שמיני

שמיני

י:א-ב וַיִּקְחוּ בְנֵי-אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ, וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ, וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ, קְטֹרֶת; וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי ה', אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה, אֹתָם. וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה', וַתֹּאכַל אוֹתָם; וַיָּמֻתוּ, לִפְנֵי ה'

לא מתו בני אהרן אלא כדי לקדש שמו של מקום

בוא וראה, ידידי, את חומרת יראת ה', וכן את הכלל היסודי בחיים: לפעמים, כדי ללמד לבני אדם מושג ורעיון אדיר ויסודי שיקדש את שמו, מקצר הקב"ה את חייו של אדם וממית אותו, ואין בזה אכזריות כלל וכלל. כי מחד גיסא, החיים בעוה"ז קצרים וחולפים מהר מהר, ואינם אלא חיי שעה ולא חיי עולם, ומי שנפטר בגיל צעיר, למרות שזהו יגון ואסון לקרוביו וליקיריו, למעשה אין זה אלא יציאה מן העולם שנים מועטות לפני שהיה צריך לצאת ממילא. ומאידך גיסא, מי שהקב"ה ממית אותו כדי ללמד לדורו ולעמו ולָעולם לקח אלוקי שיקדש את שם ה', מתעלה במיתתו וזוכה לדברים גדולים.

כך אמרו חז"ל: "עשרה נקראו יקרים... מיתתן של חסידים מנין? 'יקר בעיני ה' המָוְתה לחסידיו '". הרי, שחסידיו המתים לקדש שמו יקרים הם ויקרה מיתתן. וצער גדול היה לו להקב"ה על כך שהמית את נדב ואביהוא שהיו צדיקים, כמו שאמרו חז"ל: "'וימת נדב ואביהוא לפני ה' ' - בכמה מקומות נכתבה מיתת נדב ואביהוא; מלמד שהיה צער לפני המקום עליהם, שהיו בני אהרן חביבים, וכן הוא אומר: 'בקרובי אקדש '". וכן: "מלמד שהיה קשה לפני הקב"ה כפליים מאביהן". וכן : "ר"א המודעי אומר: בא וראה כמה צדיקים חביבים לפני הקב"ה, שבכל מקום שמזכיר מיתתם שם מזכיר סרחונם, וכל כך למה? לפי שלא יהיה להם פתחון פה לבאי עולם לומר מעשים מקולקלים היו בהם בסתר לפיכך מתו, וכך, בארבעה מקומות מזכיר מיתתן של בני אהרן ובכל מקום שהוא מזכיר מיתתן מזכיר סרחונם, להודיע שלא היה בהם אלא זו בלבד".

עיקר חטאם היה שמתוך התלהבותם ושמחתם נכנסו לפנַי ולפנים, לקודש הקדשים, והקריבו אש זרה לקטורת, והכל בכוונה לשבח את ה' ולשמוח בו. כך אמרו חז"ל : "'ויקחו בני אהרן ' - אף הם בשמחתם, כיון שראו אש חדשה , עמדו להוסיף אהבה על אהבה . 'ויקחו' - כיון שראו אביהם נכנס הוא ומשה, והקטירו קטורת ויצאו ונראית שכינה וירדה אש מן השמים, אמרו: אף אנו נעשה כן ותרד אש על ידינו...". וכל מה שעשו עשו מתוך התלהבות ואהבת ה' ורצון להיות קרובים אליו.

היסוד- יראת ה'

אך הקב"ה ידע שאין מדה יותר גדולה ויסודית לישראל ולאדם בישראל לשם הבנת וביצוע תפקידו בעולם, יותר מיראת ה'. על יראת ה' נבנה המבנה של תורת ה', ומי שיזלזל ביראת ה' ומי שלא יעמוד ברעדה וברתת ובזיע לפני הקב"ה, לעולם לא יגיע למדרגות של קבלת עול מלכות שמים, ואהבת ה', וקדושה שהן מדות האדם כפי שרצה הקב"ה לבוראו. משום כך, ציווה הקב"ה לבנות משכן ומקדש שיהיה סמל ממשי ומוחשי, שיראו אותו וירגישו אותו, ושיהיה בתוכם, כדוגמת העולם האמיתי כפי שרצה הקב"ה ליצור אותו. לשם כך, ציווה הקב"ה לעשות את קודש הקדשים, ששם יהיה מקום שכינתו וששם יצמצם את כבודו ואת נוכחותו כביכול בעולם הזה.

ואף על פי שנדב ואביהוא היו צדיקים ורצו להתקרב להקב"ה, מכל מקום התוצאה של המעשה שלהם היתה פיחות ביראת וכבוד ה'. והקב"ה עשה אותם דוגמה נצחית וזכרון עולם ליסוד הגדול של יראת ה' ע"י מורא המקדש. ועל זה נאמר: : "הוא אשר דִבר ה' לאמר, בקרובי אקדש ועל פני כל העם אכבד, וידֹם אהרן". ואמרו חז"ל : "דכתיב 'ונועדתי שמה לבני ישראל ונקדש בכבודי ', אל תקרי 'בכבודי' אלא 'במכובדי'. דבר זה אמר הקב"ה למשה [שהוא יחנוך את המשכן בקידוש השם ע"י מכובדיו] ולא ידעו עד שמתו בני אהרן. כיון שמתו בני אהרן אמר לו [משה]: אהרן אחי, לא מתו בניך אלא להקדיש שמו של הקב"ה . כיון שידע אהרן שבניו ידועי מקום הן, שתק וקיבל שכר".

הקב"ה אמר לו שיחנוך את המשכן בקידוש השם, וכוונתו, שהוא החליט לקבוע את היסוד הגדול הזה של יראת שמו ושנורא הוא על יראיו, ע"י מורא המקדש, כמו שנאמר : "נורא אלקים ממקדשיך". ה' כבר ראה, כאשר נתגלה בהר סיני, שהיה צורך לחזק את המידה של יראת ה', כי גם שם היתה פירצה בזה, גם שם בגלל ההתלהבות ולהט השעה. שם אמר הקב"ה : "רד העד בעם פן יהרסו אל ה' לראות ונפל ממנו רב; וגם הכהנים הנִגשים אל ה' יתקדשו פן יפרֹץ בהם ה'". ופירש המכילתא: "שמא ידחקו לראות". הרי שכבר במעמד הר סיני קבע הקב"ה סמל ממשי ומוחשי ליראת ה', ושם הקדיש את ההר כסמל למורא מקדש. ומ"מ כתוב אח"כ: "ויראו [נדב ואביהוא ושבעים זקני ישראל] את אלקי ישראל... ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו ויחזו את האלקים ויאכלו וישתו".

ואמרו על זה חז"ל: : "אמר ר' תנחומא, מלמד שפרעו את ראשיהן וגיסו לבם וזנו עיניהם מן השכינה". ועוד אמרו: "'ואל אצילי בני ישראל [לא שלח ידו]' - מכאן שהיו ראויין להשלחת יד". ובמדרש הגדול: "אלא אמר הקב"ה: ביום שמחת תורה יהיה אֵבל? אלא הריני ממתין להם עד שהוקם אוהל מועד, באותו היום השכיב נדב ואביהוא, וזקנים מתו בתבערה". הרי שכבר בסיני, כאשר פרצו פירצה ביסוד של יראת ה', נטלו "פיפסון" (פסק הדין) שלהם, והקב"ה המתין עם זה, כדי לחנוך את המשכן, שהוא סמל העולם בטהרו ובקדושתו, בקידוש השם.

החטא העיקרי של בני אהרון הקרבת אש זרה - מתוך מטרה טובה

ודע, שבכל ארבעת המקומות שהזכיר ה' את סרחונם של נדב ואביהוא, הוא מצביע על האש הזרה שהקריבו בקודש הקדשים, שזה היה חטאם, כפי שראינו מדברי חז"ל שהבאנו למעלה. אם כן מה יאמר מי שסובר: "ממה שמצוה את אהרן ואמר לו: 'יין ושכר אל תשת ' אנו יודעין מתוך כך שלא מתו אלא מפני היין", וכן מי שסובר: "לא מתו בני אהרן עד שהורו הלכה בפני משה רבן, מאי דרוש? 'ונתנו בני אהרן הכהן אש על המזבח '; אמרו, אע"פ שהאש יורדת מן השמים מצוה להביא מן ההדיוט"?

התשובה היא, שמכל מקום הכל קשור לחטא העיקרי של כניסה לפני ולפנים לשם הקטרת האש הזרה, שכל מה שעשו היה בגלל להט השעה, ששמחו והתלהבו ורצו גם הם להיות מאלה הנכנסים למקום כבודו. אותו היום היה יום שמחה כיום בריאת שמים וארץ ושתו יין לקידוש ולקדושה ולשמחה, וכאשר ראו את האש יורדת, התלהבו ופעלו לפי ההלכה שמצוה להביא גם מן ההדיוט, ובזה רצו להדגיש את הקשר בין קדושת ה' לקדושת האדם. וכל זה בא מתוך רצון להיכנס למקום כבודו ולהתייחד בקודש הקדשים ולהקטיר לה' קטורת לרצון, וכמו שאמרו חז"ל: "כיון שראו אביהם נכנס הוא ומשה והקטירו קטורת, ויצאו ונראית שכינה וירדה אש מן השמים, אמרו: אף אנו נעשה כן ותרד אש על ידינו...". מכל מקום, למדנו שעיקר המעשה שעליו מתו היה הכניסה לקודש הקדשים כדי להקטיר שם את האש הזרה, וכל שאר הדברים שעשו נבעו רק מהרצון לעשות מעשה זה.

אין משוא פנים לפני הקב"ה

כאשר הקב"ה רוצה להפגין את גדלותו ואת נוראוּת שמו, וגם את טהרת צדקתו ומשפטו, אינו נושא פנים אפילו לצדיקים. הוא המית את שני בני אהרן, נדב ואביהוא, שצדיקים היו, ולא רק שהמית אותם, אלא אף לקח את נשמתם ביום השמחה הגדול והמקודש ביותר, יום חנוכת המשכן, וכמה צער נגרם לאהרן אביהם ולאלישבע אמם!

אמרו חז"ל: "'וימותו לפני ה'' - איסי בן יהודה אומר: לא מתו בני אהרן אלא כדי לקדש שמו שלמקום, ושלא ליתן פתחון פה לכל באי העולם, שלא יאמרו שלא שרתה שכינה באוהל מועד אלא בערפל, שהרי נדב ואביהוא נכנסו לפני ולפנים ולא הוזקו. משל למה הדבר דומה, למלך שבנה פלטורין ושיכללה וקבע כסא בתוכה. נכנס אחד מבני פלטין, נטל כתר ונתן בראשו וישב לו על כסאו. אמר המלך: אם אני מאריך פני עם זה, עכשיו כל בני פלטרין שלי עושין לי כך, ונמצא כבודי מתמעט. מיד אמר לספקלטור וחתך את ראשו ונפלה חלושה. במקורבין, קל וחומר במרוחקין. כך, כיון שנכנסו נדב ואביהוא לפני לפנים, אמר הקב"ה: אם אני מאריך פני עם אלו, עכשיו כל אחד ואחד מישראל עושין לי כך ונמצא כבודי מתמעט, אלא ימות נדב ואביהוא ומאה כיוצא בהן ואל יתמעט כבודי אפילו שעה אחת... במקורבין, קל וחומר במרוחקין. ועליהם ועל כיוצא בהן נאמר: 'אשר לא נשא פני שרים ולא נִכר שוע לפני דל כי מעשה ידיו כולם '".

יא:לב-לג וְכֹל אֲשֶׁר יִפֹּל עָלָיו מֵהֶם בְּמֹתָם יִטְמָא מִכָּל כְּלִי עֵץ אוֹ בֶגֶד אוֹ עוֹר אוֹ שָׂק כָּל כְּלִי אֲשֶׁר יֵעָשֶׂה מְלָאכָה בָּהֶם בַּמַּיִם יוּבָא וְטָמֵא עַד הָעֶרֶב וְטָהֵר וְכָל כְּלִי חֶרֶשׂ אֲשֶׁר יִפֹּל מֵהֶם אֶל תּוֹכוֹ כֹּל אֲשֶׁר בְּתוֹכוֹ יִטְמָא וְאֹתוֹ תִשְׁבֹּרוּ

האדם נמשל לחרס

מדוע כלי חרס, אין לו תקנה? כלי חרס עשוי מאדמה. החרס הזה מסמל את האדם, אותו אדם שעליו נאמר: "וייצר ה' אלקים את האדם עפר מן האדמה" - אדם הוא עפר. "עד שובך אל האדמה כי ממנה לוקחת, כי עפר אתה ואל עפר תשוב" . כאשר אדם חוטא ומיטמא, יש צורך בשבירת ה"יש". אדם חוטא בגלל ה"יש", ולכן בתיקון האדם צריך לשבור את ה"יש"! ולפעמים צריך ייסורין שממרקים את גופו, ולכן גם כלי חרס, אין לו תקנה אלא שבירה. אם אדם רוצה להתעלות, הוא צריך לרדת. ומשום כך השמש נקראת גם "חרס", כמו שנאמר ביהושע , שנקבר בתמנת סרח או חרס, כי אמר "שמש בגבעון דום ". השמש שוקעת ולאחר מכן השמש עולה.

יא:מד-מה וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אָנִי וְלֹא תְטַמְּאוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּכָל הַשֶּׁרֶץ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ. כִּי אֲנִי ה' הַמַּעֲלֶה אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לִהְיֹת לָכֶם לאלקים וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אָנִי

קדושים תהיו - פרושים תהיו!

פעמיים גזר הקב"ה קדושה על ישראל. ומדוע? "כי קדוש אני". כלומר, מה אני קדוש אף אתה קדוש. וכן אמרו בתנחומא: "'קדושים תהיו' - למה? לפי שהדבקתי אתכם למתני, שנאמר : 'כי כאשר ידבק האזור אל מתני איש וגו", לפיכך 'קדושים תהיו כי קדוש אני ה''". וכן: "כשם שאני קדוש כך אתם קדושים. כשם שאני פרוש כך אתם היו פרושים". כאן ניתנה ההגדרה, הפירוש של קדושה. קדושה היא פרישה מן השיקוצים, התועבות, הטומאה, הבהמיות, השפלות והרע של העולם, ובמקום זה דבקות בטהרה, בגדלות הנפש, בעול מלכות, בטוב, ובכך להתעלות, להתרומם, להתקדש, להיבדל מהשיקוץ. החיה והבהמה שבויות בידי דחפים, תאוה, חמדנות הגוף. אצלן לא תיתכן פרישה מהבהמיות כי הרי הן הן כולן בהמיות, ודוקא לשם כך נוצרו, כדי להראות לאדם את ההתנהגות שעליו להתרחק ולברוח ממנה.

קדושה - שבירת היצר

שבירת היצר והתאוה והבהמיות היא תפקידו של ישראל. משום כך, החובה של קדושה נקבעה כל כך הרבה פעמים בשני התחומים של חיי האדם שהן כה מלאים תאוה וחמדנות ותשוקה, דהיינו מאכלים ועריות, שהגוף חומד ומתאוה להם. משום כך הדגיש הקב"ה את הצורך בקדושה במאכלים, כאן, ובספר דברים ששם מתחילה פרשת איסורי המאכלות: "כי עם קדוש אתה לה' אלקיך... לא תאכל כל תועבה". ופירש האבן עזרא שם: "כל דבר שהוא נתעב לנפש הטהורה כמו שרץ הארץ". וכך אמרו חז"ל: "'זאת הבהמה אשר תאכלו' - הדא הוא דכתיב: 'כל אמרת אלו-ה צרופה' . רב אמר: לא ניתנו המצוות לישראל אלא לצרף בהן את הבריות". כלומר, המצוות וההגבלות באכילת בהמות באו רק כדי לזכך ולטהר ולקדש את האדם, במיוחד כאן שנפש האדם מתאוה לאכול וליהנות, ובזה שהוא מתגבר על תאוותו, הוא כופה את יצרו ומתקדש.

גם בעריות, הדגיש הקב"ה את חובת הקדושה, באומרו מיד לפני פרשת העריות: "והתקדשתם והייתם קדושים". ואע"פ שפסוק זה מורה על פרישה מעבודה זרה , מכל מקום הוא מתייחס גם לפרשה הבאה, של עריות, וכן דרשו: "מפני מה נסמכה פרשת עריות לפרשת קדושים? אלא ללמדך שכל מקום שאתה מוצא בו גדר ערוה אתה מוצא קדושה. ואתיא כהדא דרב יהודה בן פזי דאמר: כל מי שהוא גודר עצמו מן הערוה נקרא קדוש". עוד נאמר: "וזכרתם את כל מצוות ה' ועשיתם אותם, ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם, למען תזכרו ועשיתם את כל מצוותי והייתם קדושים לאלקיכם".

הרי שהמצוות באו למנוע את האדם מלזנות, מלסטות אחרי מעשים בהמיים, שמטמאים אותו ומשפילים את נפשו והופכים אותו לחולין, בעוד הוא מצווה "והייתם קדושים". וחז"ל דרשו משם: : "'אחרי לבבכם' - זו מינות, וכן הוא אומר: 'אמר נבל בלבו אין אלקים'; 'אחרי עיניכם'. זה הרהור עבירה [כלומר, עריות]...; 'אתם זונים' - זה הרהור ע"ז". כל אלה הם עבירות של תאוה - עריות, כפשוטן, ומינות שהיא מחמת רצון האדם לפרוק עול כדי ללכת אחרי תאוותו ורצונו וגאוותו, וכן עבודה זרה באה רק כדי להכשיר את העריות, כמו שאמרו חז"ל. ויתכן שזאת כוונת מאמר חז"ל , שמנשה הופיע בחלום לרב אשי ואמר: "אי הוות התם הות נקוט בשיפולי גלימא ורהטת אבתראי". פירוש: אילו היית בתקופתי, היית אוחז בשיפולי גלימתך ורץ אחרי עבודה זרה. ופירש רש"י: "מפני יצר עבודה זרה שהיה שולט". ונראה ברור שהעבודה זרה היתה מושתתת אז על עריות, ולזאת היתה התאוה. עוד אמרו חז"ל: "מה ראה הקב"ה לשאול מישראל הלב והעינים שיהיו אחריו? לפי שהעבירה תלויה בהם. הדא הוא דכתיב 'ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם'. עינא וליבא תרי סרסורי דחטאה אינון". הנשר הגדול, הרמב"ם, ראה לנכון לכלול במשנה תורה, בחלק "ספר הקדושה", את הלכות עריות ומאכלות אסורים, שיש לאדם תאוה ותשוקה וחמדנות להם, והם המביאים אותו לבהמיות.

קדושה - הבדלה מהגוים

הקב"ה הוא קדוש. שיא הקדושה. המעיין שממנו נובעת הקדושה לעולם. בעולם שברא, הוא קבע את המדה של קדושה ואת המדה של הבדלה. את הקדושה נתן לישראל, כמו שכתוב: "ואנשי קודש תהיון לי", וכן: "קדושים תהיו", וכן : "והיה מחניך קדוש", ופירש הספורנו שם: "מן הטומאה ומן המיאוס". ה' גזר על ישראל להתקדש, ומשום כך גזר עליו בגזירה אלוקית גם את ההבדלה מן העמים ומן החולין, כי בלי הבדלה לא תיתכן קדושה, כמו שנאמר בפירוש: : "והייתם לי קדושים כי קדוש אני ה', ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי".

אומות העולם ודרכיהן נמשלו לשקצים ושיקוצים שנצטוו ישראל להיבדל מהם ולהרחיק את עצמם מהם, כמו שאמרנו. בבעל חי טמא כתוב: "שקץ הוא, לא יֵאָכֵל", וכן: "להבדיל בין הטמא ובין הטהור". ואמרו חז"ל על ישראל: "קדוש - קדושים, ומקודשים, פרושים מאומות העולם ומשקוציהם". כל דבר שהוא בגדר תועבה - בין שהוא שקץ השורץ ובין שהוא אומות העולם שדרכיהן ומחשבותיהן משוקצות, חייב ישראל להיבדל ממנו, כי אסור שתדבק הטומאה לקדושה פן תהרסנה. ועל זה אמרו בתורת כהנים: "'ולא תִטַמאו בהם ונִטמֵתם בם ' - ואם מיטמאים אתם בהם סופכם ליטמא בם. 'כי אני ה' אלקיכם והתקדִשתם והייתם קדושים כי קדוש אני ' - כשם שאני קדוש כך אתם קדושים, כשם שאני פרוש כך אתם היו פרושים".

משום כך אמרו חז"ל: "ישמור אדם דברים בלבו, שלא יעשה שותפות עם הגוי ולא יכרות עמו ברית, שכן מצאנו באברהם אבינו שעשה שותפות [עם אבימלך] וסוף דברים שעשו עמו ברית... מיכן אמרו: כל העושה שותפות עם הגוי כאילו עובד עבודה זרה וכורת עמו ברית, ואם תלמיד חכם הוא מזלזל את תורתו, ומחלל שמו של אביו [שבשמים], ומבזבז את ממונו ומוסר את בניו [ומפיל אותם] בחרב ומגלה אותם מארצם ומוכרן לעבודה זרה". וכן: "ישמור אדם דברים בלבבו שלא יאכל עם הגוי על השלחן, שכך מצינו בחזקיהו מלך יהודה שאכל עם הגוי על השלחן וסוף נענש עליו עונש גדול". אמרו חז"ל: "בשביל שנכרים אכלו על שלחנו גרם גלות לבניו. מסייע ליה לחזקיה, דאמר חזקיה: כל המזמן גוי לתוך ביתו ומשמש עליו, גורם גלות לבניו...". וכן: "כל האוכל עם הגוי על השולחן עובד עבודה זרה ואוכל זבחי מתים. ואם תלמיד חכם הוא מזלזל תורתו ומחלל שם אביו [שבשמים] ומבזבז את ממונו ומוסר את בניו ומפיל אותם בחרב ומגלה אותם מארצם".

קדושה - הזמנה

הקדושה היא יסוד העולם, כי הקדושה היא הטהרה התמימה והשלמה, ללא רבב של טומאה, תיעוב, שיפלות הנפש, אנוכיות, ותאוה בהמית. הענין של קדושה הוא הזמנה, הזמנה להתקדש, הזמנה למלא את נפשו בקדושה, כמו שנאמר בסיני: ''לך אל העם וקדשתם ", ופירש רש"י שם: "וזימנתם, שיכינו עצמם". הקדושה היא הזמנה לקדושה ולטהרה להיכנס לתוך הלב והנפש. היפוכה הוא החולין, מלשון "חלל", ריק. היהודי החילוני הוא חלל ריק שהקדושה עזבה אותו.

אכן, הקדושה היא יסוד העולם וישראל, כי העולם נברא לשם קדושה, וישראל - שליחו ומשיחו של הקב"ה בעולם - נברא גם הוא לקדושה. ישראל חייב להידמות להקב"ה ולחקות את מדותיו ואת דרכיו, כדוגמה ואור לאנושות, כדי ליצור עולם שכולו טוב. אמרו חז"ל: : "אם מקדישים אתם עצמכם, מעלה אני עליכם כאילו קידשתם אותי. ואם אין אתם מקדישים עצמכם, מעלה אני עליכם כאילו לא קידשתם אותי... אבא שאול אומר: פמליא למלך, ומה עליה להיות? מחקה למלך". כלומר, ישראל הם פמליא למלך, ותפקידם לחקות אותו, להיות כמותו עד כמה שיכול האדם להידמות להקב"ה, ולהתקרב אליו, ובכך גם הוא מתעלה ומתקדש כביכול. כך גזר הקב"ה על ישראל: "למען תזכרו ועשיתם את כל מצוותי והייתם קדושים לאלקיכם". ואמרו חז"ל: "זו קדושת כל המצוות". כלומר, ע"י כל המצוות, מתקדשים ישראל, וזה תפקידם, כי על מנת כן הוציאם הקב"ה ממצרים.

יא:מה כִּי אֲנִי ה' הַמַּעֲלֶה אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לִהְיֹת לָכֶם לאלקים, וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אָנִי

גאולה - לצורך עליה

הקב"ה לא רק הוציא את ישראל ממצרים, אלא גם העלה אותם משם. הגאולה ממצרים היתה לצורך עלייה, עלייה נפשית, עלייה מהבהמיות, ולכך שיעבדם הקב"ה במצרים שהיא למטה, ארץ נמוכה מאד, כדי שגם מבחינה גופנית יעלו מארץ נמוכה לארץ ישראל שהיא יותר גבוהה ממנה, הגמרא מביאה ששאל רב חנינא מסורא את רבינא על פסוק זה: "מאי שנא הכא 'המעלה' דכתב רחמנא? א"ל כדתנא דבי רבי ישמעאל... אמר הקב"ה אלמלא העליתי את ישראל ממצרים אלא בשביל דבר זה שאין מטמאין בשרצים דיי". והכוונה היא, שהקב"ה ברא את עולמו בחכמה ובתבונה, ועשה את הבהמות ואת החיות ואת השרצים נמוכים, ליד האדמה, כדי שגופם יעיד עליהם שאין בהם הנפש והנשמה שבהן האדם מבחין בין טוב לרע, בין טומאה לטהרה, בין קודש לחול, שאין בהם הבנת הקדושה והגדולה של הקב"ה ומדותיו ומצוותיו. משום כך הם הולכים על ארבע, נמוכים וקרובים לאדמה. אך האדם מתעלה, והקב"ה יצר אותו כדי להתעלות, ולשם כך העמיד אותו על שתי רגלים, שלא יהיה כחיות והבהמות ההולכות על ארבע ואינן מתעלות ללכת על שתי רגלים.

האדם עומד על רגליו, רחוק מהאדמה, מהבהמיות ומהשפלות, כסמל לכך שאכן הוא מיוחד, ושניתן לו תפקיד של התעלות. לשם כך, העלה הקב"ה את ישראל, שהוא העליון שבאדם, ממצרים, כדי שיגיע לשיא ההתעלות, לכן, הוא אסר על ישראל לאכול בהמות וחיות מסויימות, כדי לכוף את יצרו ואת תאוותו, וגם גזר על הנמוכים שבבריות גדר של שיקוץ ותועבה. הרי בעלי החיים נבראו עם הבדלים ביניהם, שהרי יש מהם - חיות ובהמות - ההולכים על ארבע, ושאינם כל כך נמוכים ושפלים כמו השרצים הזוחלים ממש על האדמה. לכן גזרה התורה: "וכל השרץ השורץ על הארץ שקץ הוא לא יאכל. כל הולך על גחון וכל הולך על ארבע עד כל מרבה רגלים לכל השרץ השורץ על הארץ לא תאכלום כי שקץ הם. אל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ השורץ, ולא תטמאו בהם ונטמתם בם. כי אני ה' אלקיכם והתקדשתם והייתם קדושים, כי קדוש אני, ולא תטמאו את נפשותיכם בכל השרץ הרומש על הארץ".

הקב"ה העלה את האדם מהאדמה שממנה נברא. דוקא מהשפלות של אדמה - הדבר הנמוך ביותר - ברא אותו, כדי שיתעלה על ידי קבלת עול מלכות ה'. מאותה סיבה, הוא ברא את הבריות הזוחלות והשורצות על הארץ, על האדמה הנמוכה והשפלה, כסמל הטומאה והשפלות והבהמיות, כניגוד לעליונות - השמים, ההתעלות, האדם ששוחרר מהאדמה והולך על שתי רגליו. לכן כינה הקב"ה את השרצים שזוחלים על האדמה "שיקוץ".

זה הלקח של יציאת מצרים, שהיתה לישראל עלייה משם, לשם התעלות. אם ילמד זאת היהודי, אם יבין את השיקוץ של השרצים לעומת עליונותו, ויבין את מה שהם מסמלים, ויקצה אותם כמוקצה מחמת מיאוס - דיינו, כי זה כל האדם. כי הרי הבריה המשוקצת אינה אלא סמל לשיקוץ ולתיעוב שבעולם, שנעשה על ידי בני אדם ההופכים עולם שהיה אמור להיות טהור וקדוש, למתועב ומשוקץ.וכן נראה במפורש במכילתא: "'ועתה אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי והייתם לי סגולה מכל העמים כי לי כל הארץ; ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש ...'. קראן 'גוי', שנאמר: 'ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ', [וקראם] 'קדוש' - קדושים ומקודשים, פרושים מאומות העולם ומשיקוציהם". ה' קרא גם לעבודה זרה שיקוץ, ובכך דימה אותה לשקץ הזוחל, כמו שנאמר: "שקץ תשקצנו ותעב תתעבנו כי חרם הוא". ואכן זאת כוונת הפסוק: "ושמרתם את משמרתי לבלתי עשות מחוקות התועבות אשר נעשו לפניכם ולא תטמאו בהם אני ה' אלקיכם".

אמרו חז"ל: "'ולא תטמאו בהם, ונטמתם בם ' - אם מטמים אתם בהם, נפסלים אתם מאחרי; מה הנייה יש לי בכם ואתם מתחייבים לי כלייה, לכך נאמר: 'אני ה' אלקיכם'". הנה "ונטמתם בם" נכתב בלי אל"ף, ומזה דרשו חז"ל: "עבירה מטמטמת לבו של אדם, שנאמר 'ולא תטמאו בהם ונטמתם בם', אל תקרי ונטמאתם אלא ונטמתם". הכוונה היא כך: המצוה פותחת לאדם את הדרך לקדושה. היא מעדנת את חושיו ואת נשמתו כך שירגיש את החטא ואת המצוה, את הטוב ואת הרע, את הקודש ואת הטומאה. ככל שהוא מתקדש ומיטהר, חושיו נעשים יותר עדינים, והוא מתחיל להבחין בטבעו בין אמת לשקר. ואילו העבירה מטמטמת את נפשו, סוגרת אותה, מקשיחה את הנשמה ואת החושים בקהות וסתימות. הקליפה עולה עליו, וסותמת ואוטמת את נפשו. שלמה המלך אמר: "אוטם אזנו מזעקת דל גם הוא יקרא ולא יענה". "אטימות" קרובה ללשון "טומאה". היא נגרמת בגללה, והיא גם מוסיפה אחר כך לטומאה, וחוזר חלילה, וכן המשיכו חז"ל שם לומר: "אדם מטמא עצמו מעט, מטמאין אותו הרבה", ופירש רש"י: "מניחין אותו ליטמא הרבה", כלומר, התוצאה הטבעית של טומאה היא טמטום ואטימות, וזה נמשך ונמשך. ואם כך, אם ישראל נטמאים ומטומטמים ואטומים, אין להקב"ה הנאה מהם, כי אין סיבה ליצירתם, והם חייבים כלייה, רח"ל. זאת גם כוונת המכילתא באומרה: "כשאתם קדושים הרי אתם שלי". כלומר, אם אתם ממלאים את תפקידכם המיוחד להיות קדושים, אתם שלי, אתם בני ועבדי כפי שרציתי, ואם לא, רח"ל, אינכם שלי, ומה הנאה יש לי בכם, ואין סיבה לקיומכם ולקיום העולם.

מעטו של הרב בנימין זאב כהנא הי"ד

היהדות איננה הפקר

כוונתם של נדב ואביהוא היתה להתקדש, אך במקום לקבל פרס על כך הם מתו; כי קדושה בלי קבלת עול מלכות שמים היא אש זרה.

ישנו מושג שבלעדיו קיום המצוה, כל מצוה, מאבד את משמעותו. המושג הוא "עול מלכות שמים". הנה, למשל, יש אדם שאומר: אני שומר שבת כי אני חושב שזה דבר יפה ונחמד, ולאו דוקא בגלל שכך ציווה ה'. אדם זה לא מקיים את מצות ה', אלא הוא פועל מתוך האלהת רצונו האישי ואף מהשתעבדות לתאוותיו - למרות שחיצונית הוא מקיים את אותה מצוה כמוני וכמוך!

עסקנו בעבר רבות במושג זה, בעיקר בהקשר לכך שקשה לרבים משומרי המצוות לקבל רבות מההלכות שנוגעות לאומה - כהלכות ארץ ישראל וגויי הארץ, הלכות מלכים ומלחמות וכו' - וזאת מפני השפעת מושגים נכריים, וחוסר נכונות לקבל עול מלכות שמים שלמה. הפעם נעסוק במושג זה בקשר לחטא נדב ואביהוא, ומזוית קצת שונה.

התלהבות שהביאה לאסון

הסברים רבים מצינו על סיבת מותם של נדב ואביהוא. ומכל מקום, אין מקרא יוצא מידי פשוטו: "ויקריבו לפני ה' אש זרה אשר לא ציוה אותם ". כלומר, הם חרגו מההוראות המדויקות של העבודה שציווה ה', והמתוארת בתורה פעמיים - בפרשיות 'תצוה' ו'צו' - ובפרוטרוט.

יום השמיני היה שיא השיאים. ביום זה מוקם המשכן ומתחילה העבודה בתוכו. כולם מגיעים למצב של התלהבות-קודש שאין דומה לה. והנה, אצל נדב ואביהוא מגיעה אהבת ה' לשיא חדש, היא פורצת בצורה כמעט בלתי נשלטת, והם מרגישים צורך להקטיר לפני ה' מעבר ובניגוד למה שצוו. ואז קורה האסון.

'סדר יום' משלהם

היום היינו שואלים: זה חטא? אדרבא, הכל נבע מתוך רגשות של קדושה! פרס צריך להינתן להם! אלא שכאן יש לקח עצום - אין קדושה מחוץ למסגרות שה' קבע, שהיא ה'הלכה'. לא לחינם התורה חוזרת פעמיים בדקדוק רב על פרטי הלכות ימי המילואים, למרות שהם היו רק לשעתם, חד-פעמיים, ולא לדורות - ללמדנו, שגם גדולי האומה ברגעי ההתעלות הגדולים ביותר - צריכים לזכור שיש סדר פעולות ברור שה' קבע להתקדשות. זה לא הפקר. כל פריצה, ולו הקטנה ביותר, של הסדר המדויק שקבע ה' להתקדשות, עלולה להביא לאסון.

שימו לב ללשון התורה בהגדרת חטא נדב ואביהוא: "ויקריבו לפני ה' אש זרה אשר לא ציוה ה'". חטאם הוא בכך שהם עשו דבר שלא נכלל במה שה' ציוה לעשות. זה כשלעצמו חטא: ה' נתן סדרים ברורים - והנה, לנדב ואביהוא יש 'סדר יום' משלהם.

אש זרה

יש כאן לקח, שמתאים מאד להלך רוח מסוים שתופס היום. העלאת ההתלהבות הפנימית מעבר להלכה ה'מרובעת'. זהו דבר מסוכן מאד. הרבה פעמים נדמה לאדם שמחפש קדושה, שההלכה אינה מספקת אותו. שהיא מגבילה אותו.

לכאורה, מקורה של הרגשה זו בשאיפה ליתר קדושה. ואז הוא מתחיל לשים דגשים, לפי שכלו האישי, במקומות שנראים לו. מבלי משים הוא יוצר לעצמו דת חדשה. "אש זרה". מה שבאמת קורה פה הוא, למעשה, פעולה של פריקת עול מלכות שמים, שנובעת מגאוותו וחוסר נכונותו להבין שהבסיס לקדושה הוא קודם כל קבלת עול בוראו, ושבירת אנוכיותו.

את הדרך להתקדש ולהידבק בה' -רק ה' עצמו יכול לקבוע. וכמו שברור שלא די להיות 'דתי בלב' ללא מצוות; כך צריך להיות ברור, שאת המצוות והדרכים להגיע לדבקות בה', לא יקבע שכלנו האנושי וגם לא הרגשותינו האישיות.

פעמים רבות, אלו הם רק תעתועים פנימיים, הבאים והולכים, המלהיבים ברגע אחד וחולפים להם ברגע השני כאבק פורח שלא הותיר רושם.

הגדלות האמיתית

יתכן מאד, שהציווי שקיבל אהרון אחרי ששכל את בניו שלא להתאבל עליהם - אמור להשלים את המסר הזה. כלומר, דוקא מפני שחטאם של בניו היה הליכה אחרי ההרגש הפנימי בלי התחשבות ב'הלכה'; נדרש אהרן אביהם להוכיח שגם במציאות הקשה ביותר אנו מצווים להתגבר על רגשותינו, אם כך ה' מצווה. ואכן: "וידום אהרן" . זו גדלות!

עול מלכות שמים! לפני ש'מבינים' את התורה, לפני ש'מסכימים' עם המצוה - עלינו לקיים אותה ככתבה. אחר כך אפשר לנסות להבין. בינתיים, אתה מקיים גם אם נדמה לך שזה נוגד את 'מצפונך'. נעשה - ונשמע.

תרופה ליהודים

 רשימת המאכלות האסורות מובאת בצורה מפורטת ביותר בפרשת שמיני. על כך מביאים חז"ל את המשל הבא : "משל למה הדבר דומה? לרופא שהלך לבקר שני חולים. ראה אחד מהם שהיה בסכנה- אמר לבני ביתו: תנו לו כל מאכל שהוא מקדש. ראה האחד שעתיד לחיות- אמר להם: כך וכך מאכל יאכל, כך וכך לא יאכל. אמרו לרופא: מה זה?..אמר להם הרופא: לזה שהוא (מיועד) לחיים- אמרתי לו: זה אכול וזה לא תאכל. אבל אותו שהוא מבקש תנו לו, ש(הרי) אינו לחיים...".

והנמשל: "...כך הקב"ה התיר לגוים השקצים והרמשים, אבל ישראל שהם לחיים, אמר להם: 'והייתם לי קדושים כי קדוש אני' ; 'אל תשקצו את נפשותיכם' , 'את זה תאכלו... ואת זה לא תאכלו' , 'ולא תטמאו בהם ונטמתם בם '- למה? שהם לחיים, שנאמר 'ואתם הדבקים בה' אלוקיכם חיים כלכם היום' ".

יהודי - בריא

המדרש הזה מלמד אותנו את הרעיון, שרק עם ישראל מיועד לחיים, כלומר לחיי נצח. מסיבה זו ציוה ה' עליו לאכול דברים מסוימים, שאותן קבע לשמירת בריאות הנשמה שלו. כי גם כאשר יהודי הוא "חולה", כלומר חוטא (לא מדובר על מי שקרע עצמו מעל עם ישראל ופעל נגדו, וד"ל), אין זו מחלה חשוכת מרפא שתביא אותו אל סף המוות, כלומר האבדון הרוחני - אלא סוגלת ישראל נמצאות בו, ובשמירת המצוות ירפא. הגויים לעומת זאת - מבחינה רוחנית הם חולים סופניים שאין להם תקוה, ולכן לא יעזרו 'תרופות'.

התורה- רפואה לנפש היהודי

מה שצריך להדגיש הוא, שאין קשר, כמו שיש שרצו לומר, בין מאכלים כשרים לבין בריאות הגוף. התורה היא לא ספר רפואה למחלות גוף, כי אם תרופה לנשמה. אם היה נכון שהאוכל הכשר הוא פשוט בריא יותר לגוף, לא היתה שום סיבה שלא להציע תרופה - כיביכול - זו, גם לגוים - שהרי גופם בנוי בדיוק כמו גופם של היהודים. אך מכיון שהמאכלים הללו הם תרופה רוחנית, מובן לגמרי מדוע ניתנו רק לישראל. כי מבחינה רוחנית לא רק שהיהודי בנוי אחרת לחלוטין מאשר הגוי - אלא שהיהודי בנוי בצורה 'בריאה', עליונה ואלוקית, שמייעדת אותו לחיים נצחיים בעולם הבא; לעומת הגוי שהוא מתחילתו בריאה פגומה (ולא כאן המקום לפרט מדוע ה' בכלל ברא אותם). ללא עתיד. ללא חיי נצח רוחניים.

ועל כן, ניתנו הגבלות האכילה רק ליהודי, כי רק לו הן תרופה. לגוי ה'מרשם' הזה הוא כמו כדור אספירין לחולה סרטן רח"ל. עם זאת, צריך לסייג ולומר, שיש שתי דרכים דרכן יכול להיות לגוי עתיד (הכוונה לעתיד רוחני לאחר מותו וכליון גופו). יסוד שתיהן הוא בהכרח בכך שעם ישראל הוא עיקר ותכלית הבריאה: א. להיות "חסיד אומות העולם", כלומר, להכיר בתורה שניתנה לישראל ע"י משה בסיני ובה ציוה לבני נח לקיים שבע מצוות בני נח. ב. להתגייר. בכך הוא הופך להיות יהודי לכל דבר.

או עם נבחר- או שאין זכות קיום

את זה יש לזכור בימים בהם עם ישראל משפיל את עצמו בכח עד לתחתית המדרשה; מסרב להכיר בגדולתו ומגיע אף לפקפוקים לגבי זכותו להתקיים; וזאת לאחר שהקב"ה הוכיח לעולם כולו, ביחוד בעשרות השנים האחרונות, באותות ובמופתים את גדולתו הבלתי מעורערת של העם היהודי. לא לחינם המושג בחירת ישראל עומד במרכז מלחמת התרבות המתחוללת בתוך עם ישראל עצמו! כי זו השאלה: האם אנו עם נבחר, מיוחד ואלוקי - או שמא אין לנו זכות קיום כלל. כי אפשרות ביניים- אין! מאמר חשוב זה מצאנו מתאים לסיים בדברי חז"ל בפסיקתא : "'מי את ותראי מאנוש ימות ומבן אדם חציר ינתן' - מי את? למה את מתיירא? שמא אין את יודעת מי את? אין את בתו של אברהם בתו של יצחק בתו של יעקב?... ואת מתירא מן בריה ומן אנוש שהיום הוא חי ומחר הוא מת?..."