פרק ו – קטנות האמונה של דורנו והמנהיגים

פרק ו – קטנות האמונה של דורנו והמנהיגים אומלל דורנו, דור של אנשים קטנים וקטני אמונה, דור יתום ללא מנהיגים, ללא אנשים בעלי שיעור קומה, לא מדינאים ולא מורים. אוי לו לדור של קטני אמונה! מה יהיה? הטובים שבנו מיללים תוך יאוש, מבוכה ודיכאון. מה יהיה? "עַל עַמְּךָ יַעֲרִימוּ סוֹד... אָמְרוּ: לְכוּ וְנַכְחִידֵם מִגּוֹי וְלֹא יִזָּכֵר שֵׁם יִשְׂרָאֵל עוֹד" (תהלים פג ד-ה). מדינת ישראל עומדת מול מערך עצום בין-לאומי של אויבים ומשטינים, אויבים אכולי שנאת ישראל. אהלי אדום וישמעאלים, מואב והגרים ועמלק למינם. אומות מאוחדות, אומות שנועצו לב יחדיו למחות את זכר יהודה, והצטרפו למלחמה נגד ה' ומשיחו. אחוזי חרדה נושאים אנו עינינו אל "בעל הברית" בתחנונים לתמיכה ולכלי נשק, והוא מכריח אותנו לויתורים "מכאיבים" ומסוכנים. ובד בבד מתפוררת הכלכלה "ויוקר יאמיר" והחברה מתמוטטת תחת מכות של מרירות, אלימות, ואבדן של ערכים. "חוצפא יסגא... נערים פני זקנים ילבינו... אויבי איש אנשי ביתו, פני הדור כפני הכלב..." (סוטה מט:). מה יהיה? מה יהיה? עייפים אנחנו. נלאים אנו ממאבק אשר סופו מי ישורנו, ובעטיה של חולשה זו מידרדרים אנו וסומכים על כל מיני אשליות של שלום מקווה. שמא נתפשר; שמא נחזיר שטח זה או אחר; שמא נכיר בעם בדוי, "פלשתיני"; שמא נתמוך בהקמת מדינה זרה בחלקה של ישראל ו"פלשתינה" שמה; שמא "ניתן צ'אנס ל'שלום'..."; שמא נאמין לערבים "מתונים" שחל בהם שינוי ומוכנים עתה להכיר בזכות קיומנו ולקבלנו לאזור. אנו טובעים באשליות כי אנו עייפים, נלאים ומיואשים. ואנו מיואשים כי אין אנו מאמינים בה' יתברך כישות, כא-ל צבאות אשר בידינו להושיענו. "הֹבִישׁוּ חֲכָמִים... הִנֵּה בִדְבַר ה מָאָסוּ וְחָכְמַת מֶה לָהֶם... וַיְרַפּוּ אֶת שֶׁבֶר בַּת עַמִּי עַל נְקַלָּה לֵאמֹר: שָׁלוֹם, שָׁלוֹם - וְאֵין שָׁלוֹם!" (ירמיה ח, ט-יא). ובגלות, פונים אנו עורף לאיסור המוחלט והאיום בל נמאס בארץ חמדה ומעדיפים לחיות בשלווה בארץ זרה וטמאה. ואין אחד הנותן דעתו לסימנים הברורים של הגשמת העונש האלוקי המוזהר. שנאת היהודי בגולה מגיעה לשיאה, והיהודים – עיניים להם ולא יראו, אוזניים להם ולא ישמעו, משום שטרם ירצו. ובכן מזניחים אנו את יראת ה' אלוקינו בגלל פחד וחלחלה מפני אדם, ובוגדים אנו ביעוד היהודי ובגורלו ההכרחי הוודאי. ונשארים אנו בגלות ה"בטוחה" ונהנים שם מסיר הבשר. ובכן, מבקשים אנו שלוה ושלום בוויתור על ארץ ה'. ובכן אף בזמנים הטובים ביותר, אנו קובעים את מדיניותינו ע"פ מה שיאמרו הגוים, ובוגדים ביעוד היהודי. קטני אמונה וקטני מוח שולטים בנו, נשיאי, ראשי בני ישראל, דור המדבר המה. אנשים הבורחים מן הגדולה ומתעקשים להיות חגבים במקום ענקים. "וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם" (במדבר יג,לג). בגלות, מעולם לא היו יהודים כה רבים נתונים להנהגתם של כה קטנים. ובישראל – שם הפכו המנהיגים את נס שיבת ציון ותקומת המדינה לדבר ארצי, גשמי, פשוט – ישלם היהודי בעד חוסר הבנתם, אמונתם ואמונם של מנהיגיו. "וַתְּפוּצֶינָה מִבְּלִי רֹעֶה וַתִּהְיֶינָה לְאָכְלָה לְכָל חַיַּת הַשָּׂדֶה וַתְּפוּצֶינָה" (יחזקאל לד,ה). כמה יקר הוא המחיר ששילמנו עבור חטאי המנהיגים האלה, קטנים ובני קטנות ההבנה והאמונה! אלה בגולה ששללו את הלאום שביהודי, בתקוה שתמורת זאת, יתן להם הגוי להישאר לנצח ב"גן עדן" של ארצות העמים. ואלה בארץ שחייבו את הלאום, אך חלמו על עם "ככל העמים", גוי ככל הגויים – ו"הצליחו". כאשר קרעו מעל העם את הדת שנתנה לו את יחודו ואת סיבת קיומו. ואלה בגלות שיצרו "זרמי דת" מגוחכים ובדויים – קרי "קונסרבטיבים ורפורמים" – עם כהני דת, בורים ועמי-הארץ השוכנים ב"טמפלים"- בניסיון להשתחרר מעול היהדות המקורית ובמקביל להרגיע את מצפונם. ואלה בארץ שלקחו מאות אלפי יהודים מעדות המזרח – תמימים בדתם ותמימים בחשבם שמנהיגים יהודים בארץ הקודש אכן רגישים לקדשי ישראל – ובתוך שתי עשרות שנים קרעו מהם את האמונה והדת שלא הצליחו המוסלמים לעקור משך אלף שנים ומעלה. ילדיהם נמצאים היום בכנופיות רחוב או בבתי הסוהר, לאחר שהמירו את היהדות בתרבות הזרה, הגויית וההרסנית. הם מצטרפים לבני גילם האשכנזים בדחיית היהדות – וגם הציונות – ואיה נא אותם ההוגים הציונים שחזו נוער יהודי חדש, גאה בלאומיותו, ומשוחרר מהדת? ומה עולה בדעתם שעה שרואים הם את פרי יצירתם: בחורים החולמים על נטישת הארץ והירידה אל סיר הבשר הגלותי; המסופקים בזכותם לארץ; בחורים שאינם מסוגלים לתת לעצמם תשובה בהירה והגיונית לשאלה: למה הם יהודים. ואלה בגלות שהחריבו דור של זיקה וזהות יהודית, והשתחוו והתרפסו והתבזו במפגשי אחווה בין-דתיים במאמציהם לקנות את חסדיהם של העמים ולהתאים את היהדות לזמן, למקום, ולגוי – ובכך הצליחו להוכיח לנוער היהודי כי אכן אין הבדלה בין קודש לחול, בין אור לחושך, בין ישראל לעמים. אלה שסילפו או השליכו מאחורי גום את המושג האלוקי, את היהדות, את הבחירה, את היעוד. אלה שסרבו להיות עליונים! "אֲנִי אָמַרְתִּי אֱלֹהִים אַתֶּם וּבְנֵי עֶלְיוֹן כֻּלְּכֶם אָכֵן כְּאָדָם תְּמוּתוּן..." (תהלים פב, ו-ז). מנהיגים אלה עם המוחות והערכים הלא-יהודיים, לא היו מסוגלים להבין את הרעיון היהודי המקורי ויעודו, משום שהם דחו את היסודות עליהם הללו בנויים. ובכן, בהכרח, הם יצרו מדיניות שזרעה הרס לעמנו. הם שנלחמו בשצף קצף ב"אלארמיסטים" שזעקו לפינוי המוני של יהדות אירופה לפני מלחמת העולם השניה; אלה מנהיגים שסרבו, עד שהשואה ניתכה על ראשינו, להצהיר כי מטרת הציונות היא הקמת מדינה יהודית, שמא לא ישא הדבר חן בעיני הגויים האנגלים והערבים; אלה שטיפחו מדיניות של מוסר מסולף בשם "הבלגה" הוא הסרוב להתקיף כנופיות של רוצחים ערביים אשר השתוללו וקטלו יהודים מבלי לחשוש כלל מפני עונש בשנות תרצ"ו-תרצ"ח (וכנגד מנהיגים כאלה אמרו חז"ל: "כל מי שנעשה רחמן במקום אכזרי סוף שנעשה אכזרי במקום רחמן" – (קהלת רבה ז,לג)); אלה מנהיגים אשר ידעו גם ידעו אודות השואה אך פחדו להרעיש את העולם וקברו את הידיעות הנוראות – בארץ ישראל מחשש לפגוע ברגשות הגויים הבריטים, ובארה"ב מחשש לתת למלחמה "אופי יהודי" ועל ידי כך להגביר את האנטישמיות – ואוי לאלה שעמדו על דם רעיהם!; אותם אשר הסגירו, אחים יהודים, חיילי אצ"ל ולח"י לידי הבריטים ושכנגדם פסק הרמב"ם: "אסור למסור ישראל ביד גויים... וכל המוסר ישראל ביד גויים... אין לו חלק לעולם הבא" (הלכות חובל ומזיק ח,ט); אלה הריקים שבגלות, המשמידים רוחנית את היהודי וכן גורמים להכחדתו הפיזית בעתיד, בכך שהם מעודדים אותו לשבת בגלות הטמאה- ובכן מיליונים לא יעזבוה אלא על ידי מגפו של הגוי, בפצצותיו או דרך ארובותיו ח"ו...; ואותם הקטנים השולטים בארץ ישראל וממשיכים לבצע את החמור שבפשעי ישראל – הפיכת נס שיבת ציון לדבר של מה בכך, הפיכת חלום שנות אלפיים לדבר רגיל, גשמי פשוט. "הַכֹּהֲנִים לֹא אָמְרוּ אַיֵּה ה', וְתֹפְשֵׂי הַתּוֹרָה לֹא יְדָעוּנִי וְהָרֹעִים פָּשְׁעוּ בִי וְהַנְּבִאִים נִבְּאוּ בַבַּעַל וְאַחֲרֵי לֹא יוֹעִלוּ הָלָכוּ" (ירמיה ב,ח). אין פלא, איפוא שאנשים כאלה רועדים כעלה נדף מפני הסכנות הנראות להם, ואצים לבגוד בערכים יהודיים, אין להם אלא מה שעיניהם הפרגמאטיות רואות, ומאומה מעבר לזה – "כִּי אֱוִיל עַמִּי, אוֹתִי לֹא יָדָעוּ, בָּנִים סְכָלִים הֵמָּה, וְלֹא נְבוֹנִים הֵמָּה חֲכָמִים הֵמָּה לְהָרַע וּלְהֵיטִיב לֹא יָדָעוּ" (ירמיה ד,כב). אלה המאמינים כי היהודי הוא גוי ככל הגויים, אלה אשר אינם מאמינים באלוקים או המשלמים לו מס שפתיים, מסוגלים לתפוש רק את מה שידיהם חשות ואוזניהם שומעות ומה שחושיהם הפיזיים אומרים להם כי הוא "מציאותי". אנשים כאלה מסתכלים רק בעיני "הגיון" ובזים ל"מיסטי" ול"בלתי רציונאלי". הם מודדים כל דבר בקנה-מידה של "מציאותי" ואם קיימת סכנת מלחמה בישראל, אם הם בגלות ברור שלא יעלו ארצה אלא ישארו שם בטומאתה ה"בטוחה". ואם אין לישראל הקטנה ידידים אז כיצד יתכן שנפעל באומץ, ובהתאם להלכה – הרי נאבד את מישענתנו היחידה! ואם זקוקים אנו לנשק, כי אז אין זה מן ההיגיון להרגיז את הגוי המספקו, כי רק הודות לנשקו נזכה בנצחונות. ואם מחיר הנשק הזה כולל בגידה, הן בארץ והן במושגים יהודיים אחרים, וכי יש לנו ברירה? הרי אנו מציאותיים! כך הופך היהודי לגוי, עם סגולה הופך להיות עם שפל ובהמי מכל העמים. אין פלא שעם חסר אמונה באלוקים מתמוטט בפני אדם, בוגד ביהדות, ביהודים ובארץ היהודים. הוא מקפיד לעשות רק את הדבר ה"הגיוני" – וענשו בצדו. "במדה שאדם מודד, בה מודדים אותו" (סוטה, ח) בעד חטא הפחד וחוסר האמונה הוא יקבל את גמולו, מידה כנגד מידה – בתוצאות הטבעיות ובנסיבות של מעלליו: חסר הוא אמונה, ונשאר יושב בנוחות ובשלווה בגלות? השואה אשר תבוא תמצאהו יושב שם ותשמידהו ח"ו. חסר הוא אמונה, ומתמוטט בפני לחץ בארץ ישראל ונסוג ובוטח בנדיבים, בבן אדם שאין לו תשועה? נסיגתו תקרב את האויב ותביא לנו מלחמות דמים בלב המדינה היהודית. הקב"ה משלם לנו מידה כנגד מידה, וגמולנו יבוא בנסיבות של חטאינו. עצם בגידתנו בצור ישראל והסתמכותנו על הגוי; עצם פחדנו מבשר ודם, מהטפה הסרוחה שסופה לעפר, פחד שדוחף אותנו לוויתורים המחללים את קדשי ישראל – יובילונו בדיוק לאותם אסונות שביקשנו להתחכם להם, ולמנעם.