ראש השנה
ללמוד מהשופר את תכונות המנהיג
כתוב בשולחן ערוך: "שופר של ראש השנה מצוותו בשל איל וכפוף... ושל פרה פסול... צפהו זהב מבפנים פסול". "כל הקולות כשרים בשופר, הלכך היה קולו עב מאוד או דק מאוד או יבש מאוד - כשר. מיהו נראה לי דעם כל זה דווקא קול רם, אבל אם הקול הוא קול לחש, לא יצא ידי חובתו" .
מנהיג דומה לשופר:
א. מטרת השופר: "עורו ישנים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה וזכרו בוראכם" .
מטרת הנביא: "ואתה בן אדם, צופה נתתיך לבית ישראל, ושמעת מפי דבר והזהרת אותם ממני, באמרי לרשע רשע מות תמות, ולא דברת להזהיר רשע מדרכו, הוא רשע, בעוונו ימות, ודמו מידך אבקש. ואתה, כי הזהרת רשע מדרכו לשוב ממנה, ולא שב מדרכו, הוא בעוונו ימות, ואתה נפשך הצלת" . כלומר, גם מטרת השופר וגם מטרת הנביא היא לעורר את העם לחזור בתשובה.
ב. מצווה דווקא בשופר מאיל. האיל מסמל את יצחק אבינו כי האיל הוקרב במקום יצחק, ויצחק מסמל מסירות נפש, שהרי מסר את נפשו למות על קידוש השם. כשם שהשופר מזכיר מסירות נפש, למנהיג צריכה להיות מסירות נפש.
ג. מצווה דווקא בשופר כפוף, ללמדנו שאדם צריך להיות כפוף ולא בעל גאווה. מנהיג צריך להיזהר במיוחד מגאווה, כי כאשר אדם מגיע למעמד רם, יש סיכוי גדול שיהיה בעל גאווה. מלך בישראל צריך להיות תמיד עם ספר תורה בידו כדי שלא ירום לבבו מאחיו. כשם שהשופר מרמז על שפלות רוח, כך למנהיג אסור שיהיה אף שמץ של גאווה.
ד. אסור לצפות את השופר בזהב, מכיוון שכתוב "כי השוחד יעור עיני חכמים ויסלף דברי צדיקים" . מנהיג, במיוחד, צריך להיזהר מהשפעת הכסף והזהב. יש חשש שתמורת כסף לישיבות ומוסדות, ישנה את דבריו - אמנם לא ישקר, אבל לא יאמר את האמת. השופר חסר הקישוט מרמז שאסור שמנהיג יהיה מושפע מכל תמורה ומכל פיתוי.
ה. אם השופר משמיע קול חלש, לא יוצאים ידי חובה. יש מנהיג שאומר את האמת, אך אומר זאת לאנשיו בשקט, וזה לא מועיל. אלא צריך לומר את האמת בקול רם, כדי שהכל ישמעו ליראה את ה'. גם המנהיג לא יוצא ידי חובתו אם הוא מדבר רק בשקט ובקול חלוש.
ו. "כל הקולות כשרים" - יוצאים ידי חובת תקיעות גם אם קולות השופר הם עבים או דקים. מכאן לומדים שמי שיודע לומר את האמת, צריך לדבר ולהנהיג, גם אם לא התברך בתכונה חיצונית כמו כושר התבטאות מרשים או כדומה.
בסיכום:
• תפקיד המנהיג לעורר את העם לחזור בתשובה.
• למנהיג צריכה להיות מסירות נפש למות על קידוש השם.
• אסור שיהיה למנהיג אף שמץ של גאווה.
• אסור למנהיג ללכת שולל אחרי תמורות חומריות, אלא עליו לומר את האמת.
• המנהיג צריך לומר את האמת בקול רם וללא פחד.
• מי שיודע את האמת, צריך להיות מנהיג - להשמיע את האמת ולא לפחד מכך.
עול מלכות שמים ואמונה
במסכת ראש השנה יש מחלוקת בין רבי יוסי לרבי יהודה: "'שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד' - מלכות, דברי ר' יוסי. ר' יהודה אומר: אינה מלכות. 'וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלוקים אין עוד' - מלכות, דברי רבי יוסי. ר' יהודה אומר: אינה מלכות". המחלוקת מדברת על הפסוקים המופיעים בחלק "מלכויות" שבתפילת המוסף של ראש השנה: האם צריכה להופיע המילה "מלך" בפסוק כדי שייכלל הפסוק ב"מלכויות"? לפי רבי יוסי, לא צריכה להופיע מילת "מלך", אך לפי ר' יהודה, צריכה. הרמב"ם פוסק שלא חייבת להופיע המילה "מלך" בפסוק, אלא די שהפסוק מביע את הרעיון של מלכות או עול מלכות שמים. על אותה דרך, ניתן לומר שיש הרבה אנשים שאומרים "מלך" או "מלכות" ממש, אך אינם מאמינים או אינם מתכוונים באמת למה שהם אומרים. ומצד שני, יש אנשים - וכך צריך להיות - שלא אומרים "מלכות" ממש, ובכל זאת ממליכים את הקב"ה עליהם באמת ומקבלים עליהם עול מלכות שמים.
"שכן ארץ ורעה אמונה בטח בה' ועשה טוב" . רבנו בחיי בספרו "כד הקמח" לומד מכאן שהביטחון בה' קודם למעשה הטוב. האמונה היא קבלה וידיעה ברורה, שאכן הקב"ה קיים, ושהוא יצר את הכל, ושהוא פעל ועשה נסים ונפלאות גדולים למען ישראל. כלומר, האמונה היא ידיעה והחלטה על דבר שבעבר, דהיינו, שהקב"ה אכן ברא את העולם ואכן עשה נסים לאבותינו במצרים ועל ים סוף ובכל האירועים המתוארים בתנ"ך. ואילו הבטחון הוא פועל יוצא מן האמונה, ומורה על העתיד, והוא ידיעה ושכנוע פנימי שכמו שבעבר עשה הקב"ה נסים ונפלאות, כך בטוחים אנו וברור לנו שיעשה לנו נסים גם בעתיד.
יש שלושה סוגי מאמינים:
א. יש אנשים שמאמינים שה' ברא את העולם, קרע את ים סוף ונתן את התורה, אך אינם בוטחים שה' יעשה לנו ניסים או יקיים את אשר הבטיח לנו.
ב. יש אנשים שמאמינים "באופן כללי" בה', אך לא מאמינים כשמדובר בעניין מעשי. למשל, הם מאמינים באופן כללי שה' הוא כל יכול, אך אינם מאמינים שהוא יכול לנצח את כל אויבינו מסביב.
ג. יש אנשים המאמינים בכל, אך כאשר מגיע "רגע האמת", והם נדרשים לפעול ולהסתכן על פי אמונתם, הם מפחדים. הם גם מצליחים למצוא לכך את התירוצים הטובים ביותר. בפרשה שקראנו היום נאמר: "גרש האמה הזאת ואת בנה" . כך אומרת שרה לאברהם, אך אברהם אינו חושב שזו הצעה טובה: "וירע הדבר מאוד בעיני אברהם על אודות בנו... [וה' מכריע ואומר]: כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה, כי ביצחק יקרא לך זרע" . יש צורך בביעור הרע ובהבדלה. כדי שיצחק יירש ויהיה הגדול שבאחים (ברוחניות), אנו צריכים להפריד ממנו את הרע ולהבדיל בינו לבין הרע (ישמעאל). אמנם רחמנות וחסד יאים ליהודים, אך רחמנות שלא במקומה היא אכזריות, כמו שהרמב"ן מגדיר אותה "רחמנות הטפשים".
ביטחון
הגמרא אומרת: "ההוא תלמידא דהוה קא אזיל בתריה דרבי ישמעאל ברבי יוסי בשוקא דציון [שער שכם] חזייה דקא מפחיד. אמר ליה: חטאה את, דכתיב 'פחדו בציון חטאים' . אמר ליה: והכתיב 'אשרי אדם מפחד תמיד'? אמר ליה: ההוא בדברי תורה כתיב". כלומר, צריך להיות פחד מפני ביטול תורה, אך פחד מפני גוי או מפני בשר ודם, ח"ו, הוא איסור. כתוב בגמרא שחכמים ביקשו לגנוז את ספר קהלת משום שלכאורה דבריו סותרים זה את זה. כתוב: "ושבחתי אני את השמחה" , ולעומת זאת כתוב: "ולשמחה מה זו עושה" . הגמרא מיישבת את הסתירה בהסבירה שהשמחה המשובחת היא שמחה של מצווה, שבה השמחה טפלה למצווה, ולעומת זאת, השמחה האסורה היא שמחה של הוללות, שבה ההוללות היא העיקר. וצריך להבין שיש קשר בין שמחה לביטחון: האדם השמח בוטח בה', ואילו אדם שכל הזמן דואג וחושש, אינו בוטח בה'. לכן, חוסר שמחה מראה על חוסר ביטחון בה'.
בראש השנה דנים את האדם. אבל במקום לשבת באפר, ישראל מתפללים ואחר כך הולכים לאכול בשר ולשמוח, כי קודם צריך שפלות ואחר כך שמחה, אך בשום אופן לא דיכאון. "אשרינו, מה טוב חלקנו ומה נעים גורלנו" . כשאדם אומר זאת בתפילתו, הוא צריך לעצור לדקה ולהתכוון בכוונה גמורה: אשרינו! מתוך מיליארדי אנשים, אנו נבחרנו להיוולד יהודים!
שופר, גאווה לאומית
הרמב"ם אומר: "מצוות עשה של תורה לשמוע תרועת השופר". השופר הוא מרכז היום הזה, "יום תרועה". אנו ממליכים את הקב"ה על עצמנו ועל העולם. השופר הוא סימן של מלכות - כך אומר ר' סעדיה גאון. ה' הוא המלך, ואנו מבטלים את עצמנו אליו. השפלות הזאת מלווה שמחה וביטחון, כי ה' הוא מלך, אבל הוא המלך שלנו.
"וספרת לך שבע שבתות שנים שבע שנים שבע פעמים... והעברת שופר... יובל היא תהיה לכם" . "והארץ לא תמכר לצמיתת כי לי הארץ... גאולה תתנו לארץ" . יובל הוא סמל מלכות ה', סמל לכך שהארץ שייכת לה' - וגם אז תוקעים בשופר.
ובהר סיני: "ויהי ביום השלישי בהיות הבוקר, ויהי קולות וברקים וענן כבד על ההר, וקול שופר חזק מאוד ויחרד כל העם אשר במחנה" . הייתה אז חרדה מה' שהוא המלך, אבל הוא נתן לנו את התורה: "והייתם לי סגולה מכל העמים, כי לי כל הארץ, ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש" .
"וילך דוד ויעל את ארון האלוקים מבית עובד אדום עיר דוד בשמחה... ודוד מכרכר בכל עז לפני ה'... ודוד וכל בית ישראל מעלים את ארון ה' בתרועה ובקול שופר" . השופר נזכר גם בכיבוש יריחו ובמלחמת גדעון.
אמרו חז"ל: "'וישא אברהם... והנה איל אחר נאחז בסבך'... א"ר חנינא ב"ר יצחק: כל ימות השנה ישראל נאחזים בעבירות ומסתבכין בצרות, ובראש השנה הן נוטלין שופר ותוקעין בו... והוא מוחל להם וסופן ליגאל בקרנו של איל שנאמר 'וה' אלוקים בשופר יתקע'".
"עלה אלוקים בתרועה, ה' בקול שופר" . "כל מקום שנאמר שופר בכתובים, סימן יפה הוא לישראל" . השופר הוא הקריאה של מלכויות - "הללוהו בתקע שופר... כל הנשמה תהלל י-ה, הללויה" . וכן: "מזמור, שירו לה' שיר חדש, כי נפלאות עשה, הושיעה לו ימינו וזרוע קדשו... בחצוצרות וקול שופר, הריעו לפני המלך ה'" . יש להדגיש שני דברים: א) רק במקדש ה' הוא מלך, כמו שכתב מהרש"א: "ובזמן שבית המקדש קיים קראו להקב"ה מלך, אבל בזמן שגלו, קראו אב ולא מלך". והרמב"ם כתב: "במקדש היו תוקעין בראש השנה בשופר אחד ושתי חצוצרות... אבל בשאר מקומות אין תוקעין בראש השנה אלא בשופר בלבד". ב) מלכות ה' היא על ידי "ימינו וזרוע קדשו" - הגויים מבינים רק כוח. רק בכוח מולך ה' ומתקדש שמו.
בראש השנה חובה עלינו להמליך את הקב"ה למלך. ואם בידינו להמליכו בארץ, זו חובה! אם לא נעשה כך, אנו מחללים שם שמים. הגאולה תהיה בזכות קידוש שמו. עלינו לקדש את השם ולהמליכו למלך, ואז יגאל אותנו בשופר של איל: "וה' עליהם יראה ויצא כברק חצו וה' אלוקים בשופר יתקע" . "והיה ביום הוא יתקע בשופר גדול ובאו האובדים.. והשתחוו לה' בהר הקדש בירושלם" . עלינו לקדש שם שמים על ידי שופר, כמו צופה שתוקע בשופר. ויתכוון כל אחד ב"אבינו מלכנו" שאבינו יהיה מלכנו.
"'ה' אלוקיו עמו ותרועת מלך בו' זה שופרות ומלכיות... מה ראו חכמים לומר מלכות תחילה ואחר כך זכרונות ושופרות? אלא, המליכהו עליך תחילה, ואחר כך בקש מלפניו רחמים כדי שתיזכר לו. ובמה? בשופר של חירות. ואין שופר אלא של חירות, שנאמר 'והיה ביום ההוא ייתקע בשופר גדול'.... מהיכן התקיעה יוצאה, זה שנאמר 'קול שאון מעיר קול מהיכל קול ה' משלם גמול לאויביו' " . כתב הרמב"ם : "אין מזכירין זכרונות, מלכויות ושופרות של פורענות... ויש לו להזכיר פורענות של הגויים.
"שמע ישראל" - מפסוקי מלכויות. היהודי צריך לומר כמו שאומר, להבדיל, הערבי: "אללה אכבר". לצערנו, הפכנו קידוש השם לחילול השם; את המלכות החלפנו בעבדות.
ספרי חיים וספרי מתים
אחד מרגעי השיא שבכל תפילת חג יהודית הינו שירת ההלל לכבוד בורא עולם. בשל כך שואלים חז"ל מדוע אין אומרים הלל בראש השנה, ומשיבים: "אמרו מלאכי השרת לפני הקב''ה - רבש''ע, מפני מה אין ישראל אומרים שירה לפניך בראש השנה וביום הכפורים? אמר להם - אפשר מלך יושב על כסא דין וספרי חיים וספרי מתים פתוחין לפניו וישראל אומרים שירה?" בתשובה זו טמונה התהום הפעורה שבין היהדות בצורתה המקורית, הדתית, לבין אותה רדידות ריקה, חלולה ומלאכותית שמרכיבה את הזיוף המתקרא "יהדות" רפורמית-קונסרבטיבית, ובדרגה פחותה אמנם, אף גורמים קיצוניים בזרם ה"אורתודוקסי-מודרני".
אמונה דתית, יהדות, אין משמעה דבר יבש, קר, הניתן למדידה, אשר מנתחים את רעיונותיו ואז מסכימים או דוחים אותם על סמך כח שיפוטו של בן-אנוש. אין זה האדם אשר "מסכים" עם עקרונות דתיים מתוך רצונו האישי ואשר מְמַנֶּה את עצמו לתפקיד השופט והמתווך אשר מחליט מהי אמת ומה לא, ובכך הוא עצמו נעשה לאל האמיתי. אין היהדות בגדר מערכת רדודה של פולחן, אותה מקיימים בשל צרכים חברתיים ושמירת מנהגים עתיקים, מין מערכת כזו הערבה לחיך ולאגו, שאינה שנויה במחלוקת ומקובלת על הכל, מערכת המותאמת לערכי החברה ותבניותיה. אכן, אין הדת היהודית ככל הדתות, מה שקרוי בלעז "רליגיה". היהדות הינה יעוד לאומי, עול של מלכות שמים המחייב את האומה, אשר הוטל על היהודי שכורע את ראשו ומכופף את צווארו מתוך יראה, יהודי הרועד בפני ה' הפותח ספרי חיים וספרי מתים - את ספרו שלו, של כל יהודי, לחיים או למוות - וגוזר מי יחיה ומי ימות, מי יסבול ומי לא, מי יבכה ומי יצחק, מי יתאנח ומי יחייך, מי ימשיך לשהות מחר בקרב אהוביו, ומי יפרד מהם, לנצח.
ראש השנה ויום הכיפורים, עשרת ימי תשובה, הם ימים של יראה, של פחד בפני הכל-יכול, ימים של רעדה ותחינה, של אמונה אמיתית בא-ל אמיתי. כל הדברים הללו הינם דברים שהרפורמים והקונסרבטיבים, המונהגים בידי אנשים אשר בצורה כזו או אחרת הינם כופרים, אינם יודעים מהם מאומה, אינם מרגישים אותם, ועל כן עבורם - אין הדברים הללו בגדר כלום. כנגד אותו מיצג פולחני מצועצע, מלאכותי וריק מתוכן, המעורר גועל נפש, ואשר אף לא אחד מהם מאמין בו, החל ברבאיי וכלה באחרון ה"מתפללים", עומדת היהדות האמיתית בעלת הרגש העמוק, המושרשת ביראה ופחד אמיתיים וכנים בפני בורא עולם, בו היהודי מאמין באמת.
יראת שמים; פחד מפני ה'; יראת חטא; אלו התנאים ההכרחיים, היסודיים לקיומה של יהדות אמיתית. וכך מכריז דוד המלך בתהילים: "ראשית חכמה - יראת ה'", ואלו דברי חז"ל: "כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו, חכמתו מתקיימת, וכל שחכמתו קודמת ליראת חטאו, אין חכמתו מתקיימת". והתורה עצמה מצווה בכובד ראש: "ויראת מאלקיך, אני ה'", ושוב: "את ה' אלקיך תירא ואתו תעבד ובשמו תשבע". ושוב דוד: "עבדו את ה' ביראה וגילו ברעדה". וכן מלמדים רבותינו: "'יראת ה' טהורה עומדת לעד' , מהו כך, אתה מוצא אדם שונה מדרש הלכות ואגדות, ואם אין בו יראת חטא אין בידו כלום... אם יש לך יראת חטא הכל שלך, שנאמר 'והיה אמונת עתיך וגו' יראת ה' היא אוצרו' ". ועוד: "כל אדם שיש בו יראת שמים דבריו נשמעין שנאמר 'סוף דבר הכל נשמע את האלקים ירא' וגו' מאי 'כי זה כל האדם' א"ר אלעזר אמר הקב"ה כל העולם כלו לא נברא אלא בשביל זה". ועוד: "אוי להם לשונאיהן של תלמידי חכמים שעוסקין בתורה ואין בהן יראת שמים". וכאשר שכב רבן יוחנן בן זכאי על ערש דווי ובאו תלמידיו לבקרו, אמר להם: "יהי רצון שתהא מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם, אמרו לו תלמידיו - עד כאן? אמר להם - ולואי, תדעו כשאדם עובר עבירה אומר שלא יראני אדם".
עבור היהודי שמאמין ביהדות האמיתית, יראה ופחד מפני ה' מהווים תנאים מוקדמים והכרחיים להיותו יהודי דתי, שומר מצוות. פחד ויראה מפני הא-ל שבשמים, שמעניש את החוטאים ומשלם להם כגמולם - הרי אלו מרכיבים חיוניים ביהדות, והם מאוסים בעיני היהודי המודרני, אשר יוצר הן את האל והן את המושגים ה"יהודיים" בצלמו כדמותו, על-פי שאיפותיו ותאוותיו, "יהדות" הגזורה על-פי גזרת האופנה העדכנית. עונש וגמול על חטאים? יותר מכך, עצם המושג של חטא? דברים אלו מדיפים ריח של ימי הביניים והם זרים ומנוכרים בעיני היהודים המתיוונים והרבאייס הנואמים מבימות הטמפלים החלולים. בחוסר תום לב, הם ממציאים כל מיני טענות כנגד המושג של פחד ויראה מפני ה', ונואמיהם המקצועיים מדקלמים בציניות שיותר טוב לאהוב את ה' מאשר לירא ממנו, ביודעם בה בשעה שהם מבטאים את אותה צביעות, כי אינם לא יראים ולא אוהבים, שכן הם בקושי מאמינים בו.
קשה להרגיש פחד ויראה מפני א-ל שאדם לא מאמין בו. בוודאי שאי אפשר לרעוד בפני "אל" שהאדם יצר עם כל המגבלות הנצרכות, מין דמות של סנטה קלאוס שתמיד מחייך ושמח. אי אפשר להיות ירא חטא, כאשר אינך מאמין במושג "חטא". וזו הסיבה שבגינה אותם אתאיסטים ואגנוסטים השולטים בסניפי הטמפלים כיום לעולם לא יצליחו להחדיר יראת חטא בקרב צאן מרעיתם, אשר בין כה וכה נגועים עד לשד עצמותיהם ברעל החומרנות, אותו הם סופגים מדי יום, מדי שעה.
היהודי המקורי, היהודי האורתודוקסי השלם בן הדת האמיתית, מתעורר מדי בוקר בחודש אלול, החודש שלפני הימים הנוראים, ורועד בשומעו את תקיעת השופר. הוא יודע שהימים בהם נפתחים הספרים ממשמשים ובאים. הוא קם מוקדם כדי לומר סליחות, שכן מי שבאמת מאמין בה', באמת מאמין גם במושג של חטא ובאמת מאמין בעונש - והוא רועד מפחד. ובראש השנה, כשהוא כורע בתפילת העמידה, הוא בוכה פשוטו כמשמעו בהתוודו על חטאיו. ובימים הנוראים, בעשרת ימי תשובה, הוא יושב ומתחנן בפני ה' שיסלח לו ולאהוביו ולעם ישראל בכלל, כי הוא באמת מאמין שחטא ועונש קיימים במציאות והספרים פתוחים ושמו נכתב ונקרא וגורלו מוכרע.
ראיתם פעם מישהו בוכה בטמפל רפורמי או קונסרבטיבי? ואם כבר שואלים, אמרו לי באמת כמה יהודים מודרדוקסים רועדים ומזילים דמעה באותם ריכוזים עליזים ואופנתיים, בהם מילת הקסם היא "להתפשר"? מי מביניהם יוכל אי פעם לכתוב או אפילו לקרוא את מילותיו של הפייטן מתוך אותה יראה ורעדה שאוחזות ביהודי בעל האמונה האמיתית -
"אלוקים אלוקי, אתה להב ואני קש - ומי ירחם על קש, הלא להב?
אלוקים אלוקי, אתה מלך ואני אביון - ומי ירחם על אביון, הלא מלך?
אלוקים אלוקי, אתה סומך ואני נופל - ומי ירחם על נופל, הלא סומך?
אלוקים אלוקי, אתה תחילה ואני סוף..."
אלו מילותיו של היהודי הפונה לא-ל חי וקיים בערגה ובזעקה - אני מאמין, אני מאמין... אני יודע! כך נראה יהודי ירא שמים; יהודי אמיתי. וזהו היהודי שאוהב את ה'. כי אהבה כנה ואמיתית לה' יכולה לבוא רק מתוך יראה כנה ואמיתית מפניו. האם קיים מנהיג רפורמי או קונסרבטיבי ולו אחד שיכול לעמוד בפני האלוקים ולומר שזכה לכך?
מעטו של הרב בנימין זאב כהנא הי"ד
מה המטרה: המִצוה או המְצוה?
בראש השנה אנחנו נזכרים: המצוות הן דבר הכרחי, אבל הן בהחלט אינן התכלית. הן הביטוי המעשי לקבלת עול מלכות שמים.
במדינה המודרנית הדרישה מהאזרח היא למלא אחרי חוקי המדינה, על מנת שיהיה סדר ולא יהיה מצב בו "איש את רעהו חיים בלעו" . אזרח שמקפיד על הוראות החוק, נחשב אזרח למופת, ואת אף אחד לא מענין מה המניעים שלו להקפדה על קיום החוקים. במדינה המודרנית אין מושג של כבוד מהותי למחוקק או למסגרת, אלא רק של עליונות החוק. אפילו חוקים שעניינם כיבוד המסגרת או המחוקק, כמו למשל האיסור לבזות את הדגל, לא נובעים מתוך כבוד לעצם הדגל או השליט. חוק כזה נחקק רק מתוך הכרה שעל מנת לשמור לאורך ימים על החברה, יש לדאוג שהיא תהיה חברה מלוכדת סביב משהו. אבל כבוד למדינה או לשליט כערך עצמי, זה דבר שעבר מן העולם.
מצוות בכל פינה
ומה בקשר למערכת התורנית? לכאורה, גם התורה מלאה חוקים. קוראים להם "מצוות". למעשה, חיי היהודי אף מלאים בחוקים יותר מאשר כל מערכת אחרת בעולם. מהבוקר עד הערב, בכל יום של השנה, היהודי עסוק במצוות. בכל אשר יפנה, בכל תחום, ברמה פרטית או כללית, משפחתית, עסקית או אישית - היהודי מסובב במצוות. לא פלא, לפיכך, מדוע יהודים נאמנים מגיעים פעמים רבות למסקנה, שהמטרה בחיים היא לקיים מצוות. רבות ככל האפשר.
לא קבלנים של מצוות
אבל זה לא מדויק. במערכת התורנית, בניגוד למקובל במסגרת חוקית אחרת, אנחנו מוצאים מושג נוסף. מושג של יראה וכבוד כלפי המחוקק, הקדוש-ברוך-הוא, וקבלת עולו כערך מוחלט. שימו לב: אין הכבוד לה' וקבלת עולו רק אמצעי לקיום מצוותיו (כמו שהכבוד לדגל הוא רק אמצעי נוסף לשמירת סדר חברתי). לכשנתבונן בדבר נמצא שההיפך הגמור הוא הנכון: כל מערכת החוקים, המצוות, הם טפלים לערך של קבלת עולו של המְצווה!
והנה השוני הגדול: אם יש אזרח שמדקדק בקיום חוקי המדינה מתוך מניעים תועלתיים גרידא, ובאותה שעה הוא בז למסגרת, למדינה ולמחוקק - זה לא יפריע לאף אחד. העיקר שאתה שומר חוק ולא פוגע באף אחד. לעומת זאת, ברור לכולנו שיהודי שיקיים מצוות מתוך גישה של בוז למְצַוה המצוות, או אפילו רק מתוך התעלמות מהמחוקק - אין למצוותיו ערך! אין זה מברך אלא מנאץ! משום שאין מטרת בריאת היהודי להיות קבלן ביצוע של מצוות, אלא עיקר המטרה היא עצם קבלת העול של מי שנתן את המצוות!
עול מלכות שמים תחילה
אין זה אומר, חלילה, שאין המצוות חשובות. כבר ציינו, שהמצוות מלוות את היהודי על כל צעד ושעל. עם זאת, כל הזמן אנחנו צריכים לזכור את מה שנאמר במסכת ברכות: "למה קדמה 'שמע' ל'והיה אם שמוע'? אלא כדי שיקבל עליו עול מלכות שמים תחילה - ואחר כך יקבל עליו עול מצוות". קיום מצוות - אך ורק מתוך קבלת עול מלכות שמים. עול מלכות שמים זה העיקר. אם כן, המצוות למה בכלל ניתנו? כי הדרך היחידה בעולם הזה שהוא עולם העשיה, להוציא לפועל את הדבקות שלנו בקדוש-ברוך-הוא ואת קבלת עול מלכותו, היא על ידי מעשים -והמעשים הינם המצוות!
במילים אחרות: הכבוד, היראה וההתבטלות כלפי הקדוש-ברוך-הוא אינם אמצעי לחיזוק דבקותנו בקיום המצוות. להפך - קיום מצוות ה' בלי פקפוקים וערעורים, היא הדרך והאמצעי לבטא ולהוכיח את קבלת עול מלכותו של ה'. בדומה לזה אומר בעל "ספר החינוך" בהסברן של מצוות רבות - שהן ניתנו מפני ש"אחרי הפעולות נמשכים הלבבות". שוב אנו רואים את הרעיון שהעיקר הוא לא הפעולה החיצונית של האדם. מדוע דרוש המעשה? מפני שהוא מושך אחריו את התודעה ואת ההזדהות.
הרעיון של ראש השנה
והנה הגענו לראש השנה. אנחנו מגיעים אליו אחרי חודש אלול שלם, בו היינו צריכים לטפל במומי נפשנו ולהבריאם - לבדוק את מצב המידות שלנו, ולתקן את אותן המצוות בהן זלזלנו. והנה, מגיע ראש שנה - ואין שכר לכל זה. כל התוכן של יום ראש השנה הוא רק המלכת ה'. לכאורה זו סטיה מכל מה שעסקנו בו בחודש אלול, ובמה שעוד נעסוק במהלך עשרת ימי תשובה ויום כיפור. אך לא. בראש שנה אנחנו עוצרים ונזכרים בעיקר, ביסוד. לשם מה כל הטיפול במידותינו המקולקלות? מה מטרת התיקון שאנחנו עורכים לצורת קיום המצוות שלנו? למה בכלל באנו לעולם? והתשובה היא: המטרה של הכל היא לקבל עלינו את עול מלכות ה', לקדש את שמו ולהשליט את יחודו בעולם כולו. אם אנחנו רוצים להיות 'אזרחים' טובים לה', לא די בפעולות חיצוניות. עלינו לאמץ את הרעיון של ראש השנה, להמליך את ה' על עצמנו, ולבטל את מעשינו - ובעיקר את השקפותינו האישיות - כלפי מה שה' רוצה.
רבי אמנון ממגנצא - לא רק הצהרות!
כמסופר בספר "אור זרוע" , עמד רבי אמנון זה זמן רב תחת הפצרות ושכנועים קשים שימיר את דתו. בפניו נפתחו אפשרויות נדירות בשלטון, כשמהעבר השני - אם יסרב להצעה - מסכן הוא את כל מעמדו ואולי אף את חייו. מצב זה נגזר מעצם מהותה של גלותנו בין הגויים. בדרך כלל ידועים לנו הסיפורים על אלו שעמדו באמונה, ודחו את ההצעה המפתה בתיעוב. אך היו, לדאבוננו, גם כאלו שלא עמדו בפיתוי, וקיבלו את ההצעה. תוקפו ופרסומו של רבי אמנון בא דווקא בגלל העובדה שלפחות כלפי חוץ ועקב ההפצרות הקשות, הוא הסכים לשקול את ההצעה, ובעקבות ייסורי המצפון הקשים שהציקו לו מיד לאחר מכן ועד למותו הטראגי על קידוש השם.
ה' מלך - מה זה אומר?
מעשה זה הוא הסיפור של "מלכויות" שהן מרכזו ונשמתו של ראש השנה. ודווקא מפני שמרבים כל כך להזכיר את העובדה הזו, וכל התפילות בראש השנה סובבות סביב הציר הזה של "מלך כל הארץ", יש חשש שלא ניתן לב למשמעות המלכת ה' בעולם. כי לא די להכריז "ומלכותו בכל משלה" - מהודו ועד כוש, מסין ועד אוסטרליה, אדרבא, לעיתים הצהרה מרחיקת לכת כזו - דווקא מקילה עלינו להתחמק מעיקר העיקרים שהוא להמליך את ה' על עצמנו! משמעות המלכת ה' היא קודם כל על עצמנו עד כדי נכונות לוויתורים מפליגים ומפחידים , מסירות נפש! כי רק מסירות נפש היא ההוכחה לזה שאמונתנו אינה מילים ריקות מתוכן והצהרת שווא - אלא דבר איתן שיש לו בסיס איתן בלב האדם.
רבי אמנון - סמל ראש השנה
זהו רבי אמנון. הוא הבין מיד שבהסכמתו לשקול - ולו כלפי חוץ - את דרישתם, הסכים בעיני ההגמון ושריו לשקול ויתור על ההכרה במלכות ה' האחד האמיתי בעולם - תמורת הנאה חולפת או על מנת להינצל מסכנה גופנית. בזה הוא גרם את ההפך הגמור מתפקידו של היהודי שהוא להמליך את ה' בעולם. כשהבין מה שעשה, החליט רבי אמנון לעשות מעשה. הוא החליט לתקן את מעשהו באותה מידה בה פגם. תחת חילול ה' הביא לקידוש השם אדיר במותו, ועד היום אנו אומרים את "ונתנה תוקף" ברגש, כסמל להמלכת ה' על העולם ועל עצמנו ובכך חשים אנו את משמעות תוקפו של היום.
הנכונות למסור נפש בשביל המלך
סיפורו של רבי אמנון וסיפורם של מקדשי ה' בכל הדורות, שמתו כשבפיהם הפסוק "שמע ישראל" (הפסוק המרכזי בפסוקי ה"מלכויות" הנאמרים במוסף של ראש השנה), מעביר אלינו את המסר שלא די בהצהרות. רק נכונותנו היומיומית לוותר על הנאות ועל מוסכמות כדי לבצע קידוש ה', ותוך כך להיות מוכנים לאפשרות של הצורך למסור נפש למען עם ישראל וארץ ישראל כשיבוא הדבר לידינו - היא ראיה שאכן יש לנו בטחון בה'.
שופרות סתומים
בראש השנה יהדהד באוזנינו קול השופר. אין בית כנסת בארץ שהשופר ידום בו. גם אם יתגלו קשיים בשופר או בתוקע - יחליפו אותם, שהרי השופר חייב להישמע בראש השנה. כל זה נכון לגבי השופר, אותה קרן אייל שנצטווינו לתקוע בה. אך מה בענין שופרות אחרים? שהרי השופר מסמל לנו את המנהיג והצופה שקם ותוקע בשופר ומזהיר, ומודיע ואומר את דרך ה'. כמה שופרות כאלו דוממים! והם דוממים לא שנה אחת, ולא שנתיים. ודאי יש להם סיבות מסיבות שונות: זה מפחד, זה חושש, זה יפגע, זה עצל וכו'. אך הם לא ממלאים את תפקידם! כל אותם רבנים, פרנסים ושליחי ציבור שלא מתריעים הם שופרות סתומים! וכששופר סתום, ישנן שתי אפשרויות - או שמנענעים אותו חזק-חזק עד שהוא חוזר לכושרו לתקוע, או שמחליפים אותו. לא בגלל שלא אוהבים אותו, אלא פשוט, מפני שהוא אינו ממלא את תפקידו. כך הוא לגבי אלו שעליהם להיות צופים לדור. מפחדים לפתוח את הפה? הצו "לא תגורו מפני איש " גדול עליכם? לכו הביתה, ותנו לשליחי ציבור נאמנים להיות שופרות מהדהדים ומועילים!
© כל הזכויות שמורות