לפרישות, כמה שאמרו על רבי חייא שלא שח שיחה בטלה מימיו".

ואם ישאל אדם: איך אפשר להגיע למעלה כזאת, שהאדם כביכול הופך את קערת הטבע על פיה? ואיך ילך אדם נגד הטבע של גופו ונגד רגשותיו? יש תשובה לכך בדברי האבן עזרא על הדיבר "לא תחמוד": "אנשים רבים יתמהו על זאת המצוה, איך יהיה אדם שלא יחמוד דבר יפה בלבו כל מה שהוא נחמד למראה עיניו? ועתה אתן לך משל: דע, כי איש כפרי שיש לו דעת נכונה והוא ראה בת מלך שהיא יפה, לא יחמוד אותה בלבו שישכב עמה, כי ידע כי זה לא יתכן... ובעבור זה המשכיל לא יתאוה ולא יחמוד. ואחר שידע שאשת רעהו אסרה ה' לו, יותר היא נשגבה בעיניו מבת מלך בלב הכפרי, על כן הוא ישמח בחלקו, ולא ישים על לבו לחמוד ולהתאוות דבר שאינו שלו, כי ידע שה' לא רצה לתת לו". כלומר, אדם בישראל שמקבל עליו את הקדושה וכובש את יצרו וקונה יראת שמים, ומפני זה פורש בכח הרצון ובעינוי הנפש מתאוה ומתשוקה, לאט לאט קונה נפש שבכלל לא תרגיש שום תאוה או תשוקה לעבירה, ודרכי הקדושה והטהרה יהיו טבעיות לה. "על זאת יתפלל כל חסיד לעת מצוא ", כי הקדושה היא מלחמה עם היצר, עם השטן, עם מלאך המוות, דור דור, יום יום, שעה שעה. היא מלחמה של הפרוש, החסיד, הקדוש, לכבוש את יצרו, ובה ינצחו הקדושה והטהרה והטוב, את האנוכיות, המיאוס, הטומאה והרע.

יט:טז לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ אֲנִי ה'

חובה להציל כל אחד מישראל מסכנה גשמית או רוחנית

אהבת ישראל שהיא מיסודי התורה, גוזרת על היהודי ללכת ולהציל את חייו של כל אחד מישראל הנתון בסכנה. דבר זה הוא מצוה על היחיד ועל אחת כמה וכמה לגבי הכלל. היא כלולה במצוה של "ואהבת לרעך כמוך ", אך יש גם מצוה פרטית: "לא תעמוד על דם רעך". חז"ל דרשו מזה: "מנין לרודף אחר חברו להרגו שניתן להצילו בנפשו, ת"ל 'לא תעמוד על דם רעך'". וכן : "מנין לרואה את חברו שהוא טובע בנהר או חיה גוררתו או לסטין באין עליו שהוא חייב להצילו? ת"ל, 'לא תעמוד על דם רעך". וכן מצוה אף לחלל שבת כדי להציל את נשמתו של יהודי. כמו שפוסק המחבר : "מי ששלחו לו שהוציאו בתו מביתו בשבת להוציאה מכלל ישראל. מצוה לשום לדרך פעמיו להשתדל בהצלתה. ויוצא אפילו חוץ לשלש פרסאות" ומפרש המשנה ברורה: "היינו, אף דיש בזה איסור דאורייתא לאיזה פוסקים, והוא הדין אם יצטרך לחלל שבת על ידי זה באיזה מל"ט מלאכות, ג"כ שפיר דמי". ועיין בבית יוסף ובמגן אברהם שם; וכן מה שכתב המחבר "בתו", אינו בדוקא, אלא אורחא דמלתא נקט, והוא הדין לכל אדם מישראל שחייב לחלל עליו את השבת כדי להצילו . ומסיים המחבר: "ואי לא בעי, בית דין גוזרין עליו", כי חסיד שוטה הוא.

אלימות: ההשקפה היהודית

 בוודאי אין אפילו יהודי אחד שאינו מסכים כי האלימות היא דבר שיש להצטער עליו. ומאידך גיסא, בוודאי אין אפילו יהודי חושב אחד שאינו יכול להעלות על דעתו דברים גרועים יותר.

 אילו היתה היהדות דת הבנויה לפי המתכונת של יפי הנפש שבכל הדורות, היא לא היתה דנה במפורש בדיני מלחמה. אילו ראתה היהדות בשלום דרך מוחלטת ויחידה בחיים, לא היינו מציבים בין גיבורינו כל כך הרבה דמויות אשר חייהם היו כרוכים במעשי אלימות. חשוב עוד יותר לציין, כי אילו נקטה היהדות את עמדתם של יהודים טיפשים כל כך רבים, היה מספר היהודים כיום בעולם קטן בהרבה ממספרם כפי שהוא, טיפשים ואחרים בכלל אלה...

אמנם כן, גם התנ"ך וגם התלמוד משבחים את השלום כמעלה גדולה ביותר, וקובעים אפילו שלא מצא הקב"ה לעמו כלי יקר יותר מהשלום . אין גם מקום לוויכוח עם המציינים את גדולתו של אהרן הכהן, הטמונה ביכולתו להיות "אוהב שלום ורודף שלום ". אף יהודי מלומד לא יכחיש כי השלום הוא היעד הסופי, ועם זאת יודה כי - עד לבוא אותו עידן נכסף - עלינו להמשיך ולחיות על פי הכלל התלמודי : "הבא להרגך השכם להרגו".

אם יפה השלום באמת, אין לקנותו במחיר החרות. העבדות איננה מצב סביר להיכנס אליה בעד עולם השלום, והמטיפים לשלום תוך השלמה עם אי-צדק - עסוקים לעיתים קרובות מדי בגופם שלהם, ולאו דווקא בנשמותיהם או בגופם של העשוקים.

התפיסות הנפוצות לגבי אלימות וחוסר - אלימות גזורות לעיתים קרובות מדי לא ממקורות יהודיים, כי אם ממקורות ליברליים מתבוללים. רבים מדי ממנהיגינו החילוניים ואפילו הדתיים (למעט, כמובן, את גדולי התורה) מגבשים את ידיעותיהם ואת דעותיהם על פי מקורות זרים, לא יהודיים. רבותינו לימדונו כי "מעשי אבות סימן לבנים", ועל כן ראוי לנו לפשפש בנבכי תולדות עמנו והמסורת היהודית, כדי לאתר את התגובה היהודית ההולמת לרשע ולדיכוי.

כלפי יהודים אחרים הנתונים בצרה, תלויה בעקרון הגדול של אהבת ישראל, המתבטא בפשטות, בעוצמה ובצורה חד-משמעית בתורה: "לא תעמוד על דם רעך". גם פירוש הגמרא לפסוק זה נהיר הוא לחלוטין: "תנו רבנן: מנין לרואה את חבירו שהוא טובע בנהר או חיה גוררתו או לסטין באין עליו שהוא חייב להצילו? תלמוד לומר: 'לא תעמוד על דם רעך'".

ובכן, ברור כי קריאתו של יהודי לעזרה מולידה חובת תגובה אצל כל יהודי אחר. תגובה זו אינה מוגבלת בהכרח לחוסר אלימות, כפי שאנו לומדים מדיני הגמרא המתייחסים הן למלחמת חובה והן למלחמת רשות. הדבר בולט מתוך הפסוקים ואמרות חז"ל הבאים: "לדוד, ברוך ה' צורי, המלמד ידי לקרב אצבעותי למלחמה ". ועוד "...והיה המחנה הנשאר לפליטה " - רש"י הקדוש מעיר על פסוק זה: "יעקב [שהמתין לבואו של יריבו המסוכן עשיו] התקין עצמו לשלושה דברים - לדורון, לתפילה ולמלחמה". ועוד "...הרודף אחר חבירו להרגו, אפילו היה הרודף קטן, הרי כל ישראל מצווין להציל הנרדף מיד הרודף, ואפילו בנפשו של רודף ". ועוד מהנשר הגדול "...ואיזו היא מלחמת מצוה? זו מלחמת שבעת עממים ומלחמת עמלק ועזרת ישראל מיד צר שבא עליהם... ".

הלכה פסוקה זו מן התורה איננה דבר תיאורטי בכלל. עוד מן הימים שיצא אברהם אבינו להילחם נגד ארבעת המלכים כדי להציל את לוט בן אחיו, ועד לרגע שהיכה משה רבנו את המצרי שהיכה יהודי במקום להקים ועדה לבחון את שורשי האנטישמיות המצרית; מימי מלחמות יהושע והשופטים (אהוד, דבורה, גדעון, שמשון, יפתח), ועד למלחמות דוד המלך; מאז המכבים אשר לעולם לא יראו בהם 'נביאי שלום ואי-אלימות', ועד לתלמידיו של רבי עקיבא שנצטוו להצטרף ללוחמי בר - כוכבא ואשר לעולם לא יזוהו עם מהטמה גנדי - נטלה המנהיגות היהודית חלק פעיל ואלים במאבק היהודי לחרות.

הישנם חוקים החשובים יותר מהחוק המצווה להציל נפש יהודי...? הישנם חוקים אשר אל לנו להפר אותם למרות שאיפתנו להציל יהודי ממוות גופני או רוחני...? בואו ולימדו מהשולחן ערוך : "מי ששלחו לו שהוציאו בתו מביתו בשבת להוציאה מכלל ישראל, מצוה לשום לדרך פעמיו להשתדל בהצלתה, ויוצא אפילו חוץ לשלש פרסאות, ואי לא בעי בית דין גוזרין עליו". יש אולי מצוה בתורת משה החשובה או הקדושה יותר משמירת השבת, אך אני לא שמעתי עליה מעולם. ובכן, כשהתורה לא רק שהיא מתירה לנו, אלא אף מחייבת אותנו, לחלל את השבת למען הצלת יהודים הנקרעים מגוף העם היהודי, מה הדבר מלמד אותנו בדבר תגובתנו על שלושת מיליון היהודים המוצאים את עצמם במצב זה? וממתי עולה חומרת האיסור להטריד דיפלומטים סובייטים או לנהוג באלימות כלפי רכושם - על חומרת השבת אשר עלינו לחללה כדי להציל אפילו יהודי אחד...?

אולי הבעיה שלנו היא ההירתעות שלנו מפני קריאת הרוב (שהם עמי ארצות, כידוע), אשר לפיה החטא החמור מכל הוא הנכונות להפעיל אלימות למען חרות יהודית. אם כך הדבר, מוטב שנזכור: טוב הרבה יותר להיות זנב לאריות מאשר להיות ראש לשועלים!

יט:יז לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא

מצוה להוכיח למרות שזה קשה

זאת היא מצות התוכחה, העמידה לפני העם ותקיעת השופר של אמת. מצות הקריאה לעם והתוכחה היא מיסודי קבלת עול מלכות שמים, ועליה נאמר : "מוכיח אדם אחרי חן ימצא ממחליק לשון". וכן : "אומר לרשע צדיק אתה יקבהו עמים יזעמוהו לאומים; ולמוכיחים ינעם ועליהם תבוא ברכת טוב; שפתים ישק משיב דברים נכחים".

אדם שאינו מוכן להוכיח, להזכיר את האמת, הן מתוך פחד, הן מתוך רצון להחניף לבריות, הן מתוך אהבה אמיתית, והן מתוך אי-יכולת ללכת נגד הזרם, וכל שכן מתוך סירוב לקבל את האמת ה"קשה" של ההלכה, מורד הוא בהקב"ה ומסרב לקבל על עצמו את עול מלכותו, כאשר למעשה הוא מרומם את הזולת מעל לפקודי ולציוויי ה'.

כך כתב רבינו בחיי : "כי מי שהוא חנף מחריב את כל העולם כולו... כי מי שהוא חנף מורד בהקב"ה, שהרי העבד היודע אדונו ומניח אותו ועובד זולתו הרי הוא מורד בו, וכן החנף, כיון שהוא עובד את הבריות הרי הוא מניח להקב"ה ומורד בו...". וכה חמור הוא המרד הזה בהקב"ה, ומשיחת והמלכת והושבת בני אדם וערכים זרים על כסאו-לא-יישב-זר, עד שאמרו חז"ל : "מפרסמים את החנפים מפני חילול השם".

וברור שמצות התוכחה, שהיא מיסודי קבלת עול מלכות שמים, קשה כקריעת ים סוף מכמה בחינות, מצד אחד, קשה לעמוד מול הרשע ולהוכיחו על מעשיו הרעים, שמא יקום הלה ויתנקם במוכיחו, וברור שזאת היתה הסיבה שירמיהו הנביא לא עמד כחומה בצורה מול חנניה בן עזור, נביא השקר, כמו שאמרו חז"ל : "כל המחניף לרשע סופו נופל בידו. ואם אינו נופל בידו נופל ביד בניו. ואם אינו נופל ביד בניו נופל ביד בן בנו. שנאמר : 'ויאמר ירמיה הנביא: אמן, כן יעשה ה' יקם ה' את דבריך'. וכתיב : 'ויהי הוא בשער בנימן ושם בעל פקדת ושמו יראייה בן שלמיה בן חנניה ויתפש את ירמיהו הנביא לאמר אל הכשדים אתה נפל. ויאמר ירמיהו שקר אינני נפל על הכשדים וגו' ויתפש יראייה בירמיהו ויבאהו אל השרים'". ומפרש רש"י: "ויאמר ירמיהו לחנניה הנביא - שאמר נבואת שקר על גלות יכניה וכלי הקודש שגלו עמו, בעוד שנתיים ימים אני משיבם אל המקום הזה, אמן כן יעשה ה'. חנופה היא זו שהיה לו לומר בהדיא, שקר אתה ניבא. ויהי הוא בשער בנימין - לאחר כמה ימים היה ירמיהו יוצא מירושלים ללכת ארץ בנימין לחלוק נחלה שנפלה לו ותפשו יראייה, ואמר לו, אל הכשדים אתה נופל".

ומצד שני אין האדם מוכן להוכיח את הרשע ולגנות את השקר בגלל שקשה להוכיח, והרבה יותר נעים וקל שלא להתקוטט, ומתוך כך פונה האדם עורף למצוות ה' שמחייבות את האדם להיאבק נגד השקר, כמו שנאמר : "הלוא משנאיך ה' אשנא ובתקוממיך אתקוטט. תכלית שנאה שנאתים. לאויבים היו לי". וכן : "ראיתי בוגדים ואתקוטטה אשר אמרתך לא שמרו". וכמה וכמה פעמים, מנסים אנשים להצדיק את סירובם להוכיח את הרשע בטענה של "אהבת ישראל", אך זו אהבה מעוותת, כי הרי אין אהבה יותר אמיתית מזו של תוכחה, כמו שנאמר: "לא תשנא את אחיך בלבבך. הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא".

הרי, שמי שאינו מוכיח נוטר - ואפילו בתת-הכרתו - שנאה לחוטא, ושנאה זו מתגברת דוקא משום שבתוך תוכו מכיר האדם את חובתו להוכיח את החוטא ומכיר גם את חולשתו המתבטאת בסירובו לעשות כן. ועוד, שמי שמסרב להוכיח את החוטא, נותן לו לרדת לבאר שחת לעולם הבא לעונש לעתיד לבוא, ודוקא המוכיח והמנסה להחזיר את הרשע למוטב אוהב אותו ואוהב גם את עצמו. וכפי שאמרו חז"ל במשנה : "שמיתתן של רשעים... והנאה לעולם...".

כל אלה שמנינו נקראים פורקי עול מלכות וחטא גדול בידיהם, אך אין דומה חטאם לפשעם של מי שמסרבים להוכיח, ואדרבה מצדיקים את הרשע ואת רשעותו, משום שהם בעצמם אינם יכולים לקבל את המושגים התורניים שעומדים בניגוד לערכים ולמושגים הזרים והנפסדים, שגם הרשעים וגם מצדיקי הרשעים רואים בהם "מוסר" ו'אמת". ועל כאלה נאמר : "הוי רב את יוצרו... היאמר חומר ליוצרו מה תעשה...".

 ובימינו צצה תופעה זו כנגע צרעת בתוך המחנה, כאשר אפילו המתיימרים להיות מקיימי מצוות, ואשר שומרים את הפולחן ואת הצורה החיצונית של התורה, מורדים בערכים ובמדות של הקב"ה, כי אלה עומדים בניגוד ל"מוסר" ול"צדק" שלהם. ואכן עליהם אמר הכתוב : "לא ידעו ולא יבינו כי טח מראות עיניהם מהשכיל לבותם".

וקשה להגזים בגודל חטאם של אלה שמסרבים להוכיח ולצאת נגד פורקי העול והמורדים במדות ה' ובערכיו ובמצוותיו. כי זאת החנופה הנוראה ביותר, והיא נובעת ממינות, כי גם המסרב להוכיח, בתוך תוכו אינו מקבל את מדות ה' שאינן נראות בעיניו כ"מוסריים". וזה לשון חז"ל : "'פחדו בציון חטאים, אחזה רעדה חנפים ' - כל חנופה שנאמר במקרא במינות הכתוב מדבר, ובנין אב שבכולם: 'פחדו בציון חטאים אחזה רעדה חנפים'", כי הפסוק מדבר בשבנא וסיעתו שלא בטחו בה', והיו מוכנים להתמסר לסנחריב שצר על ירושלים ולהתחנף לו, כמו שכתב הרד"ק : "החטאים שהיו בציון פחדו כאשר ראו מחנה אשור הגדול והחנפים שהיו בה אחזם רעדה... והחנפים אשר בציון הם שפחדו כי לא בטחו בה' שיצילם והם שבנא וסיעתו אבל הצדיקים אשר בם הם פחדו ובטחו בה'...".

מזה ראינו שהחנופה שהחניפו כאן לאשור נבעה מתוך פחד, כי לא בטחו בה' ובכל זאת חנופה זאת נקראת ע"י חז"ל מינות, א"כ קל וחומר בן בנו של ק"ו, שאדם שמחניף לרשע ואינו שונאו ואינו מוכיחו, משום שהוא בעצמו אינו מקבל את מצוות ה', שהוא אינו רואה בהם "מוסר" - הוא מחניף על רקע מינות.

וכן אמר שלמה המלך ע"ה : "עוזבי תורה יהללו רשע, ושומרי תורה יתגרו בם", וז"ל הרלב"ג: "עוזבי תורה יהללו הרשע על רשעו ויתגרו בשומרי התורה, לחשבם שהתורה היא בלתי ראויה להתנהג בה. או ירצה בזה - עוזבי התורה יהללו הדעת הנפסד אשר לרשע בדעות בענין השורשים וההתחלות, כי בזה יוכן להם פתח לעזוב התורה אך שומרי התורה יתגרו באותם הדעות הכוזבות וישתדלו לבאר מומם".

 וכן המצודת דוד: "אלו שאחזו בתורה ועזבוה, יהללו עוד את הרשע, א"כ הם גרועים ממנו, כי הרשע בעצמו יודע שלא טובים מעשיו אבל יעשם לתאבון, אבל הם מהללים מעשיו וכמ"ש רז"ל: 'שנה ופירש יותר מכולם'".

יט:יח לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר אֶת בְּנֵי עַמֶּךָ

נקמה אישית - אסורה, נקמת הקב"ה - חובה

"נוקם אתה ונוטר לאחרים [כלומר ללא-יהודים] ". וגירסת הילקוט שמעוני היא: "לא תקום ולא תטור את בני עמך, [אבל] נוקם אתה ונוטר לגוים".

ודאי שלגבי ישראל נקמה היא שלילית, מכיון שאז האיבה באה רק על רקע אישי, וכבר הטיפו חז"ל לוותרנות על פגיעה אישית, כמו שאמרו : "הנעלבין ואינן עולבין, שומעין חרפתן ואינן משיבין, עושין מאהבה ושמחין ביסורין, עליהן הכתוב אומר: 'ואוהביו כצאת השמש בגבורתו '". וכן : "כל המעביר על מדותיו מעבירין לו על כל פשעיו". אם כן, ודאי שיהודי שמאייב את הזולת על רקע אישי, מצוה עליו לוותר על נקמתו, כי הרי בוודאי מצוה לכוף את היצר על ענין אישי. אבל לגבי גוי ששונא את ישראל ומעיק לישראל, אפילו אם יש כאן ענין אישי, עצם העובדה שאינו חושש מלהתגרות בישראל, בנו בכורו של הקב"ה, היא כבר התגרות בהקב"ה וחילול השם. על אחת כמה וכמה אם מדובר בגוים שיצאו נגד עם ישראל, שהוא חילול השם ומלחמה על הקב"ה ולא ענין אישי, ומי יעז "לוותר" על חילול שמכוון כלפי שמיא? כבר אמרו חז"ל : "מלמד שהקב"ה מדקדק עם סביביו ["צדיקים הדבקים בו" - רש"י] אפילו כחוט השערה, אמר ר' חנינא: כל האומר הקב"ה ותרן הוא יותרו חייו".

זאת הסיבה שנענשו ישראל כאשר יצאו להעניש את אנשי גבעה על התועבה שעשו עם הפילגש , שבתחילה הובסו על ידי שבט בנימין ונפלו ארבעים אלף מהם. אמרו חז"ל : "ועל דבר זה נענשו אנשי פילגש בגבעה. אמר להן הקב"ה: בכבודי לא מחיתם. על כבודו של בשר ודם מחיתם?". פירוש: באותה תקופה היה פסל מיכה הקבוע במקום ששמו גרב, ואמרו חז"ל : "מגרב לשילה [מקום המשכן] ג' מילין. והיה עשן המערכה ועשן פסל מיכה מתערבין זה בזה", ולא מיחו ישראל על פסל מיכה, ועל זה נענשו, שלא התקוממו נגד חילול השם.

ואם כלפי יהודים נאמר איסור זה של ויתור, על אחת כמה וכמה כלפי גוים ארורים שיצאו נגד עם ה', עם ישראל. כך אמרו חז"ל : ''כשם שהקב"ה יהי שמו הגדול מבורך לעולם ולעולמי עולמים, מגלגל ומעביר ואינו משמר קינאה ונקמה כדי לעשות משפט עליהם על ישראל... כך הקב"ה משמר נקמה בלבבו כדי לעשות משפט ברשעים" .

הקב"ה אינו מוותר על נקמתו ברשעים, על כך שקמו נגדו ונגד עמו. אמרו חז"ל : "וא"ר יוחנן, אוי להם לגוים שאין להם תקנה, שנאמר: 'תחת הנחשת אביא זהב ותחת הברזל אביא כסף ותחת העצים נחושת ותחת האבנים ברזל '. תחת רבי עקיבא וחבריו מאי מביאין ועליהם הוא אומר: 'ונקיתי דמם לא נקיתי '". ופירש רש"י שם: "אם באתי לנקות את הגוים משאר עוונות, לא אנקה מדמם של ישראל". אין וויתור, אין שכחה לפני כסא כבודו על רשעותו של הגוי כלפי ישראל - רק נקמה.

 בוא וראה, איזה חוסר אהבה ורעות יש בלבו של המתייוון המורד באלוקי ישראל ובמידותיו, והמתיימר להיות יותר "מוסרי" ויותר צדיק מבוראו! מי שיודע שנשפך דם יהודי, ויודע גם את הסבל ואת הצער הנגרם לאחיו היהודים על ידי צר ואויב וחסרים בלבו הכעס והשנאה כלפי רשעות ואכזריות, שהם מצות ה' של "ואהבת לרעך - היהודי - כמוך". לא מוסרי ורחמן הוא זה שמדבר נגד נקמה, אלא אכזרי ושותף לרוצחים.

במדרש נאמר : "'באשר דבר מלך שלטון ' - אמרו ישראל לפני הקב"ה: רבש"ע, כתבת בתורתך 'לא תקום ולא תטור', ואת נוקם ונוטר שנאמר 'נוקם ה"... א"ל הקב"ה; אני כתבתי בתורה 'לא תקום ולא תטור את בני עמך', אבל נוקם ונוטר אני (נ"א את) לגוים, 'נקום נקמת בני ישראל'. לקיים מה שנאמר 'באשר דבר מלך שלטון'". ועל זה נענש אחאב, אחרי שבן הדד מלך ארם עלה על שומרון, ובחירוף ובניאוץ ובבוז אמר לאחאב : "כי אם כעת מחר אשלח את עבדי אליך וחפשו את ביתך... והיה כל מחמד עיניך ישימו בידם ולקחו". ואם לא די בכך שבפשטות מדובר בהשפלה של מלך ישראל ושל עם ישראל, עוד אמרו חז"ל : "מאי 'מחמד עיניך', לאו ספר תורה'", ולמרות חילול השם הזה ובזיון עם ישראל, נהג אחאב בוותרנות. ה' נקם את נקמתו והבטיח לו נצחון, כמו שנאמר : "ונתתי את כל ההמון הגדול הזה בידך וידעתם כי אני ה'", והודות לחסדי ה' הביס ישראל את ארם, וחובה פשוטה היתה לנקום את נקמת בני ישראל מהם.

כך הכתוב מודיענו שאחאב לא נקם אלא ויתר : "ובן הדד נס ויבא אל העיר חדר בחדר. ויאמרו אליו עבדיו הנה נא שמענו כי מלכי בית ישראל כי מלכי חסד הם נשימה נא שקים במתנינו וחבלים בראשינו ונצא אל מלך ישראל אולי יחיה את נפשך. ויחגרו שקים במתניהם וחבלים בראשיהם ויבואו אל מלך ישראל ויאמרו עבדך בן הדד אמר תחי נא נפשי ויאמר העודנו חי אחי הוא. והאנשים ינחשו וימהרו ויחלטו הממנו ויאמרו אחיך בן הדד ויאמר בואו קחוהו ויצא אליו בן הדד ויעלהו על המרכבה. ויאמר אליו הערים אשר לקח אבי מאת אביך אשיב וחוצות תשים לך בדמשק כאשר שם אבי בשומרון ואני בברית אשלחך ויכרת לו ברית וישלחהו".

כתגובה לוותרנות הזאת, לרחמנות הטפשית מצד אחאב, אומר לו אחד מבני הנביאים, שיש אומרים שהיה מיכיהו : "כה אמר ה', יען שלחת את איש חרמי מיד - והיתה נפשך תחת נפשו ועמך תחת עמו". ופירש רד"ק: "'איש חרמי' - רוצה לומר שהיה חייב הרג, וכן תירגם יונתן: גברא דחייב קטול". לא רחמן היה אחאב, ולא איש חסד וצדק - אלא טיפש שריחם על רשע, בעוד הצו האלוקי היה לנקום את נקמת ה' ואת נקמת בני לשראל.

יט:יח וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי ה'

מצות אהבת ישראל

אם עושה מעשה עמך אתה אוהבו, ואם לאו, אי אתה אוהבו

שבועה גדולה השביענו כאן הקב"ה: לאהוב ולכבד את הרע היהודי כעצמנו, ואמרו חז"ל : "רשב"א אומר, בשבועה גדולה נאמר דבר זה - 'ואהבת לרעך כמוך, אני ה'', [אני ה'] בראתיו. אם אתה אוהבו, אני נאמן לשלם לך שכר טוב. ואם לאו - אני דיין לפרוע". וזה הבסיס לציווי האלוקי לאהוב כל אחד מישראל הראוי לכך, כנפשו. אך המצוה של "ואהבת לרעך כמוך", חלה רק על ישראל שלא בעט בתורת ה' להכעיס, כמו שאמרו חז"ל : "'[כאזרח מכם] יהיה לכם הגר הגר אתכם ואהבת לו כמוך ' - כשם שנאמר לישראל 'ואהבת לרעך כמוך', כך נאמר לגרים [גרי צדק] 'ואהבת לו כמוך'". הרי מפורש שמצות "ואהבת לרעך כמוך" חלה רק על ישראל.

וכן אמרו : "'ואהבת לרעך כמוך' - ושנאת הבריות כיצד? מלמד שלא יכוין אדם לומר: אהוב את החכמים ושנוא את התלמידים, אהוב את התלמידים ושנוא את עמי הארץ. אלא אהוב את כולם ושנוא את האפיקורסין והמסיתים ומדיחין וכן המסורות. וכן דוד אמר : 'משנאיך ה' אשנא ובתקוממיך אתקוטט, תכלית שנאה שנאתים, לאויבים היו לי'. הלא הוא אומר 'ואהבת לרעך כמוך אני ה''? [כלומר, איך מותר לשנוא את אלה, והלא נאמר ואהבת לרעך כמוך? ומתרץ] מה טעם? כי אני ה' בראתיו, ואם עושה מעשה עמך אתה אוהבו, ואם לאו, אי אתה אוהבו".

עוד אמרו : "'[כי יסיתך אחיך...] לא תאבה לו ולא תשמע אליו [ולא תחוס עינך עליו.. כי הרוג תהרגנו] ' - מכלל שנאמר 'ואהבת לרעך כמוך', יכול אתה אוהב לזה [כלומר, גם למסית]? ת"ל 'לא תאבה לו"'. ואפילו אם עומד המסית בפני סכנת חיים אסור להצילו, כמו שנאמר בספרי: : "מכלל שנאמר: 'לא תעמוד על דם רעך ', יכול אי אתה רשאי לעמוד על דמו של זה [המסית]? ת"ל: 'ולא תחוס עינך עליו '". וכן לגבי עז פנים אמרו : "רב נחמן בר יצחק אמר, מותר לשנאותו". ופירש רש"י: "אע"ג דכתיב ואהבת לרעך כמוך".

הרמב"ם כותב : "מצוה על כל אדם לאהוב את כל אחד ואחד מישראל כגופו, שנאמר 'ואהבת לרעך כמוך', לפיכך צריך לספר בשבחו ולחוס על ממונו כאשר הוא חס על ממון עצמו ורוצה בכבוד עצמו, והמתכבד בקלון חברו אין לו חלק לעוה"ב". וכן בספר החינוך כתב: "לאהוב כל אחד מישראל אהבת נפש". וז"ל הגהות מיימוניות : "ודוקא שהוא רעך בתורה ובמצוות, אבל אדם רשע שאינו מקבל תוכחה, מצוה לשנאותו, שנאמר : 'יראת ה' שנאת רע', ואומר : 'הלוא משנאיך ה' אשנא'..." .

גם הכבוד שחייב אדם מישראל לכבד את חברו מישראל הראוי לו, נובע ממצות אהבת ישראל. ואמרו חז"ל : "כך אמר להם הקב"ה לישראל: בני, כלום חיסרתי לכם? מה אני מבקש מכם הא איני מבקש אלא כדי שתהיו אוהבין זה את זה, ותהיו מכבדין זה את זה, ותהיו יראין זה מזה, ולא ימצא בכם לא עבירה ולא גזל ולא דבר מכוער".וכן אמרו : "יהי כבוד חברך חביב עליך כשלך". ופשוט שזה מעין "ואהבת לרעך כמוך" (וכן מוכח גם מדברי הרמב"ם שהבאנו).

עוד אמרו חז"ל : "בן עזאי אומר, 'זה ספר תולדות אדם ' - זה כלל גדול בתורה. רבי עקיבא אומר, 'ואהבת לרעך כמוך ' - זה כלל גדול בתורה. שלא תאמר: הואיל ונתבזיתי יתבזה חברי עמי. הואיל ונתקללתי יתקלל חברי עמי. א"ר תנחומא: אם עשית כן, דע למי אתה מבזה: 'בדמות אלקים עשה אותו '". והנה בירושלמי הגירסא היא: "ואהבת לרעך כמוך' - ר"ע אומר, זהו כלל גדול בתורה. בן עזאי אומר, 'זה ספר תולדות אדם' - זה כלל גדול מזה" . וברור שאין הכוונה כפי שהמסלפים מפרשים, שמצות אהבת כל אדם, כולל הגוי, יותר גדולה ממצות אהבת ישראל גרידא, שהרי אם כן, איך פסקו הרמב"ם וספר החינוך שהמצוה היא דוקא אהבה לישראל? אלא כך פירושו: משתי סיבות ציווה הקב"ה את המצוה של אהבת וכבוד ישראל על כל אחד מישראל.

האחת, משום שכל אחד מישראל נברא בצלם אלקים וכדמותו של מקום, ואדם שמבזה את הזולת או שונאו, מבזה או שונא כביכול את דיוקנו של מקום! כך אמרו חז"ל : "אמר ריב"ל: איקוניא [סיעה של מלאכים] מהלכת לפני האדם והכרוזות כורזין לפניו ומה הן אומרים? תנו מקום לאיקונין [דמות וצלם] של הקב"ה! ראה כמה שומרין משמרין אותך. אימתי? בשעה שאת משמר דברי תורה".

 והסיבה השניה היא, שכל ישראל מהווים חלק נעלה אחד, עם קדוש וסגולה ונבחר, שנבחר ע"י הקב"ה להיות לו לעמו המיוחד והעליון והקדוש, מכל העמים, וחיבה יתירה נודעת להם, חיבה יתירה מחבב אותם ואוהב אותם הקב"ה, את ישראל, כי הם עמו האחד והמיוחד, ורק הם נקראים "אדם", כי הם באו במקום אדם הראשון כנושאי התפקיד והמטרה של הקב"ה בעולם, משום כך. מכיון שישראל הם "אדם", והם נבראו בצלם ובדמות ה', וגם נבחרו להיות עמו וככורו האחד והמיוחד - יש מצוה מיוחדת ובלעדית לאהוב כל אחד ואחד מישראל שהוא רעו במצוות ועושה מעשה עם ה'.

יט:כח וְשֶׂרֶט לָנֶפֶשׁ לֹא תִתְּנוּ בִּבְשַׂרְכֶם וּכְתֹבֶת קַעֲקַע לֹא תִתְּנוּ בָּכֶם אֲנִי ה'

יהודי הוא בן של מלך

יש איסור להשחית את הגוף. מדוע? רש"י בפרשת ראה מסביר: "לפי שאתם בניו של מקום [היהודי הוא בנו של הקב"ה] ואתם ראויים...". כלומר, הגוף הוא חשוב כי זה גוף של יהודי, והיהודי הוא בן של הקב"ה. אנו לא כמו הסינים או הקנדים, אלא יש יהודים ויש כל העולם. יהודי הוא חלק מעם סגולה. אם ליהודי אסור להשחית את גופו, קל וחומר בן בנו של קל וחומר שאסור ליהודי לתת לגוי להשחית את גופו. הקב"ה נתן לכל יהודי נשמה מיוחדת, ויש כאלה שמשחיתים אותה. ישנה הלכה במסכת סנהדרין האומרת שגוי שסטר ליהודי, מגיע לו מוות. ומה נאמר על גוי שמסתובב בירושלים ורוצח לאור היום? איזה איסור ופשע שאנו נותנים להם לעשות כך! ואיזה חילול השם הוא זה!

יט:לא אַל תִּפְנוּ אֶל הָאֹבֹת וְאֶל הַיִּדְּעֹנִים אַל תְּבַקְשׁוּ לְטָמְאָה בָהֶם

דעו את מי אתם מחליפים במי

רש"י אומר משהו יפה: "דעו את מי אתם מחליפים במי". קצר ויפה. הנה לפניכם הקב"ה, תורה ומצוות - "דעו את מי אתם מחליפים במי". האם אדם שיש לו יהלום יחליף אותו עם אחר שיש לו אבן? השבוע הזה ראינו את מי מחליפים במי. לא רק שיהודים עזבו את המצוות ואת הביטחון בה', אלא במה החליפו? מילא, אם היה בזה היגיון. יש סיפור על חסיד מפולין שכל ימיו לא יצא מהשטעטל , עד שפעם הוא נסע לברלין. לאחר שהיה שם, הוא אמר: "עד עכשיו לא הבנתי איך יכול היה עשיו למכור את עולמו; לאחר שהייתי בברלין, הבנתי שיש מקום לטעות". אבל כאן נהגו ללא מדינה וללא מדיניות. "דעו את מי אתם מחליפים במי".

 התפקיד של כל אחד ואחד כאן הוא לצאת ולצעוק "דעו את מי אתם מחליפים במי". בכל מדינה שהיא קצת שפויה, לא היה קורה מה שקורה כאן. כאן בארץ, ערבי רוצח יהודים, ושוטר מתנפל על היהודים כדי להציל את הערבי. יום לאחר יום השואה, מפעילים גז נגד יהודים, והפעם יהודים מפעילים את הגז . בעניין המולך כתוב "ואם העלם יעלימו עם הארץ את עיניהם ". אמרו חז"ל: "מנין אם העלימו בדבר אחד סוף שדברים הרבה מעלימים? ת"ל 'ואם העלם יעלימו' " - מכפל הלשון לומדים שאם העלימו פעם אחת, סופם שיעלימו הרבה. בזמננו מעלימים את האמת, הרעיון היהודי, בגלל דברי ההבל שזה לא מוסרי. זה הביא לרצח שני יהודים, ולטמטום של הצלת הערבי הרוצח. הם החלו בטמטום ובהעלמה, וזה יימשך, ואין קץ לזה. אנו חייבים לגלות את האמת. העם הוא בריא. הזעקה "מוות לערבים" שהם זעקו, היא זעקה של נפש בריאה. כאן יושבים כמניין יהודים, ומהמניין הזה תצא תורה - האמת.

  ישבתי במעצר כמה שעות, ודיברתי עם אחד הסוהרים. הוא אמר לי: "אני אגיד לך למה אני אוהב אתכם: כי אתם אמיתיים". איזו מחמאה! נהיה אמיתיים, לא נעלים שום דבר, לא נעשה חשבונות כמו 'זה לא ילך'. להפך, ראינו מאות אנשים שהלכו אתנו דווקא משום שאמרנו את האמת.

כ:כו וִהְיִיתֶם לִי קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' וָאַבְדִּל אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים לִהְיוֹת לִי

קדושה - הבדלה מהעמים!

"'ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי' - אם מובדלים אתם מן העמים הרי אתם לשמי, ואם לאו - הרי אתם של נבובדנצר מלך בבל וחבריו ". הקב"ה גזר על ישראל הקדוש והמקודש להיבדל מהטומאה ומהגוים הטמאים. העבודה הזרה והתרבות הזרה של הגוים אינן יכולות לדור בכפיפה אחת עם תורת ה' ועם ה' יתברך עצמו.

הבדלת ישראל מן העמים חשובה כל כך, משום שאם ישראל שנבחר להיות עמו הקדוש והמיוחד, אינו מובדל מן העמים. אלא מושפע ע"י התרבות הזרה, אם כן למה נברא? איזו מטרה מיוחדת יש לקיומם של ישראל ולקיום כל העולם? אם הם כמו נבוכדנצר בהתנהגותם ובמחשבותיהם, בטומאתם ובגאוותם ובחילולם, לשם מה יגן עליהם הקב"ה ולמה יבטיח את קיומם? מי שרוצה להיות כנבוכדנצר יושלך לזרועותיו של נבוכדנצר.

אין דו קיום בין קדושה וטהרה

אין קדושה ללא הבדלה. אין דו קיום בין קדושה וטומאה, בין טוב ורע. אם אנו רוצים קדושה, צריכים אנו פרישות. "קדושים ומקודשים, פרושים מאומות העולם ומשיקוציהם ". לא אחדות ישראל והעמים, לא מיזוג ולא שילוב, לא הפלת המחסומים והחומות בין ישראל לעמים, אלא הפרדה, תחומים, הבדלה.

ודאי שזה לא מושג שמתאים למתייוונים, לליברלים. אדם שחי בתוך טומאה, לא ייתכן שלא יושפע מהטומאה. על ילד קטן בוודאי מקפידים שהוא יהיה בחברה טובה, ומה שנכון לגבי ילד, נכון גם למבוגר.

הבדלה לשם אחדות אמיתית

וההבדלה הזאת היא אמנם לשם אחדות, אך אחדות אמיתית של עולם תחת מלכות ש-די, שאילו עולם מאוחד של שקר אינו לרצון הקב"ה. על הפסוק : "זה דודי וזה רעי", אמרו חז"ל : "שהוא מרבה לי רעים [ישראל שנקרא דוד לה', שזה הכינוי הגדול ביותר של אהבה, מרבה לה' רעים כאשר הגוים מקבלים עליהם את עול מלכותו ע"י ישראל]. כיצד? כתיב: 'ואבדיל אתכם מן העמים'. כזה שהוא בורר את היפה מן הרע, בורר וחוזר ובורר, שכל מי שבורר את הרע מן היפה, שוב אינו חוזר ובורר. כך הקב"ה מצפה לאומות העולם שמא יעשו תשובה ויקרבן לתחת כנפיו".

זה התפקיד של ישראל, אך לא ע"י התבוללות והתקרבות והתערבות עם הגוים כדי להיות אור מזויף לעמים, כמו שאומרים הבורים והזייפנים, אלא ע"י בידוד והבדלה מהם, ויצירת עם קדוש שיהיה דוגמה אמיתית ושונה לעמים, ואז יבואו וירצו גם הם להיות עם קדוש.

מעטו של הרב בנימין זאב כהנא הי"ד

"אור החיים" על הבדלה מגויים

ה"אור החיים" הקדוש בסוף פרשת קדושים אומר דבר מפתיע. בפסוק נאמר: "והבדלתם בין הבהמה הטהורה לטמאה ובין העוף הטמא לטהור... והייתם לי קדושים כי קדוש אני ה'" - ואז מוסיפה התורה דבר לכאורה שונה - "ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי". ותמוה, וכי מה הקשר בין ההבדלה מבהמה טמאה לבין העובדה שה' הבדילנו מן העמים? וכך מיישב את הענין ה"אור החיים" : "נתן טעם למצוה זו של הבדלת בהמה טמאה: 'כי קדוש אני ה' ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי'. והענין עצמו של פרישות ישראל מן הגויים הוא הדבר עצמו לפרישתכם מן הבהמה טמאה. ברוך ה' אשר הבדילנו מן הטמאים מאדם עד בהמה עד עוף השמים".

קדושה היא הבדלה

ודבריו צריכים ביאור. הנה הוא בא לפרש שטעם ההבדלה מבהמה טמאה הוא אותו עניין של ההבדלה מן הגויים, אך לא הסביר מדוע. ועוד, היתכן לומר דבר כזה שהבדלה מבהמה והבדלה מהגויים - זה אותו ענין? ומה יאמרו שונאי ישראל על דברים מעין אלו? בעל "אור החיים" שלשמו נקשר התואר "קדוש", אכן היה גדול הדור בדורו ומהמיוחדים שבגדולי ישראל בדורותינו. הוא הבין את יסוד היסודות של סגולת ישראל, דבר שהיום גם רבנים נאלצים, בלחץ המתיוונים, לברוח ממנו כמפני אש. ה"אור החיים" מלמד אותנו כאן את המושג של הבדלה.

כל המושג הזה נועד בשבילנו, עם ישראל. הקב"ה שבחר בנו מכל עם, רצה שנהיה לא סתם נבחרים, אלא קדושים. ולא יתכן להיות קדוש בלי להיות מובדל מן הטמא ומן הנחות במעלה. ובעצם, הפירוש של המילה קדוש הוא נבדל!

בידוד לאומי או גזענות?

מכיון שכך, ברור שכל סוג של הבדלה שאנו מצווים בה, שורשה אחד ומטרתה אחת - בין אם זה הבדלה מן הבהמות הטמאות או הבדלה מן הגויים. המטרה היא שאנו נשמור על היחוד הלאומי שקבע הקב"ה, ונפרוש ונתבדל ככל יכולתינו מכל מה שהקב"ה קבע שממנו צריך להיבדל. המושג הזה של הבדלה, הוא מושג לא מקובל בתרבות המערבית. ע"פ התרבות הזו עיקר העיקרים הוא - השוויון המוחלט. מכאן הכינוי "גזענות" לכל מה שריח של בחירת ישראל נודף ממנו, ובודאי כלפי דברי ה"אור החיים" הקדוש.

למה שלא יהיה שויון בין אדם לבהמה?

אך נשאל שאלה פיקנטית: מדוע אותם "נאורים" שרואים הבדלה מן הגויים כגזענות, לא רואים את ההבדלה מן הבהמות כגזענות? שהרי אם הולכים לפי השכל, ותו לא, מדוע ישנה בתרבות האנושית התנשאות על החיות והבהמות? מדוע לגביהם אין הכלל של שויון מוחלט לכל תופס? התשובה לזה היא שכלפי החיות ההבדל הוא ניכר לעין, מה שאין כן בין ישראל והגויים אין כל הבדל חיצוני. אך אנו כיהודים מאמינים יודעים שהחזות החיצונית אינה הכל. ובפנימיות, הודיע לנו ה', שישנו הבדל מהותי ומוחלט בין ישראל לגויים. מכאן נובעת מצות פרשתינו.

מלחמת המתיוונים נגד מושג ההבדלה

את המאמר הזה אנו מקדישים לרב עידו אלבה, תלמיד חכם ישר-דרך וצדיק, שמסירותו לתורת אמת ללא פשרות, הביאה להרשעתו במשפט, ולהיותו נדון לאחרונה לשתי שנות מאסר בגין הסתה לגזענות'.

כתב אישום קדוש

הרב אלבה ירד לעומקו של ים התלמוד למד גמרא ופוסקים, וחיבר חיבור תורני. נושא החיבור: "בירור הלכות הריגת גוי". כאשר ראו את הכותרת הזו אנשי השב"כ והפרקליטות, ש'חיפשו' את הרב אלבה לאחר שחמק מידם בפרשת ה'מחתרת' מקרית ארבע - ידעו שלידיהם נפל דג שמן. את תוכן החבור, גם אם קראו, ודאי לא הבינו, מאחר שהם, כידוע, אמנם בקיאים בחוק האנגלי והתורכי היטב, אך בחוקי היהדות אין הם מוצאים את ידם ורגלם. כך נולד כתב האישום. בכתב האישום מצוטטים בהרחבה קטעים מתוך מאמרו, דברי משא ומתן למדני עמוק, שרבנים מכל החוגים סמכו ידיהם עליו, ואישרו שהדברים בהחלט ראוים ומתאימים במסגרת מקובלת של דיון תלמודי וכך, לצד הרב עידו אלבה מופיעים בכתב אישום זה, הפלא ופלא, בעלי התוספות והרמב"ם וכן ציטוטים מהגמרא ופוסקים אחרים. ממש כתב אישום קדוש, רק חסרה שם ההערה "נא לשמור על קדושת הגליון"...

המלחמה האמיתית

אלא שהדברים רחוקים מלהיות בדיחה. המדובר בעוד צער רציני במצעד של המשטר הישראלי לעבר הוצאת היהדות אל מחוץ לחוק, והפיכת מדינת ישראל למדינה דמוקרטית אנטי-יהודית. אחד מגדולי תלמידי החכמים שבדור, שאף כיהן כרב ראשי בעבר, אמר שהדרך בה דיברו המשטרה והפרקליטות על מאמרו של הרב אלבה, מזכיר את הדרך בה דיברו המשומדים על התלמוד. ועכשיו, קצת הסטוריה. החוק הזה בו הורשע הרב אלבה, המכונה 'החוק נגד גזענות'. נחקק במקורו נגד הרב מאיר כהנא הי"ד. אך כפי שהזהרנו אז, החוק הזה לא הופנה נגד הרב כהנא האיש, אלא נגד תורת ישראל כולה. ואכן, עכשיו, לראשונה, מואשם יהודי, תלמיד חכם, על פי סעיף זה על דברי תורה שבכתב. הסיוט הגרוע ביותר מתממש מול עינינו. כאשר הרב אלבה הורשע על 'גזענות', הוא הורשע, בעצם, על דבקותו במושג ההבדלה בין ישראל לגוים, שבלעדיו אין משמעות לתורת ישראל. מושג זה הוא המושג היהודי שהכי מפריע למתיוונים. הם שמנסים לגרום להתבוללות בגוים ותרבותם המשוקצת, הם שלא מבינים בכלל לשם מה צריך עם יהודי מיוחד ונפרד, הולכים בצעדים גלויים ומפורשים לקראת חיסול היחוד היהודי - ורודפים את מי שדבק ביסודות ההבדלה. זו משמעות המלחמה שלהם נגד הרב כהנא הי"ד, וזו משמעות מלחמתם נגד הרב עידו אלבה, וזוהי רק ההתחלה.

להכריע עם מי אנחנו

"קדושים תיהיו" מצווה אותנו התורה, ומתכוונת לומר: תיהיו מובדלים מהשיקוצים, מהרע, מהשקר, מהגויים.

"המבדיל בין אור לחושך" הוא "המבדיל בין ישראל לעמים", והמושג הזה הוא לצנינים בעיניהם של המתיוונים ונושאי כליהם. ואמרו חז"ל ב"תורת כהנים" בסוף פרשת "קדושים": "אם מובדלים אתם מן העמים הרי אתם לשמי, ואם לאו- הרי אתם של נבוכדנצר וחבריו!" - חייבים להחליט איפה אנחנו! פה או שם. אין ערבוב בין טוב לרע. או עם הקב"ה או עם נבוכדנצר או עם הרב כהנא והרב אלבה, או עם יוסי שריד ואחמד טיבי.

ולסיום, דבריו של הרב כהנא בספרו הגדול "אור הרעיון" בפרק "הבדלה": "הרעיון של 'שויון' הפך בזמננו בידי הסוגדים לתרבות הזה, לעגל זהב. לשיקוץ של שקר. השויון של רעיונות ואנשים הוא פתח לכל אדם לעשות כרצונו, כאוות נפשו, וכתאות לבו, כי אם אין הגדרה מוחלטת, הרי הכל מותר, הכל כשר ותקין. לכן, השויון הבלתי מוגבל, והחרות והחוםש הנובעים מזה (כי אם כולם שוים, מי יקבע מה מותר ומה אסור?), הוא אבי אבות הטומאה של ההרס הרעיוני של קדושה, של התקדשות, של טוב".

עת לאהוב ועת לשנוא

כמו כל מידה ותכונה שנטע ה' באדם, גם למידה שנקראת "אהבה" יש גבולות המוגדרים על פי התורה, ואין היא פרוצה להכרעתם ולרגשותיהם של כל דכפין. וכך, אנו מוצאים שההלכה קובעת את הגדרת מצות "ואהבת לרעך כמוך", וכדברי שלמה המלך בקהלת : "עת לאהוב ועת לשנוא".

והנה, מפני שקיימת היום גישה סוחפת - ומוטעית - לפיה האהבה היא מעבר לכל גבולות והגדרות הלכתיות, וללא קשר לצורת ההתנהגות של נשוא האהבה - צריך לנתח קודם כל מהי משמעות המושגים "אהבה" ו"שנאה". מתוך הבנה זו יקל מאוד להבין את המשמעות של הציוויים ההלכתיים לאהוב ולשנוא ואת הסיבות לציוויים אלו, כל אחד במקומו.

אהבה- חבור

המשמעות של "אהבה" היא דבקות, חיבור וקרבה. והסיבה בגללה אנו מצווים לאהוב כל יהודי היא בגלל שכל ישראל שורשם אחד, וקיים קשר פנימי בינינו, עד שאין משמעות לקיום הפרטי של היחיד בלי הקשר לכלל היהודים. האהבה שאנו מצווים בה, נועדה לבטא את הקשר הזה. זו משמעות המושג המיוחד "ערבות", שלא קיים בעם אחר. ה"ערבות" קובעת שמעשה טוב שעושה יהודי משפיע על כל היהודים, ואילו חטא האחד - פוגע בכלל.

שנאה - ריחוק ושוני

"שנאה" משמעותה הפוכה -ניתוק וריחוק. נקל להבין, לפיכך, מדוע ככלל אסור לשנוא יהודי אחר. כי במהותנו אנחנו קשורים ולא מנותקים. עם זאת, התורה קבעה שזה נכון כל עוד היהודי הוא "אחיך בתורה ובמצוות", אך כשהוא חוטא הוא מנתק עצמו מהקשר. ואז קמה חובה, במקרים המוגדרים בהלכה, לשנוא אותו, להתרחק ממנו. גם מפני שהוא הרחיק את עצמו ואף פוגע בנו במעשיו הרעים; וגם מהטעם המעשי - שלא נלמד ממעשיו הרעים.

נחדד עוד קצת: "שנאה" היא מלשון "שינוי". הצו לשנוא, הוא ציווי להרגיש שונים מהחוטא. ואמנם כשמתבוננים בענין לעומק, רואים ששנאה וריחוק מתעוררים כלפי מי ששונה ממך (כשם שהאהבה, הקרבה, ההזדהות, מתעוררת כלפי מי שנראה כמוך). וכך מדייק האבן עזרא : "כי בהשתנות הדתות תתחדש (תיוולד) הקנאה והשנאה, גם כן בהשתנות הלשון. על כן צוה מלך מדי ופרס 'ומדבר כלשון עמו'". ואמנם, כאשר מדובר על שוני חיצוני שיש בין יהודי אחד לשני - מצווה היהודי להתעלם מהשוני הזה ולהדגיש את המחבר ולעורר את האהבה והקשר; אך כשמדובר על המפר את התורה, זהו שוני פנימי, והתורה מצווה שאז אין להתעלם משוני זה אלא לעורר את השנאה והשוני.

רמות שונות ב"שנאה"

אלא שכאן צריך להבין דבר נוסף, יסודי. ישנן רמות ב"שנאה". למשל, יש הבדל עצום ומהותי בין השנאה והריחוק שצריך להרגיש כלפי יהודי שעובר על מצוות אך מאמין בעיקרי האמונה; לבין התיעוב שצריך להרגיש כלפי מי שהוא בגדר "מין" שכופר בעיקרי האמונה. כלפי יהודי ש'רק' עובר על מצוות, האהבה הבסיסית נשארת למרות שהיא די חבויה, והדבר אף בא לביטוי בהלכות מסוימות, ובודאי שאין לפגוע בו. לעומת זאת, כלפי מי שהוציא עצמו מהכלל, כמינים וכמוסרים שפוגעים בישראל, השנאה היא מהותית יותר, עד שנקבע לגביהם "מורידין ולא מעלין ". אמנם אפילו לגביהם לא כבתה האהבה לחלוטין, ויש תקוה שישובו, אך הדבר כמעט לא בא לבטוי מעשי בחובת ההתיחסות אליהם. כל שכן כשמדובר באלו שגם מחטיאים את הרבים, שלגביהם כמעט שאין פתח לתשובה, ועל כן הניתוק, השוני והשנאה גדולים אף יותר.

סולם

כלומר, ישנו סולם בעל שלבים. מצד אחד "אהבה" - מצד שני "שנאה". גם מי שיצא מכלל האהבה המלאה, אינו נדחק בהכרח לתחתית הסולם. רק בודדים בתולדותינו יצאו מהכלל לגמרי ונשנאו ללא תקנה.

בסולם זה ישנו מקום מיוחד ל'תינוקות שנשבו', זהו חידוש. הגם שהקשר שלהם לעם ישראל לא בא לידי ביטוי מכל מקום כיון שאין הם אשמים במצבם, אין לערב שנאה באהבתם. אך זהו גדר יוצא דופן שבפעם אחרת יש מקום להרחיב בו.

למדנו, אם כן, ש"אהבה" ו"שנאה" אינם רק סוג חזק של רגש עיוור, כמקובל להשתמש במושגים אלו היום; אלא הם מבטאים מושגים של קירוב וריחוק שהם נקבעים קודם כל על ידי השכל.