פרק ט – הגאולה המובטחת – בעיתה או אחישנה

קיימת הבטחה, שבועה - אלה, בטחון, ברית אלוקית, כי העם היהודי לא יוכחד אלא אדרבא, באחרית הימים יצאו הם ואלוקיהם עמם מנצחים. "וְאַף גַּם זֹאת בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם לֹא מְאַסְתִּים וְלֹא גְעַלְתִּים לְכַלֹּתָם לְהָפֵר בְּרִיתִי אִתָּם, כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיהֶם" (ויקרא כו,מד). ציון יהיה, וחייב להיות, ההר אשר אליו ינהרו גויים, ולה' יתברך תכרע כל ברך. ירושלים בנה תבנה לכס מלכות העולם, והגלות חייבת להתחסל, והיהודים ישובו לתפארת מלכות לארצם, ולשלום עולם המושתת על קבלת עול מלכות שמים. "וְעָלוּ מוֹשִׁעִים בְּהַר צִיּוֹן לִשְׁפֹּט אֶת הַר עֵשָׂו וְהָיְתָה לַה' הַמְּלוּכָה" (עובדיה א).

היום האחרון ההוא בא יבוא, ותחילת התקופה כבר עומדת אחר כתלנו. לית מאן, הבריא בנפשו, דפליג. והמתווכח אינו עוד מלעיג, כי אם עיוור. תקומת המדינה היהודית מאשפות ההיסטוריה; שיבת העם המושפל עד עפר והמפוזר לכל רוח; הניצחונות הנסיים על אויבים הצמאים למרחץ דמים ולשואה מחודשת; קיומה, לנגד עינינו, של הבטחת "וּמֵאָה מִכֶּם רְבָבָה יִרְדֹּפוּ" (ויקרא כו,ח); התגשמות חזון הנביאים חלום הדורות – אלה צעדים ראשונים ובלתי ניתנים למעצור של פרק הסיום, של נצחון יהודי ומלכות ש-די, זוהי מדינת ישראל.

המדינה אינה ניתנת להכחדה, כי על כן תקומתה וקיומה הם גזרת אלוקים המתעתד להביא את הגאולה השלימה. וכך אמרו חז"ל: "וְהָיָה בְכָל הָאָרֶץ נְאֻם ה' פִּי שְׁנַיִם בָּהּ יִכָּרְתוּ יִגְוָעוּ – וְהַשְּׁלִשִׁית יִוָּתֶר בָּהּ" (זכריה יג,ח) – שאין מתיישבים (היהודים) בארצם (לנצח) אלא בגאולה שלישית. גאולה ראשונה – אין לה הפסק" (תנחומא, שופטים ט). וכן: "יְחַיֵּנוּ מִיֹּמָיִם בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי יְקִמֵנוּ וְנִחְיֶה לְפָנָיו" (הושע ו,ב)– 'ביום השלישי' – משל לגלות הזה השלישי, שיקימינו ממנו ונחיה לפניו – שלא נגלה עוד לעולם" (פרוש רד"ק שם). וכלל קבעו חז"ל (מדרש רבה, אסתר פרשה ט): "לעולם אין ישראל נתונין בצרה יותר משלושה ימים". כל הנביאים כולם מתנבאים על השיבה הגדולה מן הגלות ועל הגאולה, וראינו בהתקיים הנבואות של הגאולה השלמה בתחילתה. במו עינינו ראינו בהתגשמות דברי הנביאים. תקופה זו, שיבת ציון זו, מדינה זו, היא היא אשר נבאו עליה הנביאים. זוהי אתחלתא דגאולה השלימה, ולעולם לא יהיה עוד חורבן נוסף ולא תהיה עוד גלות נוספת. טענה הגורסת שהקדוש ברוך הוא שם קץ לאלפיים שנות גלות, הגשים את חזון המדינה היהודית, חולל לנו ניסים והחזיר אותנו אל הר הבית ואל יהודה ושומרון, נחלת אבותינו, תוך נצחונות מוחצים על המון צבאות אויב – ויחד עם גרסה זו, היראה והחשש שכל זה הוא בסך הכל שלב זמני של שלושים שנה, הרי זו קטנות אמונה מקנטרת! מדינת ישראל היא תחילתה של הגאולה השלמה, ואין יהודי או גוי שיוכל לעצור בעד השלמתה. מדינת ישראל היא עדות לנצח ישראל וייעודו.

אולם כל זאת יבוא במהרה ובתפארת עוז, רק אם נזכה לכך באמונתנו הבלתי מעורערת ובבטחוננו בו יתברך, ובנכונותנו לעמוד איתן מול בגידה בארץ, בעם וביעוד. כל זה יבוא אם נחדל מלהפקיד רוחנו וגווייתנו בידי הגויים ועבדיהם הנרצעים, המתבוללים והמתגויים. כל זה יבוא כאשר אלה הצועקים 'תנו צ'אנס לשלום' ואחר כך מסכנים את עתידם בנסיגה, ויתורים ואמון בכוונות הערבים, יהיו מוכנים "לסכן" את עתידם במעשים שהסכנה בהם קטנה בהרבה, כגון הנחת תפילין ושמירת שבת...

אמונה בכל-יכול! אמונה במי שאמר והיה העולם!אמונה בבורא אשר בפניו שרי חוץ וכלי משחית אדירים אינם אלא כחציר יבש, כענן כלה. אמונה באלוקי ישראל, כדי שנחדל מלהיאנח בכאב ומלשאול בחרדה: "מה יהיה?" אמונה באלוקי ישראל, כדי שהתשובה תהיה צלולה וברורה: מה יהיה? – המשיח יבא ויביא את הגאולה! אמונה בידיעה כי דבר הגאולה, איך היא תבוא, תלוי לגמרי בנו. ברצותנו, קרי: באמונתנו הצרופה והשלמה בו יתברך, תבוא הגאולה במהרה ובתפארת – "אחישנה". ובקטנותנו וחוסר ביטחוננו, היא תבוא באיחור, בסבל מיותר, בטרגדיות ובקורבנות, כי לא זכינו. אם מסכימים אנו לזה ואם לא מסכימים – דבר זה לא מעלה ולא מוריד. אין כל חשיבות אם "מקבלים" את הקדוש ברוך הוא, את הגורל היהודי, אם מאמינים ובוטחים בכל אלה, אם לאו. הגורל היהודי נגזר והוא יקום, ובחירתנו מוגבלת רק לעניין קבלתו או דחייתו. אין אנו יכולים לעשות מאומה על מנת לשנותו. אלוקי ישראל לא יעניק לנו שלווה ובטחון בגלות או שלום ובטחון בארץ, כי אם בתנאים שלו, וכל מאמצינו הטרופים בגלות להבטיח לנו שלוות נפש ובטחון, נוחיות ואושר, לא יועילו מאומה. וכל תכניותינו ההפכפכיות להגיע לידי הסדר עם אויבינו ועם בעל-בריתנו, הן רק אשליות ותו לא.

הדבר אשר יהיה אם לא נזכה לגאולה מהירה – אחישנה – על ידי תשובה ועל ידי תרגום האמונה והבטחון לשפת המעשה – בסרוב לבגוד ביהודים ובארץ – הוא שהיהודי בגלות יתגמד, חס וחלילה, במלחמות אשר תזעזענה את העולם, ועל ידי גל של שנאת יהודים אשר יציף את העולם ויצוד את היהודי. הדבר אשר יהיה בישראל הוא, שהאויב יאזור אומץ ובטחון עצמי עם כל נסיגה יהודית במורך לב; הוא יתעצם בכח אדם, בנשק ובעלי-ברית בכמות ובאיכות, בה בשעה ש"בעלת-בריתנו" תבגוד בנו, ונהייה צפויים למלחמות דמים נוראות, סבל וקרבנות, לפני בא הגאולה 'בעתה'. הדבר אשר יקרה הוא, שנהיה עדים להתפרצות כל השנאה האצורה כלפי יהודים כיהודים, והציביליזציה תתמוטט כאשר העמים והדתות יחברו יחדיו להתקיף את המדינה היהודית. זו תהיה מלחמה דתית במלוא מובנה ובמלוא רגשותיה – התקפה זועמת, אי-רציונאלית, מלאת שנאה, על היהודי והיהדות והמדינה היהודית. מוסלמי ונוצרי וקומוניסט הכופר; אירופאי, אסיאני, אפריקאני ואמריקאני, יתחברו במסע צלב נזעם נגד ירושלים ומדינת ישראל."...הִנְנִי אֵלֶיךָ גּוֹג נְשִׂיא רֹאשׁ מֶשֶׁךְ וְתֻבָל... וְהוֹצֵאתִי אוֹתְךָ וְאֶת כָּל חֵילֶךָ, סוּסִים וּפָרָשִׁים לְבֻשֵׁי מִכְלוֹל כֻּלָּם קָהָל רָב צִנָּה וּמָגֵן תֹּפְשֵׂי חֲרָבוֹת כֻּלָּם, פָּרַס כּוּשׁ וּפוּט אִתָּם... גֹּמֶר וְכָל אֲגַפֶּיהָ... עַמִּים רַבִּים אִתָּךְ... וְעָלִיתָ כַּשֹּׁאָה תָבוֹא כֶּעָנָן לְכַסּוֹת הָאָרֶץ תִּהְיֶה... וּבָאתָ מִמְּקוֹמְךָ מִיַּרְכְּתֵי צָפוֹן אַתָּה וְעַמִּים רַבִּים אִתָּךְ... וְעָלִיתָ עַל עַמִּי יִשְׂרָאֵל..." (יחזקאל לח ג-טז).

הן בגלות והן בישראל ייסרנו אלוקים בתוצאות הטבעיות של מעשינו, אשר הוא יתברך לא יעשה למניעתם. אלה קטני האמונה ומעוטי התבונה הבוחרים להישאר בנוחיות ובשאננות של הגלות, יאכלו את הפירות אשר זרעו ויכחדו בגלות – בחירתם. הבוטחים אשר הפקירו שטחים חיוניים ואסטרטגיים פעם אחר פעם, אשר שקדו להרבות עצמה לאויב ולהגביר את תאבונו ואת בטחונו העצמי, בשימם את המדינה בתהליך גדל והולך של חולשה ודמורליזציה עם קירוב האויב אל לב הארץ – ישאו בתוצאות הטבעיות של חולשה זו – מלחמות דמים ואבדות, אשר לא היו לו לחמנו אותן מלחמות על גבעות האויב ובשדי-עריו.

הדבר מיותר ואווילי. בידינו למנעו על ידי אמונה ובטחון באלוקי צב-אות. בשימנו מבטחנו ואמונתנו בה', הופכים לבלתי משמעותיים ומחוסרי אונים כל האיומים, המצבים והסכנות אשר באופן טבעי נראים כבלתי נמנעים – כי כך רצונו יתברך. אם נבטח בה' ובד בבד נעשה מאמצים טבעיים להשגת נצחונותינו, יהפוך הבלתי אפשרי בקרב – לאפשרי. "רוֹמְמוֹת אֵל בִּגְרוֹנָם וְחֶרֶב פִּיפִיּוֹת בְּיָדָם" (תהלים קמט,ו).

מאז ומתמיד היתה דרכו של העם היהודי במלחמה – שילוב אמונה בה' בעמידה איתנה ונכונות למסירות נפש במשימות מסוכנות במקום לחלל את התורה, יחד עם כל האמצעים הטבעיים במאבק. שילוב זה של אמונה ומאבק בדרכים טבעיות, מוציא אותנו מן המצב אשר עליו אמרו חז"ל "אין סומכין על הנס". מימרא זו אין פירושה שאם יהודי רואה סכנה נוראה, ומצב אשר לכאורה ניתן להילחץ ממנו רק בהקרבת עקרונות ויהדות, חייב הוא לעשות כן. משמעותו היא, שאם רואה אדם שהוא נתון בסכנה נוראה, אשר אמצעים טבעיים אינם נראים כמסוגלים להתגבר עליה, אל לו להרים עיניו לשמיים ופשוט לחכות לנס כי יבוא, אלא ישא עיניו לשמיים, יסרב להתפשר על עקרונות, ואחרי כן יצא בעצמו להיאבק למען העקרונות. ומאבק זה, אשר ללא אמונה בו יתברך נדון לכישלון, יהא עתה מוכתר בהצלחה. בואו וראו, כאשר מול החירוף והגידוף הנוראים של גלית כלפי אלוקי ישראל, דוד קנא לשם ה' ויצא למחוק מעלי אדמות את חילול ה', הלא ההיגיון – ולכאורה ההלכה – קבעו, שיציאה זו למלחמה נגד הענק הנה בגדר התאבדות מוחלטת. והלא שאול המלך, שכיהן גם כאב בית דין הגדול, פסק: "לֹא תוּכַל לָלֶכֶת אֶל הַפְּלִשְׁתִּי הַזֶּה לְהִלָּחֵם עִמּוֹ כִּי נַעַר אַתָּה וְהוּא אִישׁ מִלְחָמָה מִנְּעֻרָיו" (ש"א יז,לג), ותשובתו של דוד היתה חד-משמעית: "ה' אֲשֶׁר הִצִּלַנִי מִיַּד הָאֲרִי וּמִיַּד הַדֹּב הוּא יַצִּילֵנִי מִיַּד הַפְּלִשְׁתִּי הַזֶּה" (שם,לז). היתכן? האם זה לא היה בגדר "סמיכה על הנס"? לא ולא! אין אנו מצווים לחכות עד אשר נרכוש נשק בערך באותה כמות ואיכות כמו הנשק של האויב. כאשר הצו האלוקי פוקד על היהודי לצאת למלחמת מצווה, על היהודי לעשות שני דברים: להתפלל לה' ובכך להשליך את יהבו על אביו שבשמים; ובמקביל לצאת למלחמה בנשק הכי יעיל שיש בידו. בזה שהיהודי עושה כמיטב יכלתו הטבעית, הוא כבר מוציא את עצמו מהאסור לסמוך על הנס. לא יותר ולא פחות מצפה הקדוש ברוך הוא מישראל.

זו היתה כוונת הדברים אשר אמר הקדוש ברוך הוא למשה רבנו כשעמדו בני ישראל עם ים סוף וצבאות מצרים עולים עליהם: "מה תצעק אלי? דבר אל בני ישראל ויסעו!". איך נוסעים אל תוך הים? כיצד רוצה הקדוש ברוך הוא שנקפוץ אל תוך מצב בלתי אפשרי? כך רוצה הוא יתברך, בטח בו. שא אליו עיניך וקפוץ! שילוב האמונה והמעש הופך את הבלתי אפשרי – לאפשרי. אין סומכין על הנס – בוטחים אנו בנסים ומסייעים להם. גאולת "אחישנה", במהרה, בתפארת עוז מלכותו יתברך, אשר תצילנו מייסורים, מיגון משואות תלויה בכנות האמונה והביטחון של היהודי באלוקיו, א-ל ש-די, כל יכול. וקיימים קני מדה ברורים, הן ליהודי הגלות והן ליהודי ארץ ישראל, כדי לבחון אם אמנם יש בדורנו האמונה והביטחון האמתיים הללו. הם המבחנים, הם הנסיונות, בהם יקבע הקדוש ברוך הוא אם יש מקום לומר: "עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה!". במדת מסירותנו עליהם והקרבתנו למענם תלוי הגורל היהודי. החלטתנו הנחושה לעמוד אמיצים ואיתנים ולקיים אותם – מבטיחים לנו את הגאולה ב"אחישנה". ואם בהם נמאס, לא רק שנוסיף בזה על חטאינו הכלליים אלא שנחלל שם שמים כעם וכעדה.

בארץ ישראל, אם מקווים אנו לראות את הגאולה הסופית במהרה וללא סבל, וודאי שחייבת להיות תשובה ושיבה אל ה' ואל דרך הדגולה הייחודית של היהודי, דבקות במצוות התורה. ללא אלה לא תהיה תקווה. חבל שהעם הנבחר בחר להיות ככל הגויים, והעדיף ליצור כעין פורטוגל הדוברת עברית, במקום לבנות את המדינה היהודית. הצלחנו להוציא גזע של עבריים ש"התגויו", יצירה שהפשיטה מתושביה את בגדי היהדות של אלפי שנים, ובמקומה הלבישתם באפנת הנכרים של "דיזינגוף". התוצאות נראות לעין – מתירנות, חומריות, אנוכיות, כאשר הנושאים היחידים שמעסיקים את מחשבתם הם הרכב, הרהיטים, הדירה, האופנה האמריקאית החדישה, הסרט האמריקאי, התקליט האמריקאי, וחלום החלומות – הגירה לארץ זבת חלב ודבש – אמריקה הנכרייה. "וַתּוֹסֶף אֶלתַּזְנוּתֶיהָ וַתֵּרֶא אַנְשֵׁי מְחֻקֶּה עַלהַקִּיר צַלְמֵי כַשְׂדִּים חֲקֻקִים בַּשָּׁשַׁר. חֲגוֹרֵי אֵזוֹר בְּמָתְנֵיהֶם סְרוּחֵי טְבוּלִים בְּרָאשֵׁיהֶם... כֻּלָּם דְּמוּת בְּנֵי בָבֶל כַּשְׂדִּים... וַתַּעְגְּב עֲלֵיהֶם לְמַרְאֵה עֵינֶיהָ וַתִּשְׁלַח מַלְאָכִים אֲלֵיהֶם כַּשְׂדִּימָה" (יחזקאל כג יד-טז). כשלון ופשיטת הרגל של הציונות. לא סתם "לאומיות", אלא יהדות – שבת, כשרות, טהרת המשפחה, שיבה לקבלת עול מלכות שמים.

רק כך.