תשעה באב

תשעה באב

המהות האמיתית של החורבן

"משחרב ביהמ"ק, תיקנו חכמים... שאין בונים לעולם בניין מסויד ומכויר כבניין המלכים, אלא טח ביתו בטיט וסד בסיד ומשייר מקום אמה על אמה... וכן התקינו שהעורך שולחן לעשות סעודה לאורחים, מחסר ממנו מעט ומניח מקום פנוי... וכשהאישה עושה תכשיטי הכסף והזהב משיירה מין ממיני התכשיט שנוהגת בהם כדי שלא יהיה תכשיט שלם. וכשהחתן נושא אישה, לוקח אפר מקלה ונותן בראשו במקום הנחת תפילין... וכן גזרו שלא לנגן בכלי שיר וכל מיני זמר וכל משמיעי שיר לשמח בהם... אסור לאדם שימלא פיו שחוק בעולם הזה" וה"טורי זהב" מוסיף: אפילו בשמחה של מצווה, כגון חתונה ופורים. לא ייתכן שהאדם יהיה מלא שמחה כאשר יש עצב וחורבן בבית המקדש. "וימאסו בארץ חמדה, לא האמינו לדברו" - אין הכוונה רק ליהודי שחי בגלות ומואס בארץ ישראל, אלא גם לגבי יהודי שחי בארץ ישראל שייך "וימאסו בארץ חמדה". בעבר הייתי נוהג ללכת כל ליל תשעה באב לכותל המערבי. לפני עשר שנים, הלכתי לכותל, וכל הרחבה הייתה מלאה אנשים, במיוחד יהודים שהגיעו לארץ לביקור, לטיול. ראיתי שם יהודי אחד שאומר בחיוך לחבריו: "א פריילך חורבן" . מאז ועד היום אני לא הולך לכותל בתשעה באב. עשו מזה צחוק. לא רק שאין אבל והרגשת חורבן, אלא זה הפך למעין חוויה: יושבים ושומעים "איכה" כמו שיושבים ואוכלים צ'ולנט. כל מטרת התורה היא ליצור אדם חדש. יהודי חייב להגיע למצב שבאופן טבעי הוא מרגיש שמחה כאשר צריך לשמוח, ומרגיש אבל ועצבות כאשר צריך להתאבל. יש הלכה של שמחה ויש הלכה של אבל. האדם צריך להפוך את נשמתו, כך שבאופן טבעי, לא רק הלכתי, ירגיש את השמחה או את העצבות.

יש שמחה הלכתית ויש שנאה הלכתית. ראשית כל חייבים לשבת וללמוד הלכות אהבה, הלכות שנאה והלכות רגשות, עד שזה יהפוך לחלק מהאדם מבחינה רגשית. מתחילים בלימוד תוך קבלת עול מלכות שמים ללמוד ולקבל מה שכתוב, מתי לשמוח ומתי להתאבל. לאחר שהאדם לומד ומקיים את ההלכות, הן הופכות לחלק בלתי נפרד מהאדם עצמו, ואוטומטית הוא מתחיל להרגיש באמת שהוא שמח או שהוא עצוב. וזהו העניין של יראת ה' ואהבת ה'. יראת ה' היא לקיים את המצוות מתוך פחד בין אם הוא מסכים ובין אם אינו מסכים וגם אם זה קצת מוזר לו, ובסוף זה הופך לאהבת ה' - האדם מרגיש שזה הופך לחלק ממנו, ומרגיש שמחה במקום הנכון ובזמן הנכון.

הרמב"ם כתב: "הא-ל הנכבד והנורא הזה, מצווה לאהבו וליראה אותו, שנאמר 'ואהבת את ה' אלוקיך' ונאמר 'את ה' אלוקיך תירא' ..." ובהלכות תשובה כתב: "וכיצד היא האהבה הראויה?... עד שתהא נפשו קשורה באהבת ה' ונמצא שוגה בה תמיד כאילו חולה חולי האהבה שאין דעתו פנויה מאהבת אותה אישה והוא שוגה בה תמיד, בין בשבתו בין בקומו, בין בשעה שהוא אוכל ושותה. יתר מזה תהיה אהבת ה' בלב אוהביו". אדם צריך לחשוב על ה' כל היום כמו על אישה, כי בלי זה, זה לא מוכיח שלא תהיה דעתו מוסחת מה', "יתר מזה תהיה אהבת ה' בלב אוהביו". כשאדם מרגיש אהבת ה' ויראת ה', הרגש הופך לטבע. אני זוכר שהיה רב בישיבת מיר שמת בנו בערב שבת, ואשתו שמעה ולקתה בהתקף לב ומתה. אך נכנסה שבת, ואסור להתאבל. הוא אכן קידש ושר זמירות. אך ברגע שיצאה שבת, נפל על הרצפה והתחיל בוכה בכאב. זה יהודי! זאת יהדות! האדם צומח מההלכה והוא חלק מההלכה.

היום ראש חודש אב, מנחם אב. איזו נחמה יש כאשר בתוך המחנה התורני יש בלבול, סילוף ושקר ואי-הבנה מהו חורבן הבית? היום יש כנס של רבנים מחו"ל. הם ילכו לומר קינות בכותל המערבי, ותוך שבועיים יחזרו הביתה, והם יחזרו לשיר שם: "איך נשיר את שיר ה' על אדמת נכר" ... שקר! "אף לא אחד מני אלף המתעורר להשתקע בארץ, לגור בה, כי אם אחד מעיר ושניים ממשפחה. אין איש החפץ באהבתה, הדורש שלומה וטובתה והמצפה לראותה. נראה לנו, בישבנו בנוח בחו"ל, כי מצאנו כבר ארץ ישראל וירושלים אחרת, על כן באו עלינו כל הרעות כשישבנו בספרד ובארצות אחרות, בנוחות ובכבוד גדול מימי חורבן... עד אשר גורשו משם אחר כך ולא נותר שריד יהודי באותן ארצות" היום הם מגיעים לארץ ישראל, אך אחר כך הם חוזרים לחו"ל. הם מרגישים שהם חייבים להגיע ארצה כדי להפגין סולידריות, ומשאירים לנו כסף כדי להראות לערבים שהאינתיפאדה לא מפחידה אותנו. בלבול וסילוף!

"וישלח את היונה... ולא מצאה היונה מנוח לכף רגלה" "יהודה ב"ר נחמן בשם ר"ש אמר: אילו מצאה מנוח לא הייתה חוזרת. ודכוותה 'היא ישבה בגויים לא מצאה מנוח' - אילו מצאה מנוח לא היו [ישראל] חוזרים. ודכוותה 'ובגויים ההם לא תרגיע ולא יהיה מנוח לכף רגלך' הא אילו מצאה מנוח לא היו חוזרים" זהו כלל בדוק. ברגע שיש מנוח, לא חוזרים. "מנוח עם הארץ היה... וילך מנוח אחרי אשתו" - הלך אחרי בית, אחרי מקום טוב.

על זה צריך לבכות - על החורבן שנבע מתוך החורבן, וצריך להבין את החורבן במלואו. לפני חצי שנה היה כנס של יהודים אשר שירתו בצבאות זרים במלחמת העולם השנייה. היו שם יהודים שלחמו בצבא פינלנד במלחמת העולם השנייה, והרי הפינים היו בעלי ברית של הנאצים ולחמו נגד הרוסים. היה שם מטומטם אחד שכתב שהוא לחם כל כך באומץ, שהגרמנים רצו לתת לו עיטור, והוא התגאה בזה שסירב לקבלו. זאת הגלות: יהודי מגיע לאי-שם, ולוחם עם הנאצים נגד העם שלו. על זה חייבים להתאבל ולבכות! ואם ח"ו תהיה מלחמה בין ישראל לאמריקה, הרבה יהודים יילחמו בצבא האמריקאי נגד ישראל, והם יילחמו באומץ. לא מעט מהם התנגדו למלחמת ויטנאם, אך להילחם בישראל הם חושבים שמותר.

בתשעה באב נשב בתענית ובעינוי נפש. לגבי יום הכיפורים לא כתוב "תענית", אלא עינוי נפש. אך מה שווה תענית ללא עינוי נפש? פולחן! כאשר יהודי ממש בוכה ומרגיש "היכן המשיח, היכן הגאולה?" - זהו עינוי הנפש. חייבים להפוך את המצוות לרגשות. הן חייבות להיות חלק מהאדם. צריך שהוא ירגיש את הדברים בלי להסתכל בהלכה, שהוא ידע בדיוק מתי צריך לאהוב ומתי לשנוא, מתי להתאבל ומתי לשמוח. זה חייב להיות חלק ממנו.

מספרים על חסיד אחד שסיפר לאדמו"ר על עצמו כמה הוא מתענה: אוכל רק ירק, שותה רק מים, שם מסמרים בתוך הנעליים ובחורף מתגלגל עירום בשלג. הרבי לקח אותו לחלון והראה לו סוס עומד בשמש, ואמר לו: "הוא אוכל רק עשב, שותה רק מים, יש לו מסמרים ברגלים ובחורף הוא מתגלגל בשלג עירום, אך הוא סוס!" המידות חייבות להיות חלק מהאדם, וצריך להתעלות ולהתקדש בדרך זו.

צריך ללכת ולזעוק את האמת, שאנו חייבים לצאת נגד החורבן, החורבן הנפשי של האדם. צריך לומר את האמת בגלוי וללא פחד, גם אם זה נגד רבנים וגדולים אשר מעוותים ומסלפים. הם יושבים בגלות, ונותנים הכשר לחזיר הגלותי,והם יודעים שזה שקר! הרב משמש דוגמה חיה של עיוות ושקר בהישארו שם. אתם יודעים מה זה תשעה באב בבוורלי הילס? השקר הזה! וזה גם בארץ ישראל! היום הופיע בעיתון שהשנייה ברשימה של "מימד" אמרה שהדמוקרטיה תפסה את מקומה של המלכות. חייבים לצאת ולומר את האמת, וזה אפשרי רק כשהאמת היא חלק מהאדם. כשהאמת מורגשת באופן טבעי, אפשר להעביר אותה לזולת, אך כל עוד זה לא דבוק בנו, איך אפשר להעביר זאת לזולת? השנה נזכה סוף סוף לגאולה ולביאת המשיח, וימלא שחוק פינו, אמן ואמן.

"ויבכו העם בלילה ההוא"

"אמר רבה אמר ר' יוחנן - תשעה באב היה, אמר להם הקב"ה - אתם בכיתם בכיה של חנם, ואני קובע לכם בכיה לדורות" .

"וימאסו בארץ חמדה" .

"אין דבר שיהודי אורתודוקסי זקוק לו, ואיננו נמצא כאן..."

 היה זה ליל המרגלים. הלילה בו "מאסו בארץ חמדה". האנשים אשר לא רצו לעזוב את ארץ מצרים עבור הארץ המובטחת - ארבע חמישיות מכל בני ישראל אשר שמחו מאד להשתחרר מעבדות, אך לא הייתה להם כל כוונה לעזוב את סירי הבשר שבארץ גושן שבמצרים; כולם כבר מתו עוד במכת חושך . וכעת היו אנשים אשר היו מוכנים לשוב למצרים, שעה שהקריאו מתפריט התאוות - "זכרנו את הדגה... ואת הקישואים ואת האבטיחים ואת החציר ואת הבצלים ואת השומים" .

העם היחיד בהיסטוריה אשר היה מוכן להמיר את ארצו תמורת בצלים ושומים.... העם אשר, כאשר שבו המרגלים מלתור את הארץ בכדי לדווח על ענקים ועל ארץ אוכלת יושביה, תוך בכי - "לא נוכל לעלות אל העם כי חזק הוא ממנו" , קרא בתגובה - "נתנה ראש ונשובה מצרימה" .

ויבכו העם בלילה ההוא. הלילה בו מאסו בארץ טובה, בארץ חמדה, בארץ אותה בחר ה' עבורם, הארץ אותה הוא ציווה עליהם להוריש ולשבת בתוכה. הם בכו לשווא באותו הלילה, ובתור עונש שמימי קשה של מידה כנגד מידה, קבע הקב"ה לדורי דורות את אותו הלילה בו בכה היהודי עבור גלות בו חפץ לחיות כליל הזיכרון הלאומי להגליית עם ישראל מארצו. הדבר שבכו למענו - אותו הם קבלו - על כל ההשלכות הקשות, המרות והנוראיות הנובעות ממנו - גלות.

בנים אנחנו לאבותינו; דבר לא השתנה. האבות חלמו על חיים במצרים, שם דבר לא היה חסר - דגים, קישואים, חציר, אבטיחים, בצלים ושומים. בניהם חיים באושר ובנחת בלוס אנג'לס ומכריזים בשמחה - "אין דבר שיהודי אורתודוקסי זקוק לו, ואיננו נמצא כאן...".

"על אלה אני בוכיה, עיני עיני ירדה מים!" - כך קונן ירמיהו בשעה שראה את היהודים מאבדים את מולדתם והולכים לגולה.

מה היה אומר, איזו קינה היה מקונן, כמה מים היו יורדים מעיניו, אילו ראה את היהודי - "היהודי הדתי" של לוס אנג'לס - מבזה באופן כה בוטה את הארץ, כה עיוור ואדיש, כה ערום וחסר כל רגישות מינימלית לקדושה ולטהרה, כולו שקוע בסירי הבשר הכשרים למהדרין בגלות של הגוי, כך שלא חסר לו כלום, כך שהוא רואה את הגלות בתור מקומו הטבעי, כך שמתוך שביעות רצון הוא מואס בארץ חמדה, בארץ קדושה, בארצו של ה', והוא מצהיר מתוך עליזות ושמחה יתרה המהולה בבוז - "לוס אנג'לס! אין דבר שיהודי אורתודוקסי זקוק לו, ואיננו נמצא כאן...".

דבר אינו חסר להם. חוץ מארץ הקודש; חוץ מקדושת הארץ הנבחרת; חוץ מהארץ בה ציווה עלינו האלוקים לגור; חוץ מריבונות במדינה משלנו; חוץ מהארץ אשר בגלל שאבותינו מאסו בה לפני 3,000 שנה, הביאו עלינו תשעה באב של צער ואסונות, אותו אנו הופכים כיום לבדיחה, בדיחה מרה.

כמה שהיהודי הזה מואס בארץ, וכמה שהוא הולך לשלם על כך! איך שהוא יושב לו על הקרקע בבברלי הילס בתשעה באב ועושה צחוק מיום החורבן והגלות, בה בשעה שאינו חש על עצמו לא כאב, לא חורבן ולא גלות. איך שהוא בונה לעצמו תשעה באב, הוא, היהודי שכה מאס בארץ ואשר בחר בבית הקברות של הגויים.

ואכן, הם צודקים ככל שמדובר בבתי-קברות; באמת לא חסר למי ששוכב שם יותר מדי. בבית הקברות של הגלות, לא חסר ליהודי דבר. ועל כך מבכים בשמים, ועל כך מבכה גם אני. אני מבכה על האורתודוקסיה אשר כבר מזמן התרחקה כברת דרך ארוכה מדת האמת. על התורה אשר כה עוותה, עד שלא ניתן להכיר אותה בכלל. על תשעה באב שאין לו כל משמעות בבברלי הילס ובבורו פארק ואשר בצורה המושחתת בה הלכותיו מקוימות בידי אותם אנשים - הוא מוליד עוד תשעה באב, אשר תוצאותיו תהיינה נוראיות מכדי שנוכל להעלות על הדעת עבור כל אלו אשר בגיל ובשמחה מואסים בארץ חמדה.

מעטו של הרב בנימין זאב כהנא הי"ד

מה משמעותו של תשעה באב בימינו?

אין ספק, שתשעה באב בדורנו, אינו יכול להיות כתשעה באב בדורות הקודמים. אם בדורות עברו תשעה באב היה יום של בכיה על החורבן והשתוקקות לגאולה ולבנין - הרי בדור שהגאולה החלה בו והארץ נגאלת משממונה ונבנית, דור בו מתממשים דברי הגמרא: "'ואתם הרי ישראל ענפיכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל כי קרבו לבוא' ... אין לך קץ מגולה מזה" - אין ספק שלא די לבכות ולהשתוקק. שהרי מה שוה 'השתוקקות', כאשר האפשרות לפעול למען הענין אליו אתה, כביכול, משתוקק - הוא לפניך, ואילו אתה ... אינך עושה דבר?!

ולכן- מצד אחד, אין ספק שאין לבטל את התענית, שהרי בית המקדש עומד בחורבנו הנורא ומסגד משוקץ עומד על הריסותיו, והגאולה השלמה עדיין לא הגיעה. אך מצד שני, הרי בידינו הדבר! החלת הריבונות על ארץ ישראל בידינו היא! זה שבית המקדש לא קומם עדיין - זה לא בגלל טיטוס ולא בגלל המופתי, אלא בגלל המחדל שלנו! זה שמרבית העם אינו חי בציון - אינו בגלל חוסר אפשרות, אלא, אדרבא, בשנים האחרונות הביא ה' את המצב לכך, שלראשונה מאז החורבן כל היהודים מכל קצוות העולם יכולים לבוא בקלות ולחיות בארץ ישראל! כמה עצום!

ממילא, ברגע שלא ממשים את הדברים, האם אין מעורבת בדמעות ובקינות הממלאות את חללו של היום לא מעט צביעות? אימרו אתם...

בוכים על החורבן? אז למה לא עושים משהו בנידון? ועל כן בתשעה באב צריך אמנם לבכות ולומר קינות כנהוג - אך גם למהר לאחר מכן לעלות להר הבית כהלכה, כדי להוכיח לה', לעם ולעצמנו, שלא סתם מילאנו איזה צו פולחני חסר משמעות -אלא התכוונו לכל מילה ולכל דימעה. כי לא די לחכות למשיח - צריך להביא אותו. והדבר אפשרי - במהרה במעשינו - אמן!

משהו קרה מאז נפוליאון...

מספרים שפעם אחת עבר נפוליאון ליד בית כנסת בתשעה באב, נכנס פנימה וראה יהודים יושבים על הארץ ומקוננים והוא שאל: "מה קרה?" וענו לו שהם בוכים על בית מקדשם שחרב. "לפני כמה שנים קרה הדבר?" – שאל נפוליאון - "לפני אלף וחמש מאות שנה" - נענה. "אם כן" - הפטיר נפוליאון - "מובטח לכם שיבנה שוב. עם שמסוגל לבכות במשך כל כך הרבה זמן על ארצו ומקדשו שחרבו, מובטח לו שישוב ויגאל.

סיפור זה יפה ונאה היה במשך כל שנות הגלות. אין ספק, שזהו סיפור שהיה בו מאוד כדי לעודד עם מסר נכון מאוד, וכבר אמרו חז"ל מסר דומה (אם כי מדוייק הרבה יותר): "כל המתאבל על ירושלים - זוכה ורואה בשמחתה".

הסיפור כבר לא נכון

כל זה נכון היה בזמן שישבנו בגלות, כבולים ומעונים תחת יד הגויים, ולא יכולנו לעשות דבר. אז נכון וראוי היה לבכות (בלב שלם) על חורבן בית מקדשינו, על גלותינו ועל גלות השכינה. ואכן, כשגוי כמו נפוליאון (שהיה גם בעל שכל) ראה את המחזה המדהים הזה שאנשים יושבים ובוכים על מאורע שקרה יותר מאלף וחמש מאות שנה קודם לכן - לא יכול היה שלא להשתומם, וגם להבין שעם הנצח שחי את העבר, יחיה גם את העתיד ויכבוש גם את העתיד.

אבל כמה וכמה דברים קרו מאז נכנס נפוליאון לאותו בית כנסת.

אז - ארץ ישראל היתה חריבה, והיום - בנויה בחלקה הגדול מאוד. אז - יהודים בדרך כלל רק חלמו לעלות לארץ, והיום - קרוב למחצית מבני העם היהודי חיים בארץ ישראל ושולטים בה. אז - המקסימום שהיה אפשר לעשות היה: לבכות, והיום ...

בידינו!

והיום?? האם תפקידינו גם היום הוא רק לבכות?? האם אין זה מגוחך לעמוד ולבכות, שם למטה, ליד הקיר (הכותל) של הר הבית על חורבן הבית וחילול ליבה של ירושלים, כאשר בידינו - בידינו! - לקומם את העיר משפלותה, להוציא את הזרים השועלים המחללים את העיר והקודש, ואף לבנות את בית המקדש!

האין זה מגוחך "לבכות" על חורבן שבידינו וכשאנו אומרים "בידינו", ברור שהכוונה היא שהמשימה ניתנה בידינו ע"י הקב"ה זה שהחריב את הבית וזה שמבקש מאיתנו לבנותו! לגאלו, ושאנו נמנעים מלעשות כן מק"נ סיבות וטעמים שונים ומשונים??

נצרף מעשה לבכי

אחינו! הגיע הזמן שנבין שמשהו קרה מאז נכנס נפוליאון לאותו בית כנסת מושפל בגלות, ועד ימינו אלה בהם חולל ה' עימנו ניסים ונפלאות שכמותן לא ראינו מאז יציאת מצרים! מי שבכה, ורק בכה, בזמן נפוליאון - יפה עשה, ובכיו היה כנה! מי שהיום רק בוכה ולא מקשר את בכיו עם מעשה אקטיבי - אין לבכיו משמעות. ואילולא דמיסתפינא היינו אומרים שבכיים הוא בכי הצבועים. שהרי הקב"ה זועק באוזניהם: "מה תצעק אלי? דבר אל בני ישראל - ויסעו!" מה לך בוכה? קום ועשה מעשה שיגאל את שכינתא מגלותו! נקום אנו ונצטרף לאלו שמוכנים לא רק לבכות אלא גם לעשות!

הנסיון הכושל לחסל את נבואת האמת ואת אומריה

את מגילת "איכה" כתב ירמיהו הנביא לא כקינה שנכתבה אחר מעשה, אלא היא נכתבה על ידו מספר שנים לפני החורבן כנבואה וכאזהרה. וכתיבת מגילה זו היתה דבר מסוכן.

נבואת זעם בבית ה'

כאשר הקב"ה בא וציוה את ירמיהו שעליו לכתוב את מגילת האזהרה הזו, ולהקריא אותה בבית ה' בשעה שהעם מתאסף שם בהמוניו - היה ירמיהו עצור (כנראה מדובר על מעין "צו הגבלה" שלא יצא משטח מסוים), בעקבות בצוע אותה 'עבירה' עצמה - שניבא את חזות ה' הקשה על ישראל. השלטון פחד שדברי ירמיהו יביאו להתערערות סמכותו בעם, ועל כן עצר אותו. 'מעצר מינהלי'...

הנביא ממשיך ומספר, שמכיון שירמיהו עצמו לא יכול היה להגיע לירושלים ולנבא את דבר ה' בעצמו - שלח את תלמידו הנאמן ברוך בן נריה למלא את השליחות. ברוך עשה את שצווה, וערך 'עצרת עם' בבית ה' בה ניבא את דבר ה' המרגיז והמאיים...

השרים, שהיו כנראה טובים מאלו שלנו היום, הזדעזעו מהדברים הקשים. הדברים לא הותירו מקום לספק: חורבן איום עומד לבוא על ירושלים, חורבן שגם הם עצמם לא יצאו ממנו נקיים. הם הבטיחו לברוך בן נריה שיביאו את הדברים לפני המלך יהויקים, אולי ישוב מדרכו הרעה. אך מאחר שהם הכירו את מלכם היטב, יעצו לברוך בן נריה, שהוא וירמיהו רבו יסתתרו – "ואיש אל ידע איפה אתם" .

האמת מועלית על המוקד

חז"ל מספרים, שכאשר הובאה המגילה לפני המלך יהויקים, והחלו להקריא אותה בפניו - הוא לא התרשם בתחילה מהדברים. ומדוע? כי כל עוד קראו לפניו את שני הפרקים הראשונים שמדברים רק על אבילות ירושלים והעם, הדבר 'לא הזיז' לו כיון שהוא חשב לעצמו: לא נורא, גם אם הכל אמת, אלי לא תגיע הרעה. אך כאשר הגיע המקריא לפרק ג' שם נאמר "היו צריה לראש" , אמר: זה כבר נוגע לי, זה אומר שאני אאבד את מלכותי. ותגובתו המיידית? "ויהי כקורא יהודי שלוש דלתות וארבעה, יקרעה בתער הסופר והשלך אל האש אשר אל האח עד תום כל המגילה על האש אשר על האח!" – דרך קלה לפתרון בעיה קשה.

אך יהויקים לא הסתפק בזה. הוא ידע שיותר ממה שהמגילה עלולה לעורר תסיסה ולסכן את שלטונו, הרי שירמיהו נביא האמת החי, ותלמידו ברוך, הם מסוכנים פי כמה – והוא ציוה להביאם לפניו כדי להורגם. אך קרה נס – "ויסתירם ה'" , כפי שה' הבטיח לירמיהו עוד בתחילת דרכו, שאם ידבק בדבר ה' כל הנסיונות לחסלו לא יצליחו: "ואתה תאזר מתניך וקמת ודברת אליהם את כל אשר אנכי אצוך אל תחת מפניהם פן אחתך לפניהם. ואני הנה נתתיך היום לעיר מבצר ולעמוד ברזל ולחמות נחשת על כל הארץ למלכי יהודה לשריה לכהניה ולעם הארץ. ונלחמו אליך ולא יוכלו לך כי אתך אני נאם ה' להצילך" .

נבואת האמת חיה

ומה לגבי הנבואה השרופה? היא לא מתה. ה' נגלה שוב אל ירמיהו וציוה אותו לכתוב את המגילה מחדש, "ועוד נוסף עליהם דברים רבים כהמה" . הם, כדברי חז"ל , שני הפרקים האחרונים של איכה. ולגבי יהויקים שניסה להתעלם מנבואת ה', אמר ה': "ונבלתו תיהיה מושלכת לחורב ביום ולקרח בלילה" .

ה'נמשל' של כל זה הוא ברור ואקטואלי עד שאין צורך להרחיב בו. דבר ה' האמיתי מסכן גם היום את המשטר. לפיכך, הוא רודף את 'נביאי האמת', כולאם בכלא, והם אף מטרה לכדוריו. אלא שהצלחתם נגד הממשיכים בעקשנות לנבא את דבר ה' יכולה להיות מוגבלת. כי האמת מקבלת חיזוק והד נוסף מול הנסיונות לחנוק אותה.

השואה שבצל חורבן הבית

במהלך המרד הגדול נגד הרומאים והמצור על ירושלים, שבסיומם נחרב בית המקדש השני, אירעה אחת השואות הקשות בתולדות ישראל. לפי עדותו של יוסף בן מתתיהו ("יוספוס פלביוס"), נהרגו כמליון יהודים בירושלים ומאה אלף שבוים נלקחו לרומא. למרות עובדה היסטורית מחרידה זו, המודעות לשואה זו נמוכה ביותר. כל ילד יודע שבתשעה באב נחרב המקדש וישראל גלה מארצו, אך מעטים מודעים למותם של מספר כה רב של יהודים.

הדבר תמוה מאוד. הרי ידועים דברי חז"ל שחסד עשה הקב"ה ששפך חמתו על עצים ואבנים (בית המקדש) במקום על ישראל עצמם, שהיו ראויים להשמדה על עוונותיהם. ואם כן, הקושי כפול: א. וכי מליון הרוגים נחשב כאילו "שפך הקב"ה כעסו על עצים ואבנים"? ב. מדוע הפכה השחיטה הגדולה הזו לדבר שולי באבל של תשעה באב? וכי חיי אדם פחותים בחשיבותם מעצי ואבני בית המקדש?

לשם מה חיים?

לא ניתן להתחמק מהצורך לסדר את מערכת הערכים שלנו בצורה שונה מהמקובל ע"פ ערכי המערב. כי על פי הרעיון היהודי, הקיום הפיזי הוא לא הערך העליון, אלא יש מטרה לחיי היהודי, שבלעדיה, חשיבות החיים היא משנית.

זו הסיבה, שהזועה הגדולה של ההרג ההמוני שאירע במהלך המצור, התגמדה אל מול החורבן של בית המקדש וגלות ישראל מארצו. מפני שכשעם ישראל אינו בארץ החיים, ארץ ישראל, וכאשר מקדשו חרב - אין הוא יכול למלא את יעודו השלם, ואם כן, כביכול, למה לו חיים?!

הדבר בא לידי בטוי מחריד, במסופר על רבים מהיהודים, שכאשר ראו את הלהבות אופפות את המקדש, אבדו עשתונותיהם - והם פשוט קפצו לתוך האש ונשרפו חיים! הם לא יכלו לקלוט כיצד עם ישראל יוכל להתקיים בלי בית המקדש! אין ספק שאחרי שנים ארוכות של גלות, הרעיון הזה נשמע מוגזם מדי. וכי בגלות לא קיימנו מצוות? וכי בלי בית המקדש איננו ממלאים את היעוד שנתן לנו ה'? והתשובה הברורה היא: לא. כל הקיום של המצוות בגלות הוא "בדיעבד". כי התורה ניתנה לנו כעם קדוש בארצו, ובגלות הפכנו לדת של יחידים. לכן, אמרו חז"ל שכל קיום המצוות בגלות הוא רק כדי שלא נשכח אותם כשנחזור לארץ ישראל, והמשמעות האמיתית של קיום תורה ומצוות - תחזור.

השמדה - לא; עונש - כן

בכך נוכל לענות על שתי השאלות שפתחנו בהן: כשישראל חטאו ובית המקדש הפך ל"מעון פריצים" - מן הדין, היה צריך ה' לכלותנו, ח"ו. אבל מפני שהקב"ה אוהב אותנו, וקשר את שמו (את קיומו, כביכול) - בשמנו, הוא קבע שלעולם לא תהיה השמדה טוטלית של עם ישראל. לכן החליט לשפוך חמתו על עצים ואבנים, להחריב את המקדש במקום לכלות את מחלליו. זה לא שלל אפשרות לעונש גדול לישראל, בדמות שואה המונית ויציאה לגלות (העונש החמור ביותר). עם זאת מובטח שהשמדה מוחלטת לא תהיה, ובסוף תהיה גאולה, ועם ישראל ישוב ליעודו השלם בארצו ומקדשו.

כך מובן גם, מדוע גיא ההריגה הגדול בירושלים נרשם כעובדה שולית ביחס לחורבן עצמו. כיון שברגע שעם ישראל גולה מארצו ואין בית מקדש - החיים עצמם הופכים לטפלים. יתרה מזו, כל אסונות הגלות - האינקויזיציות והשואות – טפלות הן לגלות ולחורבן עצמם. החסרון הרוחני של המקדש, הוא גם הסיבה לאסונות הגופניים שבאים עלינו. כי הא בהא תליא!

פעילות להשבת השכינה מגלותה

לכן, הפעילות למען ארץ ישראל, למען בנין בית המקדש וטיהור הר הבית, מרכז החיים של עם ישראל - אינם דברים ששייכים רק למתעניינים ב"פוליטיקה". אלא הם הדברים שכל ירא שמים, אוהב ישראל וכואב את גלות השכינה - חייב לשים אותם במרכז חייו. כי בהם תלוי קיום כל המצוות. בהם תלוי החזרת עם ישראל לחיים!