תרומה
כה:ב דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה
תרומה - לרומם את הכסף
לכאורה היה צריך לומר ויתנו, ולא ויקחו? אלא, אילו היה כתוב "ויתנו", היה משמע שמה שיש להם, הוא באמת שלהם, ועכשיו יתנו להקב"ה מה ששייך להם, לכן בא הכתוב ואמר "יקחו", כלומר יקחו ממנו, מהקב"ה, מה שהוא באמת רכושו של הקב"ה, ואת זה יתנו לי - יחזירו לי בתור תרומה. ופירוש "ויקחו לי", הוא - יקחו את מה שהוא שלי, ויחזירו לי, כי אין לאדם בעוה"ז שום בעלות על שום רכוש שבעולם. כל מה שיש לאדם בעולם שייך לאדון כל הארץ, והוא נתנו לאדם להשתמש בו, וגם זה רק בתנאים מסויימים.
ומפרש רש"י: "לי, לשמי". והכוונה היא, שתפקיד האדם הוא "לדעת את ה'", כלומר, להודות שה' הוא האלקים, ולכן חייב היהודי לתרום מכספו ומרכושו כהודאה שכל רכושו בא מה' ושהוא אדון כל, וזה קידוש שמו וידיעת ה'. וכן כל - "לי" פירושו "לשמי", והכוונה היא - להודות ולדעת את ה'. וכן: "ועשו לי מקדש ", וז"ל רש"י: "ועשו לשמי בית קדושה".
צדקה מלשון - צדק
עניינה של התרומה הוא לרומם את הכסף שהוא נותן ולרומם את הנותן. כך אמרו חז"ל: "אמר רבי אבהו, אמר משה לפני הקב"ה: במה תרום קרן ישראל? אמר לו: ב'כי תשא' ". ומשמעות הדבר היא, שכאשר בני ישראל מביאים תרומה לפני הקב"ה, הם מתרוממים, מרימים את קרן ישראל. "מי שאינו רוצה ליתן צדקה [מעשר - עשירית - או עין יפה - "עשר תעשר" - חמישית] או שייתן מעט ממה שראוי לו, בית דין כופים אותו ומכין אותו מכת מרדות עד שייתן מה שאמדוהו ליתן, ויורדים לנכסיו בפניו, ולוקחין ממנו מה שראוי לו ליתן ". אנו רואים מזה שמצוות הצדקה היא חובה מצד הדין, שהרי בית דין כופים אותו, ואינה עניין של חסד לפנים משורת הדין. אין כאן עניין של "כשאדם רוצה הוא נותן וכשאינו רוצה אינו נותן", אלא הוא חייב לתת. "צדקה" מלשון "צדק" - דין.
איזהו עשיר? השמח בחלקו
לא ככל העמים בית ישראל, אצל הגויים יש כמה סוגים של חברות: קפיטליזם , סוציאליזם , קומוניזם . בכל השיטות האלו קיימים המושגים "שלי", "שלנו", "שלך", ואין אתה רשאי לגעת בדבר שאינו שלך . לעומת זאת, ביהדות הכל שייך לקב"ה בלבד - "לה' הארץ ומלואה ". ברצונו הוא נותן לנו רשות להשתמש במה שנמצא כאן, אך עדיין ה' הוא הבעלים. האוכל בלי ברכה נקרא "מועל" בדומה למעילה בקדשים, כי הוא כביכול גוזל את הקב"ה שהכל שייך לו. וכיוון שהכל שייך לקב"ה, הוא גם מחייב אותנו לתת צדקה לעניים, כי הכל שלו. אם כן, כשאדם נותן תרומה הוא צריך לתיתה בשמחה, כי הוא צריך לדעת שבין כך ובין כך הכסף אינו שלו. בנתינה הוא מקיים מצווה, ולכן הוא צריך לשמוח, כמו שאמרו חז"ל: "איזהו עשיר? השמח בחלקו". זה המצב התקין של היהודי: אצלו לא שייכת עצבות.
מספרים שפעם בא יהודי לפני החוזה מלובלין ושאל אותו: כיצד ייתכן שאדם עני יהיה שמח כאשר מצבו עגום? ענה לו החוזה שייסע לעיר פלונית, לר' זושא. נסע אותו יהודי לאותה עיר ושאל היכן גר ר' זושא. אמרו לו שהוא גר בבית האחרון שבעיר. הגיע אותו יהודי לסוף העיר, אך לא היה שם בית, אלא בקתה רעועה. הוא נכנס פנימה ולא ראה כלום בגלל החשכה. לאחר שהתרגלו עיניו לחשכה, ראה יהודי יושב על כיסא, ושולחן לפניו, וזה כל ביתו. אמר לו: החוזה שלח אותי אליך כדי לראות מהו יהודי עני השמח בחלקו. אמר לו ר' זושא: למה שלח אותך אלי? מה חסר לי? אני עני? ואז הבין אותו יהודי מה פירוש "שמח בחלקו", מי הוא עשיר באמת.
את התרומה צריך אדם לתת מעצמו ולא לחכות עד שהעני יושיט את ידו ויבקש. מסופר על הרב סולובייצ'יק, שבאה אליו אישה ושאלה אותו אם אפשר לצאת ידי חובת שתיית ארבע כוסות של ליל הסדר בשתיית חלב. הבין הרב שאין לה כסף לקנות יין, והוציא חמישים ושניים רובל ונתן לה. שאלה אותו אשתו לאחר מכן: הרי שני רובל מספיקים לקנות יין. מדוע נתת לה כל כך הרבה? ענה לה: "אם היא שאלה על חלב, סימן שגם בשר אין לה, ובשביל לקנות בשר צריך הרבה כסף". מכאן אנו רואים שצריך להבין על פי המצב מתי העני זקוק לכסף, ולא לחכות עד שהוא יבוא אלינו. כך אמר הקב"ה: "טרם יקראו ואני אענה, עוד הם מדברים ואני אשמע " והרי אנו צריכים להידבק במידותיו של הקב"ה.
תרומה באה מהשורש "רום" - אדם יכול להתרומם על ידי נתינת תרומה. אך מצד שני גם המילה "רימה" באה מאותו שורש כתוב במן: "וירם תולעים ויבאש " - האדם יכול לרדת לשפלות על ידי התרומה. הכל תלוי מה עושים בכסף. אם עושים בו דברים חיוביים, הכסף מתרומם ומתקדש, ולהפך...
כאשר אדם נותן תרומה, צריך שייתן אותה בשמחה, כי הכל של הקב"ה, ובזה יזכה להרים את קרן ישראל.
כה:ח וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם
המקדש סמל לעולם המושלם
הקב"ה יצר בעולם משכן ומקדש, כסמל מוחשי לעולם כפי שהקב"ה רצה שיהיה, כולו קודש וטהרה, כולו טוב, שאין אליו גישה וכניסה ודריסת רגל לא לטומאה ולא ל"זר". ולכן קבע הקב"ה גם את המושג של הבדלה בין טומאה לטהרה. כי למעשה, כל המושג של טומאה אינו אלא חוק ללא סיבה, כמו שהביאו חז"ל מעשה בגר אחד ששאל את רבן יוחנן בן זכאי על דין פרה אדומה, ואיך יתכן שאפרה יטהר את הטמא, ולאחר שדחה אותו ריב"ז בתשובה בקנה, הסביר לתלמידיו את האמת, וז"ל: "חייכם, לא המת מטמא, לא הפרה מטהרת ולא המים מטהרין, אלא אמר הקב"ה: חוקה חקקתי, גזרה גזרתי, אין אתה רשאי לעבור על גזרתי" . כלומר, הקב"ה ברא והכניס לעולם מושג מלאכותי של טומאה וטהרה, כדי שיהיו דברים גשמיים ומוחשיים כנגד המושגים השכליים של רע וטוב, וכך האדם ירגיש בפועל את החומרה של טומאה, דהיינו ה"רע", שהעובר עליו, כביכול, ירגיש את העונש של הטמא. כי האדם בטבעו אינו מסוגל להכיר ולהרגיש מושגים שנשארים בגדר השכל והמחשבה גרידא. האדם חייב להרגיש ולמשש במציאות את המושג, ולשם כך יצר הקב"ה סמלים מוחשיים, בשביל זה המציא הקב"ה את הטומאה לסמל נצחי ומוחשי של הרע ועונשו.
וכן גזר הקב"ה שהאדם הטמא לא ייכנס למקדש, שגם הוא סמל מוחשי, הדוגמה של העולם כולו, שלכתחילה נברא העולם במטרה להיות כולו טהור וטוב, מקום שאין לרע כניסה לתוכו ולא דריסת רגל בו. ולכן, כדי להמחיש את זה ולהבליט את הענין, ברא הקב"ה מקדש כנגד העולם וטומאה כנגד הרע, וגזר שהטומאה לא תיכנס למקדש כמו שאינו רוצה שהרע ייכנס לעולם. כי הרע סותר את בריאת העולם שנוצר רק לשקף את הטוב, את דרכי ומושגי הקב"ה שהוא כולו טוב. וודאי וודאי שנצחון הרע הוא הדבר הנורא ביותר שיכול להיות, כי נצחון הרע כביכול מהווה נצחון לא רק על הטוב אלא על מי שברא את הטוב, ושהוא כולו טוב. נצחון הרע סותר כביכול את מלכותו ואת שלטונו של ה' יתברך, ומהווה חילול השם, בזה שהוא יוצר חלל בעולם, הריק כביכול משלטונו הטוב של הקב"ה. ועל כן קבעו חז"ל באופן חד משמעי: "כל זמן שהרשעים שולטים בעולם כביכול אין הקב"ה יושב על כסאו... ואימתי יושב? 'ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו והיתה לה' המלוכה'" .
רעיון ההבדלה בא להבטיח את ההפרדה בין הרצוי לבין הפחות רצוי, ועל אחת כמה וכמה בין האמת לבין השקר, בין הטוב לבין הרע. ההבדלה מכריזה על ההבדל בין האור והחושך, הטוב והרע. ההבדלה באה כדי להגן על זהותו וטהרתו של הטוב, להצילו מסכנת הערבוביא והזיוף. כי לעולם לא תהיה סכנה לאמת ולטוב מצד אלה הכופרים בהם. אך סכנת נפש מאיימת על האמת ועל הטוב ועל כל מידות ה' מצד הזיוף והמזייפים, המטשטשים את ההבדל, הקוראים לשקר אמת ולרע טוב.
כה:יג - טז וְעָשִׂיתָ בַדֵּי, עֲצֵי שִׁטִּים, וְצִפִּיתָ אֹתָם, זָהָב. וְהֵבֵאתָ אֶת-הַבַּדִּים בַּטַּבָּעֹת, עַל צַלְעֹת הָאָרֹן, לָשֵׂאת אֶת-הָאָרֹן, בָּהֶם. בְּטַבְּעֹת, הָאָרֹן, יִהְיוּ, הַבַּדִּים לֹא יָסֻרוּ, מִמֶּנּוּ. וְנָתַתָּ, אֶל-הָאָרֹן אֵת הָעֵדֻת, אֲשֶׁר אֶתֵּן, אֵלֶיךָ
הארון והבדים - סמל לבטחון בה'
המעיין יבין ששורש המלים "לבד", "לבדד" ו"בדל" הוא המלה "בד". הקב"ה יצר את לשון הקודש כך שכל מלה ומלה קשורה למלה ולמושג אחר, וכאשר קבע הקב"ה משכן ובית מקדש וכהנים - שהם מהווים את היצירה המוחשית בעולם של הקדושה האלוקית - נתן דוקא את השם "בד" לקדושה העליונה, כדי שיהיה סימן וסמל נצחי לאמונה ולבטחון בה', ולבדידות ולבדלנות שלו ושל עם ישראל.
כי הרי הארון הוא עיקר המשכן והמקדש, ובשבילו קבע הקב"ה את שניהם, וכמו שכתב הרשב"ם וז"ל: "שבשביל הארון שהוא עיקר של 'ועשו לי מקדש' הוצרך לעשות משכן ". והוא על פי חז"ל: "מה כתיב למעלה: 'ויקחו לי תרומה '. מיד 'ועשו ארון עצי שטים '. מה התורה קדמה לכל, כך במעשה המשכן הקדים את הארון לכל הכלים". והסיבה לכך היא, שלוחות הברית וספר התורה היו בתוכו, הארון הוא החפץ היחיד שעמד מאחורי הפרוכת, בתוך קודש הקדשים, והקב"ה עשהו לחפץ הקדוש ביותר עלי אדמות, כאשר צימצם כביכול את שכינתו ודיבר אל משה מבין שני הכרובים, וכמו שנאמר: "ונועדתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפורת מבין שני הכרובים אשר על ארון העדות... ", וכן: "וישמע [משה] את הקול מדבר אליו מעל הכפורת אשר על ארון העדות, מבין שני הכרובים וידבר אליו ". הקב"ה עשה את הארון מקומו כביכול בעוה"ז, ובכך סימלו כסמל כל-יכולתו והבידוד והלבדיות שלו, סמל הבטחון בו בלבד, וכמו שאמר חזקיהו כאשר התפלל להקב"ה להציל את העיר מסנחריב: "ה' אלקי ישראל יושב הכרובים אתה הוא האלקים לבדך לכל ממלכות הארץ, אתה עשית את השמים ואת הארץ" .
אכן הארון היה מקום ה' בעולם, יושב הכרובים, והארון הפך לסמל של כל-יכולתו ובטחון ישראל בו. וז"ל חז"ל: "א"ר שמואל בר נחמני, כל מקום שנאמר אדון, עוקר דיורין ומכניס דיורין. בנין אב שבכולם: 'הנה ארון הברית אדון כל הארץ ' - עוקר כנענים ומכניס ישראל". הרי הארון מסמל את אדון כל הארץ, בוראו וקונו ואדונו, המוציא עמים מארצות - כנענים וישמעאלים, והמכניס עמים - ישראל, ואין ביד אדם לערער.
אך הארון מסמל יותר מזה, שהרי הוא גם מסמל את יכולתו של הקב"ה לשלוט על, ולשנות את, כל חוקי הטבע, חוקים שהוא חקק ויצר. וז"ל חז"ל: "'ויאמר יהושע אל בני ישראל, גשו הנה ' וכו' - ר' הונא אמר: זקפן בין שני בדי הארון. אמר רבי אחא ברבי חנינא: סמכן בין שני בדי הארון. רבנן אמרין: צמצמן בין שני בדי הארון. אמר להן יהושע: ממה שהחזיקו שני בדי הארון אתכם, אתם יודעים ששכינתו של הקב"ה ביניכם". הקב"ה הפך את הארון לסמל שליטתו על חוקי הטבע, כי כאן המועט החזיק את המרובה, ואיפה? "בין הבדים", המוטות שבהם החזיקו הלוים את הארון כאשר נשאו אותו. וכן אמרו חז"ל: "וכיון שעלה האחרון שבישראל מן הירדן חזרו מים למקומן, שנאמר: 'ויהי בעלות הכהנים נושאי ארון ברית ה' מתוך הירדן ניתקו כפות רגלי הכהנים אל החרבה וישובו מי הירדן למקומם '... נמצא ארון ונושאיו וכהנים מצד אחד וישראל מצד אחד, נשא ארון את נושאיו ועבר... ועל דבר זה נענש עוזא, שנאמר: 'ויבאו עד גורן כידון וישלח עוזא את ידו לאחוז את הארון '. אמר לו הקב"ה: עוזא, נושאיו נשא - עצמו לא כל שכן! 'ויחר אף ה' בעוזה ויכהו שם [האלקים] על השל' ".
הרי גם כאן שלט הארון על חוקי הטבע כאשר נשא את נושאיו, ובכך הפגין את חוק האמונה והבטחון לעם ישראל: אין הארון של הקב"ה צריך נושאים, אלא הוא נושא את עצמו וגם את כל אלה שכביכול נושאים אותו. ומשום כך אסור היה לשאת את הארון בעגלה, כי אין הארון צריך שום עזרה, כי הוא נושא את עצמו. אך הקב"ה גזר שישאו את הארון בכתף, כדי להדגיש שאם ישראל ישאו את הארון על כתפם, כלומר יקבלו עליהם את העול והעומס של הארון, אז הוא ישא אותם תמיד.
לכן קבע הקב"ה שהבדים ישארו תמיד בתוך הטבעות ואסור היה להסירם, כמו שנאמר: "בטבעת הארון יהיו הבדים לא יסורו ממנו". ואמרו חז"ל: "המזיח חושן מעל האפוד והמסיר בדי ארון לוקה". והכל כדי שיזכרו ישראל שהבדים נושאים את הארון ולא הנושא את הבדים, שאין הקב"ה צריך נושאים ועזרה. והשוכח את החוק הזה, ומנסה לעזור כביכול להקב"ה, בחשבו שהוא צריך עזרה, נענש, ועל אחת כמה וכמה, שמי שחושב שלארון ולאדונו אין כח לעזור, ובוטח במקום זה בגויים, חטאו כבד מנשוא.
הארון הוא סמל למקומו של הקב"ה בעולם, והבדים הנושאים אותו הם הסמל הממשי של כחו של הקב"ה הבלתי מוגבל, כל-יכולתו, גדולתו ותפארתו, והעיקר - בלעדיותו, שהוא לבד, בדד, ומובדל מכל יצירה ובריאה שקיימות בשמים ובארץ, ושעל ישראל לבטוח בו ולהאמין בכל-יכולתו, ושרק הוא יעזור ויושיע את עמו, לשם כך קרא הקב"ה למוטות "בדים", כי המלה "בד" היא המקור של לבד, בדד, בדל, והבדים הם עדים חיים לזה, העדים של ארון העדות שהוא עצמו עד לגדלות ואדנות הקב"ה.
המלה "בד" בגמטריה היא שש, כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ והוא שולט בהם ובכל אשר בם. לכן קבע הקב"ה את ה"בד" בתוך משכנו ומקדשו, שהוא כעין עולם תמים וקדוש זוטא בתוך העולם הזה, כדי שיראו ישראל את הדוגמה שצריך לשאוף לחקות אותה.
האהבה העזה של עם ישראל והקב"ה
והקב"ה רצה שבדים אלה - המסמלים את גדלות ה' וחובת הבטחון האין סופי בו - יהיו לפני עיניהם של ישראל תמיד, ולכן גזר גזירה נפלאה, וכמו שנאמר: "ויביאו הכהנים את ארון ברית ה' אל מקומו אל דביר הבית אל קדש הקדשים, אל תחת כנפי הכרובים... ויאריכו הבדים ויראו ראשי הבדים מן הקדש על פני הדביר ולא יראו החוצה... ", ופירשו חז"ל: "'ויאריכו הבדים' - יכול לא היו נוגעין בפרוכת? ת"ל 'ויראו'. אי 'ויראו' יכול יהו מקרעין בפרוכת ויוצאין? תלמוד לומר, 'לא יראו החוצה'. הא כיצד? דוחקין ובולטין בפרוכת ודומין כמין שני דדי אשה, שנאמר: 'צרור המור דודי לי, בין שדי ילין '. וכוונת הגמרא היא, שהקב"ה רצה שכל אדם בישראל הבא למקדש, יראה תמיד את הבדים ויזכור את מה שהם מסמלים: בטחון תמים ושלם בה' שהוא כל יכול. אך מכיון שפרוכת הבדילה בין קדש הקדשים ושאר המקדש, קבע שיאריכו וימשכו את הבדים, עד שהם דוחקים את הפרוכת ונמצאו בולטים כמו שדי אשה, וכך כל מי שעבר ראה את הבליטה וקלט את הלקח. וכן במסכת שבת אמרו על הפסוק הזה: "אע"פ שמיצר ומימר לי. דודי 'בין שדי ילין'". וז"ל רש"י: "אמר מיד לעשות לו משכן, להיות מצומצמת שכינתו בין שני הבדים. שנראים במקדש ראשון כשני שדים דוחקין ובולטין בפרוכת שכנגד הפתח ". ושים לב שהמלה "בד" ו "שד" שוים, שהבי"ת מתחלף עם השי"ן על פי א"ת ב"ש.
בוא וראה את האהבה העזה של עם ישראל והקב"ה, שנמשלת תמיד לאהבת האיש והאשה, שהיא האהבה הגדולה והעזה ביותר שיכול אדם לדמיין. והנה דימה את בדי הארון לשדי אישה; ונראה שמשום כך אחד השמות של ה' הוא "ש-די". כמו כן, כמו שכתבנו, הכרובים היו מתחבקים בכעין אהבת האיש והאשה, ולואי שיגיע האדם למעלה זו של אהבת ה'.
מדוע "בד" ולא "מוט"
נראה שהעובדה שהארון והבדים נקבעו כסמל של כל-יכולתו של הקב"ה, היא הטעם שהשתמש הקב"ה במלה "בד" במקום השם המקובל "מוט". הלא המלה המקובלת למקל שנושאים בו דבר מסויים היא "מוט", כמו שנאמר אצל המרגלים שהחזירו מארץ כנען אשכול ענבים: "וישאוהו במוט בשנים ", וכן במדבר נתנו כלים שונים של המשכן לתוך מכסה עור תחש, ונאמר שם: "ונתנו על המוט ". כוונה גדולה יש בזה שה' קרא לזה "בד" ולא "מוט", כי מוט משמעו גם דבר הנושא, אך משמעו גם נפילה והתמוטטות, כמו שנאמר: "מוט התמוטטה ארץ ", וכן: "ימוטו כל מוסדי ארץ ". אם כן, "מוט" כולל גם מובן של עלייה, נשיאה למעלה, וגם מובן של נפילה למטה, וזה הקשר בין "מוט" למלה "מטה", ועוד, שמי שישן ונרדם ואין לו כח, נופל למיטה, וגם הלשון "מות" קשורה למוט, שמי שמת מתמוטט סופית, ולכן כל מקל שנעשה ע"י אדם לחזק ולהחזיק, לשאת ולהעלות, הוא דבר שבסופו יכול להישבר, להתמוטט. אך המקל שציווה הקב"ה שיעשו כדי לשאת את הארון, אינו יכול להתמוטט ולהישבר, כי הוא הסמל של כח הקב"ה בורא העולם, שעליו נאמר: "יסד ארץ על מכוניה בל תמוט עולם ועד ", וכן נאמר: "אף תכון תבל בל תמוט".
הבד אינו "מוט", ומי שבוטח במה שהבד מסמל, הכח האין סופי של הקב"ה, לעולם לא ימוט, וכמו שנאמר: "לא יתן לעולם מוט לצדיק ", וכן: "צדיק לעולם בל ימוט ". הבד הוא סמל אדנות ומלכות ה', עול מלכותו שלעולם לא ימוט; ואילו המוט מסמל את עול הגוים שהקב"ה שבר בגאולה הראשונה, כמו שנאמר: "אני ה' אלקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים מהיות להם עבדים, ואשבור מטות עולכם ואולך אתכם קוממיות ". וכן ישבור את מוט הגוים לעתיד לבא, כמו שנאמר: "וידעו כי אני ה' בשברי את מטות עלם והצלתים מיד העובדים בהם ". מי שבוטח בה', לעולם לא ימוט, כמו שנאמר: "כי המלך בוטח בה'... בל ימוט "; וגם לא יירא באחרית הימים כאשר יבוא הקב"ה בחרון אף להתנקם בגוים ולמוטט ארץ ומלכים, כמו שנאמר: "על כן לא נירא בהמיר ארץ ובמוט הרים בלב ימים... אלקים בקרבה בל תמוט, יעזרה אלקים לפנות בקר; המו גוים, מטו ממלכות...".
רק פעם אחת מצאנו שנאמר "מוט" בענין הארון: "וישאו בני הלוים את ארון האלקים... בכתפם במוטות ". זאת, כדי להדגיש ולהבליט פעם אחת את שינוי המלה, ללמד שאע"פ שהיה צריך להיכתב תמיד "מוט", מכל מקום אין מקום למוט בארון, רק "בד", כי כל המשמעות של בד היא בטחון מלא במי שבידו לשנות את כל חוקי הטבע של העולם, ולעולם אין הבד מט.
כה:כג-כד וְעָשִׂיתָ שֻׁלְחָן, עֲצֵי שִׁטִּים... וְעָשִׂיתָ לּוֹ זֵר זָהָב, סָבִיב
לשים גבול לתאווה
וכתב הכלי יקר: "וכן אמרו רז"ל: 'ואל תתאוה לשלחנם של שרים כי שלחנך גדול משלחנם וכתרך גדול מכתרם ' 'ועשית לו מסגרת ' שיסגור בעד התאוות, שלא יהיה לו פתח פתוח אליהם אלא יסגור בעדם ויתן להם קצבה... כי הסוגר בעד תאוותו הרי הוא בן חורין ומלך, לאפוקי הפורץ גדרו, לעולם הוא עני בדעתו [כלומר, בנפשו]". וע"ש עוד, ויאכלו משם ענוים וישבעו. ואומר: "לומר לך - אם אדם זוכה, נעשים לו [כתרי תורה, כהונה ומלכות] זֵר, ואם לאו - זָר ". והוא זוכה לזה דוקא בזכות זה שהוא עושה את התאוה זָר ולא זֵר. ככל שהוא נעשה שפל ופרוש יותר, כך הוא מתרומם ומתרחב ברוחניות. והוא צריך לדעת שרק בה' יש בטחון, וכל השאר הוא זָר לנו.
מעטו של הרב בנימין זאב כהנא הי"ד
הר הבית והמקדש - למחוק את חילול השם
פרשת "תרומה", בדרך הטבע, היא מוקד לאלו הקרויים "שוחרי המקדש", הפועלים למען בנין המקדש וחידוש עבודת הקרבנות - לדבר ולעסוק במצות "ועשו לי מקדש". כמנהגם כך מנהגנו בעלוננו החבר לכל יראי ה' שוחרי המקדש - לעסוק בענין זה, והפעם מזוית אחרת.
כן על חשבון הערבים!
כמו שאנו שומעים הרבה פעמים מקרב העוסקים בישוב ארץ ישראל בשטחי הארץ שנכבשו מהערבים בתשכ"ז, שאמנם צריך ליישב את הארץ ולהקים התנחלויות - אך לא להסתכסך בתוך כך עם הערבים, ואף לנסות לחיות עימם בדו קיום ולא לקחת מהם אדמות "פרטיות" השייכות להם - כך ישנם כאלה העוסקים בהר הבית ובית המקדש המזמרים זמירות דומות. למשל, הם אומרים, בואו נדבר על בניית בית המקדש אבל לא "על חשבון" המוסלמים. אכן, אנו דורשים שתינתן לנו הזכות להקריב קרבנות כמצוותו בהר הבית, אבל אין זה אומר שלא ניתן לערבים להסתובב שם באופן שווה. ובודאי שכל קורא ישר-שכל ולא עקום-לב יגחך עד עמקי נשמתו למקרא שורות אלה - אם כבר התעוררת לענין הר הבית - איך זה שאתה לא מבין שצריך קודם כל לזרוק משם את הערבים מחללי הקודש!
טובלים ושרץ בידם
הצרה היא שאלה גם אלה, אותם מיישבי הארץ ואותם שוחרי המקדש, אלו מהם שלא מוכנים להבין שעיסוקם הקדוש - הוא דוקא על חשבון הערבים, שהוא דוקא תוך נישולם של האויבים הפורעים והמחללים - הם לא מבינים דבר וחצי דבר.
הם לא מבינים שהנקודה המרכזית היא קידוש ה' והסרת, מחיקת, חיסול חילול השם! ומי שמוכן ליישב את ארץ ישראל כשהוא אדיש לעובדה שיושב לידו כפר של מוחמדים שכופרים בזכותו כאן - הרי שעבודתו היא כגוף בלי נשמה. ומי שמוכן לבנות את בית המקדש, שהוא שיא קידוש ה' - יתפשר תוך כדי זה עם הערבים המחללים שם שם שמים שניה שניה - הוא כטובל ושרץ בידו.
המקדש - שיא קידוש השם
"ועשו לי מקדש" - אמרה התורה. "לי" - לשמי. לא מקדש כדי שיהיה עוד מקום פולחן חיצוני, אלא "לשמי" לשם שמים, תוך הבנת הרעיון היהודי שעומד מאחורי כל הענין של בית המקדש - והרעיון הזה הוא הרעיון של השראת שכינה בתוך ישראל, שיא קידוש השם שיכול להיות בעולם הזה. ועכשיו, האם בתוך הקידוש הזה, יעלה על הדעת לשתול מציאות של ערבים מוסלמים מחללי שם שמים, ששמו להם כמטרה ראשונה לעלות למלחמה על ה' ועל משיחו!?
המקדש - ו"הבית העלוב"
"ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" . כאלפיים שנה היה פסוק זה נטול משמעות מעשית. פיזור העם בארצות הגולה הפך את המושג "חורבן" לשם נרדף למכת הגלות, כי חורבן המקדש הוא חורבן העם.
עתה עם שיבת העם לארצו ושליטת עם ישראל בירושלים ובמקום המקדש, לא יבנה העם בנין שלם, אלא אם-כן ייבנה בית-המקדש כימי עולם וכשנים קדמוניות. נכון שהנהגת העם היא האחראית להקמת המקדש, אך חובה זו מוטלת על כל יחיד ויחיד מישראל. כך כותב הרמב"ם בהלכות בית-הבחירה: "הכל חייבין לבנות ולסעד (לסייע) בעצמן ובממונם, אנשים ונשים, כמקדש (כמשכן) המדבר". האחריות על בנין המקדש מוטלת איפוא אף על כתפיו של כל יחיד החייב לדרוש ולתבוע את בניינו.
חכמינו ז"ל קבעו כלל: "כל דור שאין בית-המקדש נבנה בימיו מעלין עליו כאילו החריבו". הדברים אמורים אף בקשר לדור, כי העם מפוזר בארצות הגולה נרדף עד צואר ע"י צוררים. מה אם-כן יאמר דורינו אשר זכה ליישב ולבנות את הארץ ואת ירושלים בבניינים לתפארת, ואילו את מקום המקדש השאירו בחורבנו.
יתרה מזו, נכרים מרקדים בהיכלו של הקב"ה וישראל רואים ומחשים. אכן צדקו חכמינו כשאמרו: "אבותינו העבירו את התקרה של המקדש, אבל אנו פעפענו (הרסנו) את הכתלים", ללמדנו, שהסכמתנו להשפלת מקום המקדש ולהפיכתו למרמס בידי שונאי ישראל חורבן זה חמור מחורבן בית שני.
כבר כתב רבי חיים אבן-עטר בפירושו "אור-החיים" לתורה במר ליבו: "ובעוונותינו נמכר הבית ביד האומות... והודיע הכתוב, כי גאולתו היא ביד הצדיק אשר יהיה קרוב לה'... והגאולה תהיה בהעיר ליבות בני-אדם, ויאמר להם: 'הטוב לכם כי תשבו חוץ (לבית המקדש) גולים מעל שולחן אביכם'?... ובזה יגאל ה' ממכרו. ועל זה עתידין ליתן את הדין כל אדוני הארץ גדולי ישראל, ומהם יבקש ה' עלבון הבית העלוב... כי אין איש שם על לב, אין מנהל ואין מחזיק ביד האומה הישראלית להשיבה אל אביה... היסורין והגלות הם תיקון האומה להכשירה... היא מידת הגבורה החובטת באומה בגלות המר, ובאמצעות זה ישיג הקב"ה למצוא כדי גאולת הבית". כל פירוש אך למותר.
בית המקדש - מצוה שנשתכחה מאתנו
דורות רבים כבר אין מצות "ועשו לי מקדש" מקוימת על ידינו. וכדרכה של הגלות שאיבדה מתודעתנו מושגים יסודיים רבים כל כך, גם מצוה זו איבדה את חשיבותה המרכזית בחיי האומה. ברבות השנים מאז נחרב הבית השני רחק מליבנו הצורך בקיום המצוה, ועם התבססותה של הכיפה המתנוססת על מקום המקדש איבדנו את הקשר עם המקום שהפך למעשה לאתר מוסלמי, וכל המדבר על בנין המקדש - הרי אין מקומו בקרב בני אדם מהישוב.
המצוה בתוקף!
העובדה הבסיסית שנפקדת מדעתם של רוב מניינם של שומרי המצוות היא, שמצות בנין המקדש היא בתוקף בכל רגע ורגע ככל מצוה אחרת, והיא מוטלת עלינו לביצוע. למעשה, מהרגע שחרב הבית השני על ידי טיטוס וחיילי רומי חלה עלינו באופן מידי מחדש מצות "ועשו לי מקדש" - לבנות את חורבות המקדש ולחזק את בדק הבית. אם יש מצב של אונס כמו שליטת גויים במקום אין זה מבטל את המצוה אלא פוטר אותנו מביצועה, כל עוד גורם זה קיים בשטח. ברגע שחיילי ישראל כבשו את הר הבית מחדש, חלה עלינו החובה לבנות את המקדש מתוקף מצות עשה "ועשו לי מקדש", וכפי שפוסק מורה הדורות הרמב"ם בהלכות בית הבחירה .
העונש - מטרה?
חורבן בית המקדש לא בא, חלילה, כסימן שאין עוד מקום לבנותו, אדרבא, במשך הדורות היו יוזמות ונסיונות לבנות את המקדש מחדש. החורבן היה עונש וקריאה לנו לשוב ולתקן את דרכינו המקולקלות. וכיצד זה נהפוך את המכה שניתכה עלינו ללקח שהמכה עצמה היא המטרה?! חסד עשה עימנו ה' שלא כילה אותנו אלא שפך חמתו על עצים ואבנים, אך כיצד נבטל אנו במו ידינו מצוה ממצוות התורה?
לא למאיסה בבית המקדש
היום שחזרנו לארצנו וכבשנו את הר הבית, זכינו וחזרה אלינו מצוה הבאה להשרות את השכינה בתוכנו מחדש. חלילה לנו לשתף פעולה עם עצירת המהלך האלוקי החפץ להשכין את הקדושה בתוכנו, חלילה לנו לפרש את מעשהו של טיטוס הרשע שהחריב את בית ה' מעבר למטרה של תיקון הדרכים והפניית מחשבותינו לכיוון זה. אל נא נבנה אידיאולוגיות המבטלות את הצורך בבנין המקדש ומקדשות את החורבן. אותן אידיאולוגיות שמנעו עליה לארץ ערב השואה, הגלות והחורבן הם עונש לא מטרה.
זכינו - נצא למאבק
בשבת זו כשבעל הקורא יקרא באוזנינו את המצוה "ועשו לי מקדש", נזכור שאין זה סיפור הסטורי, אלא זהו צו תמידי, שזכינו אנו שנחיה בדור שבידינו יהיה לקיימו. ואמנם בימים נוראים אלה של מלכות הזלה המואסת בקודשי הקודשים ומחללת שם שמים, נרגיש אנו מאלה שבידם נפלה החובה להיאבק להסרת החרפה מהר הבית ולבנין המקדש, ובדרך מאבק זה נזכה גם לראות בנפילת שלטון זה בארצנו, במהרה בימינו אמן.
הגיע זמן מקדש
הגיע זמן מקדש
כאשר אנחנו מתחילים בקריאת סידרת הפרשיות של "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" - שתחילתן בבנית המשכן, וההמשך בקרבנות שבספר ויקרא - לא ניתן שלא להתייחס לחובתנו שלנו לקיים את "מצות עשה לעשות בית לה' מוכן להיות מקריבים בו הקרבנות... שנאמר 'ועשו לי מקדש' ".
המטרה העיקרית של בית המקדש, היא הקרבת הקרבנות, שהיא אחת משלושת עמודי העולם - התורה, העבודה וגמילות חסדים. ואין עבודת ה' שלימה ביהדות המקורית - ללא הקרבת קרבנות.
בדור זה, זימן לנו ה' לראשונה, אפשרות להשיב את עבודת ה' כקדם. מחד, אפשרות לבנות את בית המקדש, ומנגד, גם עד בנין המקדש - ניתן להקריב קרבנות בהר הבית, על מזבח בגודל מינימום של אמה על אמה בגובה שלוש אמות . וכך נאמר במשנה: "מקריבים אף על פי שאין בית [-המקדש]". וכך פסק הרמב"ם: "מקריבין כל הקרבנות אע"פ שאין שם בית בנוי".
במאמר דלהלן לא נענה לטענות הלכתיות המועלות בנושא. בכך עסקנו בעבר ונעסוק גם בעתיד. במאמר זה נביא עובדות. עובדות שמראות: א. גם לאחר החורבן המשיכו להקריב קרבנות. ב. גדולי ישראל שצידדו באפשרות הקרבת קרבנות בימינו.
הקריבו קרבנות גם לאחר החורבן
ישנם מקורות רבים, שמהם עולה בבירור, שזמן רב אחרי החורבן עדיין הקריבו קרבנות, בעיקר קרבן פסח. המהר"ץ חיות כתב קונטרס שלם מלא בהוכחות על כך. למשל, במסכת סנהדרין מובאת איגרת של רבן גמליאל דיבנה, בה הוא מודיע, שהוא עיבר את השנה כי הטלאים רכים, ועדיין לא ראויים לקרבן פסח. כמו כן, במקורות היסטוריים רבים שלאחר החורבן מסופר על הקרבת קרבנות, ביחוד קרבן פסח. עם חלוף השנים, הדבר הפך מהמוני - לדבר שרק יחידים עשו, מפני הסכנה, עד שנתבטל לגמרי. הקיסר יוסטיניאן, למשל, גזר על ישראל שלא ישחטו את הפסח בי"ד בניסן. היה זה כ- 500 שנה לאחר החורבן!
גדולי ישראל בעד קרבן פסח
רבי יחיאל מפריס, אחד מבעלי התוספות, לפני 750 שנה, חשב לבוא לירושלים ולהקריב קרבנות . בדורות האחרונים היתה התעוררות יוצאת דופן בנושא. ראש וראשון למעוררים הוא הגאון רבי צבי הירש קלישר זצ"ל, בספרו "דרישת ציון" הוא מוכיח בבירור את החובה להקריב קרבנות צבור. לדעתו הסכימו, בעיקר ביחס לקרבן פסח, רוב גדולי ישראל שעסקו בזה. כך, הגאון רבי עקיבא איגר, רבי יעקב עמדין , רבי יהושע מקוטנא, וכאמור, המהר"ץ חיות.
והעידו איש מפי איש, בשם ר' חיים מוולוז'ין, שהעיד בשם רבו הגר"א שאמר: "כשנזכה לעלות עם קרבן התמיד להר הבית - הרי זה כבר קץ כל הקיצין".
ומאחר שכך אמרו אותם גדולי תורה; ומאחר שקרבן פסח אינו מוטל על הצבור אלא הוא חובת כל יחיד ויחיד; ומאחר שאי הקרבת הפסח היא באיסור כרת - אי אפשר להתחמק ולומר: "שב ואל תעשה עדיף"...
צריכה דרישה - ולא פחד מהגויים!
כמובן, יהיו שיאמרו: אבל השלטונות לא יתנו להקריב קרבן פסח בהר הבית! אכן, חשוב שנבין שהמונע העיקרי היום בפני קיום מצות הקרבת קרבן פסח אינו ענין הלכתי, אלא הממשלה האוסרת פולחן של יהודים בהר הבית, מסיבות 'מדיניות'. כלומר - פחד מהגויים וחוסר אמונה בה'!
אבל מובטחנו, שאם נאמני התורה יתעוררו כאיש אחד; אם הם ינקטו בכל האמצעים לדרוש מהשלטון באמת וללא פשרה להפסיק כפיה אנטי-דתית זו, המונעת קיום מצוה כל כך חשובה המחוייבת עלינו, והכל מפני פחד מהערבים והגויים למיניהם - שהדבר יצלח כבר הפסח הבא עלינו לטובה!
אכן, לא רק השלטון אשם אלא כל מי שמבין ולא דורש. כדברי חז"ל על הפסוק "ציון היא - דורש אין לה" - מכאן שצריכה דרישה!
בית המקדש - לא בשמים
במדרש תנחומא מובא: "ר' יהודה בר' סימון אמר: שלושה דברים שמע משה מפי הגבורה ונבהל ונרתע לאחוריו. בשעה שאמר לו: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם' - אמר: ריבונו של עולם! 'הנה השמים ושמי השמים לא יכלכלוך' , אמר לו (הקב"ה): משה! לא כשם שאתה סבור! אלא עשרים קרש בצפון, ועשרים בדרום, ושמונה במערב ושמונה במזרח - ואצמצם שכינה שלי ואשכון ביניהם, וכשאמר לו: 'צו את בני ישראל... את קרבני לחמי' , אמר משה: רבונו של עולם, אם מכניס אני כל החיות שבעולם וכל הבהמות - אין בהם העלאה אחת. ובכל העצים שבעולם - אין בהם הבערה אחת... אמר לו: משה, לא כמו שאתה סבור, אלא - 'את הכבש האחד תעשה בבוקר' ולא שנים בבת אחת".
המקדש - בידינו
בדברי חז"ל אלו נראית מגמה ברורה, היינו להוריד אותנו מן הגבהים ולשלול את המחשבה כאילו המקדש הוא דבר בלתי מושג, ולהראות כאילו משה עצמו אף הוא שגה בהשגותיו על טיבו של המקדש - "לא כמו שאתה סבור!" ודי בכמה קרשים לצורך השראת שכינה בישראל, ודי בכבש אחד לקרבן תמיד.
נתאוה ה' לדירה למטה
כך גם במדרש תנחומא: "שעל מנת כן יצאו ממצרים, שיעשו את המשכן ותשרה השכינה ביניהם... למה? אמר ר' אמי נתאוה הקב"ה כשם שיש לו דירה למעלה שתהא לו כך דירה למטה".
הביטוי "נתאוה הקב"ה" הוא ביטוי נדיר בדברי חז"ל, והם השתמשו בו דוקא כאן - "תאוה" מיוחדת יש לפניו, היינו להניח את העולמות העליונים, והוא חפץ "בדירה למטה". בדבריהם אלו השתדלו חז"ל לקרב אל ליבנו את ענין המקדש, להפיג תחושות שהמקדש הוא דבר ששיך לעולמות העליונים "מעין עולם הבא" וכדו', המקדש הוא בעולם הזה בעולמות התחתונים, ודוקא לכך "מתאוה" הקב"ה.
השוכן איתם בתוך טומאותם
כנגד דברי הצדוקי המטיח ברבי חנינא: "טמאים אתם"! משיב לו ר' חנינא: בוא וראה מה כתוב בישראל: "השוכן איתם בתוך טומאתם" - אפילו בזמן שהם טמאים שכינה שרויה ביניהם. חז"ל באו לסתור את התפיסה האומרת, שהמקדש נועד לעם ישראל רק כאשר הם במצב של זיכוך וטהרה ובדרגה עליונה. אין מצב של "איננו ראויים", "הדור לא ראוי", על כל פנים לא בתורה האומרת מפורשות: "וכן יעשה לאוהל מועד השוכן איתם בתוך טומאתם" . אלא השכינה שורה גם כשישראל במצב של טומאה. וראה במדרש הגדול שם האומר: "על מנת כן שוכן בתוכם, שהם מיטמאים - והוא מכפר. להיפך איפוא, זוהי מטרת מצות המקדש, לטהר את עם ישראל מטומאתם - כפי שנראה מדברי חז"ל אלו ובמקומות אחרים, לא אנחנו "נתעלה למדריגת המקדש", אלא המקדש מרומם אותנו.
הבה נשוב, על חטא שחטאנו במאיסת המקדש, נשוב איש מהרהוריו, נעזוב מחשבות ודמיונות - כדברי הנביא: "וישוב אל ה' וירחמהו ואל אלוקינו כי ירבה לסלוח" .
© כל הזכויות שמורות