שמות

שמות

א:ה וַיְהִי, כָּל-נֶפֶשׁ יֹצְאֵי יֶרֶךְ-יַעֲקֹב-שִׁבְעִים נָפֶשׁ

לעם ישראל יש אמת אחת

 אומר המדרש: "גוי אחד שאל את ר' יהושע בן קרחה: כתיב בתורתכם: 'אחרי רבים להטות '. אנו מרובים מכם, מפני מה אין אתם משוין עמנו בע"ז?... א"ל בעשו כתיב ביה שש נפשות וכתיב בו נפשות הרבה: 'ויקח עשו את נשיו ואת בניו ואת בנותיו ואת כל נפשות ביתו '. וביעקב שבעים נפש וכתיב ביה נפש אחת דכתיב: 'ויהי כל נפש יוצאי ירך יעקב... '. אלא עשו שהוא עובד לאלהות הרבה כתיב ביה נפשות הרבה, אבל יעקב שהוא עובד לאל-וה אחד, כתיב בו נפש אחת".

 זהו הכלל הגדול והיסודי שיוצא מכאן: הגוים שעובדים להרבה עבודות זרות ולתרבויות זרות וכולן שקר, ואפילו לדידם אין לדעת מי ואיזה מכולן אמת כביכול, להם בודאי יש צורך ללכת אחרי הרוב, מכיון שאין להם אמת ברורה, ולשם כך נוצרה השיטה של הכרעת הרוב - דמוקרטיה. אבל ליעקב יש רק אמת אחת, ואין זה משנה אם רוב העולם חולק עליה, כי אי אפשר להכריע נגד האמת.

 וגם אם בעוונותינו הרבים רוב בישראל בוחר בשקר, נגד התורה, אין זה משנה, מכיון שליעקב יש כבר האמת, כמו שנאמר: "תתן אמת ליעקב ", והוא נפש אחת למען האמת, ואם יש אחרים שרוצים לפרוש מהנפש האחת, אינם מן המנין בכלל. וז"ל מדרש הגדול: "'ויהי כל נפש' - כל נפשות מיבעי ליה? אמר רב חמא: לפי שהצדיקים כולן נקראו נפש אחת מפני שדעתם אחת. וכך הן חשובין נפש אחת. אם חטא אחד מהן חטאו כולן, זכה אחד מהן זכו כולן. אבל אומות העולם קרויין נפשות, שנאמר: 'ויקח עשו את נשיו '...". הרי מפורש שבישראל יש רק דעה אחת ולא יותר, ומי שחולק על הדעה האחת של תורת ה', גם אם זה רוב של עם ישראל, זו דעה סוטה, ואינה מן המנין.

ויש מהגדולים שנתן טעם לזה, שהדין הוא שאין הולכים אחר הרוב כשיש עדות להיפך מהרוב, ומכיון שעם ישראל ראה במו עיניו את התגלות ה' בסיני ואת אמיתותו, אין שום רוב שבעולם יכול לקבוע כלום נגד עדות זו.

א:יב וְכַאֲשֶׁר יְעַנּוּ אֹתוֹ, כֵּן יִרְבֶּה וְכֵן יִפְרֹץ.

העינויים לא שברו את בני ישראל!

העינוי, שמטרתו היתה לשבור את בני ישראל כדי שיוכלו להשתלט עליהם, וכן למעט את פרייתם ורבייתם, נכשל כשלון גמור. נגד כל הגיון, התוצאות היו הפוכות לגמרי. ככל שעינו אותם במס עבודה, בני ישראל פרו ורבו, עוד יותר ועוד יותר, עד אשר התחילו לפרוץ מארץ גושן ולגור גם בחלקים אחרים של מצרים. והרי דוקא מזה פחד פרעה, כאשר אמר: "ועלה מן הארץ ". ותכניתו למנוע את זה לא רק שלא פעלה, אלא שמסיבה בלתי מובנת, מאז התחילו המצרים לבצעה, גדל הריבוי של היהודים, והתחילו לעשות את מה שפרעה רצה למנוע! אמרו חז"ל : "'כן רבו וכן פרו' לא נאמר, אלא 'כן ירבה וכן יפרוץ'. אמר רשב"ל: רוח הקודש מבשרתן - כן ירבה וכן יפרוץ!"

כל ההגיון והתכניות וההתחכמות לא יועילו נגד ה', שהוא הקובע. וכל הנסיונות של "יענו" של הגוים חייבים להיכשל, משום שהם בעצם גם נסיון להתקומם נגד אלוקי ישראל. וכן כתב דוד: "א-ל נקמות ה', א-ל נקמות הופיע [שתי נקמות, לנקום את נקמתו ואת נקמת בני ישראל]... השב גמול על גאים [הגוים הגאים, שחושבים את עצמם יותר רמים מהקב"ה]... עד מתי רשעים יעלֹזו... יתאמרו [יתגאו] כל פֹעלי און. עמך ה' [ששמך נקרא עליו] ידכאו, ונחלתך יענו... ויאמרו: לא יראה י-ה... בינו בֹערים בעם... הנֹטע אֹזן הלא ישמע... היֹסר גוים הלא יוכיח... ה' יֹדע מחשבות אדם כי המה הבל... כי לא יטֹש ה' עמו ונחלתו לא יעזֹב".

ודע, שרבנו סעדיה פירש: "'יפרוץ' - יצליח ויעשיר", כמו "ויפרֹץ האיש מאד מאד ". וגם לפי פירושו, רואים את היסוד הנ"ל: הבנייה שגזלה מהם כל כך הרבה זמן, עד שלא היה להם מספיק זמן לעסוק בעסקיהם, ושגזלה מהם כחות ועייפה אותם, לא רק שלא גרמה לירידה ברמת חייהם, אלא בנס, אף הצליחו ושגשגו!

העינוים מצרפים את האדם

מטרת ה"עינוי" היתה לשבור את הגוף בעינויים, ולהפוך את האדם לעני בגופו וברוחו, כדי שיצטרך להתרפס לפני המענה אותו, להפוך לעניו ושפל כלפיו, לענות לכל דרישותיו. ועוד: המצרים התכוונו - וקיוו - שהעינוי הזה שיביא לעוני ולהשפלה, גם ישבור את המוסר הגבוה של בני ישראל, שהרי ידוע שהעוני והרגשת המרירות שעמו מביאים לידי גניבה, פשע ומעשים אנטי-חברתיים, כמו שאמר שלמה: "רֵאש [עוני] ועֹשר אל תתן לי... ופן אִוָרֵש וגנבתי " - כי הרש קרוב להיות רשע. וזאת כוונת הפסוק: "ויָרֵעו אֹתנו המצרים ויענונו " - המצרים ניסו להפוך אותנו לרעים על ידי העינוי. וזאת כוונת ההגדה של פסח באמרה: "'וירעו אותנו המצרים' - כמה שנאמר 'הבה נתחכמה לו'".

אך בעצם, אם היהודי מקדש את עצמו ומתעלה ומקיים את ציווי ה' של: "ועניתם את נפשֹתיכם ", אזי הקב"ה מרחיק ממנו את העינוי של הגוי. ובאמת, לאדם שרוחו גדולה והבנתו עמוקה, העינויים דוקא מצרפים אותו ומוציאים ממנו את הסיגים, כמו שכתוב: "כי בחנתנו אלקים, צרפתנו כצרף כסף ", וכן: "ומן המשכילים יכשלו לצרוף בהם ולברר וללבן עד עת קץ... ", וכן: "כי עמך ונחלתך הם אשר הוצאת ממצרים מתוך כור הברזל ", ופירש הרד"ק שם: "כמו שצורפין הכסף והזהב בכור, כן נצרפו במצרים בעבודה קשה". וז"ל אור החיים כאן: "'וכאשר יענו' - מה יערב נעימות הכתוב, על פי מה שכתוב בזוהר, בפסוק 'עת אשר שלט האדם באדם לרע לו ', כי באמצעות העינוי והצרות תתברר בחינת הטוב מהרע, ותסמוך אל חלק הטוב, ותתברר בחינת הרע מחלק הטוב, ותיסמך אל בחינת הרע".

א:יז וַתִּירֶאן הַמְיַלְּדֹת, אֶת-הָאֱלֹקִים, וְלֹא עָשׂוּ, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵיהֶן מֶלֶךְ מִצְרָיִם; וַתְּחַיֶּין, אֶת-הַיְלָדִים

סירוב הפקודה הראשון

ומפרש הכלי יקר: "כמו שכתוב: 'אני, פי מלך שמֹר, ועל דברת שבועת אלקים ', כי באופן זה תשמור פי גזירת המלך - כשלא תתנגד לשבועת אלקים, אשר הַשְבֵע השביע אותנו לשמור כל מצוותיו. כך יראו המיילדות את האלקים, ושמו את נפשם בסכנה. כי ההריגה היא מן אותן שלוש שייהרג ואל יעבור".

הן פחדו ויראו מה', שהרי להרוג עובר הוא עוון ותועבה גדולה, ואף על פי שאין נהרגים על זה בבית דין, מכל מקום רצח הוא בעיני ה', בדיני שמים. ולכן הפירו את גזירת המלך, כי ידעו ש"דברי הרב ודברי התלמיד, דברי מי שומעים?" - בודאי את דברי הרב. וכך אמרו חז"ל: "כתיב: 'כל איש אשר ימרה את פיך... יומת '. יכול אפילו לדברי תורה? [כלומר, שיומת גם אם עבר על גזירת המלך לבטל דברי תורה?] ת"ל: 'רק חזק ואמץ' ", כלומר, המלה "רק" היא מיעוט, כמו שאמרו חז"ל שכל "אכין" (אך) ו"רקין" (רק) הם מיעוטין, באים למעט מהכלל, ופירש רש"י : "שאם בא המלך לבטל דברי תורה אין שומעין לו". ולכן אבנר ועשאל סירבו להרוג את כהני נוב למרות פקודת שאול , כמו שכתוב: "ויאמר המלך... סבו והמיתו כהני ה'... ולא אבו עבדי המלך לשלח את ידם, לפגע בכהני ה' ", והמקור לכך הוא בפרשת המלך, בציווי שהמלך תמיד ישא אתו ספר תורה, ושם כתוב: "לבלתי רום לבבו מאחיו ולבלתי סור מן המצוה ימין ושמאל". הרי, שהמצוות מוטלות גם על המלך, והוא וההדיוט שניהם חייבים בכבוד ה'.

וכך פסק הרמב"ם: "המבטל גזירת המלך בשביל שנתעסק במצוות, אפילו במצוה קלה-הרי זה פטור: דברי הרב ודברי העבד, דברי הרב קודמין". אם המלך בא ואומר: תעשה משהו, והוא עסוק במצווה, הוא פטור מלשמוע למלך. דברי הרב ודברי העבד, כלומר הרב - ה'. והעבד - המלך. דברי ה' קובעים. וממשיך הרמב"ם: "ואין צריך לומר (זה דבר ברור, זה פשוט) אם גזר המלך לבטל מצוה, שאין שומעין לו." וזה מובן מאליו!

אע"פ שהמיילדות הסתכנו בנפשן בסירובן, שהרי פרעה ציווה להרוג את הילדים, מכל מקום הן סירבו כי זה בין שלושת הדברים שאדם צריך ליהרג עליהם ולא לעבור. מה עוד, שהציווי היה לא רק גזירה לבטל מצוה, אלא להשמיד את כל העם, וא"כ זו גזירה לבטל את כל התורה, שהרי אם אין עם ישראל, מי ישמור את התורה? ועל כן מסרו המיילדות את עצמן על קידוש השם.

א: כא וַיְהִי, כִּי-יָרְאוּ הַמְיַלְּדֹת אֶת-הָאֱלֹקים; וַיַּעַשׂ לָהֶם, בָּתִּים

העונש למיילדות: כלא!

ופירש הרשב"ם: "'בתים' - לשמרם פן ילכו לעבריות היולדות", כלומר "ויעש" מוסב על פרעה ולא על ה', והכוונה שפרעה עשה להן בתים בין עבדיו המצרים, כדי שלא תלכנה ותעזורנה לעבריות. וכ"כ דעת זקנים. ורבינו בחיי כתב: "ויש שפירשו 'בתים' - בתי כְלָאִים, שיהיו סגורות שם לעולם", כמו "ובבתי כְלָאים הָחבאו ". ורבינו בחיי פירש פירוש נוסף: "'ויעש להם בתים' - לישראל [מדלא כתיב "ויעש להן"]. כלומר, שהושיב להם שומרים והעמיד בית מצרי אחד בין שני בתים של ישראל, כדי שלא יוכלו להסתיר הילדים מהם". והוא ע"פ הלקח טוב: "עמד ותיקן בתים למצריים להיות שכנים לישראל. כיון שנולד בן לישראל הן מרגישים בהם". נ"ל שהכוונה היא, שפרעה הפך את גושן ואת מגורי בני ישראל לגיטו גדול, והכניס לשם מצרים כשומרים וכמלשינים. ואבי מורי ז"ל פירש בתורה ישרה, שעשה בתים מיוחדים לעבריות, ללדת בהם.

א:כב וַיְצַו פַּרְעֹה, לְכָל-עַמּוֹ לֵאמֹר: כָּל-הַבֵּן הַיִּלּוֹד, הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ, וְכָל-הַבַּת, תְּחַיּוּן

מוסר מעוות

מדוע השליכו אותם ליאור דוקא, ולא מצאו דרך אחרת להרגם? מסביר במדרש : "כדי שלא ייראה דם בארץ מצרים, שקשה עליהם ראיית דם, ובעבור זה לא היו שוחטין הבהמה, ובדם לקו ביאוריהם". זהו דבר נפלא, ויש לפרשו ולהרחיבו. הנה, יש לגוי הרשע טבע מוזר ומרושע: על בהמות הוא חס, שאינו רוצה לראות בהריגתן ובדמן, אבל על אדם אינו חס, ומשום כך לא אכלו המצרים בשר, ואדרבה, העברים שאכלו בשר היו להם לתועבה, ובזו להם, והסתכלו עליהם כברברים, בתחושה שהמצרים הם עם יותר עליון ויותר תרבותי, וזאת כוונת הפסוק: "כי תועבת מצרים כל רעה צאן ", וכן "כי תועבת מצרים נזבח לה' אלקינו; הן נזבח את תועבת מצרים לעיניהם! " - כי אכילת הבשר היתה תועבה בעיניהם בגלל ה"מוסר" שלהם, והגזימו עד כדי כך, עד שלא יכלו לגור יחד עם העברים ואפילו לא לאכול אתם, כמו שכתוב: "כי לא יוכלון המצרים לאכל את העברים לחם כי תועבה היא למצרים ", אבל אותם מצרים שחסו כל כך על בהמות, בעלי חיים, רצחו באכזריות בני אדם, ובצביעותם לא רצו להרגם בשפיכת דמם, אלא בהשלכתם ליאור.

 וכנגד זה הקב"ה הלקה את היאור בדם, מדה כנגד מדה, כאילו אמר: אתם שפכתם דמים ע"י היאור בלי שהיה דם ממש, וקיוויתם שזה יכסה על פשעיכם; אני לוקח את היאור הזה והופך אותו לדם, כדי שהכל ידעו מה נעשה בו. ומוסר מסולף זה נרמז גם בהושע: "זבחי אדם עגלים - ישקון". וכן בימינו, אנו רואים שאחוז ניכר של הלוחמים למען בעלי החיים, אינם חסים כלל וכלל על בני אדם.

ב:ה תֵּרֶא אֶת-הַתֵּבָה בְּתוֹךְ הַסּוּף, וַתִּשְׁלַח אֶת-אֲמָתָהּ וַתִּקָּחֶהָ

הכי גרוע לא לעשות כלום

מפרש רש"י: "'את אמתה' - את שפחתה. ורבותינו דרשו: לשון 'יד', אבל לפי דקדוק לשון הקודש היה לו להינקד 'אמתה' דגושה, והם דרשו: 'ואת אמתה - את ידה, ונשתרבבה אמתה אמות הרבה". ודבר יפה שמעתי מפי הרב א' רוזנבלט. הוא הקשה על דברי חז"ל, ששלחה את ידה ונתפשטה עד 60 אמה, הרי היא לא ידעה שהנס יקרה, ואם כן מדוע בכלל שלחה את ידה? וענה, שמכאן סוד האמונה והבטחון, שגם אם נראה הדבר בלתי אפשרי, אתה עשה מה שאתה יכול. שלח את היד, גם אם היא לא תגיע, אתה עשית כמיטב יכלתך - ואולי בכל זאת, יעשה הקב"ה נס. והעיקר, אל תפסוק שהדבר בלתי אפשרי. היהודי פועל וביחד עם פעולתו, מקווים שהקב"ה יעזור. והכי גרוע הוא שלא לעשות כלום.

ב:יא וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם, וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל-אֶחָיו. וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי מַכֶּה אִישׁ-עִבְרִי מֵאֶחָיו

מנהיג אמיתי - יוצא אל אחיו

מתוך מדרשי חז"ל אפשר להבין מה קרה כאן. המדרש אומר: "ויגדל משה... למעלה [בפסוק הראשון] בקומה [גיל וגובה], למטה [בפסוק השני] בגדולה. מה היתה גדולה? שיצא אל אחיו". והכוונה היא, שגדולתו היתה בזה, שאחרי שגדל בגיל, והיה כבן י"ח או כבן כ' שנה, והיה אהוב על פרעה, ואחרי שהגיע לגיל זה מינהו פרעה למשרה חשובה, כך שכל העולם היה לפניו, עושר וגדולה ומלכות, בכל זאת כל הזמן הזה ידע שהוא עברי וכאבו לו סבלותם, ויצא אל אחיו לראות בסבלותם. וזאת היתה גדולתו האמיתית.

על אף שהיה יכול לחיות כמצרי, ולהימלט מכל הצרות, ולחיות חיים של עושר וכבוד, ואפילו להגיע למעמד של מלך, מ"מ יצא משה אל אחיו. וזאת מתוך גדלות נפשו, שהגיע אליה משום שחונך על ידי אביו ואמו בחינוך יהודי. הרמב"ן פירש: "כי הגידו לו אשר הוא יהודי, והיה חפץ לראותם בעבור שהם אחיו. והנה נסתכל בסבלותם ועמלם ולא יכול לסבול, ולכן הרג המצרי המכה הנלחץ". ואומר הלקח טוב: "זה שאמר הכתוב: 'גם במעלליו יתנכר נער אם זך ואם ישר פעלו'. שהרי משה רבינו אע"פ שהיה בפלטין של פרעה, הלך לראות בסבלותן של ישראל. היינו דתנן: 'הלל אומר: אל תפרוש מן הציבור, שלא יהיה אדם רואה ציבור בצער ויאמר: אלך לביתי, ואוכַל ואשתה, ושלום עלי נפשי. אלא יהא נושא בעול עם חבירו'"

כתב האבן עזרא: "מחשבות ה' עמקו ומי יוכל לעמוד בסודו, ולו לבדו נתכנו עלילות. אולי סיבב ה' זה, שיגדל משה בבית המלכות, להיות נפשו על מדרגה העליונה בדרך הלימוד והרגילות, ולא תהיה שפלה ורגילה להיות בבית עבדים. הלא תראה שהרג המצרי בעבור שהוא עשה חמס, והושיע בנות מדין מהרועים בעבור שהיו עושים חמס להשקות צאנן מהמים שדלו. ועוד דבר אחר: כי אילו היה גדל בין אחיו ויכירוהו מנעוריו, לא היו יראים ממנו, כי יחשבוהו כאחד מהם". דברים נפלאים יצאו מתחת ידי הגאון הזה. המנהיג, גם אם הוא גדול בתורה וגדול הדור, מושפע הוא מסביבתו, מהאוירה ומהתנאים שמסביב לו. הם משפיעים על רגשותיו ועל רעיונותיו, מאחר שאין אדם חי בחלל ריק. ועוד, שעצם הגלות, העבדות והשפלות, יוצרות באדם נפש שפלה ולא גדולה. ולכן, לא פלא שמשה הוצא משם, כדי שיגדל באוירה של מלכות, וכך יהיה קרוב הרבה יותר לגאוה ולבטחון העצמי שצריך אדם שרוצה לקדש את ה' ולמאוס בגוים, וזאת כוונת חז"ל שאמרו: "אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים", משום שנפשו שפלה, ופחד שולט עליו תמיד. ומשום כך, לפעמים דוקא החוזר בתשובה והגר, מביאים איתם את התחושה של חרות, שהיא התחושה שבלעדיה אין גאולה עצמית.

גוי שהכה את ישראל חייב מיתה

וירא איש מצרי מכה איש עברי מאחיו - מכות רציניות, וברור היה שהוא רוצה להרגו. פעמיים כתוב בפסוק "אחיו", משום שמשה היה שקוע ראשו ורובו במושג של אחוות ישראל, עם כל החובות הקשורות בה. הוא רואה איש מצרי נוגש, מכה באכזריות עברי מאחיו. והוא זועם: לא יתכן דבר כזה! לא יתכן שאחי יוּכה ואני אשקוט! לא יתכן שעברי, מהעם הנבחר, יוכה ע"י גוי ערל. והרי על זה לבד הוא חייב מיתה בידי שמים, גם אם לא היתה בזה סכנה לאותו עברי.

כך אמרו חז"ל: "גוי שהכה את ישראל חייב מיתה, שנאמר: 'ויפן כה וכה... ויך את המצרי'. וא"ר חנינא: הסוטר לועו של ישראל כאילו סוטר לועו של שכינה, שנאמר: 'מוקש אדם יָלַע קֹדש'". ופירש רש"י: "הנוקש את האדם, היינו ישראל שקרויין אדם, דכתיב: 'ואתן צאני, צאן מרעיתי, אדם אתם', אתם קרויין אדם ואין גוים קרויין אדם ".

הכוונה היא, שהקב"ה השכין את שמו על ישראל, ונתן בהם את הקדושה של אדם, של התרוממות, כמו שאמר דוד: "מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו ותחסרהו מעט מאלקים...". כלומר, הקב"ה ברא את האדם שיגיע עד ל"מעט מאלקים", ורק יהודי יכול להגיע לדרגת האדם הזה, כי רק לו ניתנו הקדושה האלוקית והתורה, שיוכל להגיע דרכן להתרוממות.

לכן גוי שמכה יהודי "כאילו סוטר לועו של שכינה" - כי הוא מכה בקדושה ובשכינה שבו. ועוד, כמו שאמרנו הרבה פעמים, חילול ישראל הוא חילול השם, ולכן גוי שאינו מפחד מיהודי ומבזה אותו במכה, הוא מחרף גם את ה'.

הנה פסקו הרמב"ם והמאירי , שגוי המכה ישראל חייב מיתה בידי שמים. וצריך לומר, שמה שהביאה הגמרא ראיה לזה מהפסוק האומר שמשה הרג את המצרי, הכי קאמר: כל גוי שהורג יהודי חייב מיתה בידי שמים שנאמר "ויך את המצרי", ומה שמשה הרג את המצרי בפועל, הוא משום שהוא היה רודף, שהוא סיכן את חייו של אותו יהודי, שהיה מכהו ורודהו קשה ורצה להרגו, ומיד החליט משה לעוזרו; או, שפחד משה שאם רק יכה אותו, הוא ילשין עליו, ולכן רודף הוא למשה; או, שהכה אותו בלי כוונה להורגו, והוא מת מן המכה.

ב:יב וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה, וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ; וַיַּךְ אֶת-הַמִּצְרִי, וַיִּטְמְנֵהוּ, בַּחוֹל

כשיש חילול ה' אין מקום לחשבונות

בהריגת המצרי משה קשר את עצמו לנצח לעמו ולגורלו. הוא סיכן את כל רכושו ואת חייו הזוהרים ואף את נפשו, שמא ייוודע הדבר, ובכל זאת לא היסס, כך אומר המכילתא: "נתן [משה] נפשו על ישראל, נקראו על שמו... והיכן מצינו במשה שנתן נפשו עליהם שנאמר '...ויצא אל אחיו.. [ויך את המצרי]'. הא, לפי שנתן נפשו עליהם נקראו על שמו".

הרי משה היה יכול לעשות "חשבון", ולהימלט מהבעיה. היה יכול לומר: האם כדאי לי להסתכן בהריגת המצרי? וכי לא יותר טוב שאעלים עין מזה ואשאר בן מלך ובכך אוכל לעזור לישראל בעתיד? ועוד: אולי לא כדאי לי להורגו, מאחר שכבר הרג את היהודי, ואיזו תועלת יש מהריגת המצרי? האם בזה יחיה היהודי? ועוד: אולי אסור לי בכלל להסתכן, מאחר שלא מדובר בהצלת יהודי, שהרי היהודי כבר נהרג? ועוד: אולי אסור לי להרוג את המצרי, שהרי איני בית דין ואולי חל עלי הפסוק: "גם ענוש לצדיק לא טוב "? ואם משה היה פוליטיקאי הרי הוא היה צריך לחכות שהוא יהיה מלך מצרים בתור הבן של פרעה ובנתים "להשפיע מבפנים" כמיטב המסורת של המפד"ל...

אך משה הבין שחשבון זה אינו נכון, הוא הבין, שבמצב של חילול השם, כל הטענות הללו אינן מספיקות - אין פטור מטעם פיקוח נפש, אפילו ליחיד אם זה לא ודאי פיקוח נפש, ולא לרבים גם אם זה ודאי, וכן אין לעשות חשבונות של עיתוי נכון, ו"אולי אוכל לעשות יותר בדרך אחרת". חילול השם אינו סובל דיחוי! כך אומר דברים רבה : "'אשר לא נשא לשוא נפשי ' [והכתיב הוא "נפשו"] - זו נפשו של מצרי. שלא נטלה על חנם אלא בדין עשה".

ב:יד וַיֹּאמֶר מִי שָׂמְךָ לְאִישׁ שַׂר וְשֹׁפֵט, עָלֵינוּ הַלְהָרְגֵנִי אַתָּה אֹמֵר, כַּאֲשֶׁר הָרַגְתָּ אֶת הַמִּצְרִי

הסכנה שבטענת "מי שמך"

ובזה סיכנת את כולנו, כי אם ימצאו את גופתו, יאשימו את כולנו, ולכן אתה אדם מסוכן, ואין ברירה אלא להודיע למלך שאתה ולא העם הרגת את המצרי. זאת הערמומיות של דתן, שהצליח בבת אחת לתאר את משה כצעיר השואף להנהגה, וכאדם בלתי אחראי שמסכן את העם כולו, ובכך הצליח לגייס מאחוריו את דעת הקהל של בני ישראל. ואת כל זה עשו דתן ואבירם בגלל הקנאה שבערה בהם...

הטענה של דתן "מי שמך" היא הטענה שהרסה את ישראל כל השנים, והיא שהביאה לידי פירוד וחוסר אחדות: הסירוב של המקנאים לקבל עליהם את המנהיגות של אדם מסויים. גם אם יתעטפו בטלית שכולה תכלת, ויצדיקו את עמדתם בסיבות של "דת" ושל "יושר", צבועים הם, ועושים מעשי זמרי כשהם מבקשים שכר כפנחס. אנשים כאלה מוכנים שיהיה חורבן אם הם לא יוכלו להיות בראש. כך אמרו חז"ל: "...שתפשו הקב"ה לירבעם בבגדו ואמר לו: חזור בך ואני ואתה ובן ישי נטייל בגן עדן. אמר לו: מי בראש? בן ישי בראש. אי הכי, לא בעינא". הגאוה של האדם מגיעה עד כדי כך שהוא מסרב לטייל לנצח בגן עדן עם הקב"ה, משום שהוא לא יהיה בראש! והיא שעמדה נגדנו ונגד אבותינו, שבכל דור ודור אנו הורסים את עצמנו בחוסר אחדות ושנאת חנם, והכל נובע מגאוה. והעונש? "כי ימים רבים ישבו בני ישראל, אין מלך ואין שר ואין זבח ואין מצבה... אחר ישֻבו בני ישראל ובקשו את ה' אלקיהם ואת דויד מלכם ופחדו אל ה' ואל טוּבוֹ באחרית הימים".

ב:טו וַיִּשְׁמַע פַּרְעֹה אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה, וַיְבַקֵּשׁ לַהֲרֹג אֶת-מֹשֶׁה, וַיִּבְרַח מֹשֶׁה מִפְּנֵי פַרְעֹה

מתי מותר ומתי אסור לברוח?

אומר המדרש: "מעשה שבאו כתבים רעים מן המלכות לגדולי צפורי בשבת. באו ושאלו את רבי אלעזר בן פרטה, א"ל: כתבים רעים באו אלינו מן המלכות, מה אתה אומר: נברח? והיה מתיירא לומר להם: ברחו". נראה לי שבכתבים האלה נאמר שמאשימים אותם במרד, בזה שלמדו תורה או שמרו מצוות מסוימות בניגוד לגזירת המלכות, ונצטוו להופיע בפני המלכות למשפט. והם שאלו שני דברים: האם להישאר ולהופיע למשפט, ולסמוך על ה', או לברוח; ואם לברוח, האם לברוח בשבת, שהרי לא היתה סכנה ודאית באותו יום. ור"א לא רצה לומר להם לברוח, שהרי לא היתה סכנה ודאית בשבת גופא, ומכל מקום אם היו מתחילים לברוח עכשיו, סיכוייהם להימלט היו יותר גדולים. וממשיך המדרש: "אמר להם ברמז: ולי אתם שואלים? לכו ושאלו את יעקב ואת משה ואת דוד שכולם ברחו ולא סמכו על הנס. ביעקב כתיב: 'ויברח יעקב שדה ארם ', במשה כתיב: 'ויברח משה... ', בדוד כתיב: 'ודוד נס וימלט '". לפעמים צריכים לברוח, משום שאין סומכין על הנס. אם אין ענין מיידי של קידוש השם, היחיד חייב ללכת לפי חוקי הטבע, אא"כ יש ענין של קידוש השם שבא לידו.

וזאת דוקא ביחיד, אבל לגבי האומה, נסיגה היא תמיד חילול השם, ולכן אסור לעם לברוח ממלחמה בארץ ישראל שהיא תמיד מלחמת מצוה, ומכל מקום העם חייב גם לנסות ללחום בנשק, ולא לסמוך על הנס. אלא שאין צריכים להמתין עד שיהיו חמושים בנשק בכמות או באיכות שתבטיח נצחון לפי הטבע וההגיון, אלא החובה היא לנסות את כל מה שאפשר, ולצאת בנשק הטוב ביותר שאפשר לרכוש, ההבדל בין יחיד לעם ברור מדברי המנחת חינוך הכותב: "נהי דכל המצות נדחים מפני הסכנה, מ"מ מצוה זו דהתורה ציוותה ללחום עמהם, וידוע דהתורה לא תסמוך דיניה על הנס... ובדרך העולם נהרגים משני הצדדים בעת מלחמה, א"כ חזינן דהתורה גזרה ללחום עמהם אף דהוא סכנה, א"כ דחויה סכנה במקום הזה". וכל זה ברבים, בציבור, שהמצוה להילחם (לפתוח במלחמה) היא על הציבור ולא על היחיד. וגם היחיד, אם הוא נמצא במצב שנדרש קידוש השם, הוא חייב להסתכן, כמו בדוד עם גלית.

כך מצאנו ביפתח, שכתוב בו: "ויברח יפתח מפני אחיו ", שבתור יחיד, הוא ברח, ולא סמך על נסים, ואילו כאשר היה מנהיג העם, ועמון תבע ממנו שיחזיר את ארצות עבר הירדן בשלום, בחר במלחמה אף שיש בזה סכנה, כי ארץ ישראל היא ארץ ה' שנתנה לבני ישראל, ואסור להפקיר קרקע לגוי אפילו כשיש סכנה. וזאת כוונת יפתח באמרו: "הלא את אשר יורישך כמוש אלהיך אותו תירש ואת כל אשר הוריש ה' אלקינו מפנינו אותו נירש ". והוא יצא למלחמה.

ובכן, כאשר יש אפשרות לברוח ואין בזה חילול השם, ודאי חייבים לברוח, משום שאין הבטחה לצדיק בעוה"ז, ועוד, שאין סומכין על הנס בשום מקום. וגם אם קיבל אדם ציווי מה' ללכת בשליחות מסוימת, שאז ודאי לא יוזק אם ילך, מ"מ הוא חייב לעשות את הכל בדרך הטבע, כמו בשמואל, שהקב"ה שלח אותו למשוח את בן ישי למלך, וכתוב בו: "ויאמר שמואל: איך אלך ושמע שאול והרגני; ויאמר ה': עגלת בקר תקח בידך, ואמרת: לזבֹח לה' באתי". ואמרו חז"ל: "והא אמר ר' אלעזר: שלוחי מצוה אינן נזוקין? היכא דשכיח היזיקא שאני". כלומר, שאין סומכין על הנס, וכאשר יש סכנה, חייב האדם ללכת בדרך הטבע, אפילו כאשר הוא עושה מצוה.

ב: כג וַיְהִי בַיָּמִים הָרַבִּים הָהֵם, וַיָּמָת מֶלֶךְ מִצְרַיִם, וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל מִן-הָעֲבֹדָה, וַיִּזְעָקוּ

אם כואב לך כאב אחיך - צעק!

זעקת בני ישראל לא היתה זעקה לצאת ממצרים, שהרי היא היתה ארץ שמנה ועשירה, מלאה כל טוב וחומרנות, אלא זעקתם היתה רק אנחה מן העבודה, אך אילו היו משוחררים ובני חורין, ודאי וודאי היו מעדיפים רובם להשאר בגלות השלוה והשמנה. ואפילו כאשר כבר יצאו, התחרטו ונשאו את עיניהם לחזור, כמו שנאמר: "מי יאכילנו בשר, זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם את הקשאים ואת האבטיחים ואת החציר ואת הבצלים ואת השומים".

ממעמקים, מן המצר, יצאה אנחה מזעזעת, כמו "יגעתי באנחתי ", ובקעה שערי שמים, והגיעה לכסא הרחמים. האנחה הזאת היתה ספונטנית, תגובה טבעית, אנקת מדוכא ומעונה שאין יותר מר ממנה. אנחה של: "ובמשל רשע יאנח עם ", אנחה המשברת את הגוף והנפש, כמו שכתוב: "מקול אנחתי דבקה עצמי לבשרי ", וכן: "בשברון מתנים ובמרירות תאנח ", וכן: "כי כלו ביגון חיי, ושנותי באנחה ". כזאת וכזאת היתה האנחה הנוראה של בני ישראל! כותב אור החיים: "לא שצעקו [באנחה זו] לא-ל שיושיעם, אלא צעקו מן הצער כאדם הצועק מכאבו... מצער העבודה". ותירגם אונקלוס: "מן פולחנא דהוה קשי עליהון".

והנה, אם הכאב של הנדכא הוא כל כך גדול, כך צריכה להיות גם התגובה. של היהודי שאינו סובל, שהרי גם הוא צריך להרגיש את הכאב של אחיו ואחיותיו הסובלים מהכאב הנורא הזה, להרגיש בדיוק כמותם. ואם התגובה הטבעית של הכואב היא לצעוק צעקה גדולה ומרה בלי "הגיון" - שהרי מה תתן לו האנחה והצעקה הזאת - א"כ גם אדם אחר המבין את כאבם צריך לצעוק בלי לעשות חשבונות כמו "מה יצא מזה" או "האם הוא מציאותי". אם כואב לך כאב אחיך - צעק! והקב"ה כבר יעשה את שלו. ואם אינך צועק - סימן שלא כואב לך... וכמו שהאנחה כאן בקעה שבעה רקיעים, והצליחה לשכנע את הקב"ה לגאול את ישראל, כך כל צעקה והפגנה למען יהודים במצוקה, שנעשית בלי חשבונות, תצליח לשכנע את הקב"ה לעזור. וזכור כלל זה ואל תשכח. כי כה אמר שלמה המלך ע"ה: "התרפית ביום צרה, צר כחכה ", ופירש האבן עזרא: "וישוב לאדם כמוך כפעלך, שתהיה בצרה כמוהו ולא תמצא מציל".

ג:יא-יב וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, אֶל-הָאֱלֹקים, מִי אָנֹכִי?... וַיֹּאמֶר, כִּי-אֶהְיֶה עִמָּךְ!

אהיה עמך

הסיסמה הזאת היא אות לכל מנהיג ולכל יהודי שמפחד ושמתיאש בכל דור: אל תתייאש! רק תעשה מה שאתה חייב לעשות: רק תמלא את תפקידך ותצליח - "כי אהיה עמך!"

ה:א כֹּה-אָמַר ה' אלוקי יִשְׂרָאֵל שַׁלַּח אֶת-עַמִּי

שלח את עמי - הביתה!

הגשמת הציונות היתה רצופה משברים, והראשון שבהם היה מצרים. מצרים. עם ישראל המלומד ייסורים למד את הייסורים כבר בראשית התהוותו, בגלות הראשונה שבגלויות קשות רבות. מצרים. האכזריות שבה נהגו המצרים כלפי העם שתרם רבות כל כך לרווחתם, כולל הצלת תושביה מרעב חמור, היתה ממאפייניהן של הגלויות לדורותיהן. מצרים. שם הכתה בבני ישראל המציאות הקשה של "ארץ לא להם" - המציאות הגלותית של דיכוי, עבדות, שואה. הם הועבדו בפרך בבניית מצבות ענק למתים - בנייה שהמיתה את החיים: "וימררו את חייהם בעבודה קשה ". ואולם בזאת לא הסתפק פרעה הרשע, והוא הכריז: "כל הבן הילוד היארה תשליכוהו " - הפתרון הסופי, התקדים לאושוויץ.

"ויאנחו בני ישראל מן העבדה ויזעקו ותעל שועתם אל האלקים... וישמע אלקים את נאקתם... וידע אלקים " בני ישראל שיוועו לישועה, לגאולה מהגלות המרה. "וידע אלקים" שחירותו של עם ישראל תיתכן רק בציון. והציונות פרצה - 3,400 שנה לפני החלטה מסויימת של האו"ם. הציונות פרצה בהתגלות אלוקית למשה במדבר סיני. הפלא שנגלה לעיני משה, הסנה הבוער שלא אכל, היה לסמל נצחי לדורות של יהודים שהוטלו לתוך אין-ספור כבשני אש על ידי שונאים שניסו לכלותם אך לשווא. מתוך הסנה נשמע קול אלוקי ההיסטוריה, אלוקי אברהם, יצחק ויעקב: "ויאמר ה' ראה ראיתי את עני עמי אשר במצרים ואת צעקתם שמעתי מפני נוגשיו כי ידעתי את מכאביו. וארד להצילו מיד מצרים ולהעלותו מן הארץ ההיא אל ארץ טובה ורחבה אל ארץ זבת חלב ודבש אל מקום הכנעני והחתי והאמרי והפרזי והחוי והיבוסי.

"כה אמר ה' אלקי ישראל שלח את עמי". שלח את עמי הביתה. הביתה לארץ שנתן להם האלוקים, הביתה לארץ ישראל. אלפיים שנה לפני שדרך צבא ערבי על אדמת ציון.

"ויאמר פרעה מי ה' אשר אשמע בקלו לשלח את ישראל לא ידעתי את ה' וגם את ישראל לא אשלח" זהו קולם של האנטי ציונים, קול המהדהד לאורך ההיסטוריה. זהו קולם של שונאי ישראל השוללים מעם ישראל את חירותו ואת זכותו על ארץ ישראל, המבקשים למנוע את הגשמת הייעוד היהודי, הכופרים בה' אלוקי ישראל. זהו גינוי הציונות 3,400 שנה לפני שהתכנסה עצרת כללית של "האומות המאוחדות" שלא למדו לקח ממפלתו של פרעה.

שום כח שבעולם לא היה יכול למנוע את יציאת ישראל מגלות מצרים. האימפריה הגדולה התמוטטה בפני היד החזקה והזרוע הנטויה של ה' אלוקי ישראל, בורא העולם, מניע ההיסטוריה ומחולל הציונות. "ובני ישראל יוצאים ביד רמה ", בקומה זקופה וגאה יצאו בני החורין לדרכם הביתה, לציון.

שמע, מובארק, הלא-יודע את ה'

אני פונה עכשיו אל הפרעה הקטן: דע, מובארק, שלא כולנו במדינה הזאת שפלים ומושפלים. הסכת ושמע לדבריו של יהודי אמיתי, היונק מתורת ה', והמזוין באמונה ובביטחון באותו אלוקי ישראל שפעם השפיל את אבותיך ואת אליליהם.

לפני יותר משלושת אלפים שנה, נכנס משה רבנו לארמונו של השועל הקטן פרעה, והכריז: "כה אמר ה' אלקי ישראל: שלח את עמי". והשועל הקטן ענה בגאוותנות וגסות רוח: "מי ה' אשר אשמע בקולו? לא ידעתי את ה' וגם את ישראל לא אשלח!" . "לא ידעתי את ה'". פרעה זרק את הכפפה של כפירה בה' אלוקי ישראל כבורא וכמנהיג העולם - הביטוי הראשון לחילול השם מצד גוי בעולם. והביטוי התבטא למעשה בביזיון עם ה', עם ישראל . אותו פרעה שלא ידע את ה', שלא פחד ממנו, גם לא נרתע מדיכוי עמו - עם ישראל.

ועל כן, הרים הקב"ה את הכפפה ויצא למלחמה נגד הפרעה הקטן, השועל המצרי: עשר מכות, יד חזקה וזרוע נטויה של בורא עולם - "וידעו מצרים כי אני ה', בנטותי את ידי על מצרים" .

שמע, מובארק, הלא-יודע את ה', המחלל את שמו ואת שם עמו, השורף דגלי מדינת היהודים, מדינת ה', בחירוף ובגידוף; שמע, שועל קטן: ממשלת הננסים, הממשלה הזאת, זמנה עובר. בעזרת ה', מגיעים לשלטון יהודים שלא ידעו את ביזיונות ושעבוד מצרים, יהודים גאים המאמינים והבוטחים בה' אלוקי ישראל, יהודים שישיבו לשועלים שבעתיים אל חיקם.

אתם שורפים דגל יהודי במצרים? אתם מבזים את הדגל הישראלי, שמסמל את כוחו וזרועו של הקב"ה? חבל שלא שרפו ולא השחיתו את דגלכם, שועלים קטנים, בחוצות ירושלים.

אני מציע אי-אמון לממשלת העבדים. אך קודם כול, הנני מציל קצת מכבוד עם ישראל ומקדושת השם.

(חבר הכנסת כהנא שולף את הדגל המצרי .)

היו"ר ד' תיכון: לא, לא, אני קורא אותך לסדר. סדרנים, להוציא אותו.

(חבר הכנסת מאיר כהנא מורד מהדוכן ומוצא על ידי הסדרנים מאולם המליאה.)

קריאה לרודן הרוסי: שלח את עמי

חברי הכנסת, אני מקווה מאוד שהדחיפה היום ליחסים דיפלומטיים עם הרוסים לא תהיה שוב על חשבונם של אחינו ואחיותינו השוהים בכלא האיום ששמו ברית המועצות.

ברית המועצות במשטר הנוכחי הינה האויב הכי גדול, והכי מר והכי מסוכן של העם היהודי מאז ימי היטלר יימח שמו. מדובר במדינה אכולת שנאה ליהודים וליהדות, שברגע שתחשוב שהתנאים בעולם יאפשרו לה, תהיה מוכנה לחזור על שואה, שואה נגד העם היהודי.

כאחד שהיה מהראשונים להרים על נס את מצוקתם של יהודי רוסיה, אני עד חי ליעילות של הפגנות רעשניות וחמות, מלוות במסירות נפש ובנכונות להקרבה . משום כך - על מדינת ישראל לקרוא למנהיגים היהודים בעולם וליהודי העולם לצאת בהפגנות סוערות למאבק בלתי-אלים, אך כרוך בחסימה בגופם, של המוסדות הרוסיים, השגרירות, הקונסוליה וכדומה, שייעצרו אלפים ורבבות יהודים, ובהם המנהיגים המפורסמים, שנעשה למען יהודים מה שעשו כושים באמריקה למען כושים, מה שעשו יהודים למען כושים . אם "עת לעשות לה', הפרו תורתך" , על אחת כמה וכמה אם מדובר בפדיון שבויים של אחים ואחיות, מצווה להפר חוק בצורה בלתי-אלימה, כדי שהרודן הרוסי יבין בדרך הברורה ביותר - "שלח את עמי ויעבדוני" , ואם לאו תטבע בבוץ הפוקד את ממלכתך.

ועוד דבר. אני רוצה להצטרף לדברים של היושב ראש לגבי יהודי סוריה. לבושתנו, לכלימתנו, לא עשינו די למען האחים והאחיות שמה. אני אומר שבכל הפגנה למען יהודי רוסיה, חייבים להזכיר את יהודי סוריה. ולא רק הפגנה למען יהודי רוסיה - הפגנות למען יהודי סוריה. הם אחינו ואחיותינו. אני רוצה להגיד לכם, שגם זה כתם. אבל הכתם הזה, לפחות אני אישית מודה בו, ואעשה כול שביכולתי כדי להעביר אותו מנפשי.

ה:ב וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה: מִי ה' אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹלוֹ, לְשַׁלַּח אֶת-יִשְׂרָאֵל, לֹא יָדַעְתִּי אֶת-ה', וְגַם אֶת-יִשְׂרָאֵל לֹא אֲשַׁלֵּחַ

המטרה: לדעת את ה'

המטרה והשאיפה של היהדות הינה שהאדם "ידע את ה'". מהלך ההיסטוריה האנושית סובב סביב שאיפתו של ה' שהיהודי והעולם כולו ידעו את ה'. אותה ידיעה משמעה הכרה מוחלטת שאכן ישנו אלוקים, יוצר אשר ברא אותנו, המוליך ומכוון את ההיסטוריה, ישות עליונה, בלתי מוגבלת ויודעת כל, אשר יצרה אותנו, ולא אנחנו אלו אשר בדינו אותו מלבנו. זהו וידוי, הודאה, הכלה. זוהי התרוממות למדרגה של קדושה תוך הכפפת והכנעת הרצון האישי, האגו, ה"אני" בפני האל היוצר והכל - יכול. "לדעת" את ה' פרושו להכיר במוגבלתו ובאפסותו של האדם; במגרעותיו ובאשליותיו, בחולשתיו ובחוסר תבונתו; במידותיו הלקויות ובשגיאותיו.

פרושו של דבר לדעת כי אין בידנו תשובה לכל שאלה; שישנם שטחים נרחבים במרחבי המציאות, אשר נימצאים מעבר לתפיסותיו; פרושו לדעת שקביעת האמת נתונה בידי בורא האמת, מהות האמת - הקב"ה - שילמד אותנו. "לדעת" את ה' פרושו להבין כי "טוב" ורע" "אמת ושקר", "מוסרי" "ובלתי מוסרי - כל המונחים הללו הינם מונחים אובייקטיבים ומציאויות שאותן מבין רק האחד שבראם, ושאנו יושבים בשקט ובענווה בניסיון ללמוד מהם אותם ערכים ואותן אמיתות, על מנת שאנו "יודעים" ומקבלים על עצמנו ללא סייג את ה' ואת רצונו, על ידי שאנו "עושים את רצונו רצוננו" , אנו צועדים את הצעד הראשון וההכרחי לעבר מעלת הקדושה. שכן האדם החייתי יכול להיהפך לאדם "החסר מעט מאלקים" רק על ידי כך שהוא מניח בצד את רצונו ואת האגו שלו, המלא בכל האנוכיות המכוערת והמבחילה של יצור המרוכז בעצמו, וזה לא משנה עד כמה אותה אנוכיות מוסווית באמצעות מילים גבוהות וביטויים נדושים. אותה קדושה מושגת רק כאשר האדם מוותר על עמידתו על כך ששאיפותיו ואמיתותיו ועקרונותיו האישיים יונפו ברמה, רק כשהוא מצליח לדכא את אותה אובססיה שיש לו גם עם עצמו ועם סיפוק צרכיו בין החומריים, בין האינטלקטואלים.

להיות "חופשי" ולעשות "מה שמתחשק", בין אם זה בא מתוך נהנתנות ורוע, בין אם זה בא בשם השכל והרוח - תוך שהאדם משיל מעצמו את המגבלות והאיפוק והכוונה וההוראות והמצוות של ה', אשר אותו אדם "אינו יודע" - פרושו של דבר האלהה עצמית, פרושו של דבר שהאדם הקים לעצמו במה, טיפס על גבה והתחיל לעבוד עליה את עצמו. אין אדם בעולם שיכול לשבור את האגו ואת האהבה העצמית העומדים ביסודו של כל מה שמוביל לרוע ואסונות, אין אדם בעולם שיוכל להשיג את מהות הקדושה בלי "לדעת" את ה'. רק כריעת הראש מתוך ענווה ומתוך הכרה במגבלותיו המצומצמות של האדם, טעיותיו, חולשותיו ואי ידיעתו, היא הכריעה אשר תקים גזע חדש של אנשים השואפים לקדושה. שפלות רוח וקבלת המגבלות - אלו השבילים המובילים לקדושה ולכל מעלה טובה. רק כאשר האדם מקבל זאת והוא יודע שישנו אל שהוא אמת, ורק כאשר האדם מוכן לכרוע את ראשו ולהעלות על כתפיו ועל צווארו את עול מלכותו, רק אז יוכל לעשות את הצעד הראשון לעבר הקדושה והחופש האמיתי.

גם שיתוף זה עבודה זרה

ועוד - "לדעת" את ה' משמעו לדעת שהוא, האדון, אלוקי ישראל, הינו האל האמיתי והיחיד. "לדעת את ה'" משמעו לדעת שאותן אמיתות שעלינו ללמוד ולהפנים ולחיות על פיהן הינן האמיתיות אשר נובעות מההנחיות שהוא הנחה אותנו. משמעו של דבר לדחות את כל אלילי השקר, המתחזים והמהתלים, את כל העבודה הזרה, פשוטה כמשמעה - זרה ומוזרה - שהינה העברה החמורה מכל העברות שבתורה, וכה רבים שוגים בכך שהם סוברים כי המונח "עבודה זרה" טומן בחובו דווקא סגידה לפסלים של עץ ואבן כמנהג העולם הפרימיטבי העתיק ואי אלו שבטים ברבריים בזמננו. אולם לאמיתו של דבר, עבודה זרה מכילה יותר - הרבה יותר - מאשר עזיבת ה' והחלפתו באליל זה או אחר. היא כוללת גם את המנהג הידוע של "שיתוף" ,"והרכבה" של ה' עם אל אחר. פרושו של דבר יצירת מעין "שותפות" שבו אנו מכליאים את ה' עם אל אחר. אך לא תתכן כזו "שותפות"! לא ייתכן "דו קיום"! לדעת את ה' פרושו לדעת שהוא אחד ואין שני לו, כל שכן שאין לו "שותף".

הגוי מבין רק כח

זה הטיפוס של הגוי שמחלל שם שמים על ידי בוז. הוא אמר: "לא ידעתי את ה'", ובזה לקח את הכפפה וזרק אותה לזירה. וזה מתבטא ביחס שלו לעם ישראל, שהרי מיד אמר: "וגם את ישראל לא אשלח". אמר הקב"ה למשה: "ולא ישמע... והוצאתי את צבאותי... וידעו מצרים... בנטותי את ידי על מצרים". גוי לא מבין היגיון - הוא מבין רק כוח! בשבילם, כוחו וגבורתו הם ההוכחה למציאות ה'. כל המטרה של ירידת עם ישראל למצרים הייתה כדי להרים על נס את המושג של קידוש השם, ורק זאת הייתה המטרה! לכן אמר ה': "וחיזקתי את לב פרעה ". לכאורה קשה: הכיצד? היכן הבחירה החופשית? התשובה היא שפרעה יכול היה להתקפל באחת משתי דרכים: או מתוך תשובה או מתוך פחד. בוודאי, אם היה חוזר בתשובה, תשובתו הייתה מתקבלת, שהרי אז הייתה מושגת המטרה של ההכרה בה'. אבל אם פרעה היה מתקפל רק מתוך פחד, אם היה שולח את ישראל בלי להיכנע, בלי להיות שפל, בלי להתכחש לאלוהיו, לא הייתה מושגת המטרה של ההכרה בה'. לכן הקב"ה חיזק את ליבו שלא ייכנע מתוך פחד בלבד. אם ירצה להיכנע מתוך תשובה, בבקשה. אלא, פרעה לא היה כזה, ולכן "וחזקתי את לב פרעה... ואכבדה בפרעה " - כבודי יתגלה באמצעות תבוסת פרעה וחילו, וכך יבין העולם. הגויים מבינים רק כח - "וידעו מצרים כי אני ה' ". ויש כאן מידה כנגד מידה: פרעה הכביד את לבו, ומאותו שורש באה המילה "כבוד". כבוד ה' נגרם על ידי כבדות לב פרעה. מזה שרצה להיות כבד, התכבד ה'.

ו:א וַיֹּאמֶר ה', אֶל-מֹשֶׁה, עַתָּה תִרְאֶה, אֲשֶׁר אֶעֱשֶׂה לְפַרְעֹה, כִּי בְיָד חֲזָקָה, יְשַׁלְּחֵם, וּבְיָד חֲזָקָה, יְגָרְשֵׁם מֵאַרְצוֹ

לא רוצים לצאת מהגלות

פירש רש"י: "על כרחם של ישראל יגרשם" גאולת מצרים היא סמל ודוגמא לגאולה העתידה, כי ישראל מעולם היו עם קשה עורף, ולא רצו לצאת מגלות שהיתה נוחה להם, ותמיד היה צורך לגרשם, לטובתם. הקב"ה הופך את אהבת הגוים לשנאה, ורק כך יוצאים ישראל מהגלות. ראינו את זה כבר ביעקב אבינו, שרק שנאת לבן ובניו הניעה אותו לשוב לארץ ישראל, כמו שנאמר: "וירא יעקב את פני לבן והנה איננו עמו כתמול שלשום, ויאמר ה' אל יעקב: שוב אל ארץ אבותיך... ". וכן נאמר לגבי מצרים: "הפך לבם [של מצרים] לשנוא עמו, להתנכל בעבדיו ". כך גם בימינו. מרה מרה היתה הקמת מלכות ישראל בימינו וקיברץ הגלויות של היום. רק בגלל שנאת הגוים שהביאה לידי חורבן קהילות אין ספור, יצאו השרידים לארץ ישראל.

מעטו של הרב בנימין כהנא הי"ד

החשבונות של מנהיג יהודי

בתקופתנו, דבקו במושג מנהיג תדמיות שליליות. הרי מי שתופס את ההנהגה הוא מי שמצליח לשקר לציבור בכשרון רב יותר, ומי שהאמביציות שלו דורסניות יותר. עם זאת, ברור לכל אחד מאיתנו, שלא זו הדמות שצריכה להיות למנהיג יהודי. לכן, כאשר מגיעים לפרשה האדירה של צמיחת משה כמנהיג היהודי הגדול של עם ישראל, ראוי שנעיין בתכונות שהביאו אותו להיות מנהיג.

אהבת ישראל

"ויגדל משה ויצא אל אחיו וירא בסבלותם ". הנסיך המצרי הגדל רחוק רחוק מאחיו, בתוך מנעמי ארמון פרעה, גדל - ודבר ראשון הוא יוצא מעולמו הנוח - לראות מי הם אחיו ומה מצבם. הוא לא עושה זאת כדי לצאת ידי חובה או כדי לבסס את מעמדו כמנהיג חברתי, אלא "וירא בסבלותם" - הוא מצליח לצאת מעולמו שלו, ולחוש את הסבל הנורא של אחיו, עד שהחל פועל למענם. וכדברי המדרש: "הניח דרגון שלו (הדרגה והמעלה שלו) ומיישב להם סבלותיהם ". והרמב"ן אומר: "כי הגידו לו אשר הוא יהודי, והיה חפץ לראותם בעבור שהם אחיו. והנה נסתכל בסבלותם ועמלם ולא יכול לסבול...".

"ויך את המצרי" - תגובה שקולה?

ואז, תוך שהוא מתחיל לעזור להם ממעמדו בבית פרעה, מתחוללת תפנית בכל מהלך חייו: "וירא איש מצרי מכה איש עברי מאחיו ". זו הפעם הראשונה שמשה רואה בעיניו דבר כזה קורה, וזה עובר מבחינתו כל גבול. מול החרפה, הסבל, חילול ה' - יש למשה רק מענה אחד: "ויך את המצרי ויטמנהו בחול ". דם תחת דם.

לכאורה, תגובה טבעית ומתבקשת. אך האמנם? בודאי אם יועץ בן ימינו היה עומד לצידו של משה, הוא היה מיעץ לו לעשות חשבון פשוט והגיוני: קצת סבלנות! מה אתה 'מתחמם' כל כך מהר? תחשוב לרגע: אתה הרי גדל בארמון פרעה, כמו בנו, נסיך - תנסה להשפיע מבפנים, כמו שאכן עשה ובהצלחה עד הריגת המצרי, כמסופר, למשל, על כך שסידר לבני ישראל את השבת כיום שבתון . יתרא מזו, אולי אתה עצמך תיהפך ביום מן הימים למלך מצרים ותוכל לשנות את כל המצב, כך שפעולה פזיזה כאן עלולה לגרום רק נזק! ובכלל, מה יעזור אם תהרוג את המצרי אחרי שהיהודי המוכה כבר מת?!

בלי חשבונות

אבל משה לא חשב כך. ברגע דרמטי זה הוא דוחה הצידה כל חשבון: שעה שגוי רשע מכה אח יהודי, שעה שכבוד ישראל וכבוד ה' יתברך מבוזה ונרמס באופן בלתי נסבל - אינו הזמן לחישובים קרים. והוא עשה את המעשה היחיד שאוהב ישראל וקנאי אמיתי לשם ה' יכול לעשות במציאות כזו.

ומשה, אכן, שילם את המחיר במלואו. לא עבר יום מאז לקח את החוק לידיו, וכבר נמצאו שני יהודי-חצר, 'מויסרים', דתן ואבירם, שהלשינו, ופרעה מבקש להרוג את משה, שהרי מצרים היא, כידוע, מדינת חוק, בה ניתן להתעלל ביהודים - אך חלילה לא יקח מישהו את החוק לידיו ויחזיר לנוגש כגמולו. פרעה גם לא היה טיפש, וראה במגמה שהסתמנה לאחרונה אצל משה, תופעה מסוכנת שברבות הימים עלולה לסכן את משטרו. משה נאלץ לברוח. וכך, במשך שישים שנה - ע"פ חשבונו של הרמב"ן - גלה משה במדין, רחוק ממשפחתו ומהארמון הנעים בו גדל.

סוף הספור ידוע. בזכות אהבת ישראל שבו ומסירות נפשו, הפך משה למנהיג שהוציא את ישראל ממצרים. כי לפעמים יש מקום לחשבונות, אך לפעמים גם אין מקום לחשבונות - כי יש ערכים שקודמים להם. וגם אם בעיני האנשים ה'שקולים' הדרך נראית מטורפת, קיצונית ואפילו לא מוסרית כביכול, הרי המנהיג אמור לא להתרגש ממה שחושבים אלו שלעיתים קרובות מדי האינטרסים דוברים מפיהם, כדתן ואבירם."והיכן מצינו במשה שנתן נפשו עליהם (על ישראל)? שנאמר: 'ויצא אל אחיו... ויך את המצרי'. הא, לפי שנתן נפשו עליהם נקראו על שמו" .

גם דוד המלך

כך היא גם התגלותו של דוד מלך ישראל, דוד, רועה הצאן הקטן שבבני ישי, נקלע אל המערכה בה מחרף גלית הפלישתי השכם והערב מערכות ישראל. ודוד הקטן לא יכול לשאת את החרוף ולא חשוב מיהו המחרף, מה כוחו ומה גבורתו: "כי מי הפלשתי הערל הזה כי חרף מערכות אלקים חיים", ואף הוא נחלץ לנקום נקמת ה' מן הפלשתי המחרף למען "ידעו כל הארץ כי יש אלקים לישראל" , ובחלוקי אבנים וקלע מסיר הוא את ראש הפלשתי ומסיר חרפה מאלקי ישראל. ממעשיהם של משה ודוד למדנו כיצד נבחנת מנהיגות בישראל, ההרגשה בכאבם של ישראל והידיעה ששפלותם של ישראל חילול שמו הוא, חייבת לבעור בקרבם. בזאת נבחנו משה ודוד ומתוך כך נהיו ראויים למנהיגות, אך מנהיגים הנותנים לחרפה ולחרוף להשתולל אינם ראויים וצריכים לשנות את טעמם או לפנות את מקומם.

נולדנו כדי להקים עולם של לכתחילה

הביקורת שסופגים משה ואהרון משוטרי ישראל היא בין השאר ביטוי למתח שבין הרצון 'לשמור על הקיים' לבין החתירה לשלמות.

בסוף פרשת 'שמות' אנחנו מוצאים עימות בין משה ואהרון לבין שוטרי בני ישראל. מצד אחד עומדים משה ואהרון, שהשליחות שה' מטיל עליהם, נראית כשליחות של התאבדות: להיכנס ללא הזמנה לביתו של מלך האימפריה המצרית המאיימת, ולדרוש ממנו לשלוח עבדים לחופשי. אך באמונתם בה' הם הולכים וממלאים את השליחות במלואה, לפי חז"ל , כל הזקנים שהתלוו אליהם, נשמטו במהלך הדרך מרוב פחד, עד שנותרו לבדם!. ואכן, פרעה דוחה את הדרישה מכל וכל. הבעיה היא, שלא רק שהוא דוחה את הדרישה, אלא שכדי למנוע תסיסה וציפיות 'לא רצויות' בקרב היהודים, הוא הודיע על החמרת תנאי העבודה. לא רק שיצטרכו לעמוד בקצבה החמורה של הכנת לבנים, אלא שגם את התבן הדרוש לכך הם יצטרכו לאסוף בעצמם!

דמותם של השוטרים

כאן נכנסים לתמונה "שוטרי בני ישראל". מהפסוקים ומחז"ל אנחנו יודעים שבעיקרם הם לא היו אנשים רעים, הם בסך הכל רצו להקל על היהודים המסכנים. יתירא מזו, הם היו אף מוכנים לסבול למען אחיהם, העיקר שלא למסור את אלו שלא עמדו במכסה לידי הנוגשים. ועל כן: "ויוכו שוטרי בני ישראל!" למעשה, הם היו בעצמם מעין פרנסים, שכנראה גם יצגו את היהודים בפני השלטון.

כמכירים את המגרש בו הם משחקים, הם לא האמינו לא ב'צלצולים' ולא במהפכות. הם היו מעין 'ועד עובדים' (עבדים), שרצה להקל מעט על התנאים הקשים, ולקוות לטוב. בעיניהם - כל רעש, כל הפגנה, כל פגישה עם פרעה שלא על-פי כללי הפרוטוקול, היא נזק והרס של עבודה עדינה של שנים.

כמו פיל בחנות חרסינה

מסיבה זו, ברגע שהם שומעים על פעילותם של משה ואהרון ותוצאותיה, הם כועסים מאוד. הם יוצאים נגדם בחריפות: אתם טירונים! אתם הרפתקנים! "ירא ה' עליכם וישפוט אשר הבאשתם את ריחנו בעיני פרעה ובעיני עבדיו, לתת חרב בידם להרגנו".

בין השאר, יש כאן עימות בין מנהיגות ישנה של 'סטאטוס קוו', המבקשת לשמור על ההישגים - הצנועים אמנם, אך שהושגו בדי-עמל - לבין אנשים חדשים שבדרישותיהם ה'מופרזות' לא רק שאינם משיגים דבר, אלא אף גורמים להרס הישגי העבר. בעיניהם, משה מתנהג כמו פיל בחנות חרסינה.

ואמנם, המציאות מוכיחה שהשוטרים צדקו. לכאורה. רק יצאו משה ואהרון מלפני פרעה - והגזירה הקשה ניחתה על העם. ומי סובל מזה? משה ואהרון? מה פתאום! השוטרים הם הסובלים! הם שקיבלו מכות למען העם שלא יכול לעמוד במכסה הבלתי-אפשרית! והכל בגלל חוסר-אחריות של משה ואהרון!

עמדת השוטרים היתה נראית כל כך נכונה, עד שגם משה עצמו חשב שאולי הם צודקים. כל כך חלשה דעתו, עד שחטא בחוסר אמונה מסוים, כשבא בטרוניה כלפי מעלה: "למה הרעות לעם הזה, למה זה שלחתני?!"

אין מהפכה חלקה

ובכל זאת... השוטרים לא צדקו! הסיבה היא, וגם הלקח מכך, שכמעט ואין מהפכה או שינוי ששלביהם הראשונים אינם כרוכים באיבוד הישגים! לפעמים - זה הכרחי, כי 'הישגי' העבר, הם הישגים במרכאות; הסדרים של קטנוּת שנועדו אולי לכבות שריפות, אך מקבעים את המצב העגום, ובעצמם מונעים את השינוי. ולפעמים - גם בהישגים אמיתיים, יש לדעת שכדי להביא לשינוי, אין ברירה אלא להפסיד אותם, לפחות זמנית. שהרי תמיד פרעה זה או אחר יאיים שאם לא נשב בשקט, הוא יבטל הישגים "ורק תפסידו". אך אם ניכנע לאיומיו - נישאר שבויים בידי פרעה אנחנו ובנינו ובני בנינו... עד סוף הדורות!

גאולה - או עבדות בתנאים משופרים

לסיכום, מי שרוצה להתקדם - והדבר נכון בכל תחום - חייב לקחת בחשבון שכמעט בודאות הוא ימצא עצמו לפחות זמנית מאבד דברים. מי שלא מוכן לזה, ימצא את עצמו כל חייו נשאר במצרים של מצרים. מי שרוצה שינוי, צריך להודות בחום ל'שומרים על הקיים' על הישגיהם, אבל לומר להם: כעת מתקדמים. יתכן שחלק מההישגים או ה'הישגים' שלכם יאבדו, באופן זמני או קבוע. אבל זה המחיר שיש לשלם תמורת השגת המטרה הגדולה והסופית. לא נולדנו כדי להיות עבדים בעלי תנאים משופרים במצרים, נולדנו כדי להיגאל. לא נולדנו כדי לחיות בוילות בהתנחלויות מוקפות גדרות כגטאות עם תנאים של איזור פיתוח א', נולדנו כדי לכבוש ולשלוט על ארץ ישראל כולה נטולת גוים ואויבים. ואם המחיר, הזמני יותר או פחות, יהיה איבוד מעמד, של איזור פיתוח א' בגלל חוסר שיתוף פעולה כדרישת השלטון, או צורך ללקט לתקופת-מה תבן ללבנים, המחיר כדאי. כי לא נולדנו כדי לחיות ב'סטאטוס קוו' של בדיעבד, נולדנו כדי לקיים עולם של לכתחילה!