פרק יט – עזיבת הגלות ומצוות ישיבת א"י

ועוד קנה מידה – הרביעי – קיים למדוד ולבחון את היהודי, ודווקא היהודי בגלות. ואל יאמר תושב הארץ שעניין זה אינו נוגע לו. גורלם של אחינו היהודים בגלות הינו גורל כל יהודי בארץ. ואם נמאן להזעיק ולמחות באזני יהודי הגלות בעניין זה, הרי לא רק שנהיה אשמים בשואה שתפקוד אותם, חס וחלילה, אלא נשלם אנו ביוקר בעד סרובנו להוכיח יהודים ועל ידי כך להציל אותם.

ליהודי בגלות התשובה היא, כמובן, שיבה אל ה' ואל הדרך היהודי היחודית הנבחרת – מצוות התורה. העדר אלה ישים ללעג את כל הנסיונות האויליים של אנשים אוילים לפתור את בעיות היהודים בגלות. היהודים הזונחים את דרך היהדות חייבים, בסופו של דבר, לשלם את המחיר, ורק על ידי שיבה לדרך התורה יכול היהודי להנצל.

אולם יש יותר מאשר שיבה לקיום מצוות על סיר הבשר בנכר הגלות. ישנו חלק מהותי בשיבה לה' אשר אפילו יהודים דתיים אין-ספור אינם מבינים, אושר לא תיתכן גאולה בלי הבנתו: היהודי בגלות חייב לשוב מיד הביתה, לארץ שיראל. וזה קנה המידה הרביעי.

החשיבות החיונית שבזה טמונה בעובדה שהשיבה לארץ ישראל היא:

א. מצווה רבה ויסוד גדול בתורה;

ב. מצוה שחשיבותה גדולה במיוחד עקב ההקרבה והמסירות שהיא דורשת מן המקיימה;

ג. המצווה המתבטאת בהבנת היעוד היהודי ואלוקי ישראל, ושבוחנת את האמונה האמיתית בהם.

ד. והעיקר: סרובו של היהודי לחזור לארץ ישראל יביא עליו שואה נוראה שתחסל אותו, חס וחלילה.

הדיבור על שיבה יהודית כנה ואמיתית לאלוקים מבלי קיום מצווה חשובה זו, השקולה כנגד כל המצוות שבתורה, והמשמשת הוכחה לכנות יהודית ולנכונות להקרבה למען הרעיון היהודי – הכשלון לקיים מצווה חשובה זו, מהווה בעצמו כישלון לזכות לגאולה.

שהרי ברור, שבחחירתו של עם ישראל כעם נבחר, עם סגולה ועם קדוש, בחר הקדוש ברוך הוא גם בארץ נבחרת, סגולה וקדושה, שתשמש כלי מיוחד שיחזיק את העם המיוחד, כדי שבארץ זו יבנה עם ישראל את מדינתו וחברתו הנבחרת, המיוחדת, הסגולית, הקדושה, פעמים אין ספור חזרה תורתנו הקדושה על המושג הזה – "והיה כי תבוא אל הארץ אשר ה' אלקיך נותן לך נחלה וירשתה וישבתה בה" (דברים כו,א).

ורק בארץ, אך ורק בארץ, התכוון הקדוש ברוך הוא לבנות את כליל היופי שלו: "ראה למדתי אתכם חוקים ומשפטים כאשר ציווני ה' אלקי לעשות כן בקרב הארץ אשר אתם באים שמה לרשתה" (דברים ד,ה). ובודאי לזה התכוונו חז"ל כאשר הכריזו: "אף על פי שאני מגלה אתכם מן הארץ לחוצה לארץ היו מצויינים במצוות, שכשתחזרו לא יהיו לכם חדשים". (ספרי, פרשת עקב מג).

"שכשאתם חוזרים לא יהיו לכם חדשים". זאת הסיבה, הסיבה היחידה, שבגללה נצטווינו לשמור את המצוות בגלות. לא משום ששמה, בארץ העמים, מקומן הנכון, כי המצוות לא נועדו לגלות, אלא כדי להבטיח שלא נשכחן כאשר נחזור לקמום היחידה, הבלעדי אליו נועדו – ארץ ישראל. לא רק שמצוות רבות תלויות בארץ ורק בארץ; הכוונה התורנית היא הרבה יותר עמוקה. שהרי במדינתו יכול היהודי לחיות כעם שבכוחו להשליט את ריבונותו ויחודו על הארץ, ולא לחיות כמיעוט קטן המשועבד לתרבות זרה של הרוב הגויי ומושפע ממנו, עד שמושגיו ורעיונותיו היהודיים מתעוותים ונרקבים. משום כך קידש הקדוש ברוך הוא את ארץ ישראל והבדילה מכל הארצות, ואמר: "הארץ חביבה עלי, וישראל חביבין עלי; אני אכניס את ישראל שהן חביבין עלי לארץ שחביבה עלי" (במדבר רבה כג,ז).

והרוב המכירע של יהדות העולם אינו מבין את זה כלל וכלל.

מליוני יהודים נשארים בגלות, פשוט משום שאינם רואים עצמם כיהודים במובן מהותי כלשהו. מיליונים אחרים "הגיעו לידי הסדר" עם אישיותם הכפולה, ורואים את עתידם וגורלם במה שנקרא עתה בפיהם "התפוצות" (מונח הרבה יותר נוח ופחות חסר בטחון מן "הגלות"), בראיית עצמם כאזרחים לאומיים, חלק בלתי נפרד של העם בתוכו הם יושבים, עם התוספת של "בני דת משה" באופן זה הם מאפשרים לעצמם למלא תפקידים כתומכים בישראל; כאוהדים נלהבים מן החוץ, וכתורמים יאים למגביות – ובנוחיות.

הטרגדיה של מיליוני היהודים הכה רחוקים מיהדות משמעותית, או כה בורים בנוגע לעיקריה – נעוצה בכך שמעט ולא ניתן לעשות מאומה על מנת לשכנעם לזנוח את הגלות למען חייהם. הם פשוט אינם מבינים את מי שמדבר אליהם בחזון יהודי על המצוו לשבת בישראל, ועל היעוד היהודי הקושר אותם לארץ שיראל. אך הרבה יותר חמור יהיה ענשם של אותם אחרים היודעים כי ישיבת ארץ ישראל היא צו אלוקי בל יעבור, ואשר, בכל זאת, ובמתכוון, מסרסים ומתרצים ומישבים את דחייתה בדוחק רב.

"Uירשת אותם וישבת בארצם" (דברים יב,כט), ואמרו חז"ל בספרי (פרשת עקב פ): "ישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל מצוות שבתורה". וכן בתוספתא (ע"ז ה,ב): "ישרה אדם בארץ ישראל אפילו בעיר שרובה גויים, ולא בחוצה לארץ אפילו בעיר שכולה ישראל. מלמד שישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל מצוות שבתורה...", וכן אמרו (כתובות קי:): "...כל הדר בחוצה לארץ דומה כמי שאין לו א-לוהּ".

וספק הרמב"ן כי מצווה זו של ישיבת ארץ ישראל היאח יוב מדאורייתא, והיא מצווה לדורות וחלה על כל אחד. וזה לשונו: "ואומר אני כי המצווה שחכמים מפליגים בה והוא דירת ארץ ישראל... הוא ממצווות עשה, הוא שנצטוינו לרשת הארץ ולשבת בה, אם כן היא מצוות עשה לדורות מתחייב כל אחד ממנו" (הרמב"ן, ספר המצוות ששכח אותן הרב ממצוות עשה כפי דעת הרמב"ן: ועיין עוד בפרוש הרמב"ן לבמדבר לג,נה). והוכחה לדעתו זו מביא הרמב"ן מהספרי (שם), ממעשה ברבי אלעזר בן שמוע ורבי יוחנן הסנדלר שרצו ללמוד תורה בנציבין (בחוץ לארץ), וכשהגיעו לגבול "זכרו את הארץ" ובכו וקרעו את בגדיהם, וקראו עליהם את הכתוב "וירשת אותם..." – וחזרו לארץ ישראל. ומכיון שרבי אלעזר בן שמוע ורבי יוחנן הסנלדר חיו לאחר החורבן, מוכח כי המצווה נוהגת גם בזמן הזה. וכיוון שהשוה לכל המצוות, מוכח כי מצווה זו אינה מדרבנן אלא מדאורייתא. וחידושי מוהרי"ט (כתובות קי) מביא את דעת הרמב"ן, ופוסק כמותו. ואף מדברי הטור (אבן העזר סי' ע"ה) מוכח כי מצווה זו חלה על כל אדם מישראל אף בזמננו. ואף שהרמב"ם אינו מונה מצווה זו במניין תרי"ג, לפי דברי "פאת שולחן" (א,יד) גם הרמב"ם סובר כי היא על כל פנים מצווה מדרבנן לגור בארץ ישראל ונוהגת בזמן הזה. והמפרשים – הרא"ש (כתובות שם), המרדכי (שם) והגות מימוני, כולם סוברים כי מצווה על היהודי לעלות לארץ ישראל בזמן הזה. וה"פתחי תשובה" קובע את הקביעה הכוללת, שכל המפרשים, ראשונים ואחרונים, מודים כי המצווה נוהגת בזמן הזה, וגן גם פסק ה"נתיבות משפט". (ועין עוד שו"ת חתם סופר, יו"ד סי' רל"ד). ומעבר לדורות והמאות נשעים דברי האמורא הגדול ריש לקיש, וכמו שאמרו ביומא (דף ט): "ריש לקיש הוה סחי בירדנא (רחץ בירדן) אתא רבה בר בר חנה יהב ליה ידא (רבה בר בר חנה עלה מבבל ללמוד תורה והושיט לריש לקיש את ידו) אמר ליה (ריש לקיש): אלקא, סנינא לכו! (שבוע, שאני שונא אתכם, יהודי בבל). ופרש רש"י: "לכל בני בבל שלא עלו בימי עזרא, ומנוע שכינה מלבוא לשרות בבית שני". וחטא יהודי בבל חוזר על עצמו היום, כשיהודי הגלות יושבים בשלווה בארץ נכר.