פרק טז – אהבת ישראל – המדד לאמונה

פרק טז – אהבת ישראל – המדד לאמונה

פרק טז – אהבת ישראל – המדד לאמונה

וקנה המידה השלישי והוא המדד שבוחן את נשמתו המיוחדת של היהודי, המבחן המודד את יהדותו. אם אמנם אמת "שכל ישראל ערבים זה בזה" (שבועות לט.); אם אכן נודע ישראל כ"רחמנים, בישנים וגומלי חסדים" (יבמות עט.) – הרי ידוע שהגאולה תתקרב במידה שאנו נאמנים לדבקותנו באהבת אחינו בני ישראל, בדאגתנו לגורלם ומצוקתם, בנכונותנו לתת מעצמנו בצדק, במשפט, ברחמים ובמסירות נפש.

"בשלושה דברים נתן משה נפשו עליהם ונקראו על שמו... נתן נפשו על ישראל נקראו על שמו, שנאמר 'לך רד כי שחת עמך'... והיכן מצינו שנתן נפשו עליהן? שנאמר: '...ויגדל משה ויצא אל אחיו וירא בסבלותם' (מכילתא, מסכת דשירתא, בשלח, פרשה א). "נקראו על שמו"! מי האיש החפץ להחיש את הגאולה – ילבש בגדי ישע של אהבה ואחוה, וצמוד-צמוד יהיה למדד השלישי:

קנה המידה השלישי בו מודד הקדוש ברוך הוא את אמונתנו הוא אהבת ישראל. "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יט,יח). צו אלוקי נורא, ועליו אמר רבי עקיבא: "זה כלל גדול בתורה" (תורת כהנים). והחובה ברורה: "מצווה על כל אדם לאוהב את כל אחד ואחד מישראל כגופו... לפיכך צריך לספר בשבחו ולחוס על ממונו, כאשר הוא חס על ממון עצמו ורוצה בכבוד עצמו" (רמב"ם הלכות דעות ו,ג).

ואין אהבה זו מלתא זוטרתא! היא דורשת ממנו כספנו, רכושנו, זמננו, ואף גופנו למען היהודי במצוקה. היא תובעת ממנו איחוד גופות ולבבות, כדי שנבין את משמעותו האמיתית של הפסוק "ואהבת לרעך" – שהרי הוא כמוך. שהרי הוא אתה. "למדו היטב, דרשו משפט, אשרו חמוץ, שפטו יתום, ריבו אלמנה" (ישעיה א,יז) וכן: "וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך והחזקת בו" (ויקרא כה,לה). וכן: "לא תאמץ את לבבך ולא תקפץ את ידך מאחיך האביון" (דברים טו,ז).

שנאת האון והשיסוי והמצוקה, והחלטה נחושה לשים קץ לעוול שבתוכנו. זה הצו האלוקי! "עשר תעשר" (דברים יד,כב) – עד חֹמש מנכסינו לאחינו הדלים, ועד אין שיעור מנכונותנו לשנות את תנאי החברה, המאפשרים יגון ואביונוּת ומולם עושר ומתירנות. "לכן יען בושסכם על דל ומשאת בר תקחו ממנו, בתי גזית בניתם ולא תשבו בם" (עמוס ה,יא).

"לה' הארץ ומלואה תבל ויושבי בה" (תהלים כד,א). וכי יגיד היהודי: "אך מיגיעת כפי בא הכסף הזה, ומרוב עמלי שמעלתי בתקופה כה קשה". את פתח לו ואמר: אמת, אבל הנכונות לתת משלך כדי לסמוך ידי נופלים ולהגביה שפלים, הוא חלק מהמבחן בו מנסה הקדוש ברוך הוא את היהודי.

יהודי ניכּר ברחמנותו. רחמנים בני רחמנים! משה רבנו, הגדול בבני אדם והֶעָנָו שבהם – וגדלותו וענותנותו יחדיו הלכו – משמש כסמל נצחי של היהודי שכאב כאב אחיו במצוקה. "וירא בסבלותם" – מהו 'וירא'? שהיה רואה בסבלותם ובוכה ואומר: חבל לי עליכם! מי יתן מותי עליכם! (שמות רבה א,לב). הוא נתן עיניו וליבו להרגיש את הכאב – וגם עשה. "ויך את המצרי!" (שמות ב,יב), הוא הכה את המצרי שהציק לאחיו העברי – ובכך בחר בחיי גלות, עוני, סכנה, במקום חיי בן מלך. מפלטינו של מלך ושולחנו הערוך כל טוב, הוא בורח למדיין חסר לחם, עד שיתרו אומר לבנותיו: "קראן לו ויאכל לחם" (שמות ב,כ). ועליו אמרו חז"ל (קהלת רבה ט,יב): "אתמול היה עשוי קומיס קלטור (פקיד וממונה) בפלטין של פרעה... והיום 'קראן לו ויאכל לחם'..." עד כדי כך אהבת ישראל! הקרבת כספנו וממוננו, מסירות נפשנו על האח במצוקה.

"עשו משפט וצדקה והצילו גזול מיד עשוק וגר יתום ואלמנה אל תנו אל תחמסו..." (ירמיה כב,ג). "אין ירושלים נפדה אלא בצדקה, שנאמר (ישעיה א,כז): 'ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה'" (שבת קלט.).

ובשברנו את מוטות העול ובפרסנו לחמנו לעני ולנצרך, בואו ונכריז בקול רם, שהעוני הגופני הוא תהליך ישיר של העוני הרוחני, ולא על הלחם לבדו יחיה האדם. אם היהודי טובע בבוץ התרבות הרעה והעבודה הזרה שהכניסו לארץ הקודש דווקא אותם חוגים הצווחים נגד העוני – ידֹע ידע שלעולם לא תהיה נפשו שבעה. זה ששם לפניו עיניו כחזון ויעוד את העושר – לעולם לא ימצא אושר. אוהב כסף לא ישבע כסף, ואדם כזה שיש לו מנה, רוצה מאתים. אלה המתייוונים והמת גויים שגזלו מהעם את יחודו היהודי וערכיו התורניים, גם הביאו לארצנו שנאת אחים, עשיר נגד עני, עדה מול עדה, דתי נגד חילוני. אין אהבה בליבם, אלא שעמום ותסכול ושנאה – שנאה עצמית שבהכרח מולידה בעקבותיה שנאת הזולת. היזהרו מהצבועים שזורעים בקרבנו שנאה, פרוד ודמעה, ומבקשים כשר את קציר תועבותיהם.

הקץ לאנוכיות, לנפש המתאווה והחומדת רווחים גדולים וגדלים, למתירנות ובזבזנות של מעסיקים צרי עין. הקץ לחלומות ההמון להתעשר מבלי לעבוד קשה ובנאמנות. הקץ למושגים ולערכים הגשמיים, שהופכים את החברה לקבוצה של פרזיטים. מלחמה נגד העוני החומרני, בהחלט – אבל יחד עם זה ביעור מקרבנו של נגע הערכים המסולפים, המבוססים על תקוות וציפיות של עושר וחיי מותרות. בני ישראל בני מלכים הם, והמתייוונים והמת גויים הפכום לחיות ולבהמות השדה. "השוכבים על מיטות שן וסרוחים על עשותם... השותים במזרקי יין וראשית שמנים ימשחו..."נ (עמוס ו ד-ו).

ובכן, אם מצווה היא לעקור את העוני הגופני, על אחת כמה וכמה שנצטווינו לבער מקרב אחינו את העוני הרוחני. אלה מאחינו התועים בחושך של דעות מבולבלות, בבורות ובעיוורון, מוכים בסנוורים, צמא ים למים, כאשר אין מים אלא תורה ואין אורה אלא תורה – מי יורם דעה? ומי יבינם שמועה, לאלה תינוקות שנשבו, גמולי מחלב עתיקי משדים? גם כאן האצבע האלוקית מכוונות אלינו בהאשמה: למה קוראים בני ולא עונים להם? איה המורים, הסופרים, הכהנים והרבנים, אשר יורום את הדרך אשר ילכו בה? למדנו – כדי ללמד. השכלנו – כדי לעשות נפשות, ולהחזיר אחים ואחיות תועים וטועים למוטב. גם זה חלק מהחובה היהודית. גם זאת אהב הרע. להחזיר יהודים למקורם. להשיב בנים ובנות לגבולות הרוחניים של התורה. לתת לרעבים ולא ללחם לטעום מהמצוות האהובות מזהב, ולהאכילם את הנחמדים מפז רב ולומר: "טעמו וראו כי טוב ה'!" (תהלים לד,ט). להשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם, כדי שדור עני יכבוש את אושר אבותיהם שהיו ושקראו בכל יום: "והערב נא ה' אלוקינו את דברי תורתך בפינו..."

קיימת חובה יהודית למנוע עושק ואוֶן נגד אחים יהודים גם מצד המדינה היהודית. גדול עוונה מנשוא של מדינה שכפתה על יהודי המזרח לנתק את היהדות והמסורת, אותה חבקו לחיקם משך דורות ומאות של גלות ישראל! האם כבר שכחנו את ילדי תימן ומרוקו שנשלחו לקיבוצים ומוסדות חילוניים ואנטי-דתיים? האם נשכחו מתודעתנו האיומים לאבטלה שהושמעו נגד הורים שהעזו לשלוח את ילדיהם ללמוד בבתי ספר דתיים? האם לא חלה אז חובה על כל יהודי להתקומם ולזעוק עד לב השמים נגד השמדת העם הרוחנית הזאת? השמדת הנפש והשמדת הנשמות של יהודים יקרים אלה על ידיד השמאל, היא היא שהביאה לפשע, לאלימות, לאכזריות ולהתדרדרות של עדות שרק לפני זמן קצר היו למופת. ולמעשה, כמה יהודים דתיים וחרדים עמדו מן הצד זועפים אך שותקים? וכה מעט היו אלה שהיו מוכנים להשתטח על הכביש, להרעיש עולמות, ואף להעצר, כדי להציל נשמות יהודיות משואה נפשית! התנגדות לממשלת "שמד" והצלת נשמות יהודיות, היא חלק מהצו האלוקי של אהבת ישראל. וצר לי ומעי חמרמרו ונהפך לבי בקרבי!

ומה נגיד כאשר רבבות וולדות יהודיים נרצחים מדי שנה בדם קר, כל ידי מטיפי מוסר מהשמאל וחופשיים ליבראליים? "זובחי אדם עגלים ישקון" (הושע יג,ב). אומה שנפלה לשפל, רוצחת תינוקות במעי אמותיהם על ידי ההפלות. אומה שתובעת עונג ההפקרות – וקוברת את פרי תענוגיה. כיצד יושבים יהודים בשלוה כאשר לנגד עיניהם מתרחשת שואה "חוקית" שמשמידה מאה אלף ילדי ישראל מדי שנה? האין חוק אלוקי המצווה עלינו למנוע בגופנו את רצח היהודים הפעוטים הללו? האין זה חלק מן הצו התורני לאהוב את הרע, אפילו הוא ולד, ואפילו אם המחיר – עבורך – הוא כבד? בשביל היהודי, אהבת ישראל והדאגה לגופם, נפשם וממונם של יהודים הן הכלל הגדול בתורה. אין השאלה מה יאמרו הגויים או אלה ש"מתגויים", כי אם: מהי חובת היהודים? לפעמים מטילה התשובה על היהודי, משימה קשה, כבדה, מסוכנת. היא דורשת אומץ רב והקרבה. אין דבר! החלטה נחושה לחוש לעזרת אחינו ואחיותינו, מהווה מבחן אמיתי וקנה מידה ברור לאמונתנו ובטחוננו בו יתברך שמו. מבחן שמחיש את הגאולה.

והבן, שאהבת ישראל דורשת מהיהודי להוכיח את אחיו – לטובתם ולטובת כל העם הקשור יחד בעבותי ערבות, אותו עם שכל פרט ופרט שבו נתון בספינה וגורל משותף. "הוכח תוכיח את עמיתך" (ויקרא יט,יז), ואמרו חז"ל (בבא מציעא לא.): "הוכח תוכיח – אפילו מאה פעמים". וכבר כתבנו שחטא החוטא מסכן את כל העם, את כולנו, שהרי כולנו ערבים זה בזה, ועונש החוטא יהיה גם עונש העם. אך בנוסף לזה, אהבת ישראל דורשת מאיתנו מאמץ מיוחד להציל את האח התועה מפני מעלליו, וזאת היא כוונת חז"ל שאמרו: "כל אהב שאין עמה תוכחה – אינה אהבה". (בראשית רבה יד, ג). ואמנם, נח להעלים עין מפשעי העם, ועילות אין ספור נוכל למצוא כדי להצדיק את דרכנו זו. אך מי שמבין את היעוד היהודי ואת דרכה של תורה, יכיר בחובת היהודי להחזיר את רעו למוטב, וגם חיי החוטא וגם חיי עמיתו שלא מיחה בידו עומדים על כף המאזניים. ובכן שומה עלינו להסביר ליהודי התועה את הכלל הגדול הזה:

כשם שמדינת ישראל חייבת להיות מדינת היהודים – מדינת היהודים חייבת להיות המדינה היהודית. חיי כולנו תלויים בסכנה אם לא נגשים את החזון הזה. שהרי בעיני התורה, אין כלל סמכות, לגיטימציה אלוקית, או אפילו זכות קיום מוסרית, למדינת היהודים שאינה מקבלת על עצמה את עול המצוות וחוקת התורה. וגם זה חלק מאהבת ישראל: ההסבר, שבלי קיום המצוות, הקדוש ברוך הוא ימיט על היהודי החוטא ועל כולנו עונש מחריד, ובד בבד לא לפחוד ולא להירתע מלתבוע חוקים שמגמתם היא אותה מדינה יהודית אמיתית שתציל את כולנו. לגבי היהודי הירא את דבר ה', אין לקבל סטטוס קוו שמקפיא את הדרישות ליהד את המדינה. איך יוכל יהודי לשבת בשלווה, כאשר גיור שאינו גיור, גיור שאינו כהלכה, גיור מגוחך ומכאיב – מכניס ללב ליבו של העם אלפי גויים מדי שנה, גויים הנודעים בציבור כיהודים? הרי חילול שבת היום, יכול לבוא על פתרונו בשבת הבאה, אבל קבלת גוי לעם היהודי היא מעוות שלא יוכל לתקון!

ואיך נשב בשקט, כאשר אותם המהרסים והמחריבים שיצאו ממנו בגולה – הרפורמים והקונסרווטיבים – שהעניקו "כשרות" לחילול תורה, ושהלבישו את החזיר בנזם זהב של דת, יוּרשוּ – באופן רשמי, ובחסות ובמימון הממשלה – להחטיא את העם התמים? וכי לא אמרו חז"ל (במדבר רבה, כא) ש"המחטיא את האדם יותר מן ההורגו, שההורגו – הורגו בעולם הזה ויש לו חלק לעולם הבא, והמחטיאו – הורגו בעולם הזה ובעולם הבא"?

ברור שיותר נח להתעלם מזה, ולהתחמק מאחריותנו ללחום את מלחמת ה' בטענה של "אהבת ישראל". אך אין זה מאהבת ישראל לתת לעוכרי ישראל להשחית את הקודש, לשבת בחיבוק-ידיים, ולתת לעם היהודי לטבוע בים נכרי ובמים זרים. זה אינו אלא עוול ושנאת ישראל.

על היהודי להיזהר מקיצוניות מזויפת. חלילה לו להיתפס לשנאה – שאין שנאה ואהב יכולים לדור בכפיפה אחת. עבודת ה' מלווה בסבלנות ובניחותא ובהבנה. אחינו, היהודים החילוניים, תינוקות שנשבו, איך יבינו ואיך ירצו לציית למצוות ה' אם לא נסביר להם. ואינו דומה הסבר של מאה פעמים להסבר של מאה פעמים ואחת, כאשר האדם מנותק מן המציאות – וכזהו אמנם מצב החילוניים, שאינם מבינים כי המציאות היא הקדוש ברוך הוא וגזרותיו, וכי כל היתר הוא חלום פורח. חייבים ללמדם ולחזור וללמדם, וכל זה באהבה ואחווה ורעות.

שנאת החנם הרסה לנו את בית מקדשנו בעבר – חס וחלילה שהיא תמיט עלינו אסון נוסף.

אך מאידך, אחי, מנעו רגלכם מהתעלמות מחילול קדשי ישראל בגלל מושג מסולף על אהבת ישראל. מושג אדיר וחביב זה קיים, אך אין פירושו התעלמות וויתור על חילול הקודש. וכבר אמרו חז"ל: "'אל תהי צדיק הרבה' (קהלת ז,טז) – שלא יהא אדם מוותר על התורה" (במדבר רבה כא,ה). וכן אמרו: "כל מי שאומר רחמנא ותרן – יתותרון בני מעיו" (תנחומא, כי תשא כו). ותרנות אינה אהבה כי אם איוולת, ובסופו של דבר – שנאה כלפי היהודי, שתבוא על ענשה.

אלא כך היא דרכה של תורה: לתבוע שמירת המצוות והקמת עם ומדינה של ישראל קדושים. אך לא בחיל ולא בכח – לא באבנים, חס וחלילה, ולא במכות – כי אם ברוח אהבת ישראל ובשכנוע מתמיד; ביציאה אל העם באשר הוא  שם.

היהודי המאמין – הרעיון האמיתי בידו. ממה יירא? לעולם אל יתבייש היהודי ללכת בשליחות ה'. לעולם אל יברח היהודי מאלה המלעיגים עליו. "ותהי האמת נדרת – וסר מרע משתולל" (ישעיה נט,טו), וזה לשון רש"י: "'משתולל' – מוחזק שוטה על הבריות". "הייתי לשחוק כל היום – כולה לעוג לי" (ירמיה כ,ז). אין דבר. כנגד הלעז והכעס של התועים, עומדת הבטחת ה': "ונלחמו אליך ולא יוכלו לך כי אתך אני" (ירמיה א,יט). התועים והטועים ימלאו פיהם שנאה.

קשה, קשה, אך כך היא דרכה של התורה. סבלנות וסובלנות – דבקות במטרה. אין פשרות וויתורים. ובכוח מסירות נפשנו ואהבת אחינו, נתגבר, בעזרת ה', ונחיש את הגאולה.