פרק ח - בכל צרתם

פרק ח - בכל צרתם

פרק ח

בכל צרתם...

  הליגה להגנה יהודית הצליחה לתרגם את המושג "אהבת ישראל" לפעילות רבת היקף שמפליאה בהישגיה. שונאי ישראל מכל הסוגים נאלצו להתמודד עם הקבוצה החדשה שהחלה פתאום להופיע בשטח מהר ובהתמדה. כמו שהתלונן "מנהיג" יהודי אחד ב"ניו-יורק טיימס"298: "הם מסוגלים לגייס כמעט מייד חמישים איש ממרכז העיר או שבעים סטודנטים. הם מאד יעילים בטלפון, ויש להם אנשים שאחראים לאסוף יחידות של כמה עשרות איש".

  ריבוי התחומים שבהם פעלה הליגה מתבטא בדוגמאות הבאות, בהן המיליטנטיות היהודית שיחקה תפקיד חשוב: בית החולים לינקולן ובית הספר לרפואה על שם אלברט איינשטיין   "ישיבה-אוניברסיטה", האוניברסיטה היהודית הידועה ביותר בארצות הברית, החליטה לפתוח בית ספר לרפואה אחרי מלחמת העולם השנייה. המטרה היתה להקל על יהודים צעירים שרצו ללמוד רפואה, אך נתקלו בהגבלות (מכסות, למשל) שהכבידו על ההתקבלות למוסדות. כך נוצר בית הספר לרפואה על שם אלברט איינשטייין כחלק מבית החולים לינקולן. זה היה בית חולים עירוני, היחיד באזור המצוקה של ברונקס הדרומית, אזור המאוכלס שחורים ופורטו-ריקנים (ויהודים עניים). בית הספר לרפואה ניהל את בית החולים והיווה את הצוות שלו.

  מעט בתי חולים זכו לצוות כה חם ומסור. למרות תנאים תקציביים קשים, התושבים העניים קיבלו טיפול מעולה. ובכל זאת, עלו דרישות ל"שליטה קהילתית" בבית החולים, באמתלא של "הזנחה גזענית של צרכי הקהילה המקומית". מאחורי הדרישות עמדו מיליטנטים פורטו-ריקניים299; כוונתם האמיתית היתה להכניס להנהלה שחורים ופורטו-ריקנים במקום היהודים. פעולות מחאה כמו השתלטויות והפרעות היו לתופעה שכיחה. בח' תמוז תש"ל (12 ביולי 1970) שנים עשר רופאים — אחד עשר פיליפיניים ואחד קוריאני — ביקשו להתפטר בגלל הטרדות ואיומים. אבל הצוות לא זכה לתמיכה, לא מצד העירייה ולא מצד ישיבה-אוניברסיטה. הפעילות הכוחנית הסתיימה לבסוף בכניעת העירייה, אשר מינתה פורטו-ריקני (ד"ר אנטרו לקוט) למנהל אדמיניסטרטיבי. כחודש לאחר מכן החזיקו מיליטנטים בד"ר ג'וסף סמיט, מנהל מחלקת גניקולוגיה, כבן ערובה במשך שש שעות. המתח היגיע לשיאו בחשוון (נובמבר), כאשר עלו דרישות לפטר רופא יהודי, ד"ר ארנולד איינהורן, ממשרתו כמנהל מחלקת הילדים (משרה שהחזיק בה שתים עשרה שנה), ולמנות במקומו את סגנו, ד"ר הלן רודריגז. הדיקן של בית הספר לרפואה, לייבל שיינברג, נכנע לדרישות. בתזכיר סודי הוא שיבח את איינהורן על שירותיו המעולים, אבל הוסיף שלצערו, מחלקת הילדים "מוצאת לנכון למנות מנהל מרקע אתני אחר". המסקנה המתבקשת מהקביעה המקוממת הזאת לא הועלתה: האם הצעד הבא יהיה דרישה שהדיקן ייבחר גם הוא על פי רקע אתני?

  אל תחשבו שהקהילה היהודית יצאה מהכלים כשנודעו לה הדברים הללו. הנרי שוורצטשיילד, חבר הוועדה לצדק חברתי של מועצת הסינגוגים של ארצות הברית, אמר שבתנאים מסויימים נכון שהקהילה הפורטו-ריקנית תעמוד על עדיפויותיה. אמנם רוב התגובות של היהודים היו כועסות, אך, כצפוי, נותרו ללא מעשה, ואחרי שבועיים של מחאה השלימו עם הסטטוס החדש. אנחנו בליגה זעמנו, והסיבה לכך היתה כפי שהיביע יפה אחד הרופאים: "אם זה מה שקורה ליהודים במוסד יהודי כמו 'איינשטיין', שהוא ה'בֵּייבִּי' של 'ישיבה-אוניברסיטה', איך אפשר לצפות להתייחסות טובה ליהודים מצד העולם הלא-יהודי?" לא ייאמן איך מוסד יהודי כמו "ישיבה-אוניברסיטה" היה כה חסר חוט שדרה, ולא תמך ביהודי.

  בסוף חשוון (נובמבר) החלטנו לפעול, ולנצל את חוסר חוט השדרה של "ישיבה-אוניברסיטה" לתועלת היהודים. אם הישיבה נסוגה תחת איומים, היא גם תחזור בה תחת איומים...

  שתי קבוצות של אנשי הליגה יצאו למחות. קבוצה אחת היגיעה למשרדיו של נשיא "ישיבה-אוניברסיטה", שמואל בלקין. אני הייתי עם הקבוצה השנייה, שהיגיעה למשרדי הדיקן שיינברג בבית הספר לרפואה "איינשטיין". פקדנו על כל העובדים לצאת מהמשרד תוך חמש עשרה דקות, ואז נעלנו את הדלתות. הודענו שנעשה שַמות במשרדים וננפץ פסל מאד יקר (בדמות ראשו של איינשטיין), אם המשטרה תנסה להיכנס. דרישתנו היתה פשוטה: רצינו הצהרה ברורה מבית הספר "איינשטיין" ומ"ישיבה-אוניברסיטה" שד"ר איינהורן יישאר בתפקידו.

  כל הלילה שהינו במשרד, כאשר אנשי העיתונות והמשטרה מחכים בחוץ. מידי פעם הכנסנו סטודנטים סקרנים שבאו להביע תמיכה. לבסוף, השערוריה החלה להעיק על ההנהלה, והרב עמנואל רקמן, סגנו של בלקין, התקשר והבטיח שאיינהורן יישאר.

  לפני ראש השנה תשל"ג, שלח לי ד"ר איינהורן כרטיס ברכה לראש השנה, וכך הוא כתב: "בהערכה על התעניינותך בטובתי ובהתנצלות עמוקה על כפיות הטובה שהיבעתי בעבר, עליה אני מאד מצטער ועליה שילמתי ביוקר". אני חייב להסביר את דבריו.

  באותו לילה שבו ישבנו במשרדו של הדיקן שיינברג, צלצל שם הטלפון. היה זה ד"ר איינהורן. הוא הודה לנו על מאמצינו, אך ביקש שנעזוב את המשרד, מאחר שהוא הרגיש שאין זו הדרך הנכונה. מה שעניתי לד"ר איינהורן היה משהו שרוב היהודים שבצרה, שהליגה באה לעזרתם, לא כל כך הבינו: "אנחנו לא עושים את כל זה רק בשבילך, ולא מעניין אותנו מה אתה חושב. אנחנו עושים זאת כי אתה כרגע מסמל רמיסת זכויות של יהודים. בכוונתנו לדאוג לשמירה על זכויות אלה, אם אתה אוהב את זה או לא".

  לזכותו של ד"ר איינהורן ייאמר שהוא הבין לבסוף את הנקודה החיונית הזאת, אשר רבים לא תפסו. למשל, כאשר הוקמה הליגה, ושביתת המורים היתה בעיצומה, עשרות מורים יהודיים שהיו בסיכון הצטרפו אלינו. אך המניע שלהם לא היתה אהבת ישראל אלא אהבת עצמם. כאשר השביתה הסתיימה, והליגה דרשה מהמורים לגלות אותה מסירות נפש שגילו למען מטרתם גם למען יהודים אחרים, רובם עזבו. התופעה הזאת חזרה על עצמה גם אצל יהודים אחרים שעזרנו להם: אצל סוחרים, אצל תושבי שכונות מצוקה ואצל תושבי פוריסט הילס. הם דיברו בסיסמאות, הם עטפו את המטרה האישית שלהם בעטיפה של "אהבת ישראל", אך הם בעצם נאבקו רק לטובת עצמם. כשהמטרה היתה אחרת, כשהתחיל להיות קשה, כשהמשטרה נכנסה לתמונה או כשביקשנו מהם להקדיש מזמנם או מכספם, הם נעלמו. אולי קשה להבין את העיקרון הזה, אבל חיוני שיהיה מובן: הליגה לא נאבקה אף פעם בעד יהודי משום שהיה שייך לקבוצת מצוקה מסויימת, אלא רק משום שהוא חלק מעם ישראל, אשר לגביו יש מצווה לא להתעלם מצרת הזולת: "לא תעמוד על דם רעך".

שנאת יהודים

  העמדות שלנו לגבי שונאי ישראל היו ידועות. אין יושבים לשולחן הדיונים עם מי שמטיף לתאי גזים או עם מי שתוקף יהודים פיזית ומאיים על זכויותיהם. הליגה הורתה לחבריה שאם מוצאים ברחוב נאצים ללא הגנה משטרתית, יש לשבור להם את הראשים. אולי זאת לא פעולה אלגנטית כל כך, אך היא יהודית ושפויה ונשגבה. בראיון שלי בירחון "פּלֵייבּוֹי" אמרתי: "אם ראש מפלגה נאצית אמריקאית מהווה סכנה ברורה ועכשווית ליהודי ארצות הברית, אזי לא לחסל אותו יהיה הדבר הבלתי מוסרי ביותר שאני יכול לחשוב עליו".

  בבוקרו של יום הפגנת הענק שלנו באדר תשל"א (מרץ 1971) בוושינגטון, פתאום הופיעה קבוצת נאצים סמוך לבית הלבן. הם החזיקו שלטים הקוראים לחיסול היהודים. לנו היה ברור מה צריך לעשות: הלמנו בהם מכות רצח, שברנו להם את השיניים ורק מעורבות המשטרה הצילה אותם מגורל גרוע יותר. כשה"קוּ-קלַקס-קלן" שרף צלבים בהַייטסטון, ניו-ג'רסי בניסן תשל"א (אפריל 1971), שלחנו מאה איש לצעוד בהפגנתיות במרכז העיר. יו"ר סניף הליגה בפילדלפיה, הרב הרולד נובוסלר, הסביר: "האנשים שם ידעו שאנחנו באים, והם גם ידעו למה. באנו להראות ל'קלן' בשפה שהם מבינים, שאם הם מתחילים עם יהודים, הם יצטרכו להתעמת עם הליגה". דרך אגב, הסניף בפילדלפיה בראשות נובוסלר ואחר כך בראשות רוס קֶלנֶר והסניף בלוס-אנג'לס בראשות אנשים כמו אירב רובין, סטיב סמסון ובּוֹבּ מֶנִינג היו לשני הסניפים הפעילים והמיליטנטיים ביותר מחוץ לניו-יורק.

  בלוס אנג'לס היתה סדרה של עימותים עם קבוצות ניאו-נאציות, שהיגיעה לשיאה בפיצוץ ובתקיפה פיזית בוועידה של התנועה הנאצית  NSRP 300.

  התנועה הזאת, קבוצת שנאה ותיקה שתקפה יהודים ושחורים, מונהגת על ידי ג' סטונר, מי ששימש פרקליט לרוצחו של מרטין לותר קינג, ופועלת מתוך מדינת ג'ורג'יה. בסיוון תשל"א (יוני 1971) התפרצה קבוצה של חברי הליגה, עם מֶנִינג, אֶד גסמן, ג'ן אוֹקִין וסַי גֵייבּר, לתוך אסֵפה של התנועה הזאת, וכתוצאה מפעולתם נשלחו מספר נאצים לבית החולים. התקפות אחרות מצד אנשי סניפנו בלוס-אנג'לס על התנועה הנאצית-אמריקאית301 הביאו לתסיסה מתמשכת בקליפורניה.

  כדי לפעול ביעילות נגד שונאי ישראל, היינו זקוקים ליהודים מאומנים, חזקים וקשוחים, ולשם כך יצרנו יחידה מיוחדת בשם "חיה"302. רצינו לפתח "חיות" יהודיות — יהודים שיודעים להילחם כחיות — שיפחידו את האנטישמים עד עמקי נשמותיהם. היחידה הזו תרמה רבות לשינוי התדמית היהודית בארצות הברית.

  כמה מרגש היה לאמן בחורים יהודיים גדולים וחזקים להגנה על יהודים, על כבוד יהודי ועל רכוש יהודי. ואיזו נחת היתה לראות שרבים מהם יוצאים לפעולות עם כיפה על הראש! בניגוד ליהודים שהתביישו לחבוש כיפות כי רצו לברוח מכל סממן שמראה שהם שונים, היהודים הצעירים הגאים האלה יצאו להגן על אחיהם עם כיפות על ראשיהם, רבים מהם לא דתיים. הכיפה באה לסמל משהו מיוחד בעבורם. הכיפה זעקה אל תוקפי היהודים: "אני יהודי! אני רוצה שתדע שאתה מקבל מכות מיהודי!" זאת היתה דרך להחזיר לנאצים על שהם חתכו זקנים של יהודים תוך כדי צחוק ולעג.

  אני מסופק אם היהודים האורתודוקסים (הדתיים), שהשתתפו בגינויי הליגה, תפסו מהי משמעות הדבר כאשר כל כך הרבה יהודים דתיים מובילים את המאבק למען זכויות היהודים, ועומד בראשם רב אורתודוקסי. עד עכשיו היתה דעה נפוצה בקרב יהודים לא דתיים, שיהודים דתיים הם אנשים צרים החושבים רק על עצמם ומתייחסים לאחרים כנחותים. התדמית הגרועה של הדתיים החלה להשתנות בזכותנו.

  איזה קידוש השם נהדר! איזה כבוד לתורה וליהדות כאשר רב אורתודוקסי ויהודים דתיים רבים כל כך מובילים את המאבקים למען יהודים במצוקה, לא משנה מאיזה סוג ולא משנה היכן הם! חבל מאד שהנקודה הזאת לא הובנה כראוי. יהודים רבים לא תפסו איזו מהפכה היתה בעצם העובדה שהארגון היהודי המפורסם ביותר בארצות הברית והרב המדובר ביותר היו דתיים מהסוג "המיושן".

  אולי העימות הפיזי המפורסם ביותר שלנו עם אנטישמים היה בברוקלין קולג'. בגלל שחיקה בשיטת הכישורים, יותר מעשרים אחוז מכלל הסטודנטים היו שחורים, והם היו אנטישמים גלויים. לסטודנטים השחורים והפורטו-ריקניים היה עיתון, ממומן על ידי האוניברסיטה, ובאופן קבוע נכתבו בו דברי שנאה על ישראל ועל הציונות. מספר התקיפות והגניבות בקמפוס הרקיע שחקים. השחורים תחמו פינה של הקפטריה לעצמם ואסרו על הלבנים את הכניסה אליה. אותו הדבר נעשה בחדר התאחדות הסטודנטים. בניסן תשל"א (אפריל 1971) סטודנט יהודי השמיע כמה פעמים את השיר "לשנה הבאה" במכונת התקליטים של התאחדות הסטודנטים (הוא היה השיר העברי היחיד שם בין הרבה שירי נשמה של השחורים). בטענה שהשיר מפריע להם, סטודנטים שחורים פתחו את המכונה ושברו את התקליט עם השיר הזה. כאשר שני סטודנטים יהודיים מחו, נשלף אקדח צעצוע (לא היה ברור אז שהיה זה צעצוע), והציקו לשני הסטודנטים.

  עוד לפני שקרתה התקרית הזאת, הוזמנתי לדבר בברוקלין קולג' בט' אייר (4 במאי). כששמעתי על התקרית, זעמתי. לא היה מדובר רק בשבירת תקליט, אלא בהפיכת הקמפוס למקום של שנאה, התנשאות ורמיסת היהודים, בעוד היהודים וההנהלה "נתנו להם את הכדור" בשקט — ההתקפלות המוכרת. הייתי נחוש בדעתי לשנות את האווירה שם וללמד את המיליטנטים השחורים שאם צריך, יהודים יחזירו להם וגם ינצחו אותם.

  היגעתי לברוקלין קולג' והודעתי לקהל הגדול שאנחנו עכשיו הולכים להיכנס למרכז התאחדות הסטודנטים, ומאחר שכבר אין תקליט עם השיר "בשנה הבאה", אנחנו נשיר אותו שם בעצמנו. מעל מאה אנשי ליגה הצטרפו אלי, ונכנסנו אל השטח "האסור" בהתאחדות הסטודנטים. התחלנו לשיר ולרקוד שם. היו שם כעשרה שחורים, והם לא האמינו למראה עיניהם. הם הלכו להזעיק תגבורת, והתפתח מאבק רציני. התקשורת דיווחה על כך במשך כל היום. הודענו שאנחנו חוזרים לעוד "הופעה" של כוח יהודי, אך בלילה שלאחר מכן העירה אותי המשטרה בשלוש בבוקר כדי להגיש לי צו מניעה זמני האוסר עלי להופיע שוב בקמפוס.

  אני ממילא הייתי אמור לטוס למַיאַמִי למחרת כדי לדבר לפני מועצת הרבנים של ארצות הברית303 ולבקש עזרה בשביל אברהם הרשקוביץ שישב בכלא. לכן לא הייתי עם הליגה כשהיא חזרה לקמפוס בראשות יוסי טמפלמן עם יותר ממאה איש, מצויידים בקסדות ובאלות. הם איימו על ההנהלה שאם היא לא תכבד את זכויות היהודים, הם יפרקו את ברוקלין קולג' "לבנה לבנה". שוב — זה לא היה אלגנטי במיוחד, אך יעיל מאד. היתה ירידה בתקריות האנטישמיות, והאווירה הפסיכולוגית השתנתה בצורה ניכרת. לא שנאו יהודים פחות, אך השונאים היו יותר זהירים לגבי תרגום השנאה למעשה.

יהודים בארצות ערב

  בעיית יהודי סוריה ועיראק היתה בעיה קשה יותר מבעיית יהודי ברית המועצות. את ברית המועצות הצלחנו לאלץ לעשות ויתורים באמצעות איום על ה"דטנט" החשובה לה כל כך, אך היה מעט מאד שהיהודים יכלו לעשות כדי להשפיע על השלטונות העריצים חסרי השפיות של בגדד ודמשק. בנוסף לזה, ליהודי ארצות הברית לא היתה קרבה רגשית לנושא יהודי ערב, כמו שהיתה להם לנושא יהודי ברית המועצות. אפילו המאמצים שלי לדבר עם הקהילות הסוריות והספרדיות שגרות בניו-יורק ולהניע אותם לפעולה קיצונית נחלו הצלחה מועטה ביותר. הייתי מאוכזב מאד מהעובדה שלא הצלחתי להפעיל יהודים מהקהילה הסורית בברוקלין, אף שלרבים מהם היו עדיין קרובי משפחה בסוריה.

  למרות זאת, ערכנו הפגנות מול הנציגות הסורית היחידה בארצות הברית, המשלחת שלה לאו"ם (מאז מלחמת ששת הימים לא היו יחסים דיפלומטיים בין סוריה לבין ארצות הברית). בשני מקרים, פרצו יהודים מיליטנטיים למשרד, התעמתו עם הנוכחים, וצבעו סיסמאות על הקירות.

  לגבי עיראק, זו שתלתה בכיכר העיר שנים עשר יהודים בתשכ"ט (1969), היו שמועות, שהיא מתכננת עוד משפט ראווה ותצוגת תליות בסביבות פסח תשל"א. בכ"ה ניסן תשל"א (20 באפריל 1971) ערכנו עצרת למען יהודי עיראק. יותר מחמש מאות יהודים צעדו מול משלחת עיראק לאו"ם עם שלטים הקוראים "לשחרר את יהודי עיראק" ו"שלושה עיראקים על כל יהודי". עמדתי על גג מכונית, ודיברתי אל העיראקים שהקשיבו מאחורי וילונות סגורים:

  "שמעו, ערבים! אם יהודי אחד ייתלה בעיראק, דיפלומט עיראקי אחד ייתלה בניו-יורק. הטרדת דיפלומטים עיראקיים תתחיל בשבוע הבא, והרבה שוטרים יידרשו להגן עליכם".

  הערב הסתיים בהתפרעות גדולה כאשר אנשינו התחילו להסתער לעבר בניין המשלחת העיראקית. נעצרתי יחד עם עוד שמונה אנשים באשמת הפרת הסדר הציבורי, התפרעות והתנגדות למעצר. נלקחתי לתחנת המשטרה, שם התקבלתי בחום בתור דמות מוכרת.

  העיראקים זעמו. ביוני הם היגישו לארצות הברית דרישה רשמית לפעול כדי למנוע את "תכנית הטרור החדשה של הליגה להגנה יהודית" נגד פקידים סוריים ועיראקיים בניו-יורק. הנציגות הבגדדית המפוחדת אמרה: "לאור הרקורד הנבזה של פעולות הטרור הפליליות מצד הליגה להגנה יהודית בעבר, לא ייתכן שארצות הברית תתעלם מדברי הרב כהנא".

  ה"קשרים" שלנו עם הערבים החלו לראשונה באלול תשכ"ט (ספטמבר 1969), בזמן התגברות הטרור הערבי. בעקבות התקפות של ערבים על יהודים בלונדון, סוכנות הידיעות  CBS (בידיעה מרומא) ציטטה מקורות שטענו שהמחבלים יתחילו לתקוף יהודים בארצות הברית. מייד הזנקנו מברקים לשגרירויות הערביות ולמשלחות הערביות (לאו"ם) הגדולות. הזהרנו אותם שאם יהיה טרור ערבי, אזי המתקנים והפקידים הערביים יהוו "מטרות לגיטימיות לענישה ראויה". השגריר הירדני, מוחמד אל-פארה, התלונן על המברק בפתח נאומו במועצת הביטחון של האו"ם, שבו האשים את ישראל בשרֵפה שהיתה במסגד אל-אקצה בירושלים (את השרפה היצית נוצרי אוסטרלי). השגריר הסובייטי לאו"ם, יאקוב מליק, שהיה אז הנשיא התורן של מועצת הביטחון של האו"ם, אמר שהדבר הוא בעל חשיבות רבה, וביקש ממזכיר האו"ם יוּ-תנת לדון על כך עם שגריר ארצות הברית, צ'רלס יוסט, לגבי נקיטת צעדים מתאימים.

  סוכני האֶף.בִּי.אַיי. ביקרו במשרדנו ושאלו אותי האם אני שלחתי את המברקים הללו. אמרתי להם לדבר עם עורך הדין שלי. באותו מוצאי שבת, יותר משלושת אלפים איש היגיעו לעצרת על יד האו"ם. גם חבר הקונגרס מריו ביאגי מניו-יורק דיבר בעצרת, ושנינו גינינו את הטרור הערבי. לזכותו של ביאגי ייאמר שהוא היה חבר הקונגרס הראשון שהשתתף באירוע של הליגה — וזאת למרות התנגדותם של יועציו היהודים. הוא הוכיח את עצמו כידיד טוב ליהודים באופן מתמיד וכפוליטיקאי החלטי והגיוני. צעדנו לאורך מנהטן באותו ערב ממשלחת ערבית אחת לשנייה וקראתי ברמקול את תוכן המברק על יד כל אחת מהן.

  באייר תש"ל (מאי 1970) תקפו מחבלים ערביים אוטובוס של ילדים בקרבת גבול ישראל-לבנון, ורצחו שמונה ילדים ממושב אביבים. זמן קצר לאחר מכן שני משרדים ערביים בניו-יורק הותקפו והנוכחים הוכו באכזריות. אחד היה משרד ששימש מסווה למחבלים, והשני היה משרדו של מֶהדי, ערבי שהיה תעמולן פעיל בארצות הברית. בו' תשרי (6 באוקטובר), בעקבות ידיעות ששבעה מחבלים ערביים שחטפו מטוסים ישוחררו על ידי ממשלות אירופאיות שנכנעו לסחטנות, שיסעה פצצה את משרד "התנועה לשחרור פלסטין" במנהטן. אכן, יהודים מיליטנטיים לא ישבו בטלים.

  תוך פחות משלוש שנים היתה הליגה לארגון היהודי הידוע ביותר בארצות הברית. כמעט לא עבר שבוע בלי שתהיה הליגה מוזכרת בעיתונות, וכל כתב עת גדול כתב עליה מאמרים. לדאבונו של הממסד היהודי, כל הופעה שלי או של דובר אחר מהליגה זכתה לתוצאות חיוביות בצורה מדהימה. כאשר יהודים באו לשמוע בעצמם את ההשקפה שלנו, הם הופתעו לגלות תמונה אחרת לגמרי מזו שהוצגה לפניהם על ידי הארגונים היהודיים שלהם ובתקשורת.

  קיבלתי הזמנות לדבר בכל רחבי ארצות הברית, ובכל מקום קידמו את פָנַי אולמות גדושים. בפעם הראשונה שהייתי בקליפורניה, התגובה היתה פשוט מדהימה. בניסן תשל"א (אפריל 1971) טסתי לחוף המערבי כאורח של סניף הליגה בלוס-אנג'לס. זה היה מייד אחרי משפט בו נגזר עלי לשבת תשעים יום בכלא או לשלם קנס של חמש מאות דולר. כך סיפר העיתון "ג'ואיש פוסט אנד אוֹפּיניוֹן"304:  "הרב כהנא התלהב מקבלת הפנים הגדולה כשהיגיע לביקור עמוס בלוס-אנג'לס. הוא דיבר באחד עשר מקומות, כאשר סוג הקהל נע בין רפורמים, קונסרביטבים ואורתודוקסים בצורה די מאוזנת. בכל אחד מן המקרים היה האולם מלא עד אפס מקום. השבוע שלו בקליפורניה שכלל הופעות בחמישה קמפוסים, מסיבות עיתונאים ואסיפות פרטיות כאן ובסן-דיאגו, נחשב להצלחה גדולה למנהיג הקבוצה היהודית המיליטנטית".

  עיתון יהודי בברוקלין305 ערך סקר בין קוראיו, ודיווח עליו תחת הכותרת "קוראי הג'ורנל תומכים בליגה להגנה יהודית": "התוצאות היגיעו! קוראינו מתייחסים באהדה לפעולות של הליגה להגנה יהודית ביחס של עשרה לאחד... "הערות אופייניות שהיגיעו אלינו היו: 'לא רק שעליהם להמשיך, אלא עליהם להרחיב את פעילותם... אילולא הליגה, הרוסים לא היו עושים דבר. מה עשו הארגונים האחרים? לא כלום... הרבה יהודים מעריצים אותו, אך משום מה לא ידברו על כך. תפילתנו: לעולם לא עוד'."

הרצון לשמוע את הליגה היה כל כך גדול, עד שאפילו פיצוץ במרכז היהודי בווסט-אורנג', ניו-ג'רסי, במקום שהייתי אמור להופיע בו, לא הפסיק את הרצאותי. בליל כ"ג ניסן תשל"א (18 באפריל 1971), יום לפני הרצאתי המתוכננת, התפוצצה שם פצצה. ה"ניו-יורק דֵיילי ניוּז" דיווח שהיה ביקוש גדול לכרטיסים להרצאתי, ושהמתח היה גבוה לקראת הופעתי. נקבע תאריך אחר להרצאה, ודיברתי בפני אולם גדוש.

  אחד הקוראים של העיתון "ג'ואיש פוסט אנד אוֹפּיניוֹן", אדם בשם הרמן אימבר, כעס על העיתון ולא האמין למספרים שהוא ציטט בקשר לכמות הנוכחים בהופעותי. וכך הוא כתב לעיתון: "הכתבה ה'חדשותית' שלכם על הצלחת הליגה... אינה אובייקטיבית. הדיווחים שלכם על 1,300 במונטריאול ועל 500 באספה בפנסילבניה בהופעות של מאיר כהנא מצטטים, כנראה, מספרים הבאים ממשרד יחסי הציבור של הליגה...".

  על המקום השיב העורך: "מספרי הנוכחים באירועים של הליגה בהם דיבר הרב כהנא אינם מוגזמים. המספרים שפורסמו בשבוע שעבר בעיתוננו מגיעים מליליאן לוי, כתבתנו בוושינגטון. המספרים שציטט מר אימבר היגיעו מה'טורונטו סטאר' ומה'ג'ואיש טיימס' של פילדלפיה".

  יכולנו להבין את התסכול של אימבר. אותו תסכול הצטרף לפחד ולכעס שאחזו בארגונים היהודיים הגדולים שראו — ובצדק — איום על עצמם בעצם הגישה החיובית של היהודים לליגה. בעוד המוני היהודים מריעים לי, תיאודור ביקל, שחקן וזמר המשתייך לקונגרס היהודי-אמריקאי, זעם: "מאיר כהנא והמיליטנטים שלו עובדים על הפחד, על התסכול ועל הדעות הקדומות של בני עמנו; אנו צריכים לפנות לתקוות, לצרכים, לשאיפות ולהיגיון שלהם". את כל זה אמר לפני הגבירות הנכבדות של אגף הנשים של הקונגרס היהודי-אמריקאי בניסן תשל"ג (אפריל 1973). באותו שבוע דוד ברגר, יו"ר ועד היועצים של ה- ADL  בפילדלפיה, תקף את ה"חוליגנים", ה"ברבריות", ו"הפעולות הפָּרָה-צבאיות הקיצוניות" של הליגה. הוא אמר שההגנה של הליגה היא משהו "שהקהילה היהודית... לא צריכה ולא רוצה". הממסד זעם ותקף אותנו בצורה טוטליטרית וכמעט היסטרית.

  תנועת הנוער שלנו ביקשה להצטרף למועצת הנוער היהודי של צפון אמריקה306, אך נדחתה על הסף למרות שהמועצה הזאת ייצגה כמעט כל תנועת נוער גדולה עם כל השקפה שהיא. לזכותו של הנוער ייאמר, שעשרים ושלוש מתוך עשרים וחמש תנועות הצביעו בעד הזכות הדמוקרטית של הליגה להצטרף ולהשמיע את קולה. אך שתי קבוצות מאד "ליברליות", האיחוד הארצי של נוער הטמפלים ( NFTY ) (גוף רפורמי) ו"נוער בני ברית", הצביעו נגד. מאחר שהיה צורך בהסכמת כולם, הצטרפותנו לא אושרה.

  באותו קיץ דיברתי בוועידת מדריכים של  NFTY  שהתקיימה במחנה קיץ. על הקיר היה שלט ענק שנכתב נגד המלחמה בוויאטנם: "אמא ואבא היקרים, השתיקה שלכם מביישת אותנו".

  כשראיתי את השלט הזה, הסתכלתי על הנוער היושב לפני. הצעירים הללו היו ילדי עשירים שמעולם לא שמעו על יהודים עניים או על יהודים בשכונות פשע ומצוקה או על יהודי ברית המועצות, ומעולם לא הרימו קול לטובתם. פתחתי את דברי כך: " NFTY  היקר, השתיקה שלכם מביישת אותי". הצעירים האלה ישבו והקשיבו במשך שעה לדברים שלא שמעו מעולם. נזרעו זרעים לעוד מהפכה בעוד כמה לבבות יהודיים צעירים.

  באב תשל"א (אוגוסט 1971) ועדה של ה- ADL  בנֶבְּרַסְקָה (מדינה בארצות הברית) הצביעה בעד גינוי הליגה — לפי הוראות ההנהלה הארצית — חוץ מקול אחד, של גב' מיקי גרליק307. היא אמרה שהיא מתנגדת לחלק מן הפעילות של הליגה, אך ההצבעה "מפריעה" לה, ושאלה: "האם אנחנו באמת מאמינים שאם נתעלם מהם או אם נתנגד אליהם, הם ייעלמו? אני לא בטוחה מה בדיוק לא בסדר עם הפעילות של הליגה, אבל אני כן בטוחה שהיו אלפי יהודים שהלכו בשתיקה ובחוסר אלימות לתאי הגזים בגרמניה. האם חוסר אלימות היא תמיד המדיניות הנכונה? כמובן, ראוי שהליגה תנהג לפי החוק. אך היום לא היה אף יהודי בחיים אילו לא הפרנו את חוקיו של פרעה, של הפלשתים, של אנטיוכוס או של היטלר וכו'. האם היתה קיימת היום מדינת ישראל אלמלא הפעילות 'הבלתי חוקית' של האצ"ל? אולי אנחנו לא אוהבים את זה, אך הרבה מאד יהודים צעירים 'נדלקו' מכהנא ומהליגה...".

  לא משנה. הרי מצד אחד, שום דבר לא יכול לשנות את הממסד היהודי; ומצד שני, היהודים נוהרים בהמוניהם לשמוע אותנו. לשווא נתנה "בני ברית" הוראה לסניפיה שלא לאפשר לדוברים מהליגה להופיע אצלם. עשרות מסניפיה התעלמו מההוראה, וחיפשו דוברים מהליגה. בתי כנסת לא הצליחו למצוא נציגים מהממסד שיבואו להתעמת בוויכוחים פומביים עם הליגה, לאחר שאלה ראו את התוצאות של ניסיונות קודמים.

  הליגה גדלה, וסניפיה התפשטו ברחבי ארצות הברית, כפי שמעידה הכותרת שהופיעה ב"ניו-יורק טיימס"308: "הליגה להגנה יהודית משיגה תומכים בערים ברחבי הארץ". אך אולי ההערות הכֵּנות והנכונות ביותר היו של סיימון בלום, עורך עיתון יהודי בניו-ג'רסי, בכתבתו שהתפרשה על פני שני עמודים שלמים תחת הכותרת הענקית: "תופעה בלתי רגילה בארצות הברית כיום — מאיר כהנא מהליגה להגנה יהודית". בלום תיאר בפירוט את הופעתי במרכז היהודי בניו-מילפורד שבניו-ג'רסי. הנה קטע מהכתבה309:

"אין היום עוד דובר בקהילה היהודית שזוכה לציפיה רבה כל כך כמו הרב מאיר כהנא, ראש הליגה להגנה יהודית. לכל מקום בו הוא מופיע, מגיע קהל ענק. לא רק שהקהל ממלא את כל המושבים ועומד לאורך הקיר, הם גם מחכים ומחכים עד שהוא מגיע".

בלום המשיך באריכות רבה, וחזר כמעט על כל נקודה שהעליתי בהרצאתי. "כשהקהל הבין שהסתיימה ההרצאה, התשואות המשיכו בגלים סוערים... ג'ייקוב לווין, עורך דין, סיפר שהוא שמע את כהנא בבית כנסת בליווינגסטון. בין הדברים ששמע לווין לאחר ההרצאה היתה הערתו של אדם מבוגר: 'לפני ששמעתי אותו, שנאתי אותו. עתה, אני אוהב אותו'."

היהודי הפשוט התחיל לראות את מה שההנהגה לא רצתה לראות ולא רצתה שהוא יראה: שהרעיונות של הליגה הם מאד יהודיים והם היחידים שמבטיחים את קיום היהודים הן מבחינה רוחנית והן מבחינה פיזית. עד עתה הוא התקשה להשלים עם סוג הפעילות שנקטנו, כי הוא התרגל לחשיבה הגלותית והמתבוללת של ההנהגה. עכשיו הוא התחיל להבין שהפעולות שלנו באמת מועילות, ומתחילות להניב תוצאות שלא הצליחה להשיג ההנהגה עם כל המכובדות והרכרוכיות שלה.

  למרות כל התמיכה הגדלה המתוארת כאן, אני חייב להוסיף משהו מאד מתסכל. נכון, היהודים באו לשמוע אותי, והתשואות היו אדירות. הם גם היו מתאספים סביבי אחרי ההרצאות כדי ללחוץ את ידי ולבקש חתימות בשביל הילדים שלהם. וכל כך, כל כך הרבה פעמים שמעתי את הפזמון החוזר: "הרב, כולנו עומדים מאחוריך". איזו שורה ארוכה של תומכים עמדה מאחורינו... אך לא איתנו! אני לא מתכוון לכך שהם לא עמדו איתנו בקו האש, בהליכה לכלא, או במסירות הנפש שזכתה להערכה כל כך גדולה, כשנעשתה על ידי אחרים — כלומר אנחנו. אני מתכוון לכך שלמרות התשואות הכֵּנות, היהודים הללו לא נתנו מכספם או מזמנם. היה להם כסף לכל מיני שגעונות, אך כשרצינו שיהודי יכתוב צ'ק לליגה, איזה אינסטינקט מוזר עצר אותו מלחתום.

  מי יודע אלו פחדים טיפשיים ובלתי הגיוניים רודפים את היהודי? הוא פוחד מאישתו, ממעסיקו, מבנו. מה תגיד אשתו? מה יגיד השכן? מה יגיד הכלב שלו, אם הוא יצטרף לליגה או יכתוב צ'ק? האם האֶף.בִּי.אַיי. יערוך אצלו "ביקור"? איך יוכל אדם עשיר לתת לנו סכום גדול אם זה לא בצורת צ'ק, מה שנותן לו פטור ממס? איך הוא ייתן לנו כסף אם לא נעניק לו תעודה מפוארת על כך, אם לא נכבד אותו בדינר חגיגי? אבל הוא מפחד לתלות תעודה מהליגה על הקיר בביתו, והוא מפחד להיות אורח הכבוד בגלוי בדינר של הליגה. הלוואי שהיו מפחדים מרבונו של עולם כמו שמפחדים מבני אדם...

  ועל כן, משום שהם הסתפקו בתשואות ופחדו לתת מכספם, לא הצלחנו להקים את המכון ללימודי זהות יהודית, ולא יכולנו לעשות הרבה דברים חיוניים שאחרים לא עשו. רבים כל כך היו "מאחורינו כל הדרך" — חבל שלא ראינו אותם...

  באדר (מרץ) היגיעו ידיעות ראשונות על פריצת דרך אמיתית: שינוי מהפכני בנוהלי ההגירה מברית המועצות. ארגונים יהודיים קיבלו בתדהמה את הידיעות האלה. הם התחילו להמציא כל מיני סיבות לשינוי במדיניות ברית המועצות, במקום להודות שה"בריונים" מהליגה הצליחו להשיג דברים שהם לא הצליחו להשיג.

  בהופעה בטלוויזיה טען ארנולד פורסטר מה- ADL : "אי-אפשר להשיג שום דבר על ידי השלכת שקית זבל לתוך חלון בשגרירות הסובייטית". דוד ברגר מה- ADL  בפילדלפיה חזר בצורה אחרת על דברי קודמו: "התוכנית של הליגה להטריד ולתקוף דיפלומטים סובייטיים רק פוגעת ואינה עוזרת ליהדות ברית המועצות".

  כבר לא טרחנו להשיב על גינויים של מלשינים וננסים, אשר התחילו להימאס גם על הציבור היהודי. הכעס הגובר והפרנויה של הסובייטים היו הוכחה ברורה לכך שהשלכת זבל, פגיעות ושיטות עוד יותר אלימות אכן איימו על ה"דטנט", ואילצו את הסובייטים לשנות מדיניות. עוד הוכחה ברורה למצוקת הסובייטים למדנו מתוך דיווח ב"ניו-יורק טיימס"310. שם נכתב שהסוכן החשאי הפולני סצ'וויץ הפסיק את ההתקפות הרגילות שלו על ארצות הברית ועל מערב גרמניה, כדי להקדיש שלושה "דוחות חשאיים"311 ל"מבצע האנטי-סובייטי והאנטי-קומוניסטי של ארגונים ציוניים שמטרתו לאלץ את ברית המועצות לאפשר הגירה לישראל". הלה גם מצא זמן להמציא סיפורים מבדחים כמו זה שסיפר ש"הרב מאיר כהנא קיבל 400,000 דולר מהסִי.אַיי.אֵיי.312 בשביל יחידה טרוריסטית סודית בשם ההגנה [עפ"ל]".

  סוכנויות הידיעות כתבו בי"ז ניסן (12 באפריל): "יותר יהודים סובייטיים היגרו לישראל בחודש מרץ מאשר בכל שנת 1970. סך הכל יצאו ברבע הראשון של השנה כמעט 1,400 איש. אם הקצב הזה ימשיך כל השנה, ישראל תקבל כחמשת אלפים יהודים סובייטיים עד 1972". למעשה, המספר היה עוד יותר גבוה. הוא היגיע לחמש עשרה אלף, יותר מפי עשרה מהממוצע השנתי עד אז! לפי העיתונות, הממוצע היומי נסק לשלושים וארבעה ליום. הליגה ידעה בדיוק מדוע זה קורה, ויהודים מיליטנטיים הגבירו את פעולותיהם.

  בי"ח ניסן תשל"א (13 באפריל 1971), לכבוד חג הפסח, נכנסה קבוצה של יהודים צעירים מהליגה ומ"סטודנטים פעילים למען היהדות הסובייטית"313, למשרדי "אירופלוט" ו"אמטורג"314, כדי להנחית מכות על הסובייטים, הפרעה המודרני. כך סיפר ה"ניו-יורק טיימס":

"...בסביבות השעה אחת בלילה שוחררו כחמישים צפרדעים [ב'אירופלוט']. לאחר כשלושים דקות שוחרר מספר זהה של עכברים לבנים במשרדי 'אמטורג'... צעיר שאמר שהוא דובר הקבוצה... אמר שרוקנו את הצפרדעים על שולחנה של אחת המזכירות. 'זה היה מקסים — כולם צרחו'. העכברים שוחררו מתיקי נסיעות בחדר הקבלה של 'אמטורג'... שוטרים שנאלצו להתמודד עם העכברים והצפרדעים רק אמרו שלא הצליחו למצוא את העכברים. ב'אמטורג' לא בוצעו מעצרים, אך שני צעירים נעצרו במשרדי 'אירופלוט'. שוטר בתחנה תיאר את הצפרדעים כך: 'כמובן, הם קפצו, וכולם קפצו איתם'."

אכן, כולם. בכל העולם אנשים שמעו על זה והתגלגלו מצחוק. כולם — חוץ מהסובייטים הזועמים וננס אחד בשם ראביי וולף קלמן, שגינה את התרגיל המבריק. קלמן, סגן הנשיא של הגוף הרשמי של הראביים הקונסרבטיביים, סבל בעיקר מרקע אורתודוקסי יהודי שהכביד עליו. במוסריות מעוותת הוא טען שיהודים אינם עולזים במפלת אויביהם. לא נזכיר כרגע חגים מאד "לא-יהודיים" שמנציחים בשמחה את נצחונות היהודים על אויביהם, כמו חנוכה ופורים (בו המנהג הוא לדפוק ולהרעיש כשמוזכר שמו של המן). בסדר, לא "נעלוז", רק נמשיך ברצינות את ההתקפות על אויבינו, וקלמן ימשיך לחיות באופן פרזיטי מכספי ציבור יהודיים.

  תשעה ימים לאחר מכן היגיע ל"אמטורג" משהו הרבה יותר חמור מעכברים. התפוצצה שם פצצה רבת עצמה שגרמה נזק רב למשרדי הסובייטים. כל העובדים שהיו בקומות מעל הקומה בה שכנה המשרד, פונו מראש בעקבות אזהרות טלפוניות שהתקבלו במשטרה. דקות לפני הפיצוץ (בשעת בוקר מוקדמת) התקבלה שיחת טלפון בסוכנות הידיעות "יוּנַייטיד פְּרֶס אינטרנשיונל" האומרת: "שחררו את כל האסירים היהודיים. שלח את עמי! לעולם לא עוד!" אנחנו, בליגה, הצהרנו שלא ידוע לנו דבר על התקרית.

  הסובייטים שלחו עוד תלונה חריפה לממשלת ארצות הברית; זה היה הפיצוץ הרציני השני במשרד סובייטי תוך שבוע. הראשון היה בנציגות הסחר הסובייטי באמסטרדם שבהולנד, ונפצעו שם ארבעה פקידים סובייטיים מלבד הנזק שנערך ב-140,000 דולר. גם שם מצאו הודעה: "לעולם לא עוד! שלח את עמי!" בתגובה לפיצוץ ב"אמטורג", ראש העיר לינדזי (שוב) תיאר את התקרית כפגיעה "בכל אחד מתושבי ניו-יורק". ג'ורג' בוש, שגריר ארצות הברית באו"ם, התקשר ליאקוב מליק (השגריר הסובייטי לאו"ם) כדי להביע את צערו. הוא אמר לכתבים שהוא מאד כועס, ושזוועות כאלה חייבות להיפסק.

  בי"ח ניסן (24 באפריל) המאמצים שלנו לאיים על היחסים בין ארצות הברית לבין ברית המועצות הניבו פרי. הסובייטים שלחו איגרת זועפת לממשלת ארצות הברית, והם הפנו את מחאתם לדרג גבוה כדי להדגיש את הרצינות שהם מייחסים למצב (כך הסביר ה"ניו-יורק טיימס"). הם הזמינו את ג'ייקוב בים, שגריר ארצות הברית במוסקבה, למשרד החוץ כדי למסור לו את איגרת המחאה. האיגרת הזהירה מהידרדרות היחסים בין שתי הארצות:

"החוק הבינלאומי ונורמות התנהגותיות מקובלות בחברה המתורבתת מחייבים שממשלות תבטחנה תנאים תקינים לתפקודם של משלחות דיפלומטיות זרות. אי ציות לכלל הזה לא יוכל להתפרש אלא כחוסר רצון של מדינה אחת לשמור על יחסים תקינים עם המדינה השנייה".

האיום היה מוסתר תחת מסווה דק מאד, והוא חזר באותו יום בעיתון "פרבדה" שדרש את "הצעדים ההחלטיים ביותר נגד אלה שמבצעים פרובוקציות מסוכנות שעלולות לפגוע ביחסים תקינים בין שתי המדינות". ה"ניו-יורק טיימס" אמר שפקידים אמריקאיים הודו (לא בגלוי) שפעולות נגד דיפלומטים ומשרדים סובייטיים בארצות הברית החלו להוות "בעיה מסובכת".

  אחת המטרות שלנו במערכה האלימה נגד הסובייטים היתה שיהודי ברית המועצות יידעו שלא שכחו אותם ושיהודים מוכנים לנקוט כל אמצעי כדי לשחרר אותם. ידענו שבשורה כזאת היא כמו מָן מהשמים לאסיר, ושידיעות על פגיעות ברודנים הסובייטיים הן יותר משמעותיות ליהודי ברית המועצות מכל אותן הודעות אומללות לתקשורת שהפיק הממסד היהודי מאז המהפכה הבולשביקית. ואכן, הסובייטים היו מספיק טיפשים, והם שיחקו אל תוך הידיים שלנו. העיתונים הסובייטיים "פרבדה" ו"איזבציה" והתקשורת הכללית הקדישו לנו כמות מוגזמת של זמן ומקום, ודיווחו בפירוט על כל מה שעשינו. כל הערה ארסית הוכיחה ליהודי ברית המועצות שהליגה היא התקווה הגדולה שלהם. זאת לפי העיקרון, שאם "פרבדה" מגנה משהו, סימן שזה דבר טוב. שמעתי פעמים רבות מפי יהודים שעלו מברית המועצות לישראל: "בכל פעם שהיה נראה שהכל שחור, אמרנו 'כהנא יטפל בהם'."

  בכביש הראשי למוסקבה היה שלט עם תמונות של גולדה מאיר, של משה דיין ושלי עם הכיתוב: "אויבי העם". הרוסים עשו עוד משהו שהראה שכבר הגזימו מרוב טיפשות. בכ"ב ניסן (28 באפריל) הם שלחו לבתי הקולנוע הגדולים סרט תיעודי בשם "המהלך הפלילי של הציונות". הסרט היה מורכב ברובו מהסרטות של פעולות הליגה. אחד החברים שלנו היה בברית המועצות באותו זמן, והוא אמר לי שהיהודים נהרו לסרטים האלה, עולזים על ההזדמנות לראות איך ה"פושעים" היהודיים מכים ברוסים. כשהאלוקים רוצה להשמיד, הוא קודם מכה בשיגעון...

  בסוף אפריל כבר היה לנו "קו פתוח" טלפוני שדיווח על הפגנות ועל עניינים יהודיים נוספים. הפתעה נעימה היתה לנו כשהתקשרו אלינו מהיריב הישן שלנו, תחנת הרדיו  WBAI-FM , והיציעו לנו תכנית שבועית קבועה בת חמש עשרה דקות. והמשכנו.

  בז' אייר (2 במאי) מאות מפגינים מהליגה ישבו על הכביש וחסמו את התנועה על יד המשלחת הסובייטית לאו"ם. שבעים ושבעה נעצרו. באותו יום עוד מאתיים מחברינו הפרו צו של בית המשפט העליון כאשר הפגינו באחוזה השייכת לברית המועצות בגלן-קוב. בי"ז אייר (12 במאי) נעצרתי באשמת קשירת קשר בענייני נשק, ושוחררתי בערבות שסיפק לנו ג'ו קולומבו. בחודש שלאחר מכן כינסנו עצרת בהנטר קולג' למען יהודי עיראק, סוריה וברית המועצות. בעצרת דיבר נט מרקון, נשיא הליגה לזכויות האזרח של האיטלקים האמריקאיים, ואמר: "המשיכו להילחם! הליגה לזכויות האיטלקים האמריקאיים עומדת מאחוריכם בכל שעל בדרך". אחר כך צעדנו אל המשלחת העיראקית, ומשם למשלחת הסובייטית. שם נעצרו מאה ושלושים איש יחד איתי. הטרדות הסובייטים המשיכו מידי יום ביומו, והכל כבר התחיל להכביד מאד לא רק על הסובייטים, אלא גם על התושבים העשירים ששילמו הרבה כסף כדי לגור באזור הזה. אחד מהם אמר לעיתונות: "אינני יודע עוד כמה זמן נוכל לסבול את זה". התושבים פנו לבית המשפט כדי לנסות למנוע מהליגה להפגין שם. מה שהיה יותר גרוע מבחינתם היה שהרחוב שלהם הפך למין מחנה משטרתי סגור כדי להגן על הסובייטים שחיו בפחד מתמיד, וכל מי שרצה להיכנס לרחוב נדרש להציג תעודה מזהה. כמובן, הדבר לא בדיוק העלה את ערך הנדל"ן ברחוב...

  אבל לא יכולנו לרחם על התושבים בזמן שידענו שמצוקתם של יהודי ברית המועצות גדולה הרבה יותר משלהם. רצינו להוכיח שבמקום "מחאות שלוש פעמים בשנה" של הממסד, אנחנו נהיה מסוגלים להחזיק מעמד יום יום. המשכנו להטריד ביתר שאת את הרוסים, ובל' סיוון (23 ביוני) נעצרתי עם ארבעה עשר אנשי ליגה על הטרדה (הצלחתי להטריד מזכיר בכיר בשגרירות). למזלי, כשהופעתי בבית המשפט, השופט, שהיה איטלקי אמריקאי, ביטל את התיק...

  בסוף סיוון (יוני) הודענו על שבוע של הפגנות בוושינגטון, כולל הפגנות מול משכניהם הפרטיים של דיפלומטים סובייטיים וגם מול משרד המסחר, על שאישרה תכנית315 לבנות מפעל לייצור משאיות בברית המועצות. העיתונות הודיעה על תגובתם המיידית של הרוסים: השגריר דוברינין הזהיר מפני תקריות נוספות, ורמז לפעולות תגמול נגד אמריקאים. באותו שבוע נתגלתה פצצה ליד האחוזה הסובייטית בגלן-קוב זמן קצר לפני שהיתה אמורה להתפוצץ. השגריר מליק דרש מארצות הברית למצוא את ה"פושעים", וטען שה"סיסמאות הציוניות" לא השאירו שום ספק לגבי זהותם של מניחי הפצצה.

  שבוע ההפגנות בוושינגטון החל עם הפגנות מול בתים של סובייטים ועם הטרדת פקידים. מאות יהודים מרחבי ארצות הברית נהרו לוושינגטון. קיימנו הפגנות במשרד המסחר ובמשרדי הממשלה וגם צעדות לשגרירות הסובייטית. באחת הפעולות בשגרירות הסובייטית הסתערו ארבעה חברי ליגה אל תוך האזור הסגור המוקף שוטרים, קפצו מעל הגדר והתפרצו לתוך השגרירות. הסובייטים המפוחדים ברחו כדי למצוא מחסה. במשך יומיים נעצרתי פעמיים. הפעם השנייה היתה כאשר ניצלתי בכוונה תקנה מקומית (הנוגדת בעליל את החוקה האמריקאית) שלפיה אסור לקיים הפגנות תוך 500 פיט ממשלחת זרה, ואסור ליחיד להביא מדינה זרה למצב הנקרא  “Disrepute”  ("שם רע"). משמעות הדבר היא שאם אדם בודד ניגש לשגרירות וצועק משהו מעליב, הוא יכול להיעצר על זה. אני חשבתי שזאת תהיה הזדמנות נהדרת בשבילי. התחלתי לצעוד לבדי לכיוון השגרירות, כאשר צבא קטן של כתבים הולך אחרי. פניתי לכתבים ואמרתי להם שברית המועצות צריכה להיות במצב הנ"ל של "שם רע" בגלל יחסה ליהודים. ואז הסתובבתי בחזרה לכיוון השגרירות, וצעקתי: "ברית המועצות היא רודנות, וברית המועצות מסריחה". לא יכולתי לחשוב על משהו יותר אלגנטי או יותר מחושב כדי להיעצר, ולא טעיתי. נעצרתי. במשפט נקבע שהתקנה הנ"ל נוגדת את החוקה האמריקאית, וזוכיתי.

  העובדות שוב מוכיחות עד כמה חסרי חזון ודמיון היו אותם "מנהיגים" אומללים שהיו אומרים ל"צאן" שלהם שפעולות הליגה הם במקרה הטוב, טיפשיים ובמקרה הגרוע, מזיקים ליהדות הסובייטית. בט"ו תמוז (8 ביולי) פורסמה ב"ניו-יורק פוסט" כתבה (מסוכנות ידיעות) תחת הכותרת "פעילות הליגה — נושא ראשי במוסקבה". הנה קטעים רלוונטיים:

  מפתיע מאד לגלות בחוגים הבכירים במוסקבה עד כמה הפעולות של הקבוצה הקטנטנה, אך הקנאית, הליגה להגנה יהודית, מפריעות ליחסים בין ארצות הברית לבין ברית המועצות. זהו הנושא הראשון העולה בכל שיחה, ובדרך כלל גם האחרון. ברית המועצות... ביטלה מופעי תרבות ושיבשה קשרים רשמיים ובלתי רשמיים.

  פקידים אמריקאיים אומרים שזו בעיה ללא פתרון. פקידים סובייטיים מתעקשים שאפשר לפתור אותה בקלות, אם ארצות הברית רק תרצה בכך. דיפלומט אמריקאי אחד אמר: "הסובייטים משוכנעים לגמרי שאם ארצות הברית רוצה לשים קץ לזה, היא תוכל. זה מטיל צל על הכל."

  התגובה הסובייטית החזקה הראשונה לפעולות הליגה — קבוצה קטנה של יהודים מיליטנטיים... שמאמינים שעל ידי הטרדת דיפלומטים סובייטיים בארצות הברית הם יוכלו להשיג הגירת יהודים סובייטיים לישראל — היגיעה ב-11 בדצמבר [י"ט כסלו תשל"א] בשנה שעברה.

  באותו יום... נמסרה איגרת רשמית לשגריר ארצות הברית... בה נאמר שביקור להקת הבולשוי בארצות הברית בוטל בגלל הליגה... פקיד אמריקאי שמביע ביקורת חריפה על הליגה, מודה שהסובייטים הם בעמדת מיקוח חזקה.

  המצב השפיע גם על תיירות אמריקאית, משהו שמפריע לסובייטים, שרוצים עוד תיירים מארצות הברית. יש סוכני נסיעות שנאמר להם בפירוש: "אל תתנו לפגיעות שלנו בדיפלומטים ובעיתונאים אמריקאיים להפריע לכם. זה לא נוגע לתיירים." הם התכוונו לנזק שנעשה למכוניות של דיפלומטים אמריקאיים ושל כתבים... כתגמול על פגיעות בסובייטים בארצות הברית.

  פקיד בכיר ב"אינטוריסט", סוכנות הנסיעות הממשלתית שמטפלת בכל הנסיעות, אמר, לדוגמה: "קיווינו לעלייה של חמישה עשר עד עשרים אחוזים בתיירות מארצות הברית השנה, אך אנחנו עדיין לא יודעים. ייתכן שנתאכזב...".

התוצאות המעשיות של כל זה נראו תוך זמן קצר. אחרי עשרות שנים בהן עלו בקושי כמה מאות יהודים, רובם קשישים, עלו 15,000 יהודים סובייטיים לישראל בשנת 1971. בשנת 1972 עלו 34,000 יהודים מברית המועצות, בשנת 1973 עלו 37,000, ועכשיו שנת 1974 וצפויים 40,000 עולים מברית המועצות. המספרים האלה כוללים את כל הגילאים וכמעט כל מקצוע. כשאנחנו התחלנו את המאבק שלנו, אמר לנו כתב טלוויזיה: "אתם כמו זבוב התוקף פיל". הנה, הזבוב כבר לא קטן כל כך, והפיל הרבה פחות חזק ממה שחשבו.

  ולסיום, לא נוכל לשכוח את מאמצי הליגה למען קבוצה מיוחדת של יהודים סובייטיים, אסירים שנגזר עליהם לעבור שנות סבל במחנות עבודה. במיוחד התאמצנו לעזור לסילבה זלמנסון, שנשפטה לעשר שנות מאסר במסגרת משפט לנינגרד. כשהיגעתי לישראל באלול (ספטמבר), התקשר אלי הדוד של גב' זלמנסון, אברהם, שגר בבת-ים. הוא התחנן לפני שאעשה משהו למען אחייניתו הסובלת משחפת ומאולקוסים ונמצאת בסכנה. הוא אמר לי שלא נעשה דבר על ידי הרשויות בישראל. הסכמתי לקיים מסיבת עיתונאים משותפת בירושלים, ואמרתי לעיתונות: "אם יקרה משהו לסילבה זלמנסון או לכל יהודי אחר, דיפלומטים סובייטיים ברחבי העולם יהוו מטרות עבור יהודים מיליטנטיים". הזכרתי לעיתונאים את הסיסמה "שני סובייטים על כל יהודי". הבטחתי להם שאם יהיה צורך, האמירה הזאת תוצא לפועל.

  מהרגע הזה, הפעילות שלנו התמקדה בסילבה זלמנסון, והמטרה היתה ששמה יהיה שם ידוע ומפורסם. העולם ידע היטב על אנג'לה דייויס316, אך מעולם לא שמע על האסירה היהודייה סילבה זלמנסון. כדי להשיג את המטרה הזאת נקטנו בכמה תחבולות. כששמענו שראש ממשלת ברית המועצות, אלקסי קוסיגין, מתכנן ביקור בקנדה, ראינו בזה הזדמנות מצויינת לפרסם את שמה של גב' זלמנסון. ידעתי שאפשר לחדור לקנדה בקלות, אך השמירה סביב קוסיגין תהיה מאד צמודה, ולא נוכל אפילו להתקרב אליו. בכל מקרה, הפגנה פשוטה לא תקבל את הפרסום שרצינו למען גב' זלמנסון. לכן בכוונה סיפרנו לעיתונות שאני מתכונן לטוס לקנדה כדי לשבש את הביקור. ידעתי שהקנדים לא ייתנו לי להיכנס לקנדה, ומניסיון קודם ידעתי שזה יהווה סיפור הרבה יותר גדול מכל דבר אחר שהייתי עושה בקנדה.

  כפי שציפיתי, נעצרתי כשירדתי מהמטוס בקנדה. נעצרו איתי עוד שישה מחברי הליגה, ואחרי שהוחזקנו שם לילה אחד, גורשנו מקנדה (עד היום אסור לי להיכנס לקנדה "הדמוקרטית").

  אך המטרה הנכספת הושגה. העיתונים הביאו את סיפורה של סילבה זלמנסון, ושמה קיבל את הפרסום העולמי הראשון. הכתבה הראשית של ה"ניו-יורק פוסט" נשאה את הכותרת "קנדה מונעת כניסה מכהנא כשקוסי שם", וסיפרה: "כהנא רצה להשיג עזרה לסילבה זלמנסון, אחת מתוך תשעה יהודים סובייטיים שהורשעו בחטיפת מטוס, אשר תוארה כגוססת בכלא סיבירי...". בעוד שר החוץ אבא אבן מופיע317 בטלוויזיה האמריקאית, ואומר לגויים סביב העולם שהליגה מפריעה ליהודים וגרמה ביזיון לכיסופיהם של יהודי ברית המועצות, יהודים מיליטנטיים נקטו צעד שהביא תוצאות כמעט מיידיות במאבק להצלת חייה של גב' זלמנסון.

  בא' חשוון תשל"ב (20 באוקטובר 1971) בלילה היתה עוד תקרית. צלף, כנראה מומחה ביותר, עמד על הגג של הנטר קולג', וירה ארבע יריות מדויקות לתוך חלון בקומה האחת עשרה של בניין המשלחת הסובייטית. אף אחד לא נפגע, אך התגובה הסובייטית היתה היסטרית. היא הובעה במסיבת עיתונאים זועפת על ידי השגריר הסובייטי לאו"ם, יאקוב מליק, הזועם — והמפוחד. באו"ם הוא קטע את הדיון המתוכנן על סין, וגרם תגובת שרשרת של נאומים זועמים המגנים את הליגה, את הציונות ואת ארצות הברית על שלא נקטה צעדים להפסיק את הפגיעות.

  ג'ורג' בוש הנבוך השיב להתקפות. יותר מאוחר הוא אמר לעיתונות בקול כמעט מתחנן: "לא נוכל לתת לזה להשפיע על יחסינו עם הרוסים". הוא גם הודה שהרוסים מרגישים שהליגה מהווה איום חמור על היחסים הטובים שבין שתי הארצות.

  ממש באותו זמן שדיבר מליק, נעצרו אנשים מהליגה כשניסו להוריד את הדגל הסובייטי מהאו"ם. אחרים הצליחו להיכנס למשלחת הסובייטית ולהתיז צבע נוזלי על אחד הדיפלומטים הסובייטיים (יותר מאוחר השתכללנו; בוושינגטון, צעיר מהליגה התיז דם על דיפלומט סובייטי שנאם באוניברסיטה מקומית). הם גם ניפצו רהיטים ודלתות זכוכית.

  החלו להתממש החששות שהליגה הקטנה דוחפת את שתי המעצמות למשבר שאף אחד מהם לא רצה, משבר שאיים לקלקל מאמצים סבלניים של שנים רבות לקראת השגת ה"דטנט". כותרת ראשית בעיתון "דיילי ניוז" (הניו-יורקי)318 אמרה: "מוסקבה רותחת בגלל צלף בניו-יורק, רומזת לקרע ביחסים".

  בעקבות היריות, המשטרה היתה תחת לחץ פוליטי לבצע מעצר. הם מיהרו לעצור את יצחק ירוסלביץ בן ה-18, פעיל בליגה. ראש העיר לינדזי, הליברל הגדול, מייד שיבח את המשטרה על "הפעולה המבריקה, המהירה והמעולה". יהודים ליברליים גינו את הליגה בהנחה שהצעיר מהליגה אשם. במשפט שנערך לירוסלביץ, התובע רוברט מורס, יהודי (מאוחר יותר הוא התאבד — נמסר שסבל מבעיות פסיכולוגיות), צעד אל תוך האולם, ודרש סכום מדהים של 100,000 דולר לערבות. השופט סירב לכך, ושחרר את הצעיר בערבות של 25,000 דולר.

  אחיו של מורס (התובע) כתב את רב המכר "בזמן שמתו שישה מיליון"319 על התעלמותם הטרגית של ארצות הברית והממסד היהודי מהשמדת היהודים במלחמת העולם השנייה. לפני שיצאנו מהאולם, פניתי למורס ואמרתי לו: "לא רק שאינך עוזר ליהודים, אתה אף פוגע בהם. התבייש לך; אחיך כתב על יהודים כמוך". עוד חבר מהליגה הוסיף: "המורס הלא-נכון נפטר...". חודשיים אחר כך, המשטרה "המבריקה" של לינדזי הוכחה כטועה. המשטרה הודתה שירוסלביץ לא היה הצלף שירה אל תוך הבניין הסובייטי, והוא שוחרר.

שבוע לאחר מכן התקבלה ידיעה ממוסקבה: "רשויות ברית המועצות הורו לאחרונה לתת טיפול רפואי לאסירה במחנה עבודה, סילבה זלמנסון, אחרי איומים מצד יהודים מיליטנטיים בארצות הברית, ששני רוסים ייהרגו שם אם היא תמות במחנה...".

במסגרת מערכת הבחירות לכנסת בשנת תשל"ג (1973) דיברתי בחוג בית בקיראון. בשעת הדיון תקף אותי בחריפות ישראלי שהיה שם, ונקלענו לוויכוח די קשה. אישה, שעד אז ישבה בשקט בצד, הצביעה, ואחרי התנצלות על ידיעותיה החלשות בעברית, הסבירה באידיש שהיא עולה חדשה מברית המועצות. היא אמרה: "אני לא יודעת הרבה על פוליטיקה. באתי הערב רק משום ששמעתי שאתה תהיה כאן. כשיצאתי מברית המועצות, חברי ביקשו שאבטיח להם, שאם פעם אראה אותך, אודה לך בשמם על כל מה שעשית בשבילנו".

  היתה דממה ארוכה בחדר. לא יכולתי להגיד מילה, אך המילים שלה אמרו לי יותר מכל המילים השטותיות של ההנהגה והארגונים היהודיים, וגם פיצה אותי על רגעי תסכול קשים שהיו לי במשך השנים. בהזדמנויות שונות במשך מערכת הבחירות ניגשו אלי עולים מברית המועצות, תפסו את ידי, בכו ונישקו אותי. לא משנה שאחר כך הם הצביעו למפלגות אחרות.

  זה באמת לא היה נורא כל כך. הרי, בסופו של דבר, זה רק מוכיח שהעולים מברית המועצות הם באמת יהודים...