נאום בעת הדיון על הודעת הממשלה על הטבח בנמלי התעופה ברומא ובווינה כ' טבת תשמ"ו (1.1.86)
נאום בעת הדיון על הודעת הממשלה על הטבח בנמלי התעופה ברומא ובווינה
כ' טבת תשמ"ו (1.1.86)
מאיר כהנא (תנועת כך):
---------------------
אדוני היושב-ראש, כנסת
נכבדה, "כי תצא למלחמה על אויבך" - פסוק בחומש - אומרים חז"ל: "מה הוא 'על
אויבך'? אמר הקדוש ברוך הוא: בואו עליהם כאויבים. כשם שאינם מרחמים עליכם, כך אתם
לא תרחמו עליהם".
חברי הכנסת, דבריו של ראש הממשלה הם, לצערי, דברי הבל, שהם
אחיזת עיניים ומסווה לחוסר אונים. הם מבטיחים לנו רק את המשך הטרור והרצח, חס
ושלום, את המשך שפיכות דמים של יהודים, אנשים, נשים וטף. ראש הממשלה, שאינו מבין
ואינו רוצה להבין ולאמץ את התפיסה היהודית של היהדות איך לצאת למלחמה נגד אויבינו
הארורים והמקוללים השואפים להשמידנו; ראש הממשלה השקוע כל-כולו בתפיסות, בערכים,
במושגים הזרים של הגויים, של התרבות המערבית הנוכרית; ראש ממשלה של מתייוונים שאינו
מסוגל לאמץ את התפיסה היהודית ולבצע את הפעולות היהודיות שרק הן ישימו קץ לטרור,
לרצח ולטבח של בני עמנו. אם נפוצץ את בסיסי הטרור בלוב או בתימן או בטוניס, וכי
נשים קץ לטרור? רק תמים או נוכל יענה "הן". ראש הממשלה אינו מוכן להבין, שאת הטרור
נמגר אך ורק כאשר נשתחרר מהמושגים הגויים והמטורפים של "טוהר הנשק", של רחמנות כלפי
אויבינו, רחמים מסולפים המכונים על-ידי גדול המפרשים הרמב"ן כ"רחמנות של
טיפשים".
נתחיל לחסל את הטרור רק כאשר נבין שהמלחמה חייבת להיות ללא רחמים,
ללא חסד, ללא הגבלות, עד חורמה, מלחמת מצווה, מלחמת חובה, מלחמה ברוטלית, ללא פשרות
וללא רחמנות של טיפשים. ובכן, מצד אחד חייבים אנחנו לפנות עורף לתפיסה האווילית של
ראש הממשלה, הגורסת שכאשר נמצאים בסיסי הטרור במדינה ערבית "מתונה" כביכול, כגון
טוניס, יש לתקוף רק את הבסיסים ולא לפגוע, חס ושלום, באוכלוסייה המתונה -
יוק.
אם רצוננו לשכנע מדינה, המעניקה למחבלים חסות, נשק ומימון, לגרש את המרצחים
מגבולותיה, לפנינו רק דרך אחת: לתקוף את המדינה ההיא, את תושביה, לגרום לה סבל
ואבל, לשפוך את דמה כפי ששפכו את דמנו המרצחים שמצאו בה מנוחה ומחסה. רק כך, רק
כאשר המדינה "המתונה" - יוק - תסבול, תרגיש על בשרה את הטרור הנגדי שלנו, רק אז
תקום היא בפניקה ותגרש מתוכה את המרצחים.
זאת ועוד. המרצחים מכנים את עצמם
"פלשתינים" ורואים את עצמם כחלק מעם מסוים. הם מכריזים כי הם המנהיגים והראשים של
העם הזה ובשמו ולמענו הם לוחמים. ואם כן, עלינו להבין ולאמץ את התפיסה האמיתית,
שמלחמתנו אינה נגד כנופיה זו או כנופיה אחרת. אבו-נידל, ערפאת - זו נבלה, זו טרפה,
אבל המלחמה אינה נגדם כי אם נגד העם אשר הם עומדים בראשו, שאותו הם מייצגים, העם
הפלשתיני, כביכול, המשבח אותם ושש לשמוע על כל פעולה נגד הציונים
והיהודים.
אם יש את נפשותינו לדעת איך לקומם את העם, המכונה "פלשתיני", נגד
הכנופיות, דעו שהדרך היא להעניש את העם עצמו אחרי כל פעולת איבה. אם אחרי כל מעשה
רצח נגרש כמות גדולה של "פלשתינים", כביכול, מארץ-ישראל ונגרום לעם הזה, השואף כולו
להשמידנו, סבל ויגון כפי שנגרם לנו על-ידי גיבוריהם, אזי הם עצמם יתקוממו מתוך פחד
נגד הכנופיות. "ואם לא תורישו את יושבי הארץ מפניכם, והיו לשכים בעיניכם ולצנינים
בצדיכם".
חברי הכנסת, אמרו חז"ל: "כל מי שנעשה רחמן במקום אכזרי, סופו שנעשה
אכזרי במקום רחמן". דברי חז"ל כדרבונות. במלחמת העולם השנייה לא היססו בעלות-הברית
להפציץ את ערי הגרמנים, בהבינן כי המלחמה אינה מוגבלת רק נגד המפלגה הנאצית, יימח
שמה, כי אם נגד העם הגרמני כולו, ובאכזריות טהורה, באכזריות של חכמים, הפציצו,
השמידו, הרסו את העם ששאף לכבוש את העולם ולהפילו לתוך כבשן אש של רשע וזדון. ובכן,
מלחמתנו אינה שונה בכהוא זה.
אך יותר מזה. הסכנה האמיתית אינה נעוצה ברומא,
בווינה או בחוץ-לארץ. לא שמענו מלה אחת מראש הממשלה על הסכנה לחיינו, לחיי היהודים
בקרב הארץ. אתמול נדקר יהודי על יד שעלבים. לפני כחודש נרצח חייל ונשרף - ומי יודע
אם לא היה עדיין בחיים - שלושה קילומטרים מביתו בפתח-תקווה. יהודים נדקרים כמעט כל
שבוע בשער-שכם בירושלים הבירה. אויבינו הכניסו בנו פחד בבית שלנו, ועוד ידם נטויה.
כמה עוד יהודים יירצחו, חס ושלום, בתוך הבית בגלל סירובנו המטופש והמרושע לטפל
באויבינו, אשר אינם נמצאים בלוב או בדרום-תימן או בטוניס כי אם בתוך
ארצנו?
חברי הכנסת, הסכנה האמיתית היא מבית. כאשר כמעט 70% מערביי המדינה
הפסיקו לכנות את עצמם "ערביי ישראל" כי אם "פלשתינים", וכאשר שד הדמוגרפיה מאיים על
המדינה היהודית; כאשר ראש הממשלה מסרב, מתוך פחד נפשי, להתייחס לסכנה האמיתית
- דעו שמר, מר עתידנו. אך ברצוננו ובניגוד לרצוננו נצטרך בעתיד הקרוב להתייחס
לסכנה של העם המכונה "פלשתיני" היושב בתוכנו ושואף להחליף את המדינה היהודית
ב"פלשתין". "רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות בידם" - פסוקו של דוד המלך, עליו השלום,
עומד כנר לרגלינו. "רוממות אל", תפילה ופנייה לאבינו שבשמים, אמונה וביטחון בשם
צבאות, מקור הכוח והניצחון. חזרה בתשובה, קבלת עול המצוות, חזרה לעם הקדוש והנבחר
שהיא ייעודנו. "וחרב פיפיות בידם" - מלחמה עד הסוף, נמרצת עד חורמה, בלא הגבלות נגד
אויבינו העם הפלשתיני ונגד כל מדינה התומכת בו ובפעולות האיבה נגד העם
היהודי.
ואני מסיים בציטוט מהתלמוד: "כל זמן שהרשעים שולטים בעולם כביכול,
אין הקדוש ברוך הוא יושב על כיסאו". אימתי יושב? - שנאמר: "ועלו מושעים בהר ציון
לשפט את הר עשו, והיתה לה' המלוכה".
© כל הזכויות שמורות