הקדמה

הקדמה

הקדמה

היה לי קשה להחליט למי להקדיש את הספר הזה. יש כל כך הרבה גיבורים בסיפור הליגה להגנה יהודית: כל הצעירים — וגם לא כל כך צעירים — אשר השקיעו ימים ולילות, אשר הקריבו מכספם ומזמנם, אשר טיפסו על הברקידות, נאבקו, הסתכנו, וישבו בכלא. לייחד מתוכם אחד, עשרה, חמישים? לא ייתכן לוותר ולוּ על אחד.

ואז עלה בי הרעיון להקדיש את הספר ל"אנטי-גיבור". הכוונה למי שמסמל את הסיבות להקמת הליגה, מי שבגללו נאלצה הליגה לפעול. הרי אילו הוא וכל מה שהוא מייצג לא היו קיימים, לא היה צורך בליגה.

רעיון מצויין, חשבתי לעצמי. התחלתי לחפש "אנטי-גיבור" מתאים. גם זה לא היה קל. שוב, היו כל כך הרבה, ולא רציתי לוותר — ולוּ על אחד. חשבתי על הארגונים היהודיים: הקונגרס היהודי-אמריקאי, בני ברית והליגה נגד השמצה, הוועד היהודי-אמריקאי, הראביים הרפורמיים מהוועידה המרכזית של רבני ארצות הברית, התאחדות הקהילות היהודיות-אמריקאיות וכל שאר הגופים שהיו אחראים לגסיסת הזהות היהודית, שהרסו דורות של יהודים צעירים אשר ברחו בסלידה ובבלבול מזוועת ה"יהדות" האמריקאית שפיתחו האנשים והארגונים האלה.

חשבתי גם על היהודים הבכירים בארגונים האלה. הם היו עסוקים כל כך במאבקים שונים ומשונים, מוויאטנם ועד מוזמביק. את כאבם של השחורים במיסיסיפי הם כאבו עד עמקי נשמתם, אך מאחיהם מוכי העוני בערים ומאחיהם בברית המועצות ובסוריה התעלמו בבוז. חשבתי על האייזנדרתים, המסלואים, הפורסטרים ועל כל המתבוללים ששימשו כמנהיגים לששת מיליון (שוב!) היהודים-כבשים האומללים שבארצות הברית.

חשבתי גם על ההורים המקריבים את ילדיהם על מזבח ה"בר-מצווה" הטמא; על הראביים שמוכרים את עצמם בטמפלים שלהם (הממומנים על ידי כל מיני שירותי קייטרינג); על ליאו פפר מהקונגרס היהודי-אמריקאי, אשר כל הזמן רץ לבתי המשפט כדי לדאוג שאף פרוטה של סיוע ציבורי לא תלך לחינוך יהודי. והוא עושה זאת תוך כדי מאמציו להציל את היהדות מ"הסכנה הנוראה" שמהווה נוכחותם של עצי חג המולד על המדשאה של עיריית ויאומינג.1

אז ניסיתי להקטין את הטווח. אולי אפשר להזכיר את הסינֶגוג הענק החדיש בסיריקיוּז בו דיברתי פעם. אמרו עליו שהוא עלה כל כך הרבה כסף עד שההנהלה ביקשה מהראביי לקצץ מתקציב לימודי היהדות לילדים...

חשבתי על סמואל לואיס גייבר, עליו יסופר עוד. הוא היה פקיד בסניף פילדלפיה של ה- ADL שמסר שמות של יהודים לאֶף.בִּי.אַיי. (שירותי החקירה והביטחון האמריקאיים), ובכך כלל את עצמו בין אלה שאומרים עליהם שלוש פעמים ביום בתפילת העמידה "ולמלשינים אל תהי תקווה...".

ואז חשבתי על סניף "בני ברית" בלוס-אנג'לס, בו דיברתי ערב אחד בתשל"א (1971). בזמן שישבתי ליד השולחן הראשי וחיכיתי לתורי לדבר, נודע לי למרבה פליאתי שפקיד בכיר באותו סניף (הגדול ביותר בקליפורניה) נשוי ללא-יהודיה. בעוד אני מנסה לעכל את השיגעון היהודי שבעובדה המדהימה הזאת, שמעתי שאחד הנואמים אומר שפרוייקט השנה של הסניף יהיה בניית מגרש באולינג חדש בשביל השחורים.

אכן, אסור לשכוח ארגון יהודי כזה. אנשים כאלה חייבים להיות מונצחים לעד. למה? כדי שנדע מֵאַיִן היגיעה השממה הזו שנקראת יהדות אמריקאית, עם הסכיזופרניה והאנרכיה, עם היהודים האבודים המחפשים בטירוף שורשים. התשובה היא לפניך. מבארות אלה יצאו מים מורעלים אלה.

ובכן, לאלה, ל"מנהיגים" האומללים של יהדות קליפורניה בסניף "בני ברית" של לוס אנג'לס — יהודים אנטי-גיבורים מושלמים — מוקדש הספר הזה.

ולגבי חברי הליגה שהשקיעו כל כך הרבה, שמסרו נפש למען אחיהם ולא קיבלו דבר בתמורה מלבד בוז, התקפות ובדידות — להם אין צורך בהקדשה, במעשה סמלי של הערכה. הם יודעים את ערכם.

וכדאי גם שיידעו שאינם לבד. הם בחברה טובה של יהודים, אשר בדומה להם נסקלו בזמנם באבנים, והיום זוכים להערכה: אברהם אבינו, משה רבנו, אליהו הנביא, ירמיהו הנביא, המכבים והאצ"ל.

לכם, פעילי הליגה, אוכל רק לחזור על הדברים שאמרתי בבית המשפט הפדרלי בתשל"א (1971) כמה דקות לפני מתן גזר הדין. אמנם פניתי לשופט, אבל בעצם דיברתי אליכם:

כאשר הייתי ילד בן חמש, לקחו אותי הורי ללמוד תורה. המשכתי זאת עד גיל 23. למדתי הרבה, הרבה דברים באותן תשע-עשרה שנים. יש דברים שנשארים לעד אצל האדם. אני חושב שמכל מה שלמדתי בכל אותן שנים, יש דבר אחד שנשאר איתי יותר מכל. כששואלים מהו יהודי, מהו הבסיס של "להיות יהודי", התשובה היא אהבת ישראל. קל מאד להגיד את זה. הרבה אומרים זאת; זה לא עולה הרבה. אך פירושה של אהבת ישראל אמיתית היא לעשות את מה שצריך להיעשות. אני כבר שלוש שנים עם הליגה להגנה יהודית. אני לא יודע מה יהיה הבוקר [מה יהיה גזר הדין], אך תמיד אראה את שלוש השנים האלה כשיאה של אהבת ישראל. הרווחתי מהליגה להגנה יהודית הרבה יותר ממה שהשקעתי בה, מפני שזכיתי להכיר בה אנשים שהיו מוכנים למסור נפש. נשאלתי היום על ידי כתב מה אני מרגיש, ואני רוצה לספר לכם מה אני מרגיש:

מסופר בתלמוד על רבן יוחנן בן זכאי, בשעה שהיה על ערש דווי, שנכנסו תלמידיו לבקרו. כיון שראה אותם, התחיל לבכות. אמרו לו תלמידיו: "מפני מה אתה בוכה? אין לך ממה לפחד, אתה בוודאי מזומן לעולם הבא". ענה להם רבן יוחנן בן זכאי: "אילו הייתי עומד לפני מלך בשר ודם, אשר יכול לגזור עלי ישיבה בכלא או לכל היותר ליטול את חיי הגשמיים, הייתי ירא. על אחת כמה וכמה צריך אני לפחד עכשיו, כשאני הולך לעמוד לפני מלך מלכי המלכים".2

אני לא שש להיות כאן, על אף שאינך אלא שופט בשר ודם. אני לא שש לשבת בכלא, למרות שזה בהחלט עלול לקרות. אולם יום אחד אצטרך לעמוד לפני שופט אחר. לידו יהיו, כך אני מאמין, הרבה נשמות. אני מאמין שאותן נשמות עומדות לידו, ובכל פעם שמגיע יהודי לעולם האמת, הם שואלים אותו: "איפה היית כשזעקנו?" אלה הן נשמותיהם של יהודי שואת אירופה, ותהיינה שם גם נשמותיהם של יהודי ברית המועצות. אני רוצה להיות מסוגל לענות: "הייתי שם, ועשיתי מה שיכולתי". אכן, ניסיתי לעשות את מה שיכולתי למענם. בין אם אשב בכלא, ובין אם לא, אני אמשיך לעשות את המוטל עלי. אני מקווה רק שחברי הליגה להגנה יהודית וכל היהודים — ללא קשר לתוצאות המשפט הבוקר — ימשיכו ויעשו את המוטל עליהם. תודה.

ולכל אלה שבזכותם סיפור הליגה להגנה יהודית הוא סיפור כה מפואר — תודה.