פרק ה – תשובה לאמונה – המפתח לגאולה

תשובה! "שׁוּבוּ אֵלַי נְאֻם ה' צְבָאוֹת וְאָשׁוּב אֲלֵיכֶם..." (זכריה א,ג). שיבה לתורה וליהדות, שיבה לקדושה ולגדלות הייחודית של עם ה'. הכרח הוא הדבר פן ניווסר בתוצאות של גאולה המתעכבת ובאה רק "בעתה".

שמירת שבת; כשרות; טהרת המשפחה; תפילין; ההלכות שנקבעו בשולחן ערוך, וקבלת המצוות רק בעול מלכות ה'. בלי קבלת עול מלכותו של הקדוש ברוך הוא, בלי כניעה לעול ורסן המצוות – לא נינצל מחרון אף ה'. "לאומיות" לא תעזרנו ו"גאות העם" לא תעמוד לנו ביום הגדול והנורא. היהודי בעל הגאווה הלאומית; הלאומי החילוני שמכריז "אף שעל" ובד בבד מחלל את קדשי ישראל – לא ממנו ניוושע.

"וָאַבְדִּל אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים לִהְיוֹת לִי" (ויקרא כ,כו) – מנין שלא יאמר אדם אי אפשי לאכול בשר חזיר, אי אפשי ללבוש כלאים, אי אפשי לבוא על הערוה? אלא (יאמר) אפשי, אבל מה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי? תלמוד לומר: "ואבדיל אתכם... להיות לי" (תורת כהנים). דרך החיים בהתאם למצוות וקבלת עול המצוות – משום שהם קבלת עול שמים. שבת, כשרות, ארץ ישראל השלימה – לא בגלל שאנו מסכימים להם – אלו גזרות הן, גזרות מלך!

המצוות המעשיות, הגורמים שהבדילונו מכל עם ורוממונו מכל לשון, באו בגזרת הקדוש ברוך הוא כדי לצרף בהן את ישראל. וכן אמרו חז"ל: "לא נתנו המצוות אלא לצרף בהן את הבריות" (בראשית רבה מד,א). וכן אמר רבי עקיבא לטורנוסרופוס: "לפי שלא נתן הקדוש ברוך הוא את המצוות לישראל אלא לצרף אותם בהם", וכך אמר דוד:(תהלים יח,לא) "הָאֵ-ל תָּמִים דַּרְכּוֹ אִמְרַת ה' צְרוּפָה" (תנחומא, תזריע ה).

"וּמְשַׁלֵּם לְשֹׂנְאָיו אֶל פָּנָיו לְהַאֲבִידוֹ, לֹא יְאַחֵר לְשֹׂנְאוֹ אֶל פָּנָיו יְשַׁלֶּם לוֹ. וְשָׁמַרְתָּ אֶת הַמִּצְוָה וְאֶת הַחֻקִּים וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לַעֲשׂוֹתָם" (דברים ז י-יא). זאת הפקודה ואין מנוס ממנה. "אִם יַחְתְּרוּ בִשְׁאוֹל מִשָּׁם יָדִי תִקָּחֵם וְאִם יַעֲלוּ הַשָּׁמַיִם מִשָּׁם אוֹרִידֵם" (עמוס ט,ב). לגבי עם ישראל קיימת בחירה חופשית "רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַטּוֹב וְאֶת הַמָּוֶת וְאֶת הָרָע... וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ" (דברים ל טו-יט). אכן בחירה יש, אך ידוע ידע היהודי שאם יפנה לרע, גם במוות בחר. הרשות נתנה לבחור, והחובה הוטלה: לבחור בחיים, במצוות, בדרכי ה'. ואל יאמר היהודי לעצמו שאין לזולת הרשות להתערב בחייו ה"פרטיים" וה"אישיים". ליהודי אין חיים "פרטיים", אין זכויות "אישיות" המנוגדות לחובותיו האלוקיות. אין אתה בן חורין להפטר מהעול הכבד.

זאת ועוד, דע שכל ישראל ערבין זה בזה. מצד אחד, חובת היהודי לאהוב כל ישראל וישראל כנפשו, מטילה עליו את המשימה להציל את אחיו הטועה והחוטא, שהרי איך ישב היהודי בחיבוק ידיים כאשר אחיו הולך בדרך המובילה לבאר שחת. וכן הזהיר הקדוש ברוך הוא את יחזקאל הנביא: "בְּאָמְרִי לָרָשָׁע מוֹת תָּמוּת וְלֹא הִזְהַרְתּוֹ... הוּא רָשָׁע בַּעֲו‍ֹנוֹ יָמוּת וְדָמוֹ מִיָּדְךָ אֲבַקֵּשׁ" (יחזקאל ג,יח). ועוד – שהחטא של היהודי אינו חטא פרטי, אלא מסכן גם כל יהודי אחר. חטאו של רוב העם מביא על כל העם – וגם הצדיקים – את העונש. וגם כאשר רק מיעוט חוטא, והשאר לא מוחים ולא מנסים למנוע בזיון קדשי ישראל – גם הם נענשים.

וכן אמרו חז"ל: "'וְכָשְׁלוּ אִישׁ בְּאָחִיו' (ויקרא כו,לז) – איש בעון אחיו, מלמד שכל ישראל ערבים זה בזה... שהיה בידם למחות ולא מיחו" (סנהדרין כז: שבועות לט.). וכן אמרו חז"ל: אין לך מצווה ומצווה שכתובה בתורה שלא נכרתו עליה ארבעים ושמונה בריתות של שש מאות ושלוש אלף וחמש מאות וחמישים." (סוטה לז:). ומפרש רש"י: "כמנין שהיו במדבר, שכל אחד נעשה ערב על כל אחיו". כולנו מפליגים באותה ספינה, וההורס את השטח שלו – מטביע את הספינה על כל מפליגיה. חילול שבת יביא אש שתשרוף את כולנו; רצח עוברים במעי אמותיהם יביא על כולנו חרון אף וקצף אלוקי, אם לא נמחה.

תשובה, אחי, תשובה! למעננו, כולנו, הקץ לפתרונות הבל מימין ומשמאל, לא מהם נושע, כי אם בהישען כולנו על אבינו שבשמים.

אך זה אינו הכל. שכן מה רבים הם שומרי מצוות-יום-יום, ובכל זאת הינם קטני אמונה – שומרי מצוות מעשיות שאינם דתיים, אנשים שומרי-פולחן ומזניחי יסוד היסודות. תמצית דת ישראל מתבטאת באמונה והקרבה, ובם יחפוץ הקדוש ברוך הוא. רק על ידי האמונה תבוא הגאולה המהירה, ובהעדר האמונה נמיט על עצמנו את הייסורים המיותרים והאיומים מסמרי השיער. המסירות למצוות הקשות ביותר, הדורשות אמונה עמוקה ובטחון איתן בה', הנראות כה מסוכנות לקיימן – את זה תובע אלוקי ישראל. ישנם יהודים שאינם מאמינים באלוקי ישראל ואינם מקיימים את מצוות תורתו, ועליהם נפשי בוכיה. אך מה נאמר על יהודים המקיימים מצוות, ולמעשה אינם מאמינים בה'! פשיטת הרגל שלהם מתגלה כאשר מגיע תורם להקריב קרבן אמת, מן הסוג אשר רק בו אפשר להבחין באמונת אמת ובטחון בה' יציב ונכון. "כִּי דוֹר תַּהְפֻּכֹת הֵמָּה, בָּנִים לֹא אֵמֻן בָּם" (דברים לב,כ), ואמרו חז"ל: "אמר הקדוש ברוך הוא: אין בכם אמונה של ממש!"

אמונה! אמונה תמימה! אמונה של "וְנִשְׁעַן עַל ה' קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל בֶּאֱמֶת" (ישעיה י,כ), האמונה שתביא את הגאולה הנהדרת – "וכן אתה מוצא שלא נגאלו ישראל ממצרים אלא בשכר האמנה, שנאמר (שמות ד,לא): 'וַיַּאֲמֵן הָעָם'. וכן אתה מוצא שאין הגלויות מתכנסות אלא בשכר אמנה, שנאמר (הושע ב,כב): "וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בֶּאֱמוּנָה" (מכילתא, בשלח פרשה ו).

אמונה ובטחון בה' הם המפתח לגאולה.

אמון ביעוד היהודי, אמונה כי לו אך יישאר היהודי נאמן לאלוקיו וישען עליו, לא יובס ולא יכחד לעולם. אמונה ברצונו ובכחו של אלוקיו להכרית את אויבי עמו. אמונה ובטחון כי "אלה ברכב ואלה בסוסים", וכי כל הסוסים והרכב, וכל הטילים והמטוסים והנשק הגרעיני, כאין המה בפני אלוקי ההיסטוריה. אמונה כי ה"רציונאלי", ה"הגיוני" וה"מציאותי", אינם אלא כחציר יבש וכציץ נובל נוכח כוחו של הבורא והמחריב, הא-ל היוצר והצר צורה, אלוקי ההיסטוריה.

האמונה והבטחון האמיתיים תובעים מן היהודי לחיות הן את חייו הפרטיים והן את חייו הלאומיים על פיהם. פרוש הדבר, הסתכלות בעולם ה"מציאות" ובמצב הנראה לנו כזרוע סכנות והמחייב נסיגה "רציונאלית" מחובה, ולבחור ביודעין ובמתכוון בדרך הנגדית היהודית הנראית כטרוף, כי היא לבדה הדרך הנכונה, דרך הנאמנות לערכים יהודיים, כי הקדוש ברוך הוא יגן על הבוטחים בו. זו דרכו של ישראל סבא, זהו ה"טרוף" אשר בזכותו נתקיימה האומה. הדרך ההגיונית היתה מחייבת הנחה כי לא ייתכן לנוע ולנוד בגלות במשך אלפיים שנה, כי אין זה הגיוני לעמוד בודד ונרדף נוכח עולם מלא, כי אין אדם עומד וצופה סכנת מוות כשהברירה בידו להמיר את דתו – אלא הוא בוחר בחיים, כך היה בוחר בדרך הרציונאלית, והתוצאה היתה – קץ העם היהודי. אבותינו היו "מטורפים" ועמדו במצבים בלתי אפשריים בקראם תגר עליהם. בזכותם אנו קיימים. זהו כוחה של האמת, של אמונה ובטחון יהודיים טהורים.

לא קל להתלבש באדרת האמונה הזאת ולדבוק בה. קשה, קשה, אך רק יהודי כזה יכול לטול את השם – יהודי דתי, יהודי ירא שמים: "מִי בָכֶם יְרֵא ה' שֹׁמֵעַ בְּקוֹל עַבְדּוֹ אֲשֶׁר הָלַךְ חֲשֵׁכִים וְאֵין נֹגַהּ לוֹ, יִבְטַח בְּשֵׁם ה' וְיִשָּׁעֵן בֵּאלֹהָיו" (ישעיה נ,י).

אם אמנם מאמינים אנו בכנות כי אברהם העברי אכן עמד לבד מעבר אחד, כשכל העולם ניצב נגדו מהעבר השני; שהוא נבחר לגדולה משום "וְהֶאֱמִן בה' וַיַּחְשְׁבֶהָ לּוֹ צְדָקָה" (בראשית טו,ו); שהוא בחר ליפול לכבשן האש למען אמונתו; אם אמנם אמת כי נחשון קפץ ללב ים סוף; וגדעון הלך בראש שלוש מאות חיילים לבד לקרב נגד אויב עצום; וכי דוד נכנס לקרב עם גלית הענק וחרב אין בידו; וישעיהו ירק בפניהם של סנחריב והאשורים כבירי הכח הנוראים; אם כן הדבר, חזרנו זה עתה על יהודים שהאמינו באמת ובתמים, בצורה האחת והיחידה בה מקבלת האמונה היהודית משמעות אמיתית כלשהי, אשר ברגע של אמת סיכנו את חייהם בהניחם כי אלוקי ההיסטוריה, אלוקי היהודים אכן חי וקיים. "וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (ויקרא כב,לב), איך מקדש היהודי את ה' יתברך? אך ורק בדרך אחת, בדרך שמוכיחה את אמונתו: "מסור את עצמך וקדש שמי" (תורת כהנים).

לא די להיות יהודי המקיים את יהדותו מתוך רחבות ונוחות. רבים מדי הם "כופרים למעשה" המקיימים יהדות שטחית. מכירים אנו כה רבים מהם המצטרפים אל ה"לא דתיים", שאינם שומרי מצוות, בהתקפלם בפחד מפני בן אדם שאין לו תשועה. הכרנו את היהודי המאמין באלוקים כל עוד תרועת מלחמה אינה מחזירה אותו בטיסה לגלות, ואת היהודי שדוגל בארץ ישראל השלמה עד שהוא נרתע מפני כוח הגוי – כי מה יגיד העולם. כל אלה הם יהודים אשר טליתותיהם עוטפות גוף המתכחש לאלוקי ההיסטוריה היהודית.

היהודי אשר אמונתו אמונת אמת, הוא זה אשר ערכיו ברורים ללא העמדת פנים, היודע להבדיל בין נצחי לבר-חלוף, בין עיקר לטפל, והמזנק לקראת פעולה כפי שצפוי ממנו מבלי להתחשב בסיכויים הפרגמאטיים – ובמסקנות המומחים – של ההצלחה. את האלוקים הוא מתהלך, א-ל אמת, וידוע כי בסופו של דבר חייב הוא לנחול הצלחה בזכות בן לווייתו, כביכול. הוא יודע כי לא מפי הגוי או כל בן-תמותה אנו חיים ולא הוא המבטיח את קיומנו, וכי קנה המידה היחידי לפעולותיו חייב להיות : הזוהי דרך היהדות אם לאו? הזוהי חובתי או לא? אם חובתך היא – זנק אליה. ההצלחה תהי נחלתך, כי אלוקי היהודים הוא אלוקי ההיסטוריה. ואם זאת איננה דרכה של תורה – ברח מפניה למרות פיתוייה, כי לבטח תכשל, מפני שכה גזר אלוקי ההיסטוריה היהודית.

בטחון מלא ואמונה שלמה בה' יתברך – זהו יסוד היסודות, המפתח לגאולה, וכה הכריזו חז"ל (מכות כד.): "בא חבקוק והעמידן על אחת" – הנביא העמיד את תרי"ג המצוות כולן על עקרון אחד: "וְצַדִּיק בֶּאֱמוּנָתוֹ יִחְיֶה" (חבקוק ב,ד).

אין דבר בסיסי יותר לגאולה מאשר האמונה. ואמנם יתכן, כי לו היה העם היהודי דל בתורה ומצוות, ואך מעלה זו של אמונה כנה בקדוש ברוך הוא היתה בידו, ונכונות לתרגם אמונה זו להקרבה ממשית –אם כה עשו, היו לפחות מקרבים את הגאולה.

דבר זה, הוא המובן העמוק יותר של "וצדיק באמונתו יחיה". שאף כי ברור שחובה על היהודי לקיים את המצוות, אם בגלל ריבוי סיבות היסטוריות ורוב חולשות וחוסר הבנה אישית, הוא נכשל ואינו מקיים עדיין הרבה מהם, אך לפחות הוא דובר אמת בלבבו ומודה בחטאיו ובחולשותיו ומתוודה שאכן טועה הוא, אזי, אם דבק הוא באמת ובכנות ובהקרבה באמונה השלמה והצרופה שהקדוש ברוך הוא יושיע את עמו, דבר זה כח אדיר הוא, שיש בכוחו לקרב את הגאולה, כי על יסוד האמונה עומדת התורה כולה ובאמונה נושע היהודי.

וכי אין אלה דברי חז"ל המובאים בילקוט שמעוני (תשיט) על הפסוק בתהלים (לב,י): "רַבִּים מַכְאוֹבִים לָרָשָׁע וְהַבּוֹטֵחַ בַּה' חֶסֶד יְסוֹבְבֶנּוּ' – רבי אליעזר ורבי תנחום בשם רבי ירמיה: אפילו רשע ובוטח בה' – חסד יסובבנו". והאין זו כוונתו של הרבי מגור, בעל ה"שפת אמת", האומר: בתפילת "שושנת יעקב" [הנאמרת בפורים] מצהירים אנו כי "כל קויך לא יבושו, ולא יכלמו לנצח כל החוסים בך" – זה כולל לא רק צדיקים, אלא אפילו יחידים אשר יש להם רק אמונה בה' ואשר מעשיהם לבדם לא היו מזכים אותם (שפת אמת, תהילים כא,כה).

הוא הדין לגבי היפוכו. אפילו אם היהודי מלא מצוות כרימון, אך חסר אמונה אמיתית בנצח ישראל ובאלוקי ישראל, והוא אותו ארור "אשר יבטח באדם ושם בשר זרועו" – אם הוא מוכן לוותר על היהודים ועל ארץ היהודים באותה מהירות כמו הלא-מאמין וכמו המלעיגים לבוטחים בכוח עליון, במקום לעמוד איתן ולבטוח בה' – הוא אינו יכול להיות זה המחיש את הגאולה. הוא המעכב אותה והמביא טרגדיה על ראש העם היהודי. כמוהו ככופר חסר אמונה, לא פחות מן הלא-מאמין אשר לו מטיף הוא תמיד מוסר. הוא מקטני האמונה ועליו אמרו חז"ל: "מי גרם לצדיקים שיתבזבז שלחנן לעתיד לבוא? קטנות שהיה בהם ("קטנות אמנה – רש"י), שלא האמינו בקדוש ברוך הוא" (סוטה מח:). בינו, עמי! יתבזבז שולחנם של צדיקים! יפסידו שכר, ובגלל קטנות אמונה? היתכן! היתכן שיהיה יהודי שומר מצוות קלה כחמורה ושיהיה גם תלמיד חכם ושיגיע למדרגת "צדיק", ועם כל זה יישאר קטן אמונה? כנראה שכן, כנראה שחז"ל הורונו בדיוק את הלקח הזה.

"וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה ה' אֱלֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ כִּי אִם לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו" (דברים י,יב), ורבותינו בצדק הקשו: "אטו יראת שמים מלתא זוטרתא היא? והא אמר רבי חנינא משום רבי שמעון בר יוחאי: אין לו להקדוש ברוך הוא בבית גנזיו אלא אוצר של יראת שמים!" (ברכות לג:). אמנם קשיא! האם יראת שמים היא דבר כה קטן וקל להשיג, שמשה רבנו מציגה כאילו היה זה תפקיד של מה בכך? אכן, קושיא. יראת אלוקים, יראת אמת, אשר באמצעותה עומד האדם על גדולתו וגבורתו יתברך, ועל כן, יש לא רק לירא מלעבור על מצוותיו, כי אם גם לשמוח בידיעה כי א-ל גדול ונורא כמוהו יתברך, מסוגל להשמיד את העצומים שבאויבים ואת האדירות שבמעצמות; יראת ה' המשכנעת כי על כן חייב הוא לעמוד איתן בביטחון בה' יתברך נוכח החמורות שבסכנות – האם מלתא זוטרתא היא? ודאי שלא! ודאי שמלתא רבתא היא, אך מדה של מה בכך היא לגבי אישיות כמשה רבנו, איש אשר אמונתו ובטחונו אפשרו לו לוותר על אימפריה, לעמוד לפני פרעה, מול עם נרגן, מתלונן, מתמרמר ומאיים במשך ארבעים שנה, ואחר כך לא להיכנס לארץ. אך זה הדבר אשר נדרש מיהודי להיות! פשוט או לא פשוט, הוא אשר שואל מעמך ה'...

"מָה ה' אֱלֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ?" שאלה הדורשת תשובה ומכוח התשובה הזאת יחרץ גורלו הקרוב של העם היהודי. שאלה פשוטה, שאלה יסודית, שאלה מזעזעת: האם יאחז ישראל במידות הקדמונים ויעמוד באימה, ברטט ובזיע וביראת שמים לפני קונו? או אם על משכבו בלילות ירעד מפני הגוי, ובכך יתרפס לפניו ויוותר על קדשי ישראל? האם נבטח בנדיבים, בגויים שאין להם תשועה, בקנים הרצוצים שתצא רוחם ישובו לאדמתם, או האם נהיה הברוכים אשר יבטחו בה', היושב על חוג הארץ כשיושביה חגבים, אשר ישקיף ממרום על מעשי ידיו ואשר בכוחו להחזירם לתהו ובהו. אם בידינו הכוח לשאת את עינינו למרום ולהכריז: "ישראל בטח בה'!" – בידינו גם להביא את הגאולה המיידית והמפוארת. ואם בברכים כושלות ובלב נמוג ובפחד הגוי אנו תולים את עתידנו בכוחו, ובאהבתו וידידותו של זרוע אדם – נמיט על ראשינו ועל ראשי זרענו אותן זוועות שדחפו את חז"ל לצווח: "ייתי ולא אחמיניה!" ותתגשם האזהרה החזונית של ירמיהו, אבי היסורים: "אָרוּר הַגֶּבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בָּאָדָם וְשָׂם בָּשָׂר זְרֹעוֹ" (ירמיה יז,ה).

ארבעה קני מידה קיימים בימינו, המודדים את עומק ואמיתות אמונתנו וביטחוננו. ארבעה אבות הגאולה, ואלו הם: א. ההחלטה הנחושה להחיל ריבונות העם היהודי ומדינת ישראל על כל חלק וחלק של ארץ ישראל. ב. ההחלטה הנחושה להוציא מתוך ארץ הקודש כל לא-יהודי אשר לא מוכן להודות בזכות הבלעדית של העם היהודי לכל ארץ ישראל, ולקבל על עצמו המעמד המוגבל של גר תושב. ג. ההחלטה הנחושה לאהוב כל יהודי ויהודי כנפשו, ולהבין שמדינת ישראל תהיה האפוטרופוס הנאמן של עם ישראל באשר הוא שם. ד. ההחלטה הנחושה לעזוב את בית הקברות ששמו "גלות" ולחזור לארץ ישראל. ארבעה מבחנים קשים ומסוכנים; ארבעה מבחנים – מבחני האמונה והביטחון. ובסייעתא דשמיא נכתוב אודותיהם ונסביר כל אחד ואחד.

עצם האמונה אינה דבר פשוט. לעולם אין צורך באמונה אמיתית במצב של שאננות ושלווה יחסית. האמונה האמיתית דרושה כאשר הכל שחור וקודר והתקווה אינה נראית לעין. לאמונה משמעות כאשר חרב חדה מונחת על הצוואר ואף על פי כן אין מתייאשים מן הרחמים. תמיד היא המבדילה בין הדתי באמת לבין השומר פולחן; בין המאמין באמונה שלמה לבין הלא-מאמין. באותו רגע של אמת ניתן לראות מיהו האוזר את חלציו והחוגר את חרבו, ומי עם כל התחסדותו וצדקתו, מוכן להקריב מצוות ועקרונות ושטחי ארץ משום "פקוח נפש", או מיהו שנשאר בגלות הטמאה משום "פקוח" פרנסה...

כאשר אותו סמל האמונה, היהודי הראשון, אברהם העברי – 'מן העבר השני' – כל העולם מעבר אחד והוא לבדו מעבר אחר, שמע כי נשבה לוט אחיו על ידי ארבעה מלכים – "וַיָּרֶק אֶתחֲנִיכָיו" (בראשית יד,יד), שלש מאות ושמונה עשר אנשים בלבד, ללכת לקרב נגד ארבעה צבאות! ופרשו חז"ל את המלה "וירק" שלפי הפשט כונתה 'הוציא אותם', כמתייחסת גם אל השורש "ירק". וכך אמרו רבותינו ז"ל: "רבי יהודה אומר: הן הוריקו פנים (מפחד) כנגד אברהם, אמרו חמישה מלכים לא יכלו לעמוד בהם ואנו יכולים לעמוד בהם?! רבי נחמיה אומר: אברהם הוריק פנים כנגדן, אמר: אצא ואפול על קידוש שמו של מקום" (בראשית רבה מג,ב).