קרח

קרח

טז:א וַיִּקַּח קֹרַח, בֶּן-יִצְהָר בֶּן-קְהָת בֶּן-לֵוִי; וְדָתָן וַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב, וְאוֹן בֶּן-פֶּלֶת-בְּנֵי רְאוּבֵן

מחלת הקנאה

קורח נתמלא קנאה, והיא היא שהביאה אותו לחלוק על משה רבנו ועל הקב"ה. וז"ל חז"ל: "ע"י מה נחלק [קורח]? ע"י אליצפן בן אחי אביו שנעשה נשיא על משפחתו... אמר קורח: ארבעה אחים היו אחֵי אבא, שנאמר 'ובני קהת - עמרם ויצהר וחברון ועוזיאל '. עמרם הבכור, זכה אהרן בנו לגדולה ומשה למלכות. מי ראוי ליטול את השניה? לא השני [יצהר]... אני בנו של יצהר, הייתי ראוי להיות נשיא על משפחות, והוא עשה בנו של עוזיאל, קטן של אחי אבא, יהי גדול עלי?".

ומקנאה זו יצאה מחלוקת שהרגה רבים וטובים בישראל, וגרמה לפילוג ולתסיסה בקרב עם ישראל כאשר קורח הסית והדיח. וכך מביא ילקוט שמעוני: "'ובמושב לצים לא ישב ' - זה קורח שהיה מתלוצץ על משה ואהרן. מה עשה, כינס עליהם כל הקהל, שנאמר 'ויקהל עליהם קרח את כל העדה ', התחיל לומר לפניהם דברי ליצנות. אמר להן, אלמנה אחת [היתה] בשכנותי ועמה שתי נערות יתומות, והיה לה שדה אחת. באת לחרוש, אמר לה משה: 'לא תחרוש בשור ובחמור יחדו '; באת לזרוע, אמר לה: 'שדך לא תזרע כלאים' ; באת לקצור ולעשות ערימה, אמר: הניחו לקט שכחה ופאה; באת לעשות גורן, אמר לה: תני תרומה ומעשר ראשון ומעשר שני; הצדיקה עליה את הדין ונתנה לו. מה עשתה, עמדה ומכרה את השדה ולקחה שתי כבשות כדי ללבוש גיזותיהן וליהנות מפירותיהן. כיון שילדו, בא אהרן ואמר לה, תני לי את הבכורות, שכך אמר לי הקב"ה 'כל הבכור אשר יולד' וגו'. הצדיקה עליה את הדין ונתנה לו את הוולדות. הגיע זמן גזיזה וגזזה אותן, אמר לה, תני לי ראשית הגז, שכן אמר הקב"ה 'וראשית גז צאנך תתן לו' . אמרה, אין בי כח לעמוד באיש הזה, הריני שוחטתן ואוכלתן. כיון ששחטה, אמר לה, תני לי הזרוע והלחיים והקיבה. אמרה, אפילו אחר ששחטתי אותן לא ניצלתי מידו, ואמרה: הרי הן עלי חרם. אמר לה: כולו שלי הוא, שכך אמר הקב"ה: 'כל חרם בישראל לך יהיה' . נטל והלך לו, והניחה בוכה היא עם שתי בנותיה. כדין כולהון עבדין להא ביזתא עלובתא ותולין בהקב"ה".

אכן, מחלה איומה היא הקנאה. וז"ל רבינו בחיי: "'חיי בשרים לב מרפא ורקב עצמות קנאה' - כי מדת הקנאה היא היפך 'לב מרפא', וכן 'רקב עצמות', שהוא המיתה, היפך 'חיי בשרים'. והכוונה לומר, כי במדת 'לב מרפא' יחיה ובמדת הקנאה ימות. ואמר 'רקב עצמות', שהוא חולי שאין לו רפואה ואין לו תקנה...". זאת היא מחלת הקנאה שמוציאה את האדם מן העולם הזה ומעוה"ב.

לכן, על המחלות הממאירות של התאוה והחמדנות והקנאה והכבוד, אמרו חז"ל: "הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם". מי שרודף בטירוף התאוה והחימוד והקנאה את הכבוד ואת העושר, אין לו חיים בעוה"ז ולא יהיו לו חיי עוה"ב.

זו הייתה הבעיה של קורח - הגאווה. קורח לא היה מסוגל לתפוס את העובדה שיש אדם גדול ממנו. וכי מה היה חסר לקורח? כסף - לא היה עשיר כקורח; כבוד - היה ראש הסנהדרין. רק דבר אחד היה חסר בו, והיא ענווה. לכן הקנאה אכלה אותו והוציאה אותו מהעולם. "אמר רב חסדא ואיתימא מר עוקבא: כל אדם שיש בו גסות הרוח, אמר הקב"ה: אין אני והוא יכולין לדור בעולם" .

"שתים שאלתי מאתך אל תמנע ממני בטרם אמות... ראש ועשר אל תתן לי הטריפני לחם חקי" . מה שמביא את האדם לידי גאווה היא התאווה לעוד. הוא אינו מסתפק במועט, אלא דורש תמיד עוד. לכן תמיד יהיה חסר לו. "הודו לה' כי טוב " - בכל מקרה, המצב טוב. כאשר יהודי מסתפק במה שיש לו ושמח בחלקו, אף פעם לא יגיע לידי גאווה. הרי אם אדם יחשוב לרגע, כשהוא מתעורר בבוקר, הוא צריך לקפוץ ולרקוד סביב מיטתו מרוב שמחה על כך שהוא יהודי ולא סיני או גוי אחר. על זה בלבד צריך הוא להודות ולהלל לקב"ה מידי רגע. קל וחומר, כאשר בנוסף לזה נותן לו ה' גם ביצה ולחם או כל דבר מזערי אחר. וכאשר ה' מוסיף לו עוד, הרי קל וחומר בן בנו של קל וחומר שצריך להודות לה', "כי לעולם חסדו".

לדאבוננו, המצב בעולם התורה אינו כל כך טוב. במקום שלימוד התורה יגרום לאדם להיות יותר ויותר עניו ויותר ויותר צנוע, כמו אברהם שאמר "ואנכי עפר ואפר" למרות שהיה גדול הדור ועצום בתורה, הרי היום, ככל שאדם גדול יותר בחכמה ובתורה, הוא מחשיב את עצמו ליותר מאחרים. וזה אכן מסוכן. צריך להיזהר מאוד מהגאווה, שהרי זה מה שגרם למותם של קורח ועדתו. הקב"ה יצר יש מאין, ואנו צריכים ליצור אין מ"יש", לשבור את ה"יש".

אוי לרשע ואוי לשכנו

"'ודתן ואבירם' - מכאן אמרו חז"ל: אוי לרשע, אוי לשכנו... שהרי דתן ואבירם נאבדו במחלוקתו של קורח לפי שהיו שכנים לקורח, שהיה [משפחת קהת] שרוי בדרום... דגלו של ראובן סמוך להם... אבל דגלו של יהודה ושל יששכר וזבולון שהיו שרויים במזרח... והיו שכנים למשה ואהרן ובניו... לפי שהיו סמוכין לתורה, לפיכך זכו להיות בני תורה ".

האהבה והחברות צריכות להיות דוקא בין טובים, ולא בין טובים לרשעים, וכבר הזהירו חז"ל: "ואל תתחבר לרשע". ודוד המלך ע"ה פתח את ספרו ואמר: "אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים ובדרך חַטָאים לא עמד ובמושב לֵצים לא ישב". כי הקירבה, החברה, החבורה, החברות, הישיבה ביחד - בהכרח תשפיע על האדם. כח הטומאה והשליליות חזק הוא מאד, ולכן על אף שהאדם חושב שהוא ישפיע על הרשע, הוא עומד בפני הסכנה שהוא דוקא יושפע ממנו. וכל זה אם הוא מתחבר אליו ויושב אתו לאכול ולשתות ולשוחח ולהשתתף בחייו, ואין צריך לומר אם הוא עושה כך באופן קבוע, שאז הוא בודאי אבוד. אבל אם הוא בא אליו לעתים כדי להוכיחו וללמד אותו, אין לך מצוה גדולה מזו; ובלבד שיראה שהוא ראוי ומתאים ללימוד הזה ושידע מה להשיב, כי אם לאו, הוא יחלל שם שמים ח"ו באי יכולתו לענות לשאלות הכופרים. ומשום כך, כאשר כתוב אצל יהושפט הצדיק: "ואחרי כן אֶתחַבַּר יהושפט מלך יהודה עם אחזיה מלך ישראל, [אשר] הוא הרשיע לעשות, ויחַברֵהו עמו לעשות אניות ללכת תרשיש...", בא הנביא אליעזר בן דוֹדָוָהו ואומר: "כהתחברך עם אחזיהו, פרץ ה' את מעשיך, וַיִשָׁברו אניות ולא עצרו ללכת אל תרשיש".

ולכן יברח האדם מחברות הרשע, וינתק את הקשרים ואת החבלים המחברים אותו אליו, כי מחבורה זו תצא רק מכה וחבורה. אלא צריך שהחבר שיתחבר אליו יהיה ירא ה', כמו שנאמר: "חבר אני לכל אשר יְרֵאוך ולשֹׁמרי פִּקודיך". ובמיוחד יתחבר לתלמידי חכמים, כמו שאמרו חז"ל: "ואין חברים אלא תלמידי חכמים, שנאמר: 'היושבת בגנים, חברים מקשיבים לקולך, השמיעִני'". ומשום כך נקרא התלמיד חכם בלשון התלמוד "חבר", שהרי כל המגמה של התחברות היא לראות וללמוד מהחבר ולהידמות לו, ומשום כך אמרו חז"ל: "גדולה שימושה של תורה יותר מלימודה", להודיענו שכאשר אדם מתחבר לתלמיד חכם ומשמש אותו, הוא רואה את התנהגותו, ולומד איך יתנהג גם הוא.

טז:כז וְדָתָן וַאֲבִירָם יָצְאוּ נִצָּבִים, פֶּתַח אָהֳלֵיהֶם

יש התייצבות לטובה ויש לרעה

פירש רש"י: "בקומה זקופה לחרף ולגדף" וכן על הפסוק: "ויפגעו את משה ואת אהרן נצבים לקראתם בצאתם מאת פרעה" פירש רש"י: "ורבותינו דרשו: כל 'נצים' ו'נצבים' דתן ואבירם היו, שנאמר בהם: 'יצאו נצבים...'". המדרש לומד זאת מ"ויגש הפלשתי השכם והערב ויתיצב" כמו שאצל גלית היה חירוף וגידוף, כך גם פה. אם כן, אנו רואים שכל לשון "ניצבים", משמעותה התייצבות בקומה זקופה, תוך חירוף וגידוף כלפי שמיא. אך מאידך גיסא, אנו רואים גם התייצבות לטובה: "אתם נצבים היום כולכם לפני ה' אלקיכם, ראשיכם שבטיכם זקניכם ושטריכם כל איש ישראל" , וכן: "ותתצב אחותו מרחוק לדעה מה יעשה לו" . גם התייצבויות אלו היו בחוזקה. אם כן, המילה "ניצבים" מבטאת חוזקה. כאשר הרשעים עומדים מול הקב"ה, הם עומדים בחוזקה, ומחרפים ומגדפים ללא בושה וללא מעצור. וזה מה שאמר הקב"ה למשה: "והשכתי מעלי את תלונות בני ישראל אשר הם מלינים עליכם" . הכיצד? "עלי" או "עליכם"? אלא, הרשעים מחרפים ומגדפים את הקב"ה, כמו שכתוב "הנועדים על ה'" , אך היות וה' הוא דבר מופשט, ללא גוף, הרשעים מחרפים ומגדפים את מה שמייצג את הקב"ה בעולם - את המציאות של עולם התורה ושל תלמידי חכמים. הרשעים עושים זאת בחוזקה תוך התייצבות וללא התנצלות, וזו אכן הבעיה של דורנו. בדורנו, הרשעים שבשמאל, כמו יוסי שריד ימ"ש וזכרו, "שם רשעים ירקב", עומדים בחוזקה תוך חירוף וגידוף כלפי שמיא ללא שום בושה. לעומת זאת, הימין תמיד מתנצל ואף פעם אינו עומד "נצבים". הימין תמיד נמצא בהתגוננות ובהתנצלות, ולכן הרשעים מצליחים.

כתוב בשמות רבה: "'ואמרת אל אהרן קח את מטך' - הדא הוא דכתיב: 'מטה עזך ישלח ה' מציון, רדה בקרב אויביך' . אין הקב"ה רודה את הרשעים אלא במטה. ולמה? לפי שנמשלו לכלבים, שנאמר: 'ישובו לערב יהמו ככלב'. כשם שדרכו של כלב ללקות במקל, כך הם לוקים. לכך נאמר: 'מטה עוזך'... אמר להן הקב"ה: פרעה רשע הוא, אם אומר לכם תנו מופת, הכו אותו במקל". הדבר היחיד שבו צריכים לטפל ברשעים הוא מקל - זו התייצבות מול הרשעים בחוזקה תוך חירוף וגידוף הרשעים. "וכל מי שהוא מזכיר את הרשע ואינו מקללו עובר בעשה... שנאמר 'ושם רשעים ירקב' " . אך ה"גדול" האמיתי עושה זאת מתוך קנאה לשם ה', לא מתוך גאווה, ח"ו.

טז:לג וַיֵּרְדוּ הֵם וְכָל-אֲשֶׁר לָהֶם, חַיִּים-שְׁאֹלָה; וַתְּכַס עֲלֵיהֶם הָאָרֶץ, וַיֹּאבְדוּ מִתּוֹךְ הַקָּהָל

רשעים בחייהם נקראים מתים

קורח ועדתו נקראו רשעים, כי כולם היו בעלי מחלוקת, ודתן ואבירם בנוסף לזה היו גם עזי פנים. ואמרו חז"ל: "ארבעה נקראו רשעים: הפושט ידו לחבירו להכותו אע"פ שלא הכהו... והלווה ואינו משלם... ומי שיש בו עזות פנים... ומי שהוא בעל מחלוקת". יתר על כן: קורח גם כפר בתורה מן השמים, כמו שאמרו: "וכך קורח נחלק על משה ואמר: מלבו ומעצמו אמר משה את כל הדברים האלה". משום כך, רצה הקב"ה ללמד את הלקח של "מתים" ו"נעלמים", שהרשעים כבר בחייהם נבלעים ונעלמים וכאילו מֵתים. על כן ציווה על האדמה לפצות את פיה ואמרו חז"ל: "יש אומרים חיים נדונין עד עכשיו". ובכך, יצר הקב"ה לקח ממשי וחי לעיני כל העדה, שהרשעים, שלכאורה הם חיים, נבלעים תחת לאדמה שעליה היו צריכים לחיות ולהתעלות ולהתקדש, והם חיים נבלעים ונעלמים, כסמל לכך שאיבדו את החיים וכאילו כבר מתו ונבלעו בקבר.

זאת ועוד: הרשע מנסה להתעלם מתפקידו וממשימתו בעולם, ובזה שהוא מתעלם, הוא פורק עול עולם, והקב"ה צווח "לא תוכל להתעלם" . הפסוק מדבר באבידה, שהרואה אותה חושב שיוכל להתעלם ממנה כאילו לא ראה אותה, כמו שכתב שם רש"י: "לכבוש עינך כאילו אינך רואה אותו", ועל זה מכריז הקב"ה "לא תוכל להתעלם" - "לית לך רשו [רשות] לאתכסאה" , אך יותר מזה שאין לך רשות, לא תוכל, ממש, כי הקב"ה יודע נסתרות ומחשבות נעלמות. וכן אצל הנותן זרעו למולך נאמר: "ואם העלם יעלימו עם הארץ את עיניהם מן האיש ההוא... ושמתי אני את פני באיש ההוא". וכן נאמר: "ומשבתותי העלימו עיניהם וָאֵחַל בתוכם". אין מנוס ואין בריחה מהקב"ה, כמו שאמרו חז"ל על הפסוק "מאזני צדק, אבני צדק, איפת צדק והין צדק יהיה לכם, אני ה' אלקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים" , וז"ל: "אמר הקב"ה: אני הוא שהבחנתי במצרים בין טיפה של בכור לטיפה שאינה של בכור, אני הוא שעתיד ליפרע ממי שתולה מעותיו בנכרי ומלוה אותם לישראל ברבית, וממי שטומן משקלותיו במלח, וממי שתולה קלא אילן בבגדו [צבע הדומה לתכלת, ורמאי הוא]... ממי שמערב קרבי דגים טמאין בקרבי דגים טהורין ומוכרן לישראל". כלומר, גם עבירה שהיא בסתר ושהאדם חושב שהעלים אותה, הקב"ה רואה ויודע. ולא רק שלא יוכל האדם להתעלם מתפקידו, אלא בזה שהוא מנסה להתעלם, הוא נעלם מן העולם.

ומשום כך קרא הקב"ה לחטאים "עלומים", שנאמר: "שַתָ עֲוֹנותינו לנגדך, עלֻמנו למאור פניך". פירוש: שמת לנגדך את העוונות שניסינו להסתיר ממך, ואת עלומינו - החטאים שניסינו להעלים - שמת למאור פניך, כי אין כל נסתר ונעלם מנגד עיניך, כמו שאמר דוד המלך ע"ה: "כי הוא יודע תעלומות לב". על כן כינה הקב"ה את הרשע המנסה להתעלם מתפקידו בעולם, "נעלם". הוא, שניסה להתעלם, כבר אינו נחשב כנוכח בארץ החיים. נעלם הוא ונבלע.

תורתנו הקדושה חידשה לנו חידוש גדול ועצום: צדיק אפילו במיתתו נקרא חי, ורשע אפילו בחייו נקרא מת, כי תורתו של הצדיק ומעשיו הטובים נשארים לעולם לדוגמה ולמשל. כך אמרו חז"ל על הפסוק: "כי החיים יודעים שימותו והמתים אינם יודעים מאומה", וז"ל: "'כי החיים יודעים שימותו' - אלו צדיקים, שבמיתתן נקראו חיים... 'והמתים אינם יודעים מאומה' - אלו רשעים, שבחייהן קרויין מתים, שנאמר: 'ואתה חלל רשע, נשיא ישראל' [על צדקיהו המלך נאמר, כשעוד היה בחיים]. ואי בעית אימא מהכא: 'על פי שנים עדים או שלשה עדים יומת המת' ; חי הוא, אלא המת מעיקרא [שנחשב כמת עוד מקודם]".

יז:כג וְהִנֵּה פָּרַח מַטֵּה-אַהֲרֹן, לְבֵית לֵוִי, וַיֹּצֵא פֶרַח וַיָּצֵץ צִיץ, וַיִּגְמֹל שְׁקֵדִים

ישראל נמשלו לשקדים

ודרשו על זה חז"ל: "ולמה שקדים... לפי שנמשלו ישראל בהם". ופירש רש"י את הטעם: "הוא הפרי הממהר להפריח מכל הפירות". ונראה לי שבזה יש גם רמז שהגאולה תבוא לפתע פתאום, ברגע האחרון. זה גם סמל האמונה, כמו שאמר ירמיהו: "מקל שקד אני רֹאה ויאמר ה'... כי שֹקד אני [ממהר אני] על דברי לעשֹתו". הגמילה הזאת קשורה כמה פעמים למטה, לחוטר. ועל מקל זה שפרח בשקדים, אמרו חז"ל: "ואותו המטה היה ביד כל מלך ומלך עד שחרב ביהמ"ק, ונגנז. ואותו המטה עתיד להיות ביד מלך המשיח [ה"חוטר מגזע ישי"] במהרה בימינו, שנאמר: 'מטה עֻזך ישלח ה' מציון רדֵה בקרב אֹיביך' ".

אם תעיין, תראה שהגמילה והפריחה מופיעות ביחד, והטעם הוא, שכמו שהפרח מבשיל עד שהוא צומח ונגמר, כך הילד צומח ומבשיל עד שהוא נגמל. וכן מצינו שנקראו ענפים "יונקותיו" . וגם הגאולה תהיה כצמח: "אהיה כטל לישראל, יפרח כשושנה" .

יש עוד דמיון בין הגאולה למעשה קורח: הגאולה תבוא להכרית את גאות הגוים, וגם אצל קרח היתה גאוה.

יח:ז וְהַזָּר הַקָּרֵב, יוּמָת

להוריד את הזרים מהר הבית

נוכחותם של טמאים וערלים, גוים בני ישמעאל השונאים את ישראל ברמ"ח אבריהם ושס"ה גידיהם, על מקום מקדשנו, ההר שאליו נשאו עיניהם דורות ומאות, המקום שנגזר עליו "והזר הקרב יומת", מקום קודש הקדשים אשר רק "אישי כהן גדול" נכנס לתוכו פעם אחת בשנה, הוא מעשה חירוף וגידוף כלפי שמיא. מלכות הזלה מוסרת לישמעאלים הטמאים את הבעלות ואת האדנות בהר מקדשנו, ובו בזמן מונעת מזרע קודש, עמו של הקב"ה, לעלות למקומות המותרים. והרי כל השומע תצילנה שתי אזניו.

ועל זה תשב ציון חגורת שק, אבלה וקודרת. הייתכן חילול השם יותר חמור מזה? ובמיוחד, כאשר הסיבה לכך היא פחד הכופרים מהגוים וחוסר בטחון מוחלט בה' - מה נאמר, מה נדבר, ומה נצטדק? וכי אפשרי חילול השם יותר משפיל מזה, כאשר ישראל הופכים את ברכת ה' ואת חסדיו של אתחלתא דגאולה, שהם קידוש השם, לסיוט ולתועבה ולקיא צואה של חילול שמו, שעוד לא היה כמוהו? חרון אף ה' מרחף על ראשינו, ואוי לעלבונו של הר מקדשנו. להוריד את הישמעאלים הארורים ממקום מקדשנו, ולהסיר את חרפת מסגדיהם המכעיסים את הקב"ה מדי יום - הרי אלו חובה קדושה, אם נקווה להציל את נפשותינו מיום הזעם.

יח:ח וַאֲנִי הִנֵּה נָתַתִּי לְךָ, אֶת-מִשְׁמֶרֶת תְּרוּמֹתָי לְכָל קָדְשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל לְךָ נְתַתִּים לְמָשְׁחָה, וּלְבָנֶיךָ לְחָק עוֹלָם

להגיע לגדולה - חייבים שמחה

פירשו חז"ל: "מאי טעמא אמר קרא 'למשחה'? לגדולה". אותיות "משחה" הם "שמחה", לומר לנו שכדי להגיע לגדולה, חייבים שמחה.

 והספרי אומר: "ואני - ברצון, הנני - בשמחה, דברי רבי ישמעאל. אמרו [שאלו] לו תלמידיו... "ואני הנני מביא את המבול מים" - שומע אני שיש שמחה לפני המקום [כשיורד מבול]? אמר להם: יש שמחה לפני המקום כשיאבדו מכעיסים מן העולם" - כשהמכעיסים הרשעים נאבדים, יש לפניו שמחה. וכן הוא אומר: "...ובאבוד רשעים רנה" , "יתמו חטאים מן הארץ ורשעים עוד אינם" , אז "ברכי נפשי את ה'". היום זה לא מקובל, אבל צריך שתהיה רינה כאשר האויב נופל.

אנחנו מוכרחים לקבל על עצמנו את אהבת ה' ואת מידותיו, גם אם זה בניגוד לתרבות הזרה המתייוונת של היום. אם רשע ומכעיס יאבד מהעולם - יש שמחה. "מיתה לרשעים - נאה להם ונאה לעולם" . כל זמן שהרשעים שולטים בעולם, כביכול הקב"ה לא שולט.

מעטו של הרב בנימין זאב כהנא הי"ד

פשוט לא רוצים לשמוע את האמת

הפחד מהאמת לא נולד בדורנו, אך עצמת הפחד בהחלט שוברת שיאים

מחבר הספר "אם הבנים שמחה", מגדולי רבני הונגריה, כותב בהקדמה לספרו שנכתב בזמן השואה ושעוסק בחובה לעלות לארץ ישראל כך: "על כן דברי בספר הנוכחי המה מכוונים רק לאדם הרוצה לידע האמת באשר היא, והמה יתנו אוזן קשבת למילי האמורים פה. ואיני אומר 'קבלו דעתי'... ומי שרוצה לסתור דברי, יסתור רק בראיות מוכחות מדברי חז"ל כאשר הבאתי...". רבי יששכר טייכטל הי"ד, מחבר הספר הנ"ל, נתקל בתופעה מוזרה: ניסיונו לשכנע יהודים (שומרי מצוות!) בצדקת טענתו, נתקל באזניים ערלות. זה לא שאחרי דיון הוא לא הצליח לשכנע - אנשים פשוט לא היו מוכנים להתעמת בצורה רצינית עם ההוכחות, המקורות, וההגיון שהוא הביא לדבריו!

מסיבה זו הקדים שהספר נועד "לאדם הרוצה לידע את האמת", רק שיש ויכוח מהי? אך לא. יש כאלה, והם לפעמים הרוב, שאינם רוצים להשתכנע.

קרח לא מעוניין לשמוע

וזה בדיוק מה שאנחנו מוצאים אצל קרח. חז"ל תמהים: "וקרח שפיקח היה - מה ראה לשטות הזה?!" תשובה אחת ברש"י היא "עינו הטעתו". אך במדרש מובאת תשובה, שנראית כיסודית ביותר: "...כל הדברים האלו פייס משה לקרח [ניסה לשכנע אותו] ואי אתה מוצא השיבו [קרח] דבר! לפי שהיה פיקח ברשעו. אמר [קרח]: אם אני משיבו יודע אני בו שהוא חכם גדול ועכשיו יקפחני בדבריו [ינצח אותי בויכוח] ואני מתרצה לו בעל כרחי! מוטב שלא אזקק לו. כשראה משה שאין בו תועלת - פירש הימנו".

דברי המדרש הזה מדהימים - ומזעזעים! קרח ידע היטב שאם יכנס בדברים עם משה הוא ישתכנע, ולפיכך, נמנע מלדבר איתו! תאות הכבוד בערה בו כל כך, עד שהפחד הכי גדול שלו היה להשתכנע שהוא טועה, ואז יאלץ לנטוש את אשלית כיבוש השררה... זהו עומק הסיבה מה ראה פיקח זה לשטות זו - הוא לא ראה! הוא עצם עיניו מראות! שטות, לא שטות - לא חשוב. העיקר השררה!

הפחד האמיתי

הדבר נשמע כאיזו רשעות להכעיס מסוג נדיר. אבל, באמת, כשמתבוננים בדבר אנו מוצאים שזו תכונה מוכרת מאוד. פעמים רבות אדם חוטא, ובתוכו הוא יודע שהוא לא בסדר - אך הוא מניס זאת מתודעתו כדי שהדבר לא יפריע לו בדרכו. הוא יודע שאם יקשיב למישהו או אף לקול הפנימי שלו עצמו - הוא עלול להשתכנע, ולכן הוא עוצם את כל החושים וממשיך בדרכו.

דבר דומה קרה עם המרגלים. איך הם, נשיאי ישראל, שראו בעיניהם את ניסי ה' על כל צעד ושעל יכלו לחטוא כך? פתאום הם נבהלים מ"ענקים"?... זה לא מתקבל על הדעת! מה? פתאום ה' יעזוב אותנו? זאת ועוד, חז"ל מספרים שכשכלב בא להציג את עמדתו הוא נאלץ לנקוט בתכסיס כדי שיתנו לו לדבר. ההסבר הוא כזה: למרגלים היתה נגיעה חזקה שבגללה הם לא רצו לשמוע והסיתו גם את העם שלא ישמע. הם פחדו שאם יכנסו לארץ יאבדו את נשיאותם. מכאן, שחטא המרגלים וחטא קרח שורשם אחד - יצר שררה שהביא לאטימת אזניים משמיעת האמת הברורה.

מדוע "האמת נעדרת"?

זו המחלה של התקופה עליה אמרו רבותינו "והאמת תהא נעדרת" , וחשוב מאוד לשים לב: הכוונה איננה שהאמת בעצמה תהיה נעדרת. חלילה! האמת בעצמה נמצאת - "לא בשמים היא" - אלא כוונת חז"ל היא, שאנחנו נגרום לכך שהאמת תהיה נעדרת, בכך שנתעלם ממנה, נחביא אותה, נלעג לה, נפסול אותה מלבוא בקהל...

האמת היא כל כך הגיונית ומתבקשת, ובכל זאת לא היתה תקופה שהיא היתה כל כך נעדרת. הדבר נובע מתוך פחד נורא של המנהיגים ממנה. ברור להם שאם האמת תושמע - היא תכבוש לבבות. לכן, בעלי עמדות הכח נוקטים בכל השיטות כדי להשתיק אותה: לעג מר, השמצות, רדיפות, בתי סוהר, שימוש בחוקים דרקוניים והוצאה אל מחוץ לחוק.

עם ישראל רוצה לשמוע!

"כיון שראה (משה) שאין בו תועלת (בקרח) - פירש הימנו". ברגע שמשה ראה שהבעיה של קרח איננה שהוא טועה, אלא שהוא רוצה לטעות - עזב אותו והניח לאדמה לבלוע אותו. אך לא תמיד זה כך. לפעמים יש אדם ששקוע בשקר בגלל שכך חונך, אך מנגד הוא מוכן לדבר, מוכן לשמוע, ואין לו אינטרס עיקש להישאר בשקר. לו יש תקוה.

וכך, עם ישראל, ברובו הגדול, מוכן לשמוע. הבעיה היא שמנהיגיו - בכל הרמות - מפחדים פחד מוות מכך שנשמע את האמת. הם יודעים שאם כך יהיה, הם יחלו לאבד את השפעתם המתבססת על התפיסות השקריות. אבל מי שחפץ באמת, חייב לעשות הכל כדי להסיר מחסומים אלו, ואת אלו שמעמידים אותם.

מקור "תורת השוויון" - הכפירה בה'

טענותיו ה"הגיוניות" של קרח

כדי להבין את חומרת העונש יש להבין את חומרת החטא. ויותר מכך - את מקורו. במדרש נאמר שקרח בא אל משה עם שתי שאלות: שאלה על ציצית ועל מזוזה. המפרשים מסבירים שכוונתו של קרח היתה, שכשם שאין הגיון בזה שחוט אחד של תכלת יפטור טלית שלמה בעוד שהטלית עצמה לא תיפטר בכך שכולה תכלת, כך אין הגיון בזה שאדם אחד יהיה מנהיג לעדה שלמה שכולם קדושים. וכשם שאין הגיון בזה שבית מלא ספרי קודש יצטרך שתי פרשיות (מזוזה) כדי להתקדש ובלעדיה אין משמעות לכך שהבית מלא ספרים - כך אין הגיון בזה שדוקא בניו של אהרון יהיו משרתים את פני ה', והלויים רק יעזרו להם, והישראלים כלל לא יוכלו לגשת אל הקודש, שהרי - טוען קרח - "כל העדה כולם קדושים"!

קרח - כופר ביחוד ה'

במילים אלו אומר קרח על פי פירוש ה"כלי יקר" דבר חמור מאד. עיקר חטאו של קרח היה, שבשביל לבסס את שאיפתו לכבוד ועל מנת להוריד את משה מגדולתו, רצה לומר "שאין יתרון ושררה לשום נברא על חברו כדרך שאין קדימה ח"ו לו יתברך על ברואיו... וכן אמר שהעולם קדמון - דהיינו, שהעולם ימיו כימי ה' יתברך ח"ו, ואין יתרון לזה על זה, שניהם מחוייבי המציאות. וזה שאמר 'ובתוכם ה'' - כולם קדושים, כולל ה', וכולם שווים בקדושתם".

ואם כן - טוען קרח - ברור שמשה אינו ראוי להנהיג את העם. שאם ה' יתברך עצמו אינו "שווה" יותר מכל אחד אחר, קל וחומר שמשה אינו שונה משאר העם!

ולזה עונה משה: "בקר ויודע ה' כל אשר לו... ואת אשר יבחר בו יקריב אליו" . דהיינו בלשון ה"כלי יקר" - "הרי עינינו הרואות שאין אתה יכול לבטל את הבדלת בוקר וערב, אם כן אין זה מקרה. אלא כך נברא ברצונו. וכשם שהוא יתברך קדמון לכל נוצר (ואין הוא ח"ו שווה לבריאה), כך חלק מכבודו לאשר חפץ בו, וחלק גבולות, ליום נתן גבולו ביום, ואת ישראל נתן עליון על כל העמים, כן נתן ברצונו יתברך גדולה זו לאהרון".

ה"שוויון" והדמוקרטיה מקורם בכפירה

מכאן אנו רואים עד כמה חשוב יסוד זה של הבדלה שבו תלוי הכל. שאם ברור שה' ברא וחידש את העולם ואזי הוא עליון, ברור שזכותו להכתיר את עם ישראל כרצונו לעם עליון על כל העמים, ואת בני לוי עליונים בתוך ישראל, ואת הכהנים עליונים על הלויים, ושמלך ישראל יהיה מבית יהודה דוקא.

ואילו הכופר ב"אי שוויון" טבעי זה, וטוען שאין הבדל בין אדם לאדם, ממילא חייב הוא לכפור בעליונותו של עם ישראל, וממילא בעליונותו של ה'. הדבר בולט לעין במיוחד בימים אלו שבהם המלחמה בין המתייוונים הכופרים בחידוש העולם ובכלל במציאות ה' שהם אלו שהם מאמיני ה"שוויון" והדמוקרטיה המזויפת, לבין המאמינים בה' אחד וכי משה נביאו אמת ותורתו אמת. כפירתם נובעת מכל כפירתם במושג ההבדלה וסופם יהיה כסוף עדת קרח - "חיים שאולה".

הכל לטובת עצמם הם עושים

מאז שגליון זה , החל לצאת לאור, נהגנו לעסוק באופן קבוע בפרשת "קרח" בנושא הדמוקרטיה. ומדוע? כי קרח היה 'דמוקרט', ולא סתם דמוקרט, אלא גם 'סוציאליסט". ומנין לנו זאת? ממה שאומר קרח בעצמו כלפי משה ואהרן.

קרח מעורר ומקומם את כל העם על משה ועל אהרן. ולכאורה, לא מובן כיצד מצליח אדם, יהא בכל כשרון שיהיה, לסחוף כל כך הרבה אנשים, כולל מאתיים וחמישים ראשי סנהדראות, נשיאי שבטים, נגד משה שהוציאם ממצרים ונגד אהרן אהוב-העם, אוהב שלום ורודף שלום.

הדמגוגיה של ה'שויון'

אלא שקרח, כדמגוג מנוסה, ידע לתפוס את האנשים בנקודה רגישה. הוא בא אליהם ואומר להם: רבותי, משה השתלט על הנהגת העם! את עצמו מינה למלך, את אחיו מינה לכהן גדול, את אחייניו מינה לסגני כהונה - ואותנו הוא זורק לכלבים! וכך, בהסתה זו הוא מקהיל אותם על משה ועל אהרן ונושא נאום בעל אופי שוויוני: "כי כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה'"; קרח, כמובן, לא קורא תיגר בגלוי נגד ה', אדרבא: "כולם קדושים". אבל האמת היא שבפנייתו לעם, שם קרח את הדגש על המילה "כולם". כולם קדושים. גם אתה. גם אתה, ומדוע משה מתנשא על קהל ה'?? מה פתאום משה מחליט שהוא ואחיו יקבלו את המישרות המכובדות? דמוקרטיה!

חז"ל מספרים לנו עוד סיפור, די ידוע. קרח אוסף את הקהל, ומספר להם סיפור מזעזע: אשה אלמנה שכל מה שיש לה היא כבשה בודדת, שוחטת אותה למאכלה. והנה עטים עליה הכהנים והלוויים מכל הצדדים, ועל כל צעד ושעל 'עושקים אותה בשם הדת'. אלו לוקחים חזה ושוק, אלו לוקחים חלק מהצמר כראשית הגז, אלו תרומות ואלו מעשרות, עד שהאלמנה המסכנה נשארת בידיים ריקות. הנפש ה'סוציאליסטית' של העם מתעוררת למרד במשה.

250 'פקחים' שנפלו בפח

אחרי שמשה רואה שאפסה כל תקוה, הוא בא אל קרח ואומר לו: בסדר, תביא מאתיים וחמישים אנשיך, ונראה במי בחר ה', אבל כל השאר ימותו! קרח ומאתיים החמישים איש 'מרימים' את הכפפה.

וכאן יש להבין דבר חשוב: בתוך תוכם, הם ידעו שבאמת אין דבר כזה שוויון מוחלט, ובסך הכל רתמו את הסיסמה הדמגוגית הזו לעגלת הגאווה שלהם, מפני שכל אחד ואחד מהם באמת חשב שהוא הוא יהיה האחד שירוויח מכל העסק, והוא יתנשא על העם. וזה מה שאומר רש"י לגבי קרח: "וקרח שפיקח היה מה ראה לשטות זו?" - כלומר, אין ספק שקרח היה אדם ממולח מאד, ואת כל העסק הוא בנה כבנין שיביא אותו להנהגה (ולא היה אכפת לו מאף אחד אחר), אם כן הכיצד הכניס עצמו למלכודת שהביאה למיתתו? ועונה רש"י: "עינו הטעתו! ראה שלשלת גדולה יוצאה ממנו... אמר: אפשר כל הגדולה הזאת עתידה לעמוד ממני ואני אדום?! ששמע מפי משה שכולם אובדים ואחד נמלט... טעה ותלה בעצמו...!" וכך, כל אחד ממאתיים וחמישים הללו, הצליח לשכנע את עצמו שהוא ולא אחר יבחר להיות האחד המנהיג.

לא להאמין להם!

לפעמים כשחודרים לעומק המעשים שהתורה מספרת לנו, אנו יוצאים ממש נדהמים. ממש העתק של מה שקורה היום. קרח הצליח לקומם את העם כולו, יצא במסע תעמולה ענק 'למען העם', למען 'שוויון', 'דמוקרטיה לכל', סוציאליזם שיביא רווחה לכולם. אבל האמת היא, שאת הכל עשה על מנת שהוא, הוא ולא אף אחד אחר, יהיה השליט היחיד במקום משה, בו הוא קינא קנאה פשוטה ביותר.

ולכן, יש לזכור: אמנם כל מילה שניה של פוליטיקאי ישראלי היא 'דמוקרטיה'. אך יש לזכור: ככל שהפוליטיקאי הוא כוחני יותר ובעל מרפקים, כך הוא משתמש יותר בסיסמה הדמגוגית זו. לכן: אסור להאמין להם! אך את טובת עצמם הם מבקשים. לא 'רווחה' ולא 'שוויון'. גם כשהם מוצאים איזו אלמנה מסכנה ובאים ל'חדשות' וזועקים חמס על העוול, את ה"כותרת" הם מחפשים. היזהרו מהם.

אין מקום לעבדים בארץ ישראל!

אפשר לראות את פרשת קרח כסיומו של תהליך חיוני בגאולת מצרים, כסיום מהלך שנועד להוציא מתוכנו את שיירי "העם של עבדים" - לקראת היותו עם חופשי היכול להיות עצמאי וריבוני על עצמו.

כשיהודי רוצה לחיות חיי "חינם"

את התחלת התהליך הזה, אנו מוצאים זמן קצר לפני יציאת מצרים. חז"ל מגלים לנו שבזמן מכת החושך המית הקב"ה המונים מבני ישראל. האחוז שמתו היה גבוה כל כך, עד שדרשו חז"ל על הפסוק "וחמושים עלו בני ישראל מארץ מצרים" - שיצאו רק אחד מחמישה או אחד מחמישים, ויש מרחיקים לכת עוד יותר. על כל פנים הרעיון ברור - אחוז עצום מבני ישראל לא יצא ממצרים. ומדוע? מפני שהם לא רצו לצאת. מפני שנוח היה להם להמשיך להיות עבדים אוכלי לחם "חינם", וחז"ל דרשו בפרשת "בהעלותך", מהו "חינם" - חינם מן המצוות! זאת אומרת, שהם העדיפו להיות עבדים, והעיקר שלא יהיו להם חובות ומצוות שהופכים אותם לאחראים על מעשיהם, לאדונים על עצמם - לחופשים!

יהודי אינו עבד

הדבר ממש מזעזע! עם ה', עם של "עבדי הם - ולא עבדים לעבדים" , קנה בנפשו תכונות של עבדות לאחר מאתיים ועשר שנים במצרים, עד שהוא לא רצה להיות חופשי, אך הקב"ה החליט שהגיעה השעה להוציאם משם - והוא הוציאם. אם רק אחוז קטן רצה לצאת, אז הוא הוציא רק אותם - ואת השאר המית, כי אין טעם להיות יהודי - עבד, כי יהודי במהותו הוא חופשי, במשמעות של אחראי על מעשיו.

עדת קורח - הסיגים האחרונים

אבל גם עם יציאת מצרים נשארו עוד סיגים, שאולי להם ראה ה' סיכוי לתקנה כשיצאו לחופשי, אבל לא כולם השתחררו מהעבדות. כך מצאנו "מתאוננים" לסוגיהם שה' כילה זעמו בם, כי מתאונן איננו חופשי. את המרגלים המית ה' על שמאסו אף הם בארץ חמדה, ואז ידע ה' שבני ישראל יצטרכו לאחר הזיקוק מהסיגים להסתובב עוד ארבעים שנה במדבר כדי שהחופש יחדור לעצמותיהם. עכשיו, בפרשת קורח, מצאנו את הניפוי האחרון: קורח, דתן ואבירם (המואסים בארץ חמדה, וכבר פגשנו בהם במצרים) - מומתים. למעשה פרשת קורח מבחינה היסטורית היא סיום הסיפור של השנתיים הראשונות במדבר, מעתה מדלגת התורה על מסע בן שלושים ושמונה שנים - ועוברת בפרשת חוקת הישר לשנת הארבעים - מעט קודם הכניסה הנכספת לארץ.

לקחת גורלנו בידינו

רק לאיש חופשי - ו"עבד ה' הוא לבדו חופשי" - ניתנת הזכות להיכנס ארצה. כי ארץ ישראל פירושה התמודדות עם קשיים, פירושה גם מלחמות, פירושה:חופש, וחופש לא בא חינם מן המצוות, חינם מאחריות לגורלנו. העבד ישאר במצרים לעולם, שם אין אתגרים, שם האדון מכתיב כיצד לחיות ומה לעשות.

כמה נכונים הדברים לימינו. בואו נינתק מתכונת העבדות הגלותית, ונבין שאין אנו תלויים באמריקה, באו"ם, בגויים, בואו נהיה חופשים. האם כל כך קשה לנו לקחת את גורלנו בידינו, לקיים את רצון ה' ולחיות חיי חופש? נבוז לאמריקה - ונגלה את אבינו שבשמיים - כי עבד ה' לבדו חופשי!

שני 'פלגים' נגד משה

לא פעם אנו תוהים לגבי מניעיהם האמיתיים של מתנגדינו. עיון בהתנהגותם ואישיותם של דתן ואבירם יכול לשפוך אור על תהיה זו.

קרח מוכר לנו היטב כבעל המחלוקת הגדול מול משה. לעומתו, דתן ואבירם השותפים במחלוקת, עומדים בתודעתנו בצל. מצד אחד, זה מובן. שהרי קרח, שבא 'מתוך המשפחה' ובפיו טענה שיכולה היתה ליפול על אזניים קשובות, הוא שעמד בראש המחלוקת. אבל, מצד שני, חלקם של דתן ואבירם במחלוקת דורש מאיתנו יותר התיחסות.

שני 'פלגים'

כבר בתחילת הפרשה נאמר: "ויקח קרח... בן לוי, ודתן ואבירם בני אליאב ואון בן פלת בני ראובן". אנו רואים שהפסוק מציג מעין שני פלגים אצל המורדים. האחד, של בני לוי שבראשו עומד קרח; והאחר, של בני ראובן שבראשו עמדו שלושה (ולאחר פרישת און בן פלת - שניים). גם מי שיתבונן בהמשך הפרשה, יראה שהחלוקה בין הקבוצות נמשכת. מתחילת הפרשה עד פסוק י"א, משה פונה לקרח ובני לוי ("רב לכם בני לוי"; "שמעו נא בני לוי"). מפסוק יב' עד טו' העסק הוא עם דתן ואבירם. מפסוק ט"ז עד י"ט - קרח ובני לוי. ומפסוק כ"ג - שוב דתן ואבירם. נראה מתוך המהלך, שאין אפילו 'צוות משא ומתן' אחד לשני הפלגים... האם יש הבדל בין גישותיהם?

חוצפתם של דתן ואבירם

אם נתבונן בפסוקים, נראה שקרח ובני לוי עומדים ומקשיבים למשה. כך יכול משה להוכיח אותם ואף להציע להם הצעה (ענין המחתות). קרח אומנם לא עונה למשה , אבל לפחות לא פונה אליו בעזות. התנהגות דתן ואבירם שונה לגמרי: משה שולח לקרוא להם - ומסביר רש"י: "שהיה משה מחזר אחריהם להשלימם בדברי שלום" - אבל הם מסרבים אפילו להיפגש. במקום זה הם שולחים למשה מסר חוצפני, הכולל התרסה כנגד עצם יציאת מצרים, המכונה בפיהם "ארץ זבת חלב ודבש"!

המדרש גם אומר, שהנאמר בתחילת הפרשה "ויקומו לפני משה" מוסב על דתן ואבירם דוקא - "שקמו לפני בעזות פנים". לא לחינם משה כועס - בפעם הראשונה מאז פרוץ המחלוקת - רק אחרי שמיעת תגובת דתן ואבירם. אז הוא פונה לה' בבקשה יוצאת דופן: "אל תפן אל מנחתם". ובמדרש תנחומא מוסבר "אל תקבלם בתשובה!" תמו הנסיונות להשלים. משה סוגר את השער בפניהם!

מהי הנקודה המבדילה בין התנהגות קרח להתנהגות דתן ואבירם? נראה שההסבר הוא כך: שאיפתו - תאוותו - של קרח ברורה. הוא רצה כבוד. זה חטא חמור, אבל לפחות המניע מובן. אולי ניתן לכנותו מעין 'רשע לתיאבון'.

דתן ואבירם - ללא כוונת רווח

אבל למה ציפו דתן ואבירם? הרי גם אם המרד היה 'מצליח'. המרויח הגדול היה קרח. מעמדם שלהם לא היה משתנה באופן מיוחד - גם תחת הנהגת משה הם היו בעלי מעמד. אם כן, מה הניע אותם? עצם ההתנגדות למשה! לא לחינם ייחסו חז"ל לדתן ואבירם את כל ההתנגדויות למשה - הם שהלשינו נגדו על הריגת המצרי, הם שהתריסו נגד משה ואהרון כשיצאו מבית פרעה (בסוף פרשת שמות), והם שחיפשו - להכעיס! - ללקט מן בשבת בניגוד להוראת משה. מכל זה לא היה להם מה להרויח, חוץ מעצם ההתרסה המתמשכת נגד משה שנוא-נפשם הפועל למען העם וגאולתו.

למעשה, חז"ל אומרים את הדבר הזה כשהם מסבירים לאן נעלם און בן פלת. לדבריהם, און פרש לאחר שאשתו אמרה לו: "מה יצא לך מזה? אם משה הרב - אתה תלמיד, אם קרח הרב - אתה תלמיד" . ואכן, כשהתברר לו שלא ירוויח כלום - הוא פרש. אבל דתן ואבירם שהיו 'להכעיס', 'אנטי', נשארו. ובאמת משה תמה: מה הם רוצים ממני? "לא חמור אחד מהם נשאתי, ולא הרעותי את אחד מהם". אבל דתן ואבירם לא טענו שמשה פגע בהם, הם היו פשוט נגדו. המחלוקת היתה המטרה, לא אמצעי.

ההתנגדות לצמיחה הלאומית כמטרה

האם תופעה דומה קיימת היום? נתבונן: בעבר, כשדברו על צורך בפינוי שטחים ועקירת ישובים, דובר על כך כהכרח, כאמצעי להביא שלום. גם אז זה היה חטא, אבל אפשר להבין את המניע. היום, ישנה קבוצה מתרחבת והולכת של 'דתנים ואבירמים', ש'השלום' בשבילם אינו אלא אמצעי לפינוי ישובים ושטחים! הם הגיעו למסקנה שהקלף היחיד שיש בידם למלחמה נגד התגברות הנאמנים ליהדות ולארץ ישראל - הוא 'תהליך השלום'. דבקותם הקנאית בטירוף של 'אוסלו', נובעת מהיותו בעיניהם הדרך למגר את הצמיחה הלאומית השנואה עליהם.

כמו דתן ואבירם ששוב ושוב עמדו בדרכו של משה, גם אלו העמידה בדרך גאולת ישראל וישוב ארץ ישראל - היא היא מטרתם. לשם כך הם מוכנים גם לוותר על כבוד ותפקידי שרים, העיקר 'להציל את התהליך'! כנגד גישה זו ביקש משה: "אל תפן אל מנחתם".