פרק ב - אמונה בה' וביעוד עמינו מה מועט ומה יקר הוא הזמן שנותר לנו! מה מועט ומה יקר הזמן שנותר לנו לעשות את חובתנו על מנת לחסוך מעצמנו ייסורים וטראגדיה שאין לתארם במלים! די לנו לעסק בענייני הבל, חסרי טעם וחסרי ענין, בקטנוניות ובריק. הגיעה העת שנזכר מיהו העם היהודי; עת לעמוד ביראה לפניו ית' א-ל שדי אשר בידו כל, אלוקי ההיסטוריה. אם אין אנו מבינים ימות העולם היהודיים; אם אין אנו מבינים כי התשובה לשאלת "מה יהיה" היא עניין שבהשגחה, אשר חייב להיות; אם אין אנו משכילים לראות את ה"מה היה" בעבר, אז בהכרח חסרי אונים אנו להבין את שהווה היום ואת שיהיה מחר.
אלוקי ישראל הוא ה' צב-אות, אלוקי שנות דור ודור. אם איננו כזה - אין הוא לא כלום, חס ושלום. רק א-ל אשר הוא מלך יוצר כל, הבורא ומכוון ומעצב וגוזר על ההווה ועל העתיד – לו נאה ולו יאה ואותו לבדו ראוי לעבוד. עם המאמין בא-ל בורא שמים וארץ, תבל ויושבי בה, לעם כזה סיבה כלשהי, הגיונית ואינטלקטואלית, לעבדו ית'. אך עולם מקרי ובר-חלוף הוא עולם חסר א-ל, ח"ו
א-ל שאינו שולט שליטה מוחלטת על האדם ועל גורלו, הוא אגדה, שעשוע אשר הגה האדם ואשר מקומו יכירנו במדף העתיקות המאובק.
לא כצורם צורנו! "כִּי כָּל אֱלֹהֵי הָעַמִּים אֱלִילִים וַה', שָׁמַיִם עָשָׂה"! (תהלים צו:ה).
אלוקי היהודים הוא אלוקי ההיסטוריה. הוא הווה, הוא קיים, הוא שולט, הוא מנהיג. הוא מעצב את העבר וגוזר על העתיד "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹקים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ..." (בראשית א,א) – כה משמיעה התורה בתחילתה ליהודי כי אלוקים הוא ישות ממשית ולא שעשוע אינטלקטואלי. אלוקי היהודים הוא אלוקי הבריאה, אלוקי ההיסטוריה, העבר והעתיד.
וכן שר נעים זמירות ישראל את תהיליו לבורא שאליו צמאה נפשו: "הַשָּׁמַיִם מְסַפְּרִים כְּבוֹד אֵ-ל וּמַעֲשֵׂה יָדָיו מַגִּיד הָרָקִיעַ..." (תהלים יט:ב). "בְּטֶרֶם הָרִים יֻלָּדוּ וַתְּחוֹלֵל אֶרֶץ וְתֵבֵל וּמֵעוֹלָם עַד-עוֹלָם אַתָּה אֵ-ל... כִּי אֶלֶף שָׁנִים, בְּעֵינֶיךָ כְּיוֹם אֶתְמוֹל כִּי יַעֲבֹור..." (תהלים צ:ב-ד). "מָה רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ יְהוָה כֻּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ מָלְאָה הָאָרֶץ קִנְיָנֶךָ... תַּסְתִּיר פָּנֶיךָ יִבָּהֵלוּן, תֹּסֵף רוּחָם יִגְוָעוּן וְאֶל עֲפָרָם יְשׁוּבוּן, תְּשַׁלַּח רוּחֲךָ יִבָּרֵאוּן וּתְחַדֵּשׁ פְּנֵי אֲדָמָה... בָּרְכִי נַפְשִׁי אֶת ה'..." (תהלים קד).
ואלוקי ישראל הוא אדון האמת. ימין ה', הכל-אמת הנצחי; וזרוע שמאלו, הכל-יכול האין-סופי, מי שאמר והיה האדם יודע אורח החיים האמיתי ליצירתו, מסילת היושר היחידה להגשמת ייעודו הקדמוני, קדושה ואושר אמיתי הנעיז לחלוק על בוראנו? הכי אין אוילות גדולה מזו! "הוֹי רָב אֶת יֹצְרוֹ... הֲיֹאמַר חֹמֶר לְיֹצְרוֹ מַה תַּעֲשֶׂה...?" (ישעי' מה). ריבון ההיסטוריה ואלוקי האמת – זה שמו וזה גבורתו של אלוקי ישראל.
מציאות ה' והאמונה בו הוא יסוד היסודות וממנו בהכרח נובעת הדרך אשר ילך היהודי בה. מצות המצוות היא לדעת את ה', וכן פותח הנשר הגדול, הרמב"ם, את ספרו הגדול, המשנה תורה: "יְסוֹד הַיְּסוֹדוֹת וְעַמּוּד הַחָכְמוֹת לֵידַע שֶׁיֵּשׁ שָׁם מָצוּי רִאשׁוֹן וְהוּא מַמְצִיא כָּל נִּמְצָא, וְכָל הַנִּמְצָאִים משָׁמַיִם וָאָרֶץ וּמַה שבֵּינֵיהֶם לֹא נִמְצְאוּ אֵלָא מֵאֲמִתַּת הִמָּצְאוֹ".
"וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בֶּאֱמוּנָה וְיָדַעַתְּ, אֶת ה'" (הושע ב'). לדעת שאכן קיים בורא העולם ושאכן הוא אלוקי צבאות, אלוקי ההיסטוריה והאמת – ידיעה זו היא האמונה השלמה. לדעת את ה' הוא לעמוד ברגשי אימה, באותו רטט שאנו מכנים יראת שמים, כעבד בפני רבו, ובאותה אהבה עזה ונהדרת של הבן כלפי אב ואם. ידיעת ה' היא הכרת המציאות האמיתית. ידיעת ה' היא היא היהדות.
"לך א-לי תשוקתי - בך חשקי ואהבתי; לך לבי וכליותי – לך רוחי ונשמתי... לך רוחי לך כחי – ומבטחי ותקותי; לך לבי ודם חלבי – כשה אקריב ועולתי; לך יחיד בלי שני – לך תודה יחידתי; לך עזרה בעת צרה – היה בעזרי בצרתי..." (רבי יהודה הלוי). לפניו יעבוד היהודי ביראה ופחד, ונוכח א-ל אשר כזה נעלם הפחד במשמעותו ההמונית ואיננו. היהודי לובש יראת כבוד לא-ל כל יכול, ויודע כי מי יערוך ומי ידמה ומי ישווה לא-ל הגבורה הא-לקית האינסופית.
לעם אשר בו בחר ה' א-ל עליון, הגבור לעולם והרב להושיע, אין סיבה לירא משום כח ועצמה שבעולם הזה. הייעוד היהודי מובטח ע"י אלוקי ההיסטוריה.
לא פחד הגוי, כי אם יראת ה' וקבלת עול מלכותו יקבע את יעודנו. ה' אלוקי ההיסטוריה אמר והיה העולם לתכלית אחת: התורה והעם היהודי.
"העולם ומלואו לא נבראו אלא בזכות התורה" (בראשית רבה א). "וָאֶהְיֶה אֶצְלוֹ אָמוֹן..." (משלי ח') –התורה אומרת: אני הייתי כלי אומנתו של הקב"ה (שם).
ה' אלוקי ההיסטוריה ברא את העולם לתכלית תורת ישראל, כדי שאמיתותיה וערכיה יתורגמו לחיים ולמעשה. והוא ית' בחר בעם ישראל לשאת את דגל התורה וערכיה לחיותם וללמדם. זו ורק זו הינה תכלית הבריאה.
כל המתרחש בעולם, כל המלחמות הפורצות וכל הקטסטרופות; עלייתם ושקיעתם של עמים ומעצמות – אין להם משמעות תכליתית מלבד היותם חלק מהיעוד האלוקי ומלבד השפעתם על אושרם – או על אסונם – של בני העם היהודי, שליח הקב"ה. העם היהודי הוא אכן לבו של העולם, ואין סיבה ותכלית לקיומן של אומות ואימפריות. מלכים ושליטים וממשלות, מלבד השפעתם על העם היהודי ועל גורלו, והגשמת החזון האלוקי ביצירת העולם. וכך אירע שביום שונה מכל ימות עולם ניצב עם שלם למרגלות הר בוער אשר עליו ירד ה' באש "...וַיַּעַל עֲשָׁנוֹ כְּעֶשֶׁן הַכִּבְשָׁן וַיֶּחֱרַד כָּל הָהָר מְאֹד וַיְהִי קוֹל הַשֹּׁפָר הוֹלֵךְ וְחָזֵק מְאֹד מֹשֶׁה יְדַבֵּר וְהָאֱלֹהִים יַעֲנֶנּוּ בְקוֹל" (שמות, יט). היה זה רגע ההקדשה, שעת הבחירה לעם הנבחר לגדולה, לשינוי, לייחוד, למילוי ייעוד הבחירה. העם היהודי היה לעם ה'. ברית כרותה, ברית נצחית שלא יודעת ספר כריתות: "ה' אֱלֹהֵינוּ כָּרַת עִמָּנוּ בְּרִית בְּחֹרֵב!" (דברים, ה). ובאותו רגע של "אֶרֶץ רָעָשָׁה גַּם שָׁמַיִם נָטָפוּ" (שופטים ה), גזר הקב"ה: "כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַה' אֱלֹהֶיךָ, בְּךָ בָּחַר ה' אֱלֹהֶיךָ לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה מִכֹּל הָעַמִּים אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה" (דברים ז).
עם סגולה! לא סתם עם נוסף, וגוי ומדינה; לא עוד חיקוי חיוור של מערב או מזרח; לא עוד חלק מן המחנה הסוציאליסטי או הקאפיטליסטי; לא עוד כי אם אחד, יחיד. העם היהודי אשר בו בחר ה' אלוקי ההיסטוריה להיות לו לעם סגולה, יחיד ומיוחד – עם קדוש!
"וִהְיִיתֶם לִי קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה'..." (ויקרא, כ). "כשם שאני קדוש כן אתם היו קדושים. כשם שאני פרוש כך אתם היו פרושים" (תורת כהנים). עם קדוש! "לְמַעַן תִּזְכְּרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֶת כָּל מִצְווֹתָי וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים לֵאלֹהֵיכֶם" (במדבר, טו'); "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ!" (ויקרא, יט') צו, פקודה, אתגר, ייעוד, קדושה! הסמל, המדים, המטבע של העם בו בחר ה' יתברך מכל העמים.
"וה' הֶאֱמִירְךָ הַיּוֹם לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה... וּלְתִתְּךָ עֶלְיוֹן עַל כָּל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר עָשָׂה לִתְהִלָּה וּלְשֵׁם וּלְתִפְאָרֶת..."(דברים, כו). "עם סגלה לה' אלקיכם"! אשרינו מה טוב חלקנו! ואולם בחירה זו אינה באה בנקל ואינה עניין לזכויות גרידא. אין כאן מושג של גזע אדונים או עליונות במובן הפשוט. בחירתו של היהודי פרושה חובה ושליחות קשה ומשעבדת. זהו עול הלוחץ על צווארנו ואנו מקבלים בשמחה את גורל החובה: קדושה, מצוות, שבירת היצר, ביטול "היש", התעלות רוחנית ועקירת החיה שבאדם. זה אלוקי היהודים ואלה עם סגולתו. האחד מצהיר על ייחודו של אלוהיו במילים: "שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד", והשני מתענג על בניו וקושר תפילין על זרועו וכתוב בהן: "ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ" (ברכות ו.).
באותו רגע הפריש הקדוש ברוך הוא את היהודי לו לתרומה: "קֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל לַה', רֵאשִׁית תְּבוּאָתֹה". (ירמיה, ב). מופרש, מוטהר, מוקדש ומובדל מכל שאר העמים. "וִהְיִיתֶם לִי קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' וָאַבְדִּל אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים לִהְיוֹת לִי" (ויקרא, כ). ואמרו חז"ל: "אם מבדלים אתם מן העמים, הרי אתם שלי; ואם לאו – הרי אתם של נבוכדנצר מלך בבל וחבריו" (תורת כהנים, שם) – הרי לא בהבדלה לשם הבדלה מדבר כאן. וכי להבדלה זו קשר עם מושג גזעני ואולי של גזע עליון המבוסס על כח הזרוע ושעבוד החלש? חס ושלום! "לֹא מֵרֻבְּכֶם מִכָּל הָעַמִּים חָשַׁק יְהוָה בָּכֶם וַיִּבְחַר בָּכֶם - כִּי אַתֶּם הַמְעַט מִכָּל הָעַמִּים"(דברים ז).
וכן: "וְלֹא תִטַּמְּאוּ בָּהֶם" (ויקרא יח,) – אם מטמאים אתם בהם נפסלין אתם מאחרי וכי מה הנאה יש לי בכם ואתם מתחייבים לי כליה". (תורת כהנים שם). והדברים הם פשוטים. אין סיבה לקיומו הנפרד של עם ישראל בלי קדושת ישראל ותורת ישראל.
הבדלה – כן, בחירה – בודאי, אך הבדלה זו, בחירה זו, מבוססות על חובה חמורה, עול כבד, משימה קשה. ורק על רקע זה אפשר להבין את היהודי העומד במוצאי שבת כשבידיו כוס יין ואבוקה ומשמיע את דברי המצווה הנקראים – הבדלה. "המבדיל בין קדש לחול, בין אור לחשך, בין ישראל לעמים..." ישראל והעמים. כל שאר העמים ולעומתם ישראל האחד, לבד, בודד. לבדד ישכון. לבד באתגרו, בודד ביעודו, לבדד בשליחותו.
כאשר, בסיני, הפכו שבטי י-ה לעם, נוצר עם מיוחד ובלעדי שעצם הגדרתו שונה מכל הגדרותיהם של יתר העמים. בסיני נוצר עם תורני. הדת והלאום בשילוב ומזוג מלא. סיבת הורתו ולידתו היתה גם סיבת קיומו. הברית הכרותה בסיני, השליכה על העם הזה אדרת מהודרת אך כבדה, אדרת של תפקיד ושליחות. התפקיד? ללמד, לשמור ולעשות, להתעלות ולהתגדל ולהתקדש בדבקות בה' ובדרכיו. "מה הוא רחום, אף אתה רחום! מה הוא חנון, אף אתה חנון!" (ספרי, עקב, מט). "'אַחֲרֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם תֵּלֵכוּ" (דברים, יג) וכי אפשר לו לאדם להלך אחרי שכינה... אלא להלך אחר מידותיו של הקב"ה. מה הוא מלביש ערומים – אף אתה הלבש ערומים; הקב"ה ביקר חולים – אף אתה בקר חולים; הקב"ה ניחם אבלים – אף אתה נחם אבלים (סוטה יד). ללמוד, לשמור, לעשות – והכל בקבלת עול מלכות שמים, כחוק בל יעבור בשבירת האנוכיות; ה"אני" שמביא את האדם לגאותנות וגסות הרוח, המשפילו ומצמצמו שעה שהוא-בגאוותו חושב שמתרחב.
והשליחות נובעת ישירות מהתפקיד. "וּנְתַתִּיךָ לְאוֹר גּוֹיִם" (ישעיה, מט)! שמירת המצוות, דבקות בה', קבלת עול החוקים - כל אלה ההופכים אותנו לקדושים ולעם עליון במובן הטהור של המילה; בניית חיים קדושים אישיים, וחברה - מדינה קדושה שכולה מבוססת על דרכי ה' – כך אנו ממלאים את שליחותינו ויעודנו לקדש שם שמים כאשר גויי הארצות ומשפחות האדמה רואים את הוד הדרה של תורת ה' ו"יודעים" אותו, מכירים במלכותו ומודים בריבונותו. כאשר משה רבנו כשליח ה' נכנס בפעם הראשונה לארמונו של פרעה והכריז: "כה אמר ה' אלקי ישראל: שלח את עמי!" פרעה הגאה, התנים הגדול "אֲשֶׁר אָמַר: לִי יְאֹרִי, וַאֲנִי עֲשִׂיתִנִי" (יחזקאל, כט), השיב בבוז: "מי ה'... לא ידעתי את ה'!" תפקיד היהודי ותהליך ימות עולם ושנות דור ודור מהוים רצונו של הקב"ה שבני אדם ידעו את ה'. "וְאִכָּבְדָה בְּפַרְעֹה וּבְכָל חֵילוֹ וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי אֲנִי ה'..." (שמות, יד).
"וְהִתְגַּדִּלְתִּי וְהִתְקַדִּשְׁתִּי וְנוֹדַעְתִּי לְעֵינֵי גּוֹיִם רַבִּים, וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה'" (יחזקאל, לח). באותו יום שהעולם "ידע את ה'" ויכיר בדרכיו וקדושתו כדרך האמת – "בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה ה' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד".
זאת התורה, וזה העם, וזה התפקיד וזאת הברית. אי-הרצון לקבל עלינו את התפקיד לא יועיל, והניסיון להתחמק מהיעוד הוא לא יצליח. אין מנוס ממערכת היחסים המיוחדים עם הקב"ה.
בסופו של דבר מוצא כל יונה את הלווייתן ואת הגוי המקיא אותו. הוא מוסיף מכאוב אך מוסיף דעת כי אין איש יכול להימלט מאלוקי היהודים, שהרי עולמותיהם של הגוי ושל היהודי נפרדים הם ללא תקנה. למן הרגע בו נבחר היהודי לייעודו המיוחד, הוטלה עליו גם חובה מיוחדת. השכר והעונש יחדיו נולדו, יחד הלכו.
"אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם... וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ וּשְׁכַבְתֶּם וְאֵין מַחֲרִיד... וּפָנִיתִי אֲלֵיכֶם וְהִפְרֵיתִי אֶתְכֶם וְהִרְבֵּיתִי אֶתְכֶם וַהֲקִימֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתְּכֶם... וְהִתְהַלַּכְתִּי בְּתוֹכְכֶם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי לְעָם..." (ויקרא, כו). זהו חלק הכבוד והיוקרה. אך מיד ממשיך הכתוב:
"וְאִם לֹא תִשְׁמְעוּ לִי וְלֹא תַעֲשׂוּ אֵת כָּל הַמִּצְוֹת הָאֵלֶּה וְאִם בְּחֻקֹּתַי תִּמְאָסוּ... וְנָתַתִּי פָנַי בָּכֶם וְנִגַּפְתֶּם לִפְנֵי אֹיְבֵיכֶם. וְרָדוּ בָכֶם שֹׂנְאֵיכֶם וְנַסְתֶּם וְאֵין רֹדֵף אֶתְכֶם... וַהֲשִׁמֹּתִי אֲנִי אֶת הָאָרֶץ... וְאֶתְכֶם אֱזָרֶה בַגּוֹיִים וַהֲרִיקֹתִי אַחֲרֵיכֶם חָרֶב וְהָיְתָה אַרְצְכֶם שְׁמָמָה וְעָרֵיכֶם יִהְיוּ חָרְבָּה... וְהַנִּשְׁאָרִים בָּכֶם וְהֵבֵאתִי מֹרֶךְ בִּלְבָבָם בְּאַרְצֹת אֹיְבֵיהֶם וְרָדַף אֹתָם קוֹל עָלֶה נִדָּף... וַאֲבַדְתֶּם בַּגּוֹיִם וְאָכְלָה אֶתְכֶם אֶרֶץ אֹיְבֵיכֶם" (שם).
הנה ההבטחה וההתראה, תכנית-אב לגורל העם היהודי.
אין מפלט ממנו, גזרה היא מלפניו, חוק ולא יעבר, היחסים המיוחדים שנקבעו בברית עולם והמחייבים גם את עם ישראל וגם את אלוקי ישראל. שלום? בטחון? שלוה? אך ורק "אם בחקתי תלכו..." אין דרך אחרת, וכל ה"תשובות" הנואשות מימין ומשמאל הן אך ורק אשליות בבחינת "מביך נבוכים". לא שמאלניות, ולא לאומיות; לעם היהודי רק פירוש אחד לתהליך ההיסטורי – הפרוש האלוקי. סרובנו ללכת באורחות החיים כפי שנגזר על ידי אלוקי ישראל, בהכרח יוביל לקטסטרופה אשר כל שומעיה תצלינה אזניהם. אוי לנו, כי כמה נורא תהיה אותה שואה – והיא לגמרי מיותרת! האין בידינו היכולת לפתח את ספר הדורות ולהתבונן בו? מי חכם וילמד מאין באנו כדי שיבין אנה אנו הולכים? כיצד זה שכחנו את האזהרה וההגשמה? שהרי מה שהובטח נתקיים.
היהודי בעבר לא שמע, סרב להיות חכם ונבון ודחה את התורה שהיא חייו ואורך ימיו, על כן גורש היהודי מארצו והושלך לארץ שהיא נכר, שם "עלה נדף" מלא את לבו פחד, שם הגויים קללוהו, השפילוהו, רמסוהו, ירקו בפניו, חמסו את כספו, גרשוהו מארץ לארץ, שרפוהו חיים, גזלו את ילדיו, הטביעוהו, חנקוהו בגזים וצחקו בקול שטנים בהשפילם אותו כפי שלא הושפל אדם.
העם הנבחר אשר סרב למלא שליחותו ואשר ביקש להיות ככל הגויים, למד את לקחו המלא, שתה לרוויה מכוס המרורים. זאת תורת התוכחה שעברה עלינו ועל אבותינו. אך זה אינו הסוף, ולא המערכה האחרונה על במת הייעוד היהודי. כי יש סוף לייסורים, לענוש ולגלות. בסופה תבוא המלכות, נאדרה עוז ומפוארת הוד, המציינת את סוף הדרך, את הצעד האחרון בשליחות היהודית. "כֹּה אָמַר ה': מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי וְעֵינַיִךְ מִדִּמְעָה כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ, נְאֻם ה', וְשָׁבוּ מֵאֶרֶץ אוֹיֵב. וְיֵשׁ תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ, נְאֻם ה', וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם." (ירמיה, לא').
"הַקָּטֹן יִהְיֶה לָאֶלֶף וְהַצָּעִיר לְגוֹי עָצוּם, אֲנִי ה' בְּעִתָּהּ אֲחִישֶׁנָּה" (ישעיה, ס').
© כל הזכויות שמורות