תזריע

תזריע

יב-ו וּבִמְלֹאת יְמֵי טָהֳרָהּ לְבֵן אוֹ לְבַת תָּבִיא כֶּבֶשׂ בֶּן שְׁנָתוֹ לְעֹלָה וּבֶן יוֹנָה אוֹ תֹר לְחַטָּאת

ילד יהודי - המשך לשרשרת האומה

הילד שנולד בא לעולם כדי להקריב למען ה'. ותדע זאת אמו, שהרי תפקידה הוא להוליד ילדים כדי להמשיך את שרשרת האומה ואת המסורת מסיני. אין ביד האשה למנוע מילדה מלעשות את זה, שהרי הוא של ה'. וכן אין לה רשות שלא להוליד בנים, קל וחומר לרצוח אותם ע"י הפלה מלאכותית, ומשום כך אמרו חז"ל: "מפני מה אמרה תורה יולדת מביאה קרבן?... שבשעה שכורעת לילד קופצת ונשבעת שלא תיזקק לבעלה, לפיכך אמרה תורה: תביא קרבן". והאבן עזרא פירש, שעל המחשבה שהיתה לה, היא מביאה את העולה; ומחשש שמא הוציאה נדר בפיה, היא מביאה את החטאת.

יג:ג וְרָאָה הַכֹּהֵן אֶת הַנֶּגַע בְּעוֹר הַבָּשָׂר וְשֵׂעָר בַּנֶּגַע הָפַךְ לָבָן

אין עתיד ליהודי בגלות

מובא במדרש: "מעשה בכהן אחד שהיה רואה את הנגעים; מטה ידו - בקש לצאת לחוצה לארץ. קרא לאשתו: אמר לה... בואי ואני מלמדך שתהא רואה את הנגעים. אם ראית שערו של אדם שיבש המעין שלו, תהא יודעת שלקה. לפי שכל שער ושער, ברא לו הקדוש ברוך הוא מעין בפני עצמו שיהא שותה ממנו... אמרה לו אשתו: ומה אם כל שער ושער, ברא לו הקדוש ברוך הוא מעין בפני עצמו שיהא שותה ממנו, אתה, שאתה בן אדם, כמה שערות יש בך, ובניך מתפרנסין על ידיך - לא כל שכן שיזמן לך הקדוש ברוך הוא פרנסה! לפיכך לא הניחה אותו לצאת חוצה לארץ". בושו והכלמו יהודי הגולה!

 היהודי הדתי פוטר עצמו ממצוות כה גדולות ויסודיות בתרוצים והסברים, משום שערכיו כה רקובים ומסולפים כשל הלא-דתי. וברור, שגם לגבי הכרת גודל השעה, היעוד היהודי ותקופת הגאולה, נשאר הוא קטן וחסר תבונה כאחיו המחלל שבת, שהרי אלו הבין את השלכת התקופה - היה בורח מבית הקברות ששמו גלות.

קיומה של הגלות קשור קשר הדוק בעצם עתידו של העם היהודי היושב בה, וגורלה נחתך על פי דרך היעוד היהודי הודאי והבלתי נמנע. אין עתיד ליהודי בגלות. הקדוש ברוך הוא מחסל אותה ואת היהודי הנשאר שם, וחס וחלילה. מהפכה אדירה - משברים ומלחמות - יסחפו את האמות, וגל של שנאת יהודים יגאה, ובסופו של דבר יושמד היהודי, חס וחלילה. הגורל היהודי בגלות קבוע ועומד - לצאת משם או להכחד.

ב"סולם בית אל" " כתב היעב"ץ: "אין אחד מאלף מתעורר להחזיק בה... אין איש דורש שלומה וטובתה ולא מצפה לראותה... כי מצאנו כבר ארץ ישראל אחרת... על כן באו עלינו כל הרעות בשבת ישראל בארצות ספניא וארצות אחרות... ולא נותר שריד יהודי בכל הארצות... צדיק הוא ה' כי יצא מדתם לגמרי עניין הגלות, ויתערבו בגויים וילמדו מעשיהם. ציון היא דורש אין לה... ומדבר וים אין נחשבת סכנה מפני מצווה זו... לקנות נכסים רצים כסוסים... שחל בדרך, עד מתי עצל תשכב על מיטת העצלות... להימלט על נפשך בהיות לאל ידך לעשות". ולאחר מאתיים וחמישים שנה - שואה. הוא כתב שם עוד, שאם ישאלו אותו "קשוט עצמך...", יענה "חטאתי, עוויתי, פשעתי ואני זקן...".

הייתי בחו"ל וראיתי יהודים שלווים ושקטים ללא בושת פנים וללא רגשות אשמה. אין שם חשק וביקוש לעלות, ובונים שם ישיבות "כאילו מצאנו ארץ ישראל אחרת, ירושלים אחרת". הם חיים עם העיוות הגדול ביותר, ואין שקר וסילוף גדולים מזה. גם בארץ ישראל יש עיוות, אבל בארץ ישראל אין גלות למרות כל הטומאה. מביאים תרומות ומעשרות מהקיבוץ השמאלני ביותר, אבל אין מביאים תרומות ומעשרות מברוקלין. ארץ ישראל היא קדושה, אין בה גלות. "הלוואי יהוון בני עמי בארץ ישראל אף על פי שמטמאין אותה" .

יג:יג כֻּלּוֹ הָפַךְ לָבָן טָהוֹר הוּא

כשהמלכות תהפוך כולה למינות תבוא הגאולה

אם לא יחזור העם בתשובה, תנהל אותו מלכות זלה של הכופרים והמתייוונים בישראל. כך אמרו חז"ל: "אין בן דוד בא עד שתתהפך כל המלכות למינות. אמר רבא: מאי קרא? 'כולו הפך לבן טהור הוא'" . כלומר, כאשר הנגע של מינות ותרבות זרה יתפשט בכל המלכות, תבוא הגאולה.

וברור, שמינות זו שתכבוש את מלכות ישראל תנבע מהעובדה שהמתייוונים השולטים במלכות הזלה הזאת, מושפעים מהתרבות הזרה של הגוים, וגם הגוים, בכל העולם, יאחזו בכפירה ובאנוכיות, שהן יסוד היסודות של תרבות הזרה...

המינות, הכפירה, נובעת מהאנוכיות ומהגאוותנות של האדם. ובתקופה זו של עקבות משיחא, המינות תתפשט בכל העולם, וגם בישראל יושפעו המתייוונים על ידה, כמו שרמזו חז"ל: "'בגוי נבל אכעיסם...' אלו המינים, וכן הוא אומר: 'אמר נבל בלבו, אין אלקים'".

ובכן, השלטון של גסי הרוח והמינים והכופרים ימלוך בארץ. אמרו חז"ל: "אין בן דוד בא עד שתכלה מלכות הזלה מישראל". ופירש רש"י: "שלא תהא להם שום שלטונות לישראל, אפילו שולטנות קלה ודלה". אגב, לפנינו הוכחה נוספת, שכבר בעקבות משיחא, יהיה שלטון של ישראל בארץ ישראל, כי זאת תהיה כבר התחלת הגאולה; ובמקביל לצרות ולהידרדרות, ימשיך קיבוץ הגלויות, ותתגשם ריבונות יהודית וחזרה לשלטון ישראל במדינה של עם ישראל. וממשיכה הגמרא שם: "אין בן דוד בא עד שיכלו גסי הרוח מישראל, שנאמר: 'כי אז אסיר מקרבך עליזי גאותך ', וכתיב 'והשארתי בקרבך עם עני ודל, וחסו בשם ה' '... אין בן דוד בא עד שיכלו כל שופטים ושוטרים מישראל, שנאמר: 'ואשיבה ידי עליך ואצרוף כבור סיגיך [ואסירה כל בדיליך], ואשיבה שופטיך [כבראשונה ויועציך כבתחלה; אחרי כן יקרא לך עיר הצדק...] '". ופירש רש"י: "'סיגיך' - תערובות שבך". דברי רש"י אלה מורים על כל המהות של מלכות הזלה, שהיא מלכות של גסי רוח הכופרים בה' והבועטים בו מתוך גאוותנותם, מלכות שכולה נגועה בתערובת של הגוי, בהתגויוּת ובתרבות הזרה, כפי שאנו רואים אותה היום מול עינינו. וכדי לעקור את הנגע הזה, יבוא בן דוד.

מעטו של הרב בנימין זאב כהנא הי"ד

מילה לשם שמים

פרשת "תזריע" פותחת במצות ברית המילה, המצוה הראשונה שמקיים היהודי עוד בשעה שלא קנה דעת, מצוה הקבועה בגופו והיא גם מצוה שבמהותה נועדה לייחד את היהודי מכל הגוים.

וכאן ישנה שאלה: העובדה היא שהיום גם בני דתות ואומות אחרות מלים עצמם, והם עושים זאת בגיל מבוגר יותר, כשהכאב גדול יותר, וממילא, לכאורה הדבר נעלה יותר ובעל סגולה גדולה יותר ממילת היהודי שנעשית על כורחו ביום השמיני?

ישמעאל גדול מיצחק?

שאלה זו למעשה שאל - בקנתרנות - ישמעאל את יצחק אחיו כפי שמובא במדרש בראשית רבה . שם מופיע שישמעאל טען שהוא גדול מיצחק כיון שהוא מל בגיל 13 שנה בזמן שיכול היה להתנגד, ואילו יצחק שמל בגיל שמונה ימים אין בו כל גדלות כיון שהדבר נעשה בעל כרחו.

יצחק מקיים מצוות מפני צו ה'

והתשובה על כך היא יסודית ובה טמונה הבנת כל ענין קיום המצוות. ישמעאל לא היה גדול מיצחק, ולגוים המלים עצמם אין כל מעלה! למה? כיון שכל ענין קיום המצוות הוא לא בגלל בחירתנו והחלתנו שהמצוות הן "יפות" ונראות לנו לא מתאימות, אלא, אדרבא, קיום המצוות הן על אף ולמרות רצונינו, הן בעל כורחנו בין אם זה נראה לנו או לא. מפני כך יצחק הוא גדול מישמעאל. כי ברית המילה שלו שנעשה ביום השמיני שעה שלא היתה לו ברירה - הינה סמל וסימן למהותם של המצוות שצריכות להיעשות מתוך הכרח ולא מתוך החלטה אנושית.

ביטול עצמי מול גאווה אישית

וזה מה שעונה יצחק לישמעאל שם במדרש: אילו היה ה' דורש ממני הייתי מוכן להישחט למענו ולמסור את נפשי! אין כמו הנכונות למות למען ה', למסור את כל החיים לקידוש שמו כדי להוכיח את הביטול העצמי של היהודי. ישמעאל היה אמנם מוכן למסור אבר אחד שלו והתגאה בכך - אך הוא עשה זאת מפני שהוא הסכים לכך דבר המראה על חוסר ביטול עצמי. יצחק לעומתו הוכיח בנכונותו לעקוד את עצמו - שהוא מבטל את עצמו לפני ה' יתברך. וזה בדיוק הרעיון של המילה ביום השמיני שעה שאין זה מרצונו - להוכיח שקיום המצוות ע"י יצחק וזרעו - עם ישראל - הוא לא מרצון אנושי והחלטה אישית אלא מעל ומעבר לרצון הפרטי - אך ורק מפני שזהו צו ה' שאין עליו עוררין.