ראה

יב:כט כִּי יַכְרִית ה' אֶת-הַגּוֹיִם, אֲשֶׁר אַתָּה בָא-שָׁמָּה לָרֶשֶׁת אוֹתָם-מִפָּנֶיךָ; וְיָרַשְׁתָּ אֹתָם, וְיָשַׁבְתָּ בְּאַרְצָם

מצות ישוב ארץ ישראל

מצוה דאורייתא, ולא רק מצוה אלא מצוה רבה השקולה כנגד כל המצוות, ולא רק כנגד כל המצוות אלא היא קודמת לכולן כי כולן תלויות בה ובתוכה הן נעשות ומצֻווֹת - היא מצות ישוב ארץ ישראל. כאן נאמרו בפירוש שתי המצוות הקשורות בארץ ישראל. האחת, גירוש הגוים - "אשר אתה בא שמה לרשת אותם", ותירגם אונקלוס: "די את עליל לתמן לתרכא יתהון [כלומר, לגרש אותם]". והשנייה, "וישבת בארצם" - שמצוה לשבת בארצם, בארץ ישראל.

על פסוק זה אמרו חז"ל: "'וירשת אותם' - מעשה בר' יהודה בן בתירה ור' מתיא בן חרש ור' חנינא בן אחי ר' יהושע ור' יונתן שהיו יוצאים חו"ל, והגיעו לפלטום וזכרו את ארץ ישראל. זקפו עיניהם וזלגו דמעותיהם וקרעו בגדיהם וקראו המקרא הזה: 'וירשתם אותה וישבתם בה ושמרתם לעשות את כל החוקים' , וחזרו ובאו למקומם, אמרו: ישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצוות שבתורה. ומעשה בר' אלעזר בן שמוע ורבי יוחנן הסנדלר שהיו הולכים לנציבים אצל רבי יהודה בן בתירה ללמוד הימנו תורה, והגיעו לציידן וזכרו את ארץ ישראל, זקפו עיניהם וזלגו דמעותיהם וקרעו בגדיהם וקראו המקרא הזה: 'וירשתם אותה וישבתם בה ושמרתם לעשות את כל החוקים'. חזרו ובאו להם למקומם, אמרו: ישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצוות שבתורה".

כאן אמרו חז"ל במפורש, שישיבת ארץ ישראל היא לא רק מצוה אלא מצוה כה רבה עד שהיא שקולה כנגד כל המצוות. כמו כן, עולה מכאן בבירור, שאין מצות ישוב ארץ ישראל תלויה בקיום בית המקדש, כי הרי שני המעשים הנ"ל אירעו אחרי חורבן בית שני, ומכל מקום קבעו התנאים שישיבת ארץ ישראל היא מצוה מן התורה, וכך גם האיסור לצאת ממנה.

כל הדר בחו"ל כאילו עובד עבודה זרה

עוד אמרו חז"ל: "ישרה אדם בארץ ישראל אפילו בעיר שרובה עובדי אלילים ולא בחו"ל אפילו בעיר שכולה ישראל. מלמד שישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל מצות שבתורה. והקבור בארץ ישראל כאילו הוא קבור תחת המזבח. לא יצא אדם לחוצה לארץ אלא אם כן היו חטין סאתים בסלע. אמר רבי שמעון, במה דברים אמורין, בזמן שאינו מוצא ליקח, אבל בזמן שמוצא ליקח אפילו סאה בסלע לא יצא. וכן היה ר"ש אומר: אלימלך מגדולי הדור ומפרנסי ציבור היה, ועל שיצא לחוצה לארץ מת הוא ובניו ברעב, והיו כל ישראל קיימין על אדמתן, שנאמר: 'ותֵהֹם כל העיר עליהן' , מלמד שכל העיר קיימת ומת הוא ובניו ברעב. הרי הוא אומר: 'ושבתי בשלום אל בית אבי' , שאין ת"ל 'והיה ה' לי לאלקים', ואומר: 'לתת לכם את ארץ כנען להיות לכם לאלקים' , כל זמן שאתם בארץ כנען הריני לכם א-לוה, אין אתם בארץ כנען איני לכם לא-לוה... וכן דוד אמר: 'כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה'' וגו', וכי תעלה על דעתך שדוד המלך עובד ע"ז? אלא שהיה דוד דורש ואומר: כל המניח את ארץ ישראל בשעת שלום ויוצא כאילו עובד ע"ז, דכתיב: 'ונטעתים בארץ הזאת באמת [בכל לבי ובכל נפשי]', אינן עליה, אין נטועין לפני באמת, לא בכל לבי ולא בכל נפשי' ".

וכן אמרו בגמרא: "תנו רבנן, לעולם ידור אדם בארץ ישראל אפילו בעיר שרובה עובדי אלילים, ואל ידור בחו"ל ואפילו בעיר שרובה ישראל, שכל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו א-לוה, וכל הדר בחוצה לארץ דומה כמי שאין לו א-לוה, שנאמר: 'לתת לכם את ארץ כנען להיות לכם לאלקים'. וכל שאינו דר בארץ אין לו א-לוה? אלא לומר לך, כל הדר בחו"ל כאילו עובד ע"ז. וכן בדוד הוא אומר: 'כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה' לאמר לך עבוד אלהים אחרים', וכי מי אמר לו לדוד לך עבוד אלהים אחרים? אלא לומר לך, כל הדר בחו"ל כאילו עובד ע"ז".

עוד קבעו חז"ל, שהבעל כופה את אשתו לעלות לארץ ישראל משום מצות ישוב ארץ ישראל, וכן האשה את בעלה ואפילו העבד את אדונו. כך שנינו במשנה: "הכל מעלין לארץ ישראל ואין הכל מוציאין...". ובגמרא שם: "הכל מעלין - לאתויי עבדים". וז"ל רש"י: "היה לו עבד עברי ילך העבד אחריו על כרחו" . וממשיכים חז"ל: "תנו רבנן, הוא אומר לעלות והיא אומרת שלא לעלות, כופין אותה לעלות, ואם לאו תצא בלא כתובה. היא אומרת לעלות והוא אומר שלא לעלות, כופין אותו לעלות, ואם לאו יוציא ויתן כתובה. היא אומרת לצאת והוא אומר שלא לצאת, כופין אותה שלא לצאת, ואם לאו תצא בלא כתובה. הוא אומר לצאת והיא אומרת שלא לצאת, כופין אותו שלא לצאת, ואם לאו יוציא ויתן כתובה".

מצות ישוב ארץ ישראל - מצוה לדורות

משנה זו נפסקה להלכה לדורות ע"י הפוסקים: הרמב"ם , הרי"ף , הרא"ש , הסמ"ג , פסקי הרי"ד , ריטב"א, ר"ן ונימוקי יוסף ועוד ועוד, משום שמצות ישיבת ארץ ישראל היא מצוה לדורות. וכן פסק המחבר , עיין שם. וז"ל הפתחי תשובה: "הנה הרמב"ן מנה מצוה זו בכלל מצות, מקרא ד'וירשתם אותה וישבתם בה' , וכי היא שקולה כנגד כל המצוות . וגם התרומת הדשן בפסקיו סי' פ"ח הפליג בה. איברא התוס' בכתובות בשם ר' חיים כהן כו', אמנם הרי"ט בתשובותיו סימן כח ובחידושיו לכתובות הוכיח דאיזה תלמיד טועה כתבו על שם התוס', ולאו דסמכא היא כלל. והדין עמו, וכ"כ בעל נתיבות משפט. וא"כ כל הזמנים שוים לקיום מצוה זו, וכן מבואר מכל הפוסקים ראשונים ואחרונים שכתבו שכופין האשה שתעלה עמו כפשטא דמתניתין...".

יג:ו וְהַנָּבִיא הַהוּא אוֹ חֹלֵם הַחֲלוֹם הַהוּא יוּמָת, כִּי דִבֶּר-סָרָה עַל- ה' אלקיכם

הסכנה שבזיוף

ועל זה אמר אור החיים הקדוש: "וכן אמרו בספרי וז"ל: 'כי דבר סרה, שבא לזייף דבריו של הקב"ה ע"כ, ועל זיופו הוא מת'".

על זיופו הוא מת! על זיופו לבד נהרג נביא השקר, כי האדם המזייף את האמת התורנית מהווה סכנה כפולה ומכופלת מזאת של הכופר והמין, כי "אמת" היא יסודה של תורה. ולא בכדי אמרו חז"ל: "חותמו של הקב"ה אמת". מכל המדות של הקב"ה - צדק, חסד, רחמים - מצא הקב"ה לנכון לקבוע את חותמו דוקא במדה של אמת. והסיבה פשוטה ויסודית, כי אם אין אמת כבסיס לכל שאר המדות, גם הן לא תהיינה אמיתיות, כאשר יבוא כל אחד ואחד לפרש ולסלף את אמיתן של המדות. אז גם הצדק לא יהיה אמת ולא החסד ולא הרחמים. לשם כך קבע ה' יתברך את חותמו דוקא באמת, כדי להתריע ולהזכיר שכל המדות חייבות להיות על הדרך של אמת ולא תהיינה שעשועים לזייפנים ולמסלפים.

הכופר והמין אינם מתיימרים לקבוע תורה, אלא, אדרבה, מואסים בה, ואילו המזייף מתעטף בטלית שכולו סילוף, ומזייף את מושגי ה' ומדותיו בבלע של בליעל - אותו הוא מכנה "תורת ה'". פריקת עול שמים מביאה לידי זיוף הקודש, והזיוף הזה מאיים על אמיתה של תורה, ואין סכנה יותר גדולה מזיוף המטשטש את האמת ואת הגבול בין אמת ושקר.

ודע, שהזיוף והסילוף בזדון ובמזיד נובעים מהרבה סיבות, שכולן נעוצות בסירוב לבטל את רצון האדם מפני רצונו של הקב"ה, באי-נכונות לקבל עול מלכות שמים ללא תנאים ובהכנעה גמורה. לפעמים סירוב זה נובע מפחד, כמו שאמרו חז"ל: "מעשה שהיה דעבדיה דינאי מלכא קטל נפשא [עבדו של ינאי המלך, שהיה צדוקי ורשע, הרג אדם והרי לפי ההלכה, מכיון שעבד לא-יהודי אינו אלא רכושו של בעליו, חייב בעליו להופיע למשפט]. אמר להו שמעון בן שטח [נשיא הסנהדרין] לחכמים: תנו עיניכם בו ונדוננו... אתא ויתיב [ינאי בא וישב, בעוד שבעל הדין חייב לעמוד בבית הדין]. א"ל שמעון בן שטח: ינאי המלך, עמוד על רגליך ויעידו בך, ולא לפנינו אתה עומד אלא לפני מי שאמר והיה העולם אתה עומד... אמר לו [ינאי]: לא כשתאמר אתה אלא כמו שיאמרו חבריך [כלומר, אם שאר חכמי הסנהדרין יגידו לי לקום, אקום]. נפנה [ינאי] לימינו - כבשו [הסנהדרין] פניהם בקרקע [מתוך פחד]. נפנה לשמאלו - וכבשו פניהם בקרקע. אמר להן שמעון בן שטח: בעלי מחשבות אתם? [כלומר אתם חושבים שתכבשו פניכם בקרקע ולא תצטרכו לצוות עליו לקום ובכך לא תכניסו את עצמכם לסכנה?]. יבא בעל המחשבות [הקב"ה] וייפרע מכם!"

ואם בארזי הסנהדרין נפל העיוות שנגרם ע"י פחד מלך בשר ודם, מה יאמרו אזרחי העם, הפשוטים! ומ"מ חטא איום, פשע נורא, הוא סילוף זה של מצות ה', ואכן שילמו חכמי ישראל את המחיר: "מיד בא גבריאל וחבטן בקרקע ומתו". מדה כנגד מדה. הם - מתוך פחד - סילפו את ההלכה וכבשו פניהם בקרקע, הגיע להם עונש של חבטה באותו קרקע מאת הקב"ה שממנו לא פחדו.

סכנת החנופה

עיוות ההלכה וזיופה באים גם מהצד השני של רגשות האדם, דהיינו חנופה ואהבה יתרה. הנה, אגריפס המלך היה מלך טוב ואהוב על ישראל, אך היה מזרע הורדוס, ורק אמו היתה יהודיה. והמלך הטוב הזה, שהלך בדרכי ה' והטיב עם ישראל, קיים שנה אחת את מצות ההקהל בחג הסוכות, ואף עשה לפנים משורת הדין, כאשר קרא את פרשתו בעמידה. וכך נאמר במשנה: "אגריפס המלך עמד וקיבל וקרא עומד ושבחוהו חכמים. וכשהגיע ל-'לא תוכל לתת עליך איש נכרי' , זלגו עיניו דמעות , אמרו לו [העם]: אל תתירא אגריפס, אחינו אתה, אחינו אתה!" ועל תגובה זו של אהבה ואחוה מצד העם שלא היה מסוגל לפסול יהודי כשר וטוב מלהיות מלך בגלל גזירת הכתוב, אמרו בגמרא: "תנא משמיה דרבי נתן: באותה שעה נתחייבו שונאי ישראל כלייה שהחניפו לו לאגריפס". וז"ל הירושלמי שם: "הרבה חללים נפלו באותו יום שהחניפו לו". עד כדי כך חמור החטא של סילוף ההלכה בגין חנופה! וגם כאשר היא באה מרגש עמוק ואמיתי של אהבה, ומתוך אי-יכולת לקבל דין הנראה כקשה ואכזרי, מכל מקום חטא ופשע העומד ברומו של עולם הוא בגין סירוב לקבל עול מלכות שמים.

עוד מצינו, שהסילוף והזיוף באים מתוך סירוב כללי להוכיח את העם על חטאיהם ופשעיהם. ובתקלה זו נכשלו גם גדולי ישראל, ועל זה קונן ירמיהו הנביא: "היו שריה כאילים" , וז"ל חז"ל: "[למה נמשלו ישראל כאילים?] ר' סימון... מה אילים הללו, בשעת שרב הופכין פניהם אלו תחת אלו, כך היו גדולי ישראל רואין דבר עבירה והופכין פניהם ממנו. אמר להם [הקב"ה]: תבוא שעה ואני עושה לכם כן".

אדם שאינו מוכן להוכיח, להזכיר את האמת, הן מתוך פחד, הן מתוך רצון להחניף לבריות, הן מתוך אהבה אמיתית, והן מתוך אי-יכולת ללכת נגד הזרם, וכל שכן מתוך סירוב לקבל את האמת ה"קשה" של ההלכה מורד הוא בהקב"ה ומסרב לקבל על עצמו את עול מלכותו, כאשר למעשה הוא מרומם את הזולת מעל לפקודי ולציוויֵי ה'.

כך כתב רבינו בחיי בכד הקמח: "כי מי שהוא חנף מחריב את כל העולם כולו... כי מי שהוא חנף מורד בהקב"ה, שהרי העבד היודע אדונו ומניח אותו ועובד זולתו הרי הוא מורד בו, וכן החנף, כיון שהוא עובד את הבריות הרי הוא מניח להקב"ה ומורד בו...". וכה חמור הוא המרד הזה בהקב"ה, ומשיחת והמלכת והושבת בני אדם וערכים זרים על כסאו-לא-ישב-זר, עד שאמרו חז"ל: "מפרסמים את החנפים מפני חילול השם".

יג:יג-יט כִּי תִשְׁמַע בְּאַחַת עָרֶיךָ, אֲשֶׁר ה' אֱלֹקיךָ נֹתֵן לְךָ לָשֶׁבֶת שָׁם-לֵאמֹר. יָצְאוּ אֲנָשִׁים בְּנֵי-בְלִיַּעַל, מִקִּרְבֶּךָ, וַיַּדִּיחוּ אֶת-יֹשְׁבֵי עִירָם, לֵאמֹר: נֵלְכָה, וְנַעַבְדָה אֱלֹהִים אֲחֵרִים-אֲשֶׁר לֹא-יְדַעְתֶּם. וְדָרַשְׁתָּ וְחָקַרְתָּ וְשָׁאַלְתָּ הֵיטֵב; וְהִנֵּה אֱמֶת נָכוֹן הַדָּבָר, נֶעֶשְׂתָה הַתּוֹעֵבָה הַזֹּאת בְּקִרְבֶּךָ. הַכֵּה תַכֶּה, אֶת-יֹשְׁבֵי הָעִיר הַהִוא-לְפִי-חָרֶב: הַחֲרֵם אֹתָהּ וְאֶת-כָּל-אֲשֶׁר-בָּהּ וְאֶת-בְּהֶמְתָּהּ, לְפִי-חָרֶב. וְאֶת-כָּל-שְׁלָלָהּ, תִּקְבֹּץ אֶל-תּוֹךְ רְחֹבָהּ, וְשָׂרַפְתָּ בָאֵשׁ אֶת-הָעִיר וְאֶת-כָּל-שְׁלָלָהּ כָּלִיל, לַה' אֱלֹקיךָ; וְהָיְתָה תֵּל עוֹלָם, לֹא תִבָּנֶה עוֹד. וְלֹא-יִדְבַּק בְּיָדְךָ מְאוּמָה, מִן-הַחֵרֶם לְמַעַן יָשׁוּב ה' מֵחֲרוֹן אַפּוֹ, וְנָתַן-לְךָ רַחֲמִים וְרִחַמְךָ וְהִרְבֶּךָ, כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע, לַאֲבֹתֶיךָ. כִּי תִשְׁמַע, בְּקוֹל ה' אלוקיך, לִשְׁמֹר אֶת-כָּל-מִצְוֺתָיו, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לַעֲשׂוֹת הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי ה' אלוקיך

אסור לרחם על רשעים

אדם חייב להבין שהמוסר והצדק והיושר באים מה', והוא חייב לכפוף את דעותיו ואת רגשותיו לה' ולעשות את רצונו - מפני שהוא מגדיר את היושר האמיתי. ועל זה אמר כאן "לעשות הישר בעיני ה' אלקיך". וכתב אבן עזרא: "כן תעשה אם ביקשת לעשות הישר בעיניו". וכתב בעל הטורים: "שלא תדאג לומר: חרבתי עיר ויושביה - לכך מבשרך לומר שלא תדאג, ורחמך ויפרך וירבך". ונראה לי שמשום כך, דוקא במצוה קשה כזו אומרת התורה: "ונתן לך רחמים", כלומר, שה' יתן לך את המושג האמיתי של רחמים. אין ספק שרחמים על הבריות הם עמוד השדרה של ישראל, אבל הרחמים חייבים להיות במסגרת נכונה, ורק הקב"ה מגדיר את המסגרת הזאת. ואם האדם מכופף את ראשו ומשעבד את רצונו כולו לה', אזי כאשר הקב"ה יצוה עליו לרחם על הבריות, הוא ירחם עליהם בלי ספק, אף אם יצרו מתנגד לכך. ויתכן שזו כוונת בעל הטורים באומרו: "...'לעשות הישר בעיני ה'' - וסמיך ליה 'בנים אתם [לה' אלקיכם]', דבזמן שעושין רצונו של מקום קרויין בנים. 'ונתן לך רחמים ורחמך' וסמיך ליה 'בנים אתם...', לומר לך שכל מי שיש בו רחמים ומרחם על הבריות, הקב"ה מרחם עליו כאב על הבן". ולפי זה, פירוש הפסוק "ונתן לך רחמים, ורחמך..." הוא כך: הקב"ה יתן לך את המושג הנכון והמצוה הנכונה של רחמים, ואם תרחם על אנשים לפי המצוה הזאת, הקב"ה ירחם גם עליך.

כך למדו חז"ל מהפסוק הזה: "כל המרחם על הבריות מרחמין עליו מן השמים, וכל שאינו מרחם על הבריות אין מרחמין עליו מן השמים". והתבונן ידידי, והבן, שחז"ל למדו את זה מהפסוק בעיר הנידחת שנאמר אחרי המצוה להשמיד ולשרוף את העיר. דוקא זה מורה על גזירת ה', שהגדרת המדה של רחמים ואהבת ישראל היא כפי שהוא יתברך קובע, ולא כפי הרחמנות של טיפשים, עובדי התרבות הזרה. כי בד בבד עם מצות אהבת ישראל ומצות הרחמנות אלו על אלו, באה גם מצות השנאה לאדם בישראל הפורק עול, ומשום כך מכונים פורקי העול על ידי חז"ל בכינוי "שונאיהם של ישראל". כל כך גדולה היא המצוה של רחמים ורחמנות. אך זאת תמיד במקום ובזמן הנכון לפי קביעת ההלכה, תמיד על פי המושג של הקב"ה. ולעולם אל נשכח את המצוה שלא לרחם במקום שאסור לרחם.

באבוד רשעים רינה

על הפסוק "כליל לה' אלקיך", אומרים חז"ל: "אם אתם עושים דין בעיר הנידחת מעלה אני עליכם כאילו אתם מעלים עולה כליל לפני...". והרי לפי מחשבותינו הדלות והצרות נשמע דבר זה כשיא האכזריות ח"ו! אך "א-ל דעות ה' ולו נתכנו עלילות" , ותורת ה' תמימה, וכולה אמת ויושר, חסד ורחמים. ואם כן, כל כך למה? התשובה הצלולה נמצאת בסיום המשנה , וז"ל: "שכל זמן שהרשעים בעולם חרון אף בעולם, אבדו רשעים מן העולם, נסתלק חרון אף מן העולם". ועל משנה זו אומרת הגמרא: "ת"ר, רשע בא לעולם, חרון בא לעולם, שנאמר: 'בבוא רשע בא גם בוז ועם קלון חרפה' . רשע אבד מן העולם, טובה באה לעולם, שנאמר: 'ובאבוד רשעים רנה' ".

ברור, שדבר זה חייב להיות אך ורק לשם מצות ה', וללא שום הנאה אישית או נגיעה פרטית. וכך כותב רש"י: "לה' אלקיך - לשמו ובשבילו". וכן כתב האבן עזרא: "כליל - כלה לה' אלקיך, בעבור כבוד השם תשרפנה באש". ודעת זקנים כתב: "כדי שיוודע לכל שלשם הקב"ה חרבתם העיר ולא ליהנות מממונם".

בענין זה כתב אור החיים הקדוש שם: "כי בשלמא אם היתה הרציחה של אנשי עיר הנידחת לנקמה אנושית, יש מקום להנמשך מהדבר; משא"כ עתה, שאין המעשה אלא מטעם קבלת מצות המלך, והוא אומרו: 'כי תשמע בקול ה' אלוקיך לשמור את כל מצוותיו', כי כשעושים משפט בעיר הנידחת כאילו קיימו כל מצוות ה' כאומרם ז"ל". דבר עצום לימדנו פה קדוש. הרי אין מצוה בתורה יותר קשה על היהודי מאשר להשמיד עיר שלמה של יהודים, וכל טבעו מורד נגד צו זה. ואם בכל זאת הוא מתגבר על אנוכיותו וכופה את יצרו לה' במצוה זו, כמה גדול שכרו; כמה המליך עליו את מלך מלכי המלכים; כמה קיבל עליו את עול מלכותו! אכן, הרי זה כאילו קיים את כל מצוות ה'.

הספרי אומר על זה: "'כי תשמע בקול ה' אלקיך' - מכאן אמרו: התחיל אדם לשמוע קמעה, סופו משמיעים לו הרבה... 'לעשות הישר בעיני ה' אלקיך' - זו שאמר רבי ישמעאל: הישר בעיני שמים". כלומר, ולא הישר בעיניך. ושוב נביא מדברי דעת זקנים: "בשכר שלא ריחמת על מכעיסיו, הוא ירחם עליך".

יד:א-ב בָּנִים אַתֶּם, לה' אלקיכם לֹא תִתְגֹּדְדוּ, וְלֹא-תָשִׂימוּ קָרְחָה בֵּין עֵינֵיכֶם לָמֵת כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לה' אלקיך וּבְךָ בָּחַר ה' לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה מִכֹּל הָעַמִּים אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה

אתם קרויים בנים

"בנים אתם לה' אלקיכם!" אתם קרויים בנים, ולא שאר כל העמים. היהודי הוא ממש בן להקב"ה, אביו שבשמים, ואילו כל השאר אינם בנים למקום אלא מעשה ידיו. וכן אמר רבי עקיבא: "חביבין ישראל שנקראו בנים למקום, חיבה יתירה נודעת להם שנקראו בנים למקום". ישראל הם בניו של מי שאמר והיה העולם, ואילו כל השאר הם רק מעשיו, וחיבה יתירה מעל לכל האומות נודעת לישראל. ואוי לזייפנים ולמסלפים את תורת ה' שבחַבקם את התרבות הזרה בורחים מהמושג של ישראל כעם נבחר, וסוגדים הם לאליל השויון, ואינם מסוגלים לקבל על עצמם את עליונות ישראל. לכן, בזיופם, הם מביאים רק את החלק הראשון של דברי ר' עקיבא: "חביב אדם שנברא בצלם, חיבה יתירה נודעת לו שנברא בצלם", ומזה רוצים הזייפנים להוכיח שכל אדם, ואף הגוי, שוים. ברור שלא יביאו את הסיפא של דברי ר' עקיבא, שמיד לאחר שדיבר על חביבותו של אדם, הדגיש את חביבותו של ישראל. ברור מדוע לא יביאו הזייפנים והמתייוונים את הסיפא: כי ממנה מוכח שכוונת הרישא היא שביחס לכל בעלי החיים, חביב כל אדם יותר מהם, כי הוא נברא בצלם. אך ביחס לכל שאר בני אדם - הגוים - חביבים ישראל, כי "חיבה יתירה", מעל זו של הגוים, נודעת להם.

רק ישראל נקראו "בנים" למקום, ורק ישראל נקראים "אדם", כדברי חז"ל: "אתם קרויין אדם ואין הגוים קרויין אדם". רק ישראל, ממשיכי תפקידו של אדם הראשון, קרויים על שמו, ואילו הגוים שלא נבחרו לתפקיד זה, אינם קרויים על שמו של אדם. משום כך אמרו חז"ל: "בני ישראל מקרא קודש ואין הגוים מקרא קודש". פירוש: ראש השנה נקרא מקרא קודש לישראל ולא לגוים, ואע"פ שבראש השנה נברא העולם ולכן כל העולם נדון בר"ה , מ"מ אין מצוה לגוים לקדשו במקרא קודש, כי הם יצאו מכלל אדם, שתפקידו נמסר לעם ישראל.

ופירש רש"י: "'כי עם קדוש אתה' - קדושת עצמך מאבותיך, ועוד - ובך בחר ה'". פירוש: שמאחר שישראל הם זרע האבות שהם קדושים, קיבלו מהם קדושה, אך בנוסף לזה, כאשר הקב"ה בחר בישראל להיות עמו, הוסיף להם קדושה מצד עצם בחירה זו. אמרו חז"ל: "בשעה שבא נחש על חוה הטיל בה זוהמא. ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן, גוים שלא עמדו בהר סיני לא פסקה זוהמתן". כלומר, הקדושה מצד הבחירה טיהרה את ישראל, טהרה שאין לעמים האחרים, הטמאים. וכן כתב אור החיים הקדוש: "כי כל המצוות אינם אלא שמירה מהתיעוב ומלכלוך הנפש". בכך קובע הקב"ה את ההבדל הגדול והפער העצום שבין ישראל לעמים.

טו:ד אֶפֶס, כִּי לֹא יִהְיֶה-בְּךָ אֶבְיוֹן

הנקודה הכלכלית

תזכורת יסודית לכנסת הזאת ולממשלה, לשר האוצר, לכל אלה המחפשים עצות איך לצאת מהסבך הכלכלי ומהסכנה המרחפת על ראשנו: דעו, המדינה הזאת עומדת על סף התפוררות. אין שטח שאיננו לקוי, אין שטח שאיננו מתמוטט - הכלכלה, החברה, המדיניות, הצבא. "מכף רגל ועד ראש אין בו מתום, פצע וחבורה ומכה טריה" . כל החוכמות, כל התחכום, כל העצות, כל התקציבים, כל ה"קיסר"ים וכל הפועלים לא יעזרו.

עלינו לעיין בפרשת "ראה", שבה כתוב: "אפס כי לא יהיה בך אביון, כי ברך יברכך ה' בארץ..." . ומייד עוד פסוק: "כי לא יחדל אביון מקרב הארץ..." . ובכן, "לא יהיה בך אביון" - "לא יחדל אביון". איך לפרש את הסתירה הזאת? אמרו חז"ל: "בזמן שאתם עושים רצונו של מקום - אביונים באחרים ולא בכם. וכשאין אתם עושים רצונו של מקום - אביונים בכם" . בכם, כלומר בנו.

חברי הכנסת, שרי הממשלה, תעשיינים, ההסתדרות, הימין והשמאל, כל העצות, כל הדיונים, כל התחכום לא יעזרו לנו לעצור את התמוטטות המדינה. רק אם נעשה את רצונו של מקום, לא יהיו אביונים בנו. אם נמשיך למרוד באלוקי ישראל ולפרוק עול מצוות - אביונים בנו. הכלכלה תתפורר, החברה תתפוצץ וחזון הציונות ייהפך חס וחלילה לגהינום. והיושב בשמים ישחק, ה' ילעג לנו . זוהי הנקודה הכללית.

טו:ו וּמָשַׁלְתָּ בְּגוֹיִם רַבִּים, וּבְךָ לֹא יִמְשֹׁלוּ

ובך לא ימשלו...

פירש רש"י: "'ומשלת בגוים רבים' - יכול גוים אחרים מושלים עליך? ת"ל: 'ובך לא ימשולו'". והכוונה היא, שאפשר שישראל ימשול בגוים קטנים רבים וגוי אחר ימשול על ישראל, כגון מדינת ישראל היום המושלת בערבים רבים, אך בכל זאת ארה"ב מושלת עליה. וזה משום שאינם מאמינים בה', ואילו היו אכן מאמינים בו, הברכה היתה מלאה, ש"ובך לא ימשולו" - שום עמים.

מעטו של הרב בנימין זאב כהנא הי"ד

יהודי לעולם אינו "בינוני"

לא פעם אפשר להיפגש באדם שקם ואומר: "אינני רוצה להיות יהודי. זה קשה, זה מכביד, זה לא בשבילי". ולכאורה, הטענה טובה. הנה הוא לא בחר בדרך זו - והיא נכפית עליו! ואין אנו מדברים כאן על כופרים שפשוט עושים כטוב בעיניהם. אנו מדברים פה על מי שאולי מאמין במשמעות היעוד היהודי, אבל מואס בו.

הוא לא רוצה להיות "נבחר", הוא לא רוצה להיות "מיוחד", הוא רוצה להיות חלק מה"אנוש", הוא רוצה להיות "חופשי" לעשות כטוב בעיניו, בלי שיגבילו אותו בתרי"ג מצוות דאוריתא ובמי יודע כמה מצוות ומנהגים דרבנן. הוא לא מסתדר עם הצורך הבלתי פוסק לחיות חיים מתמידים של התעלות. "לא מדובשך ולא מעוקציך". ובלשון יותר "סלנגית": "זה גדול עליו".

כבולים ביעודינו (בשמחה)

האם זה לגטימי לומר כך? האם היהודי יכול מצד אחד לוותר על מעלתו הנשגבה, על עתידו העצום - ועקב כך להיות "פטור" מלמלא אחר האתגר הגדול והקשה שהוטל עליו?

התשובה היא ברורה: לא. יהודי לא יכול לברוח מיעודו. הוא נולד יהודי - והוא ישאר יהודי עם כל המשתמע מכך. אפשר אפילו לומר שדוקא בגלל שאף אחד לא שאל אותו איך הוא רוצה להיוולד - גם אף אחד לא שואל אותו אם החובות שהוטלו עליו מוצאות חן בעיניו. להבדיל, אפשר להדגים זאת במי שנולד לבית מלוכה מסויים, שבצד הכבוד והגדולה שיש לו מרגע לידתו, הרי שהוא כפוף לכל מיני חובות ומטלות בלתי פוסקות הנגזרות ממעמדו. אנו מכירים היום מקרים בהם אחד מבני המלוכה מואס בגורלו, הוא מרגיש מסכן, אך הוא כבול אליו.

בני מלכים

כך הוא היהודי, בן מלך הוא! וממלכותו הוא לעולם לא יכול לברוח. גם אם נתגלגל הוא להיות עבד הרי הוא מלך, וכמילות השיר "עברי - גם בעוני בן שר/... אם עבד אם הלך/ נוצרת בן מלך/ בכתר דוד נעטר!".

רעיון זה כלול בפסוק הראשון בפרשתינו: "ראה אנוכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה". מה משמעותה של בחירה זו? האם ניתנת ליהודי הזכות לבחור את דרכו בחיים, לקבוע את יעודו? לא בדיוק.

אין אופציה שלישית

כך מסביר הספורנו "בחירה" זו: "הביטה וראה שלא יהיה עניינך על אופן בינוני כמו שהוא המנהג ברוב. כי אמנם אנוכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה - והם שני הקצוות... ושניהם לפניכם להשיג כפי מה שתבחרו".

במילים אחרות - ה' מציג לפניכם שתי אופציות: אופציה אחת להיות מבורך. אופציה שניה להיות מקולל. ואין אופציה שלישית. אין אופציה להיות "בינוני", דהיינו, לא מבורך ולא מקולל אלא "סתם". יהודי לעולם אינו "סתם". או שהוא ממלא את יעודו - ואז הוא מבורך. או שהוא עושה דבר רע ולא ממלא את יעודו - ואז הוא מקולל, ואוי לו ולנפשו.

מי שחושב שהוא "מסכן" בגלל שהוא נולד יהודי - הוא באמת מסכן. הוא מסכן לא בגלל שהוא יהודי, אלא בגלל שהוא לא מבין לאיזה גדולה ומיוחדות נועד. הוא דומה לאותו משוגע שמצא זהב וזרק אותו מעל פניו בשאט נפש. שלא יהיו לנו רגשי נחיתות. אדרבא: "אשרינו, מה טוב חלקינו, ומה נעים גורלינו, ומה יפה ירושתינו!".

מי קובע מהו יושר ורחמנות?

היהודי הדתי הממוצע, שחי וגדל תוך שהוא חשוף במידה זו או אחרת לתרבות הכללית השלטת היום בעולם - התרבות המערבית - נתקל לעיתים מזומנות בבעיה פנימית, שעה שהוא קורא ולומד דברים מסוימים בתורתנו הקדושה.

דוגמא מובהקת לאמור היא המצוה המופיעה בפרשתנו על הריגת אנשי עיר הנידחת. התורה מצווה אותנו, שאם ניתקל ח"ו בעיר שלמה שעובדת לאלוהים אחרים, אחת דתם - להמית את כל אנשי העיר מנער ועד זקן, טף, נשים ואף בהמות! ולנו, הדבר הזה הוא קשה מנשוא - כיצד יתכן להוציא להורג עיר שלמה בלי רחמים, והיכן מה שנצטווינו על הרחמנות?

ההתנערות מהתורה ה"אכזרית"

ויאמרו כל האומרים: ומה רע בכך שרגש הרחמנות יכה אותנו ככה? והרי אחרי הכל אנו רחמנים בני רחמנים בני אברהם יצחק ויעקב! והתשובה היא, שאילו כל הענין היה שרגש הרחמים שלנו מייסר אותנו - לא היתה בעיה, כיוון שעם קצת מאמץ מתגברים על רגש הרחמנות הזה שאין כאן מקומו. הבעיה מתעוררת כאשר לא רגש הרחמנות פועם, אלא ההשפעה התרבותית המערבית הזרה, היא זו ששולחת אלינו את ארסה ואומרת לנו: כיצד תיתכן אכזריות כזו? אם כך, אין לי חלק בתורה ולפחות לא במצוה זו!

ועדיין הלב היהודי הרחמן ממאן להבין ולקבל, כיצד זה אנו הפכנו לגרועים יותר מאומות העולם הנאורים, המתנגדים לאכזריות מעין זו, וכי לגרועים מאומות העולם היינו???

הישר בעיני ה' הוא היושר

וכאן התורה עצמה מפתיעה אותנו בהכרזה יוצאת דופן. בסיום פרשת עיר הנידחת בה נצטווינו על ההרג וההרס המוחלט של העיר, אומרת התורה הקדושה: "למען ישוב ה' מחרון אפו ונתן לך רחמים ורחמך והרבך כאשר נשבע לאבתיך. כי תשמע בקול ה' אלקיך לשמר את כל מצותיו אשר אנכי מצוך היום לעשות הישר בעיני ה' אלקיך" . בפסוקים האלה מודגש היסוד, כאן נקבע הכלל שאכזריות לרשע, אכזריות כאשר ה' מצוה - רחמנות היא. ודוקא למקיים מצוה זו יתן ה' רחמנות, בדיוק כפי שדוקא פנחס הנוקם קיבל ברית שלום.

ללמדנו, שהנוקם לשם שמים - איש שלום הוא, והמתאכזר ע"פ צו ה' - איש רחמן הוא. ואין, ואסור לבלבל את היוצרות! כי אנו מצווים להתנער מהמבולבלים, מבני אומות העולם שפסלו בדור זה את האכזריות כלפי רוצחים ומושחתים. אנו כפופים ליושר האמיתי - וזהו הישר בעיני ה' אלוקיך, ולא מעניין אותנו מה איזה מבולבל חושב על מצוות ה' הקדושות והטהורות, שכולן רחמנות אמיתית.

חסד עם יותר מדי מלח...

פרשתינו משופעת בסופה במצוות שעניינן חסד עליהן מצווה כל יהודי כלפי אחיו. אלו הן מצוות שבדרך כלל דרך החשיבה של המוסר בדורינו תקבל אותן באהדה ותצביע עליהן כעל ביטוי למוסר "מתקדם".

חסד של עם סגולה

אבל המצוות הללו יקבלו הסתכלות שונה בהתייחס למה שקדם להם בפרשה, והוא הפסוק: "כי עם קדוש אתה לה' אלוקיך ובך בחר ה' אלוקיך להיות לו לעם סגולה מכל העמים אשר על פני האדמה". הסגולה היא ביטוי ליחוד ולשוני שלנו מכל הגויים. הסגולה מתבטאת בכך שה' נתן את התורה עם תרי"ג המצוות לישראל, כשהם הנותנים דרך חיים שונה והנהגות מיוחדות משל אומות העולם. בזה טמון הרעיון שהיהודי משועבד לצווי ה' וחייב להתעלות מעל חשיבתו האישית כשהיא נוגדת את התורה.

חכמים המה בעיניהם...

רבינו עובדיה מברטנורא על פרקי אבות כותב שאף חכמי אומות העולם כתבו ספרי מוסרים והנהגות, אך להבדיל מחכמי ישראל הם בדו את מוסריהם מליבם, כאשר חכמי ישראל מוסרים בדבריהם רק את רצון ה', וכפי שפותחת מסכת "אבות" - מסכת המוסר וההנהגות – ב"משה קיבל תורה מסיני". להורות שהמוסר שלנו אינו בדוי מלב אנשים, יהיו חכמים ככל שיהיו, אלא הוא מוסר אלוקי מוחלט. התורה והמוסר אינם נפרדים והם אשר עליהם תלוי קיום העולם, כנאמר: "אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי".

כאשר קיימת סתירה

ברור, שתיתכן, ואף קיימת למעשה, סתירה בנקודות מהותיות בין המוסר הגויי הבדוי מהלב, לבין המוסר האלוקי שבתורה. וכאשר קיים מצב כזה, חייב היהודי לאחוז במידות באותו יחס אותו התורה מצוה. כאשר התורה מצוה בדקדוק בדיני גמילות חסדים, שיהודי צריך לחמול על אחיו ושיש לרחם במיוחד על גר יתום ואלמנה, היא יודעת כנגד זה שיש גבול לכל וחלילה "לאבד את הצפון" ברצון לרחם ולתת, אלא גם מצווה: "את הנכרי תגוש" .

את המיזוג המתאים רק התורה ידעה לתת

המידות דומות לתבלין: בשר ללא מלח אי אפשר לאכול, אבל גם עם יותר מדי מלח אין אפשרות לאכול. רק אם נותנים מלח בכמות הנכונה הבשר ראוי לאכילה. וכך הוא בנפש האדם. צריך למזג את המידות בצורה הראויה - ואת המידה לדבר נותנת התורה. דוגמא לכך היא מידת הרחמנות, מידה חשובה כל כך לאיש הישראל, אך התורה לא שכחה להזהיר מתי צריך את האכזריות, עד שחז"ל קבעו: "כל המרחם על האכזר סוף נעשה אכזר על הרחמן". - כשמתערער האיזון אי אפשר לדעת לאיפה הדבר יוביל. ויה"ר שנזכה להידבק במידותיו של הקב"ה.

תורת ה' או סוציאליזם

פרשתנו משופעת לא רק בחיובי כיבוש ארץ ישראל, אלא גם בחיובי חסד רבים בין יהודי לאחיו. שוב ושוב, במצוה אחת אחרי השניה, מחייבת התורה את היהודי לעזור לאחיו, לתת משלו בלב שלם וביד פתוחה לאח עני או להושיע קרוב הנמצא בצרה. במשך הדורות האחרונים, קמו רבים מבני ישראל שמאד הושפעו מרוחות ה"קידמה" והסוציאליזם ויחד עם זאת גדלו בבית דתי, ומתוך התלהבותם מהתורות החדשות למיניהן, החליטו שתורת ישראל אף היא כזו, כן, בדיוק אותה אידיאולוגיה שיצר איזה גוי, היא היא כוונת התורה...

מי יתן "הסכמה" לתורה

יתכן ששמתם לב ללעג המוסווה בדברים הנ"ל, ורבים שואלים: מדוע? האם אין תורת ישראל תורה של עזרה לזולת? והתשובה היא - כן ולא. התורה אכן כוללת מצוות של עזרה לאח יהודי שבצרה. אך התורה רחבה היא מזה, משמעותה הרבה יותר כוללת. התורה היא קודם כל - תורה של קבלת עול מלכות שמים. לא בגלל שאיזה גוי החליט שלעזור אחד לשני זה נחמד, בגלל זה אנו עושים כך. לא היינו צריכים לחכות אלפי שנים עד שהנכרים יתנו "הסכמה" לתורה מסיני! את התורה אנו מקבלים בלי תנאים. התורה אינה "סוציאליסטית", התורה היא אלוקית, הרבה מעבר להשגת האנוש שלנו. בודאי מעבר להשגת אותו יהודי מתבולל, שהתרשם מקרל מארכס הקומוניסט ודומיו.

אז לא מוצא חן...

פרשת "ראה" כוללת יחד עם חיובי האחוה, גם את מה שאותם רשעים קוראים לו "הצד האפל של היהדות" - חיובי הורשת הארץ. אך זוהי תורת ה' התמימה - השלמה! מי שהחובות ה"סוציאליסטיות" נראות יפה בעיניו, אך את "המצוות הלאומיות" הוא דוחה כ"גזענות" - הוא אינו יהודי שומר מצוות, גם אם יש כיפה לראשו. אדם זה עושה מה שהוא אוהב ואין הבדל בינו לבין מי שיושב כל היום במסעדה וזולל, בגלל שזה מה שהוא אוהב. את התורה צריך לאהוב, אך לא בגלל שזה מוצא חן בעינינו, אלא מפני שזה מצא חן בעיני ה' נותן התורה.

ליהודים בלבד

על פי מצות "שמיטת כספים" שבפרשת ראה, בסוף שנת השמיטה חייב היהודי להשמיט ולוותר על כל ההלוואות שיהודי אחר חייב לו. אלא שמרכיב אחד במצוה זו נראה מיותר ותמוה. כך נאמר: "וזה דבר השמיטה... לא יגוש את רעהו ואת אחיו... את הנכרי תגוש ואשר יהיה לך את אחיך - תשמט ידיך!" במקביל לחזרה הכפולה והמשולשת על חובת האחוה כלפי אחיך, רעך, היהודי - התורה נדרשת לאמירה מפורשת שהגוי לא כלול כאן: "את הנכרי - תגוש!".

הבנת "את הנכרי תגוש"

ואמנם, בענין זה ניטשת מחלוקת בין הפוסקים ופרשני המקרא - האם "את הנכרי תגוש" הינו מצוה נוספת או לא. לפי רש"י, הרמב"ם ואחרים, זוהי מצות עשה. ולפי זה, אם השמיט את חוב הנכרי או האריך את זמן פרעונו - עבר על מצות עשה: ואילו לדעת הרמב"ן, רס"ג ואחרים, כוונת הפסוק היא רק שמותר לנגוש.

אולם בין כך ובין כך, הדגשת התורה תמוהה. מה מוסיף "את הנכרי תגוש" למצוה שעניינה להדגיש את האחווה שבין יהודי לחבירו? כל שכן אם נאמר שיש מצוה לנגוש נכרי, השאלה מתחזקת: מה היה חסר במצוה, אילו התורה היתה מתייחסת רק לפן החיובי של המצוה - שלא לנגוש יהודי. די היה בכך, לכאורה, כדי להגדיל בתוכנו את האהבה, אחוה שלום ורעות?

לחזק האחווה ולהעמיק ההבדלה

התשובה די ברורה. כדי להדגיש את גודל חובת האחוה בין היהודים, התורה צריכה לומר: ומנגד אין נוהגים כך כלפי מי שאינו שייך לעם היהודי. לפי דעת הרמב"ם שמצוה היא לנגוש בנכרי, יש פה דבר עוד יותר נפלא - התורה באה לומר לנו: ברגע שתנהג בסטנדרטים יוצאי הדופן של האחווה גם כלפי הגוים, אתה מטשטש את ההבדלה שבין היהודים לגוים. בזה תאמר: אמנם התורה רצתה לחזק את הקשר ביני לבין היהודי, אבל אני רוצה לעשות זאת גם כלפי הגוי. בזה רוקנת את המצוה מתוכנה. עד כדי כך, שבעל ספר החינוך משתמש במילים חד-משמעיות: "לנגוש הנכרי שיפרע מה שהוא חייב לנו, ולא נחמול ונרחם עליו להאריך לו המילוה". והוא ממשיך: "...שלא נלמד נפשותינו לחמול ולרחם עליהם, למען לא נימשך אחר מעשיהם ואחר עצתם...".

עקרונות היחס המעשי לגויים

כדי שנבין את עומק הענין, ראוי שנגדיר את הכלל העקרוני ביחס לגוים (למען הסר ספק, אין מדובר כאן על אויבים שדינם אחר לגמרי). יש להבדיל בין חיובי אחווה לאיסור להזיק. חיובי האחווה: ענייני חסד, השבת אבידה, איסור ריבית וכו' - הם חיובים יוצאי-דופן שמופנים רק כלפי היהודי. הם נועדו לחזק את הקשר הפנימי והאהבה בין היהודים, ולא כלפי הגוים שמהם דוקא יש להתרחק. שימוש בכללים אלו גם כלפי הגוים, עלול אף להמעיט בערכן של המצוות הללו, ולהחליש את רגשות האחווה בעם היהודי. לעומת זאת, האיסורים להזיק: להרוג, לגנוב וכו' - אין מטרתם לחזק את האחווה, אלא הם קודי - התנהגות בסיסיים, שראוי לנהוג בהם גם כלפי הגוים. עם זאת חשוב להדגיש, שאין חומרת איסורים אלו כלפי הגוים באותה דרגת חומרה שהם כלפי היהודים, מעצם זה שמעלת נשמת ישראל גבוהה לאין ערוך. רעיון זה נמצא גם בפסוק מרכזי אחר בפרשת ראה: "ובך בחר ה' להיות לו לעם סגולה מכל העמים אשר על פני האדמה". לכאורה, ניתן היה לוותר על החלק האחרון בפסוק. אלא שידעה התורה, שהבחירה מודגשת אך ורק דרך זה שהאחרים אינם נבחרים. טשטוש עובדה זו, מתוך רצון להיראות 'אוניברסליים' - הוא טשטוש בחירתנו. מה יש להעלים כאן? אימרו אתם: האם יש עם אחר בעולם שהיה כל כך מתבייש בהיותו נבחר?

לשכנו תדרשו ובאת שמה - מקדש עכשיו!

כדרכם של דברים גדולים ויקרים, כך גם על הדרך לבנין בית המקדש מפוזרים מכשולים, רבים מהם דמיוניים. אסור שזה ירתיע אותנו.

באחת מנבואות הנחמה היחידות של ירמיהו הוא מנבא: "כי אעלה ארוכה לך וממכותיך ארפאך נאם ה' - כי נידחה קראו (הגויים) לך; (והגוים מוסיפים ואומרים:) ציון היא - דורש אין לה!". כלומר, הגוים לעגו לישראל ("נדחה"), וכן לעגו על כך שאין מי שדורש את ציון החרבה.

לא יתכן שנשב בשקט

חז"ל לומדים מסופו של הפסוק דבר גדול: "דורש אין לה - מכלל דבעיא (שהיא צריכה) דרישה!" כלומר, מזה שירמיהו קונן על החרפה שיש בכך שהגוים אומרים שאין מי שדורש את בניינה של ציון - מכאן ניתן ללמוד שיש צורך לדרוש אותה. הנה אנחנו רואים, שחז"ל למדו מהעובדה שירמיהו אומר שהגוים לועגים "דורש אין לה" - שלא יתכן שאנחנו נשב בשקט, ונהיה בין אלו שהופכים את אי-דרישת ציון לעובדה. התנהגות כזו היא השלמה עם חילול השם הנורא ביותר, והופכת אותנו לשותפים למצב. משום כך, חז"ל הסיקו שהתפקיד שלנו הוא לדרוש ולחפש ולבקש את הדרך בה החרפה תיפסק, וישראל וירושלים והמקדש לא יהיו עוד נדחים ועזובים.

והנה, גם בפרשת 'ראה', בפסוק: "לשכנו (להשכין שכינתו) תדרשו - ובאת שמה (למקדש)", אנחנו מוצאים שוב שהמקדש הוא נושא לדרישה. ולא בכדי. מאז ומתמיד, עמדו עיכובים רבים בפני בנין בית המקדש, ואלו הצריכו מאמצים רבים לשם בנינו למרות הכל. המאמצים האלו באים לידי ביטוי במושג "דרישה". הדרישה היא ביטוי חזק, שמבטא את החיפוש הנחוש והעיקש אחר הדרך להגיע לבנין הבית, למרות הקשיים הגדולים.

אי דרישת בנין הבית הראשון

הרמב"ן מביא הסבר מפתיע לאחת הפרשיות המוקשות בסוף ספר שמואל - המגפה בישראל בעקבות חטאו של דוד שמנה את ישראל. הוא מביא פסוק מראש אותו הפרק, עוד קודם המנין: "ויוסף אף ה' לחרות בישראל ויסת את דוד בהם". רש"י כתב שם שהוא לא יודע על מה חרה אף ה'. אך הרמב"ן מסביר את הדברים כך: "ואני אומר בדרך סברא, שהיה עונש על ישראל בהתאחר בנין בית הבחירה. שהיה הארון הולך מאוהל אל אוהל כגר בארץ, ואין השבטים מתעוררים לאמר: נדרוש את ה' ונבנה הבית לשמו, כענין שנאמר 'לשכנו תדרשו ובאת שמה'... והנה, דוד מנעו ה' יתברך... ונתאחר עוד הבנין עד מלוך שלמה. ואילו היו ישראל חפצים בדבר ונתעוררו בו מתחילה, היה נעשה בימי אחד מהשופטים או בימי שאול או גם בימי דוד. כי אם שבטי ישראל היו מתעוררים בדבר לא היה הוא הבונה אבל ישראל הם היו הבונים... ועל כן נתאחר הבנין כל ימי דוד בפשיעת ישראל ועל כן היה הקצף עליהם...".

הרמב"ן מחדש כאן חידוש עצום. אנחנו רגילים לחשוב, שהקב"ה רצה לכתחילה שרק שלמה יבנה את בית המקדש. והנה אומר הרמב"ן שרק מדוד הוא מנע זאת, אך לא מהשופטים שקדמו לדוד, ואפילו ישראל בימי דוד יכלו לתפוס יוזמה ולעשות זאת! ומשום שלא דרשו את המקדש במשך כל אותם השנים, סבלו ישראל לצרות רבות ורעות.

אי דרישת הבית השני

לפני בנין הבית השני אנחנו קוראים את תוכחתו הקשה של חגי הנביא, המדברת בעד עצמה: "העת לכם אתם לשבת בבתיכם ספונים והבית הזה חרב? ועתה כה אמר ה' צב-אות: שימו לבבכם על דרכיכם! זרעתם הרבה והבא מעט, אכול ואין לשבעה, שתו ואין לשכרה, לבוש ואין לחם לו, והמשתכר משתכר אל צרור נקוב... על כן כלאו שמים מטל והארץ כלאה יבולה..." .

כלומר, גם חגי תולה את המצב הלאומי הקשה בכך שעם ישראל 'שכח' לדרוש את המקדש ומעדיף לשבת ספון בביתו.

דרישת הבית השלישי

ואילו בימינו, מיותר להביא את רשימת העיכובים שמורגלת היום בפי אנשים רבים, כמונעים, כביכול, את החובה לבנות את בית המקדש מחדש, למרות שדורנו זכה וחזרה השליטה על ירושלים לידי עם ישראל. הנה, שוב אנחנו פוגשים את החטא של חוסר דרישת המקדש. ומצטרפת לכך, כדומה לדברי ירמיהו - וביתר חרפה - אי האכפתיות שלנו מול חלול ה' המהדהד וחסר התקדים, של מסירת השליטה המעשית בהר הבית לידי אויבינו.

הבושה הכי גדולה היא, כאשר נבנים בירושלים בניני פאר גדולים, העיר מתפתחת בצורה מדהימה, גשרים, מנהרות, בניני ענק - ובאותה שעה, מעטים מוטרדים מכך שהבית העיקרי שבירושלים, שמבלעדיו ירושלים נחשבת חרבה - נותר חרב.

מעטים יחסית הם דורשי המקדש והר הבית היום. עם זאת, אנו עדים להתעוררות בקרב רבנים מחוגים שונים, שחשים את המבוי הסתום, ומבינים שהטיפול בהר הבית הוא מפתח חשוב לגאולת ישראל במהרה.