שלח לך

שלח לך

יג:ב-ג שְׁלַח-לְךָ אֲנָשִׁים, וְיָתֻרוּ אֶת-אֶרֶץ כְּנַעַן, אֲשֶׁר-אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל: אִישׁ אֶחָד אִישׁ אֶחָד לְמַטֵּה אֲבֹתָיו, תִּשְׁלָחוּ כֹּל, נָשִׂיא בָהֶם... כֻּלָּם אֲנָשִׁים, רָאשֵׁי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל הֵמָּה

גם "גדולים" יכולים ללקות בקטנות אמונה

כאשר בחר משה בשנים עשר מרגלים לתור את ארץ כנען, הוא בחר בשנים עשר מנהיגים, נשיאי עדה, מלומדים, תופשי התורה. כמו שאמרו חז"ל: "'שלח לך אנשים' - זה שאמר הכתוב: 'מקצה רגלים חמס שותה, שולח דברים ביד כסיל' . וכי כסילים היו המרגלים? והלא כבר נאמר 'שלח לך אנשים', וכל מקום שנאמר בו 'אנשים' בני אדם צדיקים הן... אלו לא נקראו כסילים אלא על שהוציאו דיבת הארץ... אף על פי כן, בני אדם גדולים היו ועשו עצמן כסילים". וכן תירגם יונתן: "כולהון גוברין חריפין דמתמנן רישי על בני ישראל הינון". אם כן צדיקים וגדולים היו, ומכל מקום חטאו בזה שפנו עורף לארץ ישראל. וכן אמר דוד המלך ע"ה: "וימאסו בארץ חמדה, לא האמינו לדברו".

פיקוח נפש לא דוחה את ארץ ישראל

וכל כך למה? כי פחדו מעוצמת הגוים שם ולא בטחו בה', כמו שנאמר "לא האמינו לדברו". והרי לכאורה, טענה טובה היתה להם, של פיקוח נפש, שהרי במלחמה עם הכנענים שעליהם אמרו המרגלים "ונהי בעינינו כחגבים וכן היינו בעיניהם ", ברור היה להם שתהיה מלחמה קשה, ויהיה קשה לנצח את הענקים, ואף אם ינצחו אותם יפלו אחדים מישראל, והרי אין סומכין על הנס. ומשום כך, גדולים וצדיקים אלה פסקו הלכה, שפיקוח נפש דוחה את כל שטחי ארץ ישראל, דוחה את ארץ ישראל כולה. ובוודאי לא התכוונו לעזוב את תורת ה', אלא התכוונו לחזור למצרים ולשומרה שם. אך זה היה חטאם, כי הקב"ה קבע והחליט וגזר שאסור להם לדור בחו"ל, ושרק בארץ ישראל יקדשו את שמו ויחיו בבדידות של תורה, ומשום כך אין סכנה לאומית דוחה את ארץ ישראל, שרק שם יוכלו ישראל לקיים את התורה כראוי ובשלמות. מלחמה על מצות ישוב ארץ ישראל וכיבוש הארץ היא מלחמת מצוה, שאין סכנה או פיקוח נפש דוחים אותה, אלא אדרבה, היא דוחה סכנה ופיקוח נפש. וכן כתב הרמב"ן: "וזו היא שחכמים קורין אותה מלחמת מצוה. וכן אמרו בגמרא : 'אמר רבא: מלחמות יהושע לכבוש - דברי הכל חובה'... ואל תשתבש ותאמר כי המצוה הזאת היא המצוה [רק] במלחמת ז' עממין שנצטוו לאבדם... אין הדבר כן, שאנו נצטווינו להרוג האומות ההם בהילחמם עמנו, ואם רצו להשלים נשלים ונעזבם בתנאים ידועים, אבל הארץ לא נניח אותה בידם ולא ביד זולתם מן האומות בדור מן הדורות...".

זוהי המצווה היחידה אשר בה מצווה היהודי להעמיד עצמו בסכנה, כאשר העם נקרא להגן עליה. כי בלי מלחמה, אין ארץ ישראל לעם היהודי, ולא תתכן מדינה יהודית בטוחה מפני אויבים. מצוות ישוב הארץ קשורה קשר טבעי בסכנת חיים. פיקוח נפש דוחה את כל המצוות חוץ מזאת, כי אותן ניתן לקיים כשאין סכנה, אך מצווה זו בעצם מהותה היא מסוכנת. אם תאמר שפיקוח נפש דוחה מצווה זו, עקרת מצווה מדאורייתא. וכך כותב ה"מנחת חינוך": "נהי דכל המצוות נדחות מפני סכנה, מכל מקום מצווה זו דתורה ציוותה ללחום בהם, וידוע דתורה לא תסמוך דינים על נס, ובדרך העולם נהרגים משני צדדים בעת המלחמה, מכל מקום חזינן... דחויה סכנה מן התורה במקום זה".

ואותם המרגלים אשר בקשו לשוב מצרימה ולחיות, במקום להסתכן בקרב, אשר בקשו לשוב לגלות וליצור שם כאין "ירושלים דמצרים", טעו ונודעו לדורי דורות בכינוי "דור המדבר" בלתי ראויים להכנס לארץ ישראל, קטני אמונה אשר נגזר עליהם למות במדבר. ובניהם אשר לא עוררו את שאלת פיקוח נפש הדוחה את ארץ ישראל, היו אלה אשר נכנסו לארץ, נלחמו עליה וירשו אותה. כיפתח בדורו, אשר דחה החזרת שטח כלשהו מארץ ישראל תמורת "שלום" עמוני; וכפי שהעניש אלוקי ישראל את המרגלים אשר חשו בכנות כי עליה לארץ כנען נוכח הענקים אשר מצאו בתוכה, פרושה איבוד לדעת - כן חייבים אנו ללמוד, כי כיבוש הארץ והאחזות בה קשורים קשר בל ינתק באמונה ובטחון ובפוטנציאל של טרגדיות וקורבנות.

ובדורנו - אותו הדבר. גדולי הדור מפחדים כחגבים - "אפס כי עז העם". הם לא מבינים ולא מאמינים שאותות ה' ותהליכי הגאולה באו כדי שנבטח בכוח ה' - נכבוש, נירש ונשמיד. ולכן גם הדור שלנו אינו זוכה לגאולה שלמה, כי אכן אינו ראוי וכמו שאמרו חז"ל: "מי גרם לצדיקים שיתבזבז שולחנן לעתיד לבוא? קטנות ["אמנה" - רש"י] שהיה בהן", כאן, חוסר האמונה גרם למרגלים להוציא דיבה רעה על ארץ ישראל, ולכן גדול הדור חייב לעמוד תמיד על המשמר, ולדאוג ליראת שמים שתקדם תמיד לחכמתו, משום שבלעדיה אין חכמתו מתקיימת, וחייב הוא לעבוד לשַקֵע בתוכו את האמונה. ועלינו לדעת שגם הגדול יכול לטעות, ודוקא בעניני האמונה.

יג:לג וְשָׁם רָאִינוּ, אֶת-הַנְּפִילִים בְּנֵי עֲנָק מִן הַנְּפִלִים; וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים, וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם

אסור להיות חגבים

המרגלים חוזרים . המרגלים הישראלים חוזרים מתור, מרגל את ארץ כנען, ומביאים את המסר הגלותי: "ונהי בעינינו כחגבים, וכן היינו בעיניהם". וכבר העירו המפרשים על הקשר בין שני הרעיונות - מכיוון שהיינו בעינינו כחגבים, מכיוון שלנו לא היו גאווה עצמית וביטחון עצמי, מכיוון שבעינינו היינו והתנהגנו כחגבים, כשפלים וכחלשים - משום כך "וכן היינו בעיניהם". אדם שמתנהג כשפל, שמסתובב עם תסביכי נחיתות, יוצר תדמית - תדמית של בוז, של שאט-נפש, והגוי מתנהג אתו בהתאם.

זאת היא הבושה המרכזית של פרשת פולארד. "ונהי בעינינו כחגבים", כעבדים המשמשים את האדון, הברון בבית הלבן, יהודים הרועדים מתגובת הפריץ, ממש כמו באיזה "שטעטל" בפולין.

חברי הכנסת, הגיע הזמן לשים קץ לתופעה הזאת - לשקרים, לרגשות האשמה, להיסטריה ולקולות המגעילים הקוראים לעוד יותר התרפסויות לפני הגוי, להקריב עוד יותר שעירים לעזאזל האמריקני.

יד: יא-כ עַד-אָנָה יְנַאֲצֻנִי הָעָם הַזֶּה וְעַד-אָנָה, לֹא-יַאֲמִינוּ בִי... אַכֶּנּוּ בַדֶּבֶר, וְאוֹרִשֶׁנּוּ... וְאָמְרוּ, הַגּוֹיִם, אֲשֶׁר-שָׁמְעוּ אֶת-שִׁמְעֲךָ, לֵאמֹר: מִבִּלְתִּי יְכֹלֶת ה', לְהָבִיא אֶת-הָעָם הַזֶּה, אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר-נִשְׁבַּע לָהֶם; וַיִּשְׁחָטֵם, בַּמִּדְבָּר. וְעַתָּה, יִגְדַּל-נָא כֹּחַ ה'... וַיֹּאמֶר ה', סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶךָ. וְאוּלָם, חַי-אָנִי

שפלותם של ישראל חילול שמו הוא

וז"ל חז"ל: "'מבלתי יכולת ה'' - 'יכול ה'' מיבעי ליה! אמר רבי אלעזר: אמר משה לפני הקב"ה: רבש"ע! עכשיו יאמרו אומות העולם, תשש כחו כנקבה ואינו יכול להציל...! אמר ר' יוחנן: מנין שחזר הקב"ה והודה לו למשה? שנאמר: 'ויאמר ה', סלחתי כדברך'". ומיד לאחר המלים "סלחתי כדברך", אומר הקב"ה: "ואולם חי אני...". ועל זה אומרים חז"ל דברים שאלמלא אמרום אי אפשר לאומרם, וז"ל: "'ואולם חי אני', אמר רבא אמר רב יצחק: מלמד שאמר לו הקב"ה למשה: משה, החייתני בדבריך"! והכוונה ברורה: אילו באמת היה הקב"ה מפעיל את זעמו ומשמיד את בני ישראל, היו הגוים אומרים שתשש כחו כנקבה והוא אינו כל יכול ואינו אלקים רח"ל, וזה העיקר של חילול השם, שהוא מוּצָא מן העולם שנשאר חלל ריק כי הוא מרוקן ממנו, וכאילו הוא לא קיים, ומת, ח"ו. ובכן, בגלל תפילת משה שביקש ממנו לסלוח לישראל ולא להשמידו, ניצַל כביכול הקב"ה מחילול שמו, מ"מיתתו" כביכול, וכאילו החייהו משה.

אילו לא אמרום חז"ל לא היינו מעיזים לומר דברים אלו, אך אמת ואמונה הם. חילול השם, נצחונם של הגוים ותבוסתם של היהודים, נצחונם של הרשעים ומפלתם של הצדיקים, מוציאים כביכול את הקב"ה מן העולם - כי כאשר גבורתו איננה, היכן הוא ? וכך שאל גדעון את המלאך: "בי אדוני, ויש ה' עמנו ולמה מצאתנו כל זאת ואיה כל נפלאותיו אשר ספרו לנו אבותינו...". ובזה שמנע משה את השמדת עם ישראל שתתפרש בעיני הגוים כחולשה של ה' וכהוכחה לאי-קיומו, הוא אכן "החיה" את הקב"ה.

רעיון זה, שהקב"ה כביכול מבקש עזרה כדי שלא יצטרך לחלל את שמו, רואים גם מדברי חז"ל: "בשעה שעלה משה למרום... אמר לו (הקב"ה): משה, אין שלום בעירך [כלומר, מדוע לא נתת לי שלום]? אמר לפניו: [רבש"ע], כלום יש עבד שנותן שלום לרבו? אמר לו: היה לך לעזרני. מיד אמר לו (משה) : 'ועתה יגדל נא כח ה''" . פירוש- הקב"ה גזר במדת הדין למחות את ישראל, וביקש שמשה יפתח לו דרך ופתח להציל אותם, בזה שיבקש שלא לחלל שמו, אלא שמשה עמד ביראה לפני ה' ולא העז. לכן פתח לו הקב"ה פתח, ואמר לו לתת לו שלום לפני שהוא - הקב"ה - נותן למשה שלום, ואמר, אע"פ שהנך עבד חייב אתה לפתוח משום שזה יעזור לי. והבין משה את הרמז, ומיד פתח בפסוק שנרמז בו הענין של קידוש השם, הקשור לכחו של הקב"ה, כאשר חילול השם מתבטא בחולשתו כביכול ופירושו - יגדל כח ה' ולא יחלל את כחו על ידי חיסול בני ישראל.

כל התהליך של הגאולה בדורות האחרונים, הכל היה בשביל קידוש השם. וכל הייעוד שלנו והתפקיד המוטל עלינו הוא לקדש את השם. "בית ישראל יושבים על אדמתם, ויטמאו אותה... ואשפוך חמתי עליהם... ואפיץ אותם בגויים... ויבוא אל הגויים אשר באו שם ויחללו את שם קדשי, באמור להם: עם ה' אלה ומארצו יצאו ". אומר רש"י: "שפלותם של ישראל חילול שמו הוא". חבל שבכל השואות והגזרות, לא הבינו שהנקודה הייתה שביזו יהודים ולעגו להם: "איה נא אלוקיכם?!" ועל זה חרה אפו של ה' ונקם בגויים. על זה צעק דוד המלך: "לא לנו ה' לא לנו כי לשמך תן כבוד... למה יאמרו הגויים איה נא אלוקיכם ".

יד:כד וְעַבְדִּי כָלֵב, עֵקֶב הָיְתָה רוּחַ אַחֶרֶת עִמּוֹ, וַיְמַלֵּא אַחֲרָי וַהֲבִיאֹתִיו, אֶל הָאָרֶץ

וימלא - אמונה מלאה

וקשה, מדוע הצביע הקב"ה רק על כלב, ולא גם על יהושע? אלא, שאע"פ שגם יהושע האמין, אמונתו של כלב היתה מלאה, שהרי הוא היה זה שקפץ ועמד בפני ההמון הסוער והמסוכן, ומחה בפניהם: "ויהס כלב את העם אל משה ויאמר: 'עלה נעלה'!" הוא הסתכן כאשר רצו העם לרגום אותם ממש, כמו שכתוב: "ויאמרו כל העדה לרגום אֹתם באבנים".

ומשום שאמונתו היתה מלאה, הצביע עליו הקב"ה ואמר: "עקב היתה רוח אחרת עמו וימלא אחרי...". משמעות "וימלא" היא שאמונתו היתה מלאה, והוא הוכיח את זה בנכונותו לקדש את שם ה'.

יד:מ וַיַּעֲלוּ אֶל-רֹאשׁ-הָהָר לֵאמֹר: הִנֶּנּוּ, וְעָלִינוּ אֶל-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר ה' כִּי חָטָאנוּ וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, לָמָּה זֶּה אַתֶּם עֹבְרִים אֶת-פִּי ה' וְהִוא לֹא תִצְלָח

הסיבה שה' לא קיבל את החזרה בתשובה של העם

ולכאורה קשה: למה לא קיבלם ה' ולא נתן להם לעלות? הרי אין דבר שעומד בפני התשובה, וכאן כל העם חזר בתשובה. אלא, כאן לא היה די בתשובה. הקב"ה ראה שהעם הזה אינו החומר שמסוגל להקים חברה ומדינה כמו שהוא רוצה. העם הזה אינו מסוגל לעשות זאת, אולי לא באשמתו, אך הוא אינו החומר הראוי להיכנס לארץ. הוא היה עם עם נפש של עבדים. על צעקת בני ישראל אל ה' בים סוף, כתב אבן עזרא: "ולמה לא ילחמו על נפשם ועל בניהם? כי המצרים היו אדונים לישראל וזה הדור היוצא ממצרים למד מנעוריו לסבול עול מצרים ונפשו שפלה". אין כאן עניין של חטא ותשובה, אלא החומר הזה לא טוב - נפשו לא טובה, ובחומר כזה אי אפשר להשתמש.

 כבר אז, בים סוף, ידע הקב"ה שלא יוכל העם להיכנס לארץ ולכן "סיבב ה' שימותו כל העם הזכרים ". רש"י כתב שהקב"ה הסכים לשליחת מרגלים. ולכאורה קשה, איך הסכים? אלא, ה' סיבב זאת כי רצה שלא ייכנסו, "כי אין כח בהם לסבול מלחמה עד שקם דור חדש שלא ראה גלות ". בדרך כלל, דור שחי וסבל, וראה את הגלות, לא מסוגל לכבוש ולהיכנס לארץ. ואם כשעם ישראל היה רק מאתיים שנה בגלות, הייתה להם נפש שפלה, אנו, שנמצאים אלפיים שנה בגלות, על אחת כמה וכמה!

טו:לב וַיִּהְיוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, בַּמִּדְבָּר; וַיִּמְצְאוּ, אִישׁ מְקֹשֵׁשׁ עֵצִים בְּיוֹם הַשַּׁבָּת

מה הקשר בין פרשת המקושש ופרשת ציצית?

זאת הייתה השבת השנייה מאז יציאת מצרים, וכבר מצאו אדם מקושש עצים. לוקחים אותו ומניחים אותו במשמר, וה' אומר: "מות יומת האיש, רגום אתו באבנים ", משום מעמר או משום תולש. מיד אחר כך באה פרשת ציצית: "דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם ועשו להם ציצית... ". מה הקשר בין שתי הפרשיות? הרי יש בתורה קשר בין כל הפרשיות הסמוכות. רש"י בסוף הפרשה מוצא קשר , אבל נדמה לי שיש קשר חזק אחר בין שתי הפרשיות. תארו לעצמכם שיש היום מדינת הלכה, ומוצאים אדם מחלל שבת, דנים אותו למוות, ורוגמים אותו באבנים. תארו לעצמכם מה הייתה התגובה בארץ. מה היו אומרים?! קשה אפילו לשער. 'זו ברבריות ופרימיטיביות!'. אין ספק שמה שאנו רואים כאן היום הוא ניגוד מהותי בין מושגי התורה למושגי העולם הגויי.

מה הם החיים

השאלה היא: מה הם החיים? למה חיים? אצל הגויים אין דבר חשוב יותר מהחיים, כי להם יש רק העולם הזה. במיוחד חשוב להם לתת לאדם חופש מוחלט ובלתי מוגבל לבחור איך לחיות, כל עוד הוא לא פוגע בזולת. לפיהם, גם כשמישהו פוגע במישהו אחר, אסור ליטול את נשמתו, כשעמדו להרוג את אייכמן, מרטין בובר הפגין מול הכלא. זו ההשקפה של המתייוון ואיש המערב.

ואילו פרשת המקושש באה ללמד אותנו עיקרון: הקב"ה ברא את העולם ואת האדם. העיקר אינו החיים, אלא איך חיים. הקב"ה ברא את העולם טוב, וכשיש רע, הקב"ה אינו יכול לדור איתו. המגמה היא "ובערת הרע מקרבך ". זו מצוות עשה, ומפרש אונקלוס: "ותפלי עביד דביש", כלומר, תבער את עושי הרע מקרבך. המתה אינה אסון, כמו שכתוב במשנה: "שמיתתן של רשעים הנאה להם והנאה לעולם". זו הנאה לעולם, כי מטרת העולם היא טוב. חייבים לבער את הרע, וזה טוב גם לרשע. שלא כשיטת המתייוונים, העולם הזה הוא חלק קטן ושולי של אותו אדם ואותה הנפש. בעולם הזה האדם נמצא בניסיון; הקב"ה מנסה אותנו איך נחיה.

כאשר אדם רשע מת, זה לא אסון, כי בדרך כלל מיתתו היא כפרתו. גם אם לא, יש לו עונש רק לזמן מסוים, ואחר כך הוא מגיע לעולם הטוב. אם כן, כיוון שאנו מסתכלים על העולם הנצחי, אנו מבינים שכאשר אנו מבערים את הרע מקרבנו, אנו עושים טובה לעולם, ועוד יותר טובה לרשע, שלא ימשיך ברשעו. המגמה של היהדות היא לא לתת לרע להיות בעולם, אם אפשר. וזה ההבדל המהותי שלא ניתן לגישור בין היהדות להתייוונות. שום דבר בעולם הזה אינו של האדם. הכל של הקב"ה. ה' נתן לאדם נשמה כדי לעבוד את ה', ואם לא יעבוד אותו, ה' ייקח את נשמתו. אנו איבדנו את התחושה מהי שבת, מכיוון שאנו חיים בעולם מערבי ובתרבות מערבית, וכאשר יהודים מחללים שבת, זה לא פוגע בנו. בעיה גדולה מאוד היא שאנו נמצאים בתרבות של רדיו וטלוויזיה. לכן הקב"ה רצה שנהיה עם מובדל בארצנו, ללא קשר כלשהו בינינו לגויים בחו"ל. כשאנו עם מובדל בארצנו, ויהודי אחד חוטא, כל אחד מרגיש איך זה פוגע בכל אחד ואחד בצורה נפשית עמוקה מאוד. בעיית ההשפעה המערבית לא נמצאת רק בציבור החילוני, אלא גם בציבור הדתי, כגון "נתיבות שלום", וראש ישיבת גוש עציון. האנשים האלה נגועים במחלת השעטנז - קצת יהדות וקצת תרבות מערבית. שני אנשים שנבחרו לכנסת מטעם המערך, היו דתיים בצעירותם והסירו את הכיפות - הם ביישו את עם ישראל.

הקב"ה רצה לבטא בפרשיות אלו את קבלת עול מלכות שמים. הוא נמצא ושולט בכל ארבע כנפות הארץ, והוא גוזר ומקיים. זה מה שמלמדת פרשת ציצית שבאה לאחר פרשת המקושש. כך אומר רש"י: "'אשר הוצאתי אתכם' - על מנת כן פדיתי אתכם, שתקבלו עליכם גזירותי" . מצוות ציצית שקולה כנגד כל המצוות, כי יש בה הביטוי להשגחת ה' ומלכותו בכל הארץ, ולכן אנו חייבים לקיים את מצוותיו. אדם ששומר שבת מקבל על עצמו עול מלכות שמים בזה שהוא אומר: "ה' ציווה וגזר, ואני מקיים". הקב"ה אינו רוצה "שומר שבת" שאינו מקבל עליו עול מלכות שמים - זו צביעות ושקר. וכך אומר המדרש: "וכי מה איכפת ליה להקב"ה למי ששוחט מן הצואר או מי ששוחט מן העורף? הוי לא נתנו המצוות אלא לצרף בהם את הבריות" - כדי שיקבל עליו עול מלכות שמים. צריך לקחת את ה"יש" ולהרוס אותו.

טו:לט וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְוֺת ה' וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם; וְלֹא-תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם, וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם, אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים, אַחֲרֵיהֶם

יראת ה'

מצות ציצית ניתנה כדי להיות מזכרת מתמדת, כלומר, המצוה הזאת, שעומדת תמיד נגד עיניכם, תזכירכם את נוכחות ה' ותכניס מורא בלבכם, יראת ה'. וז"ל חז"ל: "'וראיתם אותו וזכרתם את כל מצוות ה'' - כיון שנתחייב אדם במצוה זו נתחייב בכל מצוות כולן [כלומר שנזכר בהן ומתיירא מה']... תניא אידך, 'וראיתם אותו וזכרתם את כל מצוות ה'' -שקולה מצוה זו כנגד כל המצוות כולן [פירוש, שמכיון שהיא מזכירה את כולן הרי היא ככולן; ועוד - שהתפקיד של כל מצוה ומצוה הוא להזכיר לאדם את בוראו, ומכיון שמצות ציצית באה כדי להזכיר את כל המצוות, הרי היא עושה את תפקיד כולן]... ורשב"י אומר: כל הזריז במצוה זו זוכה ומקבל פני שכינה. כתיב הכא 'וראיתם אותו', וכתיב התם 'את ה' אלקיך תירא ואותו תעבוד' ".

כמה קשה לקנות את המדה של יראת ה', כי האנוכיות והגאותנות והיצר הרע מסיתים את האדם להיפרד ממנה. ומשום כך, לפני שנפטר רבי יוחנן בן זכאי בירך את תלמידיו בלשון זו: "יהי רצון שיהא מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם. אמרו לו תלמידיו: עד כאן [כלומר, ולא יותר מזה]? אמר להם: ולואי! תדעו, כשאדם עובר עבירה אומר: שלא יראני אדם [ולא ירא מהקב"ה שרואה את הכל] ". וזאת כוונת חז"ל במה שאמרו: "אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות" - הרי כל אדם שפוי ובהיר ירתע מכל עבירה ועבירה, שהרי הקב"ה רואה! וכי יזיד אדם לגנוב, להכות, לרצוח כאשר מולו עומד שוטר? רק מטורף יעשה כזאת. ולכן האדם שמאמין ובכל זאת חוטא, אין זה אלא שבאותו רגע נתכסו ההגיון והשפיות שלו, והאנוכיות והתאוה שלו כל כך התגברו עליו, שהעז לחטוא תחת מבטו של הקב"ה.

משום כך יכוין אדם בכוונה והרגשה מלאה בכל מצוה ומצוה שהוא מקיים, ולא כמו אלה שעושים מצוות רק כדי לצאת ידי חובתם. וזאת כוונת ר"א במשנה: "העושה תפלתו קבע אין תפלתו תחנונים". ואמרו על זה בגמרא "אמר רבי אושעיא, כל שתפלתו דומה עליו כמשוי. ורבנן אמרי, כל מי שאינו אומרה בלשון תחנונים. רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו, כל שאינו יכול לחדש בה דבר", והדין ככולם, כי כל אחת מהדרכים האלה מצביעה על חוסר כוונה וחוסר "שויתי ה' לנגדי תמיד ", ותפלה כזו מוטב שלא יתפלל.

ולכן חשוב שאדם יעמיד מולו תמיד את הקב"ה או את אחת מהמצוות, שיהא זכרון והזכרה תמיד לפניו, כמו שנאמר "שויתי ה' לנגדי תמיד", והוא חלק יסודי מיראת ה', כי הרואה את המצוה לפניו כאילו רואה את המצוה לפניו, ואיך לא ירעד מיראת בוראו.

מעטו של הרב בנימין זאב כהנא הי"ד

זהירות ממנהיגים בוגדים

שוב ושוב אנו נדהמים כשאנו קוראים את פרשת "שלח" ומגלים את פרצופם של אנשים שהיו ראשי העם, מנהיגי העם בדרך לארץ המובטחת - שלפתע פתאום מואסים בכל היעוד, החלום של שנות העבדות והפרך - מואסים בארץ המיועדת, ולתדהמתנו, מוכנים למצוא תחליף אליו.

שינוי של 360 מעלות

כיצד הדבר קורה שקבוצה שמונה את מרבית הנהגת האומה - גם אם מהשורה השניה של ההנהגה (השורה הראשונה היא משה ואהרן) - מואסת לעיני כל בכל מה שהדריך את האומה עד לאותו רגע, במה שכל יהודי ידע עד אותה שניה שהוא היעוד המרכזי אליו צועדים כולם - הכניסה לארץ ישראל? יתירה מזו, חז"ל אומרים שמהפסוק "וילכו ויבואו" למדים שכבר ביציאתם לדרך - יצאו בעצה רעה. זאת אומרת, שהנתונים הקשים איתם חזרו מהריגול בארץ ישראל, כלל וכלל לא היו הסיבה ל"שינוי דעתם", כי דעתם כלל לא השתנתה - אלא כבר נקבעה מראש. אם כן מה קרה להם למנהיגי האומה שבגדו פתאום בכל היעוד, התכלית והמטרה?

לבחון את מעשיהם

מכאן אנו למדים שגם לגבי המנהיג הצדיק ביותר צריכים אנו לבחון את מעשיו, ולא לסגור עיניים ולחשוב שאם הוא שולט אפשר להיות רגועים. גם המנהיג האמין ביותר יכול בשלב מסוים, מתוך חולשות אנוש נורמאליות לגמרי, להגיע לידי בגידה, לפעמים בצורה תמוהה ביותר וקיצונית מכל מה שהוא עצמו האמין בו עד אותו יום (ומקרהו של יוחנן כהן גדול שנהיה צדוקי אחרי שמונים שנות כהונה גדולה - יוכיח). המרגלים, שהתורה העידה עליהם שהיו צדיקים, נכשלו מפני שגברו עליהם כל מיני מניעים אישיים בלתי כשרים שגרמו להם לחבור להיות אגודת רשע. מתוך כך בגדו.

התנועה הלאומית לשעבר

גם היום עדים אנו לתנועה שפעם נחשבה ללאומית, והנה כל מנהיגיה בגדו עם הגיעם לשלטון בכל ייעודם, כשהכסא גבר על השכל, והכבוד גבר על האידיאולוגיה. נימוקים מנימוקים שונים נמצאו באמתחותיהם, אך הצד השווה שבכולם הוא שלכולם אין אלא תירוצים חיוורים של אנשים שתאוותיהם וקטנותם גברו על גדלתם ועברם העשיר.

לימוד לעם

פרשת "שלח" היא לימוד לעם ולא פחות למנהיגים עצמם ממה עליהם להיזהר. להיזהר ממנהיגים ש"מושכים אותנו באף" לעברי פח פחת. לדעת להתנער מהם וכיצד להתייחס אליהם. לא בכדי דינם של אלו המרגלים היה חמור כל כך, כי אלו אינם סתם אנשים אלא האנשים המהווים דוגמא לעם והשפעתם הינה חמורה על צאן מרעיתם, כפי שראינו במקרה זה עצמו של המרגלים.

"נגיעות" המכריעות צדיקים

שאלה שודאי רבים עדיין לא נתנו לעצמם תשובה מספקת עליה היא, אחרי הכל, כיצד זה שאנשים צדיקים, ראשי בני-ישראל, נפלו בצורה פתאומית לבור שחת והפכו לרשעים, לסמל ולדראון לדורות?

המרגלים יוצאים עם כוונות זדון

הפרשנים נותנים לנו את ההסבר, הסבר שהוא מדהים ומזעזע לסתם אדם מן הישוב, מאחר שהוא מעמיד את הצדיק בפני אותן סכנות שבפני כל אדם, ואולי בפני חמורות מהן.

את ההסבר ניתן לשאוב ממאמר חז"ל "'וילכו ויבואו' - מקיש הליכה לביאה - מה ביאה בעצה רעה, אף הליכה בעצה רעה ". במילים אחרות, המרגלים לא באו והוציאו את דיבת הארץ רעה לאחר שראו דברים שליליים בארץ, אלא מהצעד הראשון שלהם לארץ ישראל כמרגלים, מנוי וגמור היה עם כל אחד בלבו לחזור עם המסר: לא כדאי להיכנס, מסוכן שם, רע שם! מסתבר שלכל אחד מהם היו סיבות משלו שהניאו אותו לכך. אנו יכולים לתאר לעצמנו, כיצד במשך הליכתם פתח כל אחד מהם את סגור ליבו בפני חברו, וגילו אחד לשני את מחשבותיהם, מדוע יש סיבות טובות לא להיכנס ארצה, איזו פגיעה תהיה בזה, זה לא העיתוי וכו' וכו'.

מניעים אישיים

ומה היה המניע? הפרשנים כותבים, ובעל "אם הבנים שמחה" מביא זאת בצורה המפורשת והמוחשית ביותר, שלמרגלים היו מניעים אישיים, שהפכו אותם לאנשים לא משוחדים. המרגלים שהיו בעלי מעמד מכובד במדבר, נשיאי השבטים, עם תפקידים מוגדרים ומכובדים, חששו (אולי בצדק) שעם הכניסה לארץ, כל צורת החיים תשתנה, וכל מעמדם ישונה, ואולי יבוטל לחלוטין. זה היה השורש הארסי להוצאת דיבת הארץ.

האמת חשובה מצדיק של שקר

הלקח הוא שאדם שהיה אתמול צדיק, יכול היום לאבד את עולמו בגלל נגיעות אישיות. אותו צדיק משכנע את עצמו שמאבקו הוא לשם שמים, אך הוא מסתיר מעצמו שהכל בעצם נובע מכוונות אישיות. אם נשיאי ישראל נכשלו, ואף יוחנן כהן גדול נעשה צדוקי בגיל שמונים - כל צדיק צריך לחשוש מנפילה ברשת של מניעים הפסולים. בעל "אם הבנים שמחה" לא חשש להאשים את הצדיקים שהתנגדו לעליה ארצה לפני מאה ולפני שישים שנה, באשמת המרגלים בחשש איבוד רבנותם. כל אדם חייב לבחון את עצמו, ולבחון את האמת - להחזיק באמת ולהרחיק השקר ונגיעות השקר - ובזה יקנה את עולמו.

מנהיגים חגבים לעם ענק

יתכן שחטא מאיסת הארץ שבימינו הוא חמור יותר מאשר במדבר. הרי אנו כבר נמצאים בארץ הזו, כבר כבשנו אותה באותות ומופתים

שלח - לך

מה היה שורש חטא המרגלים? חטאם היה חוסר אמונה. נשיאי ישראל הלכו לתור את הארץ. ארץ שכה הרבה הובטח להם עליה, ארץ שהיתה חלום של דורות של עם משועבד, והנה מנהיגי העם, מנהיגיו הצדיקים, "כולם אנשים", מנפצים חלום זה. הם סירבו להאמין שה' שהבטיח להם את ארץ ישראל מסוגל אכן לממש את הבטחתו, שהרי בארץ המובטחת גרו אנשים חזקים וענקים ומי יכול לעמוד בפני בני ענק?

הפחד מדבר מתוך גרונם

"ונהי בעינינו כחגבים וכן היינו בעיניהם" - זהו אחד המשפטים המכריעים והמגלים לנו את מקור חטאם. עד כמה חמור הדבר כשקמים נשיאי ישראל, המנהיגים, ומכריזים באזני כל ישראל: אנחנו, ראשי העדה, היינו בעינינו כחגבים! דעו, כמה קטנים אנחנו! מנין לכם איך הם רואים אותנו? אולי דוקא הם מפחדים מפנינו! אולי שמעו את שמעינו ונמוגו כל יושבי כנען? אך לא, הפחד מדבר מגרונם, חוסר האמונה שולט בדברם. האם מבינים אנו את משמעות הדבר? ה' עושה שמים וארץ, אלוקי ההסטוריה אשר אמר ויהי- הבטיח לנו דבר מסויים, ואנו לא מאמינים שיש באפשרותו לתיתו לנו! נדמה לנו שאיזה עוג או סיחון הם חזקים ממנו ויכולים למנוע את קיום רצונו! האם יכול להיות חירוף גדול מזה?! רק ע"י הבנת דבר זה על בוריו, אפשר להבין את חומרת חטא המרגלים ואת הסיבה שחטא זה נשאר לדורות כאחד החטאים החמורים ביותר בהסטוריה שלנו.

"פסק הלכה": סיחון חזק יותר

חוסר אמונה. ראשי העם, צדיקים כדברי חז"ל, לא האמינו ביכולתו של הקב"ה. זאת אומרת, ללא כל ספק הם הקפידו לומר כל יום בדביקות את "שלוש עשרה עיקרי האמונה". ללא ספק הם הטיפו בישיבות על חשיבות ה"אמונה" ולימדו את הרמב"ם בתחילת הלכות יסוד התורה שמלמד את החיוב של מצות עשה להאמין שיש מצוי ראשון וכו'. אך כשהדבר הגיע למעשה; כשהיו צריכים לממש את מה שאמרו בפה יום יום; כשאמונתם היתה צריכה לעמוד למבחן: מי חזק יותר - ריבונו של עולם או סיחון ועוג, ההכרעה היתה חד משמעית: סיחון, עוג ו-31 מלכי כנען חזקים יותר! הדבר אף עוגן ב"פסק הלכה" שפורסם בקרב בני ישראל ע"י הבד"ץ של עשרה מראשי מטות בני ישראל.

החטא חוזר - ובגדול!

יתכן שחטא מאיסת הארץ שבימינו הוא חמור יותר מאשר במדבר. הרי אנו כבר נמצאים בארץ הזו, כבר כבשנו אותה באותות ומופתים. אנו כבר לא צריכים אמונה חזקה כל כך כדי להבין, אנו עדיין זוכרים את מה שבעינינו ראינו במלחמות רבות. למעשה, האמונה אצלנו היא כבר מוחשית!. גם רבנים וראשי ישיבות מסויימים מצטרפים לקודמיהם המרגלים ופוסקים הלכה (!) שלערפאת ולאומות העולם יש כוח יותר מריבונו של עולם, ושפשוט אי אפשר לקיים את מצות כיבוש וישוב ארץ ישראל. שוב, החטא הוא חוסר אמונה. חוסר אמונה אצל הקטנים, אך גם חוסר אמונה אצל הגדולים. הוא מה שאמרו חז"ל :"מי גרם להם לצדיקים שיתבזבז שולחנם לעתיד לבוא? קטנות (קטנות אמונה - רש"י) שהיתה בהם".