תולדות

כו:ה עֵקֶב, אֲשֶׁר-שָׁמַע אַבְרָהָם בְּקֹלִי; וַיִּשְׁמֹר, מִשְׁמַרְתִּי, מִצְו‍ֹתַי, חֻקּוֹתַי וְתוֹרֹתָי

הורתו של עם ישראל - במסירות הנפש של מיסדו

אומרת הגמרא: "בן ג' שנים הכיר אברהם את בוראו" כלומר, אברהם, חי קע"ה שנה, והמלה "עקב" בגימטריא קע"ב, ומפרשים, שמתוך חייו שהיו קע"ה, שמר את משמרת ה' עק"ב שנים, דהיינו כל חייו מלבד שלוש השנים הראשונות.

הדבר מבואר בדברי הרמב"ם: "כיון שנגמל איתן זה, התחיל לשוטט בדעתו, והוא קטן, והתחיל לחשוב ביום ובלילה, והיה תמיה, היאך אפשר שיהיה הגלגל הזה נוהג תמיד ולא יהיה לו מנהיג, ומי יסבב אותו, כי אי אפשר שיסבב את עצמו. ולא היה לו מלמד ולא מודיע דבר, אלא מושקע באור כשדים בין עובדי ע"ז הטפשים, ואביו ואמו וכל העם עובדי ע"ז והוא עובד עמהם, ולבו משוטט ומבין עד שהשיג דרך האמת והבין קו הצדק מתבונתו הנכונה. וידע שיש שם א-לוה אחד והוא מנהיג הגלגל והוא ברא הכל ואין בכל הנמצא א-לוה חוץ ממנו. וידע שכל העולם טועים, ודבר שגרם להם לטעות זה שעובדים את הכוכבים ואת הצורות עד שאבד האמת מדעתם. ובן ארבעים שנה הכיר אברהם את בוראו. כיון שהכיר וידע, התחיל להשיב תשובות על בני אור כשדים, ולערוך דין עמהם, ולומר שאין זו דרך האמת שאתם הולכים בה, ושיבר הצלמים, והתחיל להודיע לעם שאין ראוי לעבוד אלא לא-לוה העולם, ולו ראוי להשתחוות ולהקריב ולנסך, כדי שיכירוהו כל הברואים הבאים, וראוי לאבד ולשבר כל הצורות כדי שלא יטעו בהן כל העם כמו אלו שהם מדמים שאין שם א-לוה אלא אלו. כיון שגבר עליהם בראיותיו, ביקש המלך להורגו, ונעשה לו נס ויצא לחרן. והתחיל לעמוד ולקרוא בקול גדול לכל העולם, ולהודיעם שיש שם א-לוה אחד לכל העולם ולו ראוי לעבוד".

הרמב"ם, הנשר הגדול, מתכוון לומר כאן, שאברהם התחיל להכיר את בוראו בחוש טבעי ונפלא שהותקן לו כבר מבן שלש שנים והמשיך לחפש ולבדוק ולהרהר עד שהשלים את עצמו עד גיל מ"ח שנה ואז, כיון שהתחיל בעצמו והמשיך במסירות נפש נגד כולם, נגלה עליו הקב"ה, ועזר לו להבין את דרכיו ואת מדותיו, ואח"כ לימד אותו אפילו את מצוותיו היסודיות, כמו שאמרו חז"ל: "בא ליטמא פותחין לו, בא ליטהר מסייעים אותו". כלומר, בסוף, אחרי שמסר את נפשו על יחוד ה', נתגלה אליו הקב"ה ולימד אותו את כל המצוות.

הכרת אברהם את בוראו התחילה בהבנתו בהיותו ילד קטן שאין ממש בפסילים, שהרי תרח היה עושה ומוכר צלמים וקרוב לודאי שהיה מבית המלכות או מהנסיכים או כהן דת, כי לא סביר שהיו נותנים מלאכה זו לפשוטי העם. ובודאי ראה הילד איך מייצרים את הפסלים, והבין שלא יתכן שדבר הנעשה על ידי אדם יוכל לשלוט באדם.

ולאחר שהשלים אברהם את עצמו, הלך ומסר נפש על ייחוד ה', ובעט באלילים, תחילה באלילי אביו, ואח"כ יצא והטיף לציבור. ואברהם אבינו השלים את תיקונו, בזה שלא נסוג ולא כפר באמונתו, אלא קידש שם שמים . כך גדל אברהם אבינו.

הקב"ה חיפש אדם שיהא ראוי להתחיל את תקופת התורה, ושממנו יצא העם הנבחר, שיהיה המשיח והשליח להפיץ בעולם את הרעיון האלוקי, הרעיון היהודי האמיתי. אדם כזה היה חייב להיות מיוחד שבמיוחד, שימצא את האמת בעצמו, ויהא מוכן למסור את נפשו עליה בלי שום נבואה והתגלות מצד הקב"ה עד לאחר שיעבור את הנסיון והמבחן. וכך אמרו חז"ל: "מפני מה זכה אברהם לחיים שלא בצער ושלא ביצר הרע בעוה"ז, מה שעתיד ליתן לצדיקים לעולם הבא? מפני שמסר עצמו על כבוד שמים למיתה באור כשדים...".

הורתו של עם ישראל היתה במסירות הנפש של מיסדו, אברהם אבינו, ורק במסירות נפש, שהיא שיאה של קבלת עול מלכות שמים, היה ניתן למשוח את עם משיחו של הקב"ה. על הפסוק "איש יהודי היה בשושן הבירה ", אמרו חז"ל: "ויש אומרים שהיה שקול כאברהם בדורו. מה אברהם אבינו מסר את עצמו לתוך כבשן האש והחזיר והכיר לבריות גדולתו של הקב'"ה, הדא הוא דכתיב 'ואת הנפש אשר עשו בחרן ', אף מרדכי בימיו הכירו הבריות גדולתו של הקב"ה, הדא הוא דכתיב: 'ורבים מעמי הארץ מתיהדים ', וייחד שמו של הקב"ה וקידשו. ולפיכך נקרא יהודי, דכתיב: 'איש יהודי' - אל תקרי יהודי אלא יחידי". שני דברים גדולים לימדונו חז"ל כאן. האחד, שמטרת היהודי היא לייחד את שמו של הקב"ה, וזה מה שקיים אברהם אבינו, ועל כן נקרא עם ישראל "יהודי", בחילוף חי"ת בה"א; והשני, שאברהם ומרדכי מסמלים את העם היהודי שהוא יחידי בעולם, כי יש לו האמת, והוא חייב לעמוד על זה במסירות נפש ואפילו לבד, כמו היהודי הראשון, אברהם אבינו.

וז"ל חז"ל: "בשעה שהפיל נמרוד הרשע את אברהם אבינו לתוך כבשן האש, אמר גבריאל לפני הקב"ה: רבונו של עולם, ארד ואצנן ואציל את הצדיק מכבשן האש. אמר לו הקב"ה: אני יחיד בעולמי והוא יחיד בעולמו, נאה ליחיד להציל את היחיד. ולפי שהקב"ה אינו מקפח שכר כל בריה, אמר: תזכה ותציל שלשה מבני בניו [חנניה מישאל ועזריה]".

אברהם למד תורה, את כללי הקב"ה, את דרכיו ואת ערכיו. בתחילה למד בעצמו, ואחר כך סייע לו הקב"ה בהסתר, כי ראה שבא לטהר, וזאת כוונת חז"ל באומרם: "ועד עכשיו לא ניתנה התורה, והרי כתיב באברהם 'עקב אשר שמע אברהם ' וגו', ומהיכן למד אברהם את התורה? רשב"י אומר: נעשו שתי כליותיו כשני כדים של מים והיו נובעין תורה... ר' לוי אומר: מעצמו למד את התורה...". למעשה אין כאן מחלוקת. ברצונו העז להכיר את בוראו, התחיל אברהם והשיג במתנה האלוקית שניתנה לו בתיקונו, להבין את כללי ואת דרכי ה'. ומשום כך סייע לו הקב"ה, בזה שכיוון את מוחו ואת כליותיו להבין ולהשכיל, עד שהשלים אברהם את עצמו, והגיע הזמן שיתחיל את תפקידו בעולם, ואז לימד אותו הקב"ה בגלוי את מצוותיו. ועל זה אמרו חז"ל: "שעד שלא ניתנה התורה לישראל, שמרה אברהם אבינו. א"ר שמואל בר נחמן משום ר' אלכסנדראי: אפילו עירובי תבשילין שמר אברהם".

כז:ז וַאֲבָרֶכְכָה לִפְנֵי ה', לִפְנֵי מוֹתִי.

צדיקים לא מפחדים מהמוות

אומר המדרש: "ואף אברהם תבע מיתה בפיו, שנאמר: 'ואנכי הולך ערירי '. לכך א"ל הקב"ה: 'ואתה תבוא אל אבותיך בשלום '. יצחק תבע מיתה בפיו, שנאמר: 'ואברככה לפני ה' לפני מותי '. לכך כתיב: 'ויגוע יצחק וימת '. יעקב תבע מיתה, שנאמר: 'אמותה הפעם'".

ידידי קח זאת ללבך, ושמח בחייך, כי מי ששומר תורה ומצוות ומקבל על עצמו עול מלכות שמים, תמיד ישלוט על הפחד מיסורין וממוות. עבורו המוות אינה מפלצת ואימה, כי מצד אחד יודע הוא שאך הבל וריק הם חיי השעה של העולם הזה, לעומת החיים הנצחיים של העולם הבא, ומצד שני יודע הוא באמונה שלמה שתפקידו כאן הוא רק לחיות חיים אמיתיים, ובזה יזכה לחיי עולם של עולם הבא. וזאת כוונת חז"ל וברור שאין הכוונה שרצו האבות למות, וגם לא נאמר כך בפסוקים שהביאו חז"ל, אלא הכוונה היא שלא פחדו מהמוות, כי מצד אחד הכירו את ההבל של העולם הזה, ומצד שני הבינו את תפקידם בעולם הזה, שזמנו כה קצר, וידעו את השכר ואת ההדר של העולם הבא. זה הנצחון הגדול והאמיתי של הצדיקים על מלאך המוות, שהם "חיים", ואין המוות שולט עליהם לא בעולם הזה ולא בעולם הבא.

על כן גזר הקב"ה על האדם את המידה של שמחה, שרק על ידיה ניתן לעבוד את ה' יתברך כהוגן, כמו שנאמר: "עבדו את ה' בשמחה, בואו לפניו ברננה".

כז:כב הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב, וְהַיָּדַיִם, יְדֵי עֵשָׂו

לשלב תפילה ומלחמה

אין הכוונה שֶאַל לו ליעקב להשתמש בידיו למלחמה, אלא הכוונה היא שיעקב חייב להרים את קולו בתפלה לפני שהוא יוצא למלחמה, כמו שכתוב "שמע ה' קול יהודה ", אבל אח"כ: "ידיו רב לו " וכן "ידך בעורף אויביך ", מפני שהמלחמה נגד האויב והרע היא היא היושר! וכך אמרו חז"ל: "'ללמד בני יהודה קשת, הנה כתובה על ספר הישר'. מאי ספר הישר?... א"ר יוחנן: זה ספר אברהם, יצחק ויעקב , שנקראו ישרים... והיכא רמיזא? 'יהודה, אתה יודוך אחיך, ידך בעוֹרף אוֹיביך' . ואיזו היא מלחמה שצריכה יד כנגד עורף [להשיג ולהדביק את האויב הפונה עורף ובורח]? הֱוֵי אומר, זו קשת. ר"א אומר: זה ספר משנה תורה... דכתיב: 'ועשית הישר והטוב בעיני ה'' . והיכא רמיזא? 'ידיו רב לו'. ואיזו היא מלחמה שצריכה שתי ידים? הוי אומר - זו קשת". ונ"ל שיש כאן דבר גדול, שדוד קרא לתורה "ספר הישר" דוקא, משום שרצה להראות בזה שהיהדות, התורה, שהיא שיא היושר והצדק והשלום, גזרה להשתמש במלחמה כאמצעי נכון ודרוש כדי לנקום את נקמת ישראל ולבער את הרע מן הארץ. וכל הישרים, אברהם, יצחק ויעקב, הסכימו לזה.

לפעמים צריך לאמץ את השיטות של עשיו

לפעמים עלינו להשתיק את "קול יעקב" רק באופן זמני ולענוד את "ידי עשיו" למען כבוד ישראל, למען הגנת ישראל. ולמי שטוען שזאת אינה הדרך היהודית נענה: ממתי יש מצווה להיות מוכים ומיוסרים? כשיורקים עלינו - זה נקרא קידוש השם? להפך. זה חילול השם וחילול כבוד ישראל. פורעים תוקפים בית כנסת? על בית הכנסת לתקוף את הפורעים. אם בריונים מכים יהודי, יהודים ילכו לחפש את הבריונים. זאת הדרך היהודית, זאת הגאווה הנכונה. לא גאווה חיצונית, שקרית, אלא גאוות העם, גאוות האחווה - גאוות ההר.

המושג "ברזל" - פירושו כוח, להיות חזקים כברזל. התדמית הגלותית של היהודים כיצורים חלשים, כמי שקל לדרוך עליהם, כמי שאינם משיבים מלחמה, היא תדמית שחייבת להשתנות. תדמית זו לא רק גורמת נזק מיידי ליהודים, אלא גם מנציחה את עצמה. כאשר יהודי בורח או נותן לעצמו להירמס, זאת ערובה לכך שבעתיד יותקף עוד יהודי בגלל התדמית שנוצרה והונצחה.

יותר מזה, כאשר הוא בורח, היהודי מתחיל להאמין שהוא אכן חלש ומוג לב. הוא מתחיל לאבד את הטיפה האחרונה של ביטחונו וכבודו העצמי. כבר ברור לו, שבפעם הבאה הוא שוב יברח, וגם בפעם הבאה וגם בפעם שלאחריה. הרבה מן השנאה העצמית שמוצאים אצל הדור הצעיר היא תוצאה של סלידתם ממה שהם רואים כחולשה שלהם ושל היהודים ככלל.

באנו לשנות תדמית בת אלפיים שנה של גלות

לא מספיק לדבר על השואה. דווקא שימת הדגש על השואה ועל רצח יהודים מוסיפה לתדמית החלשה וחסרת האונים של היהודים. היא מוסיפה לסלידה שיש ליהודי מעצמו ומעמו, ויוצרת את השנאה העצמית שמתבטאת אצל הדור הצעיר היהודי של היום.

לכן המושג "ברזל" הוא עיקרון בסיסי באידיאולוגיה של "הליגה להגנה יהודית". אנחנו רוצים ליצור יהודים חזקים מבחינה פיזית, אמיצים ועזי נפש ללא חת, המשיבים מלחמה שערה. באנו לשנות תדמית בת אלפיים שנה של גלות, תדמית שחייבת להיקבר, כי היא קברה אותנו. אנו מתאמנים כדי להגן על חיי היהודים ועל זכויות היהודים. אנו לומדים להילחם, משום שעדיף לדעת איך להלחם ולא להזדקק לכך, מאשר להזדקק לכך ולא לדעת איך להילחם.

ז'בוטינסקי, המחתרות היהודיות בזמן הבריטים, היהודים הפרטיזנים במזרח אירופה, מדינת ישראל (במיטבה) - כל אלה פעלו לפי עיקרון ה"ברזל". כאשר עם ישראל משיב מלחמה במטוסים ובפעולות קומנדו, אין בכך שום דבר לא-יהודי. להיפך, סוף סוף עם ישראל מבין שכאשר מתעסקים עם עשיו, צריך להשתמש באותם כלים בהם משתמש עשיו. "הקול קול יעקב, והידיים ידי עשיו" - לכתחילה, זאת גישה נכונה. אך יעקב אבינו הבין שלפעמים צריך לאמץ את השיטות של עשיו. חז"ל לימדונו שכאשר יעקב אבינו התכונן לפגישה עם עשיו, הוא התכונן בשלושה אמצעים: בתפילה, בדורון ובמלחמה. ובמקום אחר לימדונו חז"ל: "הבא להורגך, השכם להורגו" .

אכן, אין ספק ש"ברזל" הוא מושג יהודי. כך היה מאז ומעולם, וכך יהיה תמיד, כל עוד המציאות היא שעם ישראל מהווה מטרה לפגיעה. אותם יהודים שמתנגדים לשימוש בכוח הם בדרך כלל אלה שאינם נפגעים. הפחד הגלותי וחוסר הביטחון מניעים אותם להיות להוטים בצורה אובססיבית אחרי אהדתו של הלא-יהודי בכל מחיר שהוא, כדי לשמור על רכושם. אין להם סיכוי להצליח. כל מה שיצליחו להשיג הוא שנאה מצד הגויים.

יש מי שיאמר שמושג ה"ברזל" הוא מושג לא-יהודי. אלה האומרים שטות כזאת הם אנשים שיהדותם נעצרה בגיל שלוש עשרה, אך משום מה דווקא הם נעשו "מומחים" בהשקפת היהדות. אם הדרכת יהודים להיות חזקים ולהחזיר מלחמה שערה ועמידה על כך שדם יהודי אינו זול הם דברים לא-יהודיים, יוצא מכך שמדינת ישראל היא ה"לא-יהודית" מבין כל המדינות. וכשהיא שולחת יחידות קומנדו לנמל התעופה של ביירות כדי "לעשות הבדלה" על ארבעה עשר מטוסים, זהו גם כן דבר "לא-יהודי". כך לשיטתם.

שימוש בכוח כדי להגן על החיים ועל הרכוש תמיד היה מושג יהודי. אלה שלא מסתדרים עם הרעיון הזה פשוט הושפעו יותר מידי מרעיונות זרים.

כז:לג-לד וַיֶּחֱרַד יִצְחָק חֲרָדָה גְּדֹלָה עַד מְאֹד וַיֹּאמֶר מִי אֵפוֹא הוּא הַצָּד צַיִד וַיָּבֵא לִי וָאֹכַל מִכֹּל בְּטֶרֶם תָּבוֹא וָאֲבָרֲכֵהוּ גַּם בָּרוּךְ יִהְיֶה. כִּשְׁמֹעַ עֵשָׂו אֶת דִּבְרֵי אָבִיו וַיִּצְעַק צְעָקָה גְּדֹלָה וּמָרָה עַד מְאֹד וַיֹּאמֶר לְאָבִיו בָּרֲכֵנִי גַם אָנִי אָבִי

הסכנה שבמלחמת אחים

על שנאת אחים ראוי שיחול הביטוי "עד מאד". ויש להקשות: מה היתה החרדה הגדולה עד מאד בזה שהבין יצחק שרימו אותו? ועוד: אם נחרד, מדוע אמר "גם ברוך יהיה"? ועוד: האם יש משמעות לזה שגם אצל עשיו כתוב "עד מאד"? ועוד: מה כוונת רש"י שכתב "ראה גיהנום פתוחה מתחתיו"?

ונראה לפרש, שאין שנאה כשנאת אחים. כשעשיו הגיע, ויצחק לפתע פתאום מבין שיעקב לקח את הברכה, הוא חרד חרדה גדולה עד מאד, משום שהוא יודע שמכאן תצא שנאת אחים נוראה שתביא לידי שפיכת דמים! חרדה גדולה עד מאד - בודאי! ומשום כך - משום שהוא חושש לחייו של יעקב מול שנאת עשיו - הוא ממהר "לחתום" על הברכה שנתן ליעקב, כדי להבטיח שיינצל משנאת אחיו. ומחמת שנאת האחים שנוצרה בזה, כתוב גם אצל עשיו "עד מאד". ומשום כך אמרו חז"ל במדרש, שהביא רש"י, שיצחק ראה גיהנום פתוחה - שאין גיהנום וזוועה יותר גדולים משנאת אחים, ומהמלחמה ומהאיבה שנוצרות ממנה.

וכן ראינו במלחמת אבנר ואנשי ישראל עם עבדי דוד: "ותהי המלחמה קשה עד מאד ביום ההוא " השנאה הביאה למאבק של "שחוק". היא מתחילה בשנים עשר איש מכל צד, אך סופה של שנאת חנם היא התפתחות למלחמה מרה, וכולם השתתפו, והמאבק הפך למלחמה. ולא הפך לסתם מלחמה, אלא למלחמה "קשה עד מאד", שאין לך מלחמה קשה יותר - מבחינה אובייקטיבית וגם מבחינה סובייקטיבית - ממלחמת אחים. הם עצמם לחמו קשה מרוב שנאה. ועצם המלחמה הביאה את הכתוב לקונן: "מלחמה קשה עד מאד". וכן להיפך: אהבת ישראל - הנכונות למסור נפש על יהודי אחר - מביאה לשמחה הגדולה ביותר, שמחה של "עד מאד". ולכן, כאשר שאול וישראל הולכים לעזרת אנשי יבש גלעד וחוזרים ומחדשים את המלוכה, כתוב: "וישמח שם שאול וכל [כולם באחדות ואהבה] אנשי ישראל עד מאד".

כח:ה וַיִּשְׁלַח יִצְחָק אֶת-יַעֲקֹב, וַיֵּלֶךְ... אֲחִי רִבְקָה, אֵם יַעֲקֹב וְעֵשָׂו

אמא יהודיה

אומר כאן רש"י: "'אם יעקב ועשו' - איני יודע מה מלמדנו". ולי נראה, שהקב"ה שנתן באופן כללי בינה יתירה לאשה יותר מלאיש , וכן אמרו חז"ל: "מכאן שהאשה מכרת באורחין יותר מן האיש", נתן לה במיוחד את הבינה להבחין בילדים. כך מצאנו שנאמר באברהם, כשחרה לו על ששרה רצתה לגרש את הגר ואת ישמעאל: "ויאמר אלקים... כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקֹלה כי ביצחק יקרא לך זרע ", כלומר, ששרה הבחינה בילד ישמעאל יותר מאברהם. וכן רבקה הבחינה בעשו יותר מיצחק. והסיבה לכך היא, שהן לא נתנו לרחמיהן להתגבר על האמת, וכמו שאמרו חז"ל: "'וירע הדבר מאד בעיני אברהם' - הדא הוא דכתיב: 'ועֹצם עיניו מראות ברע'" כלומר, אברהם עצם את עיניו ולא רצה לראות ברע שבישמעאל, ואילו שרה ראתה. האם מכירה בבן כי היא מגדלת אותו, ואומנת אותו, והילד הוא אמנותה, והיא מומחית בו. ומשום כך הדגישה התורה ברבקה שהיא אם יעקב ועשו, שהבחינה בשניהם.

אמונה מהשורש אם

התורה בלשון הקודש הרחיבה את המושג "אם", עד שהמלה "אמונה" באה מהשורש "אם". כי מי נאמן ודבק בבן, ומוכן להקריב את חייו בשבילו, ולמסור את נפשו עליו, יותר מאם? וזאת סיבה נוספת לכך שנקראה רבקה כאן "אם" - משום שהיא דבקה באמונה לאמת, והבינה שיעקב צריך להיות היורש הרוחני, ובזה היתה מוכנה ללכת אפילו נגד יצחק ולרמות אותו, ואמרה ליעקב: "עלי קללתך בני ". וכן מצאנו בדבורה, שהאמינה ובטחה בה' יותר מברק, שלא היה מוכן ללחום בסיסרא אא"כ דבורה תלך עמו, ועל זה אמרה לו: "אפס כי לא תהיה תפארתך על הדרך אשר אתה הולך, כי ביד אשה ימכֹר ה' את סיסרא ". ואח"כ היא אמרה: "עד שקמתי דבורה, שקמתי אם בישראל ". כי האמונה מסומלת ע"י האם, שאין אמונה יותר גדולה מזו של אם לאהוביה.

מעטו של הרב בנימין זאב כהנא הי"ד

'ליצני הדור' שבכל דור

'ליצני הדור' הם לא אנשים מצחיקים עם כובע גבוה ופונפון בקצה; אלא אנשים שנראים רציניים וכל מטרתם ומהותם לעקור אמת מן העולם.

חז"ל אומרים שכאשר נולד יצחק, טענו 'ליצני הדור': מאבימלך נולד יצחק. בפיהם היתה אף טענה משכנעת: הרי במשך שנים רבות לא התעברה שרה מאברהם, והנה, אברהם כבר זקן ועיבורה קרה בסמיכות ללקיחתה ע"י אבימלך. המסקנה: נס לא קרה, ושרה התעברה מאבימלך הרשע. כדי להזים זאת, אומרים חז"ל: צר ה' קלסתר פניו של יצחק דומה לגמרי לאברהם, והכל העידו בבירור: "אברהם הוליד את יצחק".

השאלות:

שלש שאלות על מדרש זה:

א. מדוע קוראים חז"ל למלעיזים בשם 'ליצני הדור'? לכאורה, טענתם, מרושעת ככל שתהיה, לא מבוססת על התפרקות ליצנית אלא על טענה הגיונית.

ב. אם הם סתם 'ליצנים' מה מעניינת אותנו טענתם? עד שהקב"ה בעצמו נאלץ להפריך אותה?

ג. משמע מהמדרש שטענה זו לא היתה שולית, אלא היתה ממש 'מפלגה' שהיה מאד חשוב להם לשכנע שלא אברהם הוליד את יצחק. מה איכפת להם? איזה אינטרס יש להם בזה?

'ליצנות' זה עסק רציני

כדי להבין זאת, צריך להבין ש'ליצנים' זה לא סתם כת שאומנתה לעשות צחוק מכל דבר, ו'לרדת' על כל מה שזז. 'ליצני הדור' של חז"ל הם אנשים עם מטרה. כדי לבטל את דברי האמת שהם לא מסוגלים באמת להתמודד איתם, הם תרים אחר נקודות שאפשר לעשות מהם צחוק; אך בו בזמן הם עוטים על פניהם ארשת רצינית ואידיאולוגית. אך האידיאל האמיתי שלהם, הוא לחסל את דרך האמת, כדי להמשיך עם דרך השקר והתאוות.

מלחמת העולם של אברהם

אברהם הוא סמל ה'עברי' כל העולם מעבר אחד והוא מעבר אחר. הוא ניפץ את הפסילים. לא דבר של מה בכך הוא, הוא ניפץ את האמונות הכוזבות ששלטו בעולם ועמן את השליטים עצמם, והפיץ את שם ה'.

לידתו של יצחק - הממשיך - ודרך לידתו הניסית, היתה חלק חשוב בהוכחת אמיתתו וכוחו של ה', וההמשכיות שתבוא לידי ביטוי בהקמת עם ה' שיצא מיצחק. ואמנם במשך שנים לעגו לאברהם: אין לך ממשיך! תורתך בטלה; אין לך סיכוי. והנה, לפתע פתאום, מתקיימת הבטחת ה' העתיקה, ושרה יולדת לו את הבן הממשיך. עכשיו אויביו בסכנה: אברהם קם לתחיה, תורתו תמשיך כפי שהבטיח לו אלוקיו - ואנו מה יהיה דרכנו?! אז מה עושים? מוצאים דבר שניתן להתלוצץ עליו ב'הגיון'. הכל עטוף ב'שכל', ב'רצינות' מעושה.

אין ספק שליצני דורו של אברהם היו בעלי מעמד, והתעסקותם בסוגית 'אביו האמיתי של יצחק', נעשתה בכל הרצינות. כל זה כיסה על הדבר האמיתי: מלחמת עולם נגד הרעיון של אברהם, הרעיון האלוקי.

אמנות הלשון המושחזת

מי לא מכיר היום שיטה זו? הנשק החזק של המתיוונים במלחמתם נגד הדת וארץ ישראל- הוא הליצנות. בתקשורת יושבים לשונות מושחזות, אנשים שעובדים על הכשרון הזה משך שנים, ובאיצטלא של 'שליחות עיתונאית' הם לועגים במבע של יודעי-כל. והכל עטוף ב'רציונליות', 'מציאותיות', 'נאורות', 'קידמה', סלידה מ'פרימיטיביות', (שמתם לב כמה מונחים מחדירים יום יום, כדי להכניס בנו רגשי נחיתות ביחס לדרכנו?!).

אלו הם 'ליצני הדור', שתפקידם ללעוג לכל ערך ולקבוע שבאמת אין 'ערכים', מלבד 'ערך' אחד שכל מהותו הוא אנטי-ערכים. ומהו? דמוקרטיה. בעומק, באה הדמוקרטיה לקבוע שהכל מותר, שאין ערך מוחלט חוץ מאשר החופש וההפקרות. כל מה שמתנגש עם 'ערך' זה - הופך ללעג וקלס. מצוות? קדושת אדמה? עם נבחר? אלוקים? כל זה בשלב הראשון הוא פרימטיבי, ובשלב השני הוא בלתי חוקי, גזעני ואנטי דמוקרטי.

ולא מעט אנשים משלנו נופלים בפח, ומנסים ל'התייפות'; ליישר קו עם המערב - תוך נסיון ליצור שעטנז של יהדות-התיוונות - 'דתי - מחמד'.

אך נזכור: כמו ש'ליצני הדור' ההוא מתו ואילו עם ישראל - זרע אברהם יצחק ויעקב - חי וקיים; כך היום אין לנו להרגיש נמיכות רוח מול התעמולה והליצנות שהם עורכים נגדנו 24 שעות ביממה. עם ישראל חי - לנצח!

עושי מעשי זמרי - אל תבקשו שכר כפנחס!

בפרשת השבוע אנו מוצאים שני רשעים שהיה חשוב להם שבעיני יצחק יהיו נחשבים לצדיקים מופלגים - אבימלך ועשו.

מה זאת עשית?!

הראשון, אבימלך מלך פלישתים, נואף חסר תקנה הגוזל אשה בניגוד לרצונה על מנת לשכב עימה ואחר כך בא ליצחק ומגלגל עיניו לשמיים וטוען: "מה זאת עשית... והבאת עלינו אשם... " אך אותו "צדיק", לאחר מכן, כשהוא מתמלא קנאה ושנאה על יצחק, אינו יכול להתגבר על מדותיו ומשלח אותו מעל פניו. הנה לנו הראשון שבא ליצחק כטלית שכולה תכלת כשתחתיה נחבאים מחלצות מטונפות.

עשו - עושה "מעשי רב"

השני, הוא עשו בנו של יצחק. במשך ארבעים שנה, כך אומרים חז"ל , היה עשו צד נשים מתחת יד בעליהן, שוכב עימן ומענן. הכל נעשה בסתר כדי שאביו הצדיק לא ידע על כך. והנה כשהגיע לגיל ארבעים שנה החליט לעשות מעשה רב, ואמר: "אבא בן ארבעים שנה נשא אשה - אף אני כן! " הנה הגיע זמנו של הצדיק לשאת אשה כדת וכדין, ללכת בדרכי אביו. אך עשו היה לא רק "מדקדק במצוות" ומתדבק במעשי אביו הצדיק, אלא היה אף מן המחמירין שבמחמירין - היה בא לאביו ושואלו שאלות, לפנים, ולפני לפנים משורת הדין: "כיצד מעשרין את המלח ואת התבן?... " הכל כדי שאביו הצדיק יתפעל מצדקת בנו, יתן לו את הברכות ולא ידע ולא יבין במעלליו.

מצודת הצבועים

פעמים רבות אנו רואים עד כמה חשוב לרשע להיראות, בפני הצדיק דוקא, כאדם ישר דרך. הם באים ומכרכרים בפני גדולי התורה, בכיפותיהם המוכיחות עד כמה הם "מוקירים" את התורה ודורשיה, עד כמה הם קרובים ליהדות, ו"הסבא שלי היה חסיד בעלז". בעיתונים הדתים מציגים הם הצגה שלמה של "יראי שמים", ועד כמה הם "מתחרטים" שלא גדלו כדתיים. אנשים אלו כמובן, לא כואב להם על ריחוקם מהיהדות, מדובר באנשים העושים מעשי זמרי ברצון רב, לועגים לתורה ולנושאיה, ואח"כ באים בפני הצדיק הישר מה"שרימפס", מגלגלים עיניהם לשמים, ומבקשים שיביאו להם אוכל כשר בהכשר הבד"ץ.

חשוב לא ליפול למצודת הצבועים הללו, שאין רצונם אלא להפילנו ברשתם להנאתם ולטובתם האישית. חשוב להבהיר לקוצים ולעופות הטמאים הללו - שאנו מבחינים ברשעתם, והם לא יצליחו לבלבל אותנו בשקריהם. רק בהבחנה הברורה לנו ולכל הציבור מי רשע ומי צדיק, נדע עם מי להתחבר, ולעשות את המוטל עלינו.

"דו קיום" - כיצד?

מדברים היום הרבה על דו קיום בין יהודים ללא יהודים, וישנם כאלה בינינו, גם דתיים ואפילו רבנים, שמשתמשים בצורה מקוטעת בשברי פסוקים לבסס עיקרון זה וטוענים לשוויון ע"פ פסוקים כמו "אב אחד לכולנו" וכדומה. כשהמדובר בבני ישמעאל, מזכירים לנו שהוא היה אחי יצחק, כשמדברים על בני עשו מזכירים לנו שעשו היה אחי יעקב ותאומו, שהתרוצץ עימו ברחם אימם.

אך לכל אלו שנוקטים בשיטה זו והופכים אותנו על כרחינו לאחים ובני דודים לגדולים שבשונאינו, ישנו מדרש העונה על טענתם המופרכת.

עשו - "הא שוא"

וכך אומר המדרש: "'ויקראו שמו עשו' - הא שוא שבראתי בעולמי. אמר רבי יצחק: אתון קריתון לחזירתכון (אתם קראתם לחזיר שלכם - עשו) שם, אף אני קורא לבני בכורי שם: 'כה אמר ה' בני בכורי ישראל' ".

מכאן אנו למדים שלמרות שעשו גדל וינק מאותו שורש שינק יעקב - הרי שתהום פעורה ביניהם ומכל אחוותם לא נותר כמעט כלום. יעקב האח הקטן הפך להיות מהות ותכלית העולם, ואילו השני, עשו , הוא "שוא", כלום, אפס.

תהום עמוקה

בלי ספק, לעשו היה פוטנציאל מיוחד כבנו של יצחק לגדול ולהמשיך בדרך אביו, אלא שהוא לא מימש את הדרך האמיתית הזו, ופיספס את האפשרות שניתנה לו, והפך להיות רשע שעל שמו נקראו במשך כל הדורות כל שונאי ישראל. בכך הוא יצר תהום עמוקה ללא גישור בינו לבין יעקב כפי שמסורת ישראל, הלכותיה ורעיונותיה מלמדת אותנו. שני אחים אלו ממש שינו טבעם והפכו להיות מאחים תאומים - לסמלים הקטנים של הטוב והרע שבעולם, והקב"ה צירף ברכתו לדבר, ואף הוא הפך את הטבע, והעביר את הבכורה הטבעית מעשו - ליעקב.

דו קיום - לא יהיה

כל זה צריך ללמד את כל אותם המשתמשים בחצאי פסוקים ושברי רעיונות על מנת להפוך את עשו ל"אח", ואת ישמעאל ל"ישראלי", שהם רחוקים מכוונת התורה ומהרעיון היהודי כרחוק מזרח ממערב. שהרי חז"ל חלקו עליהם מכל וכל ולימדו אותנו בלי גבול כי אין לבלבל את היוצרות, וכי ישמעאל ועשו הינם שוא, ומדומים לא פעם לקש ולאפס לעומת יעקב - פאר היצירה ומטרת הבריאה.

"דו קיום" לעולם לא יהיה בין ישראל לישמעאל או עשו, הקיום היחיד שיכול להיות לאומות העולם עם ישראל, הוא קיום בו הם מכירים בעליונותנו הרוחנית עליהם, כאשר את כל הבעיות האידיאלים שלהם עליהם לינוק רק מקדושת ישראל ומתורת ישראל, כנאמר "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך" , וכן "והלכו עמים רבים ואמרו: לכו ונעלה אל הר ה' אל בית אלוקי יעקב ויורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים" .

חיי שעה מול חיי הנצח

בפרשתינו אנחנו נפגשים עם שתי גישות שונות והשקפות עולם הפוכות. הראשונה, עניינה גשמיות שסיסמתה "לחיות בשביל הרגע" ומטרתה: איך להנות הכי הרבה מרגע זה. והשניה, עניינה יותר רוחני השמחה את הדגש על העתיד ולא על ההנאה הרגעית.

הביטוי הראשון של עשו בפרשתינו מראה על הגישה הגשמית - "הלעיטיני נא מן האדום האדום הזה כי עייף אנוכי..."

כאן אנו רואים כי לעשו אין ריסון עצמי, עניין התאוותנו החומרית בולטת מאוד אצלו, הוא עייף ומתפקד לפי אינסטינקטים כמו בהמה. הוא "עכשווניק". וכן בהמשך הפרשה מתארת: "ויאכל, וישת, ויקם, וילך" , לשון המתארת אדם נמהר. בדיוק אותה הפזיזות והאנוכיות הן המאפשרות ליעקב לנצל אותו ולקנות את בכורתו תמורת מעט אוכל - "ויאמר עשו הנה אנוכי הולך למות ולמה זה לי בכורה".

מאידך, יעקב רואה ומתחשב בנולד, הוא נוטע את הזרעים עכשיו. אך את הפירות יראה רק בעוד זמן רב. הוא מסוגל להעריך את הבכורה שתקבע את גורלו של עם ישראל, למרות שהזרעים עדיין רכים ורווחם סמוי, איך ידוע ידע כי הוא יניב את פירותיו לעתיד לבוא. רק חמש עשרה שנה לאחר מכן יעקב קוצר את פירותיה של המכירה ומקבל את הברכה שנועדה לו. לעומת זאת, עשו סוף סוף נחשף בפני אביו יצחק, ופורץ ביבבה "ויצעק צעקה גדולה ומרה עד מאוד" ואומר: "ויעקבני זה פעמיים את בכורתי לקח והנה עתה לקח ברכתי" . זו התוצאה של "עכשווניקיות" - השתוללות וחוסר הגיון כשאשליות הרגע מתפוצצות.

הרוצים להפקיר ארץ תמורת "שלום" סובלים מאותה "עכשווניקיות" - אי היכולת להתחשב ברוחניות, אמונה וגודלו של עם ישראל. - כשם שעשו היה עשוי מלידה (כמו שרש"י אומר : "לפי שהיה נעשה ונגמר בשערו כבן שנים הרבה"). והוא היה מוכן באופן פיזי ולכאורה מושלם בכך - כך היא התוכנית של ה"עכשווניקים" של היום שכבר יש להם "תוכניות" מוכנת רח"ל. אבל כמו לגבי עשו גישה זו היא חסרת תוכן בכך שאין היא מתחשבת בעתיד ובנצח ישראל, הם חסרים את המובן האמיתי של השלום - מלשון שלמות. ולכן בהכרזה "שלום עכשיו" יש סתירה פנימית - שלום בלי ראיה לעתיד ולרחוק אין זו שלימות.

אנו בני יעקב חייבים להתייחס למובטח לנו בברית עולם. שלום? אך ורק "אם בחוקותי תלכו" . אין דרך אחרת וכל ה"תשובות" הן רק אשליות שיתפוצצו בפני ה"עכשווניקים" שיפרצו ביבבה, בצעקה מרה וגדולה מאוד, כסולל הדרך שלהם עשו - העכשווניק הראשון.

מלחמת העולם הראשונה - והניצחית

מלחמת עזה מתחוללת בבטנה של רבקה אימנו. מן הצד האחד עומד יעקב, שכבר בתור הרחם הצרה מתחיל במלחמת האמת האלוקית, ומן הצד השני - עומד עשו, המתכחש כבר שם לה' אחד, ובעצם רואה את העולם, כעולמו שלו, שמטרתו למלאת את תאוותיו.

הטוב מול הרע

כך החלה לה, בסערת התרוצצות, מלחמה שהייתה רק בתחילתה. מלחמה שהפכה להיות מלחמה עולמית במהלך כל ההסטוריה. מלחמת הטוב נגד הרע.

כל המאורעות, כל המלחמות, כל התהליכים - כל אלו מתגמדים לעומת המלחמה הזו. גם אם מנסים להכחישה, הרי שהיא מתנהלת בגלוי ומאחורי הקלעים.

ומלחמה נכבדת שכזאת, עקרונית שכזאת, לא יכולה למצוא מנוחה ולו לרגע. אפילו שני העוברים האלו - המסמלים את הטוב והרע - עוד במעי אמם, לא מסוגלים לסבול איש את נוכחות חברו. כבר שם מתגלעת המחלוקת המרה - "ויתרוצצו הבנים בקרבה" .

אין 'דו קיום'

מלחמה זו היא תחילתה של המלחמה שמאוחר יותר נודעה לנו כמלחמה של יעקב בעשו. וכבר נאמר "הלכה, בידוע, שעשו שונא ליעקב" . השנאה כבושה וטבעית, אי אפשר למחוק אותה. ובמקום האחר אמרו חכמינו דברים ברורים הרבה יותר. הם אמרו שאם יבוא אדם ויאמר: ירושלים ואדום שהיא מלכות עשו (או צור, קיסריה, כפי שנקראים במקומות שונים) שניהם בנויים - אל תאמין לו, שניהם חרבים - אל תאמין לו, אחת בנויה ואחת חריבה - תאמין . חז"ל באים לכאן עם מסר עצום:

אין שלום לרשעים

ישנם כאלו שחושבים שהגיע הזמן ל"שלום עולמי". דו קיום בין העמים, הדתות והגזעים השונים. באה התורה ואומרת: לא ייתכן שלום בין ישראל ועשו. אלו הם שני הפכים - זה טוב והשני רע. ואין דו קיום בין הטוב והרע!

רעיון מהפכני? לא למי שלומד את היהדות עם רעיונותיה. לעם ישראל אין שאיפה להגיע לשלום עם עשו! אדרבא, מקובל בידינו: אין ה' שלם ואין כסאו שלם - עד שימחה עמלק מן העולם! ומיהו עמלק? עמלק (נכד עשו) הוא הביטוי הקיצוני ביותר של עשו בעולם.

השלום במקומו והמלחמה במקומה. אמנם, כולנו חפיצי שלום, אך רק שלום עם הטוב והטובים. עם הרעים לא רק שאיננו מעוניינים בשלום, אלא שהתורה מצווה אותנו למלחמת חורמה איתם - עד כלותם.

"ובערת הרע מקרבך" . לא פחות מכך. המלחמה ברע אינה מלחמה אישית, זו שליחות אלוקית שניתנה בידינו מהרגע שיצאנו לאוויר העולם, ואף קודם לכן, כפי שנהג העובר יעקב עוד בהיותו ברחם אימו.

לזכור שהבכורה חשובה מנזיד עדשים

עשו הבז לבכורה הוא גם סמל ליהודים שיוצאים לעבודת יומם, ובתוך כך מתפתים לנזיד העדשים האופף אותנו, ושוכחים שבנים הם לה' אלוקיהם.

מאבק האיתנים בין עשו ליעקב מתחיל. עוד לא יצאו לאויר העולם - וכבר "ויתרוצצו הבנים בקרבה ". והפירוש של חז"ל מדוייק: "מריבים בנחלת שני עולמות". שני ולדות במעי אימם - וכבר תהום רבוצה בינהם! זה רוצה את העולם הזה, וזה רוצה את העולם הבא. "מלחמת עולם" תרתי משמע - מלחמת עולם הזה מול עולם הבא, ומלחמה שתימשך כל ימי עולם, ועד "היום האחרון" יום גאולת ישראל ומפלתו הסופית של עשו. חשוב מאוד שנבין את מהות קלקולו של עשו, שלקחה נכון גם לנו, בני יעקב.

שבוי של עצמו

הפגישה הראשונה בין יעקב לעשו (אחרי יציאתם מהרחם) עליה התורה מדווחת, היא פגישה גורלית. עשו מגיע מהשדה. הוא עייף. הוא רעב. הגוף - "מדבר" כאן, חז"ל מספרים שבאותו יום עשו גם רצח וגם חטא בדבר ערוה, מה שמגביר את המסר של הגופניות המתפרצת. הוא רואה את הנזיד שאחיו מכין, ואינו יכול להתגבר על תאוותו הפורצת. "הלעיטני נא מן האדום האדום הזה, כי עייף אנוכי! " ועוד קודם שהתורה מספרת על תגובת יעקב, דבק בעשו שם "על כן קרא שמו אדום". שם, הוא מהותו של אדם. עשיו = נזיד עדשים.

יעקב מציע עיסקה: נזיד תמורת בכורה. לעשו, לתאווה הפורצת, אין התלבטויות. העסקה נסגרת, לא לפני ש-"ויבז עשיו את הבכורה". עשיו ידע היטב מהי הבכורה. זה לא סתם כבוד. הבכורה היא המעמד הרוחני, היא עולם הבא. עשיו אמור לדעת שהעיסקה לא הגיונית, נזיד עדשים חולף מול העתיד הנצחי, היעוד הגדול - אבל כרגע כל זה לא אומר לו כלום. הוא רעב!

וכך אמרו חז"ל: "הרשעים הן ברשות ליבן: 'אמר נבל בליבו ', 'ויאמר עשיו בליבו ' ... אבל הצדיקים ליבן ברשותן...". דבר גדול אמרו בזה. הרשע הוא לא טיפש. במקרים רבים הוא דוקא די חכם. אבל הבעיה שלו היא, שהוא השליט את יצרו, את תאוותו על עצמו, על שכלו. בזה הוא גמור. הוא שבוי של עצמו, של גאוותו.

זו למעשה, מהותו של עשיו כסמל לגוים שרוצים להשמיד את ישראל, באלפי השנים האחרונות. אבל להלן דוקא נלמד מסר מתכונתו השלילית של עשיו לעצמנו.

שנזכור מי אנחנו!

אמנם אנו בני יעקב ולא בני עשיו. אבל גם כל יהודי פרטי אינו משוחרר מהיסודות של הגאוה, התאוה, יצר הרע - כי "משננער לצאת ממעי אמו נתן בו יצר הרע ". מלחמתנו היא להשמיד מתוכנו את ה'עשיו'. כולנו הרי יוצאים ל'שדה', לעבודת יומנו וזה בסדר, כי כך דרכו של עולם. השאלה היא, מה קורה בעקבות העיסוקים הממלאים אותנו, האם ה"עייף", וה"רעב", משתלטים גם עלינו? האם אנו שוכחים את העיקר, ונכנעים לנזידי העדשים הקורצים לנו - ובמיוחד בתקופתנו - מכל פינה ומפתים אותנו לשכוח את ה"בכורה", לשכוח מי אנחנו - "בנים אתם לה' אלוקיכם " - ויש לנו משימה למלא.

המבדיל בינינו למיליארדים אחרים

ופניה אישית יותר לאלו שרואים עצמם כ'אנשי הרעיון', אך עסוקים בעבודת יומם, ולעיתים פשוט שוכחים את הדברים שהם עצמם מאמינים שהם הכי חשובים. כי מי שהולך לעיסוקי יומו ואינו זוכר כל הזמן, או לפחות כשחוזר הביתה שהעיקר הוא לא נזיד העדשים אלא הרעיון - במה שונה הוא ממליארדי בני האדם הישנים, קמים ואוכלים ומאמינים בכל ליבם שנזיד העדשים הוא העיקר? על כן הבה נתעורר! חזק ונתחזק בעד עמנו ובעד ערי אלוקינו!