שופטים

 שופטים

טז:יח שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים, תִּתֶּן-לְךָ בְּכָל-שְׁעָרֶיךָ 

כפיה תורנית - הלכה פסוקה

כפייה תורנית היא הלכה פסוקה, למרות הניגוד הבולט לתרבות הזרה הגויית. כי כך ציווה ה' יתברך. "ושוטרים - הרודין את העם אחרי מצוותן, שמכין וכופתין במקל וברצועה עד שיקבל עליו את דין השופט" . וז"ל חז"ל: "שיהא השוטר כשופט כשיהו המעשים כנגד המקל והרצועה ושלא יהא המכה צריך ללקות".

ואלה דברי החינוך: "למנות שופטים ושוטרים, שיכריחו לעשות מצוות התורה ויחזירו הנוטים מדרך האמת אליה בעל כרחם, ויצוו בראוי לעשות, וימנעו הדברים המגונים, ויקיימו הגדרים על העובר עד שלא יהיו מצוות התורה ומניעותיה צריכות לאמונת כל איש ואיש". הרי לפנינו מצות הכפייה, המצוה לכפות על היהודי את הטוב. וכל כך למה? אמרו חז"ל: "אם אין שוטר אין שופט".

כלומר, התורה והמצוות והדינים לא ניתנו כסתם שעשוע שכלי, משחק אינטלקטואלי לאנשי רוח לשחק בהם וליהנות מחכמתם. אדרבה, כפי שאמרו חז"ל: "הלומד שלא לעשות נוח לו אילו לא נברא", וכן: "הלומד שלא לעשות נוח לו אילו נהפכה שלייתו על פניו".

אם כן, גם אצל מערכת המשפט התורנית, חלילה לנו להשאיר את מצוות ה' יתברך כשעשוע שכלי, ומשום כך נקבעו שופטים לגזור את הדין ושוטרים להגשימו ולכופו על הצבור, ואכן קיימת מצוה מדאורייתא של כפיית הטוב על הציבור, כי בלי זה אין שופט ואין משפט ואין עולם.

האסון שבדמוקרטיה המערבית

וכלל זה של כפיית הטוב על הצבור גורר עוד ניגוד יסודי ובולט בין תורת ה' ומושגיה לבין התרבות הזרה של הגוים, והוא בענין הדמוקרטיה וההליכה אחר הרוב בכל נושא ונושא. הרי לפי תרבות הנכרים אין אליל יותר נשגב ואין עגל יותר זהוב מזה של הדמוקרטיה, שלפניה תכרע כל ברך נכריה, תישבע כל לשון מלשין.

הדמוקרטיה נתנה הכשר ואישור לתועבות ולפשעים, והפכה את העולם מיצירתו ורכושו הבלעדי של אדון כל הארץ - ה' יתברך - לנכס הפרטי של האדם השפל. מעולם שמגמתו היתה "כולו טוב", מעולם של קדושה וטהרה ואמת, הפכה אותו הדמוקרטיה, דרך קביעתה המעוותת והמסולפת והשקרית ש"הרוב הישר בעיניו יעשה", דרך הכרזת מלחמה על אדון כל הארץ וגזירותיו - "ננתקה את מוסרותימו ונשליכה ממנו עבותימו" - לעולם של חמדנות ואנוכיות ובהמיות, כאשר הרוב הדומם, המחפש את הטוב בעיניו ואת החופש לקום ולצחק, קובע את אורח חייו של הפרט, המדינה והעולם לפי שכלו ורגשותיו.

הכי קל להיות חבר של כולם

יותר קל לאדם לא להוכיח, להיות חבר של כולם, להיות "מתון". אך לא כך היא דרכה של תורה, אלא דווקא מתוך אהבה יש להוכיח. אדם שיש לו בן שעושה רע, אינו מתחנף אליו, אלא מוכיח אותו. "חנוך לנער על פי דרכו" . כאשר ליהודי יש קרע, לכל ישראל יש קרע, כל העם נקרע. אין לטעון שתוכחה היא כפייה, כי כולנו באותה ספינה. המדרש אומר: "משל לבני אדם שהיו יושבין בספינה, נטל אחד מהן מקדח והתחיל קודח תחתיו. אמרו לו חבריו: מה אתה יושב ועושה? אמר להם: מה אכפת לכם? לא תחתי אני קודח? אמרו לו: שהמים עולין ומציפין עלינו את הספינה" . זהו מושג הערבות שבישראל. "כפייה דתית" היא מצווה מהתורה, גם מבחינת החובה להציל את החוטא, וגם מבחינת חובת המוכיח להציל את עצמו ואת העם כולו. המושג "חיה ותן לחיות" הוא מושג גויי. הדוגל במושג זה אינו מבין שיש עניין של שכר ועונש.

חובה להשתחרר מהמושג של "פרקטיות", מהטענה האומרת שאם אחד כופה, השני דווקא לא יקיים. אלא מוטלת עלינו החובה של כפייה למען הזולת ולמען העם באהבה - ודווקא בגלל האהבה. יש בזה קבלת עול מלכות שמים כמות שהיא. ה"מתון" הוא מחניף. אף אחד מהשמאלנים לא יכול לטעון טענות של אהבת ישראל, שהרי הם האחרונים שהצטרפו למאבק לשחרור יהודי רוסיה וסוריה, ודווקא הדתיים פעלו במאבק הזה. יתרה מזו, הם מסרו יהודים לבריטים ורצחו יהודים בדם קר כפרשות אלטלנה ודהאן. חייבים אנו להשתחרר מהתסביכים; אנחנו אוהבי ישראל, ואילו הם שונאי הדת והיהודים. אהבת ישראל מחייבת אותנו למסור נפש למען כל אחד מישראל, ללכת וליפול על קידוש שמו יתברך, ואהבת ישראל גם מחייבת אותנו להוכיחו ולכפות עליו לטובתו, ולעשות את כל זה בלי תסביכים.

טז:יט וְלֹא-תִקַּח שֹׁחַד כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים, וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִם

הסכנה שבשוחד לחכמים ולצדיקים

אומר הספרי: "'ויסלף דברי צדיקים' - אין יוצא ידי עולמו עד שאינו יודע מה מדברים". כלומר, השוחד יטשטש את מחשבתו עד כדי כך שלא יבין מה האנשים מדברים. אך לכאורה קשה: הייתכן שגדולי ישראל ומנהיגיו יקחו שוחד כספי על מנת לעוות את הדין? וכי נמצא דיין כזה או רב כזה? אלא, מדובר בשוחד של כבוד, לא בשוחד כספי. אם הוא יגיד כך וכך, יאמרו עליו שהוא משוגע ומטורף, לא יקראו לו רב, לא יתנו לו משרה ותפקיד. בשביל שוחד של כבוד, מוכן האדם "לשנות" קצת; לא לעוות ח"ו, רק לשנות. יש גם שוחד של אידיאולוגיה - אם ישתוק ולא ידבר, יקבל תמורת זאת כסף למוסדותיו. כך יוכלו רבים ללמוד תורה, והרי אין כמו לימוד תורה. אך בינתיים הוא יושב בממשלה ונותן לגיטימציה ועזרה לאנשים אלו, למרות שאין חוק "מיהו יהודי" ואין חוק השבת. וכך הוא חי: למרות שהוא מזיק לעם ישראל, העיקר שהוא מיטיב למוסדותיו.

ולכן גם אסור לצפות את השופר בזהב, מנהיג , במיוחד, צריך להיזהר מהשפעת הכסף והזהב. יש חשש שתמורת כסף לישיבות ומוסדות, ישנה את דבריו - אמנם לא ישקר, אבל לא יאמר את האמת. דווקא השופר חסר הקישוט מרמז שאסור שמנהיג יהיה מושפע מכל תמורה ומכל פיתוי.

יז:ח כִּי יִפָּלֵא מִמְּךָ דָבָר לַמִּשְׁפָּט

אם אין שאלה - לא שואלים!

 יש לדייק מלשון "כי יפלא", שאם יש לך שאלה בדבר המכוסה ממך, שזה ספק לך, אתה חייב לשאול. אבל אם אתה יודע בבירור את התשובה, אין לך לשאול, אלא תפסוק לעצמך. ולדאבוננו, היום רבים הפכו לגלמים שאין להם שכל ותבונה משלהם, ובכל דבר פונים לרבי והופכים אותו לעבודה זרה, עד כדי כך שמבטלים כל רבי אחר ומגיעים אפילו לאפיקורסות של בזיון תלמידי חכמים. ונראה לי שזאת כוונת האבן עזרא שכתב: "'אשר יורוך' - בדבר המופלא". ולכאורה, דברים אלה מיותרים; אלא כוונתו היא שרק בדברים שמכוסים ממך, עליך לשאול ולציית.

עשה לך רב ותלמד ממנו , אבל אל תהפוך את עצמך לתוכי או לגולם. אם יש דבר שאינך מבין - הן בשיעור והן בפסק הלכה שלו - תשאלו ואפילו עד מאה פעמים. אם נראה לך מתוך חז"ל, הראשונים וכו' שלא נכון פסק ההלכה, אזי, למרות שאתה מציית לפסק, תמשיך לנדנד לרב. ואם בכל זאת הוא לא זז או לא מסביר כהוגן, והעניין הוא עקרוני ויסודי להשקפתך, מותר לך וחשוב לך לחפש רב אחר. כבוד התורה אין פירושו להפוך לגולם שאינו חושב.

יז:יא עַל-פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ, וְעַל-הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר-יֹאמְרוּ לְךָ-תַּעֲשֶׂה: לֹא תָסוּר, מִן-הַדָּבָר אֲשֶׁר-יַגִּידוּ לְךָ-יָמִין וּשְׂמֹאל

שלא ירבו מחלוקות בישראל

וכתב רש"י על זה: "אפילו אומר לך על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין, וכל שכן שאומר לך על ימין ימין ועל שמאל שמאל". מהסיפא מבינים את הרישא: כאשר השופט צודק ולא טועה בדין, והוא פוסק דין אמיתי, שימין הוא ימין - בוודאי צריכים לשמוע לו, אבל גם אם טעה ופסק דין לא אמיתי, חייבים לשמוע לו, ולא משום שהדין שפסק הוא נכון, שהרי בפירוש נאמר כאן שיש מקום שהוא לא טועה (הסיפא) ויש מקום שהוא כן טועה (הרישא), אלא בכל זאת צריכים לציית, לא משום האמת שבדין המסויים הזה, אלא כדי שלא ירבו מחלוקות בישראל.

אנו רואים את זה בפירוש במעשה של רבי אליעזר בן הורקנוס: "חֲתָכו חוליות ונתן חול בין חוליא לחוליא, ר"א מטהר וחכמים מטמאין. וזה הוא תנור של עכנאי... ואמר להם [ר"א]: אם הלכה כמותי, מן השמים יוכיחו. יצאתה בת קול ואמרה: מה לכם אצל ר"א שהלכה כמותו בכל מקום?! עמד רבי יהושע על רגליו ואמר: 'לא בשמים היא' . מאי 'לא בשמים היא'? אמר רבי ירמיה: שכבר ניתנה תורה מהר סיני. אין אנו משגיחין בבת קול, שכבר כתבת בהר סיני בתורה: 'אחרי רבים להטוֹת'... ואף ר"ג [ששם את ר"א בחרם] היה בא בספינה. עמד עליו נחשול לטבעו. אמר: כמדומה לי שאין זה אלא בשביל ר"א בן הורקנוס. עמד על רגליו ואמר: רבונו של עולם! גלוי וידוע לפניך שלא לכבודי עשיתי ולא לכבוד בית אבא עשיתי, אלא לכבודך, שלא ירבו מחלוקות בישראל! נח הים מזעפו...".

כמו כן, אמרו חז"ל על בית הלל ובית שמאי: "אלו ואלו דברי אלקים חיים" . ולכאורה זה תמוה - הלא דבריהם ממש מנוגדים? אלא, גם אם בית הלל לא פסקו את הדין הנכון, בכל זאת מאחר שהם הרוב, חובה לשמוע להם - לא משום שזה נכון אלא כדי שלא ירבו מחלוקות בישראל.

אבל אם למישהו ברור על פי הוכחות וראיות שיש בידו, שהרב טעה, הרי במקביל לזה שהוא מציית כעת לפסק הדין, מותר לו וחובה עליו להביא את טענותיו בפני הרב ולערער על הפסק עוד פעם ועוד פעם, עד שהרב ישכנע אותו או שהוא ישכנע את הרב. וברור שאין זה סותר את המצוה, שהרי המצוה אינה אומרת לנו שכל מה שיוצא מפי הרב הוא אמת, אלא היא ניתנה כדי שלא תרבה מחלוקת בישראל, ותהיה אנדרולומוסיה הלכתית, וא"כ האדם יוצא ידי חובת המצוה בזה שהוא מכבד את הפסק, אבל אח"כ חייב הוא להוכיח לרבו שהוא טעה. ויותר מזה: אם מדובר בענין השקפתי יסודי, מותר לאדם לעזוב את הרב הזה ולמצוא רב אחר. אבל למרבה הצער, הפכו בני תורה לרובוטים, שמקבלים כל מלה ומלה מרבם, בלי לחשוב ובלי להתבונן. השקפות ודעות ועמקות אין להם, והתורה הופכת מחמת זה לענייה ודלה.

אל תעבוד "אלילים"

לעולם אל תעבוד "אלילים". אחת מהבעיות בזמננו הוא שתלמידי ישיבות הופכים ל"רובוטים", לאנשים לא חושבים. הם הולכים אחרי "סוסים" בלי לשאול שאלות - אולי בגלל הצורך שלהם בגיבורים. אל תעשה זאת. חשוב בעצמך. למד מרבנים, אך עבוד רק את ה' והתורה.

אלה העובדים אלילים - מורים, הורים או מנהיגים - בגלל הצורך שלהם לראות באדם אליל, בהכרח יתאכזבו מרה, כי בסוף ילמדו שה"אלילים" שלהם הם רק אנשים, אנשים שטועים וחוטאים. האכזבה גוררת אובדן אמונה לא רק בהם אלא גם בתורה שהם מייצגים. זה נורא! אף פעם אל תעזוב את התורה, שהיא האמת, רק משום שהאדם שייצג אותה לא היה ראוי לזה. אדם הוא חלש ולא יציב, והתורה היא נצחית. אל תיתן לאף אחד לשבור את לבך או את אמונתך.

יז:טו שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ, אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אלקיך בּוֹ: מִקֶּרֶב אַחֶיךָ, תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ לֹא תוּכַל לָתֵת עָלֶיךָ אִישׁ נָכְרִי, אֲשֶׁר לֹא-אָחִיךָ הוּא

חוק התורה קודם לחוק המלך

זה המקור למימשל יהודי, והרמב"ם פוסק להלכה מצוות מימשל זו: "שלוש מצוות נצטוו ישראל בשעת כניסתן לארץ-למנות להם מלך שנאמר 'שום תשים עליך מלך', ולהכרית זרעו של עמלק שנאמר 'תמחה את זכר עמלק' , ולבנות להם בית הבחירה שנאמר 'לשכנו תדרשו, ובאת שמה' ." והוא מגדיר בבירור את הסמכות הנתונה למלך ואת הכבוד המגיע לו: "כבוד גדול נוהגין במלך ומשימין לו אימה ויראה בלב כל אדם...". ובהמשך: "כל המורד במלך ישראל יש למלך רשות להרגו... וכן כל המבזה את המלך או המחרפו יש למלך רשות להרגו". הסיבה לכך היא, שאזרח שמסרב לציית לחוק או שעושה דין לעצמו בגלל סיבה אישית, הורס את תשתית החברה ומביא לידי אנדרולומוסיה. אין לו זכות לקבוע לאיזה חוק יציית ולאיזה חוק לא יציית. הקב"ה נתן את הממשלה למלך או למושל, ונתן לו זכויות וסמכויות, ואין לאזרח לערער כנגדן.

ובכן, סמכויות המלך - הממשלה - וזכויותיו ברורות. אך כך גם המיגבלות לסמכויותיו אלה. וכך נאמר בהמשך: "והיה כשבתו על כסא ממלכתו וכתב לו את משנה התורה הזאת... והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו, למען ילמד ליראה את ה' אלקיו לשמור את כל דברי התורה הזאת ואת החוקים האלה לעשותם; לבלתי רום לבבו מאחיו ולבלתי סור מן המצוה ימין ושמאול, למען יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו בקרב ישראל". העם חייב לכבד ולירא את ממשלתו, אך ממשלתו, מלכותו, חייבת ללמוד "ליראה את ה'" ו"לבלתי סור מן המצוה". התורה נשארת עם המלך ממש, פן ישכח אף לרגע מי השולט ומי המלך שלו, מי המושל בו.

כך אמר שמואל לעם, במושחו את מלכם הראשון: "ואם הָרֵע תָרֵעו גם אתם גם מלככם תִסָפו". המלך - מאבד את סמכויותיו ואת זכותו למשול כשהוא מפר את דבר ה', כמו שמצאנו: "ויהי דבר ה' אל שמואל לאמר: נִחמתי כי המלכתי את שאול למלך, כי שב מאחרי, ואת דברַי לא הקים...". ואמר שמואל למלך: "...קרע ה' את ממלכוּת ישראל מעליך היום..." . סמכויות המלך - הממשלה - תלויות בהנחה שהוא יציית לסמכות העליונה. כשהוא ממרה את דברה, אין לסמכויותיו עוד תוקף. את זה לימדונו חז"ל במפורש: "כתיב: 'כל איש אשר ימרה את פיך ולא ישמע את דבריך לכל אשר תצונו יומת' . יכול אפילו לדברי תורה [כלומר, אם תצוה עליו להפר דברי תורה]? ת"ל 'רק חזק ואמץ' [לקיים את דברי התורה]". וכך מסביר רש"י: "...שאם בא המלך לבטל דברי תורה אין שומעין לו".

הרמב"ם קובע את זה להלכה: "המבטל גזירת המלך בשביל שנתעסק במצוות אפילו במצוה קלה, הרי זה פטור. דברי הרב ודברי העבד [היינו, המלך], דברי הרב קודמין. ואין צריך לומר אם גזר המלך לבטל מצוה, שאין שומעין לו". ואכן, כאשר שאול המלך ציווה לעבדיו להרוג את כהני נוב, סירבו, כמו שנאמר: "ויאמר המלך לרצים הנצבים עליו: סֹבו והמיתו כהני ה' כי גם ידם עם דוד... ולא אבו עבדי המלך לשלוח את ידם לפגוע בכהני ה'". ובילקוט שמעוני , מבואר שהרצים שסירבו לקיים את מצות המלך היו אבנר ועמשא. וז"ל רש"י: "דרשו אכין ורקין, 'כל איש אשר ימרה את פיך... [יומת, רק חזק ואמץ]' יכול אפילו לדבר עברה? ת"ל רק". פירוש: בירושלמי אמרו: "אתים וגמים - ריבויין, אכין ורקין - מיעוטין", כלומר, כאשר כתוב בפסוק "אך" או "רק", הכוונה היא למעט מהכלל, וכאשר נכתב "את" או "גם", הכוונה היא לרבות. ואם כן, כך אמרו ליהושע בני ראובן, גד וחצי שבט מנשה: כל איש חייב לציית לך, ואם ימרה את פיך ימות. "רק חזק ואמץ", כלומר, רק - למעט מי שציוית עליו לבטל איזו מצוה, הוא פטור מלשמוע אליך . וכן מצאנו בסנהדרין , כשיואב הרג את עמשא ורצה להצדיק את מעשיו: "א"ל: עמשא מורד במלכות הוה, דכתיב 'ויאמר המלך לעמשא הזעק לי את איש יהודה שלשת ימים וגו' וילך עמשא להזעיק את יהודה ויוחר [מן המועד אשר יעדו]'. אמר ליה: עמשא אכין ורקין דרש. אשכחינהו דפתיח להו במסכתא [שהיו לומדים תורה ולא ביטלם], אמר: כתיב 'כל איש אשר ימרה את פיך... יומת' , יכול אפילו לדברי תורה? ת"ל 'רק חזק ואמץ'". החובה להישמע, לציית ולכבד את סמכויות הממשלה, תלויה בשאלה, אם במקרה הנדון מצייתת הממשלה לדין תורה, שהוא צורך העם.

בעושה מעשה עמך

עוד אנו מוצאים בגמרא מעשה בהורדוס המלך, לאחר שהרג את כל החכמים בפחדו שיתקוממו נגדו, ורק בבא בן בוטא נותר בחיים לאחר שהורדוס סימא את עיניו: "יומא חד אתא [הורדוס] ויתיב קמיה, אמר: חזי מר האי עבדא בישא מאי קא עביד. אמר ליה: מאי אעביד ליה? א"ל: נלטייה מר [קַלל אותו]. אמר ליה: כתיב 'גם במדעך מלך אל תקלל' . א"ל: האי לאו מלך הוא... ולא יהא אלא נשיא וכתיב 'ונשיא בעמך לא תאור' . אמר ליה: בעושה מעשה עמך, והאי לאו עושה מעשה עמך". הרי לפנינו כלל: כאשר הנשיא אינו עושה מעשה עמו, פטור האדם מלציית לו, והוא מאבד את הזכויות של מלך או של נשיא. ברור שכך הדין כשהמלך מצווה לעבור עבירה, כפי שלמדנו מ"רק חזק ואמץ". אך מהגמרא כאן רואים שיש גדר חדש, של "אינו עושה מעשה עמך" שחל על אדם רשע, שממנו מתבטל לגמרי המעמד שהיה לו, שבגללו היו חייבים לציית לו. וכן ראינו שבן פטור מכיבוד אב לגמרי אם האב אינו עושה מעשה עמך, כמו שאמרו חז"ל: "הניח להם אביהם פרה וטלית [שקיבל כריבית או שגזל] וכל דבר המסויים חייבין להחזיר מפני כבוד אביהם... ומפני כבוד אביהם חייבין להחזיר? אקרי כאן 'ונשיא בעמך לא תאור', בעושה מעשה עמך?" [ועונה הגמרא] "כדאמר רב פינחס: בשעשה תשובה, הכא נמי בשעשה תשובה". הרי שאם לא עשה תשובה, אין כלפיו חובה של כיבוד אב, משום שיש לו מעמד של "אינו עושה מעשה עמך". וכן בסנהדרין לגבי היוצא ליהרג ובא בנו והכהו וקיללו, פסקו שבנו חייב אך אדם אחר פטור, ופירשו שבנו חייב משום שמדובר שבאותו זמן האב "עושה מעשה עמך", כגון שעשה תשובה, אבל אם לא עשה, היה הבן פטור משום שהאב כבר אינו במעמד אב. והטעם שהאחר פטור הוא משום שאדם שנגמר דינו כבר אינו נקרא "בעמך", כי "בעמך" משמע במקויים שבעמך, והרי הוא יוצא ליהרג. מ"מ ראינו כאן, שאב שאינו "עושה מעשה עמך" איבד את מעמדו לגבי כיבוד אב, כי התנאי של "נשיא בעמך לא תאור", אינו רק בנשיא, אלא כל אדם שאינו עושה מעשה עמך, שאינו מציית לתורה, איבד את זכותו ומעמדו, וכ"ש לגבי מלך.

"בעושה מעשה עמך", כשעושה המלך מעשים של העם - זו היא אֲמַת המידה להחלטה אם לציית לסמכות המימשל במקרה מסוים. ואע"פ שברור שאין העם יכול ליטול לעצמו את הרשות להחליט שאין המימשל "עושה מעשה עמך" רק משום הבדל בהשקפות פוליטיות, מכל מקום בודאי כך הוא הכלל כשהמימשל מיפר את התורה, ויביא בכך אסון וייסורים על העם.

ביהדות אין דמוקרטיה

ברור, שלעומת הגוים והתרבות הזרה שהמליכו על עצמם כערך עליון את המושג של דעת העם, הכרעה לפי דעת רוב העם, תהיה מה שתהיה, והוא הנקרא דמוקרטיה, אין התורה סובלת שטות זו. לא יתכן שהבל והרס ורשעות ותועבה יהיו כשרים ומקובלים, אך ורק בגלל שרוב של טפשים או בורים או רשעים קבעו כך. אין המר הופך למתוק ואין החושך הופך לאור גם אם רוב העם או אפילו כל העם קבע כך. אין האדם חפשי לקבוע דבר נגד מצוות בוראו ונגד חוקיו, שהרי אין עבד חפשי למרוד באדונו. החלטה של מלך או של העם כולו הנוגדת את ציווי ה', הרי היא בטלה ומבוטלת ואינה אלא כעפרא דארעא.

שאלת הדמוקרטיה, שלטון הרוב, וזכותו המוסרית והחוקית של רוב העם להחליט בכל שאלה ולדרוש ציות להחלטה זו, נדונה במסכת סנהדרין כשפלש אשור בהנהגת סנחריב לארץ ישראל והקיפו את ירושלים, פרץ ויכוח אדיר סביב לשאלה האם להיכנע אם לאו. המלך חזקיה, בעידוד הנביא ישעיהו, סירב להיכנע למרות כוחה המתגבר של המעצמה העיקרית של התקופה, מעצמה שמיגרה כל מדינה שהיא התמודדה אִתה. לעומתו עמד שבנא הסופר, שהיה אחד מגדולי הדור , שדרש כניעה למלך אשור, שהבטיח שתמורת זה יתן להם לחיות ויתן להם ישוב בארץ אחרת. וז"ל הגמרא שם: "שבנא הוה דריש בתליסר רבוותא, חזקיה הוה דריש בחד סר רבוותא. כי אתא סנחריב וצר עלה דירושלים כתב שבנא פתקא, שדא בגירא: שבנא וסיעתו השלימו, חזקיה וסיעתו לא השלימו, שנאמר: 'כי הנה הרשעים ידרכון קשת כוננו חצם על יתר'. הוה קא מסתפי חזקיה, אמר: דילמא חס ושלום נטיה דעתיה דקוב"ה בתר רובא, כיון דרובא מימסרי אינהו נמי מימסרי. בא נביא ואמר לו: 'לא תאמרון קשר לכל אשר יאמר העם הזה קשר'. כלומר, קשר רשעים הוא וקשר רשעים אינו מן המנין". פירוש: שבנא היה נואם לפני שלשה עשר רבוא אנשים, וחזקיהו היה נואם לפני אחד עשר רבוא בלבד, כלומר, לשבנא היה רוב לכניעה. כאשר בא סנחריב וצר על ירושלים, כתב שבנא פתקה ושלח אותה ע"י חץ אל האויב: "שבנא וסיעתו השלימו, חזקיה וסיעתו לא השלימו". והיה חזקיהו מפחד, ואמר: שמא חס ושלום, נוטה דעתו של הקב"ה אחרי הרוב, וכיון שהרוב מתמסר, גם אנחנו (צריכים) להתמסר?

בא הנביא ישעיהו ואמר לו: "לא תאמרון קשר לכל אשר יאמר העם הזה קשר ואת מוראו לא תיראו ולא תעריצו!" כלומר: קשר רשעים הוא, וקשר רשעים אינו מן המנין - אין לו משקל וחשיבות גם אם הם רוב, כי הם הולכים נגד התורה והנביאים, וז"ל רש"י בסנהדרין שם: "אל תחשוב בדעתך חזקיהו שיהא מניינו של שבנא מנין ליחשב רוב".

גם לגבי "דינא דמלכות דינא" יש בכלל מחלוקת אם המושג הזה חל גם על גוי וגם על יהודי, לפי הר"ן ורוב הפוסקים זה מדובר רק על מלך גוי, אבל אפילו לפי מי שאומר שזה חל גם על יהודי כתב הש"ך בפירוש לגבי מנהג הגוים במקום מסוים להמתין למכור את המשכון שנה לאחר שעבר זמן המילווה, וז"ל: "דכיון דע"פ דין תורה יכול למכרו לאחר ל' יום, היאך נלמוד מדיני גוים לבטל דין תורה ח"ו, לא תהא כזאת בישראל. ולא מבעיא לאותן הפוסקים שסוברים דלא אמרינן דינא דמלכותא רק בדברים שהם להנאת המלך ולא בין איש לחברו - וכן הסכים בשלטי גבורים וז"ל: ונראה בעיני שלא נאמר "דינא דמלכות דינא" אלא בדברים שהמלך גוזר להנאתו כגון המכסים והמסיות וכיו"ב, אבל בדברים שבין אדם לחברו אין לנו לדון אלא ע"פ תורתנו ... אבל לדון בדיני גוים בכל דבר נגד תורתנו ודאי לא יעשה כן בישראל". זאת הלכה פסוקה!

וברור לפי כל מה שהבאנו שלפי ההלכה כשיש ניגוד בין ההלכה לחוק, אין התנגשות, ההלכה היא הקובעת! אם מישהו בא ואומר בניגוד להלכה זה לא חל עלינו. אם מישהו מצווה חוק נגד ההלכה אסור לשמוע לו. אסור ללכת עם חוק שהוא נגד ההלכה.

לא תוכל לתת עליך איש נכרי

וז"ל הספרי: "'לא תוכל לתת עליך איש נכרי' - זו מצות לא תעשה". וכן: "'אחיך' - ולא אחרים". וכן אמרו "'שום תשים עליך מלך מקרב אחיך' - כל משימות שאתה משים אל יהו אלא מקרב אחיך". וכן אמרו בקידושין , והוסיפו: "במערבא אפילו ריש כורי לא מוקמי מינייהו [פירוש: בארץ ישראל אפילו לממונה על המדות לא מינו מי שאין אמו מישראל]; בנהרדעא אפילו ריש גרגותא ['להשקות בית השלחין, פעמים שהם של רבים וממנים שוטר עליו שלא ישקה איש ביומו של חבירו' - רש"י] לא מוקמי מינייהו".

כמה חמורה הלכה זו, אפשר לראות מהמשנה המדברת על אגריפס המלך, שהיה מלך טוב ואהוד על ישראל, שומר תורה ומצוות ומכבד ומחבב את התורה: "אגריפס המלך עמד וקיבל [בשעת קריאתו בתורה בהקהל, אע"פ שמותר לשבת] וקרא עומד, ושבחוהו חכמים. וכשהגיע ל'לא תוכל לתת עליך איש נכרי' זלגו עיניו דמעות", פירוש, משום שאביו לא היה מישראל אע"פ שאמו היתה מישראל. ואע"פ שמי שאמו מישראל כשר להתמנות בישראל למשימות בצבור, כמו שאמרו: "אמו מישראל 'מקרב אחיך' קרינא ביה", מ"מ, פירשו התוס': "היינו דוקא גבי נשיאות ושררות בעלמא דלינהג שררות במתא, דדרשינן 'שום תשים עליך מלך מקרב אחיך' - מדסמך משימות ל'מקרב אחיך' שמע מינה דבעינן בהו מקרב אחיך קצת, כגון אמו מישראל; אבל מלך חזר ושנה עליו 'מקרב אחיך תשים עליך מלך', דקפיד קרא גבי מלך עד שיהא ממש מקרב, ממוצע מאביו ואמו מישראל". ובהגהות מיימוניות הביא את ספר המצוות שהסביר שאגריפס נפסל משום שלגבי מלך "אין מעמידין מלך אלא מן המשיאין לכהונה", שמלך צריך להיות מהמובחר מ"מ ברור, שלכו"ע אין ממנים גוי לא למלך ולא לשום משימה, משרה. וממשיכה המשנה ואומרת, שלאחר שבכה אגריפס: "אמרו לו [הציבור]: אל תתירא אגריפס, אחינו אתה, אחינו אתה". ועל זה אמרו בגמרא: "תנא משמיה דרבי נתן: באותה שעה נתחייבו 'שונאי ישראל' כלייה, שהחניפו לו לאגריפס". שאין לעם רשות להתיר מה שאסרה התורה בפירוש. ובירושלמי שם: "הרבה חללים נפלו באותו היום שהחניפו לו".

בענין זה כתב הרמב"ם: "אין מעמידין מלך מקהל גרים אפילו אחר כמה דורות עד שתהיה אמו מישראל, שנאמר: 'לא תוכל לתת עליך איש נכרי אשר לא אחיך הוא' . ולא למלכות בלבד אלא לכל שררות שבישראל - לא שר צבא, לא שר חמשים או שר עשרה; אפילו ממונה על אמת המים שמחלק ממנה לשדות, ואין צריך לומר דיין או נשיא שלא יהא אלא מישראל, שנאמר: 'מקרב אחיך תשים עליך מלך' - כל משימות שאתה משים לא יהו אלא מקרב אחיך".

ברור ופשוט, שלעולם לא יהיה ללא-יהודי שום חלק ונחלה בארץ ישראל; שהגוי שדר בארץ יֵשֵב כאן כזר ונכרי ללא שום בעלות ואדנות בארץ. וכדאי להביא את דברי הרמב"ם בעניין גר תושב: "והעבדות שיקבלו הוא שיהיו נבזים ושפלים למטה ולא ירימו ראש בישראל אלא יהיו כבושים תחת ידם ולא יתמנו על ישראל לשום דבר שבעולם". בהלכה זו בא הרמב"ם לחדד את העקרון של הרחקת הגוי שרוצה לשבת בארץ מכל קשר ואדנות בה, ופירש שזאת היא העבדות הנזכרת בפרשת שופטים.

בספר המצוות כתב הרמב"ם: "והוא שיתנו דבר קבוע כל שנה כפי שיקבע המלך בעת ההיא, ויהיו נשמעים לפקודות ומצויים במורא ושפלות, וזהו ענין השעבוד". ואם כך הדין לגוי במלחמת רשות, על אחת כמה וכמה לגוי שהיה בארץ ישראל בשעת מלחמת מצוה, והשלים קודם המלחמה, והורשה לשבת בארץ, שיהיה שפל למטה ולא ירים ראש בישראל, שמא ימרוד.

יז:יח-כ וְהָיָה כְשִׁבְתּוֹ, עַל כִּסֵּא מַמְלַכְתּוֹ וְכָתַב לוֹ אֶת-מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה הַזֹּאת, עַל-סֵפֶר, מִלִּפְנֵי, הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם. וְהָיְתָה עִמּוֹ, וְקָרָא בוֹ כָּל-יְמֵי חַיָּיו לְמַעַן יִלְמַד, לְיִרְאָה אֶת ה' אלקיו לִשְׁמֹר אֶת-כָּל-דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת וְאֶת-הַחֻקִּים הָאֵלֶּה, לַעֲשֹׂתָם. לְבִלְתִּי רוּם-לְבָבוֹ מֵאֶחָיו, וּלְבִלְתִּי סוּר מִן-הַמִּצְוָה יָמִין וּשְׂמֹאול

הגאווה שורש הרע בעולם

המלך חייב ללכת כל היום עם ספר התורה. זה חלק מהמלך. כתוב בגמרא: "אלו ברכות שאדם שוחה בהן... אמר רבי יצחק בר נחמני... הדיוט - כמו שאמרנו; כהן גדול - תחילת כל ברכה וברכה; המלך, כיוון שכרע, שוב אינו זוקף" - המלך כורע עד סוף התפילה משום שהוא צריך את הרגשת הנכנעות יותר מכל הדיוט. לגבנו הוא מלך, אבל לגבי הקב"ה הוא הדיוט.

הגאווה היא שורש כל הרע שבעולם! אין אדם אחד ששודד בנק "לשמה", הוא שודד כי הוא רוצה את הכסף. למה הוא צריך כסף? כדי ליהנות ממנו - לקנות בית יפה, אוטו יפה; וזו גאווה. כל הרע בא מתוך האנוכיות של האדם. כמובן, צריך חינוך, אבל ראשית כל צריך יראת ה' - שופטים ושוטרים. הפתרון האמיתי הוא חינוך, אבל בינתיים - יראת ה'. אלמלא יראת המשטרה, אדם את רעהו חיים בלעו.

שפלות מוגזמת - סימן לגאווה

אנשים חושבים שענווה היא דבר פשוט, וזה לא נכון. לפעמים הגאווה מתבטאת בשפלות גדולה, וזוהי הגאווה הכי גדולה. אני זוכר שבפעם הראשונה שהייתי בישיבת "מיר", בשיעור הראשון במוסר, המשגיח דיבר על אותו יהודי שעומד במזרח עטוף בטלית, מתפלל ומתנענע בדבקות גדולה, וכל אותו הזמן חושב תחת הטלית "הנה הם אומרים שאני צדיק".

שאול אומר: "הלוא בן ימיני אנכי, מקטני שבטי ישראל; ומשפחתי הצערה [הקטנה] מכל משפחות שבטי בנימין; ולמה דברת אלי כדבר הזה?" - זו ענווה גדולה. כשבאים למנותו למלך עם אורים ותומים, נאמר: "וילכד שאול בן קיש, ויבקשהו ולא נמצא... ויאמר ה': הנה הוא נחבא אל הכלים... ובני בליעל אמרו: מה ישענו זה?! ויבזהו ולא הביאו לו מנחה, ויהי כמחריש". איזו ענווה של מלך, הוא מחל על כבודו. אם כן, איך כתוב באליהו רבה דווקא עליו שהיה גס רוח?! אפשר להבין זאת מדבריו של שאול כששמואל בא והוכיחו על שלא הרג את צאן עמלק: "מעמלקי הביאום, אשר חמל העם על מיטב הצאן והבקר" . אמר לו שמואל: "הלוא אם קטן אתה בעיניך ראש שבטי ישראל אתה, וימשחך ה' למלך על ישראל" - אתה המנהיג, אז מה אם העם חמל? זה הסוד: לפעמים הגאוותן רוצה לזכות באהבה ובאהדה של העם, שיאמרו "יחי המלך", והוא יודע שאם ילך נגד רצונם, ייתכן שלא יבחרו בו ולא יצייתו לו. את הגאווה הגדולה שהייתה לשאול רואים אחר כך כשרצח את כהני נוב. הכיצד?! כיצד כזה עניו ורחמן מוכן לרצוח? אלא, זהו אותו מטבע. משפלות יתרה אפשר להבין שאדם הוא גאוותן. כך זה אצל כל יהודי, ובמיוחד אצל מלך. אם יש לך יראת ה', אין לך יראת בני אדם. אם כן, מה חשוב מה אומר העם?

ההפך היה אצל דוד. אנו רואים שחטא יותר משאול - באביגיל ובבת-שבע - ובכל זאת הוא נבחר למלך, וזרעו נבחר לנצח נצחים, כי הוא הבין מתי צריך להיות מלך קשה וחזק, ומתי יש מקום להיות שפל. "ואנוכי תולעת ולא איש, חרפת אדם ובזוי עם" - את זאת אמר לגבי ה'. "הלא משנאיך ה' אשנא ובתקוממיך אתקוטט, תכלית שנאה שנאתים, לאויבים היו לי" - הוא שנא את שונאי ה', וזאת אהבת ה'. לא אכפת לו שישנאו אותו, ובלבד שיוסיף אהבת ה'. לעומתו, שאול מוכן לרצוח כהנים, כי זה כבר התנגש בו אישית וסיכן את מלכותו.

להיות שפל יותר מדי, זהו סימן מובהק לגאווה. גם משה רבנו, שהיה עניו מכל האדם, ידע לומר "מי לה' אלי" ונלחם באויבי ה'. גאווה מגיעה על ידי זה שאדם מחשיב את עצמו ומסתכל יותר מדי על עצמו. לכן יש כמה מצוות שבאו להוציא מהאדם את ה"אני" על ידי התחברותו לכלל. הדיכאון וההסתכלות האישית - זו היא גאווה שלמה, שהרי אדם שנמצא בדיכאון אומר "אוי לי ואבוי לי" - כל הזמן "לי". שאול אכן היה בדיכאון: "ורוח ה' סרה מעם שאול ובעתתו רוח רעה" - דיכאון. לעומת זאת, "מזמור לדוד" - תמיד מזמור ושמחה. פעם כתוב "לדוד מזמור" ופעם "מזמור לדוד". כשכתוב "לדוד מזמור", שרתה עליו שכינה לפני שאמר שירה, וכשכתוב "מזמור לדוד", שרתה עליו שכינה לאחר שאמר שירה. אך בכל מצב אמר שירה! "מזמור לדוד בהיותו במדבר יהודה" - גם במדבר אמר שירה. "שאין שכינה שורה לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות ולא מתוך שחוק ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך שיחה ולא מתוך דברים בטלים, אלא מתוך דבר שמחה של מצווה" . צא מתוך עצמך. אתה חלק מעם ישראל. התחל להיות שמח בשמחה של מצווה. כדי להדגיש זאת, מצוה התורה על עלייה לרגל, ששם "יראה כל זכורך את פני ה'" , וכן על תפילה בציבור. כל זאת כדי שהאדם לא ייכנס לפרטיות והתבודדות ויגיע לדיכאון.

יש מצווה של "עשר תעשר את כל תבואת זרעך היוצא השדה שנה שנה, ואכלת לפני ה' אלוקיך... למען תלמד ליראה את ה' אלוקיך כל הימים" . ראשית, אתה מביא זאת לבית המקדש - בית אלוקים! את מה שאתה זרעת וקצרת ואספת, עכשיו אתה מביא לה', ואחר כך "ונתתה הכסף בכל אשר תאוה נפשך... ושמחת אתה וביתך..." - כדי שלא תיכנס לדיכאון. אחרי שהתברר שאינך גאוותן, תאכל כל אשר תאווה נפשך, ואחר כך "ושמחת", מפני שיראת ה' מביאה לידי שמחה!

יח:יג תָּמִים תִּהְיֶה, עִם ה' אלוקיך

אדם צריך ללכת בשלמות עם התורה והאמת

כתב הרמב"ן: "'תמים'... שנייחד לבבינו אליו לבדו ונאמין שהוא לבדו עושה כל... שלא תהיה חסר ביראתו, כי תמים הוא השלם בדבר, כמו: 'שה תמים' , שאין בו מום ושום חסרון. וזו מצות עשה". "תמים" מלשון תם, שלם, לא כפי שמובן היום ש"תמים" פירושו מטומטם. אדם צריך ללכת בשלמות עם דרך התורה והאמת, ללא שום סטייה, ולומר את כל האמת. למרות שיש כאלה שיקומו ויעשו דווקא נגד התורה בגללו, אסור לשתוק! אתה את שלך תעשה, תוכיח את מי שצריך להוכיח ואל תוותר. מנהיג, קל לו וכדאי לו לא להוכיח את בני קהילתו, שהרי אם יוכיחם ישנאו אותו. לכן הוא מעדיף לא להוכיחם, אלא מלטפם ומראה שהוא אוהבם כדי לא להיות שנוא על הציבור. בכך הוא גורם רעה לדורו. "מצדיק רשע ומרשיע צדיק תועבת ה' גם שניהם" . דבר פשוט הוא שהמרשיע צדיק הוא תועבת ה', אך מדוע מצדיק רשע הוא תועבת ה'? מפני שאדם שבאמת אוהב את עם ישראל צריך להוכיחם. למרות שנראה לעם שזה לרעתם, הרי בסופו של דבר, זה לטובתם. "אומר לרשע צדיק אתה, יקבוהו עמים יזעמוהו לאומים. ולמוכיחים ינעם ועליהם תבוא ברכת טוב" . "מוסר ה' בני אל תמאס ואל תקוץ בתוכחתו" . מי שאוהב ישראל באמת צריך לקרב את הרשע במטרה להחזירו למוטב, אך לא להצדיקו!

החנופה היא היא הגורמת להצדקת הרשע, ובכך גורמת לסילוף האמת. כך כותב רבנו בחיי ב"כד הקמח" ערך חנופה: "כיוון שמידת החנופה משימה את האדם תועבת ה', ראוי לאדם שיתרחק ממנה שלא יחלל שפתיו בדבריו להצדיק רשע או להרשיע צדיק, ושיהיו כל דבריו כנים ואמיתיים, וכל אמרי פיו צדק, ושיעשה כל מעשיו באמת ובתמים, כי אין האדם זוכה לחיי עולם לתת לו מהלכים בין העומדים אלא במדת התמימות, היא המידה אשר בה נשתבחו הצדיקים ואבות העולם". "תם" הוא שלם, לא טיפש. אל תאמר "אל תהיה נאיבי", אלא "תמים תהיה עם ה'" - גם בפוליטיקה. "בתחבולות תעשה לך מלחמה" - אבל לא בשקר! הניצחון האמיתי הוא ההליכה בעולם הזה תמים עם אלוקים, לא השגת הרבה מנדטים בכנסת אחרי גנבה וגזל. אם בתמימות ובאמת מגיעים לניצחון בכנסת, מה טוב. "כי לא מחשבותי מחשבותיכם" . לקב"ה יש אמת מידה אחרת להגדרת ניצחון ותבוסה. התפקיד של בחורי הישיבה הוא ללמוד את האמת ללא שקר, גם אם לא נוח לקבל אותה. צריך להתכופף ולקבל עול מלכות שמים, כדי שתהיו "איש תם יושב אוהלים" גם כשיוצאים מהאוהל.

יט:יד לֹא תַסִּיג גְּבוּל רֵעֲךָ, אֲשֶׁר גָּבְלוּ רִאשֹׁנִים-בְּנַחֲלָתְךָ, אֲשֶׁר תִּנְחַל, בָּאָרֶץ, אֲשֶׁר ה' אלקיך נֹתֵן לְךָ לְרִשְׁתָּהּ

אין גבול לישראל בחו"ל

פירשו חז"ל: "והלא כבר נאמר: 'ולא תגזול' , ומה תלמוד לומר 'לא תסיג'? מלמד שכל העוקר תחומו של חברו עובר בשני לאוין. יכול אף בחו"ל [יעבור בשני לאוין]? תלמוד לומר, 'בנחלתך אשר תנחל'. בארץ ישראל עובר בשני לאוים, בחו"ל אינו עובר אלא משום לאו אחד בלבד [דהיינו רק 'לא תגזול']". ולכאורה קשה, מדוע שונה עבירה זו בחו"ל, ומדוע לא יתחייב גם שם גם על "לא תגזול" וגם על "לא תסיג גבול", כמו בארץ ישראל? אלא למדנו כאן כלל יסודי, שבחו"ל אין לישראל "גבול".

בגלות יש לאדם רכוש, אבל אין לו קרקע שתהיה בידו לעולם ושתיקרא גבול, כלומר, ארצו. כי הוא עתיד לצאת מהגלות או לברוח משם, ובכלל אין לו חלק שם מפני שהיא ארץ זרה. אבל ארץ ישראל נקראת גבול לגבי ישראל. ולכן בחו"ל ניתן לגזול את רכושו אבל לא להשיג את גבולו, מאחר שאין לו בכלל גבול, מה שאין כן בארץ ישראל. ועוד - בגלות, הקרקע שייכת אפילו באופן ארעי רק ליהודי היחיד, ואין לעם ישראל שום זכות בה. אבל בארץ ישראל, יש לכל העם זכות שהיא בעצם מצוה על כל יהודי לשבת בארץ ישראל ו"לרשתה" כמו שכתוב כאן בפסוק. ובעצם יש לו זכות כזאת בכל ארץ ישראל שגבלו הראשונים, אבותינו אברהם, יצחק ויעקב, שהארץ הובטחה להם. ואסור להגבילו, בזה שלא מאפשרים לו לשבת בכל מקום בארץ ישראל שירצה, מפני שזאת היא השגת גבולו.

כ:א כִּי-תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל-אֹיְבֶךָ

 בבית אסור שיהיו אויבים

 כמה גדלות יש בזה: "כי תצא... על אויבך" - משמע שבבית אף פעם אין אויבים. במצב טבעי, תמיד האויבים בחוץ, אבל בבית אף פעם אין אויבים. ובמדינה שלנו רוצחים מסתובבים חפשי!

חז"ל אמרו במדרש: "'כי תצא למלחמה על אויבך' - מהו 'על אויבך'? וכי יוצאים למלחמה על אוהביך? אמר הקב"ה: בוא עליהם כאויבים, כשם שאינם מרחמים עליכם, כך אתם לא תרחמו עליהם" . זאת יהדות, זה שכל ישר. "כי תצא למלחמה על אויבך", שוב חז"ל: "אם אתם חומלים עליהם, הם יוצאים למלחמה עליכם. משל לרועה שהיה רועה צאנו ביער. מצא גור אחד של זאב", זאב קטנצ'יק כזה, "וחמל עליו". לב יהודי, חומל על הכול, גם על זאב, והיה מניקו מן העזים. בא בעל מלאכתו", המעסיק שלו, וראה אותו, "אמר לו: הרוג אותו, לא תחוס עליו, שלא תהיה תקלה לצאן. לא שמע אליו". שהרי יהודי, לב טוב, רחמנות. "לא שמע. כיוון שגדל הגור הזה, היה רואה כבש, והורגו; גדי - ואוכלו. אמר לו: הלוא אמרתי לך שלא תחוס" . מי שלא מבין מה זה אויב, ואין לו היכולת לשנוא, גם אין לו אפשרות לאהוב. אם אדם שונא את הרע, זו ההבטחה היחידה שאת הטוב הוא אוהב. אם אתה אוהב את עמך, אתה חייב לשנוא את הערבים, ולאו דווקא משום שהם ערבים, אלא משום שהם אויבים. גם אם שונאיך הם סינים, אתה שונא את שונאיך, אלא אם כן אתה מטורף או טיפש. דע שהם אויביך ולא אוהביך, וכשם שלא ירחמו עליך, כך אל תרחם עליהם.

כ:א-ד וְרָאִיתָ סוּס וָרֶכֶב עַם רַב מִמְּךָ-לֹא תִירָא, מֵהֶם: כִּי ה' אלוקיך עִמָּךְ, הַמַּעַלְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. וְהָיָה, כְּקָרָבְכֶם אֶל-הַמִּלְחָמָה; וְנִגַּשׁ הַכֹּהֵן, וְדִבֶּר אֶל-הָעָם. וְאָמַר אֲלֵהֶם שְׁמַע יִשְׂרָאֵל, אַתֶּם קְרֵבִים הַיּוֹם לַמִּלְחָמָה עַל-אֹיְבֵיכֶם; אַל-יֵרַךְ לְבַבְכֶם, אַל-תִּירְאוּ וְאַל-תַּחְפְּזוּ וְאַל-תַּעַרְצוּ מִפְּנֵיהֶם

אסור לפחד במלחמה

וכך למדנו במשנה "משוח מלחמה, בשעה שמדבר אל העם, בלשון הקודש היה מדבר... 'ואמר אליהם שמע ישראל' וגו', על אויביכם ולא על אחיכם, לא יהודה על שמעון ולא שמעון על בנימין שאם תפלו בידם ירחמו עליכם... על אויביכם אתם הולכים, שאם תפלו בידם אין מרחמין עליכם. 'אל ירך לבבכם אל תיראו ואל תחפזו' וגו', 'אל ירך לבבכם' - מפני צהלת סוסים וצחצוח חרבות, 'אל תיראו' - מפני הגפת תריסין ושפעת הקלגסין, 'אל תחפזו' - מקול קרנות, 'אל תערצו' - מפני קול צווחות. 'כי ה' אלקיכם ההולך עמכם': הם באין בנצחונו של בשר ודם, ואתם באים בנצחונו של מקום. פלשתים באו בנצחונו של גלית, מה היה סופו? לסוף נפל בחרב ונפלו עמו. בני עמון באו בנצחונו של שובך, מה היה סופו? לסוף נפל בחרב ונפלו עמו. ואתם אי אתם כן, 'כי ה' אלקיכם ההולך עמכם להלחם לכם' וגו' - זה מחנה הארון".

וכך כתב רבינו בחיי: "נצטוינו במדת היראה ליראה את השם הנכבד והנורא לבדו, ושלא נירא מבשר ודם, וכן הזהירה תורה: 'וראית סוס ורכב עם רב ממך לא תירא מהם', שכל זמן שהאדם ירא מזרוע בשר ודם אין יראתו בהקב"ה שלימה, כי מן הראוי הוא שישים האדם כל יראתו בהקב"ה בלבד, וכאשר הוא נותן חלק ממנה לבשר ודם, הנה הוא חסר לב במדת היראה להקב"ה ומקצר בחוק עבודתו, וכן תצוה התורה: 'מי האיש הירא ורך הלבב', שישוב מן המלחמה, והענין, כי נצחון ישראל בכל מלחמותם אינו אלא על פי הזכות, וזה אין זכותו שלם כי לא הגיע אל מדרגת היראה בשלימותה. ועל זה הזהיר ישעיה ואמר: 'מי את ותיראי מאנוש ימות' , 'ותשכח ה' עושך' , ביאר: כי הנותן חלק מיראתו לבשר ודם כאלו שוכח את השי"ת".

ובהמשך, בערך בטחון, כתב: "ומצינו שהתורה הזהירה שלא לירא מן האומות, הוא שכתוב: 'כי תצא למלחמה על אויביך... מי האיש הירא ורך הלבב, ילך וישוב לביתו'. לפי שגברה עליו יראת העם והוא חרד בראותו רוב מחניהם. ויתכן שהוא מאמין באמת כי הכל ביד השם יתעלה, אבל מפני שלא גדל נפשו במדרגת הבטחון, מפני זה רך לבבו ונחת טבעו, וצוה עליו לחזור בו, וזהו שכתוב: 'חרדת אדם יתן מוקש' , יאמר: החרדה שיחרד מן האדם הוא חטא לנפשו, ונותנת לו מוקש ומגברת האויב עליו ומקרבת הצרה אליו, כי ראוי לו לאדם שלא יירא מזרוע בשר ודם. 'ובוטח בה' ישוגב' מן הצרה בשכר הבטחון, אע"פ שהיתה הצרה ראויה לבא עליו. ואין ספק כי הירא מזרוע בשר ודם בשפלות הנפש הוא, והירא מן האדם הוא שוכח השי"ת. וזהו שהנביא מזהיר על מדת הבטחון, כמו שכתוב: 'מי את ותיראי מאנוש ימות ומבן אדם חציר ינתן', כלומר היום כאן ומחר בקבר... ועל כן אין לך לירא מן האדם המכה אלא מן השי"ת".

קשה להוציא את הגלות מישראל

אך לבושתנו וכלימתנו, נגע זה של פחד מבשר ודם וחוסר בטחון בה', קיבל חיזוק ותנופה ותאוצה, והתפשט בתוך עצמותיו של ישראל כנגע ממאיר, בגלל קללת הגלות שהפכה את נפש היהודי לנפש של עבד נרצע, לעם המפחד מאדוניו ומאלה שהיו אדוניו ומהגוים בכלל, עם שאינו מסוגל להשתחרר מאימתו מהגוי ולעמוד כנגד הגוי בבטחון בה'. חוסר בטחון זה הפך חלקים גדולים של עם ישראל לבעלי נפש שפלה ועבדותית, כי תחילה נכנסו ישראל לגלות, ואחר כך, כתוצאה משפלותנו שמה, נכנסה הגלות לתוך ישראל. והרי להוציא את הגלות מישראל קשה עשר מונים מהוצאת ישראל מהגלות, וזאת הסיבה שגם בארץ ישראל קם עם הרועד מגוים בשר ודם, עם של מחוסרי בטחון בהקב"ה, ולצערנו נגעה מחלה זו אפילו בלמדנים ותלמידי חכמים. ובענין זה של הנפש השפלה שמקורה בגלות, פירש האבן עזרא פירוש נפלא על זעקת ויללת בני ישראל שעמדו על ים סוף וראו את פרעה וחילו רודפים אחריהם, וז"ל: "יש לתמוה, איך יירא מחנה גדולה של שש מאות אלף איש מהרודפים אחריהם, ולמה לא ילחמו על נפשם ועל בניהם? התשובה כי המצרים היו אדונים לישראל, וזה הדור היוצא ממצרים למד מנעוריו לסבול עול מצרים ונפשו שפלה, ואיך יוכל עתה להלחם עם אדוניו, והיו ישראל נרפים ואינם מלומדים למלחמה. הלא תראה כי עמלק בא בעם מועט, ולולי תפלת משה היה חולש את ישראל. והשם לבדו שהוא עושה גדולות, ולו נתכנו עלילות, סבב שמתו כל העם היוצא ממצרים הזכרים, כי אין כח בהם להילחם בכנענים עד שקם דור אחר, דור המדבר שלא ראו גלות, והיתה להם נפש גבוהה...". דבר גדול חידש לנו האבן עזרא, בזה שקבע שכבר אז, בים סוף, בתחלת יציאת ישראל ממצרים, החליט הקב"ה שדור זה אינו מסוגל להיכנס לארץ ישראל, כי רק דור עם נפש גבוהה מסוגל לבטוח בה' ולעמוד נגד הגוים, ורק דור כזה ראוי להיות עם ה' הדר בארצו. ועל כן, מנע הקב"ה מדור הגלות להיכנס לארץ ישראל, דבר שלדאבוננו לא קרה בימינו אלה. הרי היום, דור המדבר והערב רב, שניהם יושבים בארץ ואיה הבטחון ואיה האמונה? וי לנו, כי נפש שפלה הומיה, וקולה של נפש העבדות והגלות נשמע בארצנו. רק היהודי שמשתחרר מן הגלות ומתורת הגלות - שבעל כרחה הושפעה על ידי השפלות ופחד הגוי - מסוגל יהיה לעמוד בגאוה ובאומץ מול הגוי.

שמע ישראל" מול "אללה הוא אכבר"

לא היה מקום בו הדבר ניכר לעיני כל כמו במקרה הזה. המשמעות האמיתית העומדת מאחורי המאבק בארץ הקודש מעולם לא קיבלה ביטוי כה מובהק כפי שקיבלה בארוע שאירע לאחרונה, בו נדקר יהודי בירושלים. וכעת עלינו להבין את המציאות העומדת בפנינו, שכן אם לא נבין, אזי לא יהיה בידינו ולו קצה חוט של הבנה לגבי מהותו של המאבק, וגרוע מכך, לא נדע כיצד לנצח בו.

יהודה אברהמי, אדם צעיר המתפלל מדי יום בכותל המערבי, היה מהלך כדרכו דרך הרובע הקרוי "מוסלמי" בעיר העתיקה בירושלים. ממש בכניסה לשער שכם, הוא הותקף בידי ערבי, אשר דקר אותו בגבו. וכאן אנו מגיעים ללב העניין - בשעה שהערבי דקר את היהודי, הוא צעק בקריאת ניצחון "אללה הוא אכבר!" [אללה הוא אדיר]. היהודי, המותקף, אשר חש כי הוא נמצא בסכנת מוות, צעק - "שמע ישראל!".

וכאן מונחת המשמעות הפנימית האמיתית של המאבק. וכאן מונח הביזיון שלנו באותו מאבק. זו כבר הפכה לסיסמא, לקריאת הקרב, לזעקת הניצחון של כל מוסלמי התוקף יהודים. "אללה הוא אכבר!" כך צעק הערבי אשר דרדר את האוטובוס מתל-אביב לירושלים לתהום. כך צעק הערבי אשר תקף את אחייני החייל ברחובות ירושלים. לצלילי המנגינה הזו מתנגן לו המאבק המוסלמי כנגד המדינה היהודית. זוהי מנגינתה של המתקפה, של הפגנת הכח, של הבסת האויב היהודי, של הבסת א-להי היהודים, של ניצחון האיסלם. "אללה הוא אכבר!" זהו קולו של המוסלמי בתוקפו את קרבנו היהודי.

והקרבן? הוא קורא בקול, "שמע ישראל"... "שמע ישראל" הפך לסמל הקרבן, לסמל היהודי המותקף, העומד למות. המושג האדיר של "שמע ישראל", אשר אמורה הייתה להישמע כקריאת ניצחון, כקריאה עוצמתית ומהדהדת של ניצחון יהודי, המעידה על כל-יכולתו של א-להי ישראל, הפכה תחת זאת לקריאה חלושה, שקטה, קטנה וצנומה הנבלעת במדבר. קולו של קידוש ה' הופך לקולה של השפלה, של תבוסה יהודית ושל מוות. וזהו חילול ה', העבירה החמורה ביותר ביהדות, אשר אסור לאפשר את המשך קיומה, שאם לא כן - זעמו העצום של ה' יופנה כלפינו.

"שמע ישראל!" במילים הללו פותח הכהן המשוח מלחמה, המוביל את צבאות ישראל לקרב, את נאומו בפני הצבא היהודי, המוכן לצאת למלחמה: "וְאָמַר אֲלֵהֶם שְׁמַע יִשְׂרָאֵל, אַתֶּם קְרֵבִים הַיּוֹם לַמִּלְחָמָה עַל-אֹיְבֵיכֶם; אַל-יֵרַךְ לְבַבְכֶם, אַל-תִּירְאוּ וְאַל-תַּחְפְּזוּ וְאַל-תַּעַרְצוּ-מִפְּנֵיהֶם."

"שמע ישראל" אינה אמורה להיות קריאתו המעונה של הקרבן היהודי, אלא קריאתו המהדהדת של הכהן המשוח מלחמה. אין זו תפילתו החרישית של המובס, כי אם קריאת ניצחון של אדם הבטוח בניצחונו. לא קולו של הקרבן, כי אם שאגתו של הכובש. קריאה זו הינה אשרור של המשמעות האמיתית של "שמע ישראל" - "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד - האחד היחיד, האחד הכל-יכול, האחד הכובש את העולם כולו, האחד שהוא מעל כל האלים, לרבות אללה".

"שמע ישראל" הוא קולו של הכהן הלוחם היהודי המושמע ללוחמים היהודים, לא לקרבנות היהודים. זוהי הצהרה המאשררת את כחו ואת כל-יכולתו של אלוקי ישראל והמבטאת את העובדה כי הביטחון בו הוא שמעניק את הניצחון. כפי שאומרת הגמרא: "מאי שנא שמע ישראל אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי אמר להן הקדוש ברוך הוא לישראל אפילו לא קיימתם אלא קריאת שמע שחרית וערבית אי אתם נמסרין בידם".

נדמה לך, יהודי יקר, שמדובר בדבר קל? אני מציע שתחשוב שנית. "שמע ישראל" הינו הסמל, הביטוי החיצוני של אמונה וביטחון אמיתיים. כן, אמונה וביטחון אמיתיים. לא אותה אמונה פלסטית ואותו ביטחון מזויף של תיאוריה, לה משלם היהודי מס שפתיים מרובה של מלל המעיד על "אדיקות" מרשימה, רק בכדי למצוא אחר-כך מאה סיבות "הלכתיות" מדוע להימנע מעימות עם האויב כשזה מגיע לרמת המעשה. אמונה וביטחון פרושם להאמין בקריאתו של הכהן המשוח מלחמה, אשר אצלו "שמע ישראל" מהווה חלק בלתי נפרד מ:"אַל-יֵרַךְ לְבַבְכֶם, אַל-תִּירְאוּ". וכפי שמובא בספרי - "הם באים בנצחונו של בשר ודם ואתם באים בנצחונו של מקום". והגמרא בסוטה מרחיבה בעניין - "פלשתים באו בנצחונו של גלית מה היה סופו לסוף נפל בחרב ונפלו עמו בני עמון באו בנצחונו של שובך מה היה סופו לסוף נפל בחרב ונפלו עמו ואתם אי אתם כן כי ה' אלקיכם ההולך עמכם להלחם לכם".

אנחנו לקחנו מושג של "שמע ישראל" אשר אמור היה להיות סיסמת הכח היהודי וסמל לכל-יכולתו של אלוקינו, והפכנו אותו לבכיו החרישי של הקרבן. לקחנו קריאה של עוצמה והפכנוה לביטוי של חולשה. "קול ה' בכח!". ואם כן הוא הדבר, כך גם קול עמו צריך להיות בכח. "מי הוא זה מלך הכבוד ה' צבאות הוא מלך הכבוד סלה" . ואם כן הוא, הרי שמוטל עלינו להמליך אותו במלחמה על-ידי שנהיה חזקים ועוצמתיים במלחמותינו.

הסיבה שבגינה המוסלמים זועקים "אללה הוא אכבר" היא מפני שאנו מאפשרים להם לחשוב שהוא אכן כזה. באותו יום מופלא ב-1967, כאשר כחות יהודיים, צבאות ה', הסתערו אל תוך העיר העתיקה בירושלים ולתוך הר הבית, לא נשמעו כלל צעקות של "אללה הוא אכבר". בעיניהם ובליבם של המוסלמים אשר צפו במתרחש היה רק פחד ואימה, שכן הם ראו, הרגישו וידעו - "שמע ישראל... ה' אחד!".

הייתה זו הנסיגה של היהודים ופחדם מפני העולם, מפני העמים, אשר השתילה מחדש בליבם של המוסלמים את האמונה כי אללה הוא אכבר. היה זה חוסר האמונה הנורא, חוסר האמונה בדברי הכהן המשוח מלחמה, חוסר האמונה במילים הללו הוא שהביא עלינו, לאסוננו, את אותה תחיה מחדש של האמונה ואת אותה עוצמה ואותה יהירות בקרב המוסלמים. ביחס ישיר לחוסר האמונה ולהתבזות היהודית בפני הגויים, כך התחזקו המוסלמים בביטחונם ובאמונתם באללה. איזה כתב אישום חמור עומד כאן כנגד העם היהודי! איזה בזיון עצום זה כאשר יהודים, קטנים כגדולים, מדברים על "האיסור להתגרות באומות". כאילו שהיינו עדיין בפינסק. או בקזבלנקה.

ובכן, מוסלמי בגאון ובעוז תוקף יהודי וקורא "אללה הוא אכבר" ואילו היהודי, מתוך פחד, זועק "שמע ישראל". לא כקריאת מלחמה, כי אם כקריאה שמשמעה מוות. חילול ה'!

כ:ח מִי-הָאִישׁ הַיָּרֵא וְרַךְ הַלֵּבָב, יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ; וְלֹא יִמַּס אֶת-לְבַב אֶחָיו, כִּלְבָבוֹ

במלחמה אסור לרחם

מדוע הכפילות "ירא ורך הלבב"? אומרת התוספתא: "'מי האיש הירא' - מה תלמוד לומר שוב 'ורך הלבב'? שאפילו גיבור שבגיבורים וחזק שבחזקים, והיה רחמן, היה חוזר, שנאמר 'ולא ימס את לבב אחיו כלבבו'". מי שמרחם על ילד קטן שזורק אבן, אפילו הוא "ראמבו", צריך לחזור, כי במלחמה אסור לרחם. "'כי תצא למלחמה על אויבך' - מהו 'על אויבך'? אמר הקב"ה: צאו עליהם כאויבים. כשם שאינם מרחמים עליכם, כך אתם לא תרחמו עליהם" .

כתב הרמב"ן: "ועל דעת רבי עקיבא הוא כמשמעו [ממש ירא ממלחמה], כי מי שירא אחר הבטחת הכהן איננו בוטח בה' כראוי ולא ייעשה לו הנס". כלומר, מדוע היהודי מפחד אם אין עבירות בידו, ולמה צריך לשלוח אותו הביתה? הטעם הוא, שמכיון שהוא מפחד ואינו בוטח בה', הוסרה לגביו ההבטחה. גם מנהיג שאינו בוטח בה', ומפחד, יחזור לביתו ויתן לאחר להיות המנהיג, ואל יפחיד את העם, ואל יחטיא אותם בחוסר בטחון.

הדין שאלו חוזרים מעורכי המלחמה, הוא דוקא במלחמת רשות שאינה לקדש שם שמים ולנקום נקמת ה' וישראל ברשעים, ולכן התירה התורה למי שאירס אשה ולא לקחה, לבונה בית ולא חנכו, או לנוטע כרם וכו' לחזור מהמערכה. ואפילו לאיש הירא ורך הלבב התירו לחזור, כדי שלא ימס את לבב אחיו, כמו שאמרו חז"ל : "שתחילת נפילה, ניסה". אבל במלחמת מצוה, במלחמת קידוש השם, אמרו חז"ל: "במה דברים אמורים במלחמות הרשות אבל במלחמות מצוה הכל יוצאין, אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה". וכן פסק הרמב"ם.

כ:יב וְאִם-לֹא תַשְׁלִים עִמָּךְ, וְעָשְׂתָה עִמְּךָ מִלְחָמָה-וְצַרְתָּ, עָלֶיהָ

אם תניחם - סופם שילחמו איתך

לכאורה קשה, למה כתוב: "ועשתה עמך מלחמה"? היה צריך לכתוב רק "ואם לא תשלים עמך וצרת עליה", או "ואם לא תשלים ועשית עמה מלחמה..."? רש"י מתרץ: "הכתוב מבַשֶרך, שאם לא תשלים עמך, סופה להילחם בך אם תניחנה ותלך". וקשה - הרי בודאי לא נניח אותה, שהרי לשם מלחמה באנו מלכתחלה, שהרי מלחמת רשות היא? לכן נראה, שגם במלחמת רשות, סיבת ההתחלה מונחת בזה שהגוי התחיל, אלא שלא היתה בזה סכנה למדינת ישראל, ורק נראתה איבה ושנאה מצידם, או שחיללו את כבוד ישראל. ולכן אומר הכתוב שאם תניחם, סופם שיילחמו איתך. ומכאן ברור שאם הערבים אינם משלימים עם ישראל, סופם להילחם אם נניחם. וה' אומר לישראל שלא יחשבו שמאחר שזאת מלחמת רשות ולא מצוה, ה' לא יעזור להם, אלא כפי שמבואר בפסוק הבא: "ונְתָנָה ה' אלקיך בידך".

כא:ז עָנוּ, וְאָמְרוּ: יָדֵינוּ, לֹא שָׁפְכוּ אֶת-הַדָּם הַזֶּה, וְעֵינֵינוּ, לֹא רָאוּ

הזקנים - הממשלה אשמה ברצח יהודים!

תמהים חז"ל: "וכי עלה על דעתנו שזקני בית דין שופכי דמים הם? אלא... לא בא (הנרצח) לידינו ופטרנוהו בלא מזונות ולא ראינוהו והנחנוהו בלא לוויה..." . כלומר, במצפון נקי יכולים אנו להעיד על עצמנו שעשינו את כל מה שהיה בידינו לעשות כדי להבטיח את שלומו וביטחונו של היהודי שנרצח.

מול רצח יהודים בשדות, ברחובות, באדמה אשר ה' אלוקינו נתן לנו לרשתה; מול התקפות פרועות של ערבים על יהודים, איפה "הזקנים" שלנו - ראש הממשלה ושריו - שיעזו להצהיר בפומבי: "ידינו לא שפכו את הדם הזה"? איפה "הזקנים" הנכבדים שלנו - חברי הכנסת - שברחו מהאולם הזה כאשר אין על מצפונם רגש אשמה כלשהו לגבי חלקם בשפיכת דם יהודי? היקומו ה"זקנים" האלה להכריז כלפי עם ועדה: "ידינו לא שפכו את הדם הזה"?

אני מאשים את הממשלה הזאת בהפקרת דם יהודים. אני מאשים אותה, שעל אף הידיעה הברורה שיהודים בארץ עומדים בפני רודפים ערבים החפצים לשפוך את דמם; על אף ההכרה המלאה כי חס ושלום יהודים יירצחו בעתיד, היא מסרבת לנקוט את הצעדים הדרושים על פי היהדות ועל פי ההיגיון כדי להציל את היהודים העומדים בתור. אני מאשים: ממשלת ישראל, לא רק שאת עומדת על דם יהודים, אבל בעקיפין את גם שותפה לשפיכות דמם.

בשבת שעברה דקרו עוד יהודי, בן 66, דוד ליפשיץ, סמוך לשער שכם בירושלים, עיר הבירה של מדינת ישראל. היהודי שנדקר היה בדרכו מהכותל המערבי, שם התפלל תפילת שבת. בנס לא נרצח. כמו שבנס לא נרצחו קודם הרב משה פרג ומר עובדיה ברוכים, שנדקרו גם הם סמוך לשער שכם על ידי ערבים צמאים לדם יהודי. לפני שלושים יום בדיוק נרצח אליהו עמדי , ה' ינקום דמו, בתוך חומות ירושלים, עיר הבירה של מדינת ישראל, המדינה שקמה כדי למחוק את הפחד ואת הבושה של הגלות, שבה דקרו והשפילו ורצחו גויים את היהודים. "להיות עם חופשי" . "לבנות ולהיבנות בה" . לקבוע את עתידנו, ריבונותנו ועצמאותנו. זה היה חזון הציונות. שקר! לעג לרש! המציאות היא אליהו עמדי, ה' ינקום דמו ודם כל היהודים שנרצחו בדם קר בתוך המדינה. המדינה הריבונית, העצמאית של זקני ממשלת ישראל.

האזינו לשמותיהם של חלק מהקורבנות, רשימה שהיא למעשה כתב אישום פלילי נגד ממשלת המתייוונים והמתגויים: אלי לופו ; אבי ברומברג ; דפנה כרמון ; זכריה קרני ; דוד בוקרה ; דני כ"ץ ; משה תמם ; רון לוי ; רויטל סרי ; דוד מנוס ; עקיבא שאלתיאל ; דוד פלזן ; מאיר בן יאיר ; מיכל כהן ; יוסי אליהו ; אסתר אוחנה ; דוד שמיר ; נורית ואתי פולק ; יהושע סלומה ; אהרן גרוס ; אהרן אבידר ; משה לוי . מבקש אני סליחה ומחילה מכל שאר היהודים הקדושים שנהרגו ונרצחו על ידי הערבים שאת שמותיהם לא הזכרתי. כל שם ושם הוא כתב אישום, חץ לתוך נשמותיהם של "זקני" הממשלה הזאת, שבגלל הסירוב למחוק, לבער מקרבנו את הרע, שותפים הם לדם הזה.

עלינו ארצה עם חזון: כבוד יהודי, כוח יהודי, הדר יהודי - היציאה מרפש הפחד והכניסה למדינה מובטחת, חזקה ושלווה. בזכות ה"זקנים" ששפכו את הדם הזה - יהודים מפחדים בתוך הבית הלאומי של עם ישראל; יהודים מפחדים היום ללכת לכותל דרך שער שכם; יהודים מפחדים לתת לילדיהם לשחק בחוץ בלילה; חיילים מפחדים היום לתפוס טרמפ.

המנהיגים של המדינה הזאת, "זקני העיר", משקרים לנו ולעצמם במצח נחושה: "רק קומץ קטן של מחבלים אשמים"; "רק קבוצות שוליות של ערבים חמומי מוח עושים צרות"; "הבעיה היא רק הקיצוניים ביניהם, אך רוב האוכלוסייה הערבית רוצה שקט, קיום, הם רוצים מדינה יהודית וציונית, הם רוצים לחיות תחת הרצל והיהודים". שקר. רמאות.

משום כך אנחנו שותפים לרצח יהודים. כולם - המערך, הליכוד, הדתיים השפנים, השמאל המתייוון - יודעים את האמת: הערבים בתוכנו שונאים את הציונות ואת המדינה היהודית, רואים בה מדינה בלתי לגיטימית של גזלנים, ששדדה מהם את מה שהם מכנים מולדתם, "פלשתין". הם רואים בציונות רעיון גזעני, המדבר על מדינה יהודית המעניקה ליהודים זכויות שהערבים לא יקבלו לעולם. הם יודעים שקיים ניגוד מוחלט בין הציונות לבין הדמוקרטיה, כי הציונות לעולם לא תאפשר לרוב ערבי לשלוט בישראל. הם רואים ביפו, כמו בשכם; בחיפה, כמו בג'נין; במערב ירושלים, כמו במזרחה - אדמות ערביות, ארצם של הפלשתינים כביכול. הם חולמים על היום שבו, בדרך זו או אחרת, במלחמה או בילודה, הם יהפכו את המדינה, מדינת היהודים, ישראל, למדינת הערבים, פלשתין.

מצד אחד עומד הגייס החמישי השמאלני, האויב מבית, ומשתלט על כלי התקשורת, הטלוויזיה, הרדיו, העיתונות. פרסו את רשתם גם על בתי הספר. מאות אלפי תלמידים נפלו לתוך ידיהם ונהרסים מדי יום על ידי שטיפת מוח חולנית, המכניסה לתוכם את מדווי השמאל הרעים - תסביכים, רגשות אשמה, שנאה עצמית, רצון להתאבד; מחלת האיידס הנפשית של המתייוונים השמאלנים. ומצד שני - ממשלה של גמדים, של קטני מוח, תועים ומתעים, אנשים שאין להם האומץ לקום ולזעוק את הפתרון היהודי היחידי, ובכך להציל את חייהם של יהודים, ובסופו של דבר את המדינה היהודית...

אני דורש מהממשלה הזאת לאמץ את העקרונות של היהדות כדי להציל חייהם של יהודים. ההנחה היסודית חייבת להיות ההבנה שהערבים בתוך הארץ הם שונאיה המושבעים של הציונות. כל זמן שהם פה, רבותי, יירצחו יהודים בדם קר. אם אין אנו רוצים בכך, לא ברצח יהודים ולא בהריגת ערבים, הפתרון היחידי הוא הצו התורני "והורשתם את כל יושבי הארץ מפניכם" - הוצאת הערבים מארץ ישראל לארצותיהם, ושיחיו שם באמת בשלווה, באמת בשמחה, באמת באושר, אבל שם. אם לא, ממשיכה התורה, "והיה... לשיכים בעיניהם ולצנינים בצידיכם וצררו אתכם על הארץ אשר אתם יושבים בה" .

חברי הכנסת, אני לא מדבר פה דברי גזענות. אני לא שונא את הערבים. אני אוהב יהודים. רבותי, אתם שותפים לרצח של יהודים. אני מתחנן בפניכם, אנא, הצילו את חייהם גם של יהודים, וגם של ערבים. הפרדה - יהודים לציון, ערבים לערב, ובעזרת ה', שלום על המזרח התיכון.

מעטו של הרב בנימין זאב כהנא הי"ד

מטרת המלך ומטרת המדינה

שאלה גדולה מתעוררת כאשר קוראים את פרשת המלך שבספר שמואל . כאן בפרשת שופטים מובא הענין להקים מלך לישראל כמצוה, ואילו בספר שמואל כשבא העם ודורש משמואל מלך, תגובתו היא צוננת עד מתנכרת: "וירע הדבר בעיני שמואל..." , ותגובתו של הקב"ה אינה חיובית יותר: "ויאמר ה' אל שמואל... כי לא אותך מאסו כי אותי מאסו ממלוך עליהם" . הרי לנו סתירה מיניה וביה - ואם כן, האם מלך הוא דבר חיובי או שלילי?

די ברור שאם התורה ציותה על המלך, ומאחר שמוני המצוות מנו זאת לאחד מתרי"ג המצוות, הרי ששטות תהיה לומר שהתורה והנביאים התנגדו למושג של מלכות. סוד הענין הוא, אם כן, בתוכן שיוצקים לתוך המלכות.

מטרה אחת עיקרית - יראת ה'

הקורא את פרשת המלך שב"שופטים" יראה בצורה בולטת מאוד שכל הפרשה מדגישה בצורה חוזרת ומודגשת ובדרכים שונות, כלל אחד מרכזי - הצורך של המלך ביראת ה'. אסור לו להרבות סוסים - שלא יתגאה, לא ירבה נשים - שלא יטו לבבו, לא ירבה כסף - שלא ישקע בכסף, ומעל לכל - ספר התורה יהיה עימו כל ימי חייו "למען ילמד ליראה את ה' אלוקיו". התוכן של המלך הוא יראת שמים, כדי שנתיניו - העם - ילמדו גם הם דרך זו, שהיא עיקר העיקרים.

העם נכשל בחוסר אמונה

המבין יראה שכשהעם דרש משמואל מלך - לא מלך מעין זה הוא דרש, ולא למען המטרה האמיתית - לא כדי שיטע בהם יראת ה'. אדרבה, ה' הבין שדרישתם היא מהסיבה ההפוכה לגמרי למטרת המלך בישראל - וכי מואסים הם בו ומחפשים מלך חדש במקומו. דבר זה הוברר מלשון דרישתם: "והיינו גם אנחנו ככל הגויים ושפטנו מלכנו ויצא לפנינו ונלחם את מלחמותינו" . כל בקשתם של ישראל בימי שמואל למלך, היתה כדי שהם יהיו ככל הגויים כדי שהוא ילחם את מלחמותיהם, הם נכשלו פה בחטא הנורא של חוסר בטחון בה' בחשבם שהמלך הוא עושה המלחמה.

ההיסטוריה חוזרת

דבר דומה חווינו בדורינו שלנו בדרך להקמת מדינת היהודים. רבים מאלו ששאפו למדינה, שאפו לכך מתוך רצון להיות ככל הגויים - במשמעות של זה שהם חשבו שאז כוחינו יציל אותנו ויתן לנו עוצמה. זאת, כמובן, טעות חמורה שאנו סובלים ממנה עד היום, כאשר הנהגת המדינה מתחילתה ועד היום הזה מתנערת מה' אלוקי ישראל, ולא מבינה שכל הקורה, גם הניסים העצומים וגם האסונות הנוראים, הם בהשגחתו המיוחדת. וכך יוצא שאנו סומכים מחד גיסא על צה"ל ומאידך גיסא (למרבה האירוניה) על ארה"ב, וה' אלוקי ישראל נשאר מאחור ללא יחס. השאיפה האמיתית למדינה יהודית וממלכת ישראל השלימה היא לא להאדרת שמינו האישי, אלא כדי שיהיה מדור לשכינת ה', ודרכו יגיע העם ליראת ה' משוחררים וחופשיים משכנות והשפעת הגוי ההרסנית.

"דעת תורה" כיצד?

במשך השנים נהגו רבים לשאול אותנו ואף את הרב כהנא הי"ד עצמו, שאלות בנוסח: "הרי 'כל' גדולי התורה אומרים אחרת", או "הרב פלוני אמר שאתה לא צודק" וכו' וכו'. רבים אף נתלים על הפסוק שבפרשתנו: "ועשית על פי הדבר אשר יגידו לך מן המקום ההוא אשר יבחר ה', ושמרת לעשות ככל אשר יורוך... לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל". הנה, טוענים הם, יש לשמוע ל"גדולי הדור"!

משבטלה סנהדרין

ראשון-ראשון יש להבהיר את המושגים המובאים לעיל, כדי שהבלבול הקיים בנושא לא יבלבל גם אותנו. הפסוקים המובאים לעיל, לצערנו, אין הם רלבנטיים היום, מכיון שהם מתייחסים אך ורק לסנהדרין כמו שכתוב בפרוש: "מן המקום אשר יבחר ה'" - שם ישבה הסנהדרין. זאת אומרת, שברגע שיכון הסנהדרין מחדש בעז"ה בקרוב, על פי ההלכה, תחול על כל אחד ואחד מאיתנו החובה לשמוע לפסק ההלכה שלהם ולראותה כסופית. גם החולקים, יהיו אדמו"רים וראשי ישיבות גדולים ככל שיהיו, יהיו חייבים לכפוף עצמם להחלטה. אבל, על כל פנים, עד אז אין לפסוק "ככל אשר יורוך" משמעות הלכתית לנו.

אין "גדולים"

אם כן, תשאלו בצדק, למי לשמוע? האם אין "דעת תורה" היום? התשובה היא, שבודאי יש דעת תורה, אך הדבר מוטל על כל אחד למצוא מהי ולמצוא איזהו הרב שמכוון לאמת התורנית ובדרכו ללכת, כל עוד שנראה לו שהוא איננו סוטה מדרכה של תורת אמת. אך מה עם ה"גדולים"?! שואלים רבים, ואנו נשאל אותם: מי הם ה"גדולים"? האם רב פלוני או אדמו"ר אלמוני, האם אותו רב ידוע בגאונותו או שמא עמיתו הגדול בתורה ללא ספק החולק עליו בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים?! שיהיה ברור, אין אדם שמקבל "גדולים". לאדם פלוני יש את מי שבעיניו הוא הגדול בתורה ובדרכו ילך, לשני יש רב אחר וגם אם יעמדו כל גדולי הדור מצד אחד, ילך עם רבו האחד והיחיד באש ובמים. (אם כנה הוא).

אין דעת תורה יחד עם פחד

הרב כהנא זצוק"ל, ניחן במידת האמת. הוא היה תמיד חכם שדבק באמת, לכן היה לו גם את הכושר להכיר באמת ולא להיסחף אחר רגשות ונגיעות אישיות. לכן אנו ממשיכים בדרכו, בדרך שכל כך הרבה רבנים הסכימו ומסכימים ובסתר עודדו אותו להמשיך בה, אך בגלוי פחדו להזדהות. "רב"? "גדול"? התכונה היסודית צריכה להיות - אמת ללא פחד וכזה היה מו"ר הרב מאיר כהנא זכר צדיק וקדוש לברכה!