פרק כא – מסירות נפש – מבחן לקידוש ה' ואמונה

"מאי שנא ראשונים דאתרחיש להו נסא ומאי שנא אנן דלא מתרחיש לן נסא? (למה בימי הראשונים עשה להם הקדוש ברוך הוא נסים ואלו לנו הוא לא עושה נסים?)... קמאי הוו קא מסרי נפשייהו אקדושת השם, אנן לא מסרנן נפשין אקדושת השם (הראשונים מסרו את נפשם על קדושת ה', ואנו לא מוסרים נפש על קדושת ה')" (ברכות כ.).

"מסר את עצמך וקדש שמי!" (תורת כהנים, אמור כב, לב).

קידוש שם שמים כיצד? איך מתעלה היהודי למדרגה שעליה מצוֶה עליו הקדוש ברוך הוא? רק בנכונותו להקרבה עצמית, למסירות נפש, נכונות לותר על סיר הבשר ולחיות בארץ אשר קשייה הפנימיים עצומים, ושאויביה מחוץ מאיימים להשמידה, סרוב לתביעה לוותר על שטחי הארץ וסרוב לעבור על דינים וחובות יהודיים. אלה הם דברים קשים מאוד מאוד לביצוע, אך בעשייתם, ב"מסירות עצמנו – וקידוש שמו" מכריחים אנו את הקדוש ברוך הוא להשלים את הגאולה. אנו נושאים עינינו אלךיו ואומרים: "אנו בוטחים בך, אנו מאמינים בך, ואנו מקריבים למענך. סכנה איומה מרחפת עלינו, ואנו יוצאים למלחמה ואתה חייב להושיענו. אתה חייב להחיש את גאולתנו כי כך הבטחת. באמונתנו זכינו לגאולה זו, ושומה עליך להביאה; עשינו מה שגזרת עלינו, אף אתה עשה עמנו כמה שהבטחתנו!".

ואת זאת הבן. מאותו קובץ של עובדות, בכוחו של הקדוש ברוך הוא להגיע לכל תוצאה שהוא רוצה בה. אם בחוקותיו נלך – התוצאה חייבת להיות בכיוון מסויים – ומבורך. ואם נמאס בפיקודיו ובמידותיו – התוצאה תהיה בדיוק ההפך, מר, מר לנו, וכל זה כתוצאה מאותן העובדות שמהן היינו יכולים להפיק את התועלת הנהדרת. וכבר למדנו הכתוב: "פלגי מים לב מלך ביד ה', על כל אשר יחפוץ יטנו" (משלי כא, א).

מה יהיה? מה יהיה אם מול הסכנה, מול הבידוד, מול איומי הגויים, מול השטנה והאיבה העולמית – נעמוד איתנים, לבושי בטחון ואמונה, ומסרבים לבגוד בה' ובמצותיו? מה יהיה אם נפנה עורף לגויים ועל הקדוש ברוך הוא לבד נשליך יהבינו? בדיוק ההפך ממה שהיה פוקד אותנו אלו בגדנו באדוננו! המקשה לבבנות מלכים ומרכך דעות רוזנים – הוא יהפוך לבבנות, הוא יסיר לב אבן, הוא יפיך שונאינו ויתנם לסיר רחצנו ולהדום רגלנו. אותה התמוטטות ממשלתית המסכנת את הספקת הנפט למעצמת-על, יכולה לדחוף את הענק לזרעותיהן של מדינות הנפש הישמעאליות הנותרות, ולשם כך לבגוד ביהודים – אם כך יחפוץ אלוקי ישראל הזועם על עמו שמאס בו. ואותו מצב יכול לשכנע את מעצמת-העל שכל המדינות הישמעאליות הנן בלתי-יציבות, קנים רצוצים, והבל שאין בהם מועיל, ובכך להחליט לפנות דווקא אל המדינה היהודית; ושוב, אם כך רוצה הקדוש ברוך הוא משום שהוא מרוצה ממעשינו. בידו נפש כל חי ומחשבות אדם ותחבולותיו. מה יהיה? מה שהוא רוצה. איך יחליט? כפי מעשינו אנו. בסופו של דבר, החבוש היהודי מתיר את עצמו מבית האסורים בתשובה מלאה לאביו שבשמים.

יהודים! האמונה והבטון באו לבחון אותנו. "כי בחנתנו אלוקים, צרפתנו כצרף כסף... הרכבת אנוש לראשנו באנו באש ובמים ותוציאנו לרויה" (תהלים סו י-יב).

ואם יש את נפשנו לדעת עד היכן חובת האמונה והבטחון, כבר השמיענו נביאנו:

"ופלשתים נאסנו להלחם עם ישראל שלושים אלף רכב וששת אלפים פרשים ועם כחול אשר על שפת הים לרוב... ואיש ישראל ראו כי צר לו... ויתחבאו העם במערות ובחוחים ובסלעים ובצריחים ובבורות. ועברים עברו את הירדן (לברוח)... ושאול עודנו בגלגל וכל העם חרדו אחריו. ויוחל שבעת ימים למעוד אשר שמואל (כי שמואל צוה לו לחכות בגלגל שבעה ימים עד שהוא – שמואל – יבוא להעלות עולות ולזבוח זבחי שלמים) ולא בא שמואל הגלגל ופיץ העם מעליו. ויאמר שאול: הגישו אלי העולה והשלמים, ויעל העולה.

ויהי ככלתו להעלות העולה והנה שמואל בא ויצא שאול לקראתו לברכו. ויאמר שמואל: מה עשית! ויאמר שאול כי ראיתי כי נפץ העם מעלי ואתה לא באת למועד הימים ופלשתים נאספים מכמש. ואמר: - עתה ירדו פלשתים אלי הגלגל ופני ה' לא חליתי, ואתאפק ואעלה העולה. ויאמר שמואל אל שאול: נסכלת! לא שמרת את מצות ה' אלקיך אשר צוך, כי עתה הכין ה' את ממלכתך אל ישראל עד עולם. ועתה ממלכתך לא תקום – בקש ה' לו איש כלבבו ויצוהו ה' לנגיד על עצמו..." (שמואל א יג ה-יד).

בא נבין את לקחה של הפרשה הגדולה הזו. שמואל מצוה על שאול שירד לגלגל ויחכה לו שבעה ימים, ואז יגיע למקום להעלות עולות וזבחים לה'. ושאול, המלך הראשון בישראל, אינו מבין שלפניו מבחן – מבחן של בטחון בה' אלוקי ישראל - הוא מגיע לגלגל בעת ובעונה אחת עם עלית הצבא הפלשתי על שיראל. הפלשתים מגייסים צבא ענקי, שלושים אלף רכב "ועם כחול אשר על שפת הים". עם ישראל נדהם ונבהל, אלפים מתחבאים עד יעבור זעם, ואלפים אחרים בורחים לעבר הירדן המזרחי. ושאול עודנו בגלגל, כבול למקום, משותק בגלל ציווי שמואל הנביא. הימים עוברים אחד אחד, והפלשתים מתפשטים בארץ, מתקרבים אל גלגל. הצבא אשר נמצא עם שאול מתוח הוא ועצבני. שריו של המלך מפיצירים בו לעזוב ולהתכונן למלחמה. שאול המלך דוחה את כולם – הנביא צווה לחכות, ואכן חייב אני לציית להוראותיו. עוד יום חולף, ועוד יום, והחיילים מתחילים לערוק – "כי נפץ העם מעלי...". איה שמואל?

היום השביעי בא והשמש כבר נוטה מערבה, ושמואל עדיין איננו. הפלשתים עומדים להגיע בכל עת; חיילי ישראל נפוצים מעל שאול באלפים; שרי צבאו דוחפים, והוא, שחכה כמעט עד הרגע האחרון, עומד מיואש לפני עובדות מפחדיות, ונכנע: "הגישו אלי העולה והשלמים!" הוא גומר – והנה שמואל הגיע. היום עוד לא נגמר, השמש עוד לא שקעה, ושאול רץ לברכו, פניו צוהלות ולבו שמח. אך שמואל רק מביט עליו ושואל: "מה עשית?"

שאול הנבוך, הנבהל, המתוח, לא יודע מה לענות. האין שמואל מבין את המצב? האין הוא יודע את הלחצים שעברו עליו? והוא אומר לנביא: חכיתי, וחכיתי. חכיתי ממש עד השעה האחרונה, אבל "ראיתי כי נפץ העם מעלי" ונשארתי במתי מעט מול הצבא הענקי של האויב "ופלשתים נאספים מכמש" – ומי יודע אם בכל עת לא "ירדו פלשתים אלי הגלגל"!

טענות חותכות! ושאול עתה מוסיף עוד אחת – טענה של יהודי דתי: "ופני ה' לא חליתי! – רציתי להקריב את קרבני לה', לעבוד עבודתו, להתפלל אליו", מה רוצה שמואל משאול?

ה"מלתא זוטרתא" – יראת ה', בטחון בו, ידיעה שלא בכח יגבר איש. הידיעה שאותו אלוקי שיראל שבימי גדעון הביס את מדין שגם הם היו "כחול שעל שפת הים לרוב" (שופטים ז,יב), ישפוט את הפלשתים הערלים, ואפילו אם ישארו אצל שאול רק אותו מספר של שלוש מאות איש שהוו צבא גדעון.

"ויאמר שמואל אל שאול: נסכלת! – נסכלת, ובכך נכשלת במבחן הגדול. הקדוש ברוך הוא רצה לצרף אותך בכבשן האש של אמונה ובטחון, לראות אם הבנת שאכן ישועת ה' כהרף עין, שאפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים. שאפילו אם הכל נראה אבוד והשמים חשוכים ואין ניצוץ של אור – בכל זאת תחכה לו, תצפה לישועתו. וככה תבוא ישועת עם ישראל בתקופתנו.

"'למנצח על אילת השחר' (תהלים כב,א)- למנצח למי שהוא קופץ כאייל ומאיר לעולם בשעת חשכה... אף על פי שהוא לילה יש בו אורה – הלבנה והכוכבים והמזלות. אימתי הוא חושך (כלומר מתי זמן החושך הכי גדול בלילה)? בעלות השחר, והלבנה שוקעת והכוכבים נכנסים והמזלות הולכים להם. אותה שעה אין חושך גדול הימנו. ואותה שעה הקדוש ברוך הוא מעלה את השחר מתוך החושך ומאיר לעולם... רבי חיא בר אבא ורבי שמעון בר חלפתא הוו מהלכין בקריצתא (מוקדם) בהדה בקעתא דארבל וראו אילת השחר. אמר רב חיא: כך היא גאולתן של ישראל... בתחילה קמעא, כל מה שהיא הולכת היא רבה והולכת" (ירושלמי, ברכות פרק א ה"א. ילקוט שמעוני, תהלים תרפ"ה).

כך היא גאולתן של ישראל – לילה של חושך המאפיל, וימשך חושך! מצב המדרדר עד אשר לא נראה קרן אור, שמץ של תקווה, ודווקא אז - אילת החשר, קמעא קמעא. והמאמין והבוטח בה' לא מתיאש, אלא עומד בתוך החושך ואומר: "כי אשר בחושך – ה' אור לי!" (מיכה ז,ח).

הקדוש ברוך הואמ חפש יהודים כאלה. "ביקש ה' לו איש כלבבו ויצוהו ה' לנגיד על עצמו!". ואנו? איה נגידנו, מנהיגנו, מלכנו, שרנו, גדולנו? – "לא ידעו ולא יבינו כי טח מראות עיניהם, מהשכיל לבותם" (ישעיהו מד,יח).

"זה המדרש עלה בידינו מהגולה: כל מקום שנאמר 'ויהיה בימי' – צרה" (בראשית רבה מב,ד). ובכן, "ויהיה בימינו, ימי שפוט השופטים...". ואוי לדורנו שמוכרח לשפוט את שופטיו. חבל על דאבין ולא משתכחין! חבל על דור יתום שמשוטט בחוצות ומחפש חכמה, אור, הדרכה, אמת. דורנו דורש נביאים, ברואי ניב שפתים. שפתים שלא תפחדנה ותנבנה את האמת הטהורה והצרופה. "והבנים קשי פנים וחזקי לב אינ שולח אליהם... והמה אם ישמעו ואם יחדלו כי בית מרי המה – וידעו כי נביא היה בתוכם" (יחזקאל ב ד-ה). יקומו תופשי התורה וינבא – בלי פחד, בלי היסוס; האמת הטהורה – ולאמיתה!

האמונה מביאה לידי יראת ה'

יראת ה' מביאה לידי שמירת המצוות ובטחון בה'.

בטחון בה' מביא לידי מסירות נפש.

מסירות נפש מביאה לידי קידוש ה'.

קידוש ה' מביא לידי גאולה שלמה של "אחשינה", מהירה, בהדר, גאון ותפארת.