תצוה

תצוה

כח:לו וְעָשִׂיתָ צִּיץ, זָהָב טָהוֹר, וּפִתַּחְתָּ עָלָיו פִּתּוּחֵי חֹתָם, קֹדֶשׁ לַה'

המלים "קודש לה'" הן סיסמת עם ישראל

הכהן הגדול בעבודתו לבש בגד מיוחד, שסימל בשבילו ובשביל כל מי שראוהו את המושג של הקב"ה שהוא משגיח העולם ושל עול מלכות שמים - והוא הציץ, ומה היה הציץ הזה? אמרו חז"ל: "הציץ דומה כמין טס של זהב, ורחב שתי אצבעות, ומוקף מאוזן לאוזן, וכתוב עליו שתי שיטין [שורות]: יו"ד ה"א [השם של ארבע אותיות] מלמעלה [בשורה העליונה]. וקדש למ"ד [המלה "קודש" והאות למ"ד אחריה] מלמטה [בשורה התחתונה]".

והסיבה שכתבו אותו בדרך זו, היא כדי ששם ה' יהיה תמיד למעלה, וש"הקודש" יהיה קודש לשמו, משועבד לו. המלים: "קודש לה'" הן סיסמת עם ישראל. הכהן הגדול נושא את הסיסמה על מצחו כהפגנה קבועה - שכל מעשי ידינו, כל מחשבותינו, וכל חיינו מכוונים למטרה אחת: קודש לה'. להתקדש ע"י קבלת עול מלכותו, והאותיות בציץ היו בולטות, והעיר האברבנאל: "לא כמו השמות שבכתפות האפוד ובחושן, שהיו שם אותיות שוקעות... אבל האותיות אשר בציץ היו בולטות" וגם זה כדי לסמל שהקב"ה בולט ומצוי, ואע"פ שאין רואים אותו, הוא נמצא, מציץ ומשגיח.

הציץ הונח על מצח הכהן גדול בין עיניו ובין ראשו, שעליו ישבה המצנפת. אמרו חז"ל: "שערו היה נראה בין ציץ למצנפת, ששם מניח תפילין". והסיבה פשוטה ויפה: העיניים מסמלות את הראייה, שהקב"ה רואה ומשקיף ומציץ על הכל, והראש מסמל את המחשבה, שהקב"ה חושב ומשגיח על העולם ומביא עליו שכר ועונש. ובזה הציץ משלים את התפילין של ראש, כי הציץ מזכיר לאדם את מחשבותיו הגדולות של הקב"ה, בעוד שהתפילין של ראש הוא סמל של שעבוד מחשבותיו של האדם והגיונו לאלה של הקב"ה. לכן שניהם עמדו במצחו זה מול זה, כדי לשבור את גאותו שמביאה לידי בעיטה וכפירה בה'. וזאת כוונת חז"ל שאמרו: "וציץ מכפר על עזות פנים. בציץ כתיב 'והיה על מצח אהרן ', ובעזות פנים כתיב: 'ומצח אשה זונה היה לך'" . ונ"ל שהכפרה הזאת היא כפרה בעד הכהן גדול עצמו. אם ח"ו הרהר כך, כי לא יתכן שיכפר הציץ על עוון זה של כל ישראל, שהרי הציץ מכפר רק על עוון קדשים, מ"מ, הציץ והתפילין יחד מצטרפים לשבור את גאותו ואת כפירתו, ולשעבדו בעול מלכות הקב"ה, המציץ והצץ.

ומשום כך אמרו חז"ל: "ציץ - בין שישנו על מצחו בין שאינו על מצחו, מרצה [על טומאת הקדשים], דברי רבי שמעון [וסברתו היא שעצם נוכחות הציץ בביהמ"ק מספיקה לרצות תמיד, גם בזמן שאינו על מצחו, כי עצם הציץ מסמל את מקום המצח וכל מה שתלוי בו]. ר' יהודה אומר: עודהו על מצחו מרצה, אין עודהו על מצחו אינו מרצה... אמר אביי: בנשבר הציץ דכ"ע לא פליגי דלא מרצה [שהרי עתה אין נוכח וקיים בעולם ציץ שלם]. כי פליגי, דתלי בסיכתא [שתלוי ביתד, בבהמ"ק]. רבי יהודה סבר 'על מצח... ונשא', ור"ש סבר 'תמיד לרצון...' - תמיד מרצה הוא [וזה שכתוב "על מצח", מלמד רק שצריך לקבוע לו מקום קבוע במצח]. ולר"י... ההוא 'תמיד', שלא יסיח דעתו ממנו, כדרבה בר רב הונא... חייב אדם למשמש בתפיליו בכל שעה ושעה, ק"ו מציץ: ומה ציץ שאין בו אלא אזכרה [שם ה'] אחת, אמרה תורה 'על מצחו תמיד', שלא יסיח דעתו ממנו, תפילין שיש בהן אזכרות הרבה על אחת כמה וכמה". כי הציץ והתפילין משמשים ביחד אצל הכהן הגדול כסמל לכך שהקב"ה הוא המציץ הגדול.

הקשר בין הציץ לציצית

מה שהציץ מסמל לכהן גדול, הציצית מסמלת ליהודי הדיוט, ובשניהם נכתב "פתיל תכלת". בציצית: "ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת ". ובציץ: "ושמת אתו על פתיל תכלת ". גם בציץ, פתיל התכלת בא לאותה סמליות כמו בציצית, כי הציץ הוא לכהן גדול מה שהציצית היא לישראל הדיוט. ובשניהם מופיעה המלה "פתיל". שפירושה - שזור וקלוע ומקופל ביחד. ולא ישר. והוא בא להזהיר מפני העיקשות והפתלתלות של יהודי שבועט בדרך הישרה של ה' וכופר בו, והולך בדרך עקלקלה, עקומה ומעוותת. כך נאמר: "דור עקש ופתלתל ", ופירש הרמב"ן שם: "כי העקשות הפך היושר, כענין שנאמר: 'ואת כל הישרה יעקשו '. והפתלתול הפך הצדיק" . ולכן בא הפתיל (וכן הגדיל) להוכיח על הפתלתול הזה והשזירה והקליעה של מחשבות רעות, ומול זה יש פתיל - שזור וקלוע וקשור יחד - של תכלת. סמל השמים וכסא הכבוד.

הציץ המציץ

הציץ מסמל את הכח הבלתי מוגבל של הקב"ה. לדוגמה, אחרי המלחמה עם מדין, שרצו להרוס את ישראל בפריקת עול שמים, בע"ז שהיא מבוססת על עריות, הקב"ה ציווה להשמיד מתחת השמים לא רק את הזכרים אלא גם את כל הנשים הבעולות, וגם את אלה שהיו ראויות ומוכנות ליבעל לישראל. ואמרו על זה חז"ל: "מנא ידעי [מי ראויה ליבעל ומי לא]?... העבירום לפני הציץ, כל שפניה מוריקות, בידוע שהיא ראויה ליבעל", זה היה כח הציץ, המסמל את כח הקב"ה המציץ ורואה את הכל - כוח הציץ לבחון נסתרות, ואין דבר נעלם ממנו. לכן מרצה הציץ על טומאה שאינה ידועה לאדם, כך אמרו חז"ל: נטמא טומאת התהום (טומאה ש"קבורה" ונסתרת, כמו בתהום), הציץ מרצה".

כוחו של הציץ גדול גם להפוך טומאה לרצון, אמרו חז"ל: "'ונשא אהרן את עון הקדשים ' - וכי איזה עוון הוא נושא?... הא אינו נושא אלא עוון טומאה, שהותרה מכללה בציבור". פירוש - התורה התירה קרבן ציבור שנטמא, כי טומאה הותרה או לפחות דחויה בציבור, ומכיון שיש מקום להתיר טומאה ואפילו רק בציבור, באה התורה והתירה גם טומאת יחיד ע"י הציץ. א"כ, בשני הענינים של הריצוי ע"י הציץ, רואים את כח ה', שהוא מציץ, מסתכל, וכן שהוא מפריח ומצמיח, צץ. בזה שהציץ יכול להבחין בנסתרות ובדברים שאינם ידועים לנו, הוא מסמל את ראיית ה' והשגחתו על כל מה שנעשה בעולם, ושאין דבר נעלם ממנו. ובזה שהציץ הופך טומאה לטהרה, הוא מפריח טהרה מדבר שלא היה יכול להיות טהור, והוא מוציא את ה"יש" של טהרה מה"אין" של טומאה, וכך ה' מציץ את הכל, כי הוא המצמיח והוא המנבל.

הציץ בא רק לרצות לישראל, ולא להענישם, והוא אינו בא לרצות לגוים אלא להענישם, ולכן אמרו חז"ל: "ובגוי [ששלח קרבן עולה ונטמא] בין בשוגג ובין במזיד לא הורצה". כי הציץ מסמל את הגאולה הסופית שתבוא באחרית הימים, כמו שנאמר: "יבש חציר נבל ציץ, ודבר אלקינו יקום לעולם!" .

מעטו של הרב בנימין כהנא הי"ד

 מה אפשר ללמוד מעקשנות של יהודי פשוט?

פרשת "תצוה" כמעט כולה עוסקת בבגדי הכהונה. בגדי כהונה הם מעשה מסובך עם פרטים הלכתיים מדוקדקים שהעוסקים בדבר צריכים להקפיד עליהם. במשך גלות ארוכה נעלמו בגדי הכהונה מחיינו עקב ריחוקנו מארצנו והפסקת עבודת הקרבנות.

 בעיית בגדי הכהונה

במשך הדורות, במיוחד הדורות האחרונים, עמדו גדולי תורה רבים והעלו את האפשרות לחדש את עבודת הקרבנות עוד לפני בנין בית המקדש ולפני ביאת המשיח. בדרך כלל נמצאו מכשולים שונים שמנעו זאת (מלבד הבעיה המדינית). אחת הבעיות שהועלו על ידי הדנים בכך היה העדרם של בגדי כהונה. אכן, בעיה שנראית בלתי עבירה, ובודאי שכך היה נראה לפני דורות.

לכל דבר יש פתרון

אלא שבדורנו, כמו לגבי דברים רבים אחרים, נמצא הפתרון לבעיה זו. ויותר ממה שלמדנו לגבי הענין הזה עצמו של בגדי כהונה, ניתן ללמוד מהסיפור של בגדי הכהונה שיסופר כאן, הרבה לגבי ענינים אחרים הנראים כ"בלתי עבירים" ו"בלתי מציאותיים".

והרי הסיפור: יהודי אחד שענין בית המקדש בער בעצמותיו, יהודי מבוגר , הבין שכדי להפוך את חלום חידוש עבודת הקרבנות כהלכה למציאות - חייבים למצוא דרך לייצר בגדי כהונה. בבירוריו ההלכתיים העלה, שהענין כלל אינו פשוט, החומר - הפשתן הנקי, כמעט ולא נמצא, והשיטה של יצור הבגדים מסובכת מאד, ונזכור שהדבר אינו יכול להיעשות במכונת חשמל שתייצר בתעשיה המונית. אך הוא לא נרתע. גילגל ה' בדרכים מופלאות שמצא קבוצה של לומדי אריגה עימם למד במשך שש שנים(!) את סודות המלאכה, בדרך לא דרך הצליח למצוא פשתן נקי - ואחרי עבודה מאומצת זו ניגש למלאכה - לא כאן המקום להיכנס לפרטי העבודה של אריגת הבגדים, רק נלמד מכאן שדבר שבמשך דורות חסם אפשרות של חידוש עבודת הקרבנות - בעקשנות ומאמץ של יהודי פשוט יכול לחולל מהפיכה.

לצאת מקטנות האמונה

הרבה קטנות אמונה נפלו על עמנו בשנות הגלות. אנשים לא מאמינים ביכולתנו לחולל דברים שחובתנו לעשות, דברים שבנפשנו הם, מצוות פשוטות בתורה. גירוש האויבים - הוא "לא מציאותי", סיפוח שטחים - הוא "התגרות באומות", בנין המקדש - הוא "לא ראלי", ושכחנו שכל מעשינו פה במשך למעלה ממאה השנים האחרונות ראויים לכל הכינויים הנ"ל ועוד רבות כמותן. אותו יהודי פשוט צריך להוות לנו דוגמא לאפשרות המעשית לעשות מעשים גדולים "חסרי סיכוי".

ה"הפסד" של מוסרי הנפש

כידוע, בפרשת "תצוה" כולה, לא מופיע שמו של משה, וזו הסיבה שהפרשה פותחת ב"ואתה תצוה". ומה הטעם לכך? מאחר שאחרי חטא העגל (שע"פ סדר הדברים כבר היה, אלא שאין מוקדם ומאוחר בתורה), כשמשה שטח תחינתו לפני ה' על מנת שימחל לעם ישראל, הוא אמר מתוך התרגשותו ואהבתו הרבה לעם ישראל "ואם אין (אם לא תשמע לי) מחני נא מספרך (התורה) אשר כתבת" . ולמרות שהקב"ה קיבל את תפילתו, בכל זאת נכונותו של משה למסירות נפש עצומה כזו, שלא יזכר בתורה, כאילו "ימחק מההסטוריה", לא נותרה ללא רושם, אלא לא הוזכר שמו בפרשה אחת.

הרושם שנשאר מכל מסירות נפש

וקושיה גדולה על זה: הרי משה רבינו, אמר שאם ה' לא ימחל להם - אזי הוא מוכן למחיקת שמו מהתורה, כי אין משמעות למשה בלי עם ישראל. אבל עכשיו שהגזירה בוטלה, הרי ממילא בטל ה"תנאי" של משה, ומה מקום כלל יש למחיקה, ולו חלקית, של שמו של משה מהתורה? וכי על מה מענישים אותו? צחוק עושים כאן?! נראה שיש כאן מסר לכל מוסרי-הנפש: הנכונות למסור נפש למען עם ישראל, ארץ ישראל, התורה או כל דבר חיובי - לא עוברת ריקם! אם אדם הולך ומחרף נפשו, כבודו, או ממונו למען מטרה חיובית, מתוך מסירות נפש, שלא יחשוב אחרי שהוא ביצע את המעשה - שיתכן שלא ישאר רושם ממסירות הנפש שלו. לא! הקב"ה, "יקח" ממנו, אם לא את כל מה שהיה מוכן למסור - אז לפחות חלק מזה.

מעמדו של מרדכי התערער

דבר דומה אנו רואים בסוף מגילת אסתר שם נאמר על מרדכי היהודי "ורצוי לרוב אחיו..." , ולמדו מזה חז"ל שפרשו ממנו מקצת סנהדרין . ושוב, זו הכונה: המעורבות של מרדכי בענייני עם ישראל, הרי סיכנה מלכתחילה אותו וגם את מעמדו כראש הסנהדרין, שהרי קמו על מעשיו מלעיזים: מה פתאום הוא מתגרה בהמן, מה פתאום הוא מתעסק ב"פוליטיקה" וכו'. עכשיו שהסיפור נגמר ב"סוף טוב", ומרדכי הוכר כמציל האומה, היינו מצפים שהוא יגרוף את כל ה"רווחים" ורווחים בלבד, דהיינו שמעמדו כמנהיג עוד יתחזק. אך לא כך, חלק מהנכונות שלו למסירות נפש ולערעור מעמדו "התקבל" ע"י ה', ופרשו ממנו מקצת סנהדרין. לומר לך, הנכונות למסור נפש לבטח תדרוש ממך הקרבה, ושלא תחשוב שתצא מזה "נקי"...

בלי כוונות נסתרות

מה זה בא ללמדינו? שמסירות הנפש צריך שתהיה חפה מכל כוונות נסתרות של רווח. שלא תאמר: הנה אני, לכאורה, מוכן למסור את נפשי למען עם ישראל, אבל בעצם אני מצפה שה' יצילני לגמרי מהסכנה שאני מכניס את עצמי לתוכה. בא הקב"ה ואמר: לא! אשריך שאתה מוכן למסור נפש, אבל דע: אתה באמת הולך "להפסיד" (כביכול, כי אין רווח גדול מאשר הפסד כזה) מהסיפור הזה משהו, וזה מבחן לך אם כוונותיך כנות, או שאתה בגדר "סומך על הנס".

אין פשרות בחילול השם!

בסוף הפרשה מופיע הצווי של "שמונת ימי המילואים", שהתבצעו בפועל בשמונה הימים שקודם סיום בניית המשכן. בימים אלה ישבו משה, אהרן ובניו בחצר אוהל מועד והקריבו בכל יום קרבנות מיוחדים. לכל אורך הפרשה חוזר השורש "מלא" "ומילאת יד אהרן ויד בניו" "איל המילואים" וכו'. והשאלה העולה היא מה ענין התמלאות לכאן? גם אחרי שנעיין ברש''י שמפרש: "איל המילואים - איל השלמים, ש"מילואים" לשון שלמים, שממלאים ומשלימים את הכהנים בכהונתם". עדיין נשארת התעלומה מה היה חסר באהרן ובכהנים שהיה צורך למלא ולהשלים?

חטאו של אהרן - פשרה במקום של חילול השם

את הפתח למציאת החסרון שהיה צורך הכרחי כ"כ להשלים קודם היכנסו לתפקיד הנכבד של כהן גדול נמצא במה שמספרים חז"ל שבשעה שעשו ישראל את העגל סירב חור - ממנהיגי ישראל - לסייע בעדם ובעקבות זה העם שחט אותו. לאחר מכן ניגשו לאהרן, ואהרן שהיה נתון תחת לחץ כבד עשה חשבון כזה: אם לא אשמע להם, יעשו בי כמו שעשו לחור ובכך יתקיים הפסוק: "אם יהרג במקדש ה' כהן (אהרן) ונביא (חור)" , ולא תהיה להם תקנה לעולם, מוטב שיעשו את העגל. אפשר שתהיה להם תקנה בתשובה. אהרן עושה כאן החלטה גורלית במצב גורלי, ולכאורה, החלטתו היא הגיונית, והחשבון שלו היה חשבון צודק ואף אחראי. ובכל זאת: "ובאהרן התאנף ה'!" באהרן דבק פגם חמור והסתבר שהחשבון היה מוטעה כי בחילול ה' אין פשרות ונימוקים, כאשר הדבר העומד לדיון הוא חילול ה' וקידוש ה' הולכים עם הדבר עד הסוף למען שמו הגדול שח"ו לא יתחלל. אהרן חטא בפשרה ו"חשבון" במקום שאסור להכניס עניינים כאלה ובזה דבק בו חסרון.

אהרן משתלם ב"מילואים"

ימי ה"מילואים" באו למלא חסרון זה. הם באו להשלים את אהרן שיהיה ראוי לתפקידו הנשגב כמייצג השלימות הרוחנית בישראל. ימים אלה מילאו והשלימו את אישיותו, שחסרה בחטאו, מחדש. מעתה, אהרן הוא שלם וראוי לכהונתו הגדולה, ומוכן לקדש שם שמים בשלמות.